על ההרצאה:

ההתחלה, כמו בסיפורים, בשיחת טלפון ביום ששי בשנת 2010. "שלום, אתה יגאל חמיש, בנו של יעקב חמיש? אני מתקשרת בקשר לספר עם המכתבים של אבא שלך לסופרת בווינה…".

צעיר וצעירה נפגשים במשרדי הצבא הבריטי באוסטריה בתום מלחמת העולם השנייה, חייל יהודי ונערה אוסטרית, שלימים תהיה לאחת מגדולות המשוררות והסופרות של המאה ה-20. הספר "יומן מלחמה", עכשיו – סוף סוף בעברית –  מביא את סיפורה של מערכת היחסים הנרקמת ביניהם מפיהם של שני גיבוריו: אינגבורג בכמן והחייל ג'ק האמש, יהודי ממוצא וינאי, שברח מאוסטריה עם עלות הנאצים לשלטון, ושב אליה כחייל בנות הברית, בתפקיד.

כך החל מסע מרתק בעקבות אבא שלי, במהלכו גילינו עולם ומלואו, צירפנו פיסות לפאזל משפחתי, אך גם נותרנו עם שאלות רבות, בינתיים, ללא מענה. מה התחיל בשיחת טלפון ובתמונה באלבום נשכח, הפך לסיפור מרתק, חוצה יבשות ותקופות, מרגש, ומטלטל.

ההרצאה שלפניכם תלווה את הסיפור על הספר, מוזמנים!

הנה מבחר טיולים שלי, אודות פרשיות מרתקות ופענוחן, ואתם מוזמנים לבחור מתוכם ולהצטרף אליהם!

• מאוסטריה לפלשתינה וחזרה – סיפור אהבה חוצה יבשות – סיפור על ספר – חדש
• שביל אלי כהן – שמונה תחנות בחייו של אלי כהן – מאל חמה לקונייטרה – חדש
• מחיטת הבר אל התמר במדבר – סיפור שונה על ארגון המודיעין הראשון בהיסטוריה הציונית, ומציאת קברו של אבשלום פיינברג ע"י החוקר שלמה בן-אלקנה – חדש
• טיול לאורך טיילות תל אביב-יפו: מתל כודאדי ועד למרכז פרס לשלום
• סיור בנתיב האנז"ק – לאורך 10 תחנות במלחמת העולם הראשונה – מ 'יד אנז"ק' מול עזה ועד לבית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע
• חמש נשים וכנרת אחת – מפגש עם משוררת, עם מדינאית, עם בת-לוויה, עם לוחמת ועם חולמת – לאורך מערב הכנרת – שלא הכרתם! – חדש
• מהים אל הכרמל – פרשת רצח משפחת הקצין לזרוביץ' ע"י כנופית אבו דורה וגילוי גופותיהם ע"י החוקר שלמה בן-אלקנה
• קו, פרשה ומים – בדרך לירושלים – על יער חולדה ובית הרצל – חדש
• בין פעמונים – מגן הפעמון – לפעמונייה בימק"א – טיול בגנים בירושלים מהמאה ה 19 למנדט הבריטי
• בתי הקברות הצבאיים לחללי מלחמת העולם הראשונה והשניה – הבריטיים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, הצרפתיים, הגרמניים (בירושלים – 10.11, ברמלה – 11.11, בחיפה – 23.09, בבאר שבע – 31.10, בנצרת – 19.11, בעכו – 10.11) – כולל השתתפות בטקסים
• טיולים לאתר הטבילה בקאסר אל יהוד במועדי 'חג ההתגלות' והשתתפות בטקסים (18.01 ו/או 19.01)
• גם זוהי יפו: מתחת לרגליים ומעל העיניים – סיור אחר ושונה בנמל יפו,
• גבורה בגליל – על גבורה, על גיבורים ועל זיכרון – בגליל העליון – שלושה אתרים, סיפורים לא ידועים, מומלץ

מוזמנים להצטרף לקבוצה שקטה בוואטסאפ, בקישור הזה. שם אפרסם מעת לעת מידע על הטיולים המתוכננים, ופרטי הצטרפות. כל הטיולים ברכבים פרטיים.

להתראות בדרך!

לפעמים, קורה שדברים ייחודיים ומרתקים שלא הכרת ולא שיערת, נמצאים ממש מתחת לאף, צריך רק להסתכל…

לפני זמן לא רב, לגמרי במקרה, בעוד אני קורא ומשוטט ברשת, ומתכונן לעוד סיור-לימודי במסגרת לימודַּיי בקורס-מורי דרך, והפעם נצרות-סובב-כנרת (הר האושר, טבחה – כנסיית הלחם והדגים, כפר נחום הקתולית, והאורתודוקסית), נתקלתי בויקיפדיה בערך 'תמרה כהן'. (וגם דף השיחה אודות הערך הזה – מרתק ומעיד על מיוחדות).

משהו בסיפור המרתק על הנערה שהחליטה להפוך להיות יזמת-חקלאית על שפת הכנרת, תפס אותי, משך אותי לקרוא, 'לחפור' ולהעמיק. ככל שהמשכתי לקרוא, כמובן גם במראי המקום הראשוניים בתחתית הערך, (ואפילו מצאתי ברשת עוד מראה מקום אחד!), חשתי שמדובר בנושא לא פתור, לא סגור, וזה ריתק אותי. אישה צעירה, ילידת 1926, בגיל 20 (25?) לבדה, מייסדת משק חקלאי באזור טבחה, לחוף הכנרת, גרה 'בשטח', בתנאים לא תנאים, בסביבה עוינת, חשופה למחלות ולתנאים קשים – אך מגיעה להישגים מדהימים של תוצרת חקלאית שהתפרסמה ברחבי הארץ.

הסיפור הזה אודות תמרה, יזמת נדירה באופייה, אודות חייה והישגיה, (עד לפטירתה בגיל הצעיר כל כך, שלושים ושלוש), ואודות אמה, פירה-אסתר כהן שפעלה לממש משהו מחלומה של תמרה, ולהנציח את זכר בתה היחידה בהקמת 'בית תמרה" בסמוך למקום בו תמרה חיה ופעלה – היה 'מסתורי' ורחוק. ככל שהמשכתי לקרוא, נזכרתי כי לפני כמה שנים, קראתי על תמרה והבית פוסט מרתק בבלוג המעולה של האדריכל מיכאל יעקובסון, (עמית שלי לפלטפורמת הבלוגים 'רשימות'). המשכתי 'לחפור' ולחקור בעניין. רציתי ללמוד על תמרה ועל אימה. האם הבית עדיין קיים, מה מצבו, האם יש תוכניות לשמרו ולשקמו, מה אירע מאז נפטרה תמרה לפני למעלה מששים שנה.

לצד המשק החקלאי היה לתמרה חלום להקים מבנה גדול ורב-חדרים בשטח המושבה מגדל אותו רכשה, אך מחלתה מנעה את מימושו. אימה של תמרה, פירה-אסתר כהן, פנתה לבן-כתתה של תמרה לספסל הלימודים האדריכל הישראלי המפורסם והמעוטר, נחום זולוטוב, כדי שיתכנן את הבית של תמרה בטבחה, מול כנסיית הלחם והדגים.

כמו שאני בדרך כלל עושה, כשמשהו מעין זה תופס אותי, החלטתי לחלוק את רשמיי בפוסט בפייסבוק שלי, זה לא הביא לתהודה רבה או לתגובות, החלטתי לשתף את הפוסט שלי גם בקבוצת הפייסבוק בה אני חבר הנקראת היסטוריה ושימור בישראל. שחבריה מעידים עליה שהיא "קבוצה שמטרתה להביא לפרסם תמונות ואירועים היסטוריים מעברה ההיסטורי של מדינת ישראל כשרות לציבור".

סברתי שהפורום רב-המשתתפים אולי יביא מידע נוסף. וזה ממש לא היה מפתיע, שזמן קצר אחר כך, דוד (דודי) הכהן, קרוב משפחתה של תמרה ז"ל, עורך בעיתון 'כלכליסט', שפרסם מאמר על תמרה והבית ב 2012, כתב לי בתגובה בפייסבוק: "אני בן הדוד של תמרה ז"ל". וואו. התרגשות גדולה, הנה, שוב הרשת מלהטטת בנו ומראה את עוצמתם של 'הקשרים החלשים'. המשכנו בדיאלוג קצר בינינו, שמעתי כמה פרטים על תמרה ואימה, על המשפחה, ולמדתי ממנו שלמעשה אין עתיד ידוע או ברור לבית.

חשבתי שזה מאוד עצוב שפרק מיוחד כזה, ואתר כזה בתולדות ההתיישבות בארץ, לא זוכה לתיעוד, לשימור ולתחזוק מכבד ומתאים, "אחרי הכול, זה רק 'עבר'. את מי זה מעניין?!"…

המשכתי ב'מחקר' הצנוע שלי שכאמור, לא תם ולא נשלם: קראתי עוד ועוד מידע על בני המשפחה, ואט-אט, גיליתי שתמרה משתייכת לשושלת משפחתית מרשימה המעוגנת עמוק בהיסטוריה של ארץ ישראל. הנה כמה דוגמאות: סבה מצד אביה, ד"ר אליהו כהן, היה רופא המשפחה של המושבה פתח תקווה, סבה מצד אימה, ד"ר יעקב הללי אייזנבט, היה רופא עיניים. אחד מדודיה של תמרה הוא השופט בדימוס, אליהו כהן. ענף אחר של המשפחה, אליו משתייכת חנה, אחות-אימה של תמרה, גם הוא ראוי לציון: בן-דודה של תמרה, הוא סגן אמיר שפירא, טייס חיל האוויר שנפל בעת תפקידו. סבו של אמיר ז"ל, הוא אברהם שפירא, זקן השומרים בפתח תקווה, והשבט עוד מתרחב ומעמיק.

כך קרה, הגורל, ששתי האחיות, להן בת יחידה ובן יחיד, אבדו אותם בגיל כה צעיר.

עם פרסום הפוסט בפייסבוק, הוסיף לי דוד הכהן פרטים נוספים על תמרה ועל המשפחה ואני מביא אותו כלשונם: "אביה של תמרה, בן ציון, היה אח של סבא שלי, נתן…סבא רבא של תמרה היה ר' מיכל הכהן, ממייסדי שכונת נחלת שבעה בירושלים וממקימי העיתון הראשון בא"י, "הלבנון". איזה שבט.

תמרה וגם אימה נטמנו לא רחוק זו מזו בבית הקברות בקרית שאול, כשעל מצבתן אבן בזלת שהובאה מן הגליל – מה שגרם לכך שהחלטתי לסיים את התחקיר שלי בשני ביקורים:

בסוף השבוע, בבית הקברות קריית שאול בתל אביב. איתרתי במדויק באמצעות אפליקציית Gravez את קברה של תמרה ואת קברה הסמוך של אמה, בבית קברות קריית שאול, הנחתי אבן, והתעכבתי להביט בכריות הבזלת על מצבתן, שהובאו מן הגליל.

ובאותו סוף שבוע, וכבקשתו של דודי הכהן, להמשיך ולספר את הסיפור של תמרה, ביקרנו בבית של תמרה בטבחה כשאלינו הצטרפו גם שני זוגות חברים. זה היה יום יפהפה שקיבל את פנינו, והבית, גם במצבו העצוב, האיר לנו פנים. היה משהו מרגש בשקט בו הוא ניצב, בין עצי האקליפטוס, צופה בכנסיית הלחם והדגים שמעבר לכביש, ובכנרת שמשתרעת מאחורי הכנסייה. כאילו ששמח לביקורנו.

חשבתי לעצמי שכדאי שאצור קשר עם עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, וכן עם אורי בן ציוני, מנהל מחוז הצפון במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בניסיון לברר ולהבין מה עושים, ואם עושים.

ואכן לשמחתי, יום למחרת פנייתי, קבלתי דוא"ל מראש המועצה האזורית שמאשש את החשיבות בעיני המועצה האזורית של שימור הבית, ומסביר פירוט את המורכבות הרבה בשימור ושחזור הבית והסיפור, אך הנה הסייפא המעודד של דבריו, עליהן אני מאוד שמח: "מסתמנים לאחרונה כמה כיוונים חיוביים בנושא ה'הבית של תמרה' וסביבתו, אך לא מיד". גם אורי בן ציוני, מנהל מחוז הצפון של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כתב לי ברוח דומה, וזה מאוד משמח שיש לכך מודעות ורצון אמיתי. איכשהו, 'מרגיש לי' אופטימי, שזה לא סוף הסיפור. ובינתיים, צריך להכיר את הסיפור הזה, לספֵר אותו, וגם, לדאוג של יישכח.

יגאל חמיש – מורה דרך https://www.facebook.com/yigal.chamish

למשל, הנה (תוצאות החיפוש באתר של) כל ההמלצות או אי-המלצות לשמועות בעניין הקורונה באתר. צפו וגללו למטה כדי לבדוק אם מה שהתגלגל אליכם כבר נבדק על ידי חנן.

לפני זמן לא רב, חנן פרסם באתר שלו רשימה מרתקת עם ניתוח הפונים לאתר "לא רלוונטי' בקישור הזה. מרתק, תקראו. ותזכרו, לפני שאתם מפיצים הלאה – "קודם כל תבדקו אצל חנן".
רק בריאות!

ואיך נמשכת השרשרשת?

ברשת, ראיתי את תחילתה של שרשרת הסיפורים על הרשת.
אני בטוח שיהיה מעניין לשמוע איך יובל החליט להיות מאבד תמלילים, היכן היו עד היום כל הקסטות של פני, איך חנן משרשר את החוליות ברשת שלו, אילו דברים עברו בראש של ירדן כשיזם כל כך הרבה דברים ברשת,מה בין יענקל ללמידה ולאינטרנט ואיך אמנון הצליח לשלב את הרשת במסעותיו בגלובוס.

חג שבועות שמח!

ולמה אני שב וכותב את זה? כי זה ממש מדהים לראות שלאחר כל כך הרבה שנים שבהם 'ניהול הידע' נוכח בחיים הארגוניים והאישיים שלנו, ממשיכים עדיין להכניס תחתיו המון דברים, שאינם ניהול ידע.

צריך שוב להבהיר ולהדגיש שניהול ידע הוא תפיסת עולם ניהולית, המתורגמת לשגרה ארגונית העוסקת במיצוי ידע קיים וביצירה במשותף של ידע חדש, הכל כדי לתמוך בחזון, בייעוד ובמטרות של הארגון.

מה שצריך לשם כך הוא:
1. עידוד של תרבות תומכת ומכבדת למידה, ידע ויודעים
2. התמקדות בתהליכים שבליבת העיסוק של הארגון על מנת ליצור מחוייבות ואחריות
3. ייזום והקמה של תשתיות תומכות, לאו דווקא טכנולוגיות.

לעניות דעתי חשוב מאוד לציין שלהמשיך לומר ולהשתמש בביטוי ׳מערכת׳ בבואנו לדבר על ניהול ידע, זה פשוט לא הכיוון ולא יועיל.

ניהול ידע זו לא מערכת. לא טכנולוגית ולא אחרת.

ובהרחבה, ועל סמך ניסיון נצבר של כעשרים שנה, ואם רוצים להצליח בתהליכי ניהול ידע, ראו כאן.

הנה השלבים שיביאו להצלחה בתהליכים של ניהול ידע:

ראשית, צריך לזהות ולקבוע את הצורך הארגוני האמתי, לאחר מכן, צריך להתמקד על תהליך אחד בליבת העיסוק הארגוני, בהמשך, צריך למפות ולנתח את אתגרי הידע בהבאת תהליך זה למיטבו, הצעד הבא הוא לזהות את פערי הידע בין היעד שאליו רוצים להגיע, לבין הידע הקיים היום, ואז, ורק אז – להכין תכנית, בשלבים, לתמיכה בהגעה ליעד הארגוני הנדרש. התכנית, צריכה להכיל מרכיבים של תרבות ארגונית, של תהליכים בליבת העסיוק הארגוני, ולהצביע על תשתיות תומכות כמענה במימוש התכנית.

היום היה יום העיון הראשון בישראל – על בלוגים.

אנשי הרשת יוצאים לעולם (הבלוגים) 
למיטב ידיעתי, היום היה יום העיון הראשון בישראל על בלוגים. חנן אומר כי הבלוגר עוסק (קודם כל?) ב 'אני'. ככותב באתר אישי, זה די נכון. האתר – אישי, זווית הראייה והכתיבה – אישית. ואני גם שמח שיכולתי לקחת חלק ביום העיון הראשון בישראל על בלוגים. לפני כתשעה חודשים קבלתי אתגר מעניין – ליצור רשת. אבל ליצור את הרשת עם אנשי הרשת במפגש שלא ברשת. זה מה שקרה היום ביום העיון 'עולם הבלוגים' במסגרת כנס INFO 2005 בשנתו העשרים. וזה הסיפור שלי על הרשת של אנשי הרשת החדשים-ישנים שנפגשו ולא ברשת.
לא בכל יום נפגשים אנשי רשת ולא ברשת. אנשים נפגשים לפעמים. אם הם חברים – לעתים קרובות. אם הם בעלי עניין משותף – לעתים מזומנות, במפגשים מקצועיים, סביב העניין שלהם. גם אנשי רשת נפגשים רבות ולעתים קרובות, אבל בד"כ (רק) ברשת. כשאנשי רשת נפגשים ולא ברשת, כאלו המכירים רק מהרשת וגם כאלו שלא, אז – יש סיפור. כאשר אנשי רשת נפגשים גם עם אנשים 'רגילים', כמו היום, הרשת מתרחבת. הסיפור הופך למרתק. כך יצא שקראנו למפגש: 'עולם הבלוגים', עוד בטרם ידענו כי נצטרך אפילו לחצות את העולם, על הרשת, כדי להגיע אל כל הדוברים.

איך נוצר עולם (של בלוגים)? 
ברשת. עוד הרבה בטרם התחלתי לכתוב בעצמי באתר ברשת, מזה שנים רבות אני צופה-משתתף ברשת. בעיקר כקורא, לעתים נדירות כמגיב. בשלב מסוים הצופה הפך לצופה-משתתף. בתחילת הדרך התחלתי לשים לב לאנשי הרשת. זה התחיל באחד האתרים הראשונים אליהם גלשתי לפני למעלה מעשור, המשיך במהלך שנותיי בארגון בו עבדתי תקופה ארוכה, שם הקמתי אתרי אינטרה-נט וגם הֵצצתי לאתרים דומים בארגונים עמיתים, והתעצם מאוד בשנים האחרונות, כשראיתי שכותבים ברשת, מי כותב ועל מה. פגשתי אנשים רבים מאוד, ברשת. בעיקר בקריאה. בשלב מסוים, בתחילת 2004, התחלתי גם אני לכתוב ברשת, בתחילה בתחום המקצועי בו אני עוסק, ובהמשך הדרך (כש 'חטפתי' כבר מספיק מה TalkBackיסטים) התחלתי לכתוב גם בתחומים יותר אישיים, על הבן, על הבת, על האשה, על ארועים מהעבר שחזרו בלבוש אחר. מי היה מאמין שההיסטוריה באמת חוזרת על עצמה? הדבר המרתק הוא החיבור שנוצר כמעט מעצמו בין התחום המקצועי לבין התחום האישי ברשימות שאני מעלה באתר, בקישורים המתלווים אליו. המסעות הארגוניים/מקצועיים השתלבו במסעות האישיים ונוצרה ישות חדשה ובמידה מסוימת גם מציאות חדשה. האתר התחיל לנהל אותי….

כך נוצרה הרשת 
לעניין האנשים שפגשתי ברשת במהלך השנים – עם מיעוטם יצרתי קשר – ברשת, ועם מיעוט המיעוט, גם נפגשתי פיזית. חשתי, כי יש רצון של אנשי הרשת להיפגש ולא ברשת. זו הייתה תחושה בלבד, לא ידיעה ברורה. הבנתי כי יש כאן תופעה מעניינת – דומה כי התהליכים החברתיים 'הפכו כיוון'. פעם, אנשים היו מכירים ונפגשים פיזית, ובין לבין, מתכתבים, מטלפנים זה לזה. אח"כ נפגשים שוב. ומה כיום? נפגשים לרוב ברשת ולעתים רחוקות, פיזית.
לכן, כשהתגבש כיוון ליום העיון הזה הכוונה הייתה ליצור מפגש של אנשי הרשת ולא ברשת. כך נעשתה פנייה לכותבי בלוגים, לאנשי הטכנולוגיה, לעיתונאים שהוזמנו להיפגש ו 'לדבר על זה'. היתה היענות טובה, נדיבה, מרשימה. היה רצון לבוא, להיפגש ולדבר. יש להניח שזה גם מה שהביא למפגש עשרות משתתפים שהאזינו ואף לקחו חלק עֵר בשיח שהתפתח ביום העיון. איך אמר אחד הדוברים: 'וואו, פתאום יש יום עיון על בלוגים. משהו טוב קורה".

מי (היה) ברשת? על מה דברו שם? (קטע מרובה קישורים…)
ודברנו. על בלוגים כתופעה, כז'אנר, כפורמט, כסביבה טכנולוגית להפצת תכנים. על הבלוגר ומניעי הכתיבה, מוֹנעי ומְנועי הכתיבה, ועל איכויות כתיבה. בעד ונגד עיתונאים ו/או בלוגרים. על תרבות, עסקים, ארגונים ופוליטיקה. על מהפיכות חברתיות, מזווית אקדמית, אישית, טכנולוגית, ארגונית. על רשתות ידע בארגונים המבוססות על אתרים אישיים של בעלי ידע. על עיתונאים שהגיעו לרשת ועל אנשי רשת שהגיעו לכתוב בעיתונות. מהנדס תוכנה שמניע תהליכים חברתיים בארגון שלו כנגד כל הסיכויים. מהנדס מכונות, שמתעורר בחמש בבוקר מעבר לאוקיינוס ומרצה באמצעות Skype לשומעים בתל אביב של אחר הצהריים, כדי להסביר לנו מרחוק שהכתיבה בבלוג הענק שלו – מזככת. מידען , קיבוצניק עירוני, שמסביר לכולנו בלהט שרב-האתר הפופולארי והמחכים שלו אינו בלוג, ותודו שזה ממש לא רלוונטי, אבל זה דווקא מאוד רלוונטי. שניים, מראשוני הרשת, המביטים על התופעה משני כיוונים נוגדים: האחד מדבר על במה ליצירה מקורית איכותית ובלתי-מְתוּוֶכֶת הנאבקת על מקומה, ומנגד, השני מביא מבט מפוכח על תופעת הבלוגים כמציאות ארגונית/עסקית של תאגידים גלובליים אשר רואים אותנו הצרכנים כשחקנים על הבמה שלהם. עיתונאי טכנולוגיה ה 'נמצא' בכמה ערוצי מדיה המציג ראייה ביקורתית על העיתונות, על הבלוגים וגם, ביושר רב, על עצמו, בין העולמות האלו. ואחריו, איש אבטחת מידע ההולך לעיבוד, בעל מקצוע וחבר הנכון תמיד לעזור, הכותב בבלוג שלו על העולם הדיגיטלי, עומד על הדקויות והאבחנות המביאות לכך שהבלוגים 'יעשו טוב' לעיתונות ולדמוקרטיה. אחד ממובילי התרבות הדיגיטאלית בישראל המציג סקירה מרתקת העוסקת בפרופורציות: אנחנו (ישראל) והעולם (ארצות הברית). יש מה ללמוד, יש לאן לשאוף. ביום שהארץ סוערת בגלל וירוסים הוא מעיר כי צריך לשאוף, אבל בזהירות: היקף הויראליה בארץ, מוגבל. עיתונאית המביטה מדי שבוע על עולם הבלוגים דרך עיני הבלוגר עצמו, המספרת על עיתונות מבולגנת ועל קהילות (וגם קליקות…) הנוצרות בקליק סביב טקסטים בויקיפדיה. שני עורכי תוכן באתרים מובילים בישראל כשהאחד רואה בחזונו אנשים חדשים, אנשי רשת. לא רק 'הנוער לשלטון', ומפתח לשם כך סביבות טכנולוגיות מזמינות והשני – המתגלה כאתנוגרף חבוי: איש שעובר ברחוב בדרך הביתה וזה לוקח לו שעות להגיע, כשתוך כדי כך הוא מחולל רשת של שכנים שאינם מכירים זה את זה, וכיום הם גולשי אינטרנט. אגב, הרשת הזו כבר הצמיחה רשת משנה – לאלו ההולכים על ארבע. וגם, על אחד שקיבל עצה מחבר ברכבת: תפתח בלוג , ככה לא תבלבל לנו (ולכל חברי הכנסת!) במוח עם השטויות שלך. וכך, אנחנו מקבלים איש תוכנה מחברת ענק גלובלית שלפעמים, באמת, נסיעות העבודה התכופות לחו"ל קצת מפריעות לו להעלות פוסטים בבלוג שלו, בעת הפסקות הקפה. (אגב – הוא לא מעשן…). וגם – בלוגרית, עיתונאית, דוקטורנטית המנתחת בבהירות את ההבדלים ששיש בבלוגים בין ז'אנר לבין פורמט, מציעה כי הבלוג בונה נאראטיב, סיפור, ומציג בעצם את הסיפור שמאחורי הסיפור. הסיפור, אגב, לוקח אותנו רחוק אל העבר, ושם במקורות, בהתחקות אחר עֵדַה כקהילה, היא מפתיעה אותנו בזוית מרתקת: האנשים החדשים הם בעצם ישַנים, שמרנים.

ובסמיכות ממש מפתיעה, מדהימה, מבליח ממש עכשיו ממסך הטלוויזיה קטע על ג'יי לנו שערך לפני שבועיים תחרות בהעברת הודעה זהה בין שני מומחי מורס קשישים לבין שני נערים מומחי SMS. מזכיר קצת את הניסוי שנערך כאן אצלנו לפני שנתיים.

ונחשו מה? המורס ניצח את ה SMS…..

האנשים החדשים ברשת, הם, כנראה, 'קצת' ישַנים.

כמו שכולם אמרו, היה כייף. גם לי. בטח יהיה עוד.

תודה מקרב לב לכולם.

והיה אפילו 'סקופ' ביום העיון הזה. הנה כאן.

רשימות של בלוגרים בעקבות הכנס:

יצחק שדמתי על 'כנס הבלוגים הראשון בארצנו הקטנטונת', המצגת של יצחק שדמתי

שרית פרקול על 'דיווח מלונקק היטב…'

ניר אופיר על 'האנשים החדשים'

עופר לנדא על 'לגעת באושר'

כדי למצות את הביקור בקובה עד כמה שאפשר בזמן היחסית-קצר שעמד לרשותנו, כשבוע (מסוף אוגוסט עד תחילת ספטמבר), ולאחר קריאת מידע רב על טיול בקובה בספרות (יצא לאור ממש לקראת יציאתנו), בכתבי-עת וברשת, וגם בשיחות עם מי שכבר טיילו במדינה המופלאה הזו, הבנו מיד כי טוב נעשה עם נפנה לאיש מקצוע מעודכן ומיומן כדי לתפור את קובה-שלנו.

אז ההמלצה שלנו, אם אתם רוצים גם כן את ‘קובה שלכם’, טוב תעשו אם תצרו קשר עם האיש ש ‘קובה שלי’ – שלו, שחר גל – מקצוען, מעודכן וידען, מיומן, זמין תמיד, גמיש, סבלן ואפקטיבי שהקים ומפעיל אופרציה מדהימה ומשוכללת לתכנון ותפעול של טיולים-תפורים-למידת-הלקוח:

מיד כשפנינו אליו בפעם הראשונה, לפני מספר חודשים ניכר (ואחרי רבע שעה מהפנייה הראשונה!) שבה רשמנו בטופס מקוון מספר נתונים ואפיונים ראשוניים, הוא חזר אלינו עם הצעה מקוונת לתכנית טיול מוצעת, שהכילה מלוא-החופן של המיטב בקובה ביד גדושה – ש(במקרה שלנו ולאור הזמן היחסית-קצר) הקיפה את מערב קובה: הוואנה, סנטה קלרה, טרינידד, סייאנפואגוס, ויניאליס וכל מה שביניהם ואליהם.

וזו היתה רק המהדורה הראשונה: בסדרה של שיחות טלפון ותכתובת דוא”ל בינינו, ולאחר שגילה אורך-רוח וסבלנות מרשימים בנוף הישראלי כלפי לקוח ‘חופר’ (אני…), ובטרם יצאנו, קיים עמנו פגישה ארוכה, מפורטת ומאוד מאוד חשובה בה סיכמנו את התכנית, נערך עמנו תיאום ציפיות וקבלנו שפע של טיפים ותובנות שסייעו לנו מאוד.

כשהגענו, את פנינו קיבל בשדה התעופה של הוואנה קרלוס, מדריך מקסים ומקצוען, שהוביל אותנו לראשונה מבין שלוש (הקליקו על הקישורים) חוויות-אירוח ייחודיות ומפנקות, חדרי אירוח, הקאסה-פרטיקולאר, (לינה בבית התושבים), הזדמנות ייחודית ומיוחדת להכיר מקרוב את בני העם הקובני המקסימים, מכניסי האורחים והשמחים תמיד.

תנאי האירוח ורמת ארוחות הבוקר היו מהמעולים שאפשר לבקש. אך כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מי שבעצם ‘עשה’ לנו את הטיול בקובה: הנהג-מדריך התותח והבלתי-נלאה שלנו, ממש כבן המשפחה שלנו, קנלי מררו פרז, האיש והאגדה.

קנלי ליווה אותנו שבעה ימים כמעט 7/24, מכיר כל מקום, כל אדם, יודע המון, שש לספר ולתקשר, חביב בצורה יוצאת מהכלל, סקרן ולמדן גם מאתנו, שדרך עיניו שלו ראינו את קובה האמתית, מעבר להיסטוריה, גיאוגרפיה, ים, מפלים, אוקיינוסים, כפרים וערים, מוסיקה. הוא דאג תמיד, ובסבר פנים יפות וחיוך, להציג לנו את האופציות למימוש התכנית, את הדרכים המרתקות ביותר לנסיעה, את פינות החמד כשיורדים מהכביש הראשי, ה ‘ילד’ הזה, הפך מיד לבן המשפחה, אהוב על כולם וכמו שהוא עצמו אמר:

I never say Good Bye to a client, only See You Later…

בקיצור, ‘קובה-שלכם’ עם שחר ו ‘קובה שלי’, תיהנו!