"מסע ההסתה נגד ח"כית עינת וילף" כפי שמציגה אותו ח"כית עינת וילף הוא פאתטי בעיני. זה שאלי ציפורי כתב טור שבו הוא מביע את דעתו, לא אומר שמישהו משתיק אותה או שאיזה טייקון סימן אותה. בוודאי שלא פישמן. לא נראה לי שהצעת החוק שלה להגברת התחרותיות מזיזה משהו לפישמן. שלושה סעיפים שלא ממש נוגעים לסוגיה האמיתית של קשרי ההון-שלטון ההדוקים וחולשתו של הרגולטור הרלוונטי, ושתחולתם תהיה מ-2015. בישראל, זה בד"כ אומר שתחולתם לא תהיה בכלל, ואם תהיה, לא תאכף בכלל. כמו חלקים גדלים והולכים של ספר החוקים הישראלי.

בכלל, עצם הדגש על עניין ה"ריכוזיות" הוא בעיני הסחת דעת, שמטרתה הסרת אחריות מכל מקדמי האג'נדה. אני בהחלט מסכימה לטענה שמדובר כאן בפופוליזם. רוצים להתמודד באמת עם בעיית התחרותיות? למה שלא תדברו על הקרטליזציה, אולי? קל בהרבה להסית נגד "משפחות" (וליצור את הקונוטציה הכל כך שקופה למאפיה) מאשר להתמודד עם סוגיה מורכבת בצורה שבאמת דורשת פעילות נמרצת של חקיקה ואכיפה מצידם של הנבחרים (וליצור, נגיד, קונוטציה לנילי קרואס). הצעת החוק הנוכחית ממש לא נראית כמו הסכין שתחתוך את הקשר הגורדי הזה, של ההון והשלטון והתקשורת. אפילו לא הכף.

נכון, ציפורי היה בוטה, וגם פישל בסוגיית הקיזוז (להתעכב על זה, אגב, מזכיר לי את אלו שפסלו את כל ספרו של שטיגליץ "אי נחת בגלובליזציה" בגלל שתי מילים רעות על סטנלי פישר. וחוץ מזה, העניין תוקן באתר). אבל למה שלא יהיה בוטה? אופן פעילותם של חברי הכנסת שמכהנים חמש דקות הוא מאוס עד כדי בחילה. השיטה מוכרת לכולנו – מצא סוגיה פופוליסטית שכוללת רכיב של הסתה, תתנפל עליה בעוז, תייצר כותרת. תסתכסך עם מישהו, תייצר כותרת. תקבל ביקורת, תטען שרודפים אותך, תייצר עוד כותרת. תדאג שיאייתו את השם שלך נכון. תגיש הצעת חוק שאף אחד לא באמת יקרא. תייצר עוד כותרת. דעכה הסוגיה? תעבור לסוגייה הפופוליסטית הבאה, וחוזר חלילה. הם נכנסים לסוגיות מורכבות ובעיות חמורות שהמדינה סובלת מהן, מוצאים איזה פתרון קסם שניתן לנסח במשפט וחצי עם המילה "נגד" בתוכו, וכל הצעות החוק שלהן לוקות בטווח תכנון של כותרת העיתון של מחר. ומה יוצא לנו מזה? בעיקר עוד קצת שום דבר. אם לא גרוע מזה.

אני לא קונה את מה שוילף מציגה כאן בצורה מתבכיינת. מנגד, אני חושבת שגם בעלי ההון משתפים פעולה באופן מלא עם המשחק הזה בהתבכיינויות נגדיות. הם יודעים ששום נזק לא יגרם להם מהצעת החוק הזאת. הם יודעים שמחר תהיה סוגיה חדשה שתדרוש את התקפותיה של הח"כית הנמרצת. הם נותנים לה את הכותרות שלה, כי המשחק הזה טוב לכל הצדדים. ו-וילף אולי יודעת להתנסח יותר טוב מאנסטסיה מיכאלי, אבל בסופו של יום, לצערי הרב, אני לא רואה את ההבדל המהותי. ההבדלים הקוסמטיים נובעים רק מקהלי היעד השונים.

**

וילף צודקת לגמרי שכדאי לקוראי העיתונים להכיר את מי שמוכר להם את העיתון. זה היה עוזר, למשל, לדעת שלנמרודי יש אינטרסים משמעותיים בתחום הגז הטבעי בזמן קריאת טענותיו של בן כספית לניגוד עניינים של ששינסקי. סתם דוגמה מהזמן האחרון. אבל בהקשר הזה, דווקא הייתי מצפה ממנה לשבח את גלובס לטובה. למיטב ידיעתי, זה העיתון היחיד בארץ שמקפיד לתת גילוי נאות לגבי בעל השליטה בו בכל ידיעה שנוגעת לעסקיו של בעל שליטה זה. זה נראה מעט, אבל למיטב ניסיוני וידיעתי, ככל ששמו של הבעלים מוזכר פחות (במסגרת מדיניות רשמית או פחות רשמית), כך הטיית התכנים גדולה יותר.

וחוץ מזה, אם יורשה לי לומר מילה טובה על העיתון שעד לא מזמן העסיק אותי (למרות שכמעט לא נעים לי לעשות את זה. זה כל כך ממסדי מצידי. פיכסה). מכל קבוצות התקשורת בישראל, שעבדתי בהן או שאני מכירה אנשים שעובדים בהן, גלובס היה המעסיק ההוגן ביותר. למעשה, הופתעתי לגלות מקום שבו התייחסו אלי כמו אל בן אדם, ולא כבור ללא תחתית שאפשר לנצל לעשיית עבודה של חמישה אנשים במשכורת של חצי בן אדם (כן, הסטנדרטים בתעשייה הזאת מאוד נמוכים). אישית, אני בן אדם שמאמין במעשים יותר מאשר בדיבורים, ונדמה לי שהדבר מעיד משהו על פישמן. זה לא שמדובר כאן בצדיק טהור וזך, אבל יש כמה טייקונים שהייתי מתמקדת בהם קודם. נגיד, כאלו שבאמת מפעילים לחצים על השלטון ועל התקשורת, ובמקרים רבים מדי משיגים את מה שהם רוצים, כאשר על רוב ההתרחשויות בזירות אלו לא נשמע לעולם (או שנשמע עליהן תחת כותרות חסרות מובן אי שם בצד בעמוד רחוק כלשהו).

**

ובכלל, אני מוצאת את העיסוק המתגבר בשאלה האם סותמים למישהו את הפה או לא מטריד מאוד, בעיקר בתקופה שבה קיים חשש ממשי לעצם קיומם של שרידי הדמוקרטיה הישראלית. יותר מדי אופורטוניסטים רוכבים על עניין סתימת הפיות כדי להימנע מדיונים רציניים בסוגיות רציניות, והחמור מכל – כדי להימנע מהצגת אלטרנטיבות שלטוניות, אלטרנטיבות של מדיניות ופתרונות ארוכי טווח לבעיות רציניות. יותר מדי גורמים יוצרים רעש מיותר במערכת סביב העניין הזה. במקום להגיב על איזושהי דרישה הזויה כזו או אחרת ל"סתימת פיות" בצווחות "לא יסתמו לי את הפה", מן הראוי להמשיך ולדבר באותו הדבר שאותם גורמים הזויים לא רוצים שנדבר בו, נגיד, מושג הציונות, תוך התעלמות מהרעש. להיכנס לפאניקה ולהיגרר לתכתיבי צורת הדיון של הזבובים יוצרי הבאזז, זו לא הדרך להילחם. זו הדרך להפסיד את המערכה.

אם יש משהו שבאמת מסוכן לעצם קיומה של דמוקרטיה, הוא היעלמותו של הדיון הציבורי. בעיני, זו סכנה הרבה יותר חמורה מסכנת הריכוזיות. והפעם לא צריך אפילו לסתום באמת למישהו את הפה. מספיק לפוגג את הדיון הזה לתוך קקפוניה, שמאדירה את הטפל על חשבון העיקר, ומסתירה את ההתרחשויות האמיתיות מעין כל. היחס לחופש הביטוי, כמו לכל חופש שהוא, כחופש "לעשות מה בא לי" ולומר את כל מה שאני רוצה בכל צורה זה יחס ילדותי בעיקרו, יחס שלעיתים קרובות מאוד, מדי, ממוטט את הקרקע מתחת לרגליו וכורת את הענף שעליו הוא יושב. אה, וגם שופך את התינוק ביחד עם המים.

בכל מקרה, כשמישהו מציג ביקורת, תוקפנית ככל שתהיה, כניסיון לסתימת פיות, זה באמת כבר עובר את גבול הגיחוך, ומעורר תהיה לגבי מידת הרצינות שלו עצמו בדיון. איכשהו, הייתי מתרשמת מח"כית וילף יותר אילו היתה נמנעת מפרסום מייל היסטרי לכל מיני רשימות תפוצה תחת הכותרת העצובה הזאת. והייתי גם מתרשמת ממנה הרבה יותר אילו הייתה אומרת שהצעת החוק הנוכחית אינה "הצעת החוק להגברת התחרותיות במשק הישראלי", אלא צעד ראשון קטן ובעיקר סמלי של רפורמה מקיפה בתחום. שתכלול גם כמה צעדים שמתייחסים לאחריותו של הרגולטור, ולא רק לאותם בעלי הון שטניים.

אסור לנו לשכוח לרגע אחד, שבסופו של דבר הטייקונים האלו עושים את מה שהם עושים כי הם יכולים. בין השאר, בקצה קצהו של האבסורד, הם יכולים גם לקבל סכומי עתק מהמדינה בטעות מבלי שהמדינה תוכל אפילו לגבות את הכסף בחזרה. תחשבו מה קורה כשאתם מקבלים שלושה שקלים בטעות מהבנק או מביטוח לאומי. אולי זה יבהיר קצת יותר טוב את עומק ורוחב הבעיה.

מעניין מאין שאבו בפורום למען ארץ ישראל את העקרונות העומדים מאחורי הקמפיין שלהם. בואו נראה – הסתה פרועה נגד "שמאלנים" (מסתבר שגם מימד נמצאים היום בקוטב של אויבי המדינה, או בשמו החלופי: "ארגונים בעלי אוריינטציה שמאלנית"), שמנסה לקבור את הדיון הענייני על אופן השימוש של מדינה דמוקרטית ריבונית במשאבי הטבע שלה. הפחדה, חזרה על שקר שוב ושוב ושוב. לוביזם לטייקונים בכסות של "הגנה על המדינה". פרסום בעיתון שבעליו מחזיק באינטרסים במשאבי הטבע שבהם מדובר.

נראה שההנחה הבסיסית שעומדת מאחורי הקמפיין המפוצץ הזה היא "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". או אולי "אם אתה מספר שקר גדול מספיק וממשיך לחזור עליו, בסופו של דבר אנשים יאמינו בו. ניתן לשמר את השקר רק כל זמן שהמדינה יכולה להגן על אנשיה מההשלכות הפוליטית, הכלכליות ו/או הצבאיות של השקר. בשל כך, חיוני וחשוב שהמדינה תשתמש בכל כוחותיה כדי לדכא מחלוקת, כי האמת היא האויב הגדול של השקר, ולכן האמת היא האויב הגדול ביותר של המדינה". (*)

סוציאל דמוקרטיה היא שיטה שמוגדרת מרכז-שמאל, והמודל שעומד לנגד עיניהם של מובילי הקמפיין, כלומר, פורום פעולה אזרחית בראשות הרב מיכאל מלכיאור, הוא מודל קרן הפנסיה הנורבגית – השקעת רווחי הנפט של המדינה בניהול המדינה והחזרתם למדינה, מודל מסוכן ומפחיד שהעלה את המדינה הנורבגית לראש כל דירוג עולמי – מאיכות חיים ורווחה (מקום ראשון בדו"ח ה-HDI – אינדקס הפיתוח האנושי – ב-2009) ועד המדדים הקפיטליסטיים ביותר של תחרותיות וידידותיות לעסקים (מדד שכולל גם ידידותיות למשקיעים). אכן, מאוד מפחיד לחשוב שישראל יכולה להימצא במקום הזה או במשהו שמתקרב אליו. אין ספק שכל מי שרוצה בזה הוא אויב מסוכן של הפורום. הרי איך יתקיים הפורום ללא בורות, שטחיות ושנאה?

מישהו שם אולי כותב בעברית, אבל הוא בהחלט רוצה שלא תבינו. כלום מכלום בכלום.

**

עוד מישהו שרוצה שלא תבינו כלום מכלום בכלום הוא אליהו ישי. הייתי אומרת שלא ברור איך אנחנו מסכימים שיהיה שר בממשלת ישראל, אבל האמת היא שזה לא ממש לא ברור. האיש מנהל קמפיין הסתה חסר מעצורים, שרק הולך והופך לגרוע יותר עם כל יום שעובר, נגד 400 ילדים של עובדים זרים, שלא בלתי סביר להניח שהוא עצמו הכניס את הוריהם לישראל בתקופת כהונתו כשר התמ"ת, שלוש שנים שבהן נשברו שיאים של הענקת ויזות לעובדים זרים.

האיש מגיע לאבסורדים חדשים של שקר, הטעיה וגזענות במאבקו זה. הוא מערבב ללא בושה בין פליטים שאסור לישראל לגרש בשל אמנות שהיא חתומה עליהן ושמספרם עומד על כמה עשרות אלפים בודדים, לבין האנשים האלו, שישנם מספר מגזרים בישראל שטענו בעבר וממשיכים לטעון היום שלא תהיה להם תקומה אם לא יקבלו אותם. או כלי משחק אחרים דומים להם. 400 הילדים שאמורים להיות מגורשים, זה, לטענתו של ישי, מה שיושיע את מדינת ישראל ממדיניות ממשלתה, שגובלת בסחר בבני אדם אם לא עוברת את הגבול הזה.

האיש מסרב בתוקף להתייחס לכל דיון ענייני בסוגיה, מתעלם בעיקשות, נחישות ורגישות מסתירות מובהקות כמו ההחלטה לייבא 300 עבדים נוספים באותו יום שבו הוחלט לגרש את ילדי העבדים שהעזו להתנהג כבני אדם וללדת אותם (איך הוא הגדיר את זה, לידה בלתי חוקית או בלתי ראויה או משהו דומה), ומשפריץ דברי שטנה והפחדות ללא הכרה על איומים אסטרטגיים ושאר שטויות חסרות משמעות.

הוא נעלב ונהיה תוקפני עוד יותר כשיש מי שלא קונה את שקריו, ומוציא את תוקפנותו על הילדים, שבגירושם אין ולא יהיה כל פתרון לבעיה האמיתית שיוצרת מדיניות הדלת המסתובבת של הממשלה, אי אכיפת חוקי העבודה, הניצול המחפיר שמתבצע כאן בחסות כל מיני לוביסטים שמעדיפים אלף מונים לשלם שכר ממוצע נמוך בחצי לעובד זר מאשר לתרום משהו לתעסוקה ולפיתוח מדינת ישראל. כמו במקרה של הפורום להגנת א"י, אנחנו למדים כאן שארץ ישראל היא מדינת כל טייקוניה ותו לא, ובעיות פותרים על ידי צעדי ראווה אכזריים, שעיקרם דריסת החלשים, ושאין בהם שום התייחסות לגורמי הבעיה, שממשיכים להתקיים באין מפריע.

על הילדים האלו, אגב, זה עבד, קמפיין ההפחדה הזה. רק אתמול שמעתי משכן שמסייע בעדם להגיש את הבקשות למעמד קבע שכולם שם מכירים את ישי ומפחדים ממנו. הוא המפלצת שמתחת למיטה שלהם. האמת, הוא גם המפלצת שמתחת למיטה שלי. אין דבר שמפחיד אותי יותר, כדור שלישי לשואה שמחזיקה באובססיה לנושא, מאשר שימוש יח"צני בשנאה גזענית שיוצאת משליטה במנגנוני השלטון והאכיפה, שימוש שמתבצע בתקופה משברית, שבה האלטנרטיבה היחידה המוצעת לציבור היא זו של הפחד, ללא כל אלטרנטיבה מתחרה שמציעה איזושהי תקווה.

קצת נתונים בפוסט הזה

ועוד חומרים למחשבה:

משה ארנס ב"הארץ"

"גלובס" – בשדות זרים

וואלה – לא לגירוש ילדים, כן למדיניות הגירה

(*) זה נראה לי מובן מאליו, אבל מאחר וציינו בפני שזה לא, אז אציין בתגובה שהציטוטים שלמעלה שייכים ליוזף גבלס.

בסימבוליקה כמעט בלתי נסבלת, תשעה באב יוצא השנה ב-20 ביולי. ניסיתי פעם, בעצם פעמיים, לציין את ה-20 ביולי מהצד האופטימי שלו, זה של ה"דחף המוסרי" לפעול נגד הרע, גם בתנאים שבהם הסיכון הוא מקסימלי. עשיתי את זה מתוך ניסיון לבחון, דרך הקצה, את האפשרות שלא להגיע אל הרע הזה שוב, את האפשרות לעצור רגע לפני שהאופציה היחידה להימנע מחורבן היא התנקשות במישהו, במקרה הזה בהיטלר. כלומר – עוד אלימות.

כשבודקים אם מאן דהו הוא פציפיסט או לא, נוהגים לשאול אותו האם היה לוקח נשק כדי להילחם בנאצים. ההיגיון אומר שאם בוחרים נקודה שרירותית אחת בזמן, אפשר לבחור גם אחרת. התשובה שלי לשאלה כזו היא שהייתי מעדיפה לחזור ל-1918 ולנסח מחדש את הסכמי ורסאי, כך שלא יהיה לי כל צורך לקחת נשק ולהילחם בנאצים. או אולי ל-1923, לשכנע את השופטים והפוליטיקאים להימנע מחנינה ולפרק את הוויג'ילנטה המתהווה טרם שתהפוך לכוח משמעותי. או אולי ל-1933, להגיד להינדנבורג – כל אדם אחר. כלומר, הייתי מוכנה בכלל להתייחס לשאלה רק בתנאי שכל האופציות האחרות מוצו. והאופציות האחרות – מספרן אינסופי.

אבל זו כבר היסטוריה. היא קרתה כפי שקרתה. לשנות אותה אי אפשר. ההיגיון אומר שאולי אפשר ללמוד ממנה משהו.

ההיגיון, לרוע המזל, כבר לא משחק כאן שום תפקיד. אם יש משהו שאני באופן אישי מתקשה להתמודד איתו יותר מכל דבר אחר – זה בדיוק זה. אני לא יודעת אם אני פציפיסטית או לא. אני בהחלט יודעת שסדר חייב להיות. איזשהו סדר. משהו שיחזיק את הכל ביחד, אפילו אם זה רק חוט מתפורר. אם גם זה הולך, אני לא יודעת מה לעשות, מה לומר, איך לפעול. הכאוס משתלט. וכאוס אצלי זה שם נרדף לייאוש, לאלימות. קרוב יותר לתשעה באב מאשר ל-20 ביולי – ניסיון נואש וכושל ככל שהיה. הלמינגים האיצו את הקצב. התהום קרובה מאי פעם.

ההיגיון אומר שבשנת 2010, אחרי כל כך הרבה ניסיון מר, שלנו ושל אחרים, נבין קצת יותר טוב מהו המחיר הבלתי נסבל של אובדן הדמוקרטיה. ההיגיון אומר שבשלב זה של ההיסטוריה האנושית, נבין סוף סוף שדמוקרטיה מתגוננת היא דמוקרטיה שמחבקת את ומחנכת למגוון, ריבוי, פתיחות ושקיפות, ולא כזו שמבטלת ומשמידה את עצמה תוך כדי תהליך ההתגוננות. ההיגיון אומר שלכל הפחות, הניסיון וההיסטוריה שלנו עצמנו הם אלו שיקבעו את הקווים האדומים שאין לחצותם. אז הוא אומר. כנראה שחם מכדי להקשיב לו עכשיו.

**

בתקופה האחרונה קורים יותר מדי אירועים שיש להתייחס אליהם, יותר מדי "מסמרים אחרונים בארונה של הדמוקרטיה". נדמה שהאש באמת פשטה בשדה הקוצים, שהסכר באמת נפרץ, והעומס הוא בלתי נסבל. להגיב על אירועי הרגע כבר לא מספיק לכלום, לא מסייע לכלום, בטח שלא לכבות את האש המשתוללת הזו. כל יום יש משהו חדש. הכנסת מחוקקת חוקים גזעניים ופאשיסטיים, שלא לומר נגועים בצביעות עמוקה (כמו חוק החרם, למשל), ללא הכרה. כמעט בו זמנית, מצליחה אותה הכנסת – שפלה, עלובה וחסרת כל כבוד או יושרה – לחון מתנגדי מדיניות ממשלתית אחת שעברו על החוק, ולהעניש מתנגדי מדיניות ממשלתית אחרת שלא עברו על החוק, ולרדת תוך כדי המעשים הללו לתהומות חדשים של ביזיון. וה"עם" שאותו מייצג בית המחוקקים הזה? אדיש במקרה הטוב, מתבהם במקרה הפחות טוב. שום מחשבה לטווח רחוק של יותר משלוש דקות. שום היגיון, ולו הבסיסי ביותר. הכל מתלהם, רדוד, נקי מדיון אינטליגנטי, ריק לחלוטין מתוכן. כולל סמלי המדינה, כולל הגדרתה העצמית. וללא תוכן, מסקנתם ההגיונית כל כך של חברי הכנסת היא שצריך להגדיל את הקנסות.

וגם על זרועות השיפוט והאכיפה לא פסח התהליך. איך אומרים, כשהדג מסריח מהראש. המשטרה מתנהלת בחלקה כבר מזמן כוויג'ילנטה. המשטרה החשאית מתחילה לתפקד כשטאזי לכל דבר, כולל העלמות אנשים, שימוש מופרז במילים גדולות שמסתכמות לפסקי דין קטנים, בעיטה בכל הליך תקין ורדיפות פוליטיות. בית המשפט מתקפל לעיתים קרובות מדי, למעשה, כמעט תמיד, בפני הרמיסה הבסיסית של כל העניין הזה של חוק ומשפט, לשמע הונאת ה"ביטחוני" הגדולה.

אפלטון אמר פעם, לפני זמן רב מאוד, "אלה שחכמים מכדי לעסוק בפוליטיקה, נענשים בכך שהם נשלטים על ידי טיפשים מהם". אנחנו חיים את הציטוט הזה היום. השפויים והחכמים במדינה מתרחקים מהפוליטיקה הפרלמנטרית כמו מאש. לבדלנות הזאת יש סיבות רבות, ובעיקר רציונליזציות מרובות. אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופה העצובה הזאת עם אינספור עמותות וארגונים וקבוצות וקואליציות שעוסקים במלאכת הקודש של ההתנגדות היומיומית המפרכת והפרטית, אבל עם אפס כוח, אפס יכולת השפעה על המכלול, על המדיניות.

הייתי מעורבת פה, צפיתי מהצד שם, ואני אומרת לכם היום שאין לי מושג איך משנים את המצב הזה. יש רטוריקות והרגלים התנהגותיים שהם כבר כל כך מושרשים וכל כך "טבע שני" לשמאל המפורק בפרט ולחברה האזרחית בכלל כאן, שאני ממש לא מצליחה לראות את הדרך או את הסיכוי לשנותם, את הדרך או את הסיכוי לחזור אחורה ממדיניות ה"הפרד ומשול" הכל כך מוצלחת שמיושמת כאן כבר שנים, למשהו שידמה קצת למדיניות של קבץ, אחד וצור אלטרנטיבה שלטונית.

אותו אפלטון אמר כי "אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שמפחד מן החושך. הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר מפחד מן האור". שם אנחנו נמצאים היום, בבריחה היסטרית מהאור, קורסים במהירות אל החור השחור של הדמוקרטיה המתפוררת. ואין ממש מה שיעצור את הנפילה.

לפרקים הקודמים:

20 ביולי 2007 – דמוקרטיה מתפוררת

20 ביולי 2006 – נאום פוזן, הקשחת הלב, ומשהו על ה-20 ביולי

אני שונאת הפגנות. ההפגנה האחרונה שבה השתתפתי והרגשתי תחושה של התרוממות רוח הייתה ב-4 בנובמבר 1995. כשחגיגה של דמוקרטיה מסתיימת ברצח פוליטי של ראש ממשלה, נדמה לי שאפשר להבין למה יוצא החשק להמשיך ולשחק את המשחק. התחושה הרעה רק הלכה והפכה עוד יותר גרועה. אחרי הפגנות הסטודנטים ב-1999, התחלתי גם ממש לפחד מהתנהלות המשטרה. ולמרות זאת, המשכתי ללכת ללא מעט הפגנות מאז ועד היום. לא לכולן. על כאלו שהערכתי כמסוכנות יותר ויתרתי, אפילו אם האמנתי במטרה. וגם לאלו שהלכתי, הלכתי כמעט תמיד בתחושת בחילה, ולפעמים בתחושת פחד. אבל תמיד מתוך אמונה שלאזרחים מן השורה אסור לוותר מראש על המשך קיומה של הדמוקרטיה, על הניסיון לשנות את מהלך העניינים ופני המדינה. שזה פשוט לא מוסרי להתייאש, ולקוות שמישהו אחר יעשה במקומי את העבודה.

נכון, לאזרחים מן השורה, איש איש לעצמו, אין אפקט גדול מדי על ההתנהלות הכללית של העניינים. אבל כולנו, כל אחד מאיתנו, מתחזקים ומקיימים את המדינה הזאת כל יום מחדש. וזה שבחרנו בחירה מסוימת ביום מסוים שתקפה למקסימום ארבע שנים ממש לא אומר שאנחנו חייבים להסכים כל יום ביומו במסגרת ארבע השנים האלו לכל מה שעושה הנבחר. וכשאנחנו לא מסכימים, לא יתכן שיהיה ולו הפחד הקטן ביותר בליבנו מלהביע את חוסר הסכמתנו הזו, בין אם היא של אדם בודד ובין אם היא של קבוצה גדולה של אנשים, בפומבי. לא יתכן גם שהייאוש ישתק אותנו. אם אכפת לנו עוד מהמושג המופשט והסימבולי של המדינה ומהאנשים הקונקרטיים שחיים בה.

זו, כמובן, תיאוריה יפה. אני מנסה לספר אותה לעצמי לפני כל הפגנה שאני שוקלת להשתתף בה, לפני כל מה שאני מפרסמת שמביע התנגדות כזו. האמת היא, שהדבר שאני הכי מפחדת ממנו הוא היום שבו התשובה שלי לעצמי תהיה שאין טעם. שזה לא שווה את זה. אני מנסה להחזיק באמונה שבכל זמן ובכל מקום שבו יש עוד אנשים, אזי יש עוד תקווה לשנות את המצב. אני מנסה להאמין שהאנלוגיה בין תהליכים טבעיים לבין תהליכים חברתיים היא רק אנלוגיה, לא זהות – כלומר, שבמציאות אנושית אין באמת נקודה כזו של אל חזור שאחרי שעברנו אותה, לא משנה מה נעשה, בכל זאת הכל יקרוס.

התקוות והאמונות האלו הולכות והופכות ליותר ויותר קשות להחזקה במציאות הנוכחית. גל הטירוף העכשווי ששוטף את ישראל, הקבלה ללא תנאי וללא ספק של אידיוטיזם שאין כדוגמתו, של רטוריקה מטומטמת עד כאב ושל שקרים שקופים עד דמעות, גל האלימות והשנאה המטורפת כלפי כל מי שמעז ולו רק לשאול שאלה, ההשטחה המטומטמת והאלימה של כל דיון בנושא המדיניות ויישומה לרמת ה"אתה נגד צה"ל או בעדו", התגובות הילדותיות וההיסטריות כלפי פנים וכלפי חוץ – כל אלו מותירים תחושה של תדהמה. ושל פחד. התחושה הזאת הולכת ומתחזקת בכל פעם שהממשלה חוצה עוד קו אדום של טירוף ומתקדמת עוד צעד לכיוון התהום, כל זאת לקול תרועות ה"המון".

אני בטוחה שרבים וטובים חשים את התחושה הזאת. מי שיושב מחוץ לבית המשוגעים הזה חש עצמו מבודד יותר ויותר. גבולות ההגיון נמתחים כל הזמן. בן אדם יושב במקום עבודתו, בבית הקפה השכונתי, באוטובוס, באינטרנט או בכל מקום אחר ורואה כותרות מתלהמות מנוסחות באופן דמגוגי וסרטוני תעמולה שחסרים חלקים גדולים מהמציאות, שומע אנשים מתעלמים לחלוטין או שפשוט לא יודעים את העובדות, שומע אנשים מגיעים למסקנות ומציעים הצעות שגורמות לאוזניים לסמור, רואה עדרי בהמות זורקות ביצים על שגרירויות, רואה רצח בעיניים, ונכונות לוותר אפילו על מראה העיניים של המהוגנות הבסיסית, של התרבותיות, בכל מקום, אפילו בפרלמנט. בן אדם שמסתכל נכוחה על הדברים האלו ומסרב בכל תוקף, או שאינו מסוגל, להשעות את ההגיון הבסיסי ואת הרגשות היסודיים, מרגיש כאילו שהוא עומד לבד מול צונאמי. אני לא מזלזלת ולא מתעלמת מהתחושות האלו. אני מרגישה אותן, למעשה. אבל אני יודעת שיש עוד רבים שמרגישים כמוני. ויש לזכור שהשוטים מוכי הכלבת שצווחים, נותנים כותרות, כותבים טוקבקים וזורקים ביצים אינם הרוב. הרוב, לא משנה מה דעתו, נוטה לשבת בבית ולא לעשות שום דבר, פרט אולי מלהשתתף באופן אקראי בסקר דעת קהל כזה או אחר. דעת קהל היא הדבר הכי רגעי והכי נזיל בעולם. כל משב רוח קל יכול לשנות אותה, ולעיתים קרובות היא לא משקפת שום דבר חוץ מרציה חברתית, כלומר, מה שהנשאל תופס שפופולרי לענות היום. ויש גם לזכור שכדי שתתקיים הפגנת 400 אלף, יש צורך ש-400 אלף איש, או 200 אלף איש, יתגברו על התחושות האלו, לפחות למשך כמה שעות, ויצאו מביתם.

עדיין יש כאן, פורמלית, דמוקרטיה. עדיין יש בידינו כלים. עדיין אפשר להאמין. עדיין אפשר לנסות. תבואו, לפני שגם זה יעלם, בהסכמתכם שבשתיקה.

עמוד ההפגנה בפייסבוק

היו כל מיני תסריטים אפשריים להתנהלות המשט לעזה. אני לא יכולה לחשוב על תסריט גרוע לישראל ממה שבסופו של דבר קרה. במקום הפסד בנקודות, הצלחנו בדקות ספורות להשיג הפסד בנוקאאוט. רמת הטמטום שהצלחנו להגיע אליה בתגובה לצעד המאוד ברור ומאוד שקוף של מארגני ומבצעי המשט היא כמעט בלתי נתפסת. והקטע הגרוע ביותר הוא זה שגם אחרי שכבר חשבת שהגעת לתחתית בור הטמטום האנושי, אתה מגלה שיש נמוך מזה, ושהנמוך מזה הוא המוני. ממש סוג של מגיפה.

אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אמר פעם שופט בית המשפט העליון בארה"ב לואיס ברנדייס. מצור שנמשך כבר שלוש שנים על אוכלוסייה של מיליון וחצי נפש ואיפול תקשורתי על המתרחש בעזה, שכולל כל מיני דיווחים על מניעת העברה של כל מיני דברים, כמו כוסברה או ליצנים, לאזור הזה, זה יותר כמו רעל. אף אחד בדעתו התקינה לא יאמין לדיווחים על זה שאין משבר הומניטרי בבית הכלא, כשהדיווחים הרשמיים היחידים שמגיעים הם מהסוהרים. התגובה ההיסטרית שהגיבו מוסדות מדינת ישראל לדו"ח גולדסטון אודות המלחמה בעזה הייתה גם היא רעל. כפי שאמרתי כבר יותר מפעם אחת כאן, זה נשמע יותר מדי כמו "על ראש הגנב" ופחות מדי כמו התייחסות רצינית ועניינית. בעולם של היום, seeing is believing. וכשמצרפים ביחד את מה שאנחנו מורשים לראות ואת מה שלא מוכנים להראות לנו, התמונה שעולה היא עגומה ביותר.

אם זה מה שישראל עושה כשכל העולם מסתכל, מעניין מה היא עושה כשאף אחד לא מסתכל, כתב מישהו בטוויטר על אירועי היום. ואין מה לעשות, כל אדם חושב שמסתכל על התמונה הזאת חש כך. עם בסיס כזה, לא יכול להיות דבר כזה, הסברה. ה"הסברה" הישראלית יוצאת כל כך פאתטית כי היא לא מסבירה שום דבר, לא מספקת שום תשובה לשאלות הקשות שמתעוררות. יש גבול לכמה אפשר להתייחס למוסברים כאל אידיוטים. יש גבול לסבלנות שיש לאנשים להסברה שכל מטרתה היא להסיט את נושא הדיון בדרכים מטומטמות עד כאב. נגיד, לדחוף את גלעד שליט המסכן, שיושב כבר שנים בשבי בגלל מחדלי ממשלת ישראל, כהצדקה למה שקרה היום. המצור הרי לא שחרר את גלעד שליט. גם המלחמה לא. עסקת חילופי שבויים, לעומת זאת, הייתה משחררת אותו כבר מזמן. בכל זאת, היו תקדימים. להכניס אותו לדיון כאן יעלה עוד כמה שאלות כאובות, כמו למשל למה ממשיכים עם מדיניות דורסנית ופוגענית כל כך שלא הפגינה שום יעילות, למרות חוסר יעילותה. מדוע להמשיך וללחוץ את האוכלוסייה האזרחית בעזה, כשכל מה שהשגנו בזה הוא התחזקות כוחות ההסברה שפועלים נגדנו, והולכים ומשכנעים יותר ויותר אנשים ככל שעובר הזמן. למישהו מה"מסבירים" יש תשובה על השאלות האלו? בשלב זה הם בד"כ עוברים לצווחות או להצעות שונות ומשונות, שהאוזניים סומרות מלשמוע אותן.

למה לא פרסמתם התנגדויות בתוך צה"ל לפעולה שעליה הוחלט? למה שלחתם חיילים לליבה של פרובוקציה ידועה מראש? למה עשיתם את זה במקום שבו לישראל אין ריבונות או סמכות, כלומר, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל? האם לא למדתם היסטוריה אף פעם, ובעיקר זו שמראה כיצד החלש משתמש בתקשורת כדי להפוך את כוחו של החזק לבומרנג? האם אין לכם מושג באיזה עולם אתם חיים? האם פשוט קיבלתם את התסריט מהחמאס ומילאתם את חלקכם בצורה הטובה ביותר האפשרית עבורם? לא עלה בדעתכם אפילו לרגע אחד הכיוון התקשורתי שאליו הם חתרו? האם נדמה לכם באמת שתצליחו לשכנע מישהו after the fact במשהו בכלל, ועוד עם זמן עריכה כל כך ממושך? באמת, לא היה עדיף לתת להם, אחרי בדיקה על החוף – להכניס את כל התרופות שהם רוצים לעזה, במקום לתת להם את כל התחמושת שהם היו צריכים כדי להפוך את סוגיית המצור לשיחת היום? או אולי המטרה שלכם היא בעצם בידוד בינלאומי ומלחמה? ואיך זה משרת את האינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל בדיוק? מישהו רוצה לנסות להסביר?

הפלסטינים תפסו שכל בתקופה האחרונה, ושינו את כללי המשחק. במקום פיגועים ורקטות, הם עברו לאמצעים הרבה יותר יעילים, כמו חרם על תוצרת ההתנחלויות ומשטי ראווה. במקום להחליף תקליט ולהתמודד עם המציאות, אנחנו מגיבים, שוב, בהיסטריה של טפשות. מישהו כתב לפני זמן מה בטוויטר, ואני מצטטת: "משט הומניטרי = תעמולה אלימה. חרם כלכלי = פעולת איבה. אח, איפה הימים של המחאה הפציפיסטית השקטה שרק הייתה מפוצצת פה אוטובוסים". והפארסה היא עוד חמורה מזה. ראיתי למשל השוואה חצופה עד אבסורד בין שריפת מוצרי התנחלויות לבין אתם יודעים מה, וזה בעולם ובמדינה שבהם יצרנים שורפים או מחסלים בדרכים אחרות את מוצריהם שלהם כדי למנוע ירידת מחירים. ואני שואלת, עד כמה נמוך עוד נרד? וכמה אנשים נוספים יאלצו לשלם על כך בחייהם או בבריאותם?

תשאלו את עצמכם, אם הגעתם עד כה, מה המחיר שתהיו מוכנים לשלם על זקפה לאומית שאין לה שום תימוכין במציאות. כי הכיוון שאנחנו הולכים אליו ידרוש מכם לשלם מחיר שעלול להיות גבוה מאוד. חשבתם עד הסוף על המשמעות של לחיות תחת משטר טוטליטרי-פאשיסטי, או תחת שליטה של חונטה צבאית? חשבתם עד הסוף על המשמעות ועל ההיסטוריה של דרישות נאמנות ללא ספקות, על המשמעות ועל ההיסטוריה של מימוש רעיונות כמו שלילת אזרחות? חשבתם עד הסוף על המשמעות של סנקציות, חרם כלכלי, בידוד בינלאומי? אולי כדאי שתתייעצו עם הצפון קוריאנים, שרעבים כבר יותר מעשור, או אולי עם האיראנים, שראינו מה קרה להם לפני פחות משנה, לפני שאתם גוררים את כולנו איתכם לתהום העמוקה הזאת.

יכול להיות שעוד יש זמן לעצור ולעשות reset, להקים ועדת חקירה, להטיל אחריות ולגבות מחיר מהאחראים, להסיר את המצור על עזה ולחזור לשפיות. נכון, קשה לי לומר שאני משוכנעת בזה. אבל קשה לי באותה מידה לוותר על התקווה שאפשר ללמוד מההיסטוריה, ועל החלום שניסו להגשים אנשים יקרים ואמיצים לפני בקושי שני דורות.

*הדיון הסתיים. יש גבול לבזבוז זמני היקר על שטויות.

השבוע במקרה עברתי ליד עיתון. לא סובבתי את הראש מהר מספיק, וקלטתי את הפסקה הראשונה של מאמר כלשהו, שכותרתו הייתה "מי יהיה ניק קלג?". קראתי אותה, התפלצתי מעומק הטפשות, ואז גיליתי למרבה חוסר ההפתעה שחתום עליה ארי שביט. אכן, אחד מאלו שלו שמורה הנבואה. אבל הטפשות שהתגלמה בפסקה הזאת לא הייתה סתם טפשות של כותב בודד, אלא שיקפה טפשות עמוקה יותר, שמכילה בתוכה גם טעות פטאלית שמחריבה את חיינו כאן כבר תקופה די ארוכה.

"לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין מי ינצח בבחירות הבאות בישראל. ינצח מי שיציע הצעה ממשית לחידוש הציונות. ינצח מי שייצא באומץ לב נגד הפוסט ציונות החרדית, הפוסט ציונות הלאומנית והפוסט ציונות השמאלנית. ינצח מי שיגבש סביבו את המרכז הציוני השפוי, המותקף מכל עבר; מי שילהיב את הרוב הישראלי הדומם, האוהב את מדינתו אך רואה אותה מתפוררת לנגד עיניו. ינצח מי שיגלם באישיותו, בניסיונו ובכישוריו ישראל אחרת: חזקה, נאורה, משגשגת", כתב שביט.

לכאורה, הדברים נשמעים יפים. זו פנטזיה נחמדה, לחשוב שאפשר ככה להכניס את כל הפילוג והשסעים והאלימות והמרמור ואפשרויות הבחירה העגומות שאלו יוצרים תחת המושג המשעשע למדי (אם הוא לא היה כ"כ עצוב) "פוסט", וזאת ללא הבחנה בין "פוסט" ל"פוסט". זו פנטזיה נחמדה לדמיין רוב אומלל שיושב "מחוץ לבית המשוגעים", כמו Wonko the sane של דאגלאס אדמס, עורג למדינתו האהובה, ורק מחכה לאיזה ניק קלג ציוני, חתיך ובעל תואר בכלכלה או משפטים, שיציל אותו. באמת פנטזיה נחמדה. רק שלרוע המזל, אין לה שום קשר למציאות שבה אנו חיים. הרוב הזה לא קיים. ה"מרכז הציוני השפוי" הוא קבוצה ריקה. וגם ה"פוסט ציונות" בשימוש שעושים בה שביט ואחרים, היא פיקציה עלובה.

יש לנו, כבר שנים לא מעטות, בעיה קשה של מנהיגות חסרת אומץ או עניין, שעסוקה יותר מדי בשחיתות של עצמה. כבר שנים לא מעטות, הטקטיקה שהפכה לאסטרטגיה והאמצעי שהפך למטרה של כל הפוליטיקאים בישראל, לא משנה מאיזה מפלגה, צד או כוכב זורח, הוא משהו עתיק יומין שמכונה "הפרד ומשול". כלומר, "שילוב של אסטרטגיה פוליטית, צבאית וכלכלית של השגת כוח באמצעות שבירת ריכוזים גדולים של כוח לחתיכות קטנות חסרות כוח, או באמצעות מניעה מקבוצות כוח קטנות להתאחד כדי להשיג יותר כוח" (וכוח, כמובן, הוא הכוח להשפיע, כלומר, ליישם מדיניות). הדרך הקלה ביותר לעשות את זה היא, כמובן, לשסות את הקבוצות האלו אחת כנגד השנייה, להדגיש את ההבדלים הקיצוניים ביניהן ולטשטש את כל המגוון שיש בתוך הקבוצות העצמן.

חילונים ודתיים, ערבים ויהודים, שמאל וימין, "תל אביב" (המושג, לא העיר) והפריפריה, גוונים שונים של שחור וגוונים שונים של לבן. כל פעם, משהו אחר נמצא באופנה. לפני כמה חודשים, שק החבטות של היום היה ה"משתמטים" (מושג שלא קשור לשום נתונים מעשיים, אלא מתייחס לשמאלנים, ללא נגיעה לשאלה האם הצבא שחרר אותם משירות מסיבה כזו או אחרת או לא). אחר כך, טשטשנו את ההבדל בין מהגרי עבודה לפליטים והפכנו את כולם לגל של שרצים נושאי מחלות מאפריקה. עכשיו עברנו לחרדים. וחוזר חלילה. מסעות ההסתה האלו מעולם לא התפתחו ליותר ממסע הסתה, למרות שכולם נוגעים בבעיות קשות שמהן סובלת המדינה, בעיות מבניות ומפוררות, שבהחלט צריך להעלות ובהחלט צריך למצוא להן פתרונות. אף אחד ממסעות ההסתה האלו לא פתח את הדיון, חשף את העובדות, והציע דרכים חיוביות לפתור אותן. משתמטים זה איכס, בואו ניכנס בהם. עובדים זרים זה איכס, בואו נרדוף אותם כמו כלבים, נשים אותם במחנות ונגרש אותם (ואז נביא עוד כמה). חרדים זה איכס. בואו נקרא להם טפילים (מזל באמת שלא עכברושים) ונכריח אותם ללמוד מתמטיקה. ושלום על הרוב השפוי הדומם.

האסטרטגיה הזאת הצליחה מעבר למצופה, והיא כבר מושרשת כל כך עמוק בתרבות הפוליטית, במחשבה שלנו, שאפילו לנוכח קריסה טוטלית של המושגים הבסיסיים אנחנו לא מצליחים להחליף תקליט או לחשוב על האפשרות לקיומה של אסטרטגיה אחרת, שאינה מפרקת אלא משקמת, שאינה דוחפת לייאוש אלא נותנת קצת תקווה. התסכול הוא כל כך עמוק, עד כדי כך שהוא חודר לכל רמות הקיום. אנחנו לא מאמינים שאפשר להחליף את המושחתים ולכן לא נעניש אותם בהצבעה. אנחנו לא מאמינים שמשהו באמת יזוז שם, בשלום או בכלכלה, ולכן אומרים אמן על כל שטות וכל שקר שמוכרים לנו.

אנחנו לא מאמינים שיש עתיד או סיכוי לאיזשהו סוג של חיים נורמלים, ולכן מתנהגים כאילו אין מחר, וכאילו אנחנו לבד ביקום, בכל דבר, מקום וזמן. משמיעת מוזיקה רועשת באוטובוסים ועד חיסול ממוקד אמיתי של אדם כזה או אחר שאמר או עשה משהו שלא מצא חן בעיני מאן דהו. זה ממש לא "כותרות העיתונים" שמעצימות את האלימות. האלימות הזאת מורגשת, על ידי כל אדם שלא עוצם את עיניו, בכל פעם שהוא יוצא מביתו לרחוב. האלימות הזאת היא תוצר של חברה מפוררת, מפורקת וחסרת אלטרנטיבות אמיתיות. בחברה כזו, הפיתוי להיסחף אחרי ההסתה הכללית ולהכליל אותה גדול, ויכולת השמירה שלה בגבולות היח"צ שמנסים לקבוע לה היא אפסית.

[בהקשר הזה, אולי כדאי לציין את הצביעות העמוקה שבגישה כמו זו של חיים הכט, שיוצא לחפש Civil courage ולהשפיל אזרחים שבסך הכל מתנהגים בצורה מאוד בסיסית של הישרדות אישית. בסך הכל, זה הגיוני מאוד להתנהג בצורה כזאת – להסתגר בתוך עצמך, לא להתערב ולשמור על התחת של עצמך, אחרי שכל המושגים המאחדים התפוררו וכל מה שמחזיק ציביליזציה הורחק למרתפים, פרט לאיזושהי מראית עין לא משכנעת במיוחד. הבעייה הזאת היא סימפטום של כשל מערכתי. הפתרון גם הוא, מערכתי, מושגי, רדיקלי. אקטים בודדים של "אומץ אזרחי" הם רק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, וחיים הכט הוא צבוע שמצא דרך להרוויח מצביעותו.]

שביט, ו"פרשנים" רבים אחרים, נוטים לשכוח ולהתעלם מהמציאות הדי פשוטה שמולה אנחנו עומדים. הציונות כפי שנהגתה בגלות, כמושג שאמור היה לאחד את היהודים ברחבי העולם ולעודדם לעלייה, כבר לא רלוונטית יותר. הרבה זמן. גם הציונות של הקמת המדינה, שנועדה לשרת את הקמת המדינה, כבר לא רלוונטית יותר. האנשים ששביט הזכיר במאמרו כמחדשי ציונות פוטנציאלים מעולם לא התעניינו בדבר כזה. ביבי מחזיק, ותמיד החזיק, באידיאולוגיית ה-IMF. ברק מחזיק, ותמיד החזיק, באידיאולוגיית הכוח העיוור. ולבני עומדת בראש מפלגה שגאוותה הייתה על זה שאינה מחזיקה בשום אידיאולוגיה. אף אחד מהם, או מקודמיהם או מממשיכיהם או מהאנשים האחרים ששביט הזכיר בכתבתו, כמו למשל שלמה דוברת, שלמה בן עמי וכו', כאליטות חדשות פוטנציאליות (חדשות? מתמיה משהו), מעולם לא התעניין בדברים האלו. הציונות היחידה שמי מהם קידם אי פעם הייתה מושג ריק שמבוסס על אינטרסים יומיומיים שונים ומקודם באמצעות הסתה והפחדה.

מכיוון שבחיים אנושיים אף פעם אין ואקום, ההתנהלות הזאת הובילה לתופעות מפוררות, שרק הולכות ומתחזקות. אחת מהן, למשל, היא הופעתן של קבוצות רועשות בעלות מאפיינים פאשיסטיים, שלא מרגישות צורך למלא את הערך העליון של הלאומיות בשום דבר חוץ מאיקונות שכבר לא זקוקות לשום תוכן, וכמובן בגורם חיצוני פיקטיבי שיגדיר את הבפנים (בתוך זה אני מכניסה את אם תרצו ואת השמאל הלאומי ביחד. מבחינתי, הן שני צדדים של אותו מטבע, ונקודות הדמיון ביניהן עולות על ההבדל. שתי הקבוצות שמות דגש על "לאומי" ומדברות על ערכי ציונות עמומים, שתיהן מתיימרות לייצג איזשהו רוב, מרכז, לא קיצון, שתיהן מיליטריסטיות ומגדירות את הנגד שלהם כ"שמאלנים ההם", כלומר – "המשתמטים", והעיסוק המרכזי של שתיהן הוא לנפנף בדגל). בקיצוניות השניה צצות קבוצות ששופכות את התינוק ביחד עם המים ואומרות, אם כך, אז בואו נוותר בכלל על כל העניין (חלק מהן, אגב, תמיד אמרו את זה. הקומוניסטים והאנרכיסטים מעולם לא התייחסו אחרת, בהגדרה, ללאומיות). וב"אמצע" שכבר מזמן לא קיים, נמצא "הרוב השפוי הדומם", ששתיקתו בעיקר מציינת את העובדה שהוא כבר מזמן עסוק בחיפוש אחר פתרונות פרטיים, כשאחד הראשיים שבהם הוא פשוט הגירה, או לפחות אזרחות זרה, שתהיה אופציה לברוח.

שום דבר כאן הוא לא "פוסט ציונות". עם כל הכבוד, גם לא מי שקורא לעצמו כך. כל הדברים האלו הם פשוט התפוררות די טבעית של מושג ישן, שמילא את המטרה שלשמה נוצר, והיעדר מוחלט של מנהיגות פוליטית, חברתית או אזרחית שמסוגלת להתמודד עם ההתפוררות הזאת ולייצר למושג הזה אלטרנטיבות משכנעות, של חיים, לנוכח המטרות והבעיות שעימן הוא צריך להתמודד כיום.

***

הבריטים לא הסתנוורו מניק קלג. יש להם בעיות לא פשוטות בזירה הפוליטית, והם בוחרים כרגע בדרך הארוכה והקשה לפתרונן. תוצאות הבחירות שלהם מזכירות לי קצת את הבחירות בגרמניה ב-2005, ולגרמנים בסוף יצא טוב עם מרקל. מי יודע, אולי קמרון מוחלש יספק את הסחורה. לנו היו אינספור ניק קלגים ו"צוותים מנצחים", ושנים אנחנו נופלים איתם, נפילה צפויה מראש. כל מערכת בחירות, כבר לא מעט שנים, צצים כאלו, מכל הצדדים. אף אחד מהם מעולם לא אמר משהו חדש, ולא השתמש בשום טקטיקה חדשה שאינה הפרד ומשול. רק הבטיח כל מיני הבטחות ישנות. וכולם בועטים בכל מה שהבטיחו יום אחרי הבחירות, בין אם מתוך ציניות מוחלטת, ובין אם בעקבות ההתנגשות הכואבת עם חוסר הזוהר של הפעילות מתוך המערכת, שכבר מזמן קמה על יוצריה. כדי לעשות שינוי מושגי רדיקלי בזמן שבו שינוי כזה הוא הצורך החיוני ביותר של האנושות בכלל ושל מדינת ישראל בפרט, צריך באמת אומץ. אף אחד מהניק קלגים שלנו מעולם לא התברך בתכונה הזו.

אני באופן אישי לעולם לא אמעיט בחשיבותה של ההשתייכות, גם ללאום. אני מאמינה בכל ליבי שמדובר בצורך אנושי פסיכולוגי עמוק, שיש בו הרבה מאוד מהטוב ומהחיובי, בין אם כמשהו מוחשי ובין אם כפוטנציאל (אם כי, כמו בכל דבר אנושי, גם הרבה מאוד פוטנציאל להזיק ולהרע. המשימה האנושית הבלתי פוסקת היא, ותמיד הייתה, למצוא את האיזון, לבחור בין טוב לרע). אני גם מאמינה בכל ליבי שהדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא עוד דביל שיצא "באומץ לב" נגד משהו. זה לא אומץ לב. זו רק עוד קצת מהפחדנות שבה אנחנו לוקים כבר יותר מדי זמן. אומץ לב אמיתי היום יהיה אומץ לב של איחוד. של התנגדות להפרד ומשול, של חיפוש מתמיד אחרי מישהו לדבר איתו בכל קבוצה, של פתיחה אמיתית של הדיון במושג הציונות, בתכניו ובמדיניות שאפשר לגזור מהם. אבל לא מתוך חולשה וחוסר אמונה, אלא מתוך חוזק של אמונה, כזו שלא צריכה להכפיש ולהסית נגד האחר כדי לבטא את עצמה. למרבה הצער, אני פשוט לא רואה את זה קורה. למרבה המזל, כשמדובר בבני אדם, אף פעם אי אפשר להגיד אף פעם.

***

אותם דברים שדיברתי עליהם למעלה מתבטאים בצורה כל כך עלובה בעיתונות הכלכלית הישראלית בימים עגומים אלו (למען הגילוי הנאות אציין שאני עדיין מחפשת את הדרך החוצה ממנה). אני כבר לא עוסקת היום בחדשות חוץ כלכליות, ולא נראה לי בכל מקרה שגם אם עדיין הייתי שם הייתי מצליחה לפרסם שם את התהיות שמתעוררות בי לנוכח הסיקור ההיסטרי של מה שלכאורה קורה באירופה. אבל טרם הצלחתי לפתח אדישות.

להתנבא אני לא נוהגת, מאחר ואני זוכרת היטב למי שמורה הנבואה, ומאחר וידוע שמשבר פיקטיבי שיוצרים ספקולנטים יכול בקלות להפוך למשבר אמיתי – כך עדיין בנויה המערכת, והפעם האחרונה שזה קרה לא הייתה כל כך מזמן. אבל נראה לי שיש כמה שאלות שצריך לשאול וכמה עובדות שצריך לציין, שלא ממש ראיתי אף עיתון כלכלי ישראלי מציין אותן או שואל אותן בכותרות החוגגות את "קריסת גוש האירו", "בעירת יוון" או דברים דומים.

מדוע אף אחד לא טורח לציין שיוון בוערת כבר שנים (למעשה, בדצמבר 2008 כתבתי כתבה ב-ynet שזו הייתה כותרתה…)? מדוע אף אחד לא מבליט ומדגיש את מי שהלווה ליוון לאורך השנים, תוך כדי ידיעה של מצב חובותיה (גרמניה, למשל, וגם שמות מוכרים כמו גולדמן)? ומדוע אף אחד לא מדבר על כמה גרמניה, כאחת היצואניות הגדולות בעולם, מרוויחה מכל יום שבו האירו נחלש, או מזכיר כמה דיברו בגוש האירו בשנים האחרונות, לנוכח מדיניות הדולר החלש הבלתי רשמית של ממשל בוש, על זה שהמטבע שלהם חזק מדי?

והגרוע מכל, האם באמת עבר מספיק זמן מאז 2008 כדי שאפשר יהיה להתעלם לחלוטין מהדיון באמינותן של מי שזרקו את הגפרור הבוער לחבית חומר הנפץ, סוכנויות דירוג האשראי, דיון שמתנהל בכמה כלי תקשורת די בולטים בעולם? האם עבר מספיק זמן מאז 2008 כדי שנוכל שוב להתייחס ברצינות תהומית בלי שום סייגים ושום ביקורת למשבר שמתרחש בבורסות, עם כל מה שאנחנו יודעים היום על הפעילות הספקולנטית חסרת הקשר למציאות שמתנפחת ומתפוצצת שם, ועל השפעותיה הממשיות של הפיקציה הזאת על אנשים אמיתיים? זה באמת להביא את מושג הזיכרון הקצר של הציבור לכדי אמנות.

ומה קרה לדיון במדיניות הכלכלית שיצרה את משבר החובות  הזה, ולשאלה האם המשך הפעלה של אותה מדיניות, דהיינו, הלוואה מה-IMF פלוס כל התנאים שלהם, באמת יוביל ליציאה ממנו? לא הספיקה הקריסה של ארגנטינה? לא הספיקה הקריסה של ליהמן ברדרס? כמה פעמים הפארסה הזאת תחזור על עצמה עד שמשהו באמת יזוז? אולי האיסלנדים באמת צדקו כשאמרו בפה מלא שהם לא מוכנים לשלם על ההונאה הזאת? אולי היוונים באמת צודקים שגם הם לא מוכנים לכך? ולמה בעצם שגרמניה וגולדמן לא ישלמו? כל אלו הם דיונים חשובים מאוד. הם מתנהלים בכל מיני מקומות, בצורה זו או אחרת. אנחנו, במסגרת מדיניות הפרובינציאליות וההתנתקות מהעולם, אפילו את זה לא עושים. ייפי, אירופה מתמוטטת, מגיע לאנטישמים האלו בלה בלה בלה זו בערך רמת הדיון הממוצעת כאן. בכותרות כמו בטוקבקים. מזמן כבר לא רואים את ההבדל.

וכמובן, כשרואים כותרות מופרכות כל כך וסיקור שטחי כל כך, מתעוררת השאלה אלו אינטרסים עומדים מאחורי זה ומי בוחש בקדרה הזאת. במקרה ראיתי כותרת (בעמוד רחוק בצד איפשהו) שעוררה בי מחשבה שאולי חלק מהעניין כאן הוא לוביזם של קבוצה די חזקה ודי מבוססת שמנסה להוציא לעצמה סובסידיות ממשלתיות (ולא מאתמול), כלומר – היצואנים (והחקלאים. כל מי שנכנס לסופר באירופה ראה לאן מגיעים התפוזים הבאמת טובים שמגדלים כאן…). יצואנים וחקלאים, באמת לא מעניין אותם שום דבר. אם בעיצומו של קמפיין היסטרי ופרוטו פאשיסטי נגד עובדים זרים הם מצליחים לסחוט מהממשלה אלפי אישורים להבאת עובדים זרים (ע"ע עמוד רחוק בצד איפשהו), אז באמת, למה שלא ינצלו את ההזדמנות להוצאה של עוד כמה מיליארדי שקלים מכיסנו. אנחנו ממילא שוב נתכופף ונגיד אמן. מה עוד חדש.

בזמן האחרון התחלתי להרהר ברצינות בהולדת ילדים. יש הרבה דברים מפחידים בעניין הזה, אבל אני מוצאת שדבר אחד מפחיד אותי יותר מכל, והוא לא ללדת ילד באופן כללי, אלא ללדת אותו כאן. הפחד הזה נוגע לידיעה, שלאחר שאעשה את הצעד הבלתי הפיך הזה, יהיה משהו בחיי שיעבור מיידית לראש סדר העדיפויות, שיהיה חשוב יותר מכל דבר אחר. ואני שואלת את עצמי, שוב ושוב, מה המחיר שזה יגבה ממני. עם מה אצטרך להשלים ועד כמה אצטרך להתפשר כדי להגן על הילד הזה. ואם יגיע יום שבו השב"כ ידפוק על דלתי בגלל פוסט שכתבתי? או שאולי שהויג'ילנטה שקוראת לעצמה משטרה כאן תחליט שאני איום ביטחוני כי השתתפתי בהפגנה נגד גירוש ערבים מביתם במזרח ירושלים? ואולי מישהו פעם יחליט שצריך לעשות מבחן פטריוטיזם ונאמנות לצורך קבלה לעבודה? מה יקרה כשיגיע יום שבו אאלץ לבחור בין הדמוקרטיה, החירות והבעת דעתי לבין שלומם של בני ביתי? או אולי אף בין זה לבין ערכים בסיסיים יותר, כמו חברות ואנושיות, שמותקפות על ידי שלטון דורסני?

האם זה כל כך בלתי סביר שיקרו דברים כאלו? הרי זה כבר מתחיל לקרות מול עינינו. המעצר ה"ביטחוני" וההרג היומיומי של חפים מפשע מתבצעים כבר שנים כמה עשרות קילומטרים ממני. בעבודתי חזיתי אינספור פעמים בצווי איסור פרסום חסרי כל הצדקה שנובעים מרודנות "ביטחונית" דומה (ולפעמים סתם בגלל למעורבים היו חברים במקומות הנכונים), וכבר שמענו גם על "בוגדים" שהועלמו ונכלאו, ושחייהם נהרסו בגלל הרודנות הזאת, ובלי שום הצדקה אחרת (במקרה העדכני, למשל, הסכנה הביטחונית היחידה שנחשפה היא שהצבא מנוהל על ידי אנשים ששמים קצוץ על מערכת המשפט, החוק הישראלי והבינלאומי, המוסר או כל נורמה אנושית אחרת). יש קו ישיר שמחבר בין המסמכים שנחשפו שם לבין העובדה שחיילי גבעתי ממש לא מצליחים להבין מה הבעייה בלהשתמש בילדים בני 9 כמגן אנושי. למה באמת שהחייל ההוא ישמש כשעיר לעזאזל, אם הרמטכ"ל מתהלך לו חופשי וכל המערכת מתגייסת כדי לחסל את מי שהעז לחשוף אותו (אפילו כשהחשיפה הזאת לא ממש שינתה משהו למישהו)?

אבל זה לא נעצר בזה. יש לי עובדים זרים שחיים בפחד כמה מטרים ליד הבית. יש לי גם מכרים שחטפו מכות או נעצרו בגלל דברים כאלו. ועכשיו העלימו גם את חוברות השמאל הלאומי מחנויות צומת ספרים. השמאל הלאומי, פור הבנס סייק. השמאל היחיד שיש בדבר הזה נמצא בשם שלו. הסף רק הולך ויורד. המצב רק הולך ומחמיר.

הייתי רוצה לדמיין שאני קרוצה מאותו חומר כמו החבר'ה של פון שטאופנברג, שגם ילדיהם נאלצו לחוות את חוויות מחנות הריכוז בגלל מעשיהם, או כמו האנשים הפשוטים מבין חסידי אומות העולם שעשו את מה שעשו למרות שסיכנו בכך גם את ילדיהם. הייתי רוצה לחשוב שאדע לזהות בדיוק את הרגע שבו יש צורך לעשות מעשה, לא משנה מה המחיר. במציאות, נדמה לי שהמצב לא ממש כזה. בעיקר כשיש ילדים. יש לי את התחושה העמומה שאפשר להשלים עם הרבה מאוד דברים ולהעלים עין מהרבה מאוד דברים כשרווחתו של הילד עומדת לנגד עיניך. כבר עכשיו אני די פחדנית, ומתלבטת לעיתים קרובות (ולעיתים קרובות פוסקת לשלילה) האם ללכת להפגנה כזו או אחרת ולהביע את דעתי, כאשר הסיכוי שמישהו ירביץ לי או יעצור אותי בגלל עצם השתתפותי הוא לא קטן בכלל. אז נשאלת השאלה, מדוע להכניס את עצמי ביודעין למצב שעלול להגיע לסתירה הזאת?

ושאף אחד לא ינסה לטעון בפני שמדובר בסכנות רגילות ונורמליות שכל הורה נאלץ להתמודד איתן בכל תקופה. אין לי שום סבלנות לשקרים עצמיים. וחוץ מזה, השאלה הזאת כבר הועלתה בפני על ידי אנשים אחרים בסיטואציות הרבה פחות גרועות, בתקופות יותר טובות ופחות מפחידות מהתקופה הנוכחית. בטח לא היית הולכת להפגנה הזאת אם היו לך ילדים, למשל (אז היה מדובר על הפגנה נגד אחת ממלחמות הזוועה שביצענו בשנים האחרונות. אני כבר לא זוכרת אם זה היה הטבח בעזה או הטבח בלבנון). ואני לא לגמרי בטוחה אם האמירה הזאת נגעה לסכנות ההפגנה, או לסברה שהייתי מסוגלת להשלים עם המלחמה הזאת, עם מדיניות הממשלה – שאני תופסת כאכזרית ובלתי מוסרית באופן קיצוני – להשלים, לאמץ ולחבק אל ליבי, "אם היו לי ילדים".

אז נכון, אדם עושה ויתורים למען ילדיו, רבים, ובשמחה. אדם מוותר על זמן, על שינה, על נוחות, על התפתחויות כאלו או אחרות של חייו. אבל אם מוותרים על הדברים האלו – על מה שאתה מאמין בו, על הערכים הכי בסיסיים שלך, אם אלו הן הדילמות שעימן צריך להתמודד, אז לאיזה עולם אני מביאה את הילד הזה? ולאיזה עתיד?

הדילמות המאוד קונקרטיות האלו מביאות אותי בחזרה לחוב שאני חייבת כבר זמן מה לניר הירשמן. יום שישי אחד אצל יוסף התווכחנו על העניין הזה, של תיאוריה ופרקסיס. לא ניכנס לפרטי הוויכוח, מאחר ומה שניסיתי לומר לו אז ואנסה לומר גם עכשיו הוא עניין עקרוני. עניין שמעסיק אותי רוב ימי חיי, גם בתיאוריה וגם בפרקסיס, ועניין שבו עסקתי בהרחבה בתזה שלי. כותרת הפוסט הזה, למעשה, היא גם כותרת החלק האחרון של התזה.

כדי לשנות משהו בעולם, צריך לעשות משהו. בזה אין ספק. אני גם מסכימה ששינוי מבפנים ועשייה בתוך מסגרת הקיים הם דברים חשובים ביותר, שיש להם יותר סיכוי להביא לשינוי המיוחל מאשר ל"עולם ישן עד היסוד נחריבה". אבל, השאלה הקריטית שאדם שעושה צריך לשאול את עצמו שוב ושוב וכל הזמן היא מתי בעשייה שלו הוא אכן מסייע לחולל איזשהו סוג של שינוי, ומתי העשייה שלו, יהיו כוונותיה טובות ככל שיהיו, רק מחזקת את אותן תועבות שבהן הוא נלחם – מתי האמצעי חיסל את המטרה, והפשרה איבדה את הדבר המהותי שבשמו נעשתה. ולנוכח המצב כאן, השאלה היא גם האם הגיעה כבר נקודת האין חזור, שאחריה כל מה שתעשה לא ישנה שום דבר ולא יעזור במאום כדי לעצור את המפולת.

לצערי, אני חשה שהתשובה לשאלה האחרונה היא כן. ולצערי, אני חשה שרבים מההישגים שציין ניר בתגובה לדיון שניהלנו נמצאים בדיוק בתחום שעליו אני מדברת, של חיזוק התועבה שאותה מנסים לשנות. אם להתייחס רק לדוגמה אחת מבין אלו שהוא העלה, העברת חוק המאגר הביומטרי רק כדי לעכב את יישומו – לעניות דעתי, פשרה כזו היא אקט של ייאוש, שבקונטקסט הרחב יותר רק מחזקת את ההידרדרות החמורה במעמדו של החוק ושל המשפט בישראל, שאת השפעותיה והשלכותיה כולנו יכולים לראות כיום כמעט בכל תחום של חיינו, באופן שחורג בחומרתו במידה משמעותית מהסוגיה המקורית שבה דיברנו. ואני גם  חשה שכל הפעילויות שאני מעורבת בהן כיום הן שום דבר חוץ מניסיון לכבות שריפות בשדה קוצים עם דליים של ילדים. ומה עושים לנוכח המסקנות האלו? שאלת מיליון הדולר. ככל שעובר הזמן, מסתמן שהדבר היחיד שנותר עוד לעשות הוא לחפש את התשובות בחוץ, אם כי אני ממשיכה לקוות, כל יום וכל שעה, שאתבדה.

לכאורה, צו איסור הפרסום הוסר. אבל מה בעצם אנחנו יודעים? כל מה שקרה היום וכל מה שפורסם היום רק חיזק כמה הנחות שהיו די מבוססות גם כך, ולא תרם לנו שום מידע חדש. כאילו שלא ידענו שיכנו את זה בשם "פרשה ביטחונית חמורה". כאילו שלא ידענו שהם יטענו שה-whistle blower מסכנת את ביטחון ילדינו האמיצים. כאילו שלא צפינו מראש את הטורים המתלהמים על ה"סמול חסר האחריות", או את עדרי הקרנפים שיקנו כל מילה שאיזה אוויל משריש במשרד יחסי הציבור שמנהל את המדינה ישים עליה את הכותרת "ביטחוני". וכאילו שלא היה ברור שהיא "הודתה". כן, גם יצה "הודה". אין בית משפט בעולם שיקבל "הודאה" כזו. אגב, האם ידעתם שהצנזורה פסלה סרט דוקומנטרי על פרשת יצה? זה בהחלט סכנה לביטחון ישראל, שמישהו כאן יראה כיצד הם מנסים לטפול על מישהו עבירות חמורות על ביטחון המדינה רק בגלל שדיבר עם עיתונאי ובסוף יוצאים בידיים ריקות. יש למישהו תחושה של דז'ה וו? אם ככה הם התנהלו במקרה של תא"ל במיל, בכיר באזרחי ובן 75, אז בהחלט אפשר להניח שאף אחד לא חסין.

ובואו נשאל בכנות, מה בעצם אנחנו יודעים? בואו ננסה לבצע ניתוח קר של העניין. אנחנו יודעים שמישהו החליט להיות whistle blower, והעביר לכתב הארץ אורי בלאו מסמכים שקוטלגו כ"סודיים", ובהם נחשפו הדברים הבאים: "צה"ל נתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כשלכאורה ניתן היה לעצור אותם. הרמטכ"ל וצמרת פיקוד מרכז התירו להרוג חפים מפשע, ודחו טיפול ב"פצצה מתקתקת" בשל ביקור מזכירת המדינה האמריקאית. "עזוב אותי מהנחיות בג"ץ", אומר ל"הארץ" אלוף הפיקוד (במיל') יאיר נוה, "אני רוצה שיפגעו במבוקש ישר, בלי להתמזמז"". הכתבה שחשפה את המסמכים האלו פורסמה ב-28/11/08. הנה היא, כאן. כולל המסמכים. שימו לב, אגב, שלא מדובר כאן רק בפשע החמור של הרג חפים מפשע בלי חשבון, אלא גם בסיכון ביטחון ישראל על ידי הרמטכ"ל וצמרת הפיקוד, לפי הרציונל של הימין, באמצעות דחיית טיפול ב"פצצה מתקתקת" בגלל שיקולים פוליטיים.

פרט למסמכים אלו, טוענת התביעה שהועברו עוד כמה מאות, למעשה, כ-2,000 במספר, מסמכים שלא פורסמו. כלומר, הדברים היחידים שפורסמו הם דברים שמעידים על התעלמות של ראשי מערכת הביטחון הישראלית מהחוק הישראלי והבינלאומי וממערכת המשפט הישראלית והבינלאומית, ועל הזלזול העמוק של אלו בחיי אדם או בכל סוג של מוסר אנושי או יהודי. ואיך מגיבים על כך במערכת הביטחון ובדרג המדיני (היועמ"ש)? פותחים בחקירה, כמובן, אבל לא חו"ח של ההפרות הבוטות האלו של החוק והמוסר, אלא בכזו שעוסקת בזהות ה-whistle blower. חקירתם, שאני מניחה שהתבצעה באותה איכות ללא פשרות שבה ביצעו, למשל, את החקירה בעניין יצה, מעלה בחכתה את ענת קם. אפשר לנחש על בסיס מקרים קודמים מה בדיוק הלך בחקירתה. ואז הדברים מתחילים להיות ממש מעניינים. הם ביקשו שהיא תשב במעצר, בית המשפט אישר רק מעצר בית. ואף אחד לא ידע על זה שום דבר. צו איסור פרסום, אתם מבינים. יש כאן סכנה חמורה לביטחון המדינה, שהציבור ידע שכתבת וואלה יושבת במעצר בית בחשד להדלפת מסמכים מסווגים לכתב הארץ, ששימשו בכתבה שהתפרסמה כבר לפני יותר משנה.

אבל אנחנו חיים בעידן שאחרי מהפכת המידע. שום מידע לא יכול להישאר contained לנצח. בסוף זה יצא החוצה. אני לא מאמינה שהם שם לא לקחו את זה בחשבון. אני לא מאמינה שהם לא הניחו כמובן מאליו את התפשטותם כאש בשדה קוצים של השמועות והלחשושים וחצאי האמיתות ובדלי המידע והפרסומים במקורות הזרים וכו'. ואת הפחד הנלווה אל כל אלו. הפחד שיחוש כל אדם בישראל שירצה לכתוב משהו על העניין. החשש שיעלה ויתגבר בליבו של כל whistle blower פוטנציאלי. אני לא מאמינה לרגע אחד שהם לא התענגו על כל הדברים האלו. אין דבר מפחיד יותר מחוסר ידע, ממידע חלקי, משמועות, מאנשים שנעלמים פתאום, מפצצת ה"איום הביטחוני", ממילים כמו "ריגול" או "בגידה". את רוב הציבור הדברים האלו הופכים לכבשים כמעט באופן אוטומטי, ולא מדובר רק על החלקים הנבערים מדעת שלו. אין משטר טוטליטרי בעולם שלא השתמש באמצעים האלו כדי למשטר את הציבור שלו. לא צריך להיות פרנואיד כדי להבין את זה. מספיק ללמוד היסטוריה. והם צודקים. זה באמת מפחיד. בעיקר למי שמכיר היטב את ההיסטוריה.

אני לא קונה לרגע אחד את הטענה שלהם שהצו התבקש לצורך ניהול מו"מ שנכשל על החזרת המסמכים. אף אחד מהם לא חושש לתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. הם פשוט יודעים היטב שזו כבר מזמן רק תדמית, שאין בינה לבין המציאות כל קשר, ועדיף שהעולם יחשוב עלינו דברים רעים. אין כמעט דבר טוב יותר למשטר טוטליטרי מניתוק הציבור שלו מהעולם. כל המדיניות שלהם בעניין אובמה היא בדיוק בכיוון הזה, והפרשה הזו היא רק עוד נדבך.

והתקשורת כאן היא משת"פית לגמרי, ומגוחכת למדי. כל בדלי האינטרסים שבסופו של דבר פוצצו את צו איסור הפרסום הם בדיחה. בארה"ב יש חקיקה שמגנה על whistle blowers, וגם בפרשה ה"ביטחונית" שהתפוצצה עכשיו על ידי ה-WikiLeaks, וידיאו שמראה חיילים אמריקנים הורגים עיתונאים בעיראק, לא ראיתי בשום מקום שהצבא עושה משהו רשמי וגלוי נגד המקורות שהדליפו את העניין. הצבא האמריקני, למעשה, התמודד עם העניין בדרך שיצה היטיב להמליץ, כלומר, כמו בדמוקרטיה. אפילו בחור נידח כמו אסטוניה העיתונים כולם התקוממו על ניסיון להעברת חוק שיחייב חשיפת מקורות, ופרסמו שערים ריקים. רק כאן משום מה הצליחו לשכנע את עדר הכבשים שלא המושחתים או הפשעים המדווחים הם הבעיה, אלא האנשים שחושפים אותם. שלא את הפרשות יש לחקור, אלא את מי שהוציא אותן מהמרתף החשוך שבו התנהלו.

אישית, אני חושבת שהדברים האלו, הרס הדמוקרטיה כאן והעמדתם של גורמים ממערכת הביטחון וממערכות אחרות מעל החוק, הם האיום הביטחוני האמיתי. הרס החוק הוא הרס המדינה. הרס המוסר הוא הרס של כל מה שנותן לנו יתרון במאבק מול אויב כחמאס, במסגרת פרדוקס הכוח שבו אנחנו פועלים. והרס הדמוקרטיה זה משהו שלא יהיה כאן אזרח אחד שלא ירגיש את אימתו על בשרו. זה פשוט קרה כבר יותר מדי פעמים ועם השלכות הרסניות מאוד מכדי שאפשר יהיה לומר "לנו זה לא יקרה".

אם תרצו, אין זו אגדה, אמר חוזה המדינה תיאודור הרצל. אם תרצו, בארץ ישראל תקום מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, ביתו של הלאום היהודי למוד התלאות והרדיפות.

אם תרצו, אמר הרצל, תקום כאן מונרכיה דמוקרטית, או אולי רפובליקה אריסטוקרטית עד שנוכל לעמוד בדמוקרטיה מלאה. אם תרצו, תהיה זו מדינה סוציאליסטית, או יותר נכון, סוציאל דמוקרטית, שבה מונהג יום עבודה של שבע שעות, שפועליה הלא מקצועיים מקבלים את כל צורכיהם מהמדינה, כולל בית מרווח ונאה עם גינה.

אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה שורר שוויון הזדמנויות, אך לא מתבטלת היוזמה החופשית. שבה אין כפייה, גם לא כפיית שפה, כלומר – מדינה ששורר בה פדרליזם לשוני, "כל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו". (מדינת היהודים)

אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה יש הפרדה מלאה של דת מהמדינה, ואף יותר מזה: "לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד… בענייני המדינה… אל להם להתערב". אם תרצו, היא תהיה מדינה שבה "כל אדם חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו. ואם יקרה שישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנה מכובדת ושוויון זכויות חוקי". (מדינת היהודים)

אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה "כהונות של כבוד" לפקידים ניתנות לפי הכלל האחד הזה: "הרודפים אחר הכבוד – אנו מבריחים אותם מהכבוד". והממון – אינו כל יכול, כי הדבר אשר נדרש מאת כל איש הוא "שיחוש את נפשו חבר לכל וערב בעד הכל". הרפואה – תסופק חינם לכל מי שזקוק לה. וכך גם החינוך, חינם לכולם, "מהבתים למתחילים עד האוניברסיטה הציונית". האקדמיה תיתן מקום של כבוד לאמנות ולפילוסופיה. המקומות הקדושים – יהיו ברשות כללית ולא בבעלותו של אף אחד. (אלטנוילנד).

***

בימים האחרונים הצליחה תנועה שמכנה את עצמה בשם "אם תרצו" להעלות את עצמה לכותרות בדרך הקלה, דהיינו, בהסתה פרועה ומלווה בקריקטורות בעלות אופי אנטישמי בוטה כנגד ה"שמאלנים" האלו מהקרן החדשה לישראל ובאופן ספציפי כנגד העומדת בראשה, הח"כית לשעבר נעמי חזן.

לקח לי קצת זמן להתגבר על תחושת הבחילה ועל הרצון העז לפנות לתגובה הטבעית, שאנשים קרובים מכנים גלות פנימית מרצון (או משהו דומה, סלחו לי על חוסר הדיוק). למעשה, לא התגברתי עליה. אדם בודד חש עצמו מאויים וחסר כוח מול הרוחות השחורות האלו של הפאשיזם, שמהירותן רק הולכת ומתחזקת, עד כדי כך שאפשר כבר לראות את תחילת היווצרותו של המשפך. אבל מתוך הבחילה הזאת ולמרות חוסר התוחלת הרגשתי בכל זאת צורך לומר את מה שיש לומר, כי יש מה לומר ויש צורך לומר אותו. אפילו אם אף אחד לא רוצה כבר לשמוע.

ראשית, יש להתייחס לאירועי היום, אין מה לעשות. אם תרצו טוענים שהקרן החדשה לישראל סיפקה מימון לארגונים שסייעו לגולדסטון להפיק את הדו"ח שלו. יתכן, והאמת שגם אין לי שום בעיה עקרונית עם זה, ואני אפרט בהמשך מדוע. אך, איך אומרים, אם תרצו דרים בבית זכוכית, וזורקים אבנים. הם עצמם קיבלו 100 אלף דולר, סכום משמעותי לתנועה בסדר גודל הזה, מאחד ג'ון הייגי, אוונגליסט שאוהב את היהודים, אבל כשקוראים את כתביו ושומעים את דרשותיו מבינים שהוא בעצם אוהב בעיקר את גופות היהודים בדרך לתחייתו של ישו, ולכן האינטרס שלו הוא להעמיד את ישראל במסלול התנגשות קטלני, רצוי עם כמה שיותר מהעולם.

לאייב פוקסמן ולסוכנות היהודית אין בעיה עם זה. בכל זאת, אם תרצו, הם לא ממש בקו האש. אבל אפילו לג'ון מקיין, בזמן שהתמודד על נשיאות ארה"ב ורעב לקולות האוונגליסטים, הייתה קצת בעיה עם טענתו של אותו הייגי שהיטלר היה בעצם שליח האל שמשימתו הייתה להביא אותנו לכאן כדי שהאיראנים יוכלו להשמיד את רובנו. מקיין התנער מתמיכתו של הייגי, והייגי בתגובה פרש מפעילות פוליטית. ואפילו הייגי הזה הביע התנגדות נחרצת לקמפיין של אם תרצו.

***

אבל הדבר החשוב באמת כאן הוא המאבק האמיתי והרציני כנגד חטיפתה של הציונות בידי גורמים עויינים, שאם תרצו משקפת את מהותם באופן לא רע בכלל. והמאבק האמיתי והרציני כנגד רוחות הפאשיזם המתפתחות לכדי סופת הוריקן. אמרתי כאן כבר שאני את תקופת הבריחה ממושגים שנחטפו בידי גורמים עוינים בחיי סיימתי. והמושג שבו מדובר כאן הוא חשוב מכדי שאוכל להסתפק בטענה כי החטיפה היא אקט של פאשיזם עיוור, מטומטם וריקני בלי לפרט.

תנועת "אם תרצו" מכנה את עצמה "המהפכה הציונית השניה", ולא ממש מעניין אותם שלא ממש הייתה מהפכה ציונית ראשונה. אם לצטט את האבסטרקט הגוגלי שלהם, "הציונות הלכה לאיבוד - אם תרצו הינה תנועה שרוצה להחזיר את הציונות למרכז. לדבר עברית, להניף את הדגל, לשיר את ההמנון, להסתובב כחול לבן בירושלים, בלי בושה". כלומר, כבר באבסטרקט הם מעידים על עצמם כמתעניינים בסמלים, כלומר – באיקונות – בלבד. וזה לא משתפר.

נמשיך. בעמוד האודות מוגדרת התנועה כ"תנועת מרכז חוץ פרלמנטרית", שרוצה לחזק את ערכי הציונות בישראל, לחדש את השיח, ההגות והאידיאולוגיה הציונית, להבטיח את עתיד העם ולקדם את החברה, תוך התמקדות בסטודנטים. מבחינה אידיאולוגית, הם מגדירים את עצמם, כאמור, במרכז, ומסבירים – לא אוסלו, לא ארץ ישראל השלמה. מבחינה אסטרטגית, הם הולכים על התמקדות ב"רצון הלאומי", ב"אמונה בצדקת דרכו של המפעל הציוני" ובמישור התודעתי וההסברתי, ומגדירים את עצמם כ"ממשיכי דרכה של הציונות המדינית שהתווה חוזה המדינה בנימין זאב הרצל". ההסברה שלהם, להגדרתם, כוללת גיבוש אסטרטגיה ציונית כוללת, שילוב בין חשיבות חבלי מולדת, אינטרסים ביטחוניים הכרחיים, הבעיה הדמוגרפית, לכידות הציבור היהודי וצביונה היהודי-דמוקרטי של המדינה.

הם גם מגדירים את ה"איום האמיתי על עתיד הציונות", תחת הכותרת "פוסט ציונות מודחקת", ולמעשה, "התרופפות מושג הציונות חוסר הבהירות שמאפיין את הציונות בשיח הציבורי", שמאפשרים ל"גישות ורעיונות הסותרים את עקרונות הציונות לחדור עמוק לתוך מוקדי ההשפעה".

בהמשך, הם מפרטים עשרה עקרונות ציוניים, "שקבלתם ואימוצם בשיח הציבורי, האינטלקטואלי, התקשורתי והתרבותי בישראל יהוו את מימוש המהפכה הציונית השניה", והם כדלהלן:

1. היהודים הם עם
2. עיקרון הלאומיות הוא עיקרון נכון, צודק ומוסרי אשר על פיו יש לחלק את העולם (במידת האפשר)
3. לעם היהודי זכות למדינה ריבונית עצמאית
4. לעם היהודי זכות על ארץ ישראל ובראשה על ירושלים המאוחדת
5. במסגרת חייו הלאומיים בארץ ישראל יוכל העם היהודי לבטא את זהותו, תרבותו ועצמיותו כפי שלא יוכל בשום מקום אחר
6. העם היהודי צריך לקחת את גורלו בידיו
7. שלילת הגלות
8. הבטחת קיומו, הישרדותו, ביטחונו ועתידו של העם היהודי באמצעים הנדרשים לכך. אי לכך גיבוש גבולות בני הגנה הוא עיקרון יסוד ציוני וכך גם זכותה של ישראל להגנה עצמית
9. זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות
10. מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית

אני מודה, אני קצת מבולבלת. סעיפים 1, 3, חלק מ-4, 5, 6, 7, 8 ו-10, איך לומר, לא נראים לי כל כך רלוונטיים. אם זכרוני אינו מטעני, נולדתי לפני 33 שנים וקצת במדינה ריבונית עצמאית, דמוקרטית במידה זו או אחרת, שהעם שמנהל אותה הוא העם היהודי, ושבה מבוטאת זהות, תרבות ועצמיות של אותו עם יהודי מגוון ומרתק, שלקח את גורלו בידיו לפני איזה שישים שנה או משהו באופן די פומבי בצורה של הכרזת עצמאות, ושיש בידיו אמצעים מרובים, שהוא אינו מנצל ברובם, להבטחת קיומו, הישרדותו, ביטחונו ועתידו של כל אזרח. אה, כן, וגם להגן על עצמו. ולמיטב הכרתי, אני חיה במדינה כזו מאז ועד היום. עקרון 2 נראה לי קצת מוזר, מאחר והוא מדבר על מושג שלא ממש הבנתי כיצד הם מגדירים אותו, כלומר, "לאומיות", ומעניק לו סמכות שנראית כלקוחה מעיקרי האידיאולוגיה הפאשיסטית שהזמין מוסוליני. עקרון 9 גם הוא קצת משונה, בעיקר במצעה של תנועה שמגדירה את עצמה כתנועת מרכז וככזו שמעניין אותה "שיח". והחשוב מכל, לא הצלחתי למצוא בכל הפומפוזיות הזאת אפילו רמז קטן למה בדיוק הם מתכוונים כשהם אומרים "ציונות".

אז המשכתי לקרוא. מצאתי גבב של מאמרים הזויים, שמבטאים אידיאולוגיה ימנית די לא מתונה, בוודאי שלא שום דבר שקשור למרכז. אחד מהדברים היותר מאירי עיניים לגבי מהותה של התנועה נמצא במה שהם מכנים "דו"ח מדד הציונות", כשמה שמתפרסם באתרם הוא המדד לשנת 2008. סקרים אני מחבבת, ואף למדתי קצת לקרוא. ברוב המקרים, העניין האמיתי לא נמצא בתוצאות, אלא דווקא בשאלות. ובכן, השאלה הראשונה החשובה שמתעוררת כאן היא כמובן מהי ההגדרה האופרציונלית של הציונות לפי מדד הציונות של אם תרצו. והתשובה מרתקת: הגדרה עצמית כציוני, ריבונות בירושלים (המאוחדת), תמיכה בסיפוח גושי התיישבות והתנגדות לנסיגה לגבולות 67. האתגרים הציוניים כפי שמגדירה אותם התנועה הם: חיזוק הנגב והגליל, חיזוק ערכי הציונות, התמודדות נחושה מול ערביי ישראל על זהותה היהודית של המדינה, הגברת עלייה, חיזוק יהודה ושומרון, ו"אחר". אבל כמובן שזה החלק השולי של המדד. החלק החשוב הוא ההגדרה של פוסט ציונות וקצת אוי אוי אוי פסאודו אקדמי ובטבלאות על מצבה העגום של האקדמיה בישראל מבחינה ציונית.

***

חוזה המדינה תיאודור הרצל נדרש להתמודד עם שאלת קיומו של העם היהודי, ועם שאלת הרצון והמוטיבציה הלאומית וכדומה, מכיוון שהוא עסק בגיבוש קוהרנטי של זהות לאומית קונקרטית בתקופה שבה זו לא הייתה קיימת, שהייתה מחלוקת רצינית לגבי עצם הצורך בה ואפשרות קיומה. ולמרות זאת, חוזה המדינה תיאודור הרצל לא נשאר שם, למרות שמכתבי וציטוטי "אם תרצו" אפשר היה לחשוב שכך הוא הדבר.

חוזה המדינה חזה מדינה של ממש. הוא לא התבייש ולא פחד להתעסק בפרטים הקטנים ביותר, מרכישת האדמות, בניית הבתים, סלילת הכבישים והיחס לפועלים ועד לשפה המדוברת, יחסי הדת והמדינה, היחס לנשים, תוכני האקדמיה והיחס לערביי ישראל. היה לו חזון מלא תוכן תחת המילה הקטנה הזאת, "ציונות". על חלקים גדולים ממנו הייתי חותמת בשמחה גם היום. והוא פתח דיון, שבו היו כמה הגדרות למושג. ומי שהגיע הנה בסופו של דבר, בכל אחד מהשלבים, פתח את הדיון הזה מחדש, בין אם מסיבות אידיאולוגיות ובין אם מסיבות פרקטיות. בן גוריון, למשל, החליט לוותר על חזונו של הרצל בענייני דת ומדינה מסיבות פרגמטיות למדי. הוא חשב, למשל, בניגוד להרצל, שיהיה לו יותר קל לפקח ולהשתלט על מוסדות הדת ואנשיה אם הם יהיו כפופים לו. ואחרים חשבו אחרת. וכל זה קרה בשלב הקשה ביותר והמסובך ביותר, שלב ההקמה.

השלב הזה נמצא הרחק מאחורינו. אין דבר שעשרת העקרונות של אם תרצו מבטאים יותר מאשר תפיסת הקורבן העלובה, שכיום משרתת בעיקר אינטרסנטים שמעוניינים לשמר את הפחד הנדרש כדי למשטר את הציבור, ושתלך לעזאזל המדינה. מדינת ישראל קיימת. מדינת ישראל גם עברה לא מעט שינויים. וכל תפיסה שרוצה לחזור אחורה במקום לבנות על העבר כדי ללכת קדימה היא תפיסה שתוביל את כולנו לאבדון.

לאומיות היא מושג פתוח מאוד. אפילו אדם אחד לא נשאר סטטי במהלך חייו, לא כל כשכן קבוצה גדולה של אנשים לאורך זמן. הציונות של הקמת המדינה אינה רלוונטית ברובה לאנשים רבים מדי. במובנים רבים, לאומיות היא עניין של הגדרה עצמית ותחושת שייכות, ומדינת ישראל עשתה רבות בשנים האחרונות, בתחומי חיים רבים, כדי שרבים מאזרחיה לא יוכלו לחוש יותר מדי שייכות לעמם, ואני אפילו לא מדברת כאן על בני דתות ולאומים אחרים, אלא רק על יהודים. תוסיפו לכל זה גם את תהליכי הגלובליזציה החזקים מאוד של השנים האחרונות, שהתנהלו בצורה פרועה ופגעו ביחידים רבים באופן ששוחק כל תחושה של הזדהות עם משהו בכלל, ותקבלו מצב מאוד בעייתי. הדבר הנכון לעשות הוא לפתוח באופן אמיץ וכנה את הדיון בתכניה של הלאומיות היהודית, ובאופנים שבהם ניתן להגדירה מחדש כך שתוכל להתמודד עם אתגרי העולם המשתנה הזה. תוך כדי זניחה מוחלטת של כל מה שקשור לתכנים שהיו בציונות בתקופת הקמתה. כבר קמנו. אנחנו כאן. תמשיכו הלאה מכאן. להתעסק בדברים האלו זה בזבוז זמן יקר, או הסחת דעת. השאלות היחידות שצריכות לעמוד על הפרק כאן הן שאלות של איך – איך אנחנו רוצים שתיראה המדינה הקיימת שלנו, איך אנחנו מתכוונים ליישם את זה.

נכון, יש גם גורמים ילדותיים מהצד השני שקוראים לשבור את הכלים, ולוותר על העניין כולו. לעיתים הם אף מתהדרים בנוצות של "פוסט" ומבטאים תפיסות רלטיביסטיות. הם בסך הכל הצד השני של אותה מטבע חסרת אונים שמנסה להעמיד פנים שהעולם לא באמת קיים. אין זהות בין "פוסט" לבין רלטיביזם, בניגוד למה שמנסים לטעון באם תרצו. פוסט, לעיתים קרובות מאוד, הוא פשוט מילה אחרת לביקורת, לאתגור של הקיים. מה שיש לו תוכן, מה שמאמין בעצמו, יכול גם להשתנות, ויכול להתמודד עם אתגרים כאלו. היהדות עשתה את זה במשך זמן רב מאוד, ועוד בגלות, כך שעקרון "שלילת הגלות", למשל, זה דבר אידיוטי לחלוטין. למה לשלול משהו שאפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה על המשכיות והתמודדות עם אתגרי הזמן, קשה לי להבין.

את דעתי על המלחמה בעזה כתבתי כאן יותר מפעם אחת. התגובה ההיסטרית של מוסדות מדינת ישראל לדו"ח גולדסטון היא בחזקת "על ראש הגנב בוער הכובע". חקירה אמיתית ורצינית של ההתנהלות שם, תוך כדי הטלת אחריות אישית מלאה על מי שציית לפקודות בלתי חוקיות בעליל, כמו גם על מי שנתן אותן – עד לרמות הגבוהות ביותר – היא ההכרח המוסרי שלנו כעם וכמדינה, שלא צריכה להישאר בידיים של אף גורם זר, בלי קשר לכלום. ציונות שמבוססת על נאמנות עיוורת ללא ספקות וללא שאלות, ושכל מטרותיה הן לנפנף בדגל ולשיר את ההמנון בירושלים, אינה ממשיכה בשום צורה שהיא שום דבר ממה שהרצל דיבר עליו, ורק מבזה את זכרו ואת מה שיצר.

לקריאה נוספת:

מגולדסטון להרצל בחמישה מהלכים – שוקי

יכול להיות שזה נגמר? להרוג את השליח (2) – אייל גרוס

מול המציאות, לא מול האידיאה – יוסי גורביץ

זו התשובה שמביכה – נמרוד אבישר

איבדתי את סבלנותי לטרולים. איבדתי את סבלנותי לתגובות אוטומטיות ושחוקות ששמעתי כבר אלף אלפי פעמים. אין לי כבר כוח להתעסק עם אנשים שלא טורחים לקרוא את הטקסטים שעליהם הם מגיבים. אין לי כבר כוח להיגרר לשיחות על המובן מאליו, או להתעסק עם טיעוני "הכל אותו דבר ולשום דבר אין משמעות". ובעיקר אין לי כבר כוח לאנשים שחושבים ששיחה היא מלחמת אגו שיש בה מנצחים או מפסידים. הניצחונות היחידים שיכולים להיות בשיחות הם שלמדתי משהו חדש, שניסחתי משהו טוב יותר, שזיקקתי רעיון, שהגעתי לאיזשהו סוג של תובנה, דברים מסוג זה. יש מספיק מקומות באינטרנט לנהל בהם מאבקי חיזוק אגו מעוך. הבלוג שלי הוא הסלון שלי. מה שמשעמם אותי לא יכנס אליו.