באמצעות דף הפייסבוק של כרמל ויסמן (זו הזדמנות לברך אותה לרגל קבלת הדוקטורט), הגעתי לסרטון מקסים שגורם לך לחשוב על משולש היחסים שמתקיים בין גברים, נשים וטכנולוגיה. בימים אלו, שבהם מחשבה היא עניין נדיר לכשעצמו, חשבתי שמן הראוי להציג אותו גם בפניכם (הסרט זכה בפרס בפסטיבל הסרטים הקצרים שהתקיים השנה ב-2006 בברלין).

Click here to view the embedded video.

האם זה מה שמחכה לנו?

בתקופה האחרונה קראתי את "אשפי המספרים", ספרו של סטיבן בייקר שיצא באחרונה בתרגום לעברית (הוצאת מודן, תרגם: גיא הרלינג). את הספר קיבלתי כדי לכתוב עליו ביקורת עבור מוסף ספרים של "הארץ". הביקורת התפרסמה הבוקר ואני מזמין אתכם לקרוא אותה. אני לא חושב שתתחרטו. בשבוע שעבר דיברתי על הספר אצל לונדון וקירשנבאום ומי שמעוניין לצרוך גרסה קצרה יותר ופחות מנומקת של הביקורת, מוזמן לצפות באייטם.

כתבתי כ-1,200 מילה בביקורת שלי ל"הארץ" ויכולתי לכתוב יותר. הרבה יותר. זה לא שלספר אין פגמים. למחברים האמריקאים של ספרי עיון יש נטיה מעצבנת לגלוש לפירוט יתר כאשר הם מתארים סיטואציה ("פגשתי את ג'ו שמו בבית קפה קטן בוושינגטון. למרות השעה המוקדמת, הוא נכנס בצעד קליל אל בית הקפה. מיד הבחנתי שהוא מסוג האנשים שכבר שתו את הקפה שלהם הבוקר. הזמנתי אותו לשבת לידי. הוא הניח את התיק שלו, מסוג התיקים שחביבים על סוכני סי.איי.איי, לידו. כוח ההרגל. הוא הזמין קפה. חייכתי" וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה), בעוד שכל שאתה רוצה הוא לשמוע מה יש לג'ו שמו לומר. אולי הסיבה לסגנון הזה נעוצה בכך שבייקר עצמו הוא עיתונאי והוא לא מתאפק מלתת קצת צבע, כפי שנהוג לעשות בכל כתבת מגזין שמכבדת את עצמה.

אבל כאשר בייקר משאיר את הצבע בצד וניגש אל הסיפור עצמו, הוא מספר סיפור מרתק שהשורה התחתונה שלו היא שכולנו מספרים (numbers). למעשה, כולנו נבלעים בתוך משוואות שמחשבות מספרים שאמורים לייצג אותנו, את העמדות שלנו, את המחשבות שלנו, האמונות, הנטיות וההעדפות שלנו. בספר חושף בייקר את הדרכים שבהן הופכים אותנו למספר וגם מציג חלק מהמשמעויות.

הוא מקפיד להציג את שני צדי הסיפור: כן, אנחנו הופכים לנתון שאחריו ניתן לעקוב ושבאמצעותו ניתן למכור לנו יותר, לשווק לנו יותר, לגרום לנו לעבוד יותר אבל לעובדה שניתן לייצג את העצמי שלנו, ואפילו את הגוף שלנו כמספר, יש גם יתרונות. אלו באים לידי ביטוי בתחום הבריאות ואפילו בתחום האהבה (חישבו על אלגוריתמים שמשדכים אנשים בהתאם למידת ההתאמה שלהם שהושגה באמצעות ניתוח מתמטי של העדפותיהם ונתוניהם הגופניים).

מכיוון שאנחנו מספר בכל מקום מקטלגים אותנו, ממיינים אותנו וכמובן, מדרגים אותנו. פעם אחר פעם אני חוזר לטקסט הזה, הראשון שכתבתי עבור "העין השביעית", שכן בעיני הוא מייצג את ההוויה של העיתונאות החדשה: "בוא ונדרג אותך". כך, מופיעים בעיתונות הישראלית אינספור רשימות ממוספרות שמדרגות אנשים לפי משהו: הרווקים, העשירים, המתעשרים החדשים, המשפיעים, הצומחים, הנחשקים – וכמובן כל אלו שנפלו מהמקום התשיעי למקום ה-27. שנה קשה היתה להם.

האופטימיות של בייקר לא משכנעת אותי. לתחושתי אנחנו לא מעריכים נכונה את היכולת של "הנומראטי", של אשפי המספרים, לבצע מניפולציה במספרים כיוון שאנחנו בטוחים שמספרים לא משקרים.

אוהו, הם משקרים. כל הזמן.

אני קורא לא מעט טקסטים של לא מעט סטודנטים וזו חוויה מרתקת מבחינה לשונית. אני כותב "מרתקת" כיוון שאני בחור עדין. עדינות היא שמי השני. קוראים לי ד"ר יו"ר יובל עדינות דרור.

יש לסייג: כתיבה היא מיומנות נרכשת וסגנון כתיבה הוא משהו שלוקח זמן ללטש, לשכלל ולשפר. סטודנטים הנמצאים בראשית דרכם עדיין לא מיומנים בכתיבה, שלא לדבר על כתיבה אקדמית שהיא סגנון בפני עצמו. מרצים לוקחים עובדה זו בחשבון כאשר הם קוראים עבודות של סטודנטים. ועדיין, פעם אחר פעם, אני חוטף צמרמורת כאשר אני נתקל בשני שיבושים שהפכו כל כך פופולאריים וכל כך מושרשים שהם מאיימים על שלוות הנפש שלי.

הראשון הוא ההחלפה של המילה "לכתוב" במילה "לרשום". בני ציפר כתב על כך כבר לפני יותר משנה אבל אני לא בטוח שהוא מודע לעומק השימוש בשורש ר.ש.מ. אולי ציפר צודק כאשר הוא כותב שההחלפה של "כותב" ב"רושם" נובעת מהשימוש המגוחך במילים גבוהות שנפוץ כל כך בקרב צעירים. אולי זו הסיבה שהם משתמשים ב"אני חש" במקום ב"אני מרגיש". מה שבטוח הוא שהשימוש במילה "לרשום" הוא מטופש בעיני. משפטים כמו "אולי תרשום כתבה" או "המשתמש רשם בפייסבוק" מעוררים בי עווית שאינני שולט בה.

השיבוש השני נובע, לדעתי, משיבוש בדיבור שמחלחל גם אל שיבוש בכתיבה. צעירים רבים (וכאשר אני כותב "צעירים" אני מתייחס לבני נוער ולסטודנטים) לא שמעו על האות א'. לכן אין הם אומרים – וגם לא כותבים – אני "אכתוב", "אומר", "אטפל", "אנסה", "אבקש", "אחשוב", "אדבר". תחת זאת, בכל שורה שניה מופיעים "אני יכתוב", "אני יאמר", "אני יטפל", "אני ינסה", "אני יבקש", "אני יחשוב", "אני ידבר".

כמו בכל דור, גם כיום מתנהל ויכוח סביב השאלה האם צריך לדבר ולכתוב בעברית תקנית, האם יש כזה דבר "עברית תקנית", האם לא הגיע הזמן להפסיק עם הטהרנות הזו של השפה, האם לא הגיע הזמן שאנשים יבינו ששפה היא דבר מתפתח, שהאקדמיה ללשון הוא מוסד אנכרוניסטי שיש לבטלו. כאמור, הדור הזה אינו שונה.

תהיה עמדתכם אשר תהיה, אני לא מתבייש להודות שישנם שיבושים שמכאיבים לי באוזן.

אבל אני יחשוב על זה עוד קצת ואולי בעתיד אני ארשום ירשום משהו אחר.

* גבי אביטל הוא המדען הראשי במשרד החינוך

תיאום ציפיות
לא כולם צריכים להיות מהנדסים בינאריים.

גניקולוגיה
בוגרת אוניברסיטה ממוצא בדואי לא תסיים את הלימודים ותלך ללדת עשירייה.

התקווה
נכון, כיוון שגם הערבים וגם החרדים בתמונה, וזה מוריד את הממוצע הכללי. בעתיד זה ישתנה כי יהיו פחות ערבים וחרדים.

צל"ש
האשכנזים לא מסתירים את האפליה הזו, וזה יכול להיאמר לזכותם.

כור ההיתוך
תשמע, הספרדים הם עבדים נרצעים של האשכנזים.

בן דרור ימיני
לצערי, יש כאן גופים של הקרן החדשה לישראל, ממומנים מקרנות אירופיות, שרק מלבים את היצרים והסכסוכים במדינה, והכל כדי שישראל תהפוך להיות מדינת כל אזרחיה.

זואולוגיה
אם כל כך טוב להיות אדם, למה יש עדיין קופים?

ספקנות
אלוהים ברא את האדם. אין מצב אחר.

בקיאות
אתה רואה בעלי חיים שיש להם שיטות ציד, הגנה וקיום. זואולוגים בעלי שם אומרים שזוחלים קפצו מעץ לעץ ואז צימחו להם כנפיים. זה נראה לך הגיוני? זו זואולוגיה.

היסטוריה
מה שחשוב הוא שהבריאה הראשונה הייתה של אלוהים.

דאג וטוני
אולי היו פעם פרקי זמן אחרים והתהליכים הפיזיקליים מבריאת העולם ועד המבול התרחשו בקצב שונה.

סמנטיקה
זו לא תורת האבולוציה, זו השערת האבולוציה בסך הכל.

צניעות
הרי אני לא טיפש.

גליליאו
להבדיל מהכנסייה שרדפה את המדענים, אותי רודפת כנסייה אדוקה לתיאוריה שיש בה פגמים והיא עדיין לא סגורה.

נוסטלגיה
פרופ' יהושע קולודני, חתן פרס ישראל, אמר שאני מחזיר אותנו לתקופת החושך של ימי הביניים. תקופת החושך? הלוואי שהייתי חי בתקופת ימי הזוהר שלנו בימי הביניים, עם רש"י, דון יצחק אברבנאל, יהודה הלוי ומשה איבן עזרא.

דוגמה אישית
אם ימשיכו לכתוב בספרי הלימוד כי כדור הארץ מתחמם בגלל פליטת פחמן דו-חמצני, אני אתעקש על כך שזה לא המצב.

אל גור
שטויות. אין שום הוכחה להתאמה בין ריכוז הפחמן הדו-חמצני ועליית הטמפרטורה.

מחקר
פליטת הפחמן הדו-חמצני שתורם האדם היא פחות מפרומיל של הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה.

בית דגן
מאז 1998 הטמפרטורה התייצבה. בשנה האחרונה ישנה עלייה, לא דרמטית.

אקסיומה
אתה לא יכול לאכול בלי לזהם. אתה לא יכול להשתמש באנרגיה לא מזהמת בתחנות הכוח.

אנינות
הנזק בסך הכל נסבל.

אני ראשון!!!1
מדעני אקלים מתוגמלים היטב בכסף על מנת להטות מחקרים לטובת הקו השולט. הדברים התגלו לפני פחות משנה. אני הצבעתי עליהם קודם.

מנחם בן
נו, באמת. מה התרומה הסגולית של עוז להוויה הלאומית? לשפה העברית?

חגיגה
לשמחתי, האמון בבג"ץ הולך ונשחק.

פרויד
צריך לעמוד בתחילת כל שיעור לכבוד המורה. זו דרך להחזיר את המערכת לשפיות.

מולטי-טאלנט
חשוב שתכתוב. רכישת מטוס F35, החמקן , בעת הזו היא טעות חמורה. אין למטוס הזה שום יתרון. החמקנות לא עובדת יותר.

(מתוך "המדען הראשי פותח את שנת הלימודים", 'מעריב', 27.8.2010)

חמש שנים. מי היה מאמין.

במשך חמש שנים (כמעט רצופות) אני כותב טקסטים בגלוב. מאות אלפי מילים נכתבו כאן עד שלעתים אני מתקשה למצוא טקסט באמצעות מנוע החיפוש שלו; יש יותר מדי תוצאות. עניין אירוני, כשחושבים על זה, כי לא פעם אני כותב בגלוב טקסט לא בגלל שהוא חשוב או מעניין אלא פשוט בגלל שאני רוצה לזכור ולא לשכוח: לזכור קישור, לזכור סרטון, לזכור מקרה. אז אני כותב עליו, מתעד אותו מתוך ידיעה שאני תמיד אוכל למצוא אותו. אבל לא. דברים הולכים לאיבוד. כל הזמן. לא לחינם כבר חודשיים דבר היו"ר הוא Lost.

3,359 פוסטים (כולל הפוסט הזה) נכתבו מאז שהגלוב הוקם ב-28 באוגוסט 2005. יותר מ-70,450 תגובות נכתבו בו על ידי אינספור מגיבים. מסד הנתונים של הגלוב כל כך גדול עד שהוא עצמו מהווה מכשול בפני העברתו של הגלוב לאתר אחסון חדש.

השנה הבאה תהיה שנה מאתגרת במיוחד: עבודה חדשה ותובענית בשילוב של מרחק גיאוגרפי לא מבוטל, תגרום לכך שהזמן הפנוי שיוותר לי לכתיבת פוסטים יהיה מצומצם. כבר השנה הרגשתי איך נפח הכתיבה שלי יורד ובמשך שבועות שלמים הופיעו בגלוב פוסטים ספורים. מצד שני, הגלוב עדיין כאן, בועט כתמיד, לעתים יותר מדי. זה לכשעצמו הישג לא מבוטל.

חמש שנים. מי היה מאמין.

Click here to view the embedded video.

* את יום ההולדת של הגלוב מלווים חמישה העדרים חדשים ומעולים של אריה. אין כמוך.

ביום שלישי שעבר פרסמתי פוסט אשר עסק, בין השאר, במחקר אמריקאי אשר בדק את "מידת השמאלנות" במחלקות שונות באוניברסיטאות בקליפורניה ובין השאר מצא שהמחלקות לסוציולוגיה הן השמאלניות מכולן. ב"מוספשבת" של "מעריב", בו לבן דרור ימיני יש טור קבוע, נכתב כמה ימים אחר כך:

מחקר שנעשה בארה"ב חושף נתונים שמצביעים, כביכול, על כך שהטיה פוליטית קיימת בכל אוניברסיטה. בחוגים מסוימים, על כל מרצה עם נטייה רפובליקנית יש חמישה, עשרה או עשרים – עם נטייה דמוקרטית (שמאלנית במושגים של ישראל). אלא שההבדל אדיר. הדמוקרטים הם כחצי מהאוכלוסייה. הפוסט-ציונים, אצלנו, הם אחוזים בודדים.

(זה ממשיך הלאה, מי שמעוניין לקרוא, מוזמן).

יומיים אחרי פרסום הפוסט ההוא, פרסמתי פוסט נוסף, שעסק במחקר של פרופ' יהודה שנהב. אני פותח היום את "מוספשבת" של "מעריב" ומגלה את הטקסט הבא של בן דרור ימיני:

אחד הדוברים המרכזיים של המקהלה הוא פרופ' יהודה שנהב, שעסקנו בו לא מעט בשבוע שעבר. והנה, מתברר ששנהב בנה בסיס נתונים לבדיקת עמדותיהם של עמיתיו הסוציולוגים. הוא מצא שרק פחות מ-20 אחוז השתתפו בפעילות מחאה נגד הכיבוש. זה כמובן לא בסדר. השוואה בין המחקר של שנהב למחקר של המכון לאסטרטגיה ציונית מגלה שהאחרון הרבה יותר רציחני. המחקר האחרון בדק מה מלמדים המרצים. וזה הרבה יותר רלוונטי.

אני שמח לגלות שהקורא בן דרור ימיני מזדמן לגלוב ואני כבר מצהיר, שלא יהיו ספקות, אין לי שום רצון או צורך בקרדיט. קח ממני חופשי, אח שלי, ספר לקוראיך על מחקרים שנעשים בארץ ובחו"ל. בכבוד. אבל אם כבר שבועיים אתה מתכתב עם דברים שמתפרסמים בגלוב, מן הראוי שהגלוב יתכתב עם דברים שאתה כותב.

בן דרור, בסך הכל אני מאוד מכבד אותך ואת כתיבתך. כאשר אחד הטוקבקיסטים דרש לדעת מדוע אני קורא לך "פובליציסט בגרוש" הבהרתי שאותך דווקא כיניתי "פובליציסט". אני מחזיק ממך, מהיושר שלך, מהניסיון שלך, אפילו מהדרך שבה התמודד על תפקיד עורך "מעריב". כבוד.

אבל בזמן האחרון אני חושש לבריאותך הנפשית. בחודשים האחרונים אתה מקיים מסע ציד שבועי נגד "הקרן החדשה לישראל". כשאתה מקבל רוח גבית מ"העיתון" שבו אתה עובד וממאות טוקבקיסטים מוטרפים, אתה מתקיף, שבוע אחר שבוע, את כל מי שנראה בעיניך כמשתף פעולה עם הקרן, כל טקסט שיש חשש שהוא מגלה סימפטיה כלשהי לקרן וכל מי שנודף ממנו ניחוח "אנטי-ציוני".

בסגנון שלא היה מבייש את אחרון רודפי הקומוניסטים בשנים החשוכות של ארה"ב, אתה מסמן מטרות, מציג עדויות ואז יורה את חציך העיתונאיים. השבוע, לדוגמה, החלטת ששאול מופז, הרמטכ"ל ה-16 של מדינת ישראל, שר ביטחון לשעבר וחבר במפלגת קדימה (לא בחד"ש, בפעם האחרונה שבדקתי), הוא אנטי-ציוני. בטקסט שלך טענת שמופז כתב "מאמר שטנה מדהים נגד 'אם תרצו'" ואז הוספת "מופז בצד של האנטי ציונים, לפחות במשתמע".

הנה קטעים מהטקסט של מופז:

אינני מכיר את אותם צעירים החברים בארגון "אם תרצו". חזקה עליי שחבריו מנהלים את מאבקם מתוך אמונה אמיתית בצדקת הדרך ומתוך אהבה למדינת ישראל. אני חושב, באמת ובתמים, שמרצים ישראלים המפרסמים מאמרים התומכים בחרם אקדמי על ישראל הם אנשים שאינם ראויים לשאת במשרה אקדמית הממומנת על ידי משלם המסים. אבל מכאן ועד להסתער על אוניברסיטת בן גוריון ולהשתמש באקטים בריוניים העלולים לפגוע בקיומה של האוניברסיטה ובסטודנטים שלה המרחק גדול. גדול מאוד.

אותם סטודנטים הם אלה המאזינים לאותם מרצים שעליהם יצא קצפם של אנשי ארגון "אם תרצו". חלק גדול מהם ציונים לא פחות מאנשי הארגון. רובם שירתו בצבא ומשרתים במילואים ומדינת ישראל יקרה ללבם. הם מבינים לא פחות מרבים מאיתנו מהי ציונות, שכן הם חיים בנגב יום-יום. האם מישהו חושב שלסטודנטים הללו אין יכולת להבדיל בין טוב לרע? האם מישהו יעלה על דעתו שמרצה הזוי כמו ניב גורדון יגרום ולו לסטודנט אחד לא לשרת במילואים? האם אנשי "אם תרצו" הם הציונים היחידים שנותרו כאן? התשובה היא לא. בפירוש לא.

לקרוא ולהזדעזע. שאול מופז, במאמר שטנה מדהים. אגב, אני צנצנת אם מופז כתב בעצמו את המאמר הזה, אבל הוא חתום עליו וזה מה שחשוב. אם זה "מאמר שטנה מדהים", אם הטקסט הזה הופך את מופז לאנטי-ציוני, ידידי (הרשה לי לקרוא לך ידידי, אני מרגיש מאוד קרוב אליך בשבועיים האחרונים), אתה זקוק לעזרה, לפחות במשתמע.

אבל אפילו בהאשמה ההזויה הזו לא נעצרת. בהמשך הטקסט שלך אתה מציין שבחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב קיים מסלול המציע תואר שני ב"ארגוני שינוי חברתי" אשר מציע הכשרה מעשית בשיתוף עם ארגון שתי"ל. והנה מה שיש לך לכתוב על שתי"ל:

שתי"ל להזכיר, היא הזרוע הביצועית של הקרן החדשה. היא מסייעת לגופים נפלאים שעושים עבודה חשובה. אך רוב הגופים הפוליטיים שזוכים לסיוע הם גופים בעלי אוריינטציה אנטי-ציונית מובהקת.

בן דרור ימיני, אולי כדאי שתצא לאיזו חופשה של כמה חודשים באיזה בית הבראה נחמד? מסע הצלב שאתה מנהל נגד הקרן החדשה לישראל, שבא לידי ביטוי בטקסטים אינספור בשנה האחרונה, עלה לך לראש. נראה שאתה בטוח שאתה הציוני האחרון במדינה שהשתגעה, נראה שאתה משוכנע שאתה זה שמגן על המדינה מפני קונספירציה חשאית של קומץ אנטי-ציונים, אותם אתה רואה בכל מקום ובכל פינה: באקדמיה, בכנסת, בתקשורת, בארגונים חוץ פרלמנטריים, בעצם, בכל מקום בו אתה מביט.

אני עוקב אחרי הטקסטים שלך בחודשים האחרונים וצופה בדאגה כיצד בעיית הרדיפה האישית שלך הולכת ומחמירה. אני מקווה שתמצא מנוחה לנפש המיוסרת והרדופה שלך. אני מאחל לך רפואה שלמה. תרגיש טוב. ותנוח.

במסגרת פינתנו החדשה "דה-קונסטרוקציה של", לכדה את תשומת לבי תמונת הרמטכ"ל המיועד, האלוף יואב גלנט, בפוזה יוצאת דופן. ובכן, לא ממש.

יודעים האזרחים במדינת ישראל שכל נבחר ציבור, פוליטיקאי בלירה, מאמן ספורט בגרוש או סתם מישהו שחושב שזה עושה רושם על מישהו, רץ יום למחרת הישג כלשהו אל הכותל, כדי להניח תפילין, להודות לבורא עולם ובמילים אחרות, כדי להצטלם כשהוא מתחבר לשורשיו היהודים (רגע אחרי שתפס איזה לובסטר לארוחת צהריים).

ראש הממשלה רץ אל הכותל לחבק איזו אבן אחת או שתיים אחרי שהוא נבחר, גם נשיא המדינה, גם יו"ר הכנסת. מאמני כדורגל ו/או כדורסל נוהגים לקחת מונית ספיישל לכותל אחרי שהם זוכים באליפות זו או אחרת שהרי אלוהים בכבודו ובעצמו, התפנה משאר עיסוקיו, וגרם לחלוץ להבקיע כמו גם לשוער להשמיט את הכדור. זהו "אלגוריתם הכותל": גובה הפרופיל הציבורי כפול ההישג המטופש שהשגת שווה למהירות שבה תגיע אל הכותל כדי להצטלם בפוזת "מתפלל בכוונה מלאה".

אבל יש בעיה עם גלנט. יום לאחר בחירתו הוא לא נסע אל הכותל. טפו.

אבל! אל דאגה, בשביל זה יש צהובונים במדינה.

"ידיעות אחרונות" הצליחו לשים יד על תמונה בה נראה גלנט כשהוא מניח תפילין לפני כמה שבועות (!) בבית חב"ד (!!) במומבאי שבהודו (!!!).

העיקר שהרמטכ"ל מתפלל.

זה לא הסוף. הקרדיט לצילום הוא כדלקמן: Picasa COL.ORG.IL. נשבע לכם. שזו כמובן טעות. הקרדיט צריך להיות: Picasa WTF.ROFL.BS.

כותרת: כשעתיים לפני ההגרלה שלח ב-81 שקל וזכה ב-18 מיליון שקל בלוטו
אם זה היה שלוש שעות – לא היה סיפור.

תושב הצפון כבן 50
פרירפריה.

נשוי ואב ל-5
הו, פריפריה פלוס הרבה ילדים!

הוא הזוכה היחיד ב-18 מיליון שקל בהגרלת הלוטו שהתקיימה במוצאי שבת
בנזונה.

אין מדובר בחובב לוטו מזדמן שעבר במקרה ליד דוכן הלוטו והחליט לנסות את מזלו,
אי אפשר לזכות אם ממלאים פעם ב… (כלומר אפשר, אנחנו נציג בפניכם בהודעה לעיתונות הבאה מישהו שבמקרה הגיע לדוכן וזכה, אבל הפעם אנחנו רוצים להסביר לכם שאי אפשר).

אלא באדם שפיתח תחביב קבוע לאורך השנים אותו הוא דואג לטפח מדי מוצאי שבת.
"תחביב"! הוא פיתח תחביב! איזה יופימיזם מעולה! ובכן, כך זוכים: מתמכרים. במשך שנים מוציאים 81 שקל כל שבוע, אבל ממש כל שבוע, ובסוף זוכים. זו הדרך. 81 שקל. כל שבוע. כלומר 324 שקל מדי חודש או 648 שקל מדי חודש אם הוא ממלא גם בהגרלות שבאמצע השבוע.

גם הפעם, כהרגלו, מילא הזוכה את טופס ההגרלה בסכום קבוע של 81 שקל, שלח אותו סביב השעה 9 בערב.
המכור נוהג כמו מכור ובאופן שיטתי שלח גם הפעם טופס ב-81 שקל. העובדה שהוא שלח את זה ב-9 בערב ולא יום קודם, או שעתיים קודם, או 5 דקות לפני שסגרו ת'דוכן לא משנה כלום אבל זו הודעה לעיתונות, ואנחנו עיתון ולכן אנחנו צריכים להראות כאילו יש איזשהו סיפור מעניין בכל התעמולה הזו.

ומיד לאחר מכן פנה לישון מבלי לצפות בתוצאות ההגרלה
אף פעם אל תלכו לישון לפני שאתם צופים באיכקוראיםלה מערבבת את הכדורים (ותודה לועדה המפקחת).

לאחר מכן, בנו החליט לבדוק את הטופס אותו שלח אביו, וכאשר גילה לתדהמתו כי המספרים הרשומים בטופס תואמים למספרים הזוכים מיהר להעירו וליידע אותו על הזכייה.
דרמה אנושית בשידור חי.

"אין ספק שאין דרך טובה מזו להתחיל את השנה החדשה", אמר הזוכה שהגיע לבית מפעל הפיס בכדי לאסוף את הזכייה שהדירה שינה מעיניו.
לא סיפרתם קודם שהוא ישן מצוין? איך פתאום הזכייה הדירה שינה מעיניו?

לדבריו, טרם החליט מה יעשה עם הסכום הגדול בו זכה.
ראיון ראשון עם הזוכה: תחקיר עיתונאי, סוגה עלית.

(מוגש בחסות מפעל הפיס ואתר דה-מרקר)

*** עדכון: המשרה אוישה. תודה רבה מקרב לב לכל אלו שיצרו קשר ושלחו קורות חיים ***

בשנה הבאה אני נכנס לתפקיד חדש: ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. כחלק מהקורסים שאעביר במכללה למנהל אלמד סטודנטים שנה א' קורס שנתי, יחד עם שתי מרצות נוספות (לכל אחד מאיתנו קבוצה נפרדת) הנקרא "יסודות החשיבה החברתית", שהוא בעצם "מבוא לסוציולוגיה לאנשי תקשורת".

משום כך אני מחפש עוזר/ת הוראה בעל תואר ראשון (לפחות) בסוציולוגיה, אשר נמצאים במהלך לימודיהם לתואר שני (לא חייב להיות בסוציולוגיה) ויש להם נסיון בהוראה (למרות שאין בקורס הזה תרגיל). עדיפות תינתן למועמדים אשר תרגלו את הקורס "מבוא לסוציולוגיה" ו/או קורסים אחרים בסוציולוגיה ויכולים להציג המלצות. גם דוקטורנטים יתקבלו בשמחה.

דרישות: נוכחות בקורס במהלך השנה, שעת קבלה, שמטרתה לסייע לסטודנטים מתקשים, ובדיקת מבחנים.

מכיוון שמדובר בקורס המבוסס על תיאוריות סוציולוגיות ישנן דרישות נוספות: שנאה עצמית, חובבי ערבים, מתעבי המדינה, שורפי דגלים, חותמי עצומות אשר קוראות לכונן מדינה לכל אזרחיה, ומעריצי סמי סמוחה וברוך קימרלינג. אנרכיסטים של הגדר: יתרון. בקורס ילמדו גם תיאוריות שאינן פוסט-ציוניות אבל נשתדל להמעיט מערכן, להסביר את פגמיהן ולקלל את כותביהן. הסילבוס עבר אישור של המועצה הגבוהה של השמאל הקיצוני ואין בו אפילו טקסט אחד שתומך בקיומה של מדינת ישראל. אחרי הכל, אתם יודעים, סוציולוגיה.

עוזרי הוראה ציונים יתקבלו רק בתנאי שהם יודעים לשיר את המנון ההחמאס ולא לפני שעברו בהצלחה בדיקה גנטית שמוכיחה שאמא שלהם ערביה.

אם אתם סבורים שאתם עונים לדרישות, או לפחות לחלקן, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר דרך האימייל הסגול עם הנקודות הצהובות. גם מועמדים שלא עונים על הדרישות עשויים להתקבל אבל הם חייבים להיות מה-זה טובים.

הקורס מתחיל בשנת הלימודים הקרובה.

ולמי שעדיין לא הבין, אני באמת מחפש עוזר/ת הוראה לקורס הזה.

*** עדכון: המשרה אוישה. תודה רבה מקרב לב לכל אלו שיצרו קשר ושלחו קורות חיים ***

ערוץ 10 עומד לערוך שורה של שינויים בלוח השידורים שלו במסגרתם יעביר את התוכנית "לונדון את קירשנבאום" כך שלא תשודר עוד בין השעות 19:00-20:00 אלא בין השעות 17:00-18:00 (פרטים נוספים ניתן למצוא כאן). כיוון שבזמן האחרון יש לי עניין אישי בתוכנית, קראתי את הידיעות כמו גם את הטקסט של יעל פז-מלמד ב-NRG אשר קראה לערוץ 10 "לא לגעת". להלן כמה מהתגובות לטקסט שלה:

כל עוד מנהיגי הימין לא "מדבירים" את תופעת "הבולשביזם הישראלי" הם קריקטורה בלבד ושלטון הימין הוא בדיחה עצובה; כמעט כל הממסד במדינה שלנו מיישר קו עם הסמול כי שם מרוחה החמאה; אנחנו בעד משפחת ליאל; האם ידעתם שהאגודה לזכויות האזרח פועלת לחיסול המדינה היהודית; שיתוף פעולה עם אויבינו. זה בדיוק מה שמתרחש; בנאומו בפני הקרן החדשה לישראל שנשא לאחרונה אהרון ברק פתח צוהר לראות איך להשתמש במערכת המשפט לקדם את משנתו האנטי ציונית; אהרון ברק שודד ים והחוק בשבילו הוא רק טיוטה; ליברמן מתאים לשלטון; יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית כפעולה ראשונה להצלת המדינה; בג"ץ ביצע הפיכת חצר; כל הפיקוד העליון של צה"ל חטוף בידי השמאל; לא להרשות לעובדים זרים להשתמש בילדים כתירוץ להשאר בארץ; הכנסו לרוטר וראו את בייניש ביחד עם בכירי הקרן להשמדת ישראל; נמאס כבר מיואב צור השמאלני; הגיע הזמן לחשוף את הגנרלים לשעבר העושים עסקים עם החמאס; ביבי כבר ערק והצטרף לשמאל; האמת על האיסלאם; מחדלי-שלום, ואפילו פשעי שלום; למה נתניהו כל כך מפחד להתעסק עם המגה פושע שי ניצן; כל הפיקוד העליון של צה"ל חטוף בידי השמאל; האם המינויים בצמרת צה"ל נעשים בצורה מקצועית; הבולשיביזם בישראל חי וקיים; האם ידעתם שהאגודה לזכויות האזרח פועלת לחיסול המדינה היהודית?; לא מתקיימת דמוקרטיה באמת; מיגור השמאל הקיצוני תוך ניתוקו מעמדות הכוח; זה מגיב ערבי בתשלום של נעמי חזן מאוניברסיטת חיפה; הקרן החדשה מקימה מלון בעזה; משמרת מחאה מול מאהל שליט כל יום מהשעה 18:00 נגד שחרור מחבלים; משטרת ישראל משתפת פעולה; אנחנו נלחם באנטי ציונים מהבתים, מהחצרות ומהגגות – עד למיגורם; קרן אברהם פועלת גם היא לחיסול המדינה היהודית; ישראל מונהגת על ידי אוליגרכיה; מפקדיו הבכירים של צה"ל אינם עסוקים בהגנה על ישראל אלא בגיבוי האוליגרכיה השלטת; הגנו על ילדיכם; יוצאי חלצי פליטי השואה כמהים/מייחלים לשואה 2 ולתאי גזים.

בגלוב קיים פוסט שמהווה שיחה צדדית לכל המתרחש כאן. הוא מתנהל על פי היגיון פנימי משל עצמו. לדעתי, זו אחת מההתפתחויות היותר הורסות שהתרחשו כאן – אני מת על הפוסט הזה. אבל מעולם לא ראיתי אתר שלם שנחטף בידי המגיבים שבעצם משתמשים בכל ידיעה ובכל טקסט כפלטפורמה לכתיבה על נושאים אחרים לגמרי. זה לא צה"ל שנחטף על ידי השמאל (כדברי המגיבים המלומדים ב-NRG) – זה אתר "מעריב" שנחטף על ידי המגיבים שלו. די מדהים, אם אתם שואלים אותי.

הפוסט הקודם עורר דיון נרחב גם בגלוב וגם ברחבי הרשת. הוא הגיע למקומות בלתי צפויים וקיבלתי תגובות שונות ומרתקות מאנשים שונים. אחת התגובות הובילה אותי למחקר שביצע פרופ' יהודה שנהב, אותו הזכרתי גם בפוסט הקודם, אודות הסוגיה שעומדת בבסיס הטענה של "אם תרצו" לפיה הסוציולוגים בישראל (הם דיברו על החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וחוג אחר באוניברסיטת בן-גוריון) מוטים פוליטית ולמעשה מקדמים עמדות שמאל קיצוניות ואנטי-ציוניות.

במחקר (זהירות, קובץ PDF), אשר פורסם רק לפני שנתיים, אסף שנהב נתונים אודות כל הסוציולוגים אשר נמנו עם המסלול הרגיל בחמש האוניברסיטאות הגדולות בשנים 2002-2003 "על מנת ללמוד על מידת השתתפותם כאינטלקטואלים ציבוריים בפעילות פוליטית נגד הכיבוש". שנהב הגדיר "אינטלקטואל ציבורי" כמי שהיו לו לפחות שתי הופעות באמצעי התקשורת שבהן הוא ביקר את הכיבוש או תופעות אחרות כמו בניית חומת ההפרדה, חיסולים ללא משפט, שירות בשטחים ועוד.

הנה התוצאות:

רק שמונה סוציולוגים (6%) מכלל 133 סוציולוגים ענו על הגדרה זו.
רק 17% מהסוציולוגים השתתפו בפעילות מחאה כלשהי נגד הכיבוש.
רק 18% חתמו על עצומה אחת במשך השנתיים שנסקרו.
רק 5% חתמו על שתי עצומות.

אוקיי, אז אולי הם לא פעילים ציבורית אבל בתוך הסוציולוגיה פנימה, הם מרבים לעסוק בסוגיית הכיבוש ולכן גם ללמד אותה. לא ממש.

רק 1.5% (!) מהסוציולוגיה עוסקים בהוראה על הכיבוש. רק 4% מהסוציולוגים בישראל עוסקים במחקר ישיר על הכיבוש ורק 10% עוסקים במחקר עקיף.

כאשר שנהב נדרש להסביר את חוסר המעורבות של הסוציולוגים הישראלים בפוליטיקה הוא כותב שחברי הסגל הצעירים חוששים "שהבעת עמדה פומבית תזיק לתהליך קידומם, מה שמוביל אותם בסופו של דבר לצנזורה עצמית. מסע הפחדה ישיר או עקיף מתנהל במקביל בתוככי האוניברסיטה ומחוצה לה". הטקסט, כאמור פורסם בשנת 2008.

שנהב מעלה גם הסברים אחרים הקשורים בהתפלגות חברי הסגל בחוגי הסוציולוגיה מבחינה לאומית, אתנית ומגדרית, אותה הוא מכנה "כמעט ושערורייתית" (כמעט אפס סוציולוגים פלסטינים, 10% מזרחים, 30% נשים). המחקר אינו ארוך או קשה לקריאה. אני מציע לכם לקרוא אותו בעצמכם.

מן הסתם, אנשי "אם תרצו" יגחכו. עבורם אלו לא יותר מדמעות תנין. הסוציולוגים הישראלים, ודאי יטענו, פחדנים פעמיים: פעם אחת כי הם לא עוסקים בפוליטיקה בגלוי ופעם שניה כיוון שהם עוסקים בפוליטיקה בכיתות, במקום שבו יש להם יתרון על הסטודנטים שלהם, במקום שבו מתקיימים יחסי מרות – ולכן צריך לרסן אותם.

מה שבטוח הוא שמלחמת תרבות מתקיימת שם בחוץ, מלחמה על החופש האקדמי, ובסופו של דבר מלחמה על דמותה של המדינה.

הכחול נראה עמוק יותר והלבן בוהק יותר כאשר זה משלנו, ממש משלנו. כן, גבירותיי ורבותיי, יש לנו מקארתיזם כחול-לבן. אמנם הוא יד שניה, לא מקורי, קצת מסריח מעובש אבל היי, לא בודקים לסוס מקארתיסטי בשיניים.

התנועה הימנית המסוכנת ביותר מאז "כהנא חי", תנועת "אם תרצו", זו שמאיימת בתביעות משפטיות, חרמות ושאר ממתקים, פרסמה אולטימטום לאוניברסיטת בן-גוריון: "פטרו מרצים שמאלנים או שנבריח לכם את התורמים". אחחח תענוג. התנועה נותנת לאוניברסיטה 30 יום לתקן את ההטייה האנטי-ציונית.

כן חברים, חזרנו לשנות ה-50' והסנטור ג'וזף מקארתי בא לביקור. נהנה מתמיכת "עיתונים" ופובליציסטיים בגרוש שמנהלים קמפיין דה-לגיטימציה ארוך, מתמשך, דוחה ומטונף נגד ארגוני שמאל, המקארתיזם הישראלי החדש רודף אחר כל מרצה, שמפנה למאמר, שנכתב על ידי חוקר, שבעבר פרסם מאמר, שנחשד על ידי גופים שונים, שהוא אנטי-ציוני, כלומר כזה, שרחמנא לצלן, טוען, שאולי, נניח, צריך להתחשב גם בצד הפלשתינאי. סליחה. פלשתינאצי.

אתמול פורסם שבלחץ ארגוני הימין, בודקת אוניברסיטת תל-אביב האם תכני הקורסים בחוג לסוציולוגיה הם אנטי-ציונים. אני מכיר את הרוב המוחלט של השמות שמוזכרים בכתבה. הם היו מורים שלי. כמה מהם דמויות מבריקות, גדולות מהחיים, כמו פרופ' חיים חזן או פרופ' חנה הרצוג. פרופ' יהודה שנהב היה אחד המנחים שלי לתזה (השני הוא ד"ר אבי קורדובה, הדמות שהשפיעה עליי יותר מכל בתואר הראשון והשני). שנהב הוא איש שמאל ידוע, איש הקשת המזרחית ובעל עמדות תקיפות בנוגע לנושאים רבים. הוא אינטלקטואל וחוקר מהמעלה הראשונה.

הטענה שהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב או בכל אוניברסיטה אחרת עמוס באנשי שמאל היא מגוחכת. היא מגוחכת לא בגלל שהיא שגויה, אלא בגלל שהיא נכונה. נכונה אוניברסלית.

מחקר (זהירות, קובץ PDF) שבוצע בארה"ב לפני ארבע שנים ביקש לבדוק האם באמת אוניברסיטאות הן שמאלניות. המחקר בדק 11 אוניברסיטאות בקליפורניה ובדק מהו היחס של מצביעי השמאל-ימין (דמוקרטים-רפובליקנים) במחלקות השונות ומצא שהיחס הממוצע הוא 5:1 (לטובת הדמוקרטים, כמובן). הנה כמה תוצאות:

ברקלי: 9:1
יו.סי.אל.איי: 7.2:1
סטנפורד: 6.7:1
יו.אס.סי.די: 6.6:1
קאל-טק: 4.2:1

בואו נראה מה קורה במחלקות השונות באוניברסיטאות שנבדקו:

מדעי הרוח: 10.1
אומנויות: 7.6:1
מדעי החברה: 6.8:1

האם תופתעו לשמוע שבמחלקות למנהל עסקים היחס בין שמאל-לימין (בהערת אגב יש לומר שהיחס דמוקרטים-רפובליקנים כמייצג יחס של שמאל-ימין בארה"ב הוא הרבה יותר בעייתי מאשר בישראל) עומד רק על 1.3:1?

רוצים לדבר על מחלקות ספציפיות? בבקשה:

לימודי אתיקה: 16.3:1
אמנויות הבמה: 16:1
מדעי המוח: 13.1:1
שפה וספרות: 11.9:1
פסיכיאטריה: 11.8:1
היסטוריה: 10.9:1
ביולוגיה: 10.7:1
אנתרופולוגיה: 10.5:1

סליחה, ואיפה החוג לסוציולוגיה? בראש הרשימה. 88 אנשי סגל נבדקו, רק שניים מהם רפובליקנים. יחס של 44:1.

איזו הפתעה מרעישה. אנשים שחוקרים את החברה ואת הדרך שבה היא פועלת, הדיסציפלינה שחושפת את המנגנונים שמטמיעים, משעתקים ומחזקים עוולות חברתיות כמו ריבוד והדרה, האנשים שחוקרים תופעות כמו עוני או סטייה, שבודקים כיצד ארגונים חברתיים דואגים לשמור את העשירים והחזקים בעמדותיהם, האנשים האלו מעדיפים התערבות ממשלתית על פני קפיטליזם משתולל, חילוניות על פני דתיות, ביקורתיות על פני סמכות או במילים אחרות, הם נוטים לשמאל על חשבון הימין. הדיסיפלינה אשר התנערה מהמסורת הפונקציונאליסטית ששלטה בה במשך עשרות שנים בראשית המאה ה-20, שמחבבת פוסט-סטרוקטוראליסטים כמו מישל פוקו, שמתפעלת מאסכולת פרנקפורט, היא דיסיפלינה שבה יש אנשי שמאל. תשמעו, אני ה-מו-מה.

אף אחד בעולם לא מתרגש מהממצאים האלו כמו שהוא ודאי לא יתרגש כאשר ישמע שעל פי אותו מחקר אמריקאי, יחס דמוקרטים-רפובליקנים במחלקה לניהול עומד רק על 1.8:1, במחלקה ללימודי שיווק על 1.7:1 ובמחלקות ללימודי צבא על 5:0. לטובת הרפובליקנים.

אוניברסיטאות בכל העולם, היו מאז ומתמיד מעוזי השמאל. המהפכות החברתיות הגדולות של שנות ה-60 יצאו רובן ככולן מאוניברסיטאות. הסטודנטים והמרצים שלהם היו אלו שקראו לשינוי חברתי, הם היו אלו שנלחמו בדוגמות מחשבתיות וקראו להוציא את ארה"ב מוייטנאם.

אבל בישראל בודקים סילבוסים, רודפים מרצים ומאיימים על חירות המחשבה הביקורתית שהיא נשמת אפה של חברה דמוקרטית ושל מוסד אקדמי.

ברוכים הבאים לעולמו של מקארתי, עולם של איום בתביעות משפטיות, איום בעצירת הזרמת כספים, רדיפה אישית של אנשים בשל עמדותיהם הפוליטיות. אחרי 30 שנות שלטון של הימין, סוף סוף נעשה ניסיון אמיתי, שיטתי ומסודר להיפטר אחת ומתמיד מהשמאלנים.

ובא לציון גואל.

(היום בבוקר שלחתי הודעה בטוויטר: "אירן זה כאן" והוספתי את הקישור הזה בו נראה ראש ישיבת מחנה ישראל, אהרון פינהדלר, מנתץ מחשב נייד משוקץ לקול תרועתם של כמה עשרות בבונים. גיא שלח לי קישור לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות בו הפנה את תשומת ליבי לכך שפינהדלר השיב לכמה שאלות בנוגע למעשיו)

סופר-נני
אני מכיר אנשים רבים אשר שלום ביתם נהרס בגלל זה.

קו"ח
נאמתי נאומים במקומות אין-ספור, כדי להסביר עד כמה מסוכן האינטרנט.

פורנוגרפיה
לדוגמה, באינטרנט אתה רואה נשים ללא כיסוי ראש.

דוגמה אישית
אם אתה רואה תמונות לא צנועות באינטרנט, למה אתה שם וילון בחתונות?

צניעות
למה משה רבינו שובר את שני לוחות הברית? כדי לזעזע את היהודים.

צניעות (2)
אליהו הנביא עשה את אותו הדבר.

יד2
המחשב היה תקין לחלוטין ואף די חדש.

גאווה
אגב, זו הפעם השלישית שאנחנו ניפצנו מחשבים.

קמצנות
המחשב הראשון ששברנו היה בשווי אלף דולר.

סכנת חיים
הוא היה שייך לתלמיד שרצה להציל את עצמו מפני הפיתוי של הצפייה בסרטים.

סטנדרטים
בישיבה שלנו לא יקבלו תלמידים שיש להם מחשב או טלפון סלולרי לא כשר… למותר לציין כי לא תוכל להתקבל לאולפנה שלנו בת אם יש לה מחשב בבית או טלפון נייד שהוא לא כשר.

זה כדאי!
כאשר אנו עושים שידוך לתלמידים שלנו, אנו דורשים וממליצים כי בבית שהם מקימים לא יהיה מחשב.

חוזה אחיד
לא נבצע שידוך עבור כל תלמיד בעל תשובה שלנו, אלא אם הם מסכימים לתנאים אלה.

קדמה
אנו שולחים מכתב בכתב יד לשרותי משרד בפקס, והם מחזירים לנו אותו מודפס. לא דרך דוא"ל.

שמע ישראל
אני יכול לספר לך אינספור סיפורים על בני נוער שעזבו את הישיבות והסירו את הכיפות ונערות שהפסיקו להתלבש בצניעות בגלל השפעתו של האינטרנט.

תחרות
70% מכלל בני הנוער שעזבו את היהדות בגלל האינטרנט או טלפונים סלולריים.

ברור
חז"ל הורו לנו: פשוט נבלה בשוק. אל תאמר גברא רבא אני.

חכם מימון
עדיף לך לנקות את הרחובות וללכלך את גופך, מאשר לעבוד מהבית וללכלך את נשמתך.

(מתוך: "הרב שהשמיד את המחשב בראיון מיוחד: 'גם משה רבינו שבר את הלוחות'". בחדרי חרדים, 16.8.2010)

יש לי מנהג מגונה שהוא גם לא הכי מנומס וגם לא הממממ הכי מנומס. כשאני אוכל אני קורא עיתון. זה בטח משהו מהילדות אבל זו התניה קבועה אצלי. אם אני נמצא בבית ואני אוכל, ולא משנה איזו ארוחה זו, היד שלי נשלחת אוטומטית לעיתון.

מכיוון שביטלתי את המנויים לכל העיתונים שהיו לי וכעת אני קונה רק את עיתוני סוף השבוע, במהלך השבוע אני קורא בכל פעם חלק אחר עד שביום חמישי אני מסיים לקרוא את רוב חלקי עיתוני סוף השבוע.  בימים האחרונים אני חולה ולכן רק עכשיו, בשעה מאוחרת זו, החלטתי לאכול משהו קטן לארוחת צהריים (שאריות אורז). היד נשלחה אל עבר סל העיתונים ומוסף "שבעה ימים" נשלף מתוכו. דפדפתי בין הכתבות, קראתי כמה קשה לאברהם הירשנזון בכלא (אוי אוי אוי) ואז הגעתי למדור הרכילות, "שליחות קטלנית".

מתחת לתמונה של אניה בוקשטיין (מי?) הופיע האייטם הבא:

פלאטו שרון עבר ניתוח קטרקט בעין.

זהו. זה כל האייטם. לא מצוין איפה הוא עבר הניתוח (הרי כל מדורי הרכילות, בלי יוצא מהכלל, הם מסלקה של קומוניקטים שמקדמים מישהו או משהו), לא כתוב מתי או מה שלומו. כל מה שכתוב הוא שהוא עבר ניתוח קרקרט בעין. מה שמעלה את השאלה האם אפשר לעבור ניתוח קטרקט באיבר אחר בגוף, נניח בלבלב?

יכול להיות שזה בגלל שאני חולה ושאם הייתי בריא הכל היה הרבה יותר ברור, אבל אני מודה שאני לא מבין, אני פשוט לא מבין.

כלומר מדובר באדם שרץ לכנסת התשיעית (1977) והוא רץ לכנסת התשיעית כדי להתחמק מהסגרה לצרפת תוך שהוא מבטיח הבטחות שווא שבגינן הוא הורשע (וערעורו נדחה על ידי שלוש ערכאות שונות).

האדם הזה, שכבר שלושים שנה מתפרנס מהמבטא הצרפתי שלו, עשה ניתוח קטרקט בעין ואני שואל "מה?!". כלומר, מה אני אמור לעשות עם פיסת האינפורמציה הזו? איך זה משפר את חיי? עזבו משפר את חיי. נניח שזה היה עוזר לי לפתח שיחה ("שמעת מי עשה ניתוח קטרקט בעין?! פלאטו שרון!!"), או שזה היה מסייע לי לענות על שאלה ב"אחד נגד מאה" ולזכות במיליון שקל ("בתקופה האחרונה ביצע פלאטו שרון ניתוח: א. שבר; ב. טחורים; ג. קטרקט; ד. לב פתוח"), או שזה היה חשוב ו/או מעניין מבחינה כלשהי, תהיה הבחינה הזו קטנה, זערורית וחסרת חשיבות ככל שתהיה.

אבל שום דבר. כלום.

פלאטו שרון עבר ניתוח קטרקט בעין.

זו ודאי מטאפורה למשהו אבל אני חולה מדי מכדי לזהות את המשהו הזה. כי לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שהרהרתי במשך דקות ארוכות בשאלה למה מישהו, במקום כלשהו, חשב שכדאי שאני אדע שפלאטו שרון עבר ניתוח קרקרט בעין.

לפני שלושה שבועות פרסמתי ב"העין השביעית" טקסט תחת הכותרת "עידן השיווק המטומטם". תוכלו לקרוא אותו כאן. הטקסט עוסק בתחרויות ובשיטות השיווק האינפנטיליות שפשו בכל פינה בפייסבוק. יאללה תביאו לייק!!!!!

למרות שכתבתי את הטקסט לאחר שצפיתי בלא מעט תחרויות אוויליות, שום דבר לא הכין אותי לזה: תחרות החריץ של המדינה (זהירות, מקדם בחילה גבוה).

Click here to view the embedded video.

התחרות, אשר מתנהלת בעמוד הפייסבוק של אתר "טוב תודה", היא לא רק אווילית. הלוואי. הייתי לוקח אווילית, הייתי מחבק אווילית. התחרות היא הבהמיות בהתגלמותה. אבל אחים שלי, זה מה שהולך היום: בהמיות. למעשה, אפשר לבנות משוואה פשוטה שקובעת שאם בארה"ב המטרה העליונה בשיווק מותג ברשתות חברתיות היא לעשות אותו חכם, מתוחכם, משעשע ויוצא דופן, בישראל המטרה העליונה היא לעשות אותו גס, מטומטם, עילג ובהמי.

Click here to view the embedded video.

למי שעדיין לא הבין: בתקנון התחרות נכתב: על המשתתפים בתחרות לשלוח לכתובת הדואר האלקטרוני תמונה בה מוצג המשתתף מאחורה, כאשר ממכנסיו מבצבצים לפחות 2.5 סנטימטרים של חריץ אחוריו.

אז קדימה, לכו למדוד ת'חריץ של התחת שלכם ותשלחו תמונה ל"טוב תודה". אולי תקבלו זיכוי להדברה.

בימים האחרונים אנחנו עדים למשבר אחריות שפוקד את המדינה. מי אחראי?! ראש הממשלה אומר ששר הביטחון אחראי, שר הביטחון אומר שצה"ל אחראי או בעצם הוא אחראי (אי אפשר לדעת. אחרי הכל זה ברק, והוא נורא אינטיליגנטי), ציפי לבני רוצה להיות אחראית בדיוק מכיוון שהיא לא אחראית על שום דבר. בקדימה טוענים שהממשלה "חסרת אחריות", כלומר אין לה אחריות. היא נטולה. "איידיגיטל", שמתחילה למכור את האייפד, טוענת שההחלטה של "באג" למכור את האייפד היא החלטה "חסר אחריות" (יותר מלקנות אייפד?); שר התחבורה מפציר בנהגים "לקחת אחריות"; יש מי שטוען שהתערוכה נגד ליברמן היא "הסתה חסרת אחריות" (זאת כנראה בניגוד להסתה אחראית) ואפילו אפל לא לוקחת אחריות וזורקת את האחריות על אחרים.

גמישה האחריות הזו: לוקחים אותה, זורקים אותה, מתפארים בה, מתחמקים ממנה, בורחים ממנה, ניצבים בפניה, רוצים בה או דווקא מתרחקים ממנה.

נראה שבזמן האחרון אף אחד לא מוכן לעשות לאחריות טובה. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מזהה פה הזדמנות עסקית: אם אף אחד לא רוצה להיות אחראי, בטח יהיו לא מעט אנשים, חברות, ארגונים שלא למטרות רווח וכאלו שלמטרות רווח מאוד, תאגידים, מוסדות, מדינות וממשלות, שיסכימו לשלם הרבה מאוד כסף למי שמוכן להיות אחראי.

משום כך, בימים האחרונים פתחתי חברה בע"מ (ברור בע"מ, מה חשבתם?) להשכרת אחריות. וכך זה עובד: אתה נכנס למהלך שיתכן ויסתבך. אתה פונה אלינו, "גלוב אחריות מלאה בע"מ",  ומסביר את המצב. צוות המומחים של החברה מעריך את נטל האחריות הנדרש, מכמת אותו, מכפיל אותו ב-4.26 שנדיבריליון דרכמות ושולח לך הצעת מחיר. לאחר שחתמת על הצעה המחיר החברה ממנה את אחד מעובדיה להיות אחראי. אם יש בעיה, הוא אחראי. בתום המשימה, העובד מסיר מעצמו אחריות ומחזיר אותה בנוהל מסודר כשהיא מגוהצת ומקופלת.

למעשה, ב-24 השעות האחרונות קיבלתי מספר הצעות עבודה ולכן אני מבקש להצהיר:

"אני שלחתי את חיילי צה"ל לפעולה. אני אישרתי את הפעולה. אני תכננתי את הפעולה ואחר כך אישרתי את הפעולה. אני נתתי את ההוראה לעלות על הספינות רק עם אקדחים. אני עברתי על התוכניות האופרטיביות של צה"ל ואישררתי אותן. אני מיניתי את שר הביטחון לתפקיד. אני ישבתי עם מפקד חיל הים במועדון חשפנות. אני הצעתי לו את החשפנית שהוא בסוף לקח. אני הודעתי לציפי לבני שהיא לא אחראית ולכן אני אחראי על חוסר האחריות שלבני נושאת בה. אני המלצתי לבאג למכור את האייפד וגם הצעתי להם שימכרו אותו במחיר כפול מהמחיר שמוכרים אותו בחו"ל. האחריות היא עליי. אני דחפתי את שר התחבורה לקרוא לנהגים חסרי אחריות ליטול אחריות כיוון שסברתי שזה המעשה האחראי היחיד לעשותו. אני הצעתי לאוצרת התערוכה לבחור בליברמן כנושא התעורכה. אני המלצתי לה להסית באופן לא אחראי. זה נראה לי מעניין יותר. אני אחראי לתקלת האנטנה באייפון 4. אני המלצתי לאפל על הרכיבים, ישבתי במפעל והרכבתי את הרכיבים, ראיתי שיש תקלה, הודעתי שיש תקלה ולקחתי אחריות. אני גם אחראי לזה שאפל לא סיפרה ללקוחות שיש תקלה. זו היתה החלטה שלי. אני זה שהצעתי לאפל להורות למשתמשים להחזיק את האייפון ככה עם היד כדי להגביר את הקליטה. זה נראה לי מעניין יותר. אם אתם מחפשים אחראי, הביטו בי כי אני זה שהאחראי. האחריות נעצרת אצלי".

שאלות?

אני יודע, אני נכנס לטריטוריה לא לי. יש אנשים שכותבים על פוקר למחייתם, ובכל זאת.

אני אוהב לשחק פוקר, טקסס הולדם פוקר. בהתחלה הורדתי כל מיני תוכנות-משחקים, אחר כך מצאתי כל מיני אתרי-משחקים עד שבסופו של דבר נחתתי בפוקר של זינגה בפייסבוק. בתחילת הדרך חייתי באשליה שמדובר בפוקר הוגן אבל שיחה קצרה עם דורון על ארוחת צהריים משובחת, גרמה לי להבין שמדובר במשחק מהונדס לגמרי מבחינת סיכויי הזכיה. ואכן, בכל פעם שנדמה לך שאתה עומד לנקנק את כל השולחן עם 3 קלפים מאותו הסוג (שלושה אסים, לא סתם!) אתה מגלה שמישהו אחר בשולחן השיג סטרייט. אתה חושב שהנה אתה מנצח באמצעות שני זוגות של מלך ומלכה ואתה מגלה שמישהו אחר בשולחן מחזיק שלישיה של 2. הסיכוי האמיתי לצירופים האלו הוא טריליון-גזיליון, הסביר לי דורון, אבל הם מתרחשים על שולחנות הפוקר של זינגה חמש פעמים בעשר דקות; מספיק כדי לגרום לך להיות מתוסכל שלא ניצחת או לצרוח מאושר כאשר ניצחת דביל אחר שחושב שזה פוקר הוגן.

ובכל זאת, בשבועות האחרונים הצלחתי לאגור לקופתי הצנועה 3 מיליון דולר, תוצאה של רווחים שנרכשו בדם, יזע ודמעות, בעיקר כשאני זקוק להפסקה משאר הדבר שאני עושה. מהבחינה הזו פוקר בפייסבוק הוא הטימטומייזר האולטימטיבי; אתה נותן למשחק לזרום ולא משקיע בו יותר מדי מחשבה. ממילא הכל מכור.

זה כלום. אני עוד לא מדבר על ערימות האנשים שנכנסים לשולחן שבו אפשר להיכנס עם 200 אלף דולר, כשהם מצוידים בעשרת אלפים דולר, ועל היד הראשונה עושים All In. ואני לא מדבר על שניים כאלו. אני מדבר על מאות ועל אלפים שזו אסטרטגיית המשחק שלהם בפייסבוק. אני בדרך כלל קונה להם בקבוק רעל. Pricks.

אין פלא לכן, שבסופו של דבר זה מתחיל לשעמם. אז החלטתי לשחק בסכומים גבוהים ולהפסיד את כל כספי.

ואז מגיעה דילמה מרתקת. אתה שואל את עצמך: "לא חראם? הפסדת כבר 600 אלף דולר, לא חראם?". ואז הצד השני שלך אומר "תגיד, התחרפנת? זה 3 מיליון דולר וירטואליים!! מה 600 אלף דולר? אין פה כלום! זה רק מספר שכתוב על המסך! תפסיד ותמשיך בחייך!". ואז הצד הראשון שלך אומר "כן, אבל עד שהרווחת…". ואז הצד השני שלך אומר "מה הרווחת?! פאקינג פיקסלים הרווחת! תפסיד!".

ואז אתה מגלה שאתה סכיזופרן ומאשפז את עצמך. תבואו לבקר אותי לפעמים, תהיו בני אדם.

לא יודע איך זה קרה לי, זה כבר מזמן לא קרה לי, אבל לחצתי על באנר. התבקשתי ללחוץ על באנר שבו הראו לי שני שטרות של 200 שקל וביקשו ממני לקבוע מי מהם אמיתי. רק על אחד מהם היתה תמונתו של זלמן שז"ר ומכיוון שאני מכיר את שז"ר באופן אישי, ידעתי מהו השטר הנכון. אז לחצתי.

הגעתי לאתר הזה שמציע לי להשתתף במשחק טריוויה. הנה תמונה של האתר (הרי ברור שיורידו אותו מתישו). אפשר ללחוץ כדי להגדיל.

אז בואו נראה מה מציעים פה לגולשים התמימים.

קודם כל מכריזים שאם אני רק עונה על כמה שאלות טריוויה אוכל לזכות בסכום מטורף של 15 אלף שקל. אני רוצה לעצור בנקודה הזו. מה מטורף ב-15 אלף שקל? נניח 200 מיליון יורו. זה סכום מטורף. או 4 שנדיבריליון דרכמות. מטורף לכל הדעות. אבל 15 אלף? מה אפשר לעשות עם 15 אלף שקל שיצדיק את שם התואר "מטורף"?  אפשר לקפוץ בנג'י שזה דבר די מטורף אבל זה לא עולה 15 אלף שקל. בקיצור, זה סכום מטורף אם אתה חי בסודן.

הלאה. מה הם תנאי השירות.

קודם כל מחלקים 15 אלף שקל אחת לשלושה חודשים. זה לא שאתה עונה עכשיו ומקבל עכשיו. אתה עונה עכשיו ואולי בנובמבר, ככה עם החסידות, תראה 15 אלף שקל. איך מקבלים? אם תענה נכון על מירב השאלות במשחק. בסדר, בקטנה. אז מתי מתחילים לענות? לא כל כך מהר.

קודם כל תשלם 15 שקלים לשבוע. כל שבוע. 15 כפול ארבעה שבועות כפול שלושה חודשים נותן 180 שקל שכבר שילמת ועוד לא התחלת לשחק. חוץ מזה אתה צריך לענות נכונה על מירב השאלות במשחק. אז מעבר ל-15 שקלים שאתה משלם כל שבוע, אתה משלם עוד שקל על כל שאלה. מי זוכה? זה שעונה על הכי הרבה שאלות? כמה שאלות יש? מקסימום 100 שאלות בשלושה חודשים (לדוגמה, איך קוראים לראש הממשלה: ביבי, עליזה, מנשה, איניגו מונטויה). כלומר סך הכל הוצאת 280 שקל.

ואם יש מאה אנשים שענו נכונה על מאה שאלות? יזכה רק אחד, זה שסיים לענות נכונה על כל המאה שאלות ראשון מבין מאה האנשים שענו נכונה על מאה השאלות.

הנה עוד כמה פנינים מהתקנון:

* קביעתה של החברה בדבר זהות הזוכים תהיה סופית, מוחלטות ובלתי ניתנות לערעור; רישומי החברה ומי מטעמה, יהוו ראיה מכרעת באשר לנכונותה של זהות הזוכה.

* כל מס, אשר יחול על פי דין בגין הזכייה בפרס, אם יחול, יחול על הזוכה.

* החברה תודיע לזוכה במשחק על זכייתו עד 14 ימי עבודה מתום קביעת זהות הזוכה, באמצעות מספר הטלפון הסלולרי שבאמצעותו נרשם הזוכה לשרות. במידה והזוכה לא יהיה זמין במשך 72 שעות, תפקע זכאותו לפרס.

* על הזוכה להעביר לחברה את שמו המלא, מספר הזהות שלו, וכתובת מגוריו המדוייקת. במידה ויסרב להעביר את אחד הפרטים, תישלל ממנו הזכות לקבלת הפרס.

* המשתתפים במבצע ואו הזוכים מסכימים ומאשרים כי שמם ואו תמונתם ואו פרטיהם יפורסמו בעיתון ואו ברדיו ואו בטלוויזיה ואו באינטרנט ואו בטלמסר ואו בכל מדיה ואו אמצעי אחר בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי של החברה.

* חברה שמורה הזכות, בכל עת, לפי שיקול דעתה, להחליף ואו לשנות את הפרס, ובכלל זה את מועדי מימושו, ולהציע במקומם פרסים חלופיים שהינם, ע"פ שיקול דעתה הבלעדי, בעלי ערך דומה, ולזוכה לא תהיה כל טענה בעניין זה כנגדן או כנגד מי מטעמן.

* חברה תהיה רשאית להשתמש בפרטים שמסר המשתמש במסגרת הצטרפותו ו/או שימושו בשירות ובמידע שתאסוף אודות דפוסי השימוש שלו בשירות על ידי התחקות אחר שימושו בשירות והתחקות אחר מקום הימצאו בכל עת.

* חברה תהיה רשאית להביא לידיעת המשתמש מידע לצג הטלפון הסלולרי שלו באמצעות SMS או MMS. או באמצעות השארת הודעה קולית לתיבת הדואר הקולי של הטלפון הסלולרי שברשותו או בשיחת טלפון למכשיר הסלולרי שברשותו, ככל שהפרטים הנ"ל יימסרו על ידו בזמן הרשמתו לשירות או עדכון פרטיו וחתימת המשתמש על גבי תקנון זה מהווה הסכמה של המשתמש לקבלת שירותים אלו.

* חברה לא תישא בכל אחריות, ישירה או עקיפה, במקרים של גילוי ושימוש במידע הנמסר על ידי המשתמש הנובע, במישרין או בעקיפין, מחדירות בלתי מורשות של אחרים או כתוצאה ממעשים ו/או מחדלים אשר אינם בשליטתה.

אתם מוזמנים להוסיף סעיפים לתקנון כאוות נפשכם; ממילא נראה שהם שכחו כמה כמו: "השחקן מתחייב לתת לבעלי המשחק לעשות בו כזממם. החברה מסירה מעצמה אחריות במידה והשחקן ידבק במחלת מין".

זה היה ממש מצחיק אם אנשים לא היו נופלים לתוך המשחקים הניגרים האלו שפורחים באינטרנט הישראלי ("שלום, קוראים לי לאטיפה מוסוואי, בתו של שר הפנים הניגרי, שנרצח על ידי גיסתו של ראש הממשלה באמצעות מזלג מפלסטיק. אני מקיימת משחק טריוויה שבו אני מחלקת סכום מטורף של 15 אלף שקל. כל שאתה צריך לעשות הוא לשלוח לי את פרטי חשבון הבנק שלך, לשלם כמה מיסים פעוטים, לחתום כאן כאן כאן כאן וגם כאן והכסף בדרך אליך. שהאל ישמור עליך").

בפוסט הקודם סיפרתי שבתחילת השבוע צילמתי אייטם ללונדון את קרשנבאום שלאחריו שמעתי על אסון ההתרסקות ברומניה. צירוף מקרים גרם לכך שהאייטם הוקדש לחשיבות השכחה בעידן הדיגיטלי בעוד שמותו של אבנר גולדמן דווקא מעצים את הצורך לזכור ולא לשכוח.

כאשר ויקטור מאייר-שנברגר היה בכנס שארגן בית הספר לתקשורת במכללה נתניה, אמר לו פרופ' אליהו כ"ץ, שהיהודים נלחמו כל חיים בשכחה וכי הזיכרון הוא מה שהחזיק את העם הזה כל כך הרבה זמן. במובנים מסוימים הזיכרון הוא אחת הסיבות לכך שהם חזרו לארץ ישראל. לפחות זה מה שחלקם סיפרו לעצמם אז ועד היום.

בכל אופן, נראה שכולנו נוטים לשכוח עד כמה קשה לשכוח בעידן הדיגיטלי ועד כמה לעתים מדובר בחיסרון של ממש. על זה דיברתי. הנה האייטם לפניכם.

Click here to view the embedded video.

אגב, המאבק בין מוטי וירון סביב השם שלי נמשך גם אחרי שהאייטם הסתיים עד שבסופו של דבר מוטי שאל: "תזכיר לי, איך קוראים לך?".

אבנר גולדמן הגיע לתוכנית ל"מדע, טכנולוגיה וחברה" באוניברסיטת בר-אילן לפני שלוש שנים. לא הכרתי אותו בשנתיים הראשונות שלו בתוכנית אבל בשנה האחרונה, הוא ישב אצלי בכיתה, מדי יום ראשון אחר הצהריים במסגרת סמינר שנתי שהעברתי.

הוא היה איש שקט וחייכן, מיעט לדבר אבל כאשר דיבר זה היה כדי לזרוק בדיחה או כדי לזרוק תובנה אשר נתנה לדיון מימד חדש. בדרך כלל ישב בפינה, ליד אורלי, הקשיב, כתב וחייך. שילוב של שלווה, סקרנות וביטחון עצמי. טייס. פעם אחת הוא לא יכול היה להגיע לשיעור והודיע על כך מבעוד מועד. את שאר השיעורים הוא לא הפסיד. בסוף השנה, כאשר שאלתי אותו על מה הוא מתכוון לכתוב את העבודה שלו, הוא אמר לי שהוא לא מתכוון להגיש. מסתבר, שהוא בכלל לא היה רשום לקורס. הוא בא כדי להקשיב, כדי ללמוד ולמרות שיכול היה לקבל נקודות על נוכחותו בקורס ועל ידי הגשת עבודה קצרה, הוא העדיף לוותר. "באתי לשמוע", אמר לי.

ביום שני אחר הצהריים נסעתי ל"לונדון וקרשנבאום" כדי להקליט אייטם ששודר למחרת. כאשר יצאתי שמעתי את אחת המפיקות בערוץ שואלת את חברתה באימה: "שמעת על המסוק ברומניה?". אלו היו הדקות הראשונות שבהן נודע דבר האסון ואמצעי התקשורת עדיין לא יכלו לפרסם דבר. יצאתי מהאולפנים ונסעתי הביתה. בערב פורסמה הידיעה ולמחרת פורסמו השמות. עברתי על השמות והשם של אבנר קפץ לי מול העיניים ובכל זאת, אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות אבנר שלומד אצלי בקורס; זה לא הגיוני.

מסתבר שאבנר, בן ה-48, היה איש המילואים היחיד במשימה והוא נספה יחד עם חמשת אנשי חיל האוויר והמשקיף הרומני.

חזרתי עכשיו מהלוויה שלו בעיר מודיעין. מאות רבות של בני אדם הגיעו, בהם גם סגל התוכנית בבר-אילן וכמה מחבריו לספסל הלימודים. מדהים בכמה אנשים נוגע אדם במהלך חייו. אבנר היה טייס, איש ישיבת הסדר וכעת דוקטורנט. הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ, טייס יסעור בעצמו, סיפר בקול שבור על אבנר ועל טיסותיהם המשותפות. כולם הזכירו את השקט הנפשי של האיש, החיוך, החוכמה והנעימות, את העובדה שהתגאה בלימודיו. בגיל 48 הוא החל פרק חדש בחיים אבל הפרק הקודם קרא לו לשירות, והוא התייצב.