שבוע שעבר חגגתי 34. קטסטרופה. הגיל הכרונולוגי הולך ומתרחק מאיך שאני מרגישה. ולעיתים מאיך שאני מתנהגת. לכבוד המאורע ב' החליט להפתיע אותי בצניחה חופשית ובכך להגשים לי חלום ישן (לא מאמינה שכבר הפך להיות ישן, אשכרה יש לי מספיק מיילים כדי שיהפוך לחלום ישן..).  

כשהשתחררתי מהצבא היה לי ברור שאני הולכת לעשות את זה ולצערי לא יצא. מאז אני עוקבת בקנאות ובקנאה אחרי סרטי דוקו של צניחה חופשית ו base jumping ברחבי העולם ובכל הזדמנויות תוהה איך זה להיות שם. ככה, בלי כלום, בין שמיים לארץ. 

שתי שניות של פחד ואז שבע דקות של כייף מטורף

הזמן חלף והשנים עברו והתחלתי להתבדח שמא אצליח לממש את החלום כשאהיה בת שמונים ומשהו וכמה מאכזב זה יהיה וקצת פתטי לחכות כל החיים כדי לעשות את זה.
אחר כך הגיעה הקטנה ואז כבר התחלתי לפקפק האם בכלל לעשות את זה. מה יהיה אם יקרה משהו? מותר לי בכלל לקחת סיכון כזה? הרגיש קצת לא אחראי. היא כל כך קטנה ולראשונה בחיי הרגשתי שיש לי מה להפסיד אם חלילה יקרה משהו.
וגם הפחד התחיל לקנן. פעם הוא בכלל לא היה פקטור, עליתי על כל רכבת הרים שיכולתי בלי למצמץ, ופתאום מצאתי עצמי חושבת פעמיים.
בכול אופן, הכול היה נכון עד לרגע שב' בישר לי שהוא הזמין מקום והולכים לעשות את זה. בהתחלה לא האמנתי, אחר כך הדחקתי, ובסוף כשעיכלתי, נמרח לי חיוך על הפנים שלא יורד כבר שלושה ימים אחרי שזה נגמר… למעט דקה אחת של לחץ אמיתי, בה אישה סתומה למדיי יש לומר, הרגישה חובה לספר לי שכרגע צנח מישהו ונקע את הקרסול בעודי חותמת על הטפסים המודיעים, בצורה חד משמעית, שכל הסיכונים כולל כולם עליי. מרגיע.  

כן, הייתי צונחת שוב

כלום לא מחק לי את החיוך מהפרצוף וכך עליתי על המטוס. קפצנו. והיו בדיוק שתי שניות של פחד ושל 'מה לעזאזל חשבתי לעצמי'. לא הספקתי לסיים את המחשבה ומצאתי עצמי עפה כשהרוח מותחת את כל איבריי ומלפניי רק הים והשמש. והצלם הקרצייה שנדחף לי לפריים. היה פשוט מושלם.
כך צנחנו חופשי, המדריך ואני, חמישים שניות בערך ואז פתח מצנח ופתאום בשנייה אחת, נהיה שקט. שקט מטורף כזה ששומעים את הנשימות של עצמך ואת המחשבות. הורדתי את המשקפיים והכל היה בהיר וצלול ונקי. באנגלית אומרים crystal clear. ככה זה הרגיש.
קו החוף של עתלית פרוש לפניי. המושבים והקיבוצים שבסביבה מתחתיי. שדות מסודרים מלבנים מלבנים. מכוניות קטנות כמו לגו נוסעות על כביש קטן, כביש החוף. שמחתי לראות מלמעלה שגם לנו יש חוף ים בצבע טורקיז ולא רק לטורקים. סך הכל שבע דקות של אושר עילאי.  

תרגיש חופשי לעוף

לפני שעליתי למטוס הכנתי את הקטנה לצעוק וואוו מיד כשהיא רואה אותי מגיעה מהשמיים בחליפה אדומה ( זה מאוד קל, היא כמו תוכי קטן כרגע. זרקו מילה פשוטה תקבלו אתה אחר כך בריפיט כל היום ). מה שקרה בפועל זה שאני צרחתי וואו והיא נתנה בי מבט של מי זו האישה הזו ולמה היא מתנהגת ככה.  

ביומיים האחרונים קיבלתי שלל מחמאות: משוגעת, פסיכית, עפה על עצמך, מתאבדת, מלכה, מטורפת, אמיצה, תותחית… אז אני רוצה לסכם ומכל זה אני בוחרת לקחת את האומץ. היה שווה כי היה כייף, כי הרגשתי חיה, כי זה נתן לי כוח ובעיקר שימח אותי מאוד. מאוד. מאווווד.
לשאלה האם היית עושה את זה שוב? אני עונה כן. בהחלט.   

הפוסט מוקדש למשפחה צעירה ואמיצה לא פחות, ההורים רונית וגיא, שאזרו אומץ, ארזו את עצמם ושני ילדיהם ( 7 ו-10) ויצאו למסע של שלושה חודשים בנפאל, ווייטנאם ותאילנד. אנחנו מתגעגעים.

כאן היה בייתי

לקטנה יש שם חדש. קוראים לה צונמי. ואני, בסלון על הספה, יושבת ומחכה שהסערה שתעבור פשוטו כמשמעו. צונמי כבר הולכת דיי טוב, כלומר כשהיא לא נופלת או מתרסקת על קירות או רהיטים, היא מתרוצצת בכל מקום וממש כמו צונמי בדרכה היא אוספת כל מה שאפשר וממקמת אותו בבית מחדש.
אני יודעת שמעצבת פנים דגולה אני לא ומסתבר שלקטנה יש דעה בנושא. והבית? אהה… אני חושבת שהמינוח הנכון הוא 'עליו השלום'.

בהתחלה שמחנו נורא שהילדה מתעניינת וחוקרת. ב' קרא לה המדען הקטן אבל אחרי סופשבוע האחרון שינינו את הכינוי ל'חבלן' וגם קטן זה לא ממש מדויק. בכלל, צונאמי נוטה לתאר את מצב הצבירה החדש בבית בצורה יותר קולעת.
ונעבור לרשימת הנזקים לטובת שמאים שביננו ולטובת אילו שעומדים להיות הורים ובדיוק שוקלים להחליף את הסלון,.. יא רייט!

• הצונמי הפרטי שלנו עטפה את הקירות בטפטים עם טביעות אצבעות קטנות מעשה ידייה
• ריצפה את המטבח בגזרי נייר עיתון
• זרעה שבבי תפוח אדמה וגזר בשטיח בסלון
• שטפה את הרצפה בפינת האוכל ב'טעם היום' להלן חביתה, טחינה, גבינה. הכי נורא זה קוסקוס או אורז – בסיר הם מסרבים להיפרד אבל כשנוגעים ברצפה הם הופכים אחד-אחד ואי אפשר לנקות את החרא הזה
• היא ריפדה את הספות מחדש בניחוח וטקסטורה של פתי-בר. יאק!
• סידרה את הצד שלי בארון – פינתה מקום לאבא שלה ואת הדברים שלי פשוט השליכה החוצה
• ולסיום ריססה את הבית באוויר בניחוח מיוחד שהביאה במיוחד מהגן ועכשיו כולנו מצוננים. תודה יפה שלי… 

למחנכים המקפידים שביננו נציין שכן, הילדה אוכלת ליד השולחן, ישובה על כיסא אוכל ובכל זאת, ממרום מושבה, היא מצליחה במלאכתה כמעט ללא קושי.

בין לבין, שלטים עפים באוויר ומתרסקים לרצפה, חפצים מהאמבטיה נשטפים אל פינת האוכל וצעצועים מתגלגלים בכל חלקה טובה בבית. ביד רמה היא מנצחת על הקרנבל בעודי יושבת ומתבוננת בשאריות שהיו חיי ונדחקו עכשיו לפינות ממוגנות. הצונמי הקטנה שינתה לנו את החיים ועכשיו היא עומלת על השינוי הארגוני האחרון שחלילה לא נשכח או ננסה למדר אותה ואת הברדק שלה לחדר קטן.

החידוש האחרון של צונמי זה לכבות ולהדליק את הטלוויזיה והיא גם קלטה שזה מרים את אבא שלה לשמיים. כי אצלנו יש את הבית ויש את הטלוויזיה. ואפשר להפוך הכול אבל עד הפלאזמה 42'. משלמדה שלגעת בטלוויזיה זה רגיש אז פנתה לחבל בכבלים שמאחור. יום שלם חשבנו שהלכה הטלוויזיה… בכייף שלנו.

אפילו תולי התעייפה, אבל הקטנה בשלה..

איך להתחיל?… אוקסימורון כבר במשפט הראשון. פשוט כי אין דבר כזה חופשה עם ילדים. חזרנו אתמול בחצות הליל, ישנו כל הלילה פלוס שעתיים של חסד שהקטנה אפשרה לתוך הבוקר ועם זאת אנחנו פשוט מפורקים.

החלטנו באופן ספונטני לרדת דרומה לעיר היחידה בישראל שאני מרגישה בה באמת בחופש. המדבר שמתערבב עם הים פשוט עושה לי את זה, לא צריכה יותר. קצת שקט וחברים ואני מסודרת.
התחלנו בתכנון. כדי לצלוח את הנסיעה בהצלחה, הקטנה צריכה להיות במצב מנומנם עד ישן עמוק ולפי זה נקבע לו"ז היציאה לדרך.
מלבד תכנון הלו"ז יש ים של דברים שצריך לארוז ולקחת איתנו. חצי מהם – של הקטנה כמובן – צריכים להיות זמינים מה שנקרא 'בשלוף'. קופסאות של אוכל, חטיפים, עוגיות, צעצועים בגדים, בקבוקים, חיתולים מוצצים ומה לא. וזה עוד לפני שארזנו את אבא שלה. אז מה שקרה בפועל זה ששכחנו לארוז לאבא בגד ים ותחתונים. שולי. עוד דבר שולי ששכחנו זה הלול של הקטנה או איפה שהיא מרצה את המאסר בפועל בעיקר בשעות הלילה. כך שעם הגיענו לעיר הדרומית החלו מאמצים להשלמת הפערים. אין ספק שכשיש לך נציגות חברית – אמיתית בעיר הכול נראה אחרת.

הנסיעה עברה בשלום וכמתוכנן היא ישנה כמעט כל הדרך ובעיתוי מושלם התעוררה אי שם על גבעות שיזפון בואכה אילת. מושלם. מסתבר שהנסיעה שחששתי ממנה כל כך היא למעשה החלק הקל של המסע. הקרנבל עוד מצפה לי. מהר מאוד הקטנה קלטה את המסיבה שנקלעה אליה ולא התכוונה להחמיץ ולו פירור קטן אחד. החל מהזנב של תולי, החתולה שבביתה התארחנו, המשיך בחול שעל שפת הים – כולל האבנים הקטנות וכלה בנוצות מיותמות שהרוח הביאה לחצר. את הכול היא רצתה לטעום, לבדוק ולחקור. מקרוב. אי אפשר היה להסיר ממנה את העיניים ולו לשבריר שניה. היא הייתה בכל מקום, נגעה בכל דבר ולא עצרה לשנייה אחת.
כמובן שבין ביס של חול לחצץ צריך לדאוג שהיא אוכלת גם אוכל אמיתי (משימה דיי ארוכה בפני עצמה) ושותה מספיק מים ולוודא שאין עניינים לא נעימים בטיטול… בקיצור, אינטנסיבי ביותר. הרבה יותר עמוס מסתם יום בבית או בסביבה. וכל זה בלי לומר מילה על הפקקים, כמויות האנשים והזבל שהם משאירים אחריהם בחגים… אם כך הולכות להראות החופשות שלי בארץ אז אני בבעיה קשה.

לסיכום מי שנפש זו בעיקר הקטנה. אין מה לומר היא מאוד נהנתה. אנחנו? זמן איכות קוראים לזה היום?… מה שבטוח זה שעכשיו אני חייבת חופש!

מילת תודה..
לחברים שקיבלו בזרועות פתוחות והכילו, באמת, הכול בשמחה. החל בצעקות בשש בבוקר וכלה בשובל שאריות קטנות של שעת האוכל. ותודה לסאנשיין האחת והיחידה שבלעדיה זה כנראה לא היה קורה כל כך מהר.

רגישות
לומר שלא השתנתי בכלל זה שקר. הפכתי רגישה למקרי אלימות קשה כלפי ילדים או בכלל סיפורים עצובים על ילדים שנולדו להורים הלא נכונים והחיים שלהם רצופים בקשיים. הבטן שלי מתהפכת כאילו מדובר בביתי שלי. אם פעם הייתי מגיבה בזעזוע, היום אני מסוגלת לפרוץ בבכי פשוט כי זה מכאיב לי בבטן. מאוד מקווה שזה שאריות של הורמונים כי אני ממש לא מתה על 'הממרחית' שנהייתי.

iStock

פרופורציות
דבר נוסף ואולי המשמעותי ביותר שהשתנה זה פרופורציות לחיים, פתאום כמעט הכל מקבל זווית קצת שונה. מצד אחד לומדים להעריך את הדברים הקטנים והפשוטים – במהלך ההריון והלידה מערכת הבריאות והאינטרנט, שלא בכוונה, מעמיסים דאגות עד מעל הראש – פתאום כלום לא נראה מובן מאליו. אז אחרי שעוברים את הכל ויוצא ילד בריא שמתפתח כראוי (טפו טפו חמסה..) – כל דבר קטן שקורה לילד מרגש, בייחוד אם הוא בכור.
מאידך, הדברים שפעם היו מקוממים או מכעיסים נכנסים למסגרת כעס אחרת, קצת שונה, כי הכל בסדר עם הקטנה וזה מה שבאמת חשוב. אז הפרופורציות השתנו. ואני איתם. השינוי הזה מבורך בעיניי.

חרדה
קודם כתבתי על עומס המידע והדאגות שנופלים על זוג שנכנס לסיפור הזה. זה כלום בהשוואה למצב שבו גור קטנטן בן כמה חודשים מתחיל להשתעל ולהשתנק באמצע הלילה.
כשהם חולים, כל ציוץ, חירחור ומילמול מזניקים אותך מהמיטה בחצי שנייה.
גודל האחריות – אחריות על חיי אדם – כבדה מנשוא. זה מכניס לחרדות והייתי צריכה לעבוד על עצמי כדי לא לתת לזה לנהל אותי ולהשתלט על חיי, כי זו רק ההתחלה וצפויים לנו עוד חיים שלמים של דאגה לייצור הקטן הזה. לא קל בכלל.

אמונה
את זה קשה מאוד להגדיר. אפשר לקרוא לזה אמונה, פחד מהלא נודע או מעין הרע, תבחרו. פתאום חברותיי (אמהות צעירות גם הן) ואני, תופסות עצמנו בקטעים מביכים של 'לא לפתוח עין' שלא הכרנו. זאת אומרת היכרנו, אבל מעולם לא התייחסנו או התנהגנו כך.
הילד ישן לילה שלם? ששש…! לא לפתוח עין
אכל את כל הבקבוק? טפו טפו, שיהיה בריא
מוציא שיניים? ברוך ה' הילד גאון'. חמסה חמסה

מאיפה זה בא? וחשוב מכך, מתי זה הולך?.. זה בלתי נסבל

לפוסט הקודם: סיכום חצי שנתי. כיסופים. מסקנות חלק ב'
לפוסט הראשון סיכום חצי שנתי: נשואים פלוס. מסקנות חלק א'

העיקר שהם ישנים

יחדיו וכל אחד לחוד, ב' ואני הגענו למסקנות הבאות:

יש תחושה של החמצה. נכון, לקחנו את הזמן ועשינו כל מה שרצינו ( או לפחות כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו ) ועדיין יש תחושה של החמצה באוויר – לא ישנו מספיק לפני שהקטנה הגיעה, לא בילינו מספיק, לא טיילנו מספיק,  ולא _____ מספיק – תשלימו לבד כל מה שעולה לכם בראש זה בטח יתאים גם לנו.

געגועים למי שהייתי?.. פעם חבר ביקש ממני לכתוב על מה שהייתי לפני שהקטנה הגיעה לחיינו, לעומת מי שאני עכשיו. אני מוצאת עצמי חושבת על זה הרבה ומנסה למצוא את ההבדלים אם בכלל. אני חושבת שלא איבדתי את עצמי בדרך. בגדול נשארתי אותו אדם, שאוהב את אותם דברים – לחיות, לבלות, לצחוק הרבה. שבמהות שלו לעבוד ולעסוק במה שמעניין אותו. אדם שחשובים לו אותם הדברים. שכל הזמן מחפש לפענח את האיזון הנכון – זמן לעבוד, זמן משפחה ואהבה, זמן לי.  

געגועים לבית שגרנו בו. מצחיק אבל מסיבה לא מוסברת אני מתגעגעת לדירה הקודמת שלנו אפילו שהייתה קטנה, בקומה שלישית בלי מעלית בבניין מט ליפול. כשגרנו שם חיכיתי רק לברוח. היה לי קטן וצפוף עם כל הציוד של הקטנה ובכל זאת, היום, אני מתגעגעת מאוד למרפסת המגניבה, למטבח החתיך ולשירותים ההילטוניים. להכל. (הערת מערכת: ייתכן שאהובי לא יסכים עם החלק הזה).חיפשתי לקרוא על ההבדל שבין המילה געגועים למילה כיסופים וזה קפץ:   

מסתבר שסבבה הם כיסופים.
סבבה – צבאבה (صَبَابَة) הם כיסופים, אהבה לוהטת; ובערבית המדוברת: יופי, מצוין. בעברית חל בשנים האחרונות שינוי בשימוש במילה: בעבר המילה סבבה שימשה להבעת התלהבות ושביעות רצון ממשהו. היום נלווית למילה נימה של השלמה עם משימה לא נעימה. לדוגמה: – מאמי, בא לך לרחוץ כלים? – סבבה. [ראו גם "קח את הבאסה בסבבה" מ◄הלשון הצבאית]. סבבה אגוזים – דומה קצת ל"יופי טופי"
מתוך: <http://www.safa-ivrit.org/imported/arabic.php>

בצורה מוזרה ומפתיעה זה משקף בדיוק את הבלוג הזה. 

לא בסופר שלנו

החיים בעיר
העיר בועטת אותך החוצה בלי רגישות ועם הרבה נחישות. כן, ככה בדיוק זה מרגיש. אנחנו גרים 7 שנים בעיר הגדולה. בהתחלה גרנו בדירה ברחוב מרכזי בקומה שלישית בלי מעלית ובלי חניה. אח"כ עברנו לדירה ברחוב בפאתי העיר, בקומה שלישית בלי מעלית אבל עם חניה. ועכשיו אנחנו גרים בדירה עם מעלית וחניה אבל בשכונה מחוץ לעיר.   

כאילו תל אביב אומרת: לא עשירים + ילדים + לא רוצים לקנות דירה בפרוייקט דינדי, מגדלי הצעירים או שקר כלשהו = דיירים לא רצויים, עדיף שתתרחקו או שתעברו לרמלוד. וזה בכלל לא משנה שמקום העבודה שלנו כאן, משפחה וחברים שלנו כאן ואנחנו דיי נהנים לגור כאן.   

קניות בסופר
זה לא להאמין אבל אפילו חוויית הקניות בסופר שונה. כשגרנו במרכז העיר בסופר הקרוב לביתנו יכולנו לראות בעיקר רווקים\ות, כמה זוגות צעירים ומקסימום כמה מבוגרים מוותיקי השכונה.
כשהלכו לקניות בסופר שקרוב לדירה השנייה, בפאתי העיר, מניין הזוגות הצעירים כבר היה גבוה בהרבה שלא לומר שולט, אפשר היה כבר לאתר כמה משפחות צעירות עם ילדים קטנים. אגב, כאן אין מבוגרים יש פיליפינים שעושים את הקניות עבורם.
כשהלכנו לסופר בשכונה החדשה שלנו ( להזכירכם מחוץ לעיר ), נכנסנו וקיבלנו סחרחורת. פשוט חשכו עייננו. המולת ילדים מטורפת ותזזיתית. אך ורק משפחות עם עגלות של ילדים או עגלות סופר לרוב גם וגם עמוסות לעייפה במצרכים ובילדים. צפיפות, רעש, עומס.
אין שום מצב להכנס לקנות "רק" לחם וקוטג', אתה יוצא משם בשן ועין כעבור שבע שנים ועם עגלת קניות ממוצעת למשפחה בת שבע נפשות. בלתי נסבל.   

בייביסיטר
מתי שרק תרצי אני עושה לה בייביסיטר, יא רייט! כשהקטנה נולדה כולם כמובן התעלפו מהתרגשות והבטיחו שפע הבטחות לבייביסיטר מתי שאנחנו רק רוצים, איך לא, היא הרי כל כך מהממת. החודש הראשון חלף ויחד איתו נסו על נפשם כל הבייביסיטרים כולם. הם נעלמו כל כך מהר אפילו אבק לא נשאר אחריהם, מלבד סבא וסבתא שעושים זאת באמת בנדיבות ושמחה גדולה, יוק.לפוסט הקודם: חופשת לידה, יא רייט!

הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן ולחשוף את הבלוף שמאחורי צירוף המילים "חופשת לידה", אני חמישה חודשים "בחופשה" ולא היה כאן רגע אחד של חופש – למעט חמישה ימים שלקחנו ב' ואני וברחנו לברצלונה לשיקום יחסים והשלמת פערים מואץ.

הבייבי הקטנה כבר לא כל כך קטנה. היא שוקלת למעלה מ 8 קילו וכל זמן שהיא ערה היא לא מפסיקה לזוז ולהתנועע ולו לרגע קט – מה שאומר שהיא בסדר גמור (ואני מודה על כך יום יום), זה אותי שבסוף כל יום צריכים לגרד מהרצפה.
בהתחלה חשבתי ששלושה חודשים זה המון זמן כדי להשתקם, להתרגל ולהסתגל. בפועל לקח לגוף שלי כמעט שלושה חודשים לחזור לעצמו ולי לשוב לכוחותיי. בתום השלושה חודשים מגלים תינוק חדש בבית, יותר תקשורתי, חייכן, ממש איש קטן. אז לא רוצים לעזוב אותו בבית ולחזור לעבודה ובתמורה מקבלים עבודה כפולה ומכופלת.

גם אם אתם בעד חינוך לעצמאות עדיין צריך ללמד אותם, להצחיק אותם, לטייל איתם, לשעשע אותם ואת יתר המשימות אתם בטח מכירים גם אם אין לכם אחד משלכם. אמהות שמחליטות להישאר עם הילדים בבית לוקחות על עצמן את משימת חייהן. כל יום הוא סוג של מלחמת התשה קטנה ( גם אם הוא עבר חלק וללא בכי ) השאלה היא רק מי ייפול קודם, אני או היא.

עכשיו היא ערה יותר שעות ביממה ואת הזמן הזה צריך לכלות במשחקים והפעלות – לרוב זה ממש מגניב אבל מאוד מאוד מתיש. אני בעד לחשוף את הילדה למגוון תכנים גם כאלו שהם לא רק לקטנטנים, ככה שיהיה גם לאמא כיף, אז אני מנגנת לנו אתglee  הספיישל של מדונה, שרה ורוקדת עם הילדה, היא מבסוטה עד השמיים ואני מפורקת, שבורה, צריכה כיסא גלגלים.

נכון, יש הרבה רגעי אושר וחסד אבל בסופו של יום אני מוטלת כאן על הספה עם שריר תפוס ברגל, כאבים בגב התחתון וביד השמאלית. לא מסוגלת לחשוב, לקום להתקלח או לאכול – שטויות, נאכל כבר מחר, אוכל מוערך יתר על המידה.
אני גם מרגישה שלקטנטנה עדיף להיות עם קטנטנים אחרים, סף הגירוי שלה כבר גדול עליי, אני משעממת אותה, כמה כבר אפשר להסתובב בפארק או ברחובות תל אביב.

עכשיו אני מרגישה שהליצנית סיימה את משמרתה והיא רוצה ללכת. פעם ראשונה בחיי שאני מבקשת לסיים 'חופשה' מיוזמתי. אני רוצה לנסות למצוא את המסלול חזרה לחיי אפילו שאני יודעת שזה יזמין תהיות ומחשבות אחרות, אולי גם נקיפות מצפון ואלפי לוגיסטיקות חדשות בכל שבוע. מחכה ומצפה.

לפוסט הקודם: אוהבת מאוד את הילדה מאוד לא אוהבת להיות אמא 

כן הנה, אני מודה, אני לא אוהבת להיות אמא. הסיבות לכך רבות ומגוונות. נתחיל בעגלה. לא סובלת להתקע עם העגלה בכל המשקופים, במדרכות, במעליות, בסטנדים בחנויות ובחרא של כלבים בפארק שאחר כך הולך איתי עד הבית.
לא אוהבת את הלוגיסטיות הנדרשת לפני כל יציאה מהבית. כן, גם אם לא הייתי כל כך ספונטנית קודם, עכשיו בא לי!
לא אוהבת שאין ברירה וצריך להסחב עם הילדה לכל מיני מקומות שהיא לא אמורה להיות בהם  – סידורים, שירותים, קניות וגם לקפה ( הקפה זו אמנם בחירה – אין מה לעשות חייבים גם לעצור לאכול מידי פעם ).
את התיכנונים והחישובים של שעות האוכל, החירבונים, המקלחות וההשכבות.
את השטיפות החוזרות ונשנות של הבקבוקים.
לא אוהבת שהחרא בורח מכל חור אפשרי וצריך להחליף בגדים בפעם השלישית וכמו כל תינוק טוב היא לא אוהבת את זה – ובצדק. מי אוהב שמתעסקים לו בבגדים כל היום. אולי פריס הילטון, אבל היא לא פריס, וכאן לא פאק'ן הילטון.
לא אוהבת שהיא מקיצה כך פתאום באמצע הלילה, עירנית לחלוטין ולא ברור אם היא רעבה, חולה, חלמה חלום רע או סתם פשוט נגמרה העייפות.
לא אוהבת שהיא חולה ואני חסרת אונים מול הסבל שלה.
לא אוהבת שכבר שלושה חודשים כואב לי הגב ובחודשיים הקודמים כאב לי הלב.
את דיאדה וכל הקורסים המפגרים שלהם לפעוטות שזה מעניין להם ת'תחת.
את הג'ימבורי, אפילו שלא הייתי שם פעם אחת ואת הג'ימבורי שנהיה לי מהסלון.
את האמהות עם הפרצוף המתנשא.
את נקיפות המצפון, את גודל האחריות, את החרדות ואת הטור הזה.

מה אני כן אוהבת? אותה כמובן. היא מתוקה וחברותית וחייכנית.
אוהבת את התבונה שלה, את חוש ההומור שלה, את החינניות והחיות שיש בה.
את העקשנות שהיא מגלה – יש לה אופי.
את השיחות הקטנות שלה עם עצמה בתינוקית כשהיא קמה בבוקר (יותר נכון לפנות בוקר) עם הקול המתוק שלה.
את האהבה היפה והמדהימה שגדלה בינה לבין אביה.
את ערוץ בייבי – מקסים! מושיע אמיתי ברגעי היסטריה.

אולי זה רק עכשיו וזה חולף. אולי כשיסתיים השלב הטיפולי, הפיסי-אינטנסיבי הזה, ארגיש קצת אחרת. כשתגדל קצת ותוכל לצעוד לצידי על המדרכה, קטנה ומתוקה ותספר לי איך עבר לה היום בגן בקולה המתקתק.

הבלוג בחופשה. כפויה אמנם, אבל עדיין חופשה.
נחזור אחרי שנארוז, נעבור, נפרוק. נפרוק את כרטיס האשראי באיקאה ובדרום תל אביב על דברים חשובים ולא חשובים, נמצא מטפלת, נחזור לעבודה, בקיצור נחזור לחיים.
הרבה משימות, מעט זמן. ב' יצא עם הקטנה לסיבוב בפארק ולקפה, חברתי האהובה הגיעה לתת יד – יותר נכון שתיים, שמתי לנו מוזיקה, הדלקנו משהו קטן בשביל האווירה וקדימה אורזים בית. אנחנו אלופות במובינג.
סיפורים, צחוקים, זיכרונות, לשניה אחת הרגשתי לא אמא, עד שהרוח פרצה פנימה, הרעידה את המוביילים הפרוותיים הקטנים והבריחה את התחושה הנחמדה הזו החוצה.

בקרוב אשוב. שבועיים גג שלושה.

רוצה את אבא?

עכשיו כבר מלאו לבייבי שלנו 3 חודשים ואין מה לומר זו אכן פאזה אחרת. היא כבר יודעת – פחות או יותר – מה היא רוצה ומשדרת לנו את זה יפה מאוד בצעקות קטנות וחינניות או גדולות ומרעישות.
יתרה מכך, אני כבר יודעת "לקרוא" אותה ולהבין מהציוצים הקטנים והנפות הידיים מתי היא מרוצה ומתי לא, למעט אותם מקרים ספורים, אך מאוד מתסכלים, שבהם פשוט לא הולך ועל זה אני כותבת כאן.

לכאורה הכל מתחיל ממשחק תמים וחביב, כולם מבסוטים עד השמיים, חיוכים קורנים, צחקוקים שובים, פנאן. פתאום הילדה מתחילה קצת לנג'ס – כנראה פספסתי את הסימן שנמאס לה. מכאן הכל מתחיל להתדרדר במהירות בזק מבלי שתהיה לי שליטה על המצב. כל מה שעושים פשוט לא נעים לה והיא דואגת שכל השכונה תדע.
על הכתף שלי – לא
על הידיים שלי בישיבה – גם לא
בכיסא נדנדה – ממש לא
במיטה – אין על מה לדבר
על המזרון – בכי קורע לב
וכך במשך שעה שלמה הנראית כמו נצח נצחים הילדה פשוט רוטנת, כועסת ובוכה. לא משנה מה עושים, אין על מה לדבר, היא בטרנס משלה.
בהתחלה מקבלים את זה באהבה ובהבנה, היא הריי כל כך קטנה, לא באמת יודעת מה היא צריכה – אגב, היא פשוט צריכה לישון, אבל אי אפשר להביא אותה להרגע.

השעות עוברות והילדה בשלה. נעשה לי חם, מאוד, והיא לא מרפה, בוכה וצועקת, לא נותנת לעזור לה.
מנסה לשיר לה ברחש – לא הולך
מנסה לזמזם מונוטונית – לא מדבר אליה בכלל
מדברת על ליבה – היא מתעצבנת עוד יותר
עד שמגיע השלב בו אני אומרת – זהו. עד כאן. אני מוסרת אותך לשכנים – הסורים!
תרגעי, תחזרי. רצוי בגיל 18 לא לפני. אמא לא מעוניינת. תודה. את לא נחמדה וזה לא כייף. כי עם כל האהבה הגדולה שהולכת ומתעצמת בכל יום שעובר, הרגעים האלה פשוט בלתי נסבלים.
חברה מנוסה (אמא לשניים) ושפויה, יש לומר, פעם יעצה לי ברגעים האלה לא להתקרב לחלונות או למרפסות, אז צחקתי, עכשיו אני מבינה. המצבים האלו בהחלט יכולים להוציא מהדעת ולהטריף גם את הנזירים המנוסים ביותר של הדלאי לאמה.
הם לא גורמים לי להצטער שנכנסתי לסיפור הזה כי אני יודעת שזה יחלוף, אבל הם בהחלט גורמים לי לברר מי יכול לאמץ אותה מכאן וכמה שיותר מהר כיenough is enough .

אני מגייסת את שאריות הסבלנות האחרונות בהחלט, מחזיקה אותה בידיים חזק וצמוד אליי בחיבוק דוב ופוצחת במונולוג רגיש אך נחוש. מסבירה לה שאם היא לא תיתן לי לעזור לה, אין מישהו אחר שיעשה את זה, והיא חייבת להרגע כי פשוט אין אופציה אחרת. ובמשך דקות ארוכות אני נואמת ונואמת לתינוקת בת שלושת החודשים בטון כועס אך משרה ביטחון ומרגיע – כן, יש דבר כזה.
בסוף, כשנגמרו לי המילים, ואזלו לי סופית כל הכוחות, היא מסתכלת עליי, דקה אחת ארוכה ומתחילה פשוט… לצחוק. פתאום כל העצבים נגמרו ועכשיו שוב נהנים מהחיים. אין דברים כאלה.

לפוסט הקודם: מתחילים להרגיש אבא ואמא