התיאוריה הסוציאליסטית רואה תפקיד חשוב ביותר לתרבות כגורם הבונה את ההגמוניה הכלכלית והפוליטית של השמאל. תפקיד התרבות הוא לספק צרכים רוחניים ותרבותיים למעגל הרחב של תומכים ואוהדים, כדי להבטיח בסיס תמיכה ציבורי לשלטון השמאל. מאז סוף המאה ה-19 הגדירה ה'תרבות הפועלית' את ציבור תומכי השמאל בעולם המערבי כולו, ויצרה את גבולות תנועות הפועלים המקומיות, בתהליך של יחסי גומלין ששימר את כוחן הפוליטי.
כך גם בתנועת הפועלים הארץ ישראלית: מתחילת התבססותה בארץ ליוותה את המעשה ההתיישבותי, המשקי, הפוליטי והחברתי גם הקמה של 'חזית תרבותית' נרחבת, על מנת ליצור את 'התרבות הפועלית'. חזית זו כללה הוצאות ספרים, תיאטראות, עיתונות עניפה, מוסדות אומנותיים שונים ועוד. לרוב, הוקמו מערכות תרבותיות נפרדות לכל זרם בתוך תנועת הפועלים: הדבר מתבטא למשל בעיתונות והוצאות ספרים נפרדות: 'דבר' ו'עם עובד' להסתדרות, 'על המשמר' ו'ספריית פועלים' לשומר הצעיר' וכו'.

החזית התרבותית ב'השומר הצעיר'

כחלק מהזרמים השונים בתנועת הפועלים הישראלית, העמידה תנועת 'השומר הצעיר', על 3 רבדיה – תנועת הנוער, התנועה המיישבת (הקיבוץ הארצי) והמפלגה (מפ"ם) חזית תרבותית ענפה ביותר. זו כללה את הוצאת 'ספריית פועלים' (הוקמה ב-1935) היומון 'על המשמר' (1943), מועדון 'צוותא לתרבות מתקדמת' בתל אביב (1946), רשת מועדוני 'צוותא' בערים ובהתיישבות העובדת (שנות ה-50 וה-60), וכן שורה של כתבי עת: בטאון החטיבה הצעירה 'חותם' שהפך למוסף של 'על המשמר', השבועון 'השבוע בקיבוץ הארצי', כתבי העת הרעיוניים 'בשער' ו'הדים'. כמו כן פעלו במסגרתה גם מרכז הסמינרים בגבעת חביבה, חוגים רעיוניים אזוריים, וכן מוסדות אמנותיים שונים. כלים תרבותיים אלה, שימשו כדי לשמר את ההגמוניה התנועתית של התנועה בציבור חברי הקיבוצים ומצביעי מפ"ם בעיר.
תהליך שימור ההגמוניה התרבותית לא נקט לרוב בדרך של אינדוקטרינציה ישירה, ולכן נזקק לכלים התרבותיים שמטבעם העבירו את המסרים באופנים עקיפים, דרך סיפורת, עיתונאות, שירה, ערבי עיון וכד'. אך לא בכך התמצה תפקידה של 'החזית התרבותית'. בתוקף היותה מסגרת מארגנת לדיונים תנועתיים בנושאים שונים, היא שימשה גם כר לפעולתם של גורמים בעלי דעות מנוגדות בתוך התנועה, כ"זירה לוויכוח". מנגנון זה סייע לתנועה לשמר ולהוסיף לבנות את כוחה, שכן ככל שהיו וויכוחים פנימיים, הם נותרו נשלטים והתנהלו תחת קודים מוסכמים שמימשו את עקרון "הקולקטיביות הרעיונית"- שדגל בחירות בוויכוח, תוך חתירה לסיכום משותף.

הויכוח הפנימי בשומר הצעיר

בתנועת השומר הצעיר התחולל, מאז קומה כמעט, ויכוח פנימי בין רדיקלים למתונים, אשר כינו זה את זה במושגים של 'שמאל' ו'ימין', בהתאמה. השמאל בוויכוח הזה היה המחנה המתבדל, השואף להישאר נאמן לאידיאולוגיה גם במחיר של השארות באופוזיציה והתרחקות מהחברה הישראלית, כדי להמשיך להוות את הגורם המהפכני בארץ, תוך שמירה על 'הקולקטיביות הרעיונית' והמאפיינים של 'עדה שומרית'. לעומתו היה הימין הצד הפרגמאטי, ששאף להתחבר לשותפים הפוטנציאלים בתנועת העבודה הישראלית, גם אם כלולה בכך פשרה מסוימת.
המאבק בין ימין לשמאל ב'השומר הצעיר', לבש פנים שונות במהלך כל שנות קיומה של התנועה, החל מהמאבק הפנימי בקינים בפולין בשנות ה-30 (אז לבשה 'ההשמאלה' פנים של אהדה בלתי מסויגת לקומוניזם עד כדי נטישת הציונות) , דרך שנות ה-50 ותופעת ה'סנאיזם' בקיבוצים (שבה הוביל ד"ר משה סנה מגמה דומה עד שסולק עם תומכיו מהמפלגה ומהקיבוצים), וכך גם בשאלת ההצטרפות ל'מערך' עם מפלגות הפועלים האחרות – אחדות העבודה ומפא"י, שהיתה על סדר היום התנועתי החל מפרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה בשנת 1963. בסוגיה זו הגיע הוויכוח הפנימי ב'השומר הצעיר' לטונים צורמים במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים.
מבחינת מפ"ם, הייתה התקופה שלאחר 1967 רבת משקל בעיצוב המשך דרכה הפוליטית. השאלה המרכזית שעמדה בדרך זו – האם לשמור על ייחודה ולפעול בצורה עצמאית או לשתף פעולה באופן צמוד עם מפלגות השמאל האחרות, קיבלה משנה תוקף בשל האירועים הפוליטיים שלאחר מלחמת ששת הימים. הקמת מפלגת העבודה בשנת 1968 הייתה ביטוי לצורך להתאחד אל מול עליית כוחו העיקבית של הימין, ובקרב חברי במפ"ם ואנשי 'הקיבוץ הארצי' נשמעו קולות שתמכו בשיתוף פעולה פוליטי עם 'העבודה' עד כדי איחוד, או לפחות כינון 'מערך' שיותיר את מפ"ם עצמאית אך תחת מסגרת פוליטית משותפת עם 'העבודה'. מנגד, היו בקרבם גם מתנגדים רבים למדיניות הממשלה לאחר המלחמה. כמובן שנגזרה מכך גם התנגדות חריפה לישיבת מפ"ם בממשלה ולכל שותפות עם מפלגתם של גולדה מאיר, משה דיין ויגאל אלון, שנתפסו בעיני השמאל ב'השומר הצעיר', כמוקצים מחמת 'ניציותם'.
תקופה זו הייתה גם תקופת התפתחותו של השמאל הרדיקלי בישראל, שנוצר כאלטרנטיבה למפלגות השמאל הקיימות, ולכן כינה את עצמו "שמאל חדש". חלק מהשמאל הזה התפתח במסגרת 'השומר הצעיר': בתנועת הנוער, בקיבוצים הצעירים ובקרב תומכי המפלגה בעיר. חברי תנועה רבים, רובם צעירים, ספגו את הלך הרוח האירופאי והאמריקני של תקופת מרד הסטודנטים וילדי הפרחים. הגרסה הישראלית של הלך רוח זה באה לידי ביטוי בעוינות חריפה כלפי הממשלה, המלחמות, הכיבוש, הממסד, ועוד. ניתן למצוא דמיון היסטורי בין משיכתם של חברים ב'השומר הצעיר' להלך הרוח הרדיקלי של שנות ה-60 ובין נסיבות הקמתה של התנועה 50 שנה קודם לכן. כמו בגליציה בתחילת המאה, גם את 'השמאל החדש' בעולם ובישראל הובילו צעירים משכילים, בעיקר בבתי הספר ובאוניברסיטאות, אשר חרטו על דגלם מרד נגד הקיים.

התמונה באדיבות פרויקט שימור לדורות של בית יגאל אלון.

'צוותא': אכסניה לויכוח הפנימי

אחת הזירות התרבותיות העיקריות שבה ניתן היה למצוא את הוויכוח בין הרדיקלים למתונים ב'השומר הצעיר' היה מועדון 'צוותא' בתל אביב ושלוחותיו –ה'צוותאות' בערים והקיבוצים. 'צוותא', מועדון שפעל כבר מאמצע שנות ה-40 תחת השם 'מרכז לתרבות מתקדמת', התאים הן לצרכים מפלגתיים והן לתרבות ההמונים, שכן לצד הרצאות, ערבי ויכוחים פוליטיים, כינוסים תנועתיים שונים ועצרות בחירות כלל הרפרטואר האומנותי שלו גם הופעות תיאטרון, רוק'נרול, סאטירה וכו'.
חשיבותו הפוליטית של מערך ה'צוותאות' עלתה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 באופן מואץ, עם התרחבותו של הויכוח הפנימי ב'השומר הצעיר'. התרחבות זו הצריכה מתן במה מתאימה לדעות השונות בתנועה, על מנת לשמור על שלמותה. הודות לכך, תוך מספר שנים מועט הפך 'צוותא', ממועדון אינטלקטואלי, אליטיסטי ומבודד, למפעל תרבותי פופולארי ביותר ובעל משקל רב בשיקוף ועיצוב הלכי הרוח התרבותיים בתקופתו ושלוחות רבות הוקמו לו בכל רחבי הארץ.
כדי לאפשר את השמעת הקולות החדשים בתנועה, חתר 'צוותא' להיות חדשני ומקורי ולבטא את התרבות 'המתקדמת', 'האלטרנטיבית' וכדומה, שהתפתחה בישראל כמו בעולם המערבי כולו בסוף שנות השישים. ואכן, אנשי רוח, זמרים, אנשי תיאטרון ושאר אומנים, כמו גם חברי קיבוץ, אנשי אקדמיה ופעילים פוליטיים שביטאו ערכים של 'שמאל חדש' מצאו להם מקום לביטוי במסגרת ה'צוותאות'. יחד עם זאת, כפי שנוצרו במקורן, היו ה'צוותאות' צריכים להיות גם 'המקום הבטוח' של אנשי מפ"ם, מעוז פוליטי, שמפוקח ונשלט על ידם.
כפרויקט מפלגתי שהובל על ידי ההנהגה הותיקה של 'הקיבוץ הארצי', ויחד עם זאת נשא את השם 'מרכז לתרבות מתקדמת', הרי שהייתה סתירה בהשפעה על 'צוותא' בין האורתודוכסיה המפלגתית והאוונגרד התרבותי, ולכן גם עולה השאלה: כיצד יכול היה הממסד ללכת על החבל הדק בין אורתודוכסיה ואוונגרד, והאם הצליח?
לכאורה ה'צוותאות' היו מעין 'חוג רעיוני' תחת פיקוח שפעל מתוך סיכון מחושב, במקביל לתהליך אינדוקטרינציה ותעמולה מפלגתית בתוך המסגרת שזו קבעה. אמנם הלהבות הפוליטיות בערו, אך גובה הלהבות כמעט תמיד היה נשלט, ועל אף שהשיח הפוליטי ב'צוותאות' לא נמנע על ידי שום גורם, בהחלט הוצבו בפניו גבולות. 'צוותא' הייתה חלק ממנגנון התנהלות שנועד לתת מקום לדעות השונות כדי להבטיח את שלמות המחנה. שלמות זו הובטחה, כל עוד פעלה 'צוותא' במקום שמצליח לווסת ואף לפורר את הקולות הרדיקלים על ידי 'שיחרור לחץ' של האנטי ממסדיות.

כר להתפתחות 'השמאל החדש'

אולם, הזירה התרבותית חרגה מאופן פעולה זה. 'צוותא' לא תפקדה רק כמכשיר ל'ניקוז לחצים' תנועתיים, אלא הפכה בעצמה לאחד מסממני 'השמאל החדש'. בתקופת מלחמת ההתשה ואחריה, הייתה 'צוותא' לכר להתפתחות תרבות המחאה הישראלית, שהתנגדה לכיבוש, לממסד, לשיטה, ובעיקר התנגחה ב"שמאל הישן" שייצג את כל אלה. תסיסה זו התגברה לאחר מלחמת יום הכיפורים והגיעה לשיא חדש עם הולדתה של תנועת "שלום עכשיו" ואחר כך לשיא נוסף לאחר מלחמת לבנון הראשונה. תוך כדי כך גם התגברה במפ"ם ההתנגדות לשותפות עם מפלגת העבודה כסמל "השמאל הישן", ובשנת 1984 התפרק ה'מערך' ומפ"ם יצאה לדרך עצמאית שהסתיימה בחבירה למפלגות רצ ושינוי הליברליות והקמת מר"צ. בכך היוותה 'צוותא' מקום חשוב ביותר בהבנייתו של זרם חדש בשמאל הישראלי, שהתחרה בתנועת העבודה ויצא נגדה. מר"צ נהייתה מאז למתקיפה הראשית של מפלגת העבודה. ביטוי לכך ניתן לראות בססמאותיה בבחירות האחרונות, שבהן בלטה האמירה כי "מפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי" וזאת אל מול "התנועה החדשה" שהוקמה, שהכריזה על עצמה כ"שמאל חדש".

משמאל פוליטי לשמאל תרבותי

היום, כאז, מגדיר את עצמו השמאל 'החדש', או השמאל 'הליברלי', באמצעות העמדת ההתנגדות לכיבוש ותביעה לחירות הפרט במרכז משנתו. התנגדות לכיבוש מהווה גורם מאחד עבור קהלים רבים, רובם לא סוציאליסטים. התביעה לחירות הפרט גם היא לא קשורה דווקא לסוציאליזם, ולהפך: לרוב החשיבה המקדשת את היחיד גוזרת שכל התערבות חברתית מתפרשת כפגיעה בחירותו ומשמשת את מצדדי ההפרטה. לכן קשור השמאל הליברלי באופן אימננטי בביקורת הקולקטיביזם התנועתי והממלכתי על גילוייהם השונים.
השינוי בשמאל הישראלי שמשקפת האידאולוגיה החדשה בא לידי ביטוי גם בשני שינויים נלווים: האחד הוא ירידת מרכזיותו של המימד הכלכלי-מעמדי בניתוח המציאות, שהיה ממאפייניו הבולטים של השמאל בעשורים הקודמים, ובעלייה בעיסוק בנושאים כגון איכות סביבה, דיכוי מגדרי ועדתי, כפייה דתית, עובדים זרים, הקהילה ההומו-לסבית וכדומה – כולם נושאים חשובים, אך כעת הם באים כחלק משיח של דאגה נפרדת למגזרים שונים ולא כחלק משיח רחב העוסק בכל אלה כחלק מתיקון המציאות על ידי כינונו של משטר סוציאליסטי. השינוי השני הוא תהליך של העתקת מוקד הפעילות של השמאל מהזירה הפוליטית אל הזירה התרבותית והחוץ פרלמנטרית – המתממש בהמרת אופני הביטוי של ערכיו ממאבקי עובדים והתארגנויות פוליטיות במסגרות מפלגתיות לפעילויות כגון כתיבה אקדמית, יצירה ספרותית, ערבי עיון וכנסים, שירת מחאה, פסטיבלים, הפגנות, עצומות וכו'.
'מגזור המאבק' לנושאים מופרדים, כמו גם הוצאתו מהתחום הפוליטי שייעודו שינוי המציאות דרך המערכות השלטונית לתחום התרבותי העוסק בביקורת המציאות, עיקרו את 'השמאל החדש' מהשפעתו על המציאות, ואף שמיתגו אותו כיסוד 'צודק' במציאות, גם קיבעו אותו ככוח זניח אשר אין בכוחו לשנות את הסדר הקיים, שלו הוא כל כך מתנגד.
ולא בכדי: 'השמאל החדש', הממיר את ה'שמאל פוליטי' ל'שמאל תרבותי' איננו בא לשנות. הציבור היוצר והצורך את 'השמאל התרבותי' הינו המגזר המבוסס של החברה הישראלית. מגזר זה, מאחר וצמח בשנות ההגמוניה של השמאל על גבי המערכות של מדינת הרווחה, פועל תחת הכותרת האידאולוגית של השמאל, אך תוך כדי זאת הוא מבקש להמנע מחלוקת ההכנסה שהסוציאליזם מבקש לחולל, על מנת לשמר את מעמדו ולהמשיך לעלות מעלה בסולם הסוציו-אקונומי. לכן, פוליטית, הוא מבקש להעניק שירות דווקא לכוחות הימין.
רובו של מהלך זה, שיש לו חשיבות פוליטית מרובה, מתחולל עד היום בתוך מערכות תרבותיות, שחלקן, כדוגמת 'צוותא', הן שאריות היסטוריות של 'החזית התרבותית' של תנועת הפועלים. התרבות ה'מתקדמת' של 'צוותא' ודומיה נתנה ונותנת ל'שמאל החדש' את האיצטלה האידיאולוגית שבצילה הוא יכול לחולל את הפוליטיקה של הימין, שמטרתה הרס 'השמאל הישן'.
ניתן, אם כן, לראות כי מקומה של התרבות במציאות השתנה עד מאד מתקופת כינונה של החברה הישראלית כחברה פועלית ביסודה, ועד היום: אם בעידן הסוציאליסטי של החברה התרבות היתה קשורה קשר הדוק לפעילות הממסדים המפלגתיים ופעלה כדי לחזק אותם, הרי שהיא שימשה כגורם חשוב ביותר במעבר מעידן זה לעידן הליברלי, והפכה לאמצעי לפירוק המבנים ההיסטוריים של תנועת העבודה. אך המעניין הוא שלא גורם חיצוני כפה על התרבות את שינוי מקומה, אלא ששינוי זה בא מתוך פעולתה העצמית. בכך נחשף אופייה של הפעולה התרבותית, כגורם בונה ומפרק בו זמנית, את המציאות הכלכלית והפוליטית עמה היא נמצאת ביחסי גומלין.

טל אלמליח הוא דוקטורנט בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה וחבר המרכז החינוכי ע"ש יגאל אלון.

לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לנמרוד, רכז ההפצה של כתב העת.

משה כהן, יו"ר ענף המתכת והחשמל בהתאחדות התעשיינים, מציין כי "מ-2001-2002 התחילה תנועה של העברת המזגנים לסין. בישראל קונים בערך 400 אלף מזגנים, שכבר כעת 70% מהם מגיעים מסין. בגלל המשבר הכלכלי נחתכו הזמנות המזגנים."

כמו בעולם, גם הייצור בישראל במגמת ירידה. מטקסטיל ועד חרושת. רק לפני שבוע נתבשרנו על הביטויים של העתקת הייצור לירדן השכנה של מותגים ישראליים. כך, פוטרו אלפי פועלים בערי הפיתוח בישראל. ובמקביל הוקמו, מעבר להרי הגלעד, סדנאות יזע. בהן עבודה בתת תנאים וללא הסכמי עבודה, ובעצם ללא יחסי עבודה. עבדות מודרנית בסגנון המאה ה-19.

מישהו דיבר על סדר יום של צמיחה כלכלית ותעסוקה?

העתקת הייצור לסדנאות יזע ולמערכות העבדות המודרניות, במקביל לפיטורים נרחבים של עובדים וסגירת מערכות ייצור בישראל מסמנת מגמה.
מבחינה מקומית, זוהי מגמה של יצירת שכבה של מפוטרים בכורח. היו אלו אנשים שעשו ככל שביכולתם לקיים משפחה וסדר יום נורמלי, בין השאר הודות לקיומה של חרושת ישראלית ושל הסתדרות עובדים ישראלית. שתי אלו, אשר משקפות יחסים מורכבים של שיתוף פעולה וניגוד עניינים, היו בעבר הסד שהבטיח את הבטחון התעסוקתי של העובדים ושל התלויים בהם.

סדר היום הנוכחי של הממשלה בישראל אינו מבטיח ייצור ישראלי. בעולם נהוג להגן על היצרנים, ממשקי החלב ועד יצרני החרושת, ע"י מכסי מגן, הסכמי סחר וסבסוד. אלא שישראל אינה מבטיחה הגנה למייצרים בה.
קצת סטטיסטיקה: התמ"ג של סין גדול פי 45 מאשר של ישראל. אוכלוסיתה של סין גדולה פי 180 לעומת ישראל.
למרות זאת ישראל ייצאה לסין ב-2008 בסדר גודל של כ1.29 מליארד שדולר. סין, לעומתה, ייצאה לישראל בסדר גודל של 4.25 מליארד דולר. כלומר, ישראל מייבאת מסין פי 4 ממה שהיא מייצאת אליה.

חוסר הגיבוי של הממשלה הן לייצור מקומי, והן לבטחון תעסוקתי בשם הקוד: "גמישות בשוק העבודה" - מובילים להיגיון בו, "אין מה לעשות" אלא לקבל את עול הפיטורין, הפיצויים (אם יש) ולסגור את הבסטה. כלומר, חזונה של החברה הישראלית נעשה כפוף לסדר היום שייטיב עם ההון.

החברה הישראלית מאוד רגישה לדמותה. גם השנה נפתח בנימה אופטימית את חגי תשרי ונאמר "שנהיה לראש ולא לזנב". רק שנחוץ כאן עידוד שלא רק במסגרת תפילה. נחוצה כאן השקעה. נחוצה כאן מדיניות של "עשה!". רק כך יובטח החוסן המדיני והחברתי שלנו כחלק מסדר יום עולמי.

נמרוד זליגמן הוא חבר יסו"ד וחבר קבוצות הבחירה של המחנות העולים.

שלושה מרכיבי בולטים בדיון התקציב האחרון ובמרבית דיוני התקציב מאז שנות ה-90: האחד, ההתרכזות באישי ויותר מזה באישי-לוחץ, אישי-מיידי; השני, רידוד חילופי הדעות בעזרתה האדיבה של התקשורת; השלישי, מיצוי כל הדיבור על כלכלה בתקציב עצמו.
עצם הפיכת התקציב למוקד הכלכלה כבר מכתיבה את אופי הדיון, שכולו התכתשות על סעיפי הכנסה והוצאה ממשלתית. המחשה טובה לכך הם הסעיפים שעליהם כו-לם דיברו בתקציב 2010-2009 : מהצד האחד: העלאת המע"מ באחוז אחד, ביטול הפטור ממע"מ על ירקות ופירות, העלאת תקרת דמי הביטוח הלאומי מהכנסה חודשית של 38.5 אלף שקל להכנסה חודשית של 61.5 אלף שקל, וקיצוץ דמי ההבראה במגזר הציבורי. עד כאן, סעיפי ההכנסה וגביית המס מהציבור. מהצד השני: סעיפי ההוצאה, בעיקר הקיצוץ בהוצאות הממשלה לחינוך, בריאות ושירותים אזרחיים אחרים לעומת תגבור סעיף הביטחון.
כל הצעדים שלעיל ראויים לתגובה. ראוי בהחלט לבקר את העלאת המע"מ או את קיצוץ דמי ההבראה. במקומם אפשר להטיל עוד מס על המאיון העליון, ויש מה וממי לקחת. אך איכות חייהם של תושבי המדינה לא תלויה רק במסים או בהוצאות הממשלה לרווחה. היא תלויה במדיניות הממשלה בנושאים כגון שער החליפין, סחר החוץ של המדינה ועידוד המגזר היצרני. יותר מזה, אפשרויות התקציב נגזרות ממדיניות זו, כי היא הקובעת את היקף ואת הרכב התוצר.
גם אם בודקים לרגע את סעיפי ההוצאה, ניתן לצפות למשהו רציני יותר מהעליהום השנתי על תקציב הביטחון. נעזוב לרגע את הטחינה המניפולטיבית הנצחית של שכר משרתי הקבע, ונתייחס להוצאה הביטחונית כמכלול אחד. והשאלה היא מדוע השירות "ביטחון" נופל בחשיבותו מכל שירות ממשלתי אחר? האם בגלל היותו דחוף יותר לפריפריה, מעוטת המצביעים בבחירות, מאשר למרכז הארץ? או בגלל שאיננו שמחים בקיומו ואיננו גאים בו? אבל התעלמות בלתי מנומקת מהאילוץ הביטחוני לטובת צרכים "חברתיים" לא הופכת את המתעלמים ממנו לאנשים טובים יותר. הוא שם, האילוץ הביטחוני, וההוגנות מחייבת לאזן בין צורכי הפריפריה לצורכי מרכז הארץ.

דוגמא עדכנית לאיבוד חושים בחגיגת התקציב ניתנה השנה על ידי ח"כ אורית נוקד. בראיון רדיופוני על מע"מ ירקות ופירות היא ביטאה את חרדתה מפני ההשמנה שתיגרם בעטיו. אנשים, היא אמרה, יעברו מאכילת ירקות ופירות לאכילת בצקים. נוקד, כך נראה, שכחה שאנשים מסוימים אולי ייאלצו לעשות דיאטה בבצקים בגלל אבטלה. אבל אבטלה לא קשורה ל'גזירות' התקציב, ו'גזירות' הן הנושא התקשורתי.
כך גזירת המע"מ מככבת בתקשורת ומנגד, מס החברות נותר חבוי בפינתו הנידחת. מס החברות בישראל, שעומד עכשיו על 27%, הגיע במרבו ל-61% ב-1984. זהו מס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. הורדתו היתה אמורה לעודד השקעה בהון יצרני, אלא שלא כך קרה בישראל ובכל המדינות בהן הוא הורד בחדות מאז שנות ה-80. רוב הכסף שנותר בידי החברות הופנה לתגמול המנהלים ולשעשועים פיננסיים.
הצטברות העדויות על השלכת הורדתו של מס החברות קוראות למחשבה חדשה. האם תהיה זו מחשבה מקורית, או שגם בפרק זה ישראל תחכה להשראה מבחוץ? כל אחוז של מס חברות תרם לאוצר כמיליארד שקל בשנת 2007. קרוב לוודאי שבזמן מיתון כמו עכשיו הוא מניב פחות. ובכל זאת, זהו מס שפוטנציאל הגביה שלו רב. העלאת מס החברות באחוזים בודדים תוסיף לתקציב מיליארדי שקלים. כמה מקומות עבודה ניתן ליצור בהוספת מיליארד שקל לעידוד השקעות הון, מחקר-ופיתוח (מו"פ) או שיווק, בתעשייה, בחקלאות ובתיירות? כמה משרות ניתן ליצור על ידי סבסוד תעסוקה בסכום הזה? אבל האפשרות הזו כלל לא נידונה בממשלה, בכנסת ובתקשורת.

אזכורן של התמיכות לעידוד השקעות הון ולמו"פ מוביל אל הפרוטות שזרקו לכיוונן: תוספת של 450 מיליון שקל למסלול המענקים של מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת בכל אחת מהשנים 2010-2009, ו-300 מיליון שקל לשנה לתקציב המו"פ. ראוי לומר כי מטרתו המוצהרת, הידועה לכל, של האוצר מאז הרפורמה של 2004 היא מחיקת מענקי ההשקעות ומרכז ההשקעות. אם כן, איך מצפים שזריקת כסף חד-פעמית כזו תשנה את כוונות המשקיעים? תקציב המדען הראשי נמצא בירידה - מ-1.8 מיליארד שקל בשנת 2000 ל-1.1 מיליארד שקל ב-2008. התוספת החדשה היא רצויה אך אינה מכסה על השחיקה מאז.

ומעל לכל, לא נידונה השאלה החשובה באמת: מהם ענפי התעשייה שישראל רוצה להצמיח? ההיי-טק השגרתי מכזיב לאחרונה, אולי צריך לחפש כיוונים חדשים. ועוד שאלה, מהו היחס הנכון בין הכספים המופנים לעידוד המו"פ ולעידוד השקעות ההון? ניסיון עשרים השנה האחרונות מורה על זליגה ניכרת של ערך ההשקעה במו"פ אל מדינות מחוץ לישראל. הפיתוח נעשה כאן, והייצור (עם התועלת שגלומה בו) מוזז החוצה אם על ידי מכירת החברות בשלמותן לזרים, או על ידי העתקת קווי הייצור למדינות של עבודה זולה. כלומר, הדיון החשוב הוא לא בפרוטות שזורקים לתעשייה באופן אקראי, אלא בדמותה העתידית של התעשייה, בתרומתה לתעסוקה יציבה בשכר נאות, ובאמצעים שאותם צריך לנקוט כדי להדביק את המפעלים לארץ.
עד כאן, מדגם קטן ממה שלא נדון. ניתן להוסיף עוד פריטים רבים לרשימת הנושאים החשובים שלא נדונים בתקציב, ולכן לא נדונים כלל. המשותף לכולם הוא היותם נושאי תשתית – נושאים שתועלתם לפרט רבה אך אינה ישירה ומיידית. ולמי אכפת מנושאים כאלה בעידן ה"מגיע לי עכשיו".

מחוץ לתקציב, ולא פחות חשוב
שני נושאים שאינם נדונים כלל על ידי הממשלה, הכנסת והתקשורת הם מדיניות סחר החוץ ומדיניות שער החליפין. אלה הם נושאי יסוד בכלכלה. הם קובעים אם תהיה צמיחה ואם יהיה מאין לגבות מס. ובכל זאת, אין מדברים עליהם בזמן דיון התקציב או בכל זמן אחר.
הפוליטיקאים אינם נלהבים להשקיע בלימוד מקצועי. מה גם שבלוטת הדמעות של צופי הטלוויזיה אינה מופעלת מצפייה בניתוח תנועות ההון לישראל. אמצעי התקשורת מעדיפים שלא לגעת בסוגיות כגון הטלת מגבלות על היבוא לישראל – כמה מהמפרסמים הגדולים שלהם הם יבואנים נכבדים. גם העיסוק בתנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, או בהכוונה ממשלתית מסוימת של שער החליפין אינו חביב על המדיה – העברת הכספים הדו-סטרית והסחר במטבע חוץ תורמים לפרנסתם של הבנקים והמגזר הפיננסי כולו. וכבר אמרנו, למה להרגיז מפרסמים טובים?

חשיבותו של שער החליפין, ברז ראשי במשק שמשפיע על הכל – סחר חוץ, צמיחה, תעסוקה, אינפלציה, מחירים – הוכרה על ידי כל ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד סוף שנות ה-80, שהותירו את ניהולו בידיהן. מאז, אחיזתה של הממשלה בשער החליפין התפוגגה בהדרגה, וקביעת מגמותיו הועברה לכוחות השוק בפיקוחו של בנק ישראל. והנה, כבר יותר משנה שבנק ישראל מתחזה ל"כוח שוק". הוא החל לרכוש מט"ח במארס 2008, ומאז יולי 2008 עלה היקף רכישותיו ל-100 מיליון דולר ביום. התערבותו המוגברת של הבנק המרכזי תרמה לפיחות השקל במשך תקופה ארוכה, אך מסוף אפריל 2009 הוא החל להתקשות במניעת ייסוף השקל כלפי הדולר.
עצם התערבותו של בנק ישראל היא הודאה מצדו בעובדה ששער החליפין של המדינה חשוב מכדי שייעזב לשוק החופשי. כישלון התערבותו, גם אם הוא זמני, מוכיח שסגנון פעולתו - אימוץ עמדה של סוחר בשוק – אינו יעיל. למרות כל אלה, לא נשמעת כל דרישה לדיון על הנושא בממשלה או בכנסת. בנק ישראל הוא גוף מקצועי ללא דופי, אך מקצוענותו לא מקנה לו את הזכות להיות הפוסק הבלעדי בסוגיות פוליטיות. והחלטותיו בשוק המטבע הן פוליטיות מעצם מרכזיותן לכל תחומי הכלכלה.

נושא לא פחות חשוב שנגוז מהדיון הכלכלי בישראל הוא מדיניות סחר החוץ של המדינה. חלקם של היבוא ושל הייצוא בתוצר בישראל הוא מבין הגבוהים בעולם המתועש. מכאן שמדיניות סחר החוץ היא בעלת חשיבות מכרעת בישראל. בימים אלה, של מלחמה עולמית על מקומות עבודה, מדינות גדולות וחזקות מישראל מעודדות את ייצואן ומסננות את יבואן. אין המדובר כאן בסין ויפן, שודדות תעסוקה כרוניות, אלא בכוהנות הגדולות של הסחר החופשי – ארה"ב והאיחוד האירופי. שתי מעצמות החופש הכלכלי מגבילות יבוא בעייתי בחסות ארגון הסחר העולמי. הן מסבסדות בתחכום רב ענפי ייצוא מועדפים שלהן. דיון ציבורי ער מתנהל בנושאים האלה. חברי קונגרס בארה"ב נרתמים בפומבי להגנה על מקומות עבודה במחוזות בחירתם. איפה הדיון הזה בישראל?

שולחן עגול – ומה עם היעדים?
התפתחות ייחודית לתקציב 2010-2009 היא ליוויו בשולחן עגול בין הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים. השולחן המשותף ממשיך מסורת אירופית רבת שנים, ואף מסורת ישראלית של הידברות בין המעסיקים להסתדרות שהחלה עוד בשנות העשרים של המאה שעברה. את המסורת הזו השתדל ואף הצליח נתניהו, בשתי כהונותיו הקודמות בממשלה, לשבור. כעת, פנייתו אל ההסתדרות ואל התעשיינים היא מעין הכרה במגבלות הכוח. מאליו מובן, כי סובלנותו כלפי השולחן העגול עכשיו יונקת מהצלחותיו הקודמות ומתחושת העצמה שהן מקנות לו. ובכל זאת, גם שולחן עגול כזה עדיף על התכתשות אינסופית, במיוחד בימי נסיגה משקית ואבטלה.
עגול הוא יפה, אבל בשולחן הנוכחי חסר הדיבור על יעדים ארוכי טווח. שלושת גורמי המשק הקנו לעצמם את היכולת לשאת ולתת בעניינים שוטפים. כפועל יוצא, יש האומרים כי ההסתדרות זכתה השנה בתחום יחסי העבודה, ויש האומרים כי הממשלה השיגה את שלה בתחום ההפרטות וחיסול ועדי העובדים הגדולים. אך סגנון ההידברות, השארת קצוות רבים פתוחים, לא מאפשר ניתוח רציני של תוצאותיו. ניתן להתרשם שאף הנושאים והנותנים בעצמם לא ממש בטוחים מה השיגו ומה איבדו.
ניהול השולחן העגול בדרך זו הוא הכלכלה הפוסט-מודרנית בתמציתה. התמקחות ללא ערכים מוצהרים, ללא יעדים ברורים, ללא ניתוח מקצועי מוסכם, בלי עבר ובלי עתיד. כך, בחסות הערפל, מרוויחים עוד קצת זמן, עוד קצת שקט. ומה עם הצמיחה? מה עם התעסוקה? מה עם מרוץ האבטלה שכבר נראה לעין? זה לא הנרטיב של תקציב 2010-2009. דפדפו לסיפור הבא.

תמר בן-יוסף היא חברת יסו"ד. מחברת הספר 'ברוכים הבאים לשוק החופשי.

כל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.חתימה על מנוי, במחיר סמלי של 90 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, באתר 'לתרום.קום'

לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לנמרוד, רכז ההפצה של כתב העת.

הברית הלא קדושה של הליכוד והעבודה בהנהגת נתניהו וברק שילבה דורסנות שלטונית וערמומיות פרלמנטארית בניסיון נחוש, שהצליח לצערי, למנוע דיון ציבורי משמעותי ב"אם כל ההפרטות" העתידה - אם תצלח את שלב הקריאה השנייה והשלישית - לנשל את הישראלים מבעלותם על קרקע המדינה שתועבר בסופו של דבר, כמו נכסים ציבוריים אחרים, לשליטתם של "הטייקונים".

מגוון השיקולים הכלכליים, החברתיים והסביבתיים שהעלו גורמים ציבוריים ומקצועיים כנגד הפרטת קרקעות המדינה והחששות המבוססים מפני נזקיה, די בהם כדי לקיים דיון מקיף ואחראי בהשלכות של הפרטת ממ"י. אין ספק, יש לשפר את דרכי תפקודו של המינהל, אך רפורמה כזו אינה דורשת ואינה מצדיקה את הפרטתו.

הפרטת קרקעות המדינה מתנהלת על פי אותו מתכון המוכר לרעה מהפרטות שכבר נעשו ומכאלו המיועדות: הפרטת שירותי הבריאות, שירות התעסוקה הנמלים וחברת חשמל, למשל. ראשית מלבים אי-שביעות רצון מן השירות הקיים (נאום סגירת המרפסת של נתניהו); בהמשך פורטים על תאוות הבצע האישי (צמוד-קרקע לכל פועל) ומסיימים בחרחור מאבק בין מגזרי על השלל (חוכרים פרטיים מול ההתיישבות העובדת, יהודים מול ערבים). בתוך הערפל שיוצרות החמדנות והיריבות התבצעה ומתבצעת הפרטתה לדעת של החברה הישראלית שהפכה והופכת קורבן לקוצר ראותה, כשהתקווה לרווח פרטי מתגלה כמתכון לנישול הציבור מנכסיו לרווחתם של קומץ בעלי הון המגדילים את שליטתם בכלכלה ובחברה.
ההיסטוריה הקרובה של הפרטת השירותים החברתיים והמשק הציבורי בישראל אינה מצדיקה את התקוות שתולים, ולמעשה האשליות שמטפחים, חסידי הפרטת הקרקעות במהלך.

לצערי הרב, שלל האשליות להמונים, הדומה למראות בּוֹרקוֹת שנזרקו לילידים, רק מחזק את מדיניות עגל הזהב שבחסותה הופרטה מדינת ישראל. החלטות על קרקע אינן רק החלטות כלכליות לאומיות, הן גם מכריעות את אופייה ותרבותה של מדינה.

לפיכך, בזמן הקצר שנותר יש לעשות כל מאמץ ליצור קואליציה ציבורית רחבה ככל האפשר של מתנגדי הפרטת מנהל מקרקעי ישראל, שתנסה להביס את הקואליציה הממשלתית במאבק על החוק.

לשם קבלת הקלות ללקויי למידה נדרשים תלמידים לאבחון דידקטי. אך גם היום, בשנת 2009, בעיני רבים מהציבור, אבחון זה נתפס כבעיה עצמה ולא כאמצעי לפתרונה. התוצאה המיידית היא: התלמיד המאובחן מתויג כ'לא בסדר'. נוסיף על זה את עלויות האבחון שיכולות להסתכם ב-1,500 ש"ח ויותר לאבחון דידקטי מקיף לתלמיד. ונחשוף כי אף הכלי המשמש לזיהוי הבעיה ותיוגה: האבחון, הוא נחלתם של מעטים מדי בחברה הישראלית.
עלויותיו של האבחון, אין צורך להזכיר, נופלות על ההורים. זאת במסגרת ההיגיון הניאו-ליברלי, המקטין את ההוצאה הציבורית ומעביר את האחריות הכלכלית למשקי הבית, בין השאר באמצעות חינוך "אפור".

לסיכום: המעבר לאוריינות טכנולוגית במשרד החינוך דורש תשומת לב, משמעותו היא בהבטחת נגישותם של כלל התלמידים לחינוך וללמידה, ובכיוון בוגרי מערכת החינוך להשתלבות במרחב עתיר ידע וטכנולוגיה.
יעשו נכון אנשי המשרד אם יעודדו נגישות לבעלי לקויות הלמידה: סבסוד ניכר של אבחונים דידקטיים, הנגשת והסברת התחום לציבור ההורים , צמצום מספר התלמידים בכיתה ל-24, הוספת שעות שילוב (אישיות או בקבוצות קטנות.), והעלאת מודעות בקרב מורים כלפי לקויות למידה כבר בבתי הספר לחינוך.
אך גם כל אלו, כפופים לסדר היום הכלכלי של שלושת העשורים האחרונים, והוא: העברת השליטה ממנגנוני המדינה אל השוק הפרטי. באופן אירוני, ככל שהשוק הפרטי ובו אף חברות ההיי-טק לוקחות חסות על מתקני ושעות חינוך – הנגישות לחינוך לילדי ישראל קטנה יותר ויותר. כפי שאורי בלאו מתחיל לחשוף, זהו הגורם לפערים הגדלים בחברה שלנו, וכן, גם לפיגור הטכנולוגי של ילדינו.

נמרוד זליגמן ריכז בעבר את מרכז הלמידה 'תשרי' של תנועת המחנות העולים. מרכז 'תשרי' פועל בתיכון המקיף הממלכתי רוגוזין במגדל העמק.

פוליטיזציה של היום יום

נהוג לעסוק בשלוש בעיות מרכזיות בשמאל הישראלי: יחס דטרמיניסטי להצבעה המסורתית של השכבות המוחלשות לימין, נטייה מובהקת לפלפולים אידיאולוגיים קנטרניים ויצר התפלגות בלתי מרוסן, ובניית עמותות זעירות במקום תנועה סוציאל-דמוקרטית רחבה. הבעיה הראשונה, אותה ניסח דני גוטוויין במאמרו "הדיאלקטיקה של כשל השוויון", מהווה תפישת יסוד המנחה את פעולת השמאל בשנים האחרונות. כפי שמתאר גוטוויין, כשל השמאל הישראלי במשימה להציב אלטרנטיבה לניאו-ליברליזם והזניח את המאבק החברתי לשינוי יחסי הכוחות המעמדיים. הבעיה השנייה, מקור לבדיחות רבות, היא תוצר של העדפת המפריד על המשותף, חוסר פרגמטיזם ומיקום שותפים פוליטיים כאויבים. הבעיה השלישית נובעת מחוסר אמונה בשינוי חברתי עממי ורחב. נדמה לי כי עד עתה, שני גורמים הצליחו להתמודד עם בעיות אלו: עמיר פרץ שהצליח להפריך את הטיעון הדטרמיניסטי של הצבעת העניים לימין והתנועה העירונית עיר לכולנו, שבניגוד למקובל במציאות הישראלית, בנתה את עצמה מכוחות עממים ובאופן דמוקרטי, דבר המעלה את הצורך בהרחבת מודל זה לרמה הארצית.

עם זאת, חשיבותם העצומה של פעילות מפלגתית ברמה הארצית והעירונית, לא יכולים להחליף את הצורך לפעול למען פוליטיזציה של שוק העבודה ולשינוי יחסי הכוחות בו. הניסיון לשרטט קו ברור המחבר בין ציבור העובדים, המהווה את רוב החברה, לבין עשייה פוליטית, הכרחי בכל ניסיון סוציאליסטי להשפיע על המציאות. בהתבסס על תפישה מינימליסטית וליברלית של דמוקרטיה, הטמיעו המחוקקים ואמצעי התקשורת גישה לפיה פוליטיקה היא מעשה המתקיים לו אי-שם, מעין דיון סגור של מקצוענים העוסקים בסוגיות הרות גורל שלציבור אין יכולת להבינן. לפי תפישה זו, קבוצת הורים עובדים המתארגנים כדי ללחוץ על העירייה לסבסד קייטנה לילדיהם או תושבי שכונות המקימים ועד שכונתי שייצג אותם, אינם עוסקים בפוליטיקה אלא בקרבות נקודתיים שאינם נוגעים לתפישות היסוד בחברה. הסלידה מהמילה והקישור המיידי שלה עם שחיתות וקידום אינטרסים אישיים, אינו רק תוצר של הופעתם התדירה של אלו בפוליטיקה הממסדית, אלא גם של ראיית המעשה הפוליטי במנותק מסדר יומו של האזרח הממוצע ושל העדר אמונה ביכולת לשנות סדר זה. ראייה זו מאפיינת גם את מושג הזכויות שפרשנותו השמאלית – מדינת הרווחה המודרנית – נעקר ממנו על-ידי הניאו-ליברליזם.
העדרם של מאבקים עממים הצומחים מתוך מקום העבודה הנצלני, מערכת החינוך המופרטת או השכונות המוחלשות הם דוגמאות לאימוצו של היחס הא-פוליטי ליום יום שלנו. לעומת זאת, טוענת התפישה הנגדית שהניצול בעבודה, תשלומי הורים גבוהים והיחס של עובד סוציאלי אחד ל-200 משפחות, הם נושאים המהווים בסיס למאבקים פוליטיים. לפיכך, סדר יומו של האזרח, דאגותיו וקשייו, הינם החומרים האמיתיים מהם עושים פוליטיקה של שינוי. התמודדות ישירה עם יחסי הכוח בשוק העבודה ופוליטיזציה שלהם על-ידי ציבור העובדים, הכרחית לבניית פוליטיקה סוציאליסטית בעלת השפעה.

אקטיביזם בחוסר נחת

תגיד, שאל אותי חבר ויריב אידיאולוגי מושבע, אין משהו מתסכל בכל הפעילות הזאת שלכם? בטרם הספקתי לשאול מי זה שלכם הוא כבר החל למנות בטון מזלזל פעילויות עליהן שמע בזמן האחרון: מלגה של קרן גרמנית לעבודה בשכונה מעורבת, סמינר בנושא עובדי קבלן, הפגנה מול משרד האוצר, איתור ורישום של בתי עסק מנצלים. כל פעילות הוא הוסיף, מאורגנת על-ידי גוף אחר – אפשר לחשוב שאתם ממש קואליציה ענקית של שוחרי טוב, לגלג. להבדיל מוויכוחים אחרים עימו, מהם אני יוצא לרוב עם תחושה שהנה הבסתי את הקפיטליסט ולאט לאט את השיטה כולה, הפעם נחלתי תבוסה כואבת: הבחור צודק – מספר אתרי האינטרנט והארגונים החברתיים המתהדרים בקידום שינוי חברתי אינם מהווים ערובה לערעור ממשי על המציאות. במקרה של גופי השמאל הסוציאליסטי הפרלמנטארי והאזרחי בישראל, האתגר הכולל המוצב לשיטה קטן בהרבה מסכום חלקיו. התבשיל המתקבל מביקורת וזעם חברתי ומציאות של ריבוי ארגונים ללא שיניים, הוא תבשיל פרווה. גם אם נתקשה לנסח מה בדיוק לא בסדר, נדמה לי שקל להזדהות עם מסקנה זו שמלווה רבים מאיתנו ביום יום.

אולי הבעיה היא בהמשגת הפעולות הננקטות למען שינוי חברתי: מה שמכונה אקטיביזם. ההמשגה הבעייתית נובעת מתפישה בעייתית לא פחות של אופי השינוי החברתי אותו יש לקדם ושל האסטרטגיות הפוליטיות שיש לנקוט. תמציתה של התפישה היא כי תפקידנו הוא להגיב למציאות הבלתי צודקת – לעמוד לצד עובדים מנוצלים ולהקים עמותות המייעצות להם, להפגין מול התכנית הכלכלית ומול ועידת העסקים של ישראל ולנסות להגיע לכותרות מדי פעם. אנו דנים בנבחרי הציבור שלנו ובעשייה הפרלמנטרים שלהם וחלקנו אף פעילים במפלגות, הצעירים שבינינו עוסקים בחינוך בלתי פורמלי במסגרת של תנועות נוער, אנו עובדים או מתנדבים בעמותות ומקצתנו נוכחים בהפגנות ספוראדיות. מבלי להמעיט בחשיבותן של אלו קשה לראות בהן אינדיקציה מהימנה לתהודתם של רעיונות סוציאליסטים בציבור, וודאי שלא למוכנותנו כעובדים להירתם למאבק למען מדינת רווחה ולעמוד בחיל החלוץ של מאבק זה – הרחבת העבודה המאורגנת. האקטיביזם של השמאל החברתי-כלכלי בישראל על גרורותיו ותצורותיו השונות וויתר זה מכבר על משימתו העיקרית של כל שמאל – שינוי יחסי הכוח המעמדיים בחברה תוך פעולה עממית. בניגוד לפעולה כזו שמקורה בשכונות או במקומות העבודה, מתנהל האקטיביזם ללא אוכלוסיות מוחלשות, אוכלוסיות שבשבילן פוליטיקה אינה תחביב אלא דרך לשנות את תנאי החיים.

במאמר 'Give up activism', מבקרים הכותבים את ביטוייו השונים של המונח. הפעילות למען שינוי חברתי הפכה, כך נטען, למעין תפקיד בחלוקת העבודה הקפיטליסטית – כפי שיש הון, עובדים מנוצלים ומפלגות, ישנם פעילים חברתיים המתפקדים כמקצוענים שתפקידם לייצר מראית עין של מאבק בשיטה. כך, קבוצות פוליטיות רבות וזעירות עוסקות באקטיביזם כאשר רובן ככולן מנותקות לחלוטין מהאנשים שהם מתיימרים לדבר בשמן. יותר מכל האקטיביסטים כופרים, גם אם לא בגלוי, בתפישת המאבק הפוליטי כמאבק העממי שמתחיל מהמקום בו הקפיטליזם חובט בחוזקה הרבה ביותר. נדמה לי כי תיאור זה מאפיין את מרבית ההתארגנויות הפוליטיות השמאליות בישראל ואת יחסם לסוגיית יחסי הכוח המעמדיים המתבטאים בשוק העבודה.

האקטיביזם החברתי, אם כן, מחליף אצלנו את הפעולה העממית המאורגנת והרחבה. ההתמודדות עם הקפיטליזם לובשת אופי פורמליסטי ודקלרטיבי: רבים הם ניסיונות החקיקה והכלים המשפטיים הננקטים מצד עמותות לשינוי מצב העובדים, רבות הן העצומות, התהלוכות וההפגנות, מעטים הם הניסיונות לעימות חזיתי עם הקפיטליזם . תצורותיו הברוטליות ביותר: הפרד ומשול בין העובדים, שבירת העבודה המאורגנת וריסוק הסולידריות החברתית כמעט ואינן מאותגרות על ידי נפגעיו ועל ידי אלו המדברים נגדו. כך, מודר מהמאבק החברתי הכלי ממנו חושש הקפיטליזם יותר מכל – פוליטיזציה של שוק העבודה על ידי התארגנויות עובדים המוניות וסולידריות.

בשל הבעיות שנידונו לעיל, הליכה בעקבות המסורת הפוליטית של השמאל הישראלי אינה יכולה לגרום לפוליטיזציה של היום יום. שינוי תפיסתי רדיקלי כלפי העקרונות המארגנים של היום יום שלנו חייב להינשא על גביהם של מפסידי השיטה המבקשים לגרום לשינוי יחסי הכוח. אל משימה זו חייבים לגשת תוך אימוץ מודל דמוקרטי ועממי וחשיבה מחוץ לסכמות הפוליטיות המקובלות אצלנו. התחלת המעשה הפוליטי ביום יום של כולנו, הכרחי להטמעת התפישה כי הקפיטליזם אינו מבנה אבסטרקטי אלא דפוס ניצול המעצב את החיים של כולנו. ללא יישומה של תפישה זו בדמותן של התארגנויות עובדים חדשות וסולידריות, קשה לתאר מאבק רחב יותר בשיטה כולה.

פנייה

ברצוני להפנות שאלה לקבוצת השווים שלי – מה אנו, צעירים משכבות סוציו-אקונומיות שונות, בעלי תפישת עולם סוציאליסטית, עושים כדי לגרום לשינוי ביחסי הכוחות בשוק העבודה ולקידומו של שינוי חברתי עממי? נדמה לי כי מגמות רווחות בשמאל הישראלי אינן פוסחות גם עלינו – פעיליו הצעירים: סטודנטים וחברי תנועות נוער ותנועות בוגרים, פעילים מפלגתיים ועובדי עמותות, ערבים ויהודים כאחד. אנו תוחמים גבולות פוליטיים היכן שיש להרחיבם; עוסקים בטיפוח המעגל הפנימי על פני הרחבתו החוצה; חוששים מהשתתפות פעילה בתנועה פוליטית רחבה. נדמה לי כי לא אפריז אם אומר כי פוליטיקה עממית בעלת שורשים במקום העבודה ובשכונות רחוקה מהעולם של רובנו. דפוסי הפעולה הפוליטיים המאפיינים את פעילותנו נכנסים יותר לקטגוריית האקטיביזם המתסכל מאשר לפעולה הפוליטית העוסקת ביום יום ומתעמתת חזיתית עם הקפיטליזם.

אני סבור כי פעולתו ההולכת ומתרחבת של 'כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי' מכילה פתרונות מעשיים לחלק ניכר מבעיות אלו. 'כוח לעובדים' פועל לכינונו של מודל אלטרנטיבי ודמוקרטי של ארגון עובדים שיאתגר באופן מתמיד את סביבתו הארגונית ולא יקפא על שמריו; הארגון נבנה סביב התפישה כי מקבלי ההחלטות בארגון אינם מקצוענים חסרי קשר לשטח, ומונחה על-ידי תפישה שחברי נציגויות העובדים צריכים להוות את הנהגת הארגון ולא ניתן לפעול על גבם וללא שיתופם בקבלת ההחלטות. כבר בשלב מוקדם של פעילות הארגון, מוטמעת תפישת הסולידריות בין נציגויות קיימות ומתגבשות, מתקיים קשר ישיר בין חברי הסניפים השונים ומיושמת נורמה לפיה הצטרפות חבר ארגון להנהגה וקבלת מידע שוטף על ההתנהלות הארגון וסניפי העובדים השונים אינם מצריכים מאמץ מיוחד. בנוסף, עקרונותיו של הארגון ודפוסי הפעולה של מקימיו וחבריו, מבקשים להתמודד עם יחסי הכוח בשוק העבודה דרך גישה רחבה הקושרת אותם לאלמנטים נוספים של הקפיטליזם. פעולה לאור גישה זו תגרום בעתיד לפעולת ההתאגדות להוות בסיס למאבק חברתי רחב יותר, למאבק לצדק כלכלי וחברתי, מדינת רווחה אוניברסאלית ודמוקרטיה בעולם העבודה (ציטוט מתוך מטרות הארגון). ללא הקפדה על עקרונות אלו בשורת הדמוקרטיה תהיה דלה ולא תיתכן פעולה סולידרית משמעותית. מכאן ניתן להבין את הבעיות של ארגוני העובדים הקיימים במשק – הם אינן רואות במעשה ההתאגדות מעשה פוליטי משחרר.

הקמת ועדי עובדים פעלתניים וסולידריים, תחת מטרייתו של ארגון עובדים דמוקרטי, היא פעולה פוליטית המגדירה מחדש את המושג פוליטיקה ודמוקרטיה. בתוך ארגון כזה ייתכן שיתוף פעולה בין מורים ועובדי ניקיון, מלצרים ומטפלות משפחתונים, עובדות סוציאליות ועובדי דפוס. פעילות בכוח לעובדים – בין אם בהתאגדות במקום העבודה, בפעולות שטח מעוררות מודעות או בעזרה לוועדים מתגבשים, מהווה הזדמנות לחיבור רחב בין כוחות שמאל אידיאולוגים, עובדים מנוצלים מרחבי החברה הישראלית ופעילים חברתיים.
בנייתו ותפקודו הנוכחי של הארגון, הנמצא עדיין בחיתוליו, נעשים תוך העמדת הפוליטיקה העממית של השינוי כחלופה לתפישת האקטיביזם ותוך הבנה כי ללא פוליטיזציה של יחסי הכוח בשוק העבודה לא ניתן יהיה להציב חלופה לשיטה.
הצלחתו של כוח לעובדים חיונית לפיכך למאבק למען חברה צודקת בישראל.

אתר כוח לעובדים: www.workers.org.il
רמי הוד, סטודנט לסוציולוגיה ולהיסטוריה חברתית-כלכלית באוניברסיטת חיפה,
פעיל בארגון 'כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי'.

יצא לאור הכרך השני של מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי

מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי הוא כתב עת משפטי-אקדמי, והראשון בישראל שעוסק בתחום הרחב של עריכת הדין הציבורית-חברתית. הוא יוצא לאור מטעם תכנית המשפט בשירות הקהילה שפועלת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

ב-23 ביוני 2009 ייערך באולם 'כס המשפט' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב (בין השעות 21:00-12:00) הכנס השנתי לעריכת-דין ציבורית-חברתית, שבמסגרתו יושק הכרך השני של כתב העת.

בין הדוברים בכנס: פרופ' קלאודיו גרוסמן (דיקןAmerican University Washington College of Law ), פרופ' רות גביזון, פרופ' הרמן שוורץ, פרופ' חנוך דגן, עו"ד יובל אלבשן, עו"ד מיכאל ספרד, עו"ד דניאל רייזנר, פרופ' גיא מונדלק, ד"ר יובל לבנת, ד"ר יופי תירוש, ד"ר אמיר פז-פוקס ועוד.
לתכנית הכנס המלאה ראו כאן

מאמרי הכרך השני

עופר סיטבון מבוא

מאמרים
רות גביזון - התקווה החלולה: האם בתי המשפט יכולים להביא לשינוי חברתי? ביקורת על המהדורה השנייה (2008) של ספרו של ג'רלד רוזנברג

נטע זיו - ריאיון עם פרופ' הרמן שוורץ, מייסד התכנית להכשרת מנהיגות משפטית בתחום זכויות האדם והאזרח של הקרן החדשה לישראל

אריה ונגר וגלעד אוסטרובסקי - שיח הזכויות ואיכות הסביבה: הילכו שניים יחדיו?

אסנת מנדל - על עבודת הפרקליט במחלקת הבג"צים

דבי גילד-חיו וסיגל שהב - עריכת-דין חקיקתית ככלי לשינוי חברתי

איתי סבירסקי - לא על המשפט לבדו, לא על ההסתדרות לבדה: קידום של התארגנות עובדים ככלי יעיל לאכיפה עצמית של זכויות ולהעצמה חברתית

נני בלס - איפה הקול שלי? מסע פמיניסטי בקהילה הדרוזית בדרך לעריכת-דין אחרת

לוסי א' ווייט - הכפפה, כישורי הישרדות רטוריים ונעלי יום ראשון: הערות על השימוע בעניינה של גברת ג'

אורית קמיר - הגיבורה ועורך-דינה בארץ קרה: משפט קהילתי פמיניסטי בראי הקולנוע

מיכל תג'ר - "והיה אחד רעב ביותר": דיון במשפט, בעוני ובעריכת-דין קהילתית

דני פילק - השפעת המשפט על מסחורם של שירותי הבריאות בישראל

ריקי שיו - "עצרו את המהפכה בלעדי": על השמעתו ומשטורו של שיח הצדק החלוקתי והזכויות החברתיות

יובל אלבשן - ברק אובמה, עורך-דין קהילתי

מפלתה של העבודה בבחירות 2009 בהמשך לדעיכתה בעשור האחרון האיצה את תהליך התפלגותה. קריסה זו היא קודם כל עובדה פוליטית: הולך ומתחוור שהעבודה אינה יכולה לממש את מדיניותה המוצהרת, שבמרכזה חלוקת ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות לאום, יהודית ופלסטינית, וכינון מדינת רווחה רחבה בישראל. ככל שכוחה של העבודה – כמו גם כוחו של השמאל בכלל – מתדלדל, כן היא מאבדת את יכולתה לקדם מדיניות זו, מן הקואליציה והאופוזיציה כאחד.

תוצאות הבחירות האחרונות רק הבליטו את חומרת מצבה של מפלגת העבודה ההולכת ומאבדת את אחיזתה בחברה הישראלית: כמפלגה הרביעית בגודלה, העבודה שוב אינה חלופה שלטונית; היא גם לא השותפה הבכירה בקואליציה, תפקיד שעבר לידי 'ישראל ביתנו'. אפילו את האפשרות לתפקיד מפלגת האופוזיציה הראשית, נטלה ממנה 'קדימה'.

הירידה המתמשכת בכוחה של העבודה משתקפת גם בדרכי פעולתה: את מקום עיצוב המדיניות הלאומית והשיקול הממלכתי שאפיינו את דרכה בעבר, תפסה בהדרגה הדאגה לאינטרסים מגזריים של קבוצות מקרב מצביעיה, למרות ואולי בגלל, שכבר אינה המייצגת היחידה שלהן. האחיזה בשלטון נעשתה אמצעי להבטחת נאמנותן של קבוצות האינטרס האלה, אל מול הפיתוי של מפלגות אחרות, אלא שגם יעילותו של אמצעי זה הולכת ופוחתת. זוהי המציאות החברתית וזהו ההגיון הפוליטי ביסוד עיקרון 'ההשפעה מבפנים', שמהווה צידוק – ולמעשה תירוץ – להעמדת השותפות בממשלה מעל כל שיקול רעיוני, פוליטי או מדיני אחר.

***

שחיקת כוחה של העבודה וחוסר יכולתה לממש את מדיניותה המוצהרת הובילה בהדרגה לנטישת המדיניות המוצהרת ולאימוץ בפועל של מדיניות מנוגדת. כך, ויתרה העבודה על מאבק במשטר ההפרטה והסתגלה להנחותיו. שרידי מחויבותה למדינת הרווחה מצאו ביטוי במחאה כנגד עוולותיו של משטר ההפרטה ובניסיון להתמודד עימן במסגרת חוקי המשחק שלו. הסתגלות זו הפכה את 'הסוציאל-דמוקרטיה' מבית מדרשה של העבודה לתביעה לניאו-ליברליזם 'רגיש'. בדומה, אימצה העבודה את תפיסת 'הווילה בג'ונגל' של ברק, ולפיה באין כל סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים בטווח הקרוב, הדרך היחידה הפתוחה בפני ישראל היא התנהלות בתוך הסכסוך, תוך נטישת היומרה לפיתרונו. השינוי הלא מוצהר במדיניות המפלגה, משקף לא רק את ההסתגלות הרעיונית לעמדות הימין גם בתחום מדיניות השלום והביטחון, אלא הוא מבטא בעיקר את חוסר היכולת של העבודה ושל השמאל להעביר בכנסת כל הצעת פיתרון אחרת.

מקובל לתלות את שינוי מדיניותה של העבודה בהסתגלות לעמדותיו של העומד בראשה – ברק. עמדותיו, המשלבות ניאו-ליברליזם כלכלי עם תפיסת הסכסוך כמצב של קבע בתחום המדיני, הפכו לעמדתה של העבודה כולה. אלא שהסבר זה מעורר את השאלה: מדוע בחרה העבודה להנהגתה במי שמחזיק בדעות ההפוכות לעמדותיה הרשמיות? ויותר מכך - מדוע תמכו מרבית חברי ועידתה בהצטרפות לממשלתו של נתניהו, שעמדותיו בכל התחומים מנוגדות לאלו של העבודה, גם אם לא לאלו של העומד בראשה? התשובות לשאלות אלו מצויות בפילוג-למעשה שמתחולל בעבודה בשנים האחרונות והופך אותה לזירת מאבק בין שתי מפלגות הנבדלות זו מזו במצען ובמקורות התמיכה החברתיים שלהן.

***

המאבק המתמשך על הנהגת העבודה המתנהל בין אהוד ברק לעמיר פרץ משרטט בבירור את קווי המתאר של תהליך פילוגה של המפלגה. ברק פונה אל המעמדות 'המסודרים' ו'המבוססים' – היינו מי שנהנים משיירי הסדרי הביטחון הכלכלי והחברתי של מדינת הרווחה שפורקה –המהווים את גרעין התמיכה ההיסטורי של העבודה; פרץ, לעומת זאת, חותר להפוך אותה לכתובת למעמדות 'המנושלים' ו'הנשחקים' – היינו למתקשים לרכוש את שירותי הרווחה שבעקבות הפרטתם הפכו מזכויות לסחורות, הרואים בגיבוש כח פוליטי תחליף להעדר הכוח הכלכלי. ברק ממתג את עצמו כסוציאל-דמוקרט רק כדי לעקר את המושג ולטעון אותו בתוכן ניאו-ליברלי: הוא תומך בהמשך ההפרטה השוחקת את מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, לאלה הוא מציע, כתחליף למדינת רווחה, את 'המקררים הפתוחים' של תומכיו 'המסודרים'. פרץ הפך את הסוציאל-דמוקרטיה לכוח פוליטי המעצים את קורבנות משטר ההפרטה באמצעות מאבק למען מדינת הרווחה. בהנהגת ברק מפלגת העבודה פועלת כקבלן להגנה על האינטרסים של 'המסודרים' במסגרת הסדר המופרט; מנגד, הצעתו של פרץ לארגן את 'המנושלים' למאבק במשטר ההפרטה כבסיס להפיכת העבודה למפלגה סוציאל-דמוקרטית, נתפס בידי 'המסודרים' כאיום על היתרונות שהם רכשו במסגרתו. ככל שמשטר ההפרטה הופך את 'המסודרים' לשריד מתנוון של עידן מדינת הרווחה שחלף וכך מחליש את כוחם הפוליטי, כן מתעצמת נואשותם – שהיא הבסיס לכוחו של ברק – ונכונותם להצטרף לכל ממשלה, כדי להבטיח את האינטרסים שלהם ההופכים בהדרגה ממגזריים לכיתתיים; מנגד ככל שמשטר ההפרטה מגדיל את מספרם קורבנותיו הוא הופך את 'המנושלים' לבסיס לבניית כוח פוליטי, שפרץ חותר להטותו מן הימין לשמאל.

זכייתו של פרץ בראשות העבודה ב-2005, והצלחתו לסחוף לשורות העבודה בבחירות 2006 בין שבעה לתשעה מנדטים של 'המנושלים', מהלך שפיצה על מעבר 'המסודרים' מן העבודה לקדימה, הוכיחו את היתכנותה של מדיניות שינוי המגמה המעמדית של העבודה. נצחונו של ברק בבחירות לראשות העבודה שנערכו ב-2007, סימן את נחישותם של 'המסודרים' להחזיר לידיהם את השליטה במפלגה ולסכל את שינוי הכיוון המעמדי. ואולם, הכישלון בבחירות הכלליות ב-2009 לימד כי המעמדות 'המסודרים' שוב אינם מהווים משענת פוליטית העשויה להבטיח לעבודה כח פוליטי למימוש רעיונותיה: לא רק שהם הולכים ומצטמקים אלא שחלקים הולכים וגדלים מהם רואים בקדימה כתובת פוליטית מבטיחה יותר מאשר העבודה. פשיטת רגל פוליטית זו העצימה את לחצם של 'המסודרים' שבעבודה למהר ולממש את שרידי הכוח הפוליטי ולהצטרף לממשלת נתניהו, מהלך שבפועל רק האיץ את ניוונם.

אסטרטגיית 'שרידת המסודרים' שמוביל ברק, מאיצה את כליונה הפוליטי של העבודה, כשההצטרפות לממשלת נתניהו היא רק עוד אחת מעוויתות גסיסתה. העדפתה של העבודה את המעמדות 'המסודרים' המתפוגגים והנחלשים עומדת בניגוד לשינויים החברתיים שמחולל משטר הפרטה הישראלי, המרחיב כל העת את מעגל 'המנושלים', ומגדיל את הפוטנציאל הפוליטי שלהם. פוטנציאל זה הולך ומתממש היום בימין, על גילוייו הפרוטו-פשיסטיים. החידלון הפוליטי שמכתיבה התכוונות מעמדית זו של העבודה מוצא, כאמור, ביטוי באימוץ עמדות הימין בתחומי הכלכלה והחברה כמו גם בתחומי הביטחון והשלום, תהליך שמכרסם עוד יותר במעמדה כחלופה שלטונית ואף ככתובת פוליטית.

מימוש מדיניותה הסוציאל-דמוקרטית של העבודה המחברת בין מדינת רווחה לחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, מותנה אפוא בשינוי התכוונותה המעמדית, ופנייה אל המעמד שהוא הכתובת הטבעית למסריה, המעמד 'המנושל'. מעמד זה הוא קורבנו הבולט של משטר ההפרטה ועל כן גם בעל האינטרס הברור ביותר בשינויו ולו גם העוצמה הפוליטית לממשו. אלא ששינוי זה חוזר ונבלם על ידי 'המסודרים', באמצעות שליטתם במוסדות העבודה.

ההצטרפות לממשלת נתניהו חשפה את המאבק בין שתי המפלגות הנאבקות היום בתוך מפלגת העבודה, שחולשתה הציבה את שתיהן במצב של 'להיות או לחדול': המעמד של מפלגת אופוזיציה משנית היה מחסל את העבודה ככתובת ל'מסודרים', שהיו מעדיפים את קדימה; חברות בממשלה מוחקת את העבודה ככתובת ל'מנושלים' ומחזקת את בריתם עם הימין.

בדומה לעבודה גם מר"צ וחד"ש סיגלו את עצמן למשטר ההפרטה ולהנחותיו הניאו-ליברליות, כהשתקפות של קהלי הבוחרים אליהן הן פונות. מרצ אמצה אמנם רטוריקה סוציאל-דמוקרטית, אך סירבה לראות במעמדות 'הנשחקים' ו'המנושלים' את קהל המטרה שלה, כפי שמלמד הרכבה של 'הרשימה החדשה' שאמור היה לסייע לה להתחרות בעבודה ובקדימה על ליבם של 'המסודרים'. בדומה, דבקותה של חד"ש ב'זכות השיבה' הפכה אותה לבלתי רלוונטית ברחוב היהודי, והצהרותיה בזכות מדינת הרווחה עומדות בניגוד לתמיכתה בעקרון 'מדינת כל אזרחיה' המושתת על הסתייגות מן 'המדינה' כמדינת לאום ומלווה בתביעה להחלשת מנגנוניה. כיוון זה הולם את המהלך של ההון להמרת מדינת הרווחה בארגוני המגזר השלישי.
כינונה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעלת יכולת פניה לרוב ההולך וגדל של המעמדות 'הנשחקים' ו'המנושלים' בישראל הינו תנאי חיוני לקיום הדמוקרטיה, מדינת הרווחה וקידום פיתרון שתי מדינות הלאום. גורמי כשלונה של מפלגת העבודה ודעיכתו של השמאל מסמנים את קווי המתאר לגיבושו של הכוח סוציאל-דמוקרטי: את הפניה אל המעמדות 'המבוססים' ו'המסודרים' עליו להמיר בפניה אל הציבור הגדל של המעמדות ה'נשחקים' וה'מנושלים'; במקום להתחרות על נאמנותם של מצביעי 'קדימה' עליו להתחרות על נאמנותם של מצביעי 'ישראל ביתנו', 'הליכוד' ו'ש"ס'; וכדי להציע להם חלופה הולמת עליו לפעול להלאמה מחודשת של השירותים החברתיים ושל ענפי התשתית.

שינוי ההתכוונות המעמדית של השמאל מחייב גם לפרוץ את המסגרות המפלגתיות הקיימות המשמשות לעיקורם של הכוחות בתוכן התובעים שינוי כזה ובולמות מהלכים לקידומו. צעד ראשון בכוון זה צריך להיות הפיכת הפילוג-למעשה של מפלגת העבודה לפילוג רשמי שיהווה בסיס לבניית מפלגה סוציאל-דמוקרטית ישראלית.

נכתב במשותף על-ידי:
דני גוטוויין הוא חבר יסו"ד ומלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה
אלעד הן הוא חבר יסו"ד וחבר קבוצות הבחירה של המחנות העולים

יום לימוד ואזכרה
במלאת שלושים לפטירתו של יואב רובין

ביום ראשון, 31.5.09, ח' סיון תשס"ט, נקיים יום לימוד לזכרו של יואב בנושא התגייסות ושינוי חברתי.
ביום זה, נעלה לקברו של יואב ומשם נמשיך ללימוד ב"בית ישראל" ולאחריו, ערב שירה בציבור.
אנו מזמינים את כל חבריו, שותפיו ואוהביו של יואב לקחת חלק ביום זה.

תוכנית ולוח זמנים:
15:30 גילוי המצבה בבית העלמין בגבעת שאול.
17:00 התכנסות בבית ישראל – רח' אריה בן אליעזר 62. גילה, ירושלים.
17:30 דברים לזכר יואב.
17:50 דברי פתיחה ללימוד – הרב בני לאו.
18:20 לימוד בקבוצות.
19:45 התכנסות והערות סיכום ללימוד.
20:00 שירה בציבור.

* לערב השירה בציבור מומלץ להביא כלי נגינה.

משפחת רובין
יונתן – 0522884258
יעל – 0528560996

יואב רובין ז"ל 1979-2009

בשבועות הקרובים יצא לאור גיליון מאי 2009, המוקדש לזכרו של עורך חברה, יואב רובין ז"ל. הגיליון כולל מאמרים העוסקים בפתרונות סוציאל-דמוקרטים לאתגרים השונים איתם מתמודדת מדינת ישראל – המשבר הכלכלי, המחסור במים, הפריפריה והמרכז ועוד.
הצטרפו למנויי חברה הקבועים, ובכך תיהנו מכתב העת מדי חודשיים וגם תתרמו תרומה לאחזקתה של במה משמעותית זו לשיח הצדק החברתי בישראל.

מחיר מנוי 90 ₪ לשנה (עבור 6 גיליונות).

רכישת מנוי או חידושו:
• באשראי, דרך אתר לתרום.נקודה.קום
• באשראי, בטלפון, 03-9533398
• בצ’ק, שילחו 90 ₪ לפקודת קואופרטיב יסו”ד-חברה, אל הכתובת: דודי נתן, קולות בנגב, מכללת ספיר, ד.נ. חוף אשקלון, 79165

ירון דישון ואלעד הן, מערכת חברה, יסו”ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית

יואב רובין

נפטר הבוקר, ד' אייר תשס"ט, 28 באפריל 2009.

יואב היה מעורכי כתב העת 'חברה', היה חבר ביסו"ד, חבר בקהילת 'בית ישראל' וחבר טוב לרבים מאיתנו.

הוא היה סוציאליסט, ציוני, הומניסט, איש מעשה ומעל לכל: איש אמת.

ליואב ניתנו שנות חיים מעטות, אבל הוא חי אותן באומץ ובעומק, בנתינה ומעורבות, בתבונה ובחריפות.

יהי זכרו ברוך

פרטים:
ההלוויה תערך ביום חמישי הקרוב,
בשעה 15:00, בגבעת שאול.היציאה מ'קהילת ירושלים'

נשב שבעה בבית אמו של יואב
אלעזר המודעי 12
ירושלים

פסיכולוגיים התפתחותיים טוענים (כל אחד לשיטתו) שבערך עד גיל עשר אין לילד חשיבה מוסרית. טוב ורע נשפטים רק על-פי תוצאת המעשים, כלומר על-פי שכר ועונש ("חטאת ולא נתפסת, לא חטאת"). בשלב זה תופסים הילדים את התוצאה בלבד כקובעת, תוך התעלמות מיסוד הכוונה (ילד ששבר חמש כוסות בטעות אשם יותר מילד ששבר כוס אחת בכוונה). ככל שהילד קטן יותר, מצטמצם השיפוט שלו לחוויות של "כאן ועכשיו". אין הוא תופס עצמו אחראי למעשים שעשה לפני 10 דקות. על העדר השיפוט המוסרי ותחושת האחריות נוספת, בגיל הילדות, החשיבה המאגית, הלא ראציונלית.
דוגמאות לצורת החשיבה ה"ילדית" ניתן למצוא בריבוי השקרים של ילדים, וגם בריבוי מעשי האכזריות של קבוצה כלפי ילד בודד ("מה שכולם עושים הוא הטוב"). הריבוי של תופעות כאלה גם בעולם המבוגרים היא, לדעת קולברג, ראיה לכך שגם חלק גדול מן המבוגרים אינם מגיעים אף פעם לחשיבה מוסרית ראציונאלית מלאה. מכאן חשיבותו של המעשה החינוכי, המכשיר את הילד לחיים דמוקרטיים על-ידי פיתוח החשיבה הרציונאלית ותודעת האחריות המוסרית.
מכאן יש לבחון כמה דוגמאות של שימוש בכלים "דמוקרטיים" עם ילדים רכים, והתוצאות האפשריות שלהם:
כיצד מגיבים המחנכים להתנהגות שלילית של הילד (התפרעות, אלימות וכו')? גישה מקובלת בחינוך בבתי הספר הדמוקרטים מציעה לקיים עם הילד תהליכים של שיחה ובוררות, שבהם הוא עצמו פוסק (לכאורה) אודות המותר והאסור. אבל עבור הילד, הדיון על מה שעשה קודם, בשעת כעס, כבר אינו רלוונטי. בתפיסתו העצמית, הוא כבר אינו אותו ילד כועס שעשה את המעשה. יתר על כן, החשיבה האגוצנטרית (בגילאים צעירים) והלא-ראציונלית (גם בגילאים קצת יותר מבוגרים) מקשה עליו להבין את הנימוקים להחלטה שהוא כביכול שותף לה. אין מנוס מתחושתו של הילד שהחוקים הם שרירותיים. אבל הנסיון המלאכותי להפוך אותו לשותף בקביעת החוקים (כשבעצם הוא נכנע לסמכות) מסרס את יכולת ההתנגדות שלו. בטיפוח נכון, ההתנגדות ה"טבעית" של הילד לחוקים הנכפים עליו יכולה להוות בסיס לחשיבה ביקורתית.
בנוסף, בתהליכי בחירות (ועד כיתה, שם לגן, תפקידים בהצגה), יש כמעט תמיד משקל מכריע לגורם הסוציומטרי: הילדים ה"מקובלים" זוכים, והילדים הפחות מקובלים מפסידים. הילד לומד מכך שלכישוריו ולמאמציו אין ערך, וחווית ה"בחירות" מחלישה אותו במקום שתעצים.
גם בארוע של ניגוד אינטרסים (ריב, מאבק על תפקיד) יש יתרון מבני לילד הכאריזמאטי ובעל הכישורים המילוליים. הילד הלא-מילולי והלא-כריזמאטי חווה את הכלים הדמוקרטיים כמכוונים נגדו. ושוב יש לומר, שגם במערכות דמוקרטיות "של מבוגרים" מנצח לא-פעם המועמד הכריזמאטי ואשף-המלים את יריבו הראוי ממנו. דבר זה מעיד על חשיבות החינוך לדמוקרטיה, שאיננו רק התנסות מתמדת ב"בחירות". התנסות כזאת, כשהיא עומדת בפני עצמה, עלולה להביא לכך שהילדים ישכפלו, כמבוגרים, את הדפוס שהתנסו בו בילדותם, במקום שירכשו בהדרגה את הכלים לבחירה מושכלת, שאינה הולכת שולל אחרי מלים יפות.
בכל אחת מהדוגמאות האלה, יש שתי תוצאות אפשריות לתיסכולו של המפסיד: הוא עלול להפנים את "כללי המשחק" ככללים מוחלטים ולהפנות כלפי עצמו את התוקפנות המתעוררת בו, או: הוא עלול למרוד בכללים ה"דמוקרטיים" ולאחוז בכלים אחרים (אלימות). אף אחת מהתוצאות הללו אינה רצויה בחינוך לדמוקרטיה.

כיצד לחנך לדמוקרטיה?
המסקנה היא, שהתנסות ב"פרקטיקות דמוקרטיות" כמו בחירות או בוררות אינה מספיקה כחינוך לדמוקרטיה, והיא אף עלולה להוליד תוצאות לא רצויות. כיצד צריך, איפוא, לחנך לדמוקרטיה?
לדעתי, תנאי הכרחי לגיבוש אישיות דמוקרטית הוא פיתוחה של חשיבה מופשטת, והחשיבה המופשטת תלויה ביכולת לשונית דבורה וכתובה ובשפה ייצוגית עשירה. שפה ייצוגית היא האפשרות לדבר על דברים שאינם נגישים באופן קונקרטי לדובר ולשומע. כאלה הם כל המושגים המופשטים. כאמור, שפה ייצוגית וחשיבה מופשטת הן הכרחיות לשם תפקוד תקין בחברה דמוקרטית. המשימה הראשונה בחשיבותה של מחנכים בדמוקרטיות היא לחנך ילדים אוריניים, בעלי שפה ייצוגית עשירה. "צדק", "עוול", "חוק", ו"מחאה" הם כולם מושגים מופשטים, ואלה רק דוגמאות מקריות למושגים שבהעדרם לא תתכן חשיבה דמוקרטית. שידע לזהות "טוב" ו"רע" בעולם האגדות (למרות שלא ראה פיה או מכשפה מימיו), ידע בבוא העת לזהות גם "טוב" ו"רע" במערכת החוקים או בסדר החברתי.
משימתם השניה של המחנכים לדמוקרטיה היא פיתוח החשיבה הרציונאלית.
כאמור ילדים תופשים את העולם כלא ראציונלי. הם חושבים באופן מאגי או אגוצנטרי. חשוב לחשוף את הילדים לכלי החשיבה הראציונלים כמו ניסויים מחשבתיים ואמפירים, הנמקה, הסקת מסקנות, השוואה וכו'. דרך טובה (שלא ארחיב עליה) היא עיסוק במדעי הטבע. כמו-כן, צריך המחנך "להתעקש" על חוקי המציאות, ולא "לשנותם" לפי גחמותיו של הילד. לדוגמא, במשחקים שונים יש מדד אובייקטיבי הקובע מי ניצח במשחק. אין להתעלם מן המדד הזה רק משום שהילד מתקשה להשתחרר מן הצורך האגוצנטרי לנצח תמיד.
העניין האחרון מוביל אותנו לעוד מיומנות, והפעם מתחום הרגש, שעל הילד לרכוש כדי שיוכל להיות שותף פעיל בדמוקרטיה: היכולת לשאת תיסכול. זוהי אחת המטלות הקשות העומדות בפני מחנכים. ראשית, משום שעולמנו מוצף בפתרונות קלים, בתוצאות מידיות. שנית, משום שתסכול הוא רגש חזק וכואב, וקשה לנו לשאת את הכאב של הילד. שלישית כי המינון ה"נכון" שבין חוסר תסכול לעודף תסכול (המוביל ליאוש) הוא מינון עדין הדורש מהמחנכים את כל כישוריהם. לצערי, אדם שגדל ללא היכולת לשאת תיסכולים לא יוכל לחיות חיים דמוקרטיים. אנו חווים תסכול כשאיננו מצליחים לשכנע, כשדעתנו אינה מתקבלת, כשכוחנו נחלש למול כוחם של מתנגדנו. כל אלו הם מצבים שכיחים בדמוקרטיה. אדם שאינו יכול לשאת תיסכולים ימַנע מהתמודדות מראש, או יבחר בפתרונות של אלימות כדאי להימלט מהתיסכול.
החשיבה המופשטת והראציונלית והיכולת לשאת תסכול הן אבני דרך הכרחיות בדרך לחשיבה ביקורתית, שהיא עצמה עוד כלי חיוני לדמוקרטיה. כדי לחנך לחשיבה ביקורתית יש ללמד את הילדים מגיל צעיר שלדברים יש נימוק או הסבר. ילד שלמד לקבל הסברים לדברים סביבו, יגדל לאדם המחפש הסברים, וכשאינו מוצא אותם אינו מקבל את הדברים כפי שהם. חשוב להדגיש: כל עוד אין הילד מסוגל לחשיבה רציונאלית, הסמכות לקבלת ההחלטות היא בידי המבוגר. ילד שסבל מדלקת צריך להמשיך לבלוע את האנטיביוטיקה גם לאחר שעבר הכאב. לא נשאיר את ההחלטה אם לבלוע את התרופה לשיקולו, אך ננסה להסביר לו כמיטב יכולתנו את הסיבות לכך. גם אם הילד לא הבין את ההסבר, הוא הבין שחשוב לנו לתת הסבר, שצריך להיות הסבר.
החשיבה הביקורתית, כמו התסכול לא תמיד נוחה לנו, המבוגרים. בגני ילדים רבים משננים את הפסוק: "מה שיוצא אני מרוצה". בכך המחנכים תובעים לעצמם שליטה מוחלטת לא רק על הכללים, אלא גם על מחשבותיו ורגשותיו של הילד: אסור לו להיות לא מרוצה. אנשים "מרוצים" מדי אינם פוטנציאל לדמוקרטיה. המונים פאסיביים הנכנעים ברצון לכל גחמה של שליטיהם (כי אינם מעלים על דעתם עולם אחר, מצב אחר), אינם האזרחים הרצויים לדמוקרטיה.
אסור לנו, אם כן, ליצור עבור הילד אשליה כאילו הוא קובע את הכללים, אך גם אסור לנו לתבוע ממנו לקבל ברצון את הכללים הנכפים עליו.
משום החשש שלי מבחירות שאינן מתאימות לשלב ההתפתחותי של הילד, אני מחויבת להציע איך כן ללמד ילדים לבחור. חשוב שמגיל צעיר מאד הילד יבחר את הבחירות שהן בגבולות היכולת שלו. כבר בינקות הילד צריך לבחור כמה הוא אוכל. מגיל חצי שנה יש לאפשר לו לבחור מה הוא אוכל מתוך המבחר שמציעים לו. האינטראקציה החברתית מזמנת לילדים הרבה מצבי בחירה טבעיים, שהמבוגר יכול להתערב בהם כגורם מתווך, להסביר את תהליכיהם, מחיריהם ויתרונותיהם, להוות מודל לאיך מנמקים, מתווכחים, מכבדים את זכויות המיעוט, משכנעים, ועוד.

חינוך לדמוקרטיה ושייכות
כאשת חינוך סוציאליסטית עומדת בפני שאלה חשובה לא פחות: מי הילדים שיתקשו ביותר לקבל חינוך לדמוקרטיה. התשובה הפשטנית היא: כל הילדים. בחברה הדכאנית של ימינו כולם חשופים לטמטום (תקשורת ההמונים), לסירוסה של החשיבה הביקורתית. תשובה מדוייקת יותר תראה במפורש, שאוכלוסיות מוחלשות הן אוכלוסיות בסיכון גם בתחום זה. ההורים הם סוכני החיברות המשמעותיים ביותר של הילד. ילד שהוריו אינם שותפים שווים בחברה, שזכויותיהם אינן נשמרות והם תופסים את המערכת השלטונית-חברתית כדכאנית ושרירותית יגדל לתוך החוויה הזאת. ילדים מבתים פחות משכילים אינם מצליחים לרוב לרכוש השכלה באותה רמה כמו ילדים מבתים משכילים, והלא הראנו את חשיבותה של ההשכלה ככלי לדמוקרטיה. ילדים שבאים מבית עם תרבות מסורתית מתנסים פחות בבחירות המתווכות על ידי מבוגר, כיוון שהם מורגלים בקבלת הוראות יותר מאשר בקבלת החלטות. כמו כן הם מקבלים פחות עידוד והדרכה לחשיבה ביקורתית.
חינוך לדמוקרטיה צריך להתמקד איפה דווקא באוכלוסיות מוחלשות ומודרות. המערכת החינוכית צריכה לבנות מסגרות חינוכיות שבהן כל הורה מרגיש שותף אמיתי. דעתו ורצונותיו זוכים ליחס של כבוד. כשאין הסכמה יש מחויבות של המחנכים להסביר את נימוקיהם, ולנסות למצוא פתרון שיהיה מקובל גם על ההורה. ההורים צריכים להרגיש שתרומתם למסגרת החינוכית רצויה ומוערכת. לתרומה זו אין תחליף ביצירת תחושת שיכות הן של הילד והן של הוריו. השיכות היא תנאי הכרחי לבנית חברה המבוססת על הסכם דמוקרטי.
במקביל התכנים הדידקטיים צריכים להתמקד בכלים והמיומנויות שהוזכרו: שפה וחשיבה מופשטת, חשיבה ראציונלית, ביקורתיות והתנסות מתווכת בבחירה.

ההתמודדות עם החינוך לדמוקרטיה צריכה להיעשות בתוך מערכת החינוך הממלכתית ולא מחוץ לה. בימים אלו, כשמערכת החינוך מושמצת בכל פה, אני מרגישה חובה להגיד, שבעבודתי כמדריכת גננות פגשתי נשות חינוך רבות המתמודדות ביצירתיות ובמסירות עם המטלות החינוכיות שהוזכרו כאן.

"קריסתה של וול-סטריט; החלשותו של הדולר; והחובות העצומים של ארה"ב, מצביעים כולם על כך שההגמוניה המוחלטת - הכלכלית, הפוליטית והתרבותית - ממנה נהנה השריף האמריקאי מאז תום המלחמה הקרה, עומדת להסתיים." עופר סיטבון מציג את סופו של העידן החד-מעצמתי

פסגת ה-G-20 שנערכה בלונדון לאחרונה, ננעלה בהצהרתו של ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, לפיה "סדר עולמי חדש" עומד בפתח. דברים אלו אישררו את ההכרה שלפיה אנו חיים בעידן של שינויים טקטוניים במבנה הכוח של הכלכלה העולמית. אף כי קשה עדיין לדעת את תצורתו הסופית של הסדר הכלכלי החדש, דומה כי ניתן להתחיל ולשרטט כמה ממאפייניו המתרקמים.

סופו של העידן החד-מעצמתי

ראשית, סופו של העידן החד-מעצמתי. קריסתה של וול-סטריט; החלשותו של הדולר; והחובות העצומים של ארה"ב מצביעים כולם על כך שההגמוניה המוחלטת – הכלכלית, הפוליטית והתרבותית - ממנה נהנה השריף האמריקאי מאז תום המלחמה הקרה, עומדת להסתיים. ארצות-הברית נותרה עדיין הכלכלה הגדולה בעולם, בעלת הצבא החזק ביותר, ואולם כוחן והשפעתן של מעצמות חדשות, ובראשן סין (אך גם הודו, רוסיה וברזיל), עתידים להתגבר.

דוגמא לכך היא ההחלטה שהתקבלה בפסגה לצמצם את השליטה האירופאית-אמריקאית במוסדות הכלכלה הגלובליים - קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. הצלחתה - המצערת, יש להודות - של סין למנוע טיפול רציני במשבר האקלים בפסגה זו מבשרת אף היא על השינויים המתחוללים במבנה הכוח העולמי. לבסוף, גם המחלוקות הקשות שנתגלעו במהלך הפסגה בין צרפת וגרמניה לבין ארצות הברית באשר להיקף הנדרש של רגולציה של המגזר הפיננסי הגלובלי, מצביעות על החלשותה של ההגמוניה האמריקאית. מכל מקום, ההכרה כי משברים גלובליים מחייבים שיתוף פעולה גלובלי, ולא מדיניות חד-צדדית, היא אולי התובנה המרכזית של הסדר העולמי החדש.

החלשותו של הניאו-ליברליזם

שנית, החלשותו של הניאו-ליברליזם. ב-30 השנים האחרונות משלה בכיפה גרסה קיצונית במיוחד של קפיטליזם. תמציתה באמרתו הידועה של הנשיא רונלד רייגן "הממשלה אינה הפתרון, אלא הבעיה", שנגזרה ממנה תפיסה כמעט תיאולוגית של 'ממשלה קטנה', כזו הרואה באמות-המידה הכלכליות של השוק את התכלית היחידה שאמורה להנחות כל פעולה אנושית. גישה זו דגלה, בין השאר, בצמצום ההוצאה הממשלתית, בהפרטה מאסיבית של השירותים הציבוריים, בהסרת המגבלות על תנועות הון וסחורות וב'הגמשת' שוק העבודה.

המשבר הכלכלי הנוכחי חשף את חולשותיה של התפישה זו. הצורך בויסות פעולתו של השוק הפך להכרחי, ולשם כך, יש להחזיר מחדש למשחק את המדינה – שהיו מי שהספידוה לנוכח הגלובליזציה. השימוש במדיניות הרחבה תקציבית הגורמת לגרעון, כאמצעי לקידום הפעילות הכלכלית במשק והמרצתו - גישתו של הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס - זוכה כעת לעדנה מחודשת. פתאום 'הלאמה' כבר איננה מילה גסה, אפילו לא בארצות הברית, שבה הממשל הוביל בשבוע שעבר לפיטוריו של מנכ"ל ג'נראל מוטורס, כתנאי להענקת סיוע נוסף לחברה הכושלת. בדומה לכך, תכניותיו הכלכליות של הנשיא אובמה כוללות, בין השאר, הזרמה של סכומי עתק לשיקום השירותים החברתיים האמריקאיים המדולדלים, ובראשם התשתיות ומערכות החינוך והבריאות.

ריסון הגלובליזציה הפיננסית

שלישית, ובהמשך לנקודה השנייה - ריסון הגלובליזציה הפיננסית. הזרימה החופשית של הון וסחורות שהניעה את הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים התאפיינה בניסיון להקל ככל האפשר את חופש הפעולה של ההון. אחד ההיבטים הבולטים היה לבלובם של מקלטי המס – אותן ארצות (כדוגמת שוויץ, לוקסמבורג או איי קיימן) שמשכו אליהן הון זר (ולעיתים מפוקפק) באמצעות רמת מיסוי נמוכה וחשאיות גבוהה. מקלטי המס הללו פגעו מאוד בשיעורי גביית המס, ולכן גם בשירותים הציבוריים, שמדינות יכלו להעניק לאזרחיהן.

במשך שנים לא צלחו הניסיונות לכונן שיתוף-פעולה בינלאומי בנושא המס (הניסיון האחרון נבלם בשנת 2001 על-ידי ממשל בוש), אך ההכרה כי מקלטי המס הן אחד הגורמים למשבר הנוכחי - אחד המניעים למיחזור כספי המשכנתאות האמריקאיות וליצירת הנגזרות הבעייתיות שהובילו לקריסתם של המוסדות הפיננסיים האמריקניים היה הרצון להעבירם למקלטי מס - הובילה את המנהיגים בפסגת לונדון להצהיר כי "עידן החשאיות הבנקאית הגיע לסיומו", וכי יש לפרסם "רשימה שחורה" של מקלטי מס שאינם עומדים בקריטריונים הבינלאומיים לחילופי מידע בענייני מיסוי. הוחלט גם להעמיק את הרגולציה של המגזר הפיננסי ולהגביר, בין השאר, את הפיקוח על קרנות הגידור ועל סוכנויות דירוג האשראי, שהיו ממחולליו המרכזיים של המשבר הנוכחי. לבסוף, הוחלט על תוספת של מאות מיליארדי דולארים נוספים לקרן המטבע הבינלאומית ולבנק העולמי כדי להגדיל את יכולתם להלוות למדינות העניות והפגיעות.

פסגת לונדון מצביעה אפוא על כך שהגלובליזציה בתצורתה הנוכחית היא תהליך פוליטי, מעשי ידי אדם, ולא תוצר של היד הנעלמה. השאלה, על כן, איננה 'האם גלובליזציה?' אלא 'איזו גלובליזציה אנו רוצים?'. בהקשר זה, ההפגנות הרבות של ארגוני החברה האזרחית הגלובלית שנערכו בשולי הפסגה הבהירו כי המלאכה עדיין מרובה: ראשית, המשבר האקלימי נדחק, כאמור, לשולי הדיון, למרות ההכרה המחלחלת יותר ויותר במערב כי מודל הצמיחה הנוכחי איננו בר-קיימא. צריך לקוות שמחוייבותו הנמרצת של הנשיא אובמה לעניין זה, שקשה להגזים בחשיבותו, אכן תוכל להוביל לגיבוש הסכמה עולמית שתצליח לבלום את המשבר.

שנית, סכומי הכסף העצומים שהוזרמו עד עתה למגזר הפיננסי (מעל 8 טריליון דולר!) רק מבליטים את העדרה של פעולה מקבילה למיגור העוני העולמי (1.4 מיליארד איש עדיין מרוויחים פחות מדולר ורבע ליום). שלישית, המיתון הכלכלי מצביע על כך שעתידו של מעמד הביניים במדינות המערב עדיין לוט בערפל בכל הנוגע לביטחונו התעסוקתי, לרמת השירותים הבסיסיים שהוא מקבל, לעתידו הפנסיוני ולמציאת איזון נאות בין קריירה לבין משפחה.

קשה לדעת עדיין כיצד ישפיע הסדר העולמי החדש עלינו כאן בישראל. כדאי, עם זאת, להצביע, על שני כיוונים חשובים בהקשר זה: בראש ובראשונה, הצורך ביצירת שינוי תודעתי: החוכמה המקובלת בעיתונות הכלכלית וגם בקרב רובה המוחלט של הציבוריות הישראלית נוטה לראות בשוק ובפעולתו את אבן הבוחן שעל פיו פועל המשק וצריך לפעול.

עמעום זוהרו של השוק החופשי

ב-1999, עם פרישתו מתפקיד נגיד בנק ישראל, הצהיר יעקב פרנקל (סגן נשיא חברת AIG שניצלה מפשיטת רגל והולאמה על-ידי הממשל האמריקאי) בגאווה כי במהלך כהונתו הכוח עבר מהפוליטיקאים לשווקים. אמונה בלתי-מעורערת זו בכוחו של הנאו-ליברליזם הפכו זה מכבר כמעט לדת בקרב מקבלי ההחלטות, ובראשם אנשי האוצר. כלכלנים בולטים רבים, בראשותם של חתני פרס נובל לכלכלה אמרטיה סן, ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן, כתבו לא אחת בחודשים האחרונים על הצורך ב"החלפת הדיסקט" בעניין האמונה בכוחה של היד הנעלמה, וחלקם אף מבקרים את ממשל אובמה על כך שהוא טרם הפנים זאת באופן מלא.

צריך לקוות שגם בישראל המשבר הנוכחי יעמעם באופן משמעותי את זוהרו של השוק החופשי, ויחזיר ללקסיקון הכלכלי הלגיטימי את הדיבור על ערכים ועל תפיסות, או, במילים אחרות - על פוליטיקה.

כפי שאמר בזמנו פרופ' אביה ספיבק, עם פרישתו מתפקידו כמשנה לנגיד בנק ישראל: "הדבר המרכזי הוא שהציבור ידרוש לשלוט מחדש במדיניות הכלכלית".

שנית, ומעבר לתודעה, נדמה שבאחרונה ניתן להצביע על תחילת חזרתה של תנועת המטוטלת בכיוון הצורך בויסות כלכלי של פעילות השוק, וזאת במספר חזיתות: התערבותו של הנגיד פישר בשוק המט"ח; המאבק הגובר נגד חוק ההסדרים; ההצלחות הנקודתיות במאבקים נגד תהליכי הפרטה שונים (המתנ"סים, טיפות החלב, תכנית ויסקונסין, מעונות לחוסים, וגם העתירה התלויה ועומדת נגד הפרטת בתי הסוהר) שסדקו את ההילה שממנה נהנה מושג ההפרטה, וחשפו את מחיריה החברתיים והחלוקתיים של מדיניות זו; והצלחותיו האחרונות של ארגון העובדים החדש 'כוח לעובדים' וחזרתה ההדרגתית לתודעה של ההכרה בחשיבות הרבה הגלומה בהתארגנות העובדים.

עם זאת, מה שעדיין חסר בישראל הוא, כמובן, כוח סוציאל-דמוקרטי פוליטי אמיתי, כזה שיוכל להוות משקל-נגד לתפיסות הניאו-ליברליות החזקות שעודן שולטות אצלנו, ולהציע להן אלטרנטיבה סדורה, רעיונית ופוליטית. השינויים העולמיים הגדולים שאנו עדים להם כעת יכולים בווודאי להוות מקור להשראה. עולם אחר הוא אכן אפשרי.

עופר סיטבון הוא חבר יסו"ד, דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, עורך כתב העת מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי מרצה ופעיל במכללה החברתית-כלכלית.