לשם קבלת הקלות ללקויי למידה נדרשים תלמידים לאבחון דידקטי. אך גם היום, בשנת 2009, בעיני רבים מהציבור, אבחון זה נתפס כבעיה עצמה ולא כאמצעי לפתרונה. התוצאה המיידית היא: התלמיד המאובחן מתויג כ'לא בסדר'. נוסיף על זה את עלויות האבחון שיכולות להסתכם ב-1,500 ש"ח ויותר לאבחון דידקטי מקיף לתלמיד. ונחשוף כי אף הכלי המשמש לזיהוי הבעיה ותיוגה: האבחון, הוא נחלתם של מעטים מדי בחברה הישראלית.
עלויותיו של האבחון, אין צורך להזכיר, נופלות על ההורים. זאת במסגרת ההיגיון הניאו-ליברלי, המקטין את ההוצאה הציבורית ומעביר את האחריות הכלכלית למשקי הבית, בין השאר באמצעות חינוך "אפור".

לסיכום: המעבר לאוריינות טכנולוגית במשרד החינוך דורש תשומת לב, משמעותו היא בהבטחת נגישותם של כלל התלמידים לחינוך וללמידה, ובכיוון בוגרי מערכת החינוך להשתלבות במרחב עתיר ידע וטכנולוגיה.
יעשו נכון אנשי המשרד אם יעודדו נגישות לבעלי לקויות הלמידה: סבסוד ניכר של אבחונים דידקטיים, הנגשת והסברת התחום לציבור ההורים , צמצום מספר התלמידים בכיתה ל-24, הוספת שעות שילוב (אישיות או בקבוצות קטנות.), והעלאת מודעות בקרב מורים כלפי לקויות למידה כבר בבתי הספר לחינוך.
אך גם כל אלו, כפופים לסדר היום הכלכלי של שלושת העשורים האחרונים, והוא: העברת השליטה ממנגנוני המדינה אל השוק הפרטי. באופן אירוני, ככל שהשוק הפרטי ובו אף חברות ההיי-טק לוקחות חסות על מתקני ושעות חינוך – הנגישות לחינוך לילדי ישראל קטנה יותר ויותר. כפי שאורי בלאו מתחיל לחשוף, זהו הגורם לפערים הגדלים בחברה שלנו, וכן, גם לפיגור הטכנולוגי של ילדינו.

נמרוד זליגמן ריכז בעבר את מרכז הלמידה 'תשרי' של תנועת המחנות העולים. מרכז 'תשרי' פועל בתיכון המקיף הממלכתי רוגוזין במגדל העמק.

פוליטיזציה של היום יום

נהוג לעסוק בשלוש בעיות מרכזיות בשמאל הישראלי: יחס דטרמיניסטי להצבעה המסורתית של השכבות המוחלשות לימין, נטייה מובהקת לפלפולים אידיאולוגיים קנטרניים ויצר התפלגות בלתי מרוסן, ובניית עמותות זעירות במקום תנועה סוציאל-דמוקרטית רחבה. הבעיה הראשונה, אותה ניסח דני גוטוויין במאמרו "הדיאלקטיקה של כשל השוויון", מהווה תפישת יסוד המנחה את פעולת השמאל בשנים האחרונות. כפי שמתאר גוטוויין, כשל השמאל הישראלי במשימה להציב אלטרנטיבה לניאו-ליברליזם והזניח את המאבק החברתי לשינוי יחסי הכוחות המעמדיים. הבעיה השנייה, מקור לבדיחות רבות, היא תוצר של העדפת המפריד על המשותף, חוסר פרגמטיזם ומיקום שותפים פוליטיים כאויבים. הבעיה השלישית נובעת מחוסר אמונה בשינוי חברתי עממי ורחב. נדמה לי כי עד עתה, שני גורמים הצליחו להתמודד עם בעיות אלו: עמיר פרץ שהצליח להפריך את הטיעון הדטרמיניסטי של הצבעת העניים לימין והתנועה העירונית עיר לכולנו, שבניגוד למקובל במציאות הישראלית, בנתה את עצמה מכוחות עממים ובאופן דמוקרטי, דבר המעלה את הצורך בהרחבת מודל זה לרמה הארצית.

עם זאת, חשיבותם העצומה של פעילות מפלגתית ברמה הארצית והעירונית, לא יכולים להחליף את הצורך לפעול למען פוליטיזציה של שוק העבודה ולשינוי יחסי הכוחות בו. הניסיון לשרטט קו ברור המחבר בין ציבור העובדים, המהווה את רוב החברה, לבין עשייה פוליטית, הכרחי בכל ניסיון סוציאליסטי להשפיע על המציאות. בהתבסס על תפישה מינימליסטית וליברלית של דמוקרטיה, הטמיעו המחוקקים ואמצעי התקשורת גישה לפיה פוליטיקה היא מעשה המתקיים לו אי-שם, מעין דיון סגור של מקצוענים העוסקים בסוגיות הרות גורל שלציבור אין יכולת להבינן. לפי תפישה זו, קבוצת הורים עובדים המתארגנים כדי ללחוץ על העירייה לסבסד קייטנה לילדיהם או תושבי שכונות המקימים ועד שכונתי שייצג אותם, אינם עוסקים בפוליטיקה אלא בקרבות נקודתיים שאינם נוגעים לתפישות היסוד בחברה. הסלידה מהמילה והקישור המיידי שלה עם שחיתות וקידום אינטרסים אישיים, אינו רק תוצר של הופעתם התדירה של אלו בפוליטיקה הממסדית, אלא גם של ראיית המעשה הפוליטי במנותק מסדר יומו של האזרח הממוצע ושל העדר אמונה ביכולת לשנות סדר זה. ראייה זו מאפיינת גם את מושג הזכויות שפרשנותו השמאלית – מדינת הרווחה המודרנית – נעקר ממנו על-ידי הניאו-ליברליזם.
העדרם של מאבקים עממים הצומחים מתוך מקום העבודה הנצלני, מערכת החינוך המופרטת או השכונות המוחלשות הם דוגמאות לאימוצו של היחס הא-פוליטי ליום יום שלנו. לעומת זאת, טוענת התפישה הנגדית שהניצול בעבודה, תשלומי הורים גבוהים והיחס של עובד סוציאלי אחד ל-200 משפחות, הם נושאים המהווים בסיס למאבקים פוליטיים. לפיכך, סדר יומו של האזרח, דאגותיו וקשייו, הינם החומרים האמיתיים מהם עושים פוליטיקה של שינוי. התמודדות ישירה עם יחסי הכוח בשוק העבודה ופוליטיזציה שלהם על-ידי ציבור העובדים, הכרחית לבניית פוליטיקה סוציאליסטית בעלת השפעה.

אקטיביזם בחוסר נחת

תגיד, שאל אותי חבר ויריב אידיאולוגי מושבע, אין משהו מתסכל בכל הפעילות הזאת שלכם? בטרם הספקתי לשאול מי זה שלכם הוא כבר החל למנות בטון מזלזל פעילויות עליהן שמע בזמן האחרון: מלגה של קרן גרמנית לעבודה בשכונה מעורבת, סמינר בנושא עובדי קבלן, הפגנה מול משרד האוצר, איתור ורישום של בתי עסק מנצלים. כל פעילות הוא הוסיף, מאורגנת על-ידי גוף אחר – אפשר לחשוב שאתם ממש קואליציה ענקית של שוחרי טוב, לגלג. להבדיל מוויכוחים אחרים עימו, מהם אני יוצא לרוב עם תחושה שהנה הבסתי את הקפיטליסט ולאט לאט את השיטה כולה, הפעם נחלתי תבוסה כואבת: הבחור צודק – מספר אתרי האינטרנט והארגונים החברתיים המתהדרים בקידום שינוי חברתי אינם מהווים ערובה לערעור ממשי על המציאות. במקרה של גופי השמאל הסוציאליסטי הפרלמנטארי והאזרחי בישראל, האתגר הכולל המוצב לשיטה קטן בהרבה מסכום חלקיו. התבשיל המתקבל מביקורת וזעם חברתי ומציאות של ריבוי ארגונים ללא שיניים, הוא תבשיל פרווה. גם אם נתקשה לנסח מה בדיוק לא בסדר, נדמה לי שקל להזדהות עם מסקנה זו שמלווה רבים מאיתנו ביום יום.

אולי הבעיה היא בהמשגת הפעולות הננקטות למען שינוי חברתי: מה שמכונה אקטיביזם. ההמשגה הבעייתית נובעת מתפישה בעייתית לא פחות של אופי השינוי החברתי אותו יש לקדם ושל האסטרטגיות הפוליטיות שיש לנקוט. תמציתה של התפישה היא כי תפקידנו הוא להגיב למציאות הבלתי צודקת – לעמוד לצד עובדים מנוצלים ולהקים עמותות המייעצות להם, להפגין מול התכנית הכלכלית ומול ועידת העסקים של ישראל ולנסות להגיע לכותרות מדי פעם. אנו דנים בנבחרי הציבור שלנו ובעשייה הפרלמנטרים שלהם וחלקנו אף פעילים במפלגות, הצעירים שבינינו עוסקים בחינוך בלתי פורמלי במסגרת של תנועות נוער, אנו עובדים או מתנדבים בעמותות ומקצתנו נוכחים בהפגנות ספוראדיות. מבלי להמעיט בחשיבותן של אלו קשה לראות בהן אינדיקציה מהימנה לתהודתם של רעיונות סוציאליסטים בציבור, וודאי שלא למוכנותנו כעובדים להירתם למאבק למען מדינת רווחה ולעמוד בחיל החלוץ של מאבק זה – הרחבת העבודה המאורגנת. האקטיביזם של השמאל החברתי-כלכלי בישראל על גרורותיו ותצורותיו השונות וויתר זה מכבר על משימתו העיקרית של כל שמאל – שינוי יחסי הכוח המעמדיים בחברה תוך פעולה עממית. בניגוד לפעולה כזו שמקורה בשכונות או במקומות העבודה, מתנהל האקטיביזם ללא אוכלוסיות מוחלשות, אוכלוסיות שבשבילן פוליטיקה אינה תחביב אלא דרך לשנות את תנאי החיים.

במאמר 'Give up activism', מבקרים הכותבים את ביטוייו השונים של המונח. הפעילות למען שינוי חברתי הפכה, כך נטען, למעין תפקיד בחלוקת העבודה הקפיטליסטית – כפי שיש הון, עובדים מנוצלים ומפלגות, ישנם פעילים חברתיים המתפקדים כמקצוענים שתפקידם לייצר מראית עין של מאבק בשיטה. כך, קבוצות פוליטיות רבות וזעירות עוסקות באקטיביזם כאשר רובן ככולן מנותקות לחלוטין מהאנשים שהם מתיימרים לדבר בשמן. יותר מכל האקטיביסטים כופרים, גם אם לא בגלוי, בתפישת המאבק הפוליטי כמאבק העממי שמתחיל מהמקום בו הקפיטליזם חובט בחוזקה הרבה ביותר. נדמה לי כי תיאור זה מאפיין את מרבית ההתארגנויות הפוליטיות השמאליות בישראל ואת יחסם לסוגיית יחסי הכוח המעמדיים המתבטאים בשוק העבודה.

האקטיביזם החברתי, אם כן, מחליף אצלנו את הפעולה העממית המאורגנת והרחבה. ההתמודדות עם הקפיטליזם לובשת אופי פורמליסטי ודקלרטיבי: רבים הם ניסיונות החקיקה והכלים המשפטיים הננקטים מצד עמותות לשינוי מצב העובדים, רבות הן העצומות, התהלוכות וההפגנות, מעטים הם הניסיונות לעימות חזיתי עם הקפיטליזם . תצורותיו הברוטליות ביותר: הפרד ומשול בין העובדים, שבירת העבודה המאורגנת וריסוק הסולידריות החברתית כמעט ואינן מאותגרות על ידי נפגעיו ועל ידי אלו המדברים נגדו. כך, מודר מהמאבק החברתי הכלי ממנו חושש הקפיטליזם יותר מכל – פוליטיזציה של שוק העבודה על ידי התארגנויות עובדים המוניות וסולידריות.

בשל הבעיות שנידונו לעיל, הליכה בעקבות המסורת הפוליטית של השמאל הישראלי אינה יכולה לגרום לפוליטיזציה של היום יום. שינוי תפיסתי רדיקלי כלפי העקרונות המארגנים של היום יום שלנו חייב להינשא על גביהם של מפסידי השיטה המבקשים לגרום לשינוי יחסי הכוח. אל משימה זו חייבים לגשת תוך אימוץ מודל דמוקרטי ועממי וחשיבה מחוץ לסכמות הפוליטיות המקובלות אצלנו. התחלת המעשה הפוליטי ביום יום של כולנו, הכרחי להטמעת התפישה כי הקפיטליזם אינו מבנה אבסטרקטי אלא דפוס ניצול המעצב את החיים של כולנו. ללא יישומה של תפישה זו בדמותן של התארגנויות עובדים חדשות וסולידריות, קשה לתאר מאבק רחב יותר בשיטה כולה.

פנייה

ברצוני להפנות שאלה לקבוצת השווים שלי – מה אנו, צעירים משכבות סוציו-אקונומיות שונות, בעלי תפישת עולם סוציאליסטית, עושים כדי לגרום לשינוי ביחסי הכוחות בשוק העבודה ולקידומו של שינוי חברתי עממי? נדמה לי כי מגמות רווחות בשמאל הישראלי אינן פוסחות גם עלינו – פעיליו הצעירים: סטודנטים וחברי תנועות נוער ותנועות בוגרים, פעילים מפלגתיים ועובדי עמותות, ערבים ויהודים כאחד. אנו תוחמים גבולות פוליטיים היכן שיש להרחיבם; עוסקים בטיפוח המעגל הפנימי על פני הרחבתו החוצה; חוששים מהשתתפות פעילה בתנועה פוליטית רחבה. נדמה לי כי לא אפריז אם אומר כי פוליטיקה עממית בעלת שורשים במקום העבודה ובשכונות רחוקה מהעולם של רובנו. דפוסי הפעולה הפוליטיים המאפיינים את פעילותנו נכנסים יותר לקטגוריית האקטיביזם המתסכל מאשר לפעולה הפוליטית העוסקת ביום יום ומתעמתת חזיתית עם הקפיטליזם.

אני סבור כי פעולתו ההולכת ומתרחבת של 'כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי' מכילה פתרונות מעשיים לחלק ניכר מבעיות אלו. 'כוח לעובדים' פועל לכינונו של מודל אלטרנטיבי ודמוקרטי של ארגון עובדים שיאתגר באופן מתמיד את סביבתו הארגונית ולא יקפא על שמריו; הארגון נבנה סביב התפישה כי מקבלי ההחלטות בארגון אינם מקצוענים חסרי קשר לשטח, ומונחה על-ידי תפישה שחברי נציגויות העובדים צריכים להוות את הנהגת הארגון ולא ניתן לפעול על גבם וללא שיתופם בקבלת ההחלטות. כבר בשלב מוקדם של פעילות הארגון, מוטמעת תפישת הסולידריות בין נציגויות קיימות ומתגבשות, מתקיים קשר ישיר בין חברי הסניפים השונים ומיושמת נורמה לפיה הצטרפות חבר ארגון להנהגה וקבלת מידע שוטף על ההתנהלות הארגון וסניפי העובדים השונים אינם מצריכים מאמץ מיוחד. בנוסף, עקרונותיו של הארגון ודפוסי הפעולה של מקימיו וחבריו, מבקשים להתמודד עם יחסי הכוח בשוק העבודה דרך גישה רחבה הקושרת אותם לאלמנטים נוספים של הקפיטליזם. פעולה לאור גישה זו תגרום בעתיד לפעולת ההתאגדות להוות בסיס למאבק חברתי רחב יותר, למאבק לצדק כלכלי וחברתי, מדינת רווחה אוניברסאלית ודמוקרטיה בעולם העבודה (ציטוט מתוך מטרות הארגון). ללא הקפדה על עקרונות אלו בשורת הדמוקרטיה תהיה דלה ולא תיתכן פעולה סולידרית משמעותית. מכאן ניתן להבין את הבעיות של ארגוני העובדים הקיימים במשק – הם אינן רואות במעשה ההתאגדות מעשה פוליטי משחרר.

הקמת ועדי עובדים פעלתניים וסולידריים, תחת מטרייתו של ארגון עובדים דמוקרטי, היא פעולה פוליטית המגדירה מחדש את המושג פוליטיקה ודמוקרטיה. בתוך ארגון כזה ייתכן שיתוף פעולה בין מורים ועובדי ניקיון, מלצרים ומטפלות משפחתונים, עובדות סוציאליות ועובדי דפוס. פעילות בכוח לעובדים – בין אם בהתאגדות במקום העבודה, בפעולות שטח מעוררות מודעות או בעזרה לוועדים מתגבשים, מהווה הזדמנות לחיבור רחב בין כוחות שמאל אידיאולוגים, עובדים מנוצלים מרחבי החברה הישראלית ופעילים חברתיים.
בנייתו ותפקודו הנוכחי של הארגון, הנמצא עדיין בחיתוליו, נעשים תוך העמדת הפוליטיקה העממית של השינוי כחלופה לתפישת האקטיביזם ותוך הבנה כי ללא פוליטיזציה של יחסי הכוח בשוק העבודה לא ניתן יהיה להציב חלופה לשיטה.
הצלחתו של כוח לעובדים חיונית לפיכך למאבק למען חברה צודקת בישראל.

אתר כוח לעובדים: www.workers.org.il
רמי הוד, סטודנט לסוציולוגיה ולהיסטוריה חברתית-כלכלית באוניברסיטת חיפה,
פעיל בארגון 'כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי'.

יצא לאור הכרך השני של מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי

מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי הוא כתב עת משפטי-אקדמי, והראשון בישראל שעוסק בתחום הרחב של עריכת הדין הציבורית-חברתית. הוא יוצא לאור מטעם תכנית המשפט בשירות הקהילה שפועלת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

ב-23 ביוני 2009 ייערך באולם 'כס המשפט' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב (בין השעות 21:00-12:00) הכנס השנתי לעריכת-דין ציבורית-חברתית, שבמסגרתו יושק הכרך השני של כתב העת.

בין הדוברים בכנס: פרופ' קלאודיו גרוסמן (דיקןAmerican University Washington College of Law ), פרופ' רות גביזון, פרופ' הרמן שוורץ, פרופ' חנוך דגן, עו"ד יובל אלבשן, עו"ד מיכאל ספרד, עו"ד דניאל רייזנר, פרופ' גיא מונדלק, ד"ר יובל לבנת, ד"ר יופי תירוש, ד"ר אמיר פז-פוקס ועוד.
לתכנית הכנס המלאה ראו כאן

מאמרי הכרך השני

עופר סיטבון מבוא

מאמרים
רות גביזון - התקווה החלולה: האם בתי המשפט יכולים להביא לשינוי חברתי? ביקורת על המהדורה השנייה (2008) של ספרו של ג'רלד רוזנברג

נטע זיו - ריאיון עם פרופ' הרמן שוורץ, מייסד התכנית להכשרת מנהיגות משפטית בתחום זכויות האדם והאזרח של הקרן החדשה לישראל

אריה ונגר וגלעד אוסטרובסקי - שיח הזכויות ואיכות הסביבה: הילכו שניים יחדיו?

אסנת מנדל - על עבודת הפרקליט במחלקת הבג"צים

דבי גילד-חיו וסיגל שהב - עריכת-דין חקיקתית ככלי לשינוי חברתי

איתי סבירסקי - לא על המשפט לבדו, לא על ההסתדרות לבדה: קידום של התארגנות עובדים ככלי יעיל לאכיפה עצמית של זכויות ולהעצמה חברתית

נני בלס - איפה הקול שלי? מסע פמיניסטי בקהילה הדרוזית בדרך לעריכת-דין אחרת

לוסי א' ווייט - הכפפה, כישורי הישרדות רטוריים ונעלי יום ראשון: הערות על השימוע בעניינה של גברת ג'

אורית קמיר - הגיבורה ועורך-דינה בארץ קרה: משפט קהילתי פמיניסטי בראי הקולנוע

מיכל תג'ר - "והיה אחד רעב ביותר": דיון במשפט, בעוני ובעריכת-דין קהילתית

דני פילק - השפעת המשפט על מסחורם של שירותי הבריאות בישראל

ריקי שיו - "עצרו את המהפכה בלעדי": על השמעתו ומשטורו של שיח הצדק החלוקתי והזכויות החברתיות

יובל אלבשן - ברק אובמה, עורך-דין קהילתי

מפלתה של העבודה בבחירות 2009 בהמשך לדעיכתה בעשור האחרון האיצה את תהליך התפלגותה. קריסה זו היא קודם כל עובדה פוליטית: הולך ומתחוור שהעבודה אינה יכולה לממש את מדיניותה המוצהרת, שבמרכזה חלוקת ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות לאום, יהודית ופלסטינית, וכינון מדינת רווחה רחבה בישראל. ככל שכוחה של העבודה – כמו גם כוחו של השמאל בכלל – מתדלדל, כן היא מאבדת את יכולתה לקדם מדיניות זו, מן הקואליציה והאופוזיציה כאחד.

תוצאות הבחירות האחרונות רק הבליטו את חומרת מצבה של מפלגת העבודה ההולכת ומאבדת את אחיזתה בחברה הישראלית: כמפלגה הרביעית בגודלה, העבודה שוב אינה חלופה שלטונית; היא גם לא השותפה הבכירה בקואליציה, תפקיד שעבר לידי 'ישראל ביתנו'. אפילו את האפשרות לתפקיד מפלגת האופוזיציה הראשית, נטלה ממנה 'קדימה'.

הירידה המתמשכת בכוחה של העבודה משתקפת גם בדרכי פעולתה: את מקום עיצוב המדיניות הלאומית והשיקול הממלכתי שאפיינו את דרכה בעבר, תפסה בהדרגה הדאגה לאינטרסים מגזריים של קבוצות מקרב מצביעיה, למרות ואולי בגלל, שכבר אינה המייצגת היחידה שלהן. האחיזה בשלטון נעשתה אמצעי להבטחת נאמנותן של קבוצות האינטרס האלה, אל מול הפיתוי של מפלגות אחרות, אלא שגם יעילותו של אמצעי זה הולכת ופוחתת. זוהי המציאות החברתית וזהו ההגיון הפוליטי ביסוד עיקרון 'ההשפעה מבפנים', שמהווה צידוק – ולמעשה תירוץ – להעמדת השותפות בממשלה מעל כל שיקול רעיוני, פוליטי או מדיני אחר.

***

שחיקת כוחה של העבודה וחוסר יכולתה לממש את מדיניותה המוצהרת הובילה בהדרגה לנטישת המדיניות המוצהרת ולאימוץ בפועל של מדיניות מנוגדת. כך, ויתרה העבודה על מאבק במשטר ההפרטה והסתגלה להנחותיו. שרידי מחויבותה למדינת הרווחה מצאו ביטוי במחאה כנגד עוולותיו של משטר ההפרטה ובניסיון להתמודד עימן במסגרת חוקי המשחק שלו. הסתגלות זו הפכה את 'הסוציאל-דמוקרטיה' מבית מדרשה של העבודה לתביעה לניאו-ליברליזם 'רגיש'. בדומה, אימצה העבודה את תפיסת 'הווילה בג'ונגל' של ברק, ולפיה באין כל סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים בטווח הקרוב, הדרך היחידה הפתוחה בפני ישראל היא התנהלות בתוך הסכסוך, תוך נטישת היומרה לפיתרונו. השינוי הלא מוצהר במדיניות המפלגה, משקף לא רק את ההסתגלות הרעיונית לעמדות הימין גם בתחום מדיניות השלום והביטחון, אלא הוא מבטא בעיקר את חוסר היכולת של העבודה ושל השמאל להעביר בכנסת כל הצעת פיתרון אחרת.

מקובל לתלות את שינוי מדיניותה של העבודה בהסתגלות לעמדותיו של העומד בראשה – ברק. עמדותיו, המשלבות ניאו-ליברליזם כלכלי עם תפיסת הסכסוך כמצב של קבע בתחום המדיני, הפכו לעמדתה של העבודה כולה. אלא שהסבר זה מעורר את השאלה: מדוע בחרה העבודה להנהגתה במי שמחזיק בדעות ההפוכות לעמדותיה הרשמיות? ויותר מכך - מדוע תמכו מרבית חברי ועידתה בהצטרפות לממשלתו של נתניהו, שעמדותיו בכל התחומים מנוגדות לאלו של העבודה, גם אם לא לאלו של העומד בראשה? התשובות לשאלות אלו מצויות בפילוג-למעשה שמתחולל בעבודה בשנים האחרונות והופך אותה לזירת מאבק בין שתי מפלגות הנבדלות זו מזו במצען ובמקורות התמיכה החברתיים שלהן.

***

המאבק המתמשך על הנהגת העבודה המתנהל בין אהוד ברק לעמיר פרץ משרטט בבירור את קווי המתאר של תהליך פילוגה של המפלגה. ברק פונה אל המעמדות 'המסודרים' ו'המבוססים' – היינו מי שנהנים משיירי הסדרי הביטחון הכלכלי והחברתי של מדינת הרווחה שפורקה –המהווים את גרעין התמיכה ההיסטורי של העבודה; פרץ, לעומת זאת, חותר להפוך אותה לכתובת למעמדות 'המנושלים' ו'הנשחקים' – היינו למתקשים לרכוש את שירותי הרווחה שבעקבות הפרטתם הפכו מזכויות לסחורות, הרואים בגיבוש כח פוליטי תחליף להעדר הכוח הכלכלי. ברק ממתג את עצמו כסוציאל-דמוקרט רק כדי לעקר את המושג ולטעון אותו בתוכן ניאו-ליברלי: הוא תומך בהמשך ההפרטה השוחקת את מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, לאלה הוא מציע, כתחליף למדינת רווחה, את 'המקררים הפתוחים' של תומכיו 'המסודרים'. פרץ הפך את הסוציאל-דמוקרטיה לכוח פוליטי המעצים את קורבנות משטר ההפרטה באמצעות מאבק למען מדינת הרווחה. בהנהגת ברק מפלגת העבודה פועלת כקבלן להגנה על האינטרסים של 'המסודרים' במסגרת הסדר המופרט; מנגד, הצעתו של פרץ לארגן את 'המנושלים' למאבק במשטר ההפרטה כבסיס להפיכת העבודה למפלגה סוציאל-דמוקרטית, נתפס בידי 'המסודרים' כאיום על היתרונות שהם רכשו במסגרתו. ככל שמשטר ההפרטה הופך את 'המסודרים' לשריד מתנוון של עידן מדינת הרווחה שחלף וכך מחליש את כוחם הפוליטי, כן מתעצמת נואשותם – שהיא הבסיס לכוחו של ברק – ונכונותם להצטרף לכל ממשלה, כדי להבטיח את האינטרסים שלהם ההופכים בהדרגה ממגזריים לכיתתיים; מנגד ככל שמשטר ההפרטה מגדיל את מספרם קורבנותיו הוא הופך את 'המנושלים' לבסיס לבניית כוח פוליטי, שפרץ חותר להטותו מן הימין לשמאל.

זכייתו של פרץ בראשות העבודה ב-2005, והצלחתו לסחוף לשורות העבודה בבחירות 2006 בין שבעה לתשעה מנדטים של 'המנושלים', מהלך שפיצה על מעבר 'המסודרים' מן העבודה לקדימה, הוכיחו את היתכנותה של מדיניות שינוי המגמה המעמדית של העבודה. נצחונו של ברק בבחירות לראשות העבודה שנערכו ב-2007, סימן את נחישותם של 'המסודרים' להחזיר לידיהם את השליטה במפלגה ולסכל את שינוי הכיוון המעמדי. ואולם, הכישלון בבחירות הכלליות ב-2009 לימד כי המעמדות 'המסודרים' שוב אינם מהווים משענת פוליטית העשויה להבטיח לעבודה כח פוליטי למימוש רעיונותיה: לא רק שהם הולכים ומצטמקים אלא שחלקים הולכים וגדלים מהם רואים בקדימה כתובת פוליטית מבטיחה יותר מאשר העבודה. פשיטת רגל פוליטית זו העצימה את לחצם של 'המסודרים' שבעבודה למהר ולממש את שרידי הכוח הפוליטי ולהצטרף לממשלת נתניהו, מהלך שבפועל רק האיץ את ניוונם.

אסטרטגיית 'שרידת המסודרים' שמוביל ברק, מאיצה את כליונה הפוליטי של העבודה, כשההצטרפות לממשלת נתניהו היא רק עוד אחת מעוויתות גסיסתה. העדפתה של העבודה את המעמדות 'המסודרים' המתפוגגים והנחלשים עומדת בניגוד לשינויים החברתיים שמחולל משטר הפרטה הישראלי, המרחיב כל העת את מעגל 'המנושלים', ומגדיל את הפוטנציאל הפוליטי שלהם. פוטנציאל זה הולך ומתממש היום בימין, על גילוייו הפרוטו-פשיסטיים. החידלון הפוליטי שמכתיבה התכוונות מעמדית זו של העבודה מוצא, כאמור, ביטוי באימוץ עמדות הימין בתחומי הכלכלה והחברה כמו גם בתחומי הביטחון והשלום, תהליך שמכרסם עוד יותר במעמדה כחלופה שלטונית ואף ככתובת פוליטית.

מימוש מדיניותה הסוציאל-דמוקרטית של העבודה המחברת בין מדינת רווחה לחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, מותנה אפוא בשינוי התכוונותה המעמדית, ופנייה אל המעמד שהוא הכתובת הטבעית למסריה, המעמד 'המנושל'. מעמד זה הוא קורבנו הבולט של משטר ההפרטה ועל כן גם בעל האינטרס הברור ביותר בשינויו ולו גם העוצמה הפוליטית לממשו. אלא ששינוי זה חוזר ונבלם על ידי 'המסודרים', באמצעות שליטתם במוסדות העבודה.

ההצטרפות לממשלת נתניהו חשפה את המאבק בין שתי המפלגות הנאבקות היום בתוך מפלגת העבודה, שחולשתה הציבה את שתיהן במצב של 'להיות או לחדול': המעמד של מפלגת אופוזיציה משנית היה מחסל את העבודה ככתובת ל'מסודרים', שהיו מעדיפים את קדימה; חברות בממשלה מוחקת את העבודה ככתובת ל'מנושלים' ומחזקת את בריתם עם הימין.

בדומה לעבודה גם מר"צ וחד"ש סיגלו את עצמן למשטר ההפרטה ולהנחותיו הניאו-ליברליות, כהשתקפות של קהלי הבוחרים אליהן הן פונות. מרצ אמצה אמנם רטוריקה סוציאל-דמוקרטית, אך סירבה לראות במעמדות 'הנשחקים' ו'המנושלים' את קהל המטרה שלה, כפי שמלמד הרכבה של 'הרשימה החדשה' שאמור היה לסייע לה להתחרות בעבודה ובקדימה על ליבם של 'המסודרים'. בדומה, דבקותה של חד"ש ב'זכות השיבה' הפכה אותה לבלתי רלוונטית ברחוב היהודי, והצהרותיה בזכות מדינת הרווחה עומדות בניגוד לתמיכתה בעקרון 'מדינת כל אזרחיה' המושתת על הסתייגות מן 'המדינה' כמדינת לאום ומלווה בתביעה להחלשת מנגנוניה. כיוון זה הולם את המהלך של ההון להמרת מדינת הרווחה בארגוני המגזר השלישי.
כינונה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעלת יכולת פניה לרוב ההולך וגדל של המעמדות 'הנשחקים' ו'המנושלים' בישראל הינו תנאי חיוני לקיום הדמוקרטיה, מדינת הרווחה וקידום פיתרון שתי מדינות הלאום. גורמי כשלונה של מפלגת העבודה ודעיכתו של השמאל מסמנים את קווי המתאר לגיבושו של הכוח סוציאל-דמוקרטי: את הפניה אל המעמדות 'המבוססים' ו'המסודרים' עליו להמיר בפניה אל הציבור הגדל של המעמדות ה'נשחקים' וה'מנושלים'; במקום להתחרות על נאמנותם של מצביעי 'קדימה' עליו להתחרות על נאמנותם של מצביעי 'ישראל ביתנו', 'הליכוד' ו'ש"ס'; וכדי להציע להם חלופה הולמת עליו לפעול להלאמה מחודשת של השירותים החברתיים ושל ענפי התשתית.

שינוי ההתכוונות המעמדית של השמאל מחייב גם לפרוץ את המסגרות המפלגתיות הקיימות המשמשות לעיקורם של הכוחות בתוכן התובעים שינוי כזה ובולמות מהלכים לקידומו. צעד ראשון בכוון זה צריך להיות הפיכת הפילוג-למעשה של מפלגת העבודה לפילוג רשמי שיהווה בסיס לבניית מפלגה סוציאל-דמוקרטית ישראלית.

נכתב במשותף על-ידי:
דני גוטוויין הוא חבר יסו"ד ומלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה
אלעד הן הוא חבר יסו"ד וחבר קבוצות הבחירה של המחנות העולים

יום לימוד ואזכרה
במלאת שלושים לפטירתו של יואב רובין

ביום ראשון, 31.5.09, ח' סיון תשס"ט, נקיים יום לימוד לזכרו של יואב בנושא התגייסות ושינוי חברתי.
ביום זה, נעלה לקברו של יואב ומשם נמשיך ללימוד ב"בית ישראל" ולאחריו, ערב שירה בציבור.
אנו מזמינים את כל חבריו, שותפיו ואוהביו של יואב לקחת חלק ביום זה.

תוכנית ולוח זמנים:
15:30 גילוי המצבה בבית העלמין בגבעת שאול.
17:00 התכנסות בבית ישראל – רח' אריה בן אליעזר 62. גילה, ירושלים.
17:30 דברים לזכר יואב.
17:50 דברי פתיחה ללימוד – הרב בני לאו.
18:20 לימוד בקבוצות.
19:45 התכנסות והערות סיכום ללימוד.
20:00 שירה בציבור.

* לערב השירה בציבור מומלץ להביא כלי נגינה.

משפחת רובין
יונתן – 0522884258
יעל – 0528560996

יואב רובין ז"ל 1979-2009

בשבועות הקרובים יצא לאור גיליון מאי 2009, המוקדש לזכרו של עורך חברה, יואב רובין ז"ל. הגיליון כולל מאמרים העוסקים בפתרונות סוציאל-דמוקרטים לאתגרים השונים איתם מתמודדת מדינת ישראל – המשבר הכלכלי, המחסור במים, הפריפריה והמרכז ועוד.
הצטרפו למנויי חברה הקבועים, ובכך תיהנו מכתב העת מדי חודשיים וגם תתרמו תרומה לאחזקתה של במה משמעותית זו לשיח הצדק החברתי בישראל.

מחיר מנוי 90 ₪ לשנה (עבור 6 גיליונות).

רכישת מנוי או חידושו:
• באשראי, דרך אתר לתרום.נקודה.קום
• באשראי, בטלפון, 03-9533398
• בצ’ק, שילחו 90 ₪ לפקודת קואופרטיב יסו”ד-חברה, אל הכתובת: דודי נתן, קולות בנגב, מכללת ספיר, ד.נ. חוף אשקלון, 79165

ירון דישון ואלעד הן, מערכת חברה, יסו”ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית

יואב רובין

נפטר הבוקר, ד' אייר תשס"ט, 28 באפריל 2009.

יואב היה מעורכי כתב העת 'חברה', היה חבר ביסו"ד, חבר בקהילת 'בית ישראל' וחבר טוב לרבים מאיתנו.

הוא היה סוציאליסט, ציוני, הומניסט, איש מעשה ומעל לכל: איש אמת.

ליואב ניתנו שנות חיים מעטות, אבל הוא חי אותן באומץ ובעומק, בנתינה ומעורבות, בתבונה ובחריפות.

יהי זכרו ברוך

פרטים:
ההלוויה תערך ביום חמישי הקרוב,
בשעה 15:00, בגבעת שאול.היציאה מ'קהילת ירושלים'

נשב שבעה בבית אמו של יואב
אלעזר המודעי 12
ירושלים

פסיכולוגיים התפתחותיים טוענים (כל אחד לשיטתו) שבערך עד גיל עשר אין לילד חשיבה מוסרית. טוב ורע נשפטים רק על-פי תוצאת המעשים, כלומר על-פי שכר ועונש ("חטאת ולא נתפסת, לא חטאת"). בשלב זה תופסים הילדים את התוצאה בלבד כקובעת, תוך התעלמות מיסוד הכוונה (ילד ששבר חמש כוסות בטעות אשם יותר מילד ששבר כוס אחת בכוונה). ככל שהילד קטן יותר, מצטמצם השיפוט שלו לחוויות של "כאן ועכשיו". אין הוא תופס עצמו אחראי למעשים שעשה לפני 10 דקות. על העדר השיפוט המוסרי ותחושת האחריות נוספת, בגיל הילדות, החשיבה המאגית, הלא ראציונלית.
דוגמאות לצורת החשיבה ה"ילדית" ניתן למצוא בריבוי השקרים של ילדים, וגם בריבוי מעשי האכזריות של קבוצה כלפי ילד בודד ("מה שכולם עושים הוא הטוב"). הריבוי של תופעות כאלה גם בעולם המבוגרים היא, לדעת קולברג, ראיה לכך שגם חלק גדול מן המבוגרים אינם מגיעים אף פעם לחשיבה מוסרית ראציונאלית מלאה. מכאן חשיבותו של המעשה החינוכי, המכשיר את הילד לחיים דמוקרטיים על-ידי פיתוח החשיבה הרציונאלית ותודעת האחריות המוסרית.
מכאן יש לבחון כמה דוגמאות של שימוש בכלים "דמוקרטיים" עם ילדים רכים, והתוצאות האפשריות שלהם:
כיצד מגיבים המחנכים להתנהגות שלילית של הילד (התפרעות, אלימות וכו')? גישה מקובלת בחינוך בבתי הספר הדמוקרטים מציעה לקיים עם הילד תהליכים של שיחה ובוררות, שבהם הוא עצמו פוסק (לכאורה) אודות המותר והאסור. אבל עבור הילד, הדיון על מה שעשה קודם, בשעת כעס, כבר אינו רלוונטי. בתפיסתו העצמית, הוא כבר אינו אותו ילד כועס שעשה את המעשה. יתר על כן, החשיבה האגוצנטרית (בגילאים צעירים) והלא-ראציונלית (גם בגילאים קצת יותר מבוגרים) מקשה עליו להבין את הנימוקים להחלטה שהוא כביכול שותף לה. אין מנוס מתחושתו של הילד שהחוקים הם שרירותיים. אבל הנסיון המלאכותי להפוך אותו לשותף בקביעת החוקים (כשבעצם הוא נכנע לסמכות) מסרס את יכולת ההתנגדות שלו. בטיפוח נכון, ההתנגדות ה"טבעית" של הילד לחוקים הנכפים עליו יכולה להוות בסיס לחשיבה ביקורתית.
בנוסף, בתהליכי בחירות (ועד כיתה, שם לגן, תפקידים בהצגה), יש כמעט תמיד משקל מכריע לגורם הסוציומטרי: הילדים ה"מקובלים" זוכים, והילדים הפחות מקובלים מפסידים. הילד לומד מכך שלכישוריו ולמאמציו אין ערך, וחווית ה"בחירות" מחלישה אותו במקום שתעצים.
גם בארוע של ניגוד אינטרסים (ריב, מאבק על תפקיד) יש יתרון מבני לילד הכאריזמאטי ובעל הכישורים המילוליים. הילד הלא-מילולי והלא-כריזמאטי חווה את הכלים הדמוקרטיים כמכוונים נגדו. ושוב יש לומר, שגם במערכות דמוקרטיות "של מבוגרים" מנצח לא-פעם המועמד הכריזמאטי ואשף-המלים את יריבו הראוי ממנו. דבר זה מעיד על חשיבות החינוך לדמוקרטיה, שאיננו רק התנסות מתמדת ב"בחירות". התנסות כזאת, כשהיא עומדת בפני עצמה, עלולה להביא לכך שהילדים ישכפלו, כמבוגרים, את הדפוס שהתנסו בו בילדותם, במקום שירכשו בהדרגה את הכלים לבחירה מושכלת, שאינה הולכת שולל אחרי מלים יפות.
בכל אחת מהדוגמאות האלה, יש שתי תוצאות אפשריות לתיסכולו של המפסיד: הוא עלול להפנים את "כללי המשחק" ככללים מוחלטים ולהפנות כלפי עצמו את התוקפנות המתעוררת בו, או: הוא עלול למרוד בכללים ה"דמוקרטיים" ולאחוז בכלים אחרים (אלימות). אף אחת מהתוצאות הללו אינה רצויה בחינוך לדמוקרטיה.

כיצד לחנך לדמוקרטיה?
המסקנה היא, שהתנסות ב"פרקטיקות דמוקרטיות" כמו בחירות או בוררות אינה מספיקה כחינוך לדמוקרטיה, והיא אף עלולה להוליד תוצאות לא רצויות. כיצד צריך, איפוא, לחנך לדמוקרטיה?
לדעתי, תנאי הכרחי לגיבוש אישיות דמוקרטית הוא פיתוחה של חשיבה מופשטת, והחשיבה המופשטת תלויה ביכולת לשונית דבורה וכתובה ובשפה ייצוגית עשירה. שפה ייצוגית היא האפשרות לדבר על דברים שאינם נגישים באופן קונקרטי לדובר ולשומע. כאלה הם כל המושגים המופשטים. כאמור, שפה ייצוגית וחשיבה מופשטת הן הכרחיות לשם תפקוד תקין בחברה דמוקרטית. המשימה הראשונה בחשיבותה של מחנכים בדמוקרטיות היא לחנך ילדים אוריניים, בעלי שפה ייצוגית עשירה. "צדק", "עוול", "חוק", ו"מחאה" הם כולם מושגים מופשטים, ואלה רק דוגמאות מקריות למושגים שבהעדרם לא תתכן חשיבה דמוקרטית. שידע לזהות "טוב" ו"רע" בעולם האגדות (למרות שלא ראה פיה או מכשפה מימיו), ידע בבוא העת לזהות גם "טוב" ו"רע" במערכת החוקים או בסדר החברתי.
משימתם השניה של המחנכים לדמוקרטיה היא פיתוח החשיבה הרציונאלית.
כאמור ילדים תופשים את העולם כלא ראציונלי. הם חושבים באופן מאגי או אגוצנטרי. חשוב לחשוף את הילדים לכלי החשיבה הראציונלים כמו ניסויים מחשבתיים ואמפירים, הנמקה, הסקת מסקנות, השוואה וכו'. דרך טובה (שלא ארחיב עליה) היא עיסוק במדעי הטבע. כמו-כן, צריך המחנך "להתעקש" על חוקי המציאות, ולא "לשנותם" לפי גחמותיו של הילד. לדוגמא, במשחקים שונים יש מדד אובייקטיבי הקובע מי ניצח במשחק. אין להתעלם מן המדד הזה רק משום שהילד מתקשה להשתחרר מן הצורך האגוצנטרי לנצח תמיד.
העניין האחרון מוביל אותנו לעוד מיומנות, והפעם מתחום הרגש, שעל הילד לרכוש כדי שיוכל להיות שותף פעיל בדמוקרטיה: היכולת לשאת תיסכול. זוהי אחת המטלות הקשות העומדות בפני מחנכים. ראשית, משום שעולמנו מוצף בפתרונות קלים, בתוצאות מידיות. שנית, משום שתסכול הוא רגש חזק וכואב, וקשה לנו לשאת את הכאב של הילד. שלישית כי המינון ה"נכון" שבין חוסר תסכול לעודף תסכול (המוביל ליאוש) הוא מינון עדין הדורש מהמחנכים את כל כישוריהם. לצערי, אדם שגדל ללא היכולת לשאת תיסכולים לא יוכל לחיות חיים דמוקרטיים. אנו חווים תסכול כשאיננו מצליחים לשכנע, כשדעתנו אינה מתקבלת, כשכוחנו נחלש למול כוחם של מתנגדנו. כל אלו הם מצבים שכיחים בדמוקרטיה. אדם שאינו יכול לשאת תיסכולים ימַנע מהתמודדות מראש, או יבחר בפתרונות של אלימות כדאי להימלט מהתיסכול.
החשיבה המופשטת והראציונלית והיכולת לשאת תסכול הן אבני דרך הכרחיות בדרך לחשיבה ביקורתית, שהיא עצמה עוד כלי חיוני לדמוקרטיה. כדי לחנך לחשיבה ביקורתית יש ללמד את הילדים מגיל צעיר שלדברים יש נימוק או הסבר. ילד שלמד לקבל הסברים לדברים סביבו, יגדל לאדם המחפש הסברים, וכשאינו מוצא אותם אינו מקבל את הדברים כפי שהם. חשוב להדגיש: כל עוד אין הילד מסוגל לחשיבה רציונאלית, הסמכות לקבלת ההחלטות היא בידי המבוגר. ילד שסבל מדלקת צריך להמשיך לבלוע את האנטיביוטיקה גם לאחר שעבר הכאב. לא נשאיר את ההחלטה אם לבלוע את התרופה לשיקולו, אך ננסה להסביר לו כמיטב יכולתנו את הסיבות לכך. גם אם הילד לא הבין את ההסבר, הוא הבין שחשוב לנו לתת הסבר, שצריך להיות הסבר.
החשיבה הביקורתית, כמו התסכול לא תמיד נוחה לנו, המבוגרים. בגני ילדים רבים משננים את הפסוק: "מה שיוצא אני מרוצה". בכך המחנכים תובעים לעצמם שליטה מוחלטת לא רק על הכללים, אלא גם על מחשבותיו ורגשותיו של הילד: אסור לו להיות לא מרוצה. אנשים "מרוצים" מדי אינם פוטנציאל לדמוקרטיה. המונים פאסיביים הנכנעים ברצון לכל גחמה של שליטיהם (כי אינם מעלים על דעתם עולם אחר, מצב אחר), אינם האזרחים הרצויים לדמוקרטיה.
אסור לנו, אם כן, ליצור עבור הילד אשליה כאילו הוא קובע את הכללים, אך גם אסור לנו לתבוע ממנו לקבל ברצון את הכללים הנכפים עליו.
משום החשש שלי מבחירות שאינן מתאימות לשלב ההתפתחותי של הילד, אני מחויבת להציע איך כן ללמד ילדים לבחור. חשוב שמגיל צעיר מאד הילד יבחר את הבחירות שהן בגבולות היכולת שלו. כבר בינקות הילד צריך לבחור כמה הוא אוכל. מגיל חצי שנה יש לאפשר לו לבחור מה הוא אוכל מתוך המבחר שמציעים לו. האינטראקציה החברתית מזמנת לילדים הרבה מצבי בחירה טבעיים, שהמבוגר יכול להתערב בהם כגורם מתווך, להסביר את תהליכיהם, מחיריהם ויתרונותיהם, להוות מודל לאיך מנמקים, מתווכחים, מכבדים את זכויות המיעוט, משכנעים, ועוד.

חינוך לדמוקרטיה ושייכות
כאשת חינוך סוציאליסטית עומדת בפני שאלה חשובה לא פחות: מי הילדים שיתקשו ביותר לקבל חינוך לדמוקרטיה. התשובה הפשטנית היא: כל הילדים. בחברה הדכאנית של ימינו כולם חשופים לטמטום (תקשורת ההמונים), לסירוסה של החשיבה הביקורתית. תשובה מדוייקת יותר תראה במפורש, שאוכלוסיות מוחלשות הן אוכלוסיות בסיכון גם בתחום זה. ההורים הם סוכני החיברות המשמעותיים ביותר של הילד. ילד שהוריו אינם שותפים שווים בחברה, שזכויותיהם אינן נשמרות והם תופסים את המערכת השלטונית-חברתית כדכאנית ושרירותית יגדל לתוך החוויה הזאת. ילדים מבתים פחות משכילים אינם מצליחים לרוב לרכוש השכלה באותה רמה כמו ילדים מבתים משכילים, והלא הראנו את חשיבותה של ההשכלה ככלי לדמוקרטיה. ילדים שבאים מבית עם תרבות מסורתית מתנסים פחות בבחירות המתווכות על ידי מבוגר, כיוון שהם מורגלים בקבלת הוראות יותר מאשר בקבלת החלטות. כמו כן הם מקבלים פחות עידוד והדרכה לחשיבה ביקורתית.
חינוך לדמוקרטיה צריך להתמקד איפה דווקא באוכלוסיות מוחלשות ומודרות. המערכת החינוכית צריכה לבנות מסגרות חינוכיות שבהן כל הורה מרגיש שותף אמיתי. דעתו ורצונותיו זוכים ליחס של כבוד. כשאין הסכמה יש מחויבות של המחנכים להסביר את נימוקיהם, ולנסות למצוא פתרון שיהיה מקובל גם על ההורה. ההורים צריכים להרגיש שתרומתם למסגרת החינוכית רצויה ומוערכת. לתרומה זו אין תחליף ביצירת תחושת שיכות הן של הילד והן של הוריו. השיכות היא תנאי הכרחי לבנית חברה המבוססת על הסכם דמוקרטי.
במקביל התכנים הדידקטיים צריכים להתמקד בכלים והמיומנויות שהוזכרו: שפה וחשיבה מופשטת, חשיבה ראציונלית, ביקורתיות והתנסות מתווכת בבחירה.

ההתמודדות עם החינוך לדמוקרטיה צריכה להיעשות בתוך מערכת החינוך הממלכתית ולא מחוץ לה. בימים אלו, כשמערכת החינוך מושמצת בכל פה, אני מרגישה חובה להגיד, שבעבודתי כמדריכת גננות פגשתי נשות חינוך רבות המתמודדות ביצירתיות ובמסירות עם המטלות החינוכיות שהוזכרו כאן.

"קריסתה של וול-סטריט; החלשותו של הדולר; והחובות העצומים של ארה"ב, מצביעים כולם על כך שההגמוניה המוחלטת - הכלכלית, הפוליטית והתרבותית - ממנה נהנה השריף האמריקאי מאז תום המלחמה הקרה, עומדת להסתיים." עופר סיטבון מציג את סופו של העידן החד-מעצמתי

פסגת ה-G-20 שנערכה בלונדון לאחרונה, ננעלה בהצהרתו של ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, לפיה "סדר עולמי חדש" עומד בפתח. דברים אלו אישררו את ההכרה שלפיה אנו חיים בעידן של שינויים טקטוניים במבנה הכוח של הכלכלה העולמית. אף כי קשה עדיין לדעת את תצורתו הסופית של הסדר הכלכלי החדש, דומה כי ניתן להתחיל ולשרטט כמה ממאפייניו המתרקמים.

סופו של העידן החד-מעצמתי

ראשית, סופו של העידן החד-מעצמתי. קריסתה של וול-סטריט; החלשותו של הדולר; והחובות העצומים של ארה"ב מצביעים כולם על כך שההגמוניה המוחלטת – הכלכלית, הפוליטית והתרבותית - ממנה נהנה השריף האמריקאי מאז תום המלחמה הקרה, עומדת להסתיים. ארצות-הברית נותרה עדיין הכלכלה הגדולה בעולם, בעלת הצבא החזק ביותר, ואולם כוחן והשפעתן של מעצמות חדשות, ובראשן סין (אך גם הודו, רוסיה וברזיל), עתידים להתגבר.

דוגמא לכך היא ההחלטה שהתקבלה בפסגה לצמצם את השליטה האירופאית-אמריקאית במוסדות הכלכלה הגלובליים - קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. הצלחתה - המצערת, יש להודות - של סין למנוע טיפול רציני במשבר האקלים בפסגה זו מבשרת אף היא על השינויים המתחוללים במבנה הכוח העולמי. לבסוף, גם המחלוקות הקשות שנתגלעו במהלך הפסגה בין צרפת וגרמניה לבין ארצות הברית באשר להיקף הנדרש של רגולציה של המגזר הפיננסי הגלובלי, מצביעות על החלשותה של ההגמוניה האמריקאית. מכל מקום, ההכרה כי משברים גלובליים מחייבים שיתוף פעולה גלובלי, ולא מדיניות חד-צדדית, היא אולי התובנה המרכזית של הסדר העולמי החדש.

החלשותו של הניאו-ליברליזם

שנית, החלשותו של הניאו-ליברליזם. ב-30 השנים האחרונות משלה בכיפה גרסה קיצונית במיוחד של קפיטליזם. תמציתה באמרתו הידועה של הנשיא רונלד רייגן "הממשלה אינה הפתרון, אלא הבעיה", שנגזרה ממנה תפיסה כמעט תיאולוגית של 'ממשלה קטנה', כזו הרואה באמות-המידה הכלכליות של השוק את התכלית היחידה שאמורה להנחות כל פעולה אנושית. גישה זו דגלה, בין השאר, בצמצום ההוצאה הממשלתית, בהפרטה מאסיבית של השירותים הציבוריים, בהסרת המגבלות על תנועות הון וסחורות וב'הגמשת' שוק העבודה.

המשבר הכלכלי הנוכחי חשף את חולשותיה של התפישה זו. הצורך בויסות פעולתו של השוק הפך להכרחי, ולשם כך, יש להחזיר מחדש למשחק את המדינה – שהיו מי שהספידוה לנוכח הגלובליזציה. השימוש במדיניות הרחבה תקציבית הגורמת לגרעון, כאמצעי לקידום הפעילות הכלכלית במשק והמרצתו - גישתו של הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס - זוכה כעת לעדנה מחודשת. פתאום 'הלאמה' כבר איננה מילה גסה, אפילו לא בארצות הברית, שבה הממשל הוביל בשבוע שעבר לפיטוריו של מנכ"ל ג'נראל מוטורס, כתנאי להענקת סיוע נוסף לחברה הכושלת. בדומה לכך, תכניותיו הכלכליות של הנשיא אובמה כוללות, בין השאר, הזרמה של סכומי עתק לשיקום השירותים החברתיים האמריקאיים המדולדלים, ובראשם התשתיות ומערכות החינוך והבריאות.

ריסון הגלובליזציה הפיננסית

שלישית, ובהמשך לנקודה השנייה - ריסון הגלובליזציה הפיננסית. הזרימה החופשית של הון וסחורות שהניעה את הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים התאפיינה בניסיון להקל ככל האפשר את חופש הפעולה של ההון. אחד ההיבטים הבולטים היה לבלובם של מקלטי המס – אותן ארצות (כדוגמת שוויץ, לוקסמבורג או איי קיימן) שמשכו אליהן הון זר (ולעיתים מפוקפק) באמצעות רמת מיסוי נמוכה וחשאיות גבוהה. מקלטי המס הללו פגעו מאוד בשיעורי גביית המס, ולכן גם בשירותים הציבוריים, שמדינות יכלו להעניק לאזרחיהן.

במשך שנים לא צלחו הניסיונות לכונן שיתוף-פעולה בינלאומי בנושא המס (הניסיון האחרון נבלם בשנת 2001 על-ידי ממשל בוש), אך ההכרה כי מקלטי המס הן אחד הגורמים למשבר הנוכחי - אחד המניעים למיחזור כספי המשכנתאות האמריקאיות וליצירת הנגזרות הבעייתיות שהובילו לקריסתם של המוסדות הפיננסיים האמריקניים היה הרצון להעבירם למקלטי מס - הובילה את המנהיגים בפסגת לונדון להצהיר כי "עידן החשאיות הבנקאית הגיע לסיומו", וכי יש לפרסם "רשימה שחורה" של מקלטי מס שאינם עומדים בקריטריונים הבינלאומיים לחילופי מידע בענייני מיסוי. הוחלט גם להעמיק את הרגולציה של המגזר הפיננסי ולהגביר, בין השאר, את הפיקוח על קרנות הגידור ועל סוכנויות דירוג האשראי, שהיו ממחולליו המרכזיים של המשבר הנוכחי. לבסוף, הוחלט על תוספת של מאות מיליארדי דולארים נוספים לקרן המטבע הבינלאומית ולבנק העולמי כדי להגדיל את יכולתם להלוות למדינות העניות והפגיעות.

פסגת לונדון מצביעה אפוא על כך שהגלובליזציה בתצורתה הנוכחית היא תהליך פוליטי, מעשי ידי אדם, ולא תוצר של היד הנעלמה. השאלה, על כן, איננה 'האם גלובליזציה?' אלא 'איזו גלובליזציה אנו רוצים?'. בהקשר זה, ההפגנות הרבות של ארגוני החברה האזרחית הגלובלית שנערכו בשולי הפסגה הבהירו כי המלאכה עדיין מרובה: ראשית, המשבר האקלימי נדחק, כאמור, לשולי הדיון, למרות ההכרה המחלחלת יותר ויותר במערב כי מודל הצמיחה הנוכחי איננו בר-קיימא. צריך לקוות שמחוייבותו הנמרצת של הנשיא אובמה לעניין זה, שקשה להגזים בחשיבותו, אכן תוכל להוביל לגיבוש הסכמה עולמית שתצליח לבלום את המשבר.

שנית, סכומי הכסף העצומים שהוזרמו עד עתה למגזר הפיננסי (מעל 8 טריליון דולר!) רק מבליטים את העדרה של פעולה מקבילה למיגור העוני העולמי (1.4 מיליארד איש עדיין מרוויחים פחות מדולר ורבע ליום). שלישית, המיתון הכלכלי מצביע על כך שעתידו של מעמד הביניים במדינות המערב עדיין לוט בערפל בכל הנוגע לביטחונו התעסוקתי, לרמת השירותים הבסיסיים שהוא מקבל, לעתידו הפנסיוני ולמציאת איזון נאות בין קריירה לבין משפחה.

קשה לדעת עדיין כיצד ישפיע הסדר העולמי החדש עלינו כאן בישראל. כדאי, עם זאת, להצביע, על שני כיוונים חשובים בהקשר זה: בראש ובראשונה, הצורך ביצירת שינוי תודעתי: החוכמה המקובלת בעיתונות הכלכלית וגם בקרב רובה המוחלט של הציבוריות הישראלית נוטה לראות בשוק ובפעולתו את אבן הבוחן שעל פיו פועל המשק וצריך לפעול.

עמעום זוהרו של השוק החופשי

ב-1999, עם פרישתו מתפקיד נגיד בנק ישראל, הצהיר יעקב פרנקל (סגן נשיא חברת AIG שניצלה מפשיטת רגל והולאמה על-ידי הממשל האמריקאי) בגאווה כי במהלך כהונתו הכוח עבר מהפוליטיקאים לשווקים. אמונה בלתי-מעורערת זו בכוחו של הנאו-ליברליזם הפכו זה מכבר כמעט לדת בקרב מקבלי ההחלטות, ובראשם אנשי האוצר. כלכלנים בולטים רבים, בראשותם של חתני פרס נובל לכלכלה אמרטיה סן, ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן, כתבו לא אחת בחודשים האחרונים על הצורך ב"החלפת הדיסקט" בעניין האמונה בכוחה של היד הנעלמה, וחלקם אף מבקרים את ממשל אובמה על כך שהוא טרם הפנים זאת באופן מלא.

צריך לקוות שגם בישראל המשבר הנוכחי יעמעם באופן משמעותי את זוהרו של השוק החופשי, ויחזיר ללקסיקון הכלכלי הלגיטימי את הדיבור על ערכים ועל תפיסות, או, במילים אחרות - על פוליטיקה.

כפי שאמר בזמנו פרופ' אביה ספיבק, עם פרישתו מתפקידו כמשנה לנגיד בנק ישראל: "הדבר המרכזי הוא שהציבור ידרוש לשלוט מחדש במדיניות הכלכלית".

שנית, ומעבר לתודעה, נדמה שבאחרונה ניתן להצביע על תחילת חזרתה של תנועת המטוטלת בכיוון הצורך בויסות כלכלי של פעילות השוק, וזאת במספר חזיתות: התערבותו של הנגיד פישר בשוק המט"ח; המאבק הגובר נגד חוק ההסדרים; ההצלחות הנקודתיות במאבקים נגד תהליכי הפרטה שונים (המתנ"סים, טיפות החלב, תכנית ויסקונסין, מעונות לחוסים, וגם העתירה התלויה ועומדת נגד הפרטת בתי הסוהר) שסדקו את ההילה שממנה נהנה מושג ההפרטה, וחשפו את מחיריה החברתיים והחלוקתיים של מדיניות זו; והצלחותיו האחרונות של ארגון העובדים החדש 'כוח לעובדים' וחזרתה ההדרגתית לתודעה של ההכרה בחשיבות הרבה הגלומה בהתארגנות העובדים.

עם זאת, מה שעדיין חסר בישראל הוא, כמובן, כוח סוציאל-דמוקרטי פוליטי אמיתי, כזה שיוכל להוות משקל-נגד לתפיסות הניאו-ליברליות החזקות שעודן שולטות אצלנו, ולהציע להן אלטרנטיבה סדורה, רעיונית ופוליטית. השינויים העולמיים הגדולים שאנו עדים להם כעת יכולים בווודאי להוות מקור להשראה. עולם אחר הוא אכן אפשרי.

עופר סיטבון הוא חבר יסו"ד, דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, עורך כתב העת מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי מרצה ופעיל במכללה החברתית-כלכלית.

מעובד מתוך מאמרו של מרטין ז'אק (Martin Jacques), ה'גארדיאן' 18 בפברואר 2008

העולם עוצר את נשימתו ומנסה לתפוס את החשיבות האפשרית של ההתרחשויות הכלליות האחרונות. שפל כלכלי והתרסקויות של שוק המניות אינן בלתי מוכרות, כמובן, גם אם לצרכנים מערביים הרגילים לעליית מחירי הדיור ולקניות בלתי פוסקות, עשור נדמה כזמן ארוך במיוחד. אבל המשבר הזה מאיים להיות שונה, הוא מאיים להיות גדול. הוא כבר הכריח את ממשלת בריטניה להתערב במה שנתפס ככפירה כבר שלושה עשורים: הלאמה. ההתמוטטות של בנק נורת'רן רוק (Northern Rock) והלאמתו, הוא רגע היסטורי מכונן שמסמן את סופו של עידן אחד ותחילתו של אחר. אנחנו חיים בעידן דומה לשנות השבעים כשעליות גדולות במחירי הנפט גרמו למרוץ אינפלציוני שבתורו הביא לסיום ה'בום' הכלכלי, להתפוררותה של מדינת הרווחה ועידן הניאו ליברלי של אי התערבות ממשלתית.

המשבר הנוכחי מאיים להיות עמוק יותר: התהפוכות של 1973 נגרמו בעקבות הסטה זמנית של הכוח מהעולם התעשייתי לאופ"ק; הפעם סיבת המשבר קבועה ובעלת השלכות מרחיקות לכת – היסט יסודי של הכוח הכלכלי מהעולם המפותח לעולם המתפתח, ומעל הכל לסין ולהודו. היסט הסדר גודל זה לא קרה מאז לידתו של המערב כתחנת כוח תעשייתית במאה ה-19.
התוצאות הכלכליות והפוליטיות יהיו מסדר גודל שקשה להבין. המשבר הנוכחי "מתבשל" כבר הרבה זמן, ומכחוש בהתמדה, בעיקר בארצות הברית שמנהלת משטר הניאו-שמרני אבסורדי. המעצמה המערבית הגדולה מאיימת להפוך לרומא חדשה, כשהיא מפנה את גבה להפרת האיזון ההולך הגובר בין הבזבזנות האדירה שלה לבין היצרנות הגדולה של מזרח אסיה.

המשבר הכלכלי האחרון מבשר ירידה משמעותית בהשפעה הכלכלית והפוליטית של ארצות-הברית, בדומה לאופן שבו המשבר של 1931 ציין, באיחור מסוים, את הסופה של העליונות הכלכלית הבריטית. משברים מערכתיים יסודיים משויכים לעתים קרובות לשקיעתה של המעצמה החזקה, ולחוסר יכולתה הגובר לשמר את המערכת, שבה שלטה קודם לכן. חוסר היציבות העמוק בין שתי מלחמות העולם נבע במידה רבה מחוסר יכולתה של בריטניה לשמר את מעמדה.

המשבר הנוכחי, בבסיסו, הוא תוצאה של השקיעה הכלכלית של ארצות-הברית וחולשתה הגוברת כעומדת בראשה של מערכת פיננסית בינלאומית, אותה תכננה לרווחתה. המשבר מתבטא באופן הבהיר ביותר בגרעון הכרוני במאזן התשלומים של ארצות-הברית, ובתלות ארוכת השנים של עוצמת המטבע שלה בדולרים שזורמים למזרח-אסיה ומוחזקים בה. ייתכן והמהומה הנוכחית תירגע לזמן מה, אבל ההסדרים הישנים מתפרקים ודומה כי לא ניתן יהיה להמשיך ולקיימם. ארצות הברית תמשיך להיאבק על שימור ההסדרים הקודמים ששרתו אותה בצורה נאמנה כל כך.

ההשלכות הפוליטיות של משבר זה יהיו עצומות. המשבר של תקופת בין המלחמות הוביל למלחמת העולם השנייה ולהולדתו של הסדר הקיינסיאני. המשבר של אופ"ק בשנות ה-70' שחק את הקונצנזוס הסוציאל-דמוקרטי והוביל לנצחון הניאו-ליברליזם. והפעם? דבר אחד נראה וודאי: האורתודוקסיה הניאו-ליברלית תתערער. השינוי עשוי להופיע בדרכים שונות ורבות. הוא יכול להוביל לעלייה של מדיניות מכסי מגן בארצות-הברית ובאירופה אל מול מדינות מתפתחות כגון סין. הוא יכול לייצר תקנות חדשות כדי השתלטות של קרנות הון עצמאיות מעל נכסי מפתח אסטרטגיים.

'השוק החופשי' ו'דה-רגולציה' נחשבים ראויים ביותר ככלים שבאמצעותם מקיים העולם המערבי את שליטתו הכלכלית העולמית על העולם המתפתח. הסיפור משתנה לחלוטין כאשר הם הופכים לכלי שבאמצעותו יכולות מדינות מתפתחות להפעיל את השפעתן על כלכלות מערביות. באופן דומה, במהלך מיתון סביר להניח, שהמדינה תיקרא לשירות פעיל כשהממשלות המערביות מנסות להתמודד עם ההשלכות המתרבות במהירות של כשלי השוק. זו לא תאונה שמדינות מתפתחות – כמעט כל מזרח אסיה, לדוגמה – מחזיקות במדיניות של התערבות כלכלית ממשלתית. שווקים חופשיים ו'יד נעלמה' הם כלים מועדפים על בעלי העוצמה וזכויות היתר. שקיעתו של העולם המערבי עשוי להוביל לשינוי משמעותי בהלך מחשבה זה.
הקרקע הפוליטית רועדת. התגברות הניאו-ליברליזם קשורה קשר הדוק לאימוצה של ארצות-הברית כמדינה אותה יש לחקות. וראו כיצד השתנתה ארצות-הברית: מדינה החיה מעבר ליכולותיה, תלויה במנות גדושות של אשראי אסייתי, מאופיינת בפערים עצומים, המוסדות הפיננסיים המרכזיים שלה פועלים בטיפשות ונאלצים להישען לשם גאולתם על קרנות ההון של סין ומדינות אחרות.

אז שימו לב - אנחנו רק בתחילתו של השינוי הגיאו-פוליטי הגדול ביותר מאז שחר העידן התעשייתי.

פורסם בגיליון 36 של כתב העת חברה.

"דה מרקר" , המוסף הכלכלי של עיתון השמאל הכי ימני בישראל, ממשיך בקו אשר שבו פצח לפני כמה חודשים, אשר "חושף את "הנפגעים האמיתיים" מהמשבר הכלכלי - מי אם לא המעמדות הגבוהים.

בשבועות האחרונים פרסם המוסף, טור של איש היי-טק מובטל, בו התלונן על הצורך לנסוע באוטובוס כמו שאר פשוטי העם ועל עוד כמה צרות מכמירות לב. טור שלצידו כותרות בהן הכריז עורך המוסף כי "המקצוע הכי מסוכן הוא מנכ"ל" (באמת? מה עם מפעיל מנוף? מסלק חומרים מסוכנים? מפרק עופות במפעל "עוף העמק"?).
לאחרונה, מרח המוסף בראש השער שלו ביום שישי האחרון כותרת, "תושבי גוש דן נפגעים מהמיתון יותר מכולם". כותרת המשנה דיווחה על המספרים העגומים: מספר דורשי העבודה בגוש דן עלה בממוצע ב – 25%, בעוד שבשאר חלקי הארץ העליה היא רק של 16%. הסיבה, לפי הכתבה, היא המשבר בהיי-טק. לכתבה מצורפת טבלה, תחת הכותרת "האבטליון העליון", אשר מראה כמה ערים עשירות (קיסריה, רמת השרון, רעננה ותל אביב), אשר אחוזי האבטלה בהן עלו בצורה ניכרת (וככל שהעיר עשירה יותר אחוזי האבטלה עלו יותר), ואת אופקים, עיירה שידועה כענייה ומוכת אבטלה, שבה דווקא ירד מספר מבקשי העבודה.

לכאורה, זהו חזון אחרית הימים. לפיו המשבר הוא אות משמים, אשר בא לאזן את אחוזי התעסוקה. "היד הנעלמה" של המשבר, שוויונית וחברתית כאחד, פוגעת בעשירים ומיטיבה עם העניים, או לפחות פוגעת באחרונים הרבה פחות. נראה שעכשיו, מי שיש לרחם עליו הוא לא העובדים הבכיינים מהפריפריה, אלא דווקא בני המעמד הבינוני-גבוה מגוש דן, אשר מפוטרים כפטריות אחרי גשם חומצי.

כמובן שמצג זה שמציג המוסף, אמור להביא אותנו למסקנה הניאו-ליברלית שרוב הכתבות באותו מוסף גוררות אותנו אליה. מי שנפגעים הרי אינם המוחלשים והמודרים, אלא הם תושבי המרכז הגיאוגרפי והחברתי. לכן לא פעולות לקידום שוויון וצמצום פערים הן שנחוצות, אלא חילוץ למי ש"מושכים את העגלה". אין להעלות את שכר המינימום ולשפר את אכיפתו, לתמוך בהתארגנויות עובדים, להגן על חסכונות ולהגדיל את הזכאות לדמי אבטלה. יש לערוב לטייקונים, לקצץ במס חברות ולפתוח תורים נפרדים בלשכת האבטלה למנכ"לים ואנשי היי-טק. כי בסופו של דבר, למרות כל הידוע לנו, מי שבאמת נפגע ממשברים כלכליים הוא החזקים.
הכצעקתה?

האמת, כמובן, שונה בתכלית. בניגוד למה ש"דה מרקר" רוצה שנחשוב, יש כמה סיבות מאד טובות, שלא עולות באותו קנה מידה עם האידיאולוגיה הכלכלית שלו, לפערי הגידול באבטלה בין המרכז לפריפריה. הראשונה היא, שבפריפריה, לאחוזי האבטלה אין כ"כ לאן לרדת. אחוזי מבקשי העבודה בפריפריה גבוהים באופן מובהק סטטיסטית מאלו במרכז. לכן, כשיש משבר, רבים במרכז מאבדים את משרתם, בעוד שמקביליהם בפריפריה אינם יכולים לאבד את עבודתם, שכן אין להם אחת כזאת.

לסיבה זו דווקא יש התייחסות בכתבה, אך היא מאד מוגבלת וחד-מימדית. היא כוללת בדיוק שורה אחת, שמציינת את עובדת היות אחוזי האבטלה הכלליים יותר גבוהים בפריפריה מאשר באזור המרכז, ללא כל ניתוח או פירוט. כמו כן, השורה הזו מסתתרת בהמשך המאמר בעמוד 15 (המקום אליו רוב הקוראים לא מגיעים), ולא בשער.

הסיבה השנייה הינה סיבה סטטיסטית. הצגת הנתונים היא מטעה, שכן, בישובים עם אחוז אבטלה נמוך יותר, אותה עליית אחוזי אבטלה תיראה הרבה יותר דרמטית. לדוגמה (הקצנתי את המספרים בכוונה, כדי לחדד את הפער, אבל העיקרון תקף ממילא), אם ברמת השרון היו לפני המשבר 2 אחוזי אבטלה, ונרשמה תוספת של אחוז אחד מתושבי רמת השרון למעגל האבטלה, כלומר ישנם כרגע 3 אחוזי מובטלים, אז העלייה היא של 50% באחוזי האבטלה (3 הוא 150% מ 2). על פי אותו העיקרון, אם באופקים היו לפני המשבר 10 אחוז מובטלים, ולאחריו נוסף עוד אחוז אחד, כלומר ישנם כרגע 11%, אזי העלייה היא של 10% בלבד (11 הם 110% של 10). אותו חלק יחסי מתושבי שני הישובים נוסף למעגל האבטלה (1%), אבל ברמת השרון העלייה נראית הרבה יותר משמעותית. כשלא מנתחים את הסטטיסטיקה נכון, אפשר לדמיין שהמרכז נפגע הרבה יותר מהפריפריה כתוצאה מהמשבר. מתוך הערכה לכישורים המתמטיים של צוות "דה מרקר", אני מניח שהשמטת הניתוח נעשתה בכוונה.

הסיבה השלישית, והיותר חשובה היא סוג המשרות בפריפריה לעומת המרכז.
נדמיין לעצמנו שתי משפחות, מצליחי ומוחלשי. משפחת מצליחי גרה ברמת השרון, בעוד שמשפחת מוחלשי גרה באופקים. בשתי המשפחות פוטרה אם המשפחה, שהוא גם המפרנסת היחידה. האם לשתי המשפחות תהיה זו טרגדיה באותו קנה מידה? לא בטוח. לאחר פיטוריה של גברת מצליחי, היא תחפש עבודה כמה חודשים, במהלכם יחיו בני משפחתה מחסכונותיה. אולי יאלצו להצטמצם לחבילת הבסיס בלווין ולהשהות את המנוי בחדר הכושר. בנוסף ללשכת האבטלה, אליה תגיע רק כדי לקבל את דמי האבטלה, תוכל גברת מצליחי להיעזר ברשת ענפה של קשרים והיכרויות כדי לחפש עבודה. סביר שתצליח למצוא אחת אחרי כמה חודשים מרופדים. במקרה הכי גרוע, תיאלץ להתפשר על עבודה בשכר נמוך, שעדיין יהיה יותר גבוה מהשכר אותו הרוויחה גברת מוחלשי לפני שפוטרה. יכול אפילו להיות שמר מצליחי, גנן אורגני חובב, ייאלץ אף הוא למצוא עבודה. גברת מצליחי דואגת שמא אי פעם תחזור לאכול במסעדה פעם בשבוע, אבל מעבר לכך, היא די רגועה.

לגברת מוחלשי, לעומת זאת, לא יהיה כ"כ הרבה זמן. במקום חסכונות, למשפחת מוחלשי יש אוברדראפט לתחזק. לשכת האבטלה, האופציה היחידה שלה, שכן קשרים במפעל טקסטיל לא ממש עוזרים, לא תעזור לה, ותשלח אותה לעבודות רחוקות מדי ממקום מגוריה, ואשר אינן מתאימות לה, אם בכלל. היא תיאלץ להודות למזלה הטוב שהיישוב שלה לא כלול בתוכנית ויסקונסין, שכן אז גם את דמי האבטלה היו שוללים ממנה. היא חשבה לבטל את המנוי לכבלים ואת חדר הכושר, אבל אז נזכרה שאין לה כאלה. במקום זה, הילדים לא תמיד לוקחים סנדוויץ' לביה"ס, המשפחה מפגרת בתשלומי המשכנתא, והרכב עוקל. מר מוחלשי היה שמח לעזור, אבל גם אם היה מצליח למצוא עבודה, מה שלא כ"כ בטוח, יש לו ששה ילדים על הראש, ככה שזה לא בא בחשבון. לעומת גברת מצליחי, הדאגות העיקריות של גברת מוחלשי הן איך היא ומשפחתה לא יפונו מהבית, ואיך הילדים יוכלו להישאר בביה"ס, במקום לצאת לעבוד. היא קצת פחות רגועה.

הפואנטה היא שהסיבה שתושבי המרכז מפוטרים באחוזים גבוהים יותר, ובייחוד בענף ההי-טק, היא שמשכורותיהם לא היו צודקות מלכתחילה. הם יוכלו למצוא עבודה תוך ימים (מניסיון), אם רק ימחלו מכבודם ויתפשרו על שכר נמוך יותר, אותו שכר שנהוג ממילא בפריפריה. מצוקת האבטלה במרכז, עם כל הכבוד, היא פיקטיבית. למרות שאכן יש השפעה גדולה לפיטורי שכיר במרכז, היא לא השפעה אקוטית. לעומת זאת, פיטורין בפריפריה משמעותם אסון כלכלי למשפחה. סביר מאד שיובילו לירידה בלתי הפיכה מתחת לקו העוני (או פשוט ירידה עמוקה יותר מתחתיו).

הכתבה, והמסקנה ש"דה מרקר" מנסה להוביל אותנו אליה מתוך הכתבה, הן עוד נדבך במפגן הצביעות הניאו-ליברלית מאז תחילת המשבר. אותם גורמים בדיוק, שלפני המשבר הוציאו את דיבתה של הממשלה, וטענו שהתערבות שלה יכולה להוביל אך ורק לכשלים ואי-יעילות, מבקשים עכשיו "חילוץ" מאותה ממשלה שהשמיצו קודם לכן. הרגולציה, שנראתה להם כמו אסון כשהם הרוויחו, ולא סתם, אלא הרוויחו כשנהגו בחוסר אחריות בכסף של חוסכים שרבים מהם ממעמדות נמוכים יותר, נראית להם כעת כמו הצלה. הדו-פרצופיות הזאת גורמת לכך שמתחשק לי להיות קצת ילדותי ולהכריז "אם השוק הפרטי כ"כ יותר יעיל מהממשלה, שיציל את עצמו מהבלגן שהוא עשה".

דה מרקר אמנם רק מדווח על נתונים, שהם בהחלט עובדתיים, אך הבחירה אילו נתונים להדגיש, באיזה אופן, ואיזה ניתוח להציע לאותם נתונים, היא שמשנה. כשהוא מדגיש נתון כזה בצורה בולטת כ"כ, ללא ניתוח שיסביר למה הנתון מטעה, הוא מבצע פעולה פוליטית ניאו-ליברלית, כזאת שממשיכה את הקו הימני של המוסף מיום היווסדו. ככל שכוחו של דה מרקר עולה בתוך "הארץ", הן מבחינת גודלו והן מבחינת כוחו (לראיה, לאחרונה פורסם כי גיא רולניק היה זה שטירפד את המיזוג הפוטנציאלי עם "מעריב"), נראה שהאחרון, שמתהדר בדימוי של עיתון שמאל, פחות ופחות זכאי לו. הארץ, כיום, הוא עיתון ימני.


יונתן ברזילי עובד בצומת ספרים, ופעיל במכללה החברתית-כלכלית.

נתחיל במחשבה אשר עולה כמעט באופן מיידי. יש בה דרור אך גם מורכבות:
האם כדאי ליזום קריאה מפורשת לח"כים המתנגדים שלא לקבל את הכרעת הועידה?

מה אומרת אי קבלת הכרעת הוועידה?
יולי תמיר אמרה הבוקר בגל"צ שברוורמן ודניאל בן סימון יישרו קו עם ברק. ושהיא איננה מתכוון להיות חלק מממשלת הימין החדש.
לגבי פרץ, שלי, פינס היא אומרת שהם בודקים את דרכם בנפרד.
כך גם כבל שעדיין משרת כמזכ"ל המפלגה בפועל.
צריך לזכור כי אלו אינם מחנה. למעשה חולשתם בכך שלא הצליחו להחזיק את פרץ בתפקידו כראש המפלגה, במסגרת המאבקים הפנימיים.

פרישה / אנרכיה במפלגה?
ישנם מוסדות במפלגת העבודה, אפשר לא ליישר איתם קו. אבל צריך לייצר פתרון דמוקרטי חלופי. כלומר, הישארות במפלגה אבל אי לקיחת תיקים. יולי דיברה בזכות קיום מפלגה בעלת אג'נדת שמאל ובזכות נטישת ברק את הרעיון. היא לא מוכנה לדבר על קדימה כנושאת המאבקים המדיניים והחברתיים של השמאל.
המטרה של כל הדיון הזה צריכה להיות מיצוב כוח סוציאל-דמוקרטי במפלגת העבודה , זו גם הייתה המטרה שהוצבה בהתנגדות לכניסה לקואליציה תחת נתניהו.

לאן כל זה מוביל?
שלי מקבלת את הכרעת המפלגה. ומסמנת את הפעילות מתוך המפלגה לכל שוחריה.
ולכן השאלה היא לגבי איך עושים מתוך המפלגה אופוזיציה פנים מפלגתית.
כלומר, איך בונים את המחנה החדש.
המחנה הזה צריך ראש, בינתיים פרץ עוד שותק. אבל הוא המועמד הרלוונטי ביותר לטעמי. (גם יולי כבר דיברה על הובלה בעבר, ושלי כמרואיינת ב"פגוש את העיתונות" לפני מס' חודשים דיברה על זה בלשון עתיד רחוק.)

בפרלמנטים ברחבי העולם מקובל שאופוזיציה יוצרת ממשלת צללים - ותוכנה: מדיניות חלופית לממשלה המכהנת ולמדיניותה.
אני חושב שיש לקרוא לאג'נדה החדשה: "ממשלת הזרקור".
להבנתי, שוחרי המחנה הסוציאל-דמוקרטי במפלגה צריכים לקדם דרך כפולה: קודם כל יש לבסס מדיניות מחדשת, ולטפל ב: תקציב המדינה, חוק ההסדרים, הורדת מע"מ על ירקות ופירות, הסכמי סחר עם המזרח הרחוק, עידוד התעשייה, עידוד מתן הלוואות מן הבנקים, הצרת אפיקי ההשקעה בספקולציות והון סיכון של הציבור (כולל קרנות פנסיה) וכו'.

שנית, יש לקדם חקיקה חברתית. ולזכור שיש לה מתנגדים בקואליציה, אך גם תומכים. היא מייצרת משמעות כפולה - בלימת החקיקה ע"י ממשלת נתניהו מסמלת את הבעייתיות של קואליציה זו ומאידך גם את התקווה שיש במחנה החברתי.

אבל כדי לתת לסדר היום של ממשלת הזרקור החדשה את התוכן האמיתי שלה, היא צריכה מנהיגות.
על עמיר פרץ לסמן את הכיוון. רק תחתיו חברי מחנה המתנגדים ייעשו לבעלי השפעה.

מורן, חבר צוות ההדרכה של בית יגאל אלון הקריא את הדברים הבאים בטקס האזכרה:

מרחב בית העלמין הזה, עם רחש גלי הכנרת המתרחקים עם השנים והעוצמה העדינה של קירות הגליל והגולן שעוטפים אותנו כתמיד, מאותתים לנו כי הגיעה עת כיסופים. כיסופים אל מה שהיה ואינו יחזור עוד.
ההדרכה היומיומית בבית יגאל אלון, סיפור תולדות חייו, דְלִיַת המסרים החינוכיים והערכים הרבים ששיקף האיש, וההליכה בדרכו, גורמת לנו להתגעגע ליגאל, להתגעגע לאדם שלא זכינו להכיר מעולם.

אנחנו, צוות ההדרכה של בית יגאל אלון, המורכב מבוגרי תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות ומבוגרי מכינות קדם צבאיות, רואים ביגאל אלון דוגמה ומופת לכל אמונותינו, ולדרך פוליטית אמיצה, מורכבת, מקורית ונכונה.
אלון הוכיח את יכולת ההגשמה של רעיונות נשגבים, ואת האפשרות הריאלית לבנות חברת רווחה על תשתית רעיונית של שוויון, כבוד הדדי, סולידאריות ואהבה.
יגאל אלון היה המוציא אל הפועל של ערכי הציונות הסוציאליסטית בפוליטיקה של אחרי קום המדינה.

הפוליטיקה של אלון, לא הכירה בעליונות של נושא אחד על פני משנהו. אלון לא הכיר בכך שהביטחון חשוב יותר מיחסי החוץ, לא בכך שהשלום חשוב יותר מהצדק החברתי, לא בכך שהכלכלה חשובה יותר מהרווחה, או בכך ששלטון החוק חשוב יותר מיחסי דת ומדינה או יחסי יהודים-ערבים, ולגבי כולם - גם לא להפך.

יגאל היטיב להבין, לפעול ולחנך כי הכל בסופו של דבר עשוי כלים שלובים, ומנהיגות אחראית בעלת מעוף ובסיס רעיוני, רואה במדינה מכלול שלם המורכב מגורמים שונים המזינים זה את זה ואשר קיומם תלוי זה בזה, ויש להשקיע בהם מידה שווה של רצינות ובראייה מערכתית וכוללת.
יגאל הדגיש כי כל מלאכת ניהול המדינה מכוונת, בסופו של דבר- לעיצוב דמות החברה הישראלית ויצירת הסדר החברתי שבתוכה.

מתוך הבנת כל אלו חתר יגאל אלון לאורך כל דרכו הפוליטית לכינון מדינת רווחה החיה בשלום יציב וקבוע עם שכנותיה, במזרח תיכון מפותח ומודרני.
כך פעל אלון לאורך השנים מול מתנגדים רבים וחזקים, והצליח במידה חלקית.

לאורך כל שנות עמידתו בראש המערכות הצבאיות והמדיניות בישראל, לא חדל להיות חבר קיבוץ ותנועה פעיל, אשר מצא בקיבוצו בסיס של כוח והשראה לפועלו, ובתנועתו- מצפן ערכי ומעשי. יגאל השכיל לזהות במעשה האיחוד של התנועה הקיבוצית, מעשה של יצירת ראש חץ לתנועת עבודה רחבה שפונה ומייצגת את ציבור הפועלים כולו על כל חלקיו ורבדיו.
בשמאל המאוחד שקידם ובנה, ראה אלון גורם מקדים להובלת המדינה כולה.

כיום זקוק השמאל הציוני יותר מתמיד לאותו גורם תנועתי ומאחד, כדי שיוכל לחזור למקומו המתבקש בהובלת המדינה.

זוהי עת כיסופים וערגה על איש שהיה ואיננו, ועל דרך שהייתה וניצבת כעת בפני צומת מכריעה.

על תנועת העבודה לחזור לדרך אלון, כדי לממשה.

צוות בית אלון.

המשבר הנוכחי בו מצויה המפלגה הינו, בין השאר, תולדה של טשטוש רעיוני וכפל לשון ומדיניות בה נקטה המפלגה בנושאי כלכלה וחברה. אלו לא אפשרו לבוחר הישראלי לראות הבדל של ממש בינה ובין 'קדימה'. לפיכך על מפלגת העבודה להציג חלופה ממשית לשלטון הקיים. על חלופה זו לנבוע מתוך תפישה סוציאל-דמוקרטית מוצקה ולכלול בגרעין הבסיס שלה את שיקומה של מדינת הרווחה בישראל ואת הפיכתו של תהליך ההפרטה הנרחב. מהלך זה יהפוך את המפלגה לכתובת לכל נפגעי הסדר הניאו-ליברלי, ובהם מעמדות הביניים הנשחקים והמעמדות הנמוכים בפריפריה ובמרכז.

חידוד המסרים הסוציאל-דמוקרטיים של המפלגה ועיצובה כחלופה שלטונית ממשית החל למעשה במערכת הבחירות של 2006. ואכן – במערכת בחירות זו התחזק כוחה של העבודה בקרב המעמדות הנשחקים. מהלך זה נעצר עם בחירתו של אהוד ברק לראשות העבודה ולקראת בחירות 2009. עמעום העמדות והמדיניות הסוציאל-דמוקרטיות וההתמקדות המחודשת בגרעיני התמיכה ההיסטוריים של העבודה – שכפי שהתגלה, העדיפו את 'קדימה' ככתובת הפוליטית שלהם – הביאו לתבוסה במערכת הבחירות האחרונה.

יסו"ד סבורה שעל מפלגת העבודה לחזור לבסיסה הסוציאל-דמוקרטי, שיהפוך אותה לחלופה ל'קדימה' ולימין. לאור תפישה זו תומכת יסו"ד בהתמודדותו של עמיר פרץ על ראשות מפלגת העבודה. יסו"ד רואה מהלך זה לא כהתמודדות אישית, אלא כחלק מהתמודדות רעיונית על דרכה של המפלגה, ורואה חשיבות בכך שמהלך זה יהיה חלק מבנייה של קבוצת הנהגה מפלגתית סוציאל-דמוקרטית. בדרך זו תוכל מפלגת העבודה להיבנות כבסיס סוציאל-דמוקרטי למאבק בסדר הניאו-ליברלי והצעת אלטרנטיבה לו.

יסו"ד קוראת לגופים נוספים במפלגה ומחוצה לה לחבור למהלך הבנייה של מחנה סוציאל-דמוקרטי חזק, מאוחד ומשפיע במפלגת העבודה.

אברהם הוא מנהל השיווק של 'הגמ"ח המרכזי'. ארגון זה הינו בן חמש שנים. למעשה מדובר בקואופרטיב אשראי לדיור. בניגוד לשמו היצוק מתוך דפוסי העבודה והסמלים התרבותיים של העדה החרדית.

במהלך השעות הארוכות בקלפי, ובזכות אחוז ההצבעה שלא הרקיע שחקים, היה לי הרבה זמן לברר את אופן הפעולה של הקואופרטיב הזה. בקצרה ניתן לומר שהוא בנוי על תשלומים מצטברים של כמה אלפי דולרים, [עד 5,000] במשך כמה שנים, המתנה של מספר שנים. לאחריהן, המשלם מקבל זכות לאשראי של 40,000 דולר לקניית דירה, בדר"כ במקביל לחתונת הילד. רוב הלווים, אם חיכו מספיק שנים בין הפקדת הסכום הראשוני לבין משיכת ההלוואה, מקבלים חזרה את הסכום שהפקידו כמענק.

ההלוואה ניתנת צמודה לדולר ובלי ריבית למאה תשלומים, ולמתקשים אין בעיה לפרוש את זה עוד יותר. הכספים אינם מושקעים בשום ערוץ השקעה, אלא בדירות החדשות ובהחזר ההלוואה שהרוכשים מחזירים. ההון לצורך הלוואות אלו מגיע ממצטרפים חדשים, ומהחזר הלוואות.

השיטה מחייבת שכל הזמן יכנסו משקיעים [תורמים] חדשים, [מכאן הביקורת המשווה אותו לפירמידה, אך זו מוצדקת באופן חלקי בלבד]. שולי הסיכון שהלווים לוקחים הם מזעריים, מכיוון שהערבויות ניתנות על בסיס, של הכרויות בתוך הקהילות. [כשאין כאלו מסתפקים גם בתלוש משכורת]. הם מפרישים רק כ-3% לשיווק פרסום וניהול של המערכת כך שהם יכולים לנצל חלק מירבי של הכסף למתן אשראי.

פשטות הארגון מדהימה, והחיסכון שהוא יוצר עבור הלווים הוא אדיר, בעקיפה של מערכת הבנקאית עם הריביות והעמלות העולות לעתים יותר מהדירה עצמה.
ישנן בעיות מהותיות [שאברהם הסכים איתי עליהן], כל המשווקים עובדים רק על אחוזים, ומגיעים למשכורת יפה. יש עוד כל מיני בעיות אלא שמהות הרעיון בפשטותו. זו חותכת בסכין את הקשר הגורדי של רכישת הדירה והסתבכות עם החזרי הלוואה המאפיינים את המשק המערבי, והישראלי בפרט.
זו הסתבכות אשר ממנה מתפרנסות תעשיות פיננסיות שלמות, שתועלתן המפוקפקת התבררה בסתיו האחרון.

על מה מתבסס על מהלך כזה?

קודם כל על ראיה צלולה של מרכיבי הבעיה העומדת בפני רוב הזוגות הצעירים, מחיר הדירה הוא חלק אחד של הבעיה, החלק השני מורכב ממחיר האשראי.
הפיתרון מבוסס על התארגנות קהילתית סולידארית הבנויה על חברה מלוכדת בעלת קודים תרבותיים משותפים ויכולת ליצור הבנות והסכמות בתוכה, שמונעות ניצול לרעה של מנגנון כזה.
מישהו יכול לטעון שדבר כזה הינו בר ביצוע רק בקהילה דומה לקהילה החרדית עם הארגון הנוקשה והסגירות. זוהי טענה לא מבוטלת.

אלא שבביקורנו אצל חברים בקופנהגן בקיץ האחרון הכרנו דברים מאוד דומים. קואופרטיב דיור בו הדיירים מתארגנים כדי לשמור על מחירי דירות זולים יחסית כך שיהיו נגישים לזוגות צעירים כדי לשמור על אופיה של השכונה, שהתארגנה ביחד לשיפוץ של המבנים הישנים.

גם נחשפנו לקואופרטיב להשכרת מכוניות, המאפשר לתושב קופנהגן שחלק גדול מתחבורה היומיומית שלו מבוסס על אופניים, להשכיר רכב בזול כשהוא צריך להגיע למקום בו התחבורה הציבורית הטובה אינה נותנת מענה. [אז הוא גם מקבל זכויות חניה מופלגות במרכז העיר].

בשני המקרים מדובר כמו בגמ"ח המרכזי, על התארגנות משותפת המוציאה את פעילות השוק על כל נפלאותיה מהתווך שבין האנשים, המארגנים בעצמם את הפתרונות הכלכליים לבעיות שונות העולות בכל מקום. את זאת הם עושים בלי שמישהו גוזר קופון, על פתרון הבעיה, ודרך קופון זה משתלט על כלל מערכות היחסים ביניהם.

אז מה יש בקופנהגן שמחליף את המרכיבים של העדה החרדית?

בירה טובה, תהיה בהחלט תשובה טובה, אם כי לא מספקת.
נראה שמה שמאפשר את התארגנויות אלו בקופנהגן או במודיעין עילית היא לכידות חברתית המבוססת בין השאר על קודים חברתיים ותרבותיים העומדים מול רטוריקת השוק, ואינם רואים בארגון החברתי של השוק את חזות הכל, החלופה תמיד עומדת ומשמישים אותה כשאפשר, כשכדאי או כשמצליחים.
ולפני שמתחילים לקנא בתושבי מודיעין עילית או בדרי קופנהאגן, [זכרו 300 ימי גשם בשנה], כדאי לזכור שגם בארצנו הקדושה היו פעם ארגונים כלכליים ציבוריים בכלל וקואופרטיבים בפרט שנתנו אשראי, מזון ועוד, ומטרתם הייתה רווחת הציבור ולא מקסום רווחי הבעלים והמנהלים הבכירים. ארגונים אלו שפורקו ברעש גדול או בקול דממה דקה, לפי העת והסגנון, צריכים להוות מקור השראה, ובעיקר הוכחה שלא צריך פסיקה של רב, כדי לקיים ארגון חברתי החותר כנגד שליטת השוק.
והדוגמה שלמדתי מאברהם ארנפרוינד היא מוכיחה שניתן לעשות דברים כאלו גם היום, ואפילו די בקלות, צריך רק להאמין ולהעיז.