בשבוע הקרוב אני מקווה להעלות כאן את כל מה שהחסרתי, בתוספת הסיכומים הנדרשים…

03:50 - עומדים בטור לצ’ק-אין. שמועה רצה שהמטוס מאחר בכמה שעות.

הלוח האלקטרוני לא מעודכן.

05:00 - כולם משלמים על משקל יתר. 80 ש”ח בערך לקילו. יש פה חברה עם 10 ק”ג ויותר…
05:10 - הטיסה מתעכבת. צפי חדש להמראה: 11:00. נחיתה בקייב: 17:50.

כלומר: הטיול בקייב מבוטל. נכון לעכשיו נגיע לארץ באותה השעה.

05:20 - אלי ואני מסתדרים עם המשקל. בבידוק הביטחוני מחרימים לי את הג’ל לשיער ואת השתייה. לא נורא…

05:35 - עולים לשערים. כל חנויות הדיוטי פרי והמסעדות סגורות. השמש זורחת באופק.

05:45 - אנחנו פותחים קולנוע מאולטר. לפטפופ + דיוידי צרוב בחמישה ש”ח + חיבור לחשמל. הסרט: ג’ונו.

06:45 - כולם כבר פורשים חוץ מסלבה. הסרט מוצא חן בעיניו.

07:00 - בשער העלייה למטוס מחלקים ארוחת בוקר. 2 לחמניות, עוגה, עוגיות, בקבוק מים.

07:35- העדכון האחרון: יתכן ונמריא ב9:45. זה  כבר לא ממש משנה. נראה לי שעדיף לחכות כאן מאשר בקייב לטיסת ההמשך. נו שיפתח כבר הדיוטי-פרי. מזל שיש WIFI בחינם.

זהו, תכף עולים על האוטובוס לשדה התעופה.
עוד לא הספקתי לכתוב על כל מה שעברנו היום, ויש לא מעט על מה.

תכנית הטיסה: 10:45 שעות משנחאי לקייב, 9 שעות המתנה בקייב (כולל סיור בעיר), שעתיים וחצי מקייב לנתב”ג.

נחיתה מתוכננת בארץ: מוצאי יום שבת, 00:20 שעון ישראל. להתראות!

(אנשים יקרים, יומן המסע עוד לא נשלם! יש עוד סיכומים, תחזיות ותכנונים אז לא להיעלם…)

ביומיים האחרונים ללימודים התמקדנו בייצור וביקרנו בשני מפעלים רציניים מאוד. האחד של GM, יצרנית ביואיק, קדילק ושברולט והשני של Siemens Medical שמייצרת מערכות CT ורנטגן מתקדמות.

את יום רביעי התחלנו עם הרצאה של פרופ Yang Xiao-yan על שרשרת הייצור. השיעור היה מעניין באופן כללי אבל לא התמקד בסין ובחבל.

לאחר הפסקת הצהריים נסענו למפעל GM Shanghai המייצר מספר מותגים, בעיקר לשוק הסיני.

למפעל יכולת יצור של כ-80 מכוניות בשעה, והוא מסוגל לייצר דגמים שונים על אותו פס יצור. היה מאוד מעניין לעבור את התחנות השונות של פס הייצור ולראות איך העובדים מרכיבים את המכוניות שלב אחד שלב, בתנועה מתמדת.

לצערי אסור היה לצלם תמונות, אז תצטרכו להאמין לי. אבל תסמכו על החברה שלא הפסיקו לצלם וגרמו למלווה שלנו לאבד משלוותה

ביום חמישי ביקרנו במפעל Siemens המייצר מערכות רנטגן ומערכות CT מתקדמות. המפעל חדש דנדש. הנה תמונות מבחוץ ומחדר התצוגה שלהם

החוויה במפעל הזה הייתה שונה, ומלבד ההבדל בסוג המוצרים המיוצר, יתכן מאוד וזה נובע מהבדלי הפילוסופיה בין חברות האם השונות (GM האמריקאית וסימנס הגרמנית).
במפעל של סימנס העבודה מתבצעת לאיטה, אך בקפדנות ובדיוק. מלבד פסי ההרכבה, הם מבצעים שם גם בדיקות וR&D: מתוך כ-400 עובדים במקום, למעלה מ250 הם עובדי מחקר ופיתוח.
גם כאן חזרו על הסיסמא: מ Made In China ל Designed & Created in China.

באותו היום זכינו גם לשיעור מאוד מעניין (ומשעשע) של פרופ’ Wu Jian-Wei על שיווק של מוצרי יוקרה בסין.

התהליכים שעוברת סין בשנים האחרונות באים לידי ביטוי בצורה משמעותית מאוד בשוק הזה: סין היא השוק השני בגודלו בעולם למוצרי יוקרה (אחרי יפן) ומסתבר שבשנחאי לדוגמא, זוגות צעירים מעדיפים שלא להביא ילדים לעולם, ולבזבז אחוז גדל מההכנסה שלהם על מוצרי יוקרה. כך שבשנחאי ממוצע הנפשות למשפחה הוא 2.3. כלומר רק באחת מתוך 3 משפחות יש ילד!
אני הייתי בשוק מהנתון הזה. ציפית שחוק הילודה רק יגביר את הרצון לגדל ילדים, אך מסתבר שטעיתי.

בערב חמישי התקיימה לה ארוחת הפרידה מהאוניברסיטה, במלון Days Hotel הסמוך לאוניברסיטה. וויקי, המלווה שלנו לאורך כל השבועיים האחרונים חילקה את התעודות

לאחר מכן התיישבנו לאכול ממיטב המטעמים הצמחונים של סין (ודג אחד) .נראה אם תצליחו לזהות:

דר’ גואן, שעשה את הדוקטורט שלו בטורונטו, מתמחה בין השאר בשוק הטלקום הסיני, נושא שמעניין אותי במיוחד. גם סין, למרות המגבלות שלה, עושה את המעבר משוק מונופוליסטי לתחרות בכל תחומי התקשורת.

היה מעניין מאוד ללמוד אודות התהליכים המלווים השקעה זרה בסין (FDI), ומהם הכלים שבהם ניתן לעשות שימוש כדי להתגבר על המכשולים שבדרך.
אני אעשה לכם את זה פשוט: תשכרו את שירותיו של גואן, הוא תותח!

אחה”צ זכינו להרצאה של יזם סיני יליד ארה”ב, Calvin Chin.
קלווין, למד באוני’ ייל המשיך לMBA בינלאומי של טריום: NYU, London School of Economics, HEC Paris (הלוואי עלי).

לאחר הלימודים קלווין לימד במספר אוניברסיטאות, עסק בתחום הבנקאות ולאחר מכן ייעץ לקרנות הון סיכון בעולם ובסין. לסין הגיע כמנהל פרוייקטים בחברת SMIC והחליט להישאר פה. כיום הוא מייסד סטארט-אפ מבטיח להלוואות Peer2Peer לסטודנטים בסין, שאף זכה לסקירה מפרגנת בTech Crunch.

אתמול היה קצת פחות מעניין מבחינתי. בבוקר הרצה פרופ’ Yu Wei על מערכת הבריאות במדינה (האמת, היה קצת משעמם).
אחה”צ ביקרנו בFirst Sino Bank שהוא בנק טיוואני קטן -3 סניפים בסה”כ בסין. את הבנק הציגו לנו שני סמנכ”לים בכירים והיה דווקא מסקרן לקבל את נקודת המבט השונה של הטיוואנים על סין. אנחנו, אגב, ממש לא קהל היעד של הבנק שמתמקד בחברות טיוואניות.

הפעם הקדמתי והגעתי לתחנה שעתיים לפני הרכבת שתכננתי לקחת. Just-In-Case. כבר בדרך נהג המונית זרק משהו בסגנון “No Tickets-Tickets”. כשירדתי מהמונית, הבנתי למה הוא התכוון: כל ההמון שהסתובב בהאנגזו בסוף השבוע, הגיע לתחנת הרכבת.
אחרי תור של כרבע שעה לקופות, הבנתי שככה אני לא יוצא מהאנגזו. כל הרכבות לשנחאי היו מלאות עד אפס מקום. רכבת מהירה? אין. רכבת רגילה? אין. רכבת איטית? אין. רכבת משא? לא בדקתי, לא צריך להגזים.

ניסיתי את מזלי עם נהגי המוניות שהגיעו לתחנה. השניים הראשונים לא היו מעוניינים. לא בראש שלהם לנסוע לשנחאי. נהג נוסף שעצרתי ביקש 800 יואן - כ400 ש”ח. 4 יואן לק”מ. זה המחיר. סיכמנו על 500.

שני סינים שהשקיפו מהצד התחילו לגלות עניין. האינסטיקנטי שלי אמר לי שלא כדאי להתעסק איתם. אבל הנהג פנה אליהם ולא אמרתי כלום. אחרי דין ודברים הם עלו למונית. ניסיתי להבין מה הולך שם, והנהג טען שהם ישלמו את ה300 הנותרים.
בקיצור, מצאו להם פרייר. אמרתי לו שיותר מ400 אני לא משלם, ויצאנו לדרך. אני במושב הקדמי, והסינים מאחור.

photo credit: Hipnos

לאט לאט התברר ששני הגברים האלה שעלו למונית הם מהסוג הגרוע ביותר. סרחון האלכוהול התפשט במונית, ולמרות מחאותי הם לא הפסיקו לעשן כל הדרך. בין לבן התפתחו צעקות בינהם לבין הנהג והרגשתי שזה לא הולך להגמר בטוב.
הנהג הביט בי במבט מתנצל כאילו אומר “וואלה, אם הייתי יודע… אל תדאג, יהיה בסדר.”

התשלום בכבישי האגרה בדרך הסתכם במשהו כמו 150 יואן.

ברמזור הראשון בו עצרנו בשנחאי, 2 הסינים ברחו מהאוטו בלי לשלם.
הנהג התחנן שאשלם לו יותר… הרי גם בדרך חזרה יש לו כבישי אגרה יקרים.
הוספתי 50 יואן נוספים וירדתי במהירות מהמונית. רחמתי על הנהג.

הדרך לעיר (כ8-10 ק”מ) עברה דרך גנים בוטניים יפהפיים (מצטער אבא, לא מצאתי בונסאי):

בקצה הגנים כבר נמצא חלק הצפוני של האגם המפורסם של האנגזו, הWest Lake

המשכתי ללכת בכיוון מזרח על ה Bai Causaway שהיא דרך הבנויה מעל האגם.
שימו לב לכמות האנשים, היה צפוף:

הטיילת מאוד יפה ומטופחת. היה נחמד לראות את מעיפי העפיפונים שעשו שם תצוגה

הבחור שהטיס את העפיפון הבא היה מקצועי לגמרי, תשפטו בעצמכם:

לאורך כל הדרך המשכתי לנסות לתפוס מונית.
בסוף הצלחתי, וניסיתי להסביר לנהג את שם המלון שלי: Lakeview Hotel. הוא לא הבין אותי, ונסע משם. מיואש, הרמתי את העיניים לשמיים וקיוויתי לנס. כמה מפתיע היה לראות את השלט הבא בצד השני של הרחוב:

השעה הייתה חמש בערב. הייתי עייף, והרגליים כאבו נורא.
למזלי במלון היה Foot Spa ייעודי. המסג’ שכלל אמבטיית אצות עלה 135 יואן ונמשך כשעה ורבע. הרגליים שלי הודו לי אח”כ - הכאב נעלם.

בערב השתנה מזג האוויר המעולה שהיה כל היום וגשם שוטף התחיל לרדת. בהחלט מזג אוויר לג’ז וקצת אלכוהול. כשאלתי את פקידת הקבלה איך להגיע ל JZ BAR, אחד המקומות המומלצים בהאנזו, היא אמרה: צא, מהמלון, פנה שמאלה - 10 דקות אתה שם.
היא רק שכחה לציין שאחרי הפנייה שמאלה יש גם פנייה ימינה, ושוב שמאלה, ושוב ימינה. אחרי 10 דקות הליכה בגשם (עם מטריה), עצרתי מונית, התקשרתי לJZ BAR ונתתי להם לדבר עם הנהג.

באותו הערב הופיעה במקום להקת Classic Rock מעולה מאיטליה בשם DiMaggio Connection. היה מאוד חביב. לא רציתי להסתובב עם המצלמה, אז הנה תמונה באיכות לא משהו שצילמתי עם הסלולרי:

הצלחתי להוציא מהמצלמה גם קליפ קצר: