בשנים האחרונות נמנעתי מלקרוא את מה שמכונה "ספרות יפה". נמנעתי, אני אומר, מכיוון שמאז שהתחלתי את הדוקטורט שלי הייתי עסוק בקריאה של ספרי עיון שנגעו לתחומי העניין האקדמיים שלי. התוצאה היתה שכאשר באתי לקרוא "ספרות יפה" הייתי מותש ומלא. לא יכולתי להתמודד עם עוד טקסט. התחלתי ספרים אבל לא הצלחתי לסיים אותם. הנחתי אותם בצד.

אבל בחודשים האחרונים נראה שמשהו בתוכי הותר ואני בולע ספרים בקצב שמזכיר לי את הקצב שבו בלעתי ספרים בילדותי. אחד אחרי השני. כאילו מישהו רודף אחריי.

בסוף השבוע הזה קראתי שני ספרים. בשישי את "תראה, ציפור" של קורט וונגוט ולפני כמה שעות סיימתי את "תחושה של סוף", של ג'וליאן בארנס.

סיימתי לקרוא את שני הספרים האלו בנשימה אחת, כמעט בלי הפסקה ויצאתי נפעם ומתוסכל. כאדם כותב קשה לי לקרוא ספרים טובים – הם ממלאים אותי טינה, כעס ותסכול. "אני לעולם לא אדע איך לכתוב כל כך יפה, כל כך מדויק, כל כך בדיוק", אני אומר לעצמי. לא אהיה מצחיק כמו וונגוט, לא אהיה עמוק כמו בארנס. לפני כמה שבועות סיימתי את "עד שיום אחד" של שמי זרחין ובמשך ימים ארוכים לא הצלחתי להשתחרר ממנו. הוא טלטל אותי ממש. זהו ספרו הראשון של זרחין – איך לכל הרוחות הוא עשה את זה?

אני מנסה להבין למה דווקא עכשיו אני בולע ספרים ולא לגמרי מצליח להבין.

אני רק יודע שיש משהו ביצירות האנלוגיות – ספרים והצגות – שמצליח לחדור יותר מכל יצירה דיגיטלית, תלת-ממדית, היי-דפינישן, מופקת לעילא, שבה נתקלתי.

אולי זה הגיל שנותן בי את אותותיו אבל אני מוצא את עצמי מייחל לכך שהאנלוגיות הזו לא תלך לאיבוד.

כ-40 דקות לפני תחילת הכנס ישבתי לכמה דקות עם שלומי ברזל, ראש מסלול תקשורת כתובה ומשודרת בבית הספר לתקשורת. דיברנו, צחקנו ואז אמרתי לו "אתה יודע, אני בוחן את עצמי מבחוץ ואני מבין שאני ממש מתוח. אני אף פעם לא מתוח בפני הופעה, בפני הרצאה, בפני כנס, אף פעם. ואני מתוח. לא חשבתי שאני מושקע כל כך רגשית בעניין הזה".

בחלוף שעתיים וחצי כבר ידענו שהכנס הוא הצלחה מסחררת. האמברגו התקשורתי הוסר ואמצעי התקשורת, לאורכה ולרוחבה של המפה, בעברית ובאנגלית, דיווחו בהרחבה על תוצאות המחקר שלנו: באתרי אינטרנט, בעיתונות המודפסת, ברדיו, בטלוויזיה – ממש בכל מקום. קרה בדיוק מה שקיווינו שיקרה: שאנשים ימצאו עניין, שהתקשורת תמצא עניין, שתוצאות המחקר יעוררו דיון, שיחה, מחשבה.

אני לא מסוגל להתחיל ולמנות כמה סיפורים יש לי סביב המחקר הזה: סיפורים על המאמץ והמחשבה שד"ר אוה ברגר (דיקן בי"ס לתקשורת ששום דבר מזה לא היה קורה ללא עזרתה) ואני השקענו בליטוש הרעיון, בבניית התקציב, באיתור האנשים שעבדו איתנו, באיתור חברת הסקרים (המצוינת). סיפורים על הקשר המיוחד והקרוב שהתפתח בין אנשי המכללה למנהל לבין אנשי גוגל ישראל, שממשיכים להפתיע אותי בנדיבותם, במקצועיותם. סיפורים על הקשיים שבהם נתקלתי בעת הטיפול בקובץ SPSS ענק ומורכב כל כך (בטח במונחים שלי), בצורך הכפייתי שלך לחזור לטבלה, לחזור לגרף, לבדוק שוב, לגלות שטעית, לרצות להרוג מישהו (בדרך כלל את סער – הוא בכלל לא אשם אבל צריך להרוג מישהו), להריץ שאילתה נוספת, לחתוך את אותו הנתון בחיתוך שונה, להצליב אותו עם שאלה אחרת, לרשום בצד את התוצאה, לגלות שהיא לא מובהקת, לעבור לנתון הבא וחוזר חלילה. סיפורים שעוסקים בכתיבת הדוח הענק, בתסכול שבהשארת תוצאות מעניינות בחוץ כי הדוח תפח לממדים גדולים מדי, ההתמודדות עם הניסיון הסיזיפי כמעט לחזור אל הטקסט פעם אחר פעם, לכתוב אותו באופן ברור יותר, בהיר יותר, נגיש יותר, מדויק יותר. סיפורים על ישיבות, על הכנות, התלבטויות, סיפורים על מספרים, מספרים ואחוזים שרודפים אותך אל תוך החלומות, מעירים אותך, דוחפים אותך לבדוק עוד רעיון, עוד מחשבה.

אולי כל זה לא חדש לחוקרים שעוסקים במחקר כמותני, אולי זו שגרת החיים שלהם, היומיום שלהם, אבל בשבילי כל זה היה בגדר חוויה חדשה, מרעישה, כמעט מפחידה. אני מחזיק מעצמי איש של מילים ולא של מספרים ולפתע הופקדתי על אלפי מספרים, שמתחברים באינסוף דרכים לאינסוף סיפורים. ואם בזה לא די – כל זה היה הרעיון שלי, אז מה אני מתלונן בכלל?!

אני לא מתלונן.

אני מרגיש זכות גדולה ובעיקר יודע שלמדתי מיליון דברים שאין דרך ללמוד אותם מבלי לעשות אותם.

לסקרים יש לא מעט מגבלות, מתודולוגיות ואחרות, אבל הם כלי שבאמצעותו ניתן לומר כמה דברים, ברמה מסוימת של ביטחון, בהצהרה על הטעות האפשרית, בהבנה שסקר הוא לא מצלמה (וגם מצלמה יודעת לשקר), על המציאות שאותה אתה בודק, על המציאות שעליה אתה שואל. מהבחינה הזו סקרים הם כלי מקובל שמאפשר לנו ללמוד משהו על המציאות של מיליוני בני אדם בכך שאנחנו שואלים שאלות קבוצה קטנה בהרבה.

מתחילת הדרך הטענה שלי היתה שאנחנו יודעים פחות מדי על המציאות הדיגיטלית של מיליוני הישראלים. המטרה של הסקר היתה להתחיל ולשפוך אור על המציאות הזו. אני מקווה שעמדנו בהצלחה בהגשמתה.

עכשיו יגיעו תורם של המאמרים האקדמיים, של התיאוריות, של ההיפותזות, של הניסיונות להכניס פשר ותובנה אל תוך המספרים היבשים. אחרי כל כך הרבה חודשי עבודה מאומצים אפשר לומר שהעבודה (האקדמית) שלי ושל חוקרים אחרים רק החלה.

ומה הלאה? עם האוכל בא התיאבון.

שאול מופז הוא תופעה ייחודית בפוליטיקה הישראלית. האיש היה לוחם נועז שהגיע עד לדרגת ראש המטה הכללי של צה"ל כך שחדל אישים מוחלט, אפשר להניח ואולי אף לקוות (אם כי, אתם יודעים, אבי דיכטר), הוא לא. אבל מהרגע שנכנס לפוליטיקה מופז מדגים, פעם אחר פעם, שיאים חדשים של ציניות פוליטית, אופורטוניזם אישי ומוסרי, שאפילו אהוד ברק נראה כמו ילדה עם קוקיות לידו.

מופז הוא אותו אדם ששלח מכתב לליכודניקים "בית לא עוזבים" ובעודם ניגשים אל תיבת הדואר, פותחים את המעטפה וקוראים את תוכנה, הם שומעים ברדיו שמופז עבר למפלגת קדימה.

מופז הוא אותו אדם שכאשר הפסיד בבחירות לציפי לבני, הודיע שהוא יוצא לפסק זמן וחזר כעבור חמש דקות במסגרת קומבינה פוליטית מהסרטים.

מופז הוא אותו אדם אפרורי, חסר ברק, חסר כל יכולת אמיתית לחבר שלושה משפטים מבלי שתגלוש לתוכם קלישאה מביכה, שהפך בחודשים האחרונים למפלצת התבטאויות תקיפות ובRוRות, המבקשות למצב אותו כמנהיג, מוביל המחאה החברתית (מופז, ככל הזכור לי, לא העביר חוק חברתי בחייו והוא חברתי כמו שפייגלין הוא פעיל ב'שלום עכשיו'), אופוזיציונר עם סכין בין השיניים שקורא לראש הממשלה "שקRן" ומודיע באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "לא אשב עם ביבי בממשלה". מופז הוא ג'לי פוליטי: חסר צורה, חסר טעם, ריח או עמוד שדרה, תוצר של יועצים פוליטיים השמים בפיו משפטים ועמדות. הוא האפס הפוליטי המוחלט.

ב-2 לפנות בוקר, כנחש מתחת לקש, חתם האפס הפוליטי המוחלט על עסקה עם אותו שקRן כדי לקבל משרת שר ללא תיק, כדי להציל את עורו ואת עור חבריו ולתת להם עוד שנה וחצי ממנעמי השלטון. כניסתו של מופז לממשלה הפכה את ממשלת ישראל לממשלה הכי צינית בתולדותיה אשר מנוהלת על ידי האנשים הכי ציניים בתולדות הפוליטיקה בישראל:

בנימין נתניהו: ראש הממשלה.
אהוד ברק: שר הביטחון.
שאול מופז: שר בלי תיק ומחליפו של ראש הממשלה בהיעדרו (עובדה שגורמת לך לזעוק: ביבי! הישאר בבית!!).
אביגדור ליברמן: שר החוץ.
אלי ישי: שר הפנים.

זהו הסיוט הפוליטי-מנהיגותי בהתגלמותו אותו הוביל מי שהתיימר להיות ראש הממשלה הבא, האלטרנטיבה השלטונית לנתניהו. מופז לא יכול להיות אלטרנטיבה שלטונית למלפפון.

אני זוכר את היום ואת המקום המדויק שבו עלה בי הרעיון. עוד באותו היום הרעיון הפך לפגישה עם דיקאן בית הספר לתקשורת, ד"ר אוה ברגר. הפגישה הפכה לנייר עמדה שלאחריה הושקעו אינספור נסיעות, פגישות, מסמכים, שכנועים בבית ובחוץ עד שבסופו של דבר אל הרעיון נרתמה לא פחות מאשר גוגל ישראל. חלפו חמש דקות בדיוק מתחילת הפגישה ומאיר ברנד, מנכ"ל גוגל ישראל ודורון אבני, סמנכ"ל מדיניות וקשרי ממשל בחברה, קלטו את העניין; ההתלהבות התפשטה בחלל החדר.

העידן הדיגיטלי משפיע על החברה הישראלית באינסוף דרכים וצורות. הבעיה היא שהדיון במרחב הציבורי-תקשורתי ולעתים גם האקדמי, סביב השפעות אלו, נטול נתונים מבוססים הנסמכים על סקרים עדכניים אשר בודקים עמדות, מוטיבציות ושינויים פשוט מכיוון שאף אחד לא שואל את השאלות. רוב הסקרים הקיימים הם סקרים שנעשים עבור חברות מסחריות כאשר בראש מעייניהן אג'נדה מסחרית-פרסומית (סקרי TIM כדוגמה). סקרים אקדמיים, במידה ואלו נעשים, נותרים לא פעם בדלת אמות האקדמיה מבלי שהם מתפרסמים ברבים ומעוררים הד ודיון ציבורי.

אנחנו מבקשים לשנות את זה.

סקר "ישראלים בעידן הדיגיטלי – 2012" הוא אחד הסקרים המקיפים ביותר שבוצעו בשנים האחרונות בישראל בכל הקשור להשפעות העידן הדיגיטלי על החברה הישראלית. "הסקר הסטנדרטי" פונה על פי רוב אל כ-500 נשאלים המייצגים את האוכלוסייה היהודית הבוגרת. אבל החברה הישראלית אינה מורכבת רק מיהודים בוגרים. היא מורכבת גם מילדים (גילאי 12-14), בני נוער (גילאי 15-17), עולים חדשים, ערבים וחרדים. קבוצות אלו קשות לפיצוח ולסקירה ומשום כך חברות הסקרים גובות סכומי כסף נוספים, ובלתי מבוטלים (בלשון המעטה), ממי שרוצה לסקור אותן.

אנחנו רצינו לסקור אותן.

הסקר שלנו פנה ליותר מ-1,200 נשאלים בהם ייצוג יחסי ומדויק ככל הניתן של כל מגזרי ושכבות האוכלוסייה המרכיבים את החברה הישראלית. במסגרת הסקר, שבוצע באופן טלפוני בסוף ינואר השנה על ידי חברת "מחשוב" (בראשותו של ניר הדומי), נשאלו הנסקרים יותר משלושים שאלות שונות (לא כולל שאלות הדמוגרפיה) הנוגעות לשני נושאים מרכזיים.

הראשון ביקש לאפיין את הרגלי ייצור ושיתוף התוכן של הישראלים. אנחנו מדברים הרבה על ווב 2.0 ועל הדרך שבה כיום כל אחד יכול לייצר תוכן ולא רק לצרוך אותו. אבל עד כמה הישראלים עסוקים בייצור של תוכן (תמונות, וידאו, טקסט) ועד כמה הם משתתפים סבילים, צופים מהצד? מי הן האוכלוסיות הפעילות ומי מעדיף להתבונן מהצד? מה הן המוטיבציות של יצרני התוכן ומה הם ההסברים של מי שנמנעים מכך? את השאלות האלו שאלנו והתשובות מרתקות.

הנושא השני ביקש לבדוק עד כמה הישראלים הם חלק מהאינטרנט הגלובאלי, הבינלאומי, זה שמזמין אותנו ליהנות משפע של תכנים – אבל בשפה זרה. במילים אחרות, עד כמה אנחנו פרובינציאליים, נעולים מאחורי העברית ועד כמה אנחנו מוכנים לפרוץ את מחסום השפה אל עבר הרשת הבינלאומית. גם במקרה זה, כאשר בודקים את התשובות בחתכים של מגזרי האוכלוסייה השונים, נחשפת תמונה מורכבת ומרתקת.

ביום שני הקרוב (7.5.2012) בשעה 14:00 יתקיים כנס מיוחד בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל בו יוצגו חלק מהתוצאות (לא ניתן להציג את כולן בזמן הקצר שיעמוד לרשותנו) ולאחר מכן יתקיים רב-שיח בשני פאנלים עוקבים. מנכ"ל משרד התקשורת הבטיח את השתתפותו ויישא דברים כמו גם מאיר ברנד, מנכ"ל גוגל ישראל ונשיא המכללה למנהל, פרופ' זאב נוימן. הדוח המלא מחזיק יותר מ-50 עמודים וכולל בתוכו יותר מ-60 גרפים וטבלאות. הוא עמוס במידע עדכני ומרתק. במהלך הכנס נחשוף את כתובת אתר האינטרנט דרכו יוכל כל גולש להוריד את הדוח בחופשיות וללא תשלום. בחודשים הקרובים אנחנו מתכוונים לפרסם גם את הנתונים הגולמיים של הסקר זאת כדי לאפשר לחוקרים לנבור בהם ולבסס עליהם מחקרים אקדמיים.

וכן, עם קצת מזל, הסקר הזה הוא רק ההתחלה.

בין אם אתם חוקרים, סטודנטים, עיתונאים או סתם מתעניינים, אני מזמין אתכם לבוא אל הכנס (פרטים נוספים ניתן למצוא כאן – זהירות קובץ PDF, קישור לטופס הרישום ניתן למצוא כאן) ומאוחר יותר להוריד את הדוח המלא. האולם צפוי להיות מלא מפה לפה, אבל נשתדל למצוא מקום לכולם. אגב, כמו בכל פרויקט אנושי, גם בדוח שלנו יתכן ונפלו טעויות. במידה ואתם מוצאים טעויות שכאלו, אשמח אם תיצרו איתי קשר ונמהר לתקנן.

לקראת סיום, ברשותכם, שתי הערות קצרות ואישיות.

הראשונה נוגעת לגוגל. כל מי שמכיר אותי יודע שעל פי רוב שאין לי הרבה מילים טובות לומר על תאגידים גדולים נוסח מיקרוסופט, גוגל, פייסבוק או כל תאגיד בינלאומי מהסוג הזה. הסקר שלנו מומן על ידי  גוגל ישראל, היא זו שחתמה על הצ'ק וככזו היה ברור שהיא יכולה להעמיד דרישות. במהלך חודשי העבודה הארוכים עם דורון אבני, נועה אלפנט לפלר (מנהלת המדיניות וקשרי ממשל בחברה) ושאר אנשי הצוות של גוגל ישראל, לא הועמדה בפנינו אפילו לא דרישה אחת. היינו בטוחים שגוגל ירצו לשלוט בנוסח השאלות – כלום. חשבנו שירצו להכניס שאלות מסוימות – שום דבר. סברנו שירצו לשלוט באופי הכנס, בעיתוי פרסום הדוח, ביחסי הציבור – לא דובים ולא יער. גוגל באה לעניין מסקרנות נטו וסמכה עלינו לחלוטין. בכל פעם שאנשי החברה העלו הצעה זו היתה תמיד, אבל ממש תמיד, הצעה שטובת העניין נמצאת במרכזה.

אני יודע שזה נשמע דביק ואולי לא הכי אמין, אבל זו האמת (גילוי נאות: במסגרת מימון המחקר, גוגל לא שילמו אגורה משכרי. כספם הועבר as is למחקר ולאנשי המקצוע שעסקו בו – חברת הסקרים, סטטיסטיקאי, מנהל אדמיניסטרטיבי, גרפיקאית וכדומה). אני כותב את הדברים האלו לא (רק) כדי לפרגן לגוגל (למרות שמגיע להם, בחיי) אלא פשוט מכיוון שהופתעתי ומן הראוי שאודה גם בתפישות המוקדמות והשגויות שלי.

ההערה השניה נוגעת אליי. המחקרים בהם עסקתי עד כה היו מחקרים איכותניים. זו הפעם הראשונה שבה עמדתי בראש מחקר כמותני, כתבתי אלפי מילים, הפקתי עשרות גרפים וטבלאות (נו מה, חשבתם שסתם כתבתי פוסט כזה?), נדרשתי להיזכר בדרך בה מפעילים SPSS, מפרשים מונחים כמו "חי בריבוע" או מבחן T. זה לא היה קל (מי שהיה לידי באותם הימים ודאי מחייך לעצמו – ברגעים מסוימים ביקשתי את נפשי למות). למרבה השמחה לצידי עמד סער גרשון, דוקטורנט לסטטיסטיקה מהאוניברסיטה העברית ואחד האנשים שעוקבים אחריי בטוויטר. אני מציין את זה כי לפני כמה חודשים פרסמתי הודעה בטוויטר בה שאלתי האם מישהו מכיר סטטיסטיקאי. סער ענה לי. התכתבנו, דיברנו, הוא קיבל את העבודה; הדוח נכתב בשיתוף פעולה איתו והוא היה אחראי לכך שלא אתפרע מבחינה סטטיסטית. זו היתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחודשים האחרונים.

הימים האחרונים היו (ועוד יהיו) ימים לחוצים, מורכבים ומאוד מתוחים אבל אחרי 15 חודשים, הרעיון עומד להפוך למציאות וזה חתיכת סיפוק.

עדכון: קישור להורדת הדוח המלא.

לפני כמה ימים נתקלתי ברשימה הזו בה מוצגים 25 ספרי הטכנולוגיה של כל הזמנים. אני מודה שהתאכזבתי. התאכזבתי לא מכיוון שהרשימה לא ראויה אלא בעיקר מכיוון שיש בה הרבה יותר מדי ביוגרפיות והרבה פחות מדי ספרים שעוסקים במהותה של הטכנולוגיה – לטוב ולרע.

אי לכך, פניתי אל אוסף הספרים האישי שלי ומתוכו בחרתי 12 ספרים (כולם ספרים באנגלית אך ארבעה מהם תורגמו לעברית ולכן אציג את המהדורה בעברית) שכל מי שמתעניין בטכנולוגיה ירצה לקרוא (חלק מהספרים מופיעים גם ברשימה שקישרתי אליה למעלה). אני לא מתיימר לטעון שאלו הספרים החשובים ביותר או הטובים ביותר, אבל אלו ספרים שאני אוהב במיוחד, אליהם אני חוזר פעם אחר פעם, ושאותם  מצאתי כמעשירים ומעוררי מחשבה. זו אינה רשימה סופית ומוחלטת ואם הייתי במצברוח  שונה, יתכן שספרים אחרים היו נכנסים אליה, נוספים אליה או מודחים ממנה. ובכל זאת, זה מה שיצא. הספרים אינם מסודרים לפי סדר חשיבות ואין ברשימה ספר חשוב יותר או חשוב פחות: חלקם עוסקים בצדדים הנפלאים של הטכנולוגיה, אחרים בצדדים האפלים, חלקם עוסקים בסוציולוגיה של טכנולוגיה, אחרים בהיסטוריה של טכנולוגיה ואחרים בפילוסופיה של טכנולוגיה.

יכולתי לכתוב על כל אחד מהספרים מגילה אבל העדפתי לכתוב רק משפט אחד או שניים. למרות זאת, הפוסט אינו קצר ולכן אחרוג ממנהגי ואשבור אותו לשני חלקים כך שהוא לא יעמיס על העמוד הראשי של הגלוב.

1. The Technological Society, Jacques Ellul, 1967

יצא לי לכתוב על אלול פעם או פעמיים בעבר. אלול הוא פילוסוף צרפתי שנולד בבורדו ומת בבורדו וחלק ניכר מהקריירה שלו בילה באוניברסיטת בורדו. אולי משום כך הוא לא מוכר מספיק בישראל (הוא לא מספיק קוסמופוליטי) אבל בכל הקשור לטכנולוגיה, אלול הוא אחד מ"שלושת נסיכי האופל" החביבים עליי (השניים האחרים הם מרטין היידגר והרברט מרקוזה).
אלול הסביר שאם קרל מרקס היה חי במאה העשרים הוא היה מבין שהוא טעה: לא ההון הוא התופעה החשובה בעולם המודרני אלא הטכנולוגיה. ואולם מי שחושב שאלול חוגג את הטכנולוגיה, לא יודע מהו פסימיזם צרפתי במיטבו. מבטו של אלול קודר, חשוך ועגום.
מבקריו הרבים של אלול פטרו אותו כמי שסובל מטכנופוביה ותו לא ואולם אפיון שכזה הוא חוסר הבנה מוחלט של אלול שרואה כיצד "התופעה הטכנולוגית", מה שהוא מכנה בשם "הטכניק", אוכלת כל חלקה טובה באנושיות של כולנו והופכת אותנו כפופים להיגיון הטכנולוגי. כאשר אלול מסביר את זה, זה נשמע אפל ומבהיל במיוחד.

2. The Future of Ideas, Lawrence Lessig, 2001

את הטרילוגיה של מלחמת הכוכבים ראיתי לפי הסדר הבא: "האימפריה מכה שנית", "מלחמת הכוכבים" ואז את "שובו של הג'די". את ספריו של לסיג קראתי לפי סדר דומה והספר הראשון שנתקלתי בו היה דווקא ספרו השני. הוא השאיר עליי רושם עצום ולאחריו דאגתי לקרוא גם את ספרו הראשון (Code), השלישי (Free Culture) והרביעי (Remix).
לסיג מציג בספרו השני את האופן שבו האינטרנט משנה את הדרך שבה רעיונות באים לעולם ומתפשטים בעולם, את הדרך שבה בעלי זכויות היוצרים ממהרים לכלוא את החדש, החתרני, מחשש (מוצדק) שזה יפגע בהם. בספר מציג לסיג את סיפורה של נאפסטר, של אריק אלדרד, של הקוד הפתוח, של יוניקס, של המאבק האבוד של חברות התקליטים והסרטים בגולשים וברעיונות חדשים ועוד. כאשר הוא כתב על הדברים האלו הם היו דיווח מהשטח וכיום הם בגדר היסטוריה ועדיין מי שרוצה לעשות לעצמו סדר בראש, צריך לקרוא את הספר הזה.
בשנים האחרונות, כך אני מתרשם, לסיג חוזר על עצמו אך אי אפשר לקחת ממנו את היותו אחד הדוברים החשובים  והרהוטים ביותר של התרבות החופשית ברשת.

3. Here Comes Everybody, Clay Shirky, 2008

את לסיג ראיתי מדבר בפעם הראשונה בכנס בסן-פרנסיסקו. זה היה כנס ה-P2P הראשון ולצידו דיבר אדם נוסף. זה היה קליי שירקי. שירקי הוא כיום מה שלסיג היה בסוף שנות התשעים: הדובר הרהוט ביותר של התחום שעליו הוא מדבר – המדיה החברתית. הוא משמש כמרצה באוניברסיטת NYU ובעיני הוא אחד האנשים המקוריים  והמעניינים ביותר שפועלים  בתחום.
בספר שלו מציג שירקי את האופן שבו המדיה החברתית מחברת אנשים בצורה חדשה, מניעה אותם לפעולה, מאפשרת להם לתאם ביניהם פעולות, דעות ורעיונות ובמקביל מאיימת על הדרך הקודמת, המסורתית לעשות עסקים, לעשות תקשורת, פוליטיקה ואפילו מערכות יחסים.
יש משהו מאוד אופטימי בשירקי אבל לא אופטימי ריקני ומטופש. אם יש לכם כמה דקות, נסו למצוא את ההרצאות של שירקי כפי שהן מתועדות בווידאו, חלקן הגדול נמצא ביוטיוב. הוא מרצה נפלא.

4. The Cult of Amateur, Andrew Keen, 2007

קין הוא האנטי-תזה של שירקי. סנוב בריטי קלאסי שרואה את מהפכת הווב 2.0 ומתפלץ. בספרו מציג קין את כל מה שרע, דפוק ושבור במהפכת האינטרנט.
במרכז התזה של קין הטענה כי חוכמת ההמונים (על כך בהמשך) שכולם כל כך מתפעלים ממנה, מחסלת את המתווך האמין, המקצועי וההגון: העיתונאי, הסופר, עורך האנציקלופדיה, הבימאי. כל מי שהיה צריך ללמוד עשרות שנים כדי להתמקצע נתקל בילד עם מצלמת וידאו או בלוג, או ערך בוויקיפדיה, שיש לו את החוצפה לטעון שהוא יודע יותר טוב. זו בדיוק הדרך שבה תרבות הולכת לעזאזל, טוען קין.
כאשר הספר של קין יצא הוא עמד במרכזה של מתקפת לעג מתוזמרת, לעתים בצדק; חלק מהטענות שלו מופרכות (לפחות בעיניי). ואולם ככל שחולף הזמן, לתחושתי, יותר ויותר אנשים מבינים שגם אם לא צריך להתרשם יתר על המידה מהזלזול הגורף שקין מפגין כלפי כל מי שאין לו תעודה רשמית על הקיר, הוא מציג כמה טענות  מעוררות מחשבה.

5. The Whale and the Reactor, Langdon Winner, 1986

היתה תקופה מסוימת שכמעט כל מאמר אקדמי שעסק בטכנולוגיה הפנה אל מאמר שנמצא באחד מפרקי הספר הזה, מאמר משנת 1980 אשר שאל שאלה פשוטה: "האם לארטיפקטים יש פוליטיקה?".
וינר, שביקר בישראל לפני כשנה והיה לי העונג להיות נוכח בהרצאה שלו, עורר סערה בשל הטענה הפרובוקטיבית שלו לפיה לטכנולוגיה יכולה להיות, ואדרבא יש לה, פוליטיקה (השפעתו של וינר עליי ברורה; לספרי השני קראתי "הפוליטיקה של הטכנולוגיה") במובן הזה שהיא מהווה אתר שבו באים לידי ביטוי יחסים חברתיים, אידיאולוגיות, אינטרסים ועוד.
מכאן, שלטענת וינר, טכנולוגיה היא לא דבר ניטראלי, היא לא דבר אינסטרומנטלי, היא לא משהו שאתה מרים, משתמש ואז מניח. יש לה השפעות רחבות יותר, עמוקות יותר, לעתים בלתי צפויות ולעתים מתוכננות, על העולם שלנו והגיע הזמן שניקח עליהם אחריות.
בהערת אגב אומר שוינר היה זה שהציג בפניי בספריו את ז'אק אלול ולו רק בגלל זה מגיעות לו כמה נקודות זכות.

6. Technics and Civilization, Lewis Mumford, 1934

לואיס ממפורד הוא אחד מהוגי הטכנולוגיה החשובים של המאה ה-20. במהלך חייו הוא כתב 28 ספרים ויותר מאלף מאמרים, סקירות, פרקים לספרים ועוד וזאת למרות שהוא אפילו לא סיים את הלימודים שלו בקולג'. הוא מעולם לא קיבל עמדה אקדמית קבועה אך זכה לשמש כפרופסור אורח בהארוורד, MIT, קולומביה, סטנפורד ומקומות נוספים.
בשנת 1934 הוא פרסם את ספרו  שהיה ניסיון ראשון מסוגו לבחון כרוניקה של כמעט אלף שנה של המצאות ופיתוחים ואז לנתח כיצד הם שואבים את מקורותיהם מהתרבות של המפתחים, כיצד הם מושפעים מהפוליטיקה של הזמן. ממפורד ניסה להבין את ההיגיון שלהם, את ההשפעות שלהם ואת החשיבות שלהם.
פרסומו של הספר סיפק את התשתית לתחום חדש: היסטוריה של הטכנולוגיה. זהו ספר רחב יריעה בצורה יוצאת דופן של איש רחב אופקים בצורה יוצאת דופן, ולמרות שהוא אחד הספרים הוותיקים ברשימה, הוא צולח, לדעתי, את מבחן הזמן.

7. The Social Shaping of Technology (Second Edition), Donald MacKenzie and Judy Wajcman, 1999 

זהו הספר היחיד שעליו אני ממליץ שהוא ספר ערוך. חשיבותו של הספר  נעוצה בפרקים השונים שנכתבו על ידי כותבים שונים, כולם נטלו על עצמם את המשימה לנתח טכנולוגיה באמצעות מתודה חדשה, "הבנייה חברתית של טכנולוגיה" (Social Construction of Technology או בקיצור SCOT).
המתודה הזו גורסת שטכנולוגיה היא לא הסיבה לכל דבר (דטרמיניזם טכנולוגי) ומצד שני, שאנחנו בעלי הבית היחידים בעולם הזה (דטרמיניזם חברתי). תחת זאת, היא מבקשת לראות בטכנולוגיה ובבני אדם כשני צדדים שיש ביניהם מגע, אינטראקציה והשפעות הדדיות.
המתודה הזו היתה התשתית לעבודת הדוקטורט שלי והספר הזה הוא אחד מספרי היסוד שמציג אותה באמצעות שורה של מקרי בוחן אשר מנותחים באמצעותה. מאמר מומלץ במיוחד הוא זה של רות קוואן-שוורץ.

8. History of the Hour, Gerhard Dohrn-Van Rossum, 1996

הספר הזה חושף את אחת מההעדפות האישיות שלי בכל הקשור לעיסוק בטכנולוגיה. הכוונה היא לעיסוק בזמן.
אני מוצא שהקשר בין זמן וטכנולוגיה הוא אחד הקשרים היותר מרתקים שמתקיימים בימינו והקשר הזה הפך למוצק מהרגע שהומצא השעון המכאני.
היה זה לואיס ממפורד שטען שההמצאה החשובה ביותר שהמציא האדם היתה השעון כיוון שהשעון לא רק אומר לנו מה השעה הוא גם, ובעיקר, מאפשר לנו לסנכרן את הפעילות שלנו ("ניפגש בכיכר בשעה שלוש"). הסינכרון הזה יעמוד במרכזה של אחת המהפכות הגדולות ביותר שידע העולם, המהפכה הקפיטליסטית.
בספר הזה מציג ואן רוסם את האופן שבו לאורך ההיסטוריה תרבויות שונות מתייחסות לזמן ואת הדרך שבה הטכנולוגיה משחקת תפקיד בשינויים האלו ובין השאר הוא הציג בפניי את הסיבה שבגללה שירות הדואר נקרא באנגלית בשם "postal service".

9. הזנב הארוך, כריס אנדרסון (תרגום: דרורה בלישה), 2010

"הזנב הארוך" הוא שם חיבה לתופעה סטטיסטית במסגרתה הגרף מגיע לשיאו מהר מאוד ואז נופל ונמתח למרחק ארוך ורב. זהו הזנב הארוך של הגרף ואנדרסון מוצא שלזנב הארוך הזה יש תפקיד חשוב בעידן הווב 2.0.
באמצעותו  אנדרסון מסביר מדוע לנישה יש תפקיד חשוב בעידן האינטרנט וכיצד גופים עסקיים שמתמקדים בנישה, שמאפשרים את הנישה, שפועלים בנישה ומקדמים את הנישה, יכולים לפרוח אפילו יותר מאלו שפונים אל המיינסטרים.
כיום קשה למצוא אנשים הפועלים ברשת שאינם זורקים באקראי את צמד המילים האלו. הם עושים זאת מכיוון שהם יודעים בוודאות שהצד השני מבין בדיוק למה הם מתכוונים: הזנב הארוך הפך במובנים רבים להצדקה הכלכלית-אידיאולוגית של גופים מקוונים רבים.

10. חוכמת ההמונים, ג'יימס סורוביצקי (תרגום: ג'וד שבא), 2006

מן הסתם יש חלק מן הקוראים שבטוחים שליאור צורף המציא את המושג "חוכמת ההמונים" אבל לצערו הוא לא עשה את זה. היה זה ג'יימס סורוביצקי, בעל טור כלכלי בניו-יורקר אשר הפך את המושג הזה לפופולארי.
אין כמעט מחלוקת שחוכמת ההמונים היא תופעה אמיתית שיש לה יתרונות אמיתיים אבל לעתים שוכחים שלצד היתרונות יש גם חסרונות. יש דברים שההמון ממש רע בהם, יש דברים שאפילו שני אנשים ממש רעים בהם. לא רק זה, ההנחה לפיה ההמון תמיד חכם היא בעיניי הנחה פופוליסטית, שטחית ולא מדויקת. בספרות המחקרית מתועדים מקרים רבים בהם ההמון יכול להוביל לתוצאות הרות אסון ("חשיבה קבוצתית" היא רק דוגמה אחת לכך).
כל זה לא משנה את העובדה שהספר הזה הוא ספר חשוב בהבנת הדרך שבה המונים יכולים, באמצעות מנגנון מתאים, להגיע להחלטות חכמות יותר מאשר האדם החכם ביותר שנמצא בתוכנו.

11. טכנופולין, ניל פוסטמן (תרגום: אמיר צוקרמן), 2003

כאשר סיימתי לקרוא את טכנופולין (אז, במקור, באנגלית), הרגשתי צורך עז למצוא את האימייל של ניל פוסטמן ולכתוב לו שאני לא יודע אם הוא יודע, אבל הוא כתב ספר מדהים. רק אז גיליתי שאיחרתי את המועד – פוסטמן נפטר שנה קודם לכן, בשנת 2003.
פוסטמן הוא אחד הכותבים השנונים ביותר שכתבו על השפעותיה של הטכנולוגיה בעידן המודרני. ב"טכנופולין" הוא מציג את הדרך שבה כל צורות החיים התרבותיות מכפיפות את עצמן למרותן של הטכניקה והטכנולוגיה.
אם אלול מסביר את זה באופן קודר ועגום, פוסטמן ממחיש זאת עם קריצה ובחן שקשה להישאר אדיש אליו.
גם ספריו האחרים (שתורגמו לעברית), "בידור עד מוות" ו"אובדן הילדות" עוסקים בטכנולוגיה ובאופן שבו היא מטמטמת אותנו (בעיקר הטלוויזיה) ואת ילדינו וגם הם קריאה נפלאה.

12. סטיב ג'ובס, וולטר אייזקסון (תרגום: אלה בשן ונעמי כרמל), 2012

התחלתי בהשמצת ביוגרפיות ואני מסיים עם ביוגרפיה. קראתי לא מעט ביוגרפיות: של סטיב ג'ובס, לארי אליסון, סטיב באלמר ואחרים. קראתי על סיפור עלייתה, נפילתה ושוב עלייתה של יבמ ובשנים האחרונות יצא לי לקרוא מספר רב של ספרים שנכתבו על גוגל וגם על פייסבוק. ובכל זאת, אי אפשר להישאר אדיש לביוגרפיה שכתב אייזקסון על סטיב ג'ובס אולי מכיוון שאי אפשר היה להישאר אדיש לג'ובס עצמו.
הביוגרפיה של ג'ובס אינה קצרה ובכל זאת היא מצליחה להחזיק את הקורא במתח כמעט לכל אורכה. ג'ובס מתגלה בביוגרפיה כאיש שרובנו ידענו שנמצא: גאון אמיתי ואדם בלתי נסבל עם קבלות. ההצלחה של "אפל" להשתלט על עולם הטכנולוגיה בתוך כעשור הופכת את הביוגרפיה של ג'ובס לקריאת חובה לכל המתעניינים בהיסטוריה של הטכנולוגיה, הרחוקה והקרובה כאחד.
ביקורת מקיפה וארוכה כתבתי למוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" וניתן לקרוא אותה כאן.

***

לא מעט ספרים לא נכנסו לרשימה. חלקם בשל העדפה אישית שלי וחלקם מכיוון שלא רציתי להעמיס. כמובן שזה המקום לציין שאשמח אם תכתבו אתם על אילו ספרי אינטרנט וטכנולוגיה אתם ממליצים.

נראה שבין אמצעי התקשורת השונים מתקיימת תחרות סמויה. היא לא הוכרזה באופן רשמי ובכל זאת נראה שהיא מתנהלת מזה זמן מה. מי שינצח בתחרות, כך אני מבין, יהיה זה שיצליח לחבר רשימה מופרכת יותר, אווילית יותר, אינפנטילית יותר ומטופשת יותר של אנשים שאין ביניהם שום קשר.

אחרי רשימות "העשירים", "המשפיעים", "המבטיחים" ושאר תארים סובייקטיביים, וחסרי היגיון פנימי, מצליח "מגזין מאקו" (הו! מגזין!) לכבוש את פסגת הרשימות המטומטמות ביותר שאי פעם פורסמו בעיתונות ("עיתונות" ו"מאקו" באותו משפט, חי-חי-חי) הישראלית בשנים האחרונות.

מדובר ברשימת "חמישים האנשים המעניינים בישראל". ואיך מוגדר "מעניין"? כך:

בואו תשאלו את עצמכם מי מעניין אתכם. מי גרם לכם לדבר עליו השנה, מי הפך כל שיחת סלון לוויכוח לוהט ואת מי ממש רציתם לפגוש לקפה.

נשמע ממש מדעי!

וכך, ברשימה נערמו יחד, כאילו היו תפוחי אדמה בסופרמרקט, ראש ממשלה לשעבר שתלויים ועומדים נגדו כמה כתבי אישום, אשת אנס, זמרת שהואשמה בפלילים, איש עסקים שאושפז בכפייה, פושעת מורשעת, רב המואשם במעשים מיניים פליליים, פוליטיקאי שמואשם בעבירות שוחד, ספר שנקלע לחובות ונמלט מהארץ, ראש עיר המואשם בפלילים, וסופרת שהורשעה בגניבה ספרותית.

לצד האנשים ה"מעניינים" האלו, שיש מי שעשוי לכנות אותם בשמות כמו "עבריינים", "פושעים", "אנסים", "גנבים", "מאיימים", "רמאים", "שקרנים" ושאר כינויים לא הכי מחמיאים, נמצאים ברשימה גם חייל חטוף, גולשת גלים, יחצ"ן, ראש עירייה, אנשי עסקים, מסעדנים, ספורטאים, עיתונאים, דוגמניות ועוד.

ואני אומר, חשבו על כל האנשים מהקבוצה השניה (יצחק תשובה, גיא רולניק, יונתן רושפלד), שנמצאים ברשימה הזו לצד מוטי אלון או שולה קצב זקן.
הם בטח מה-זה מאושרים להיות "מעניינים"!

זה קרה לפני 106 שנה ושלושה ימים. בשעה חמש ו-12 דקות לפנות בוקר האדמה סביב סן-פרנסיסקו רעדה בעוצמה. עד היום נחשבת רעידת האדמה של שנת 1906, שעוצמתה הוערכה ב-7.9 בסולם ריכטר (ויש שטוענים שהגיעה ל-8.3 בסולם ריכטר) לאחת מרעידות האדמה הקשות ביותר בהיסטוריה ולאחד מאסונות הטבע החמורים ביותר שידעה ארה"ב.

מוקד רעידת האדמה היה קרוב מאוד לעיר סן-פרנסיסקו, שהיתה אז העיר התשיעית בגודלה בארה"ב. העיר לא היתה ערוכה להתמודד עם רעידת אדמה שכזו. בניינים התרסקו על יושביהם ומוקדי שריפה פרצו בכל העיר עד שכמעט כולה נשרפה עד היסוד. בניסיון להתמודד עם השריפה, נעשה שימוש בדינמיט בניסיון לשלוט בה אבל ההצלחה היתה מוגבלת. פקידי הממשל באותה התקופה טענו כי בשרפה נספו 375 בני אדם ואולם מספר זה היה מצוץ מן האצבע. בפועל, נהרגו ברעידת האדמה הזו יותר מ-3,000 בני אדם וכ-300 אלף בני אדם נותרו חסרי בית.

היום נתקלתי בסרטון המורכב מכמה סרטי חובבים שצולמו בעיר בימים שלאחר רעידת האדמה. מעבר להרס העצום שניכר בכל פינה, קשה שלא להתרשם מהתקופה: הגברים שלבושים כולם אותו הדבר, השפמים האדירים והכובעים השחורים. הנשים, כולן לובשות שמלות ארוכות, מצוידות בכובעים מצועצעים. סוסים נמצאים בכל מקום ומדי פעם צצות גם מכוניות וקרוניות חשמליות עליהן נתלים עשרות אנשים בניסיון להגיע למחוז חפצם.

Click here to view the embedded video.

בסרטון הבא, שאיכותו, לדעתי, נופלת מהסרטון הראשון, ניתן להתרשם מסן-פרנסיסקו גם בתקופה שלפני רעידת האדמה.

Click here to view the embedded video.

הסרטים האלו גרמו לי לחשוב על האופן הקיצוני, הכמעט בלתי נתפס, שבו העולם השתנה מאז ראשית המאה העשרים ועד לראשית המאה העשרים ואחת. מאה שנים הם כלום מבחינה היסטורית, אפילו כאשר מתייחסים רק לארבעת-אלפים השנים האחרונות. אם היית לוקח אדם מהמאה השמינית לספירה ומקפיץ אותו מאה שנים קדימה, אל המאה התשיעית לספירה, סביר להניח שהוא היה מרגיש בבית. אבל האם ניתן לקחת בחור צעיר, שנולד בסוף המאה ה-19 ושבשנת 1906 הוא בן עשרים, ולקחת אותו לשנת 2012?

המחשבה השניה שעברה לי בראש היא עד כמה מצלמת הקולנוע הגיעה באיחור, איחור מרגיז. מה הייתם נותנים כדי לראות ואולי אף לשמוע את שייקספיר, מוצארט, נפוליאון, גליליאו, ניוטון, לינקולן? אנחנו מביטים בסרטים התקופתיים והכל שם נראה לנו, ובכן, כמו סרט. והנה, סרטים משנת 1906 בהם מצולמים  אנשים אמיתיים, שחיו באותה התקופה, שעמדו בתור למרק, שהסתובבו ברחובות, מלמדים אותנו שזה לא סרט – כך באמת חיו בארה"ב רק לפני מאה שנה. בסך הכל מאה שנה.

איך היתה נראית ההבנה שלנו את ההיסטוריה אם רק היתה מצלמה בימי הביניים, ביוון העתיקה, ברנסנס? מה היינו מגלים אם היתה אז מצלמה?

הזמן רץ כשנהנים, כך לפחות נהוג לומר.

אם גיל ארבעים הוא גיל מדכא, גיל ארבעים ואחת הוא האב-טיפוס של הגיל הסתמי. אין בו שום דבר מיוחד. אף ספר, ככל שאני יודע, לא נכתב על אנשים שהגיעו לגיל 41, זמרים מפורסמים לא מתים באופן קבוע בגיל 41 (אם כי כאשר מקלידים "age 41" בגוגל, התוצאות העיקריות  הן ידיעות על כל מיני אנשים שמתו בגיל 41. יש למה לצפות!) ובאופן כללי הדבר היחיד שגיל 41 אומר לי הוא שמה שהיה שנה שעברה, אז החלפתי קידומת, לא היתה בדיחה סרה, סוג של חלום בלהות. לא. זה כאן כדי להישאר. לפחות עשר שנים. כלומר, נשארו רק עוד תשע. במקרה הטוב.

אף פעם לא חיבבתי ימי הולדת והעובדה שימי ההולדת שלי נופלים באופן קבוע על פסח, החג המאוס  בלוח השנה העברי, שבנוסף לכל תחלואיו הבלתי נסבלים (סדר פסח, חופשת בית-ספר פסח, פקקים של פסח) יש בו גם את האוכל המזעזע ביותר שאפשר להעלות על הדעת, גורמת לכך שאפילו לחגוג כמו שצריך באיזושהי מסעדה אי אפשר.

אז מה מאחלים לילד יומולדת שחוגג 41? בעיקר שיגיע לגיל 42 מכיוון שאחרי גיל ארבעים, כפי שאומר לואי סי.קיי, אפילו הרופאים מפסיקים בניסיונות שלהם לתקן אותך.

רק בשמחות.

Click here to view the embedded video.

בחודש מאי יתקיים פסטיבל דוקואביב. יותם אבני פנה אליי וביקש שאכתוב סקירה על אחד הסרטים שיוצגו בפסטיבל. נעניתי ברצון. הסרט שבחרתי הוא "דטרופיה" והוא מספר את סיפורה של העיר דטרויט, סיפורה של אחת הערים המפוארות בארה"ב אשר בשנים האחרונות, בעקבות המשבר הכלכלי אליו נקלעה אמריקה בכלל ותעשיית המכוניות בפרט, מתפוררת והופכת למדבר עירוני.

ב-1930 היתה דטרויט לעיר בעלת שיעורי הצמיחה הגדולים ביותר בארה"ב. כיום היא העיר המתכווצת ביותר בארה"ב – יותר מ-100 אלף בתי מגורים, מפעלים ומבני תעשייה נטושים קיימים ברחבי העיר, עובדה שמקשה על העיר לספק שירותים לכל התושבים שכן לא פעם מתגוררת משפחה אחת או שתיים בשכונות נטושות, שכונות רפאים. דטרויט משתרעת על שטח של 139 אלף מייל רבוע אבל כ-40 אלף מייל רבוע ריקים מאדם. בעשור האחרון איבדה מישיגן 50% מהעבודות הייצור שהיו במדינה. 50 אלף מפעלים ברחבי ארה"ב נסגרו ושישה מיליון עובדים איבדו את מקום עבודתם.

תושבי העיר מציגים את המפעלים האדירים לייצור מכוניות של חברות אמריקאיות שננטשו לטובת מפעלים במקסיקו. "כאשר המפעל עזב, עזבה כל השכונה יחד איתו", מספר אחד התושבים ומצביע על קילומטרים שלמים ריקים; התושבים קמו ועברו למקום אחר. ראש העיר שכר חברת ייעוץ בניסיון להציל את העיר וזו הבהירה לו: העיר מתמוטטת. שיעור האבטלה האמיתי בעיר עומד על כ-50%. מהרגע שאנשים משיגים עבודה ויש להם מספיק כסף, הם מיד נמלטים מהעיר.

בניסיון להציל את דטרויט מבקש ראש העיר להעביר עשרות אלפי תושבים ממקום למקום, לכווץ את העיר לאזור אורבני אחד שיקל על העיר לתת לתושבים שירותים. התושבים מתנגדים. העיר לא מציעה שום הקלות במס, שום תמריץ לאלו שיעברו למרכז העיר. "העיר מרוששת", מסביר ראש העיר. "אני לא יודע כמה פעמים אני צריך לומר את זה. אני לא רוצה לתת את ההרגשה שיש פה חבית של כסף שמחכה למישהו. אין". כדי להתמודד עם קריסתה הכלכלית העיר מתחילה לחתוך בשירותים שהיא נותנת לקהיליה כמו שירותי תחבורה ציבורית, עובדה שהופכת את מקבלי שכר המינימום, אלו שקמים ב-5 בבוקר כדי להגיע ב-8 בבוקר למקום העבודה שלהם, לחסרי אונים. הם מתחננים: "אנא מכם, אל תקחו מאיתנו את התחבורה. בבקשה. אנחנו לא נעמוד בזה".

בסצינה אחרת מציגים נציגי איגוד העובדים את ההצעה האחרונה של הנהלת המפעל לעובדים. "טכנאים שהרוויחו 18.50 דולר לשעה ירוויחו 18 דולר לשעה. פחות 50 סנט לשעה. עובדים אחרים שמרוויחים 17 דולר לשעה, מציעים להעביר אותם לשכר של 14.50, הפחתה של 2.50 דולר לשעה. לאנשי צוות התמיכה במפעל שמרוויחים 14.35 דולר לשעה, ההצעה החדשה עומדת על 11 דולר לשעה, משמע הם יפסידו 3.35 דולר לשעה במשכורת". העובדים בהלם. הם מסרבים אפילו להצביע על ההצעה של הנהלת המפעל. בתגובה, הנהלת המפעל סוגרת אותו.

"דטרויט היא העיר שבה נבנה המעמד הבינוני", מספר יו"ר איגוד העובדים. "הרווחת מספיק כסף, חסכת מספיק כסף, יכולת להתפרנס בכבוד. מעמד בינוני", הוא אומר כמי שנזכר בימים שאינם עוד. "אם אין יותר מעמד בינוני ואין מה שמפריד בין העשירים לעניים, הדבר היחיד שנותר הוא מהפיכה", אומר אחר.

חברות המכוניות, עמוד השדרה של דטרויט, עוברות כעת למכוניות חשמליות אבל גם את הביזנס החדש שלהן הן מעבירות לסין. העובד האמריקאי רואה כיצד כספי המיסים שלו, אלו שחילצו את החברות האלו, משמשות אותן כדי להתאושש ולהעביר עבודות אמריקאיות אל מעבר לים.

במובנים רבים סיפורה של דטרויט היא סיפורה של אמריקה כולה. מעצמה כלכלית אדירה אשר יורדת מנכסיה לטובת המעצמה שיורשת אותה: סין. האזרח האמריקאי מגלה שהוא כבר לא בעל הבית – עבודות זורמות לסין, מפעלים זורמים לסין, הקניין הרוחני זורם לסין שמצליחה לפעול כקולקטיב ממושמע בשעה שהאינדיבידואליזם הקיצוני, האולטרה-קפיטליסטי האמריקאי חוגג את ימיו האחרונים. אמריקה, שייצרה כל דבר עבור כל מדינות העולם הפכה ליבואנית, לנותנת שירותים.

בניגוד לסרטים דוקומנטריים אחרים בהם צפיתי בשנים האחרונות, "דטרופיה" הוא סרט איטי, דמוי סרט טבע, רק שבמקום שוטים ארוכים שנעים על פני ג'ונגל רוחש וגועש, "דטרופיה" מציג תמונות של חורבן עירוני, הרוס, מוזנח ומדכא, מהסוג שמזכיר את "מקס לוחם בדרכים". הסרט עמוס באנשים עם מבט חלול ומיואש המנסים לשרוד בתוך חללים עצומים של בטון, בתוך העזובה. הוא אינו סרט בסגנון של מייקל מור – הוא לא עושה לובי, לא דוחף לפתרון, לא מבקש לקדם עמדה. יותר מכל "דטרופיה" מהווה תזכורת לכך שהמעמד הבינוני פושט את הרגל בכל רחבי העולם המערבי: בארה"ב, באירופה וגם בישראל. הסיבות הן שונות ממקום למקום אבל התוצאה דומה: אנשים יוצאים לרחובות, נלחמים על קיומם, מרגישים שהשיטה כשלה, בגדה.

אלו ימי פומפיי האחרונים ואולי באמת הדבר היחיד שנותר הוא מהפיכה.

נראה שאני לא היחיד ששם לב שהפרסומות לחג הפסח הן עניין מעניין במיוחד. אופיר מבקשת להסב את תשומת ליבנו לפרזנטורית של "טיב טעם", קמעונאית שמבקשת לשדר טעם עממי על ידי בחירה בפרזנטורית שהיא הכל חוץ מעממית. הנה הטקסט המלא לפניכם.

***

בימים אלה השיקה רשת "טיב טעם" קמפיין חדש לכבוד חג הפסח המתקרב. כמו שאר הרשתות, מתחרה גם היא על הזכות להיות זו שבה נבזבז את כספינו, ולכן יצאה בהכרזה שאצלה "גם בפסח למחירים יש טעם טוב". הכל טוב ויפה, רק שלצד הסיסמא בכרזת הפרסום, מלאת תכשיטים, עם כוס יין ביד, מופיעה אחת – ניקול ראידמן.

גברת ראידמן, עד לא מזמן אלמונית, התגלתה לציבור לאחר שכיכבה בסדרת הריאליטי "מעושרות". הסדרה ששודרה בערוץ 10 באוקטובר אשתקד, אפשרה הצצה לחייהן של שש נשות חברה בישראל, שעולמן מורכב בעיקר מקוויאר ושמפניה. כל פרק הציע לצופה הזדמנות לראות מקרוב את חייהן של נשים שעבורן כסף הוא נושא ללא התלבטות, נציגות מקומית של שיטה קפיטליסטית שופעת. ראידמן הצעירה בלטה בתוכנית, בין היתר בעקבות חנות בגדים שהשיקה במהלכה. החנות, ממוקמת כאחר כבוד בכיכר המדינה, תוארה בגאווה ככזו ששופצה בעלות שערורייתית ותוצרתה מבטיחה פריטי אופנה במחיר אסטרונומי. מעילים מפרוות ומימון מיסתורי אינסופי, גרמו לכך שסך הכל, מהצד של הגברת, העתיד נראה די ורוד.

והנה כעת, מזל טוב ניקול! "טיב טעם" בוחרת דווקא בנציגת 'קפיטליזם סיפור אהבה' לככב בקמפיין. לא קיץ, לא אוהל, בלי עוני, מיסים או שאלות של יקר – לא יקר, לקנות עם ניקול זה אפשרי וכדאי, אנא המונים, התמקדו בעיקר. רק שלא כל כך ברור מהו העיקר על פי "טיב טעם".

(צילום: אלכס ליפקין)

אולי העיקר היא "יוקרתיות". אמנם האמירה ש"גם למחירים יש טעם טוב" מרמזת שמחכות לנו בחנות הנחות, אך הצבת מעושרת מתוכשטת לצד הסיסמא משדרת שקנייה ב"טיב טעם" תדגים סטייל. קישור הקנייה לעושר ועושר מרמז שעבורנו, היכולת לנפנף מול קרובי משפחה בסלמון יוקרתי מנהר האורל הוא המוקד, ובטח דוחק זוטות כמו השוואת מחירים.

ואם כבר הגענו לנהר האורל, ייתכן והעיקר הוא בעצם משהו אחר: כרשת הפתוחה שבעה ימים בשבוע, ומציעה ארנבת, חזיר, קלמרי ועוד מוצרים לא ממש כשרים, הגברת ראידמן מייצגת את מי שעד מהרה תפסו נתח נכבד ממאגר הלקוחות של "טיב טעם". הבחירה להציב את המעושרת בחזית מסע הפרסום מרמזת שהעושר הבוטה שהיא מסמלת חשוב פחות מהאפשרות להשיג סל מוצרים מבית אמא. כנראה שהרשת מניחה שהדגשת מוצא והמולדת ישכיחו מקהל היעד את הפערים הקלים בינם לבין מי שמופיעה על ההזמנה לרשת, ושניחוח של בית ידחוף את הציבור לבוא דווקא בשעריה.

בתקופה הנוכחית, בה פרטי מחאת ההמשך נרקמים בחדרי חדרים (חשוכים כמובן, כראוי לימים בהם אפשר בקלות להמיר את "לקנות לך יהלום" ב"להדליק לך אור בסלון"), וכולנו עדיין מקווים שמשהו יקרה, ואולי הפעם לטובתנו, הקמפיין של ניקול מדיף ריח רע, אבל בסיסו אמת עצובה וידועה: אנחנו מוכנים לעשות הרבה כדי להרגיש שייכים או שווים. העובדה שבין רמת החיים של רוב הציבור לבין זו שמציגה הגברת ראידמן, יש קשר מקרי בהחלט, לא מפריעה לנו לפנטז שאם רק נקנה אנחנו היכן שרוכשת גם היא, נרגיש אולי לרגע אחד כמוה, שבעים ועשירים.

קנייה ב"טיב טעם" מציעה לקונה הצלחה משולשת: גם מוצרים לליל סדר, גם הבעת הסכמה עם אידיאולוגיה שוחקת וגם כיסוי הכנסתה הצדדית של ניקול הלא ממש ענייה. בימים בהם "מבצעים" הם שם המשחק, שלושה במחיר אחד זה בעצם דיל מצוין.

זה מסוג הדברים שקורים כאן לפעמים. אני נותן למישהו/מישהי במה ונפתח להם התאבון. אני שמח שזה קרה לאופיר כי הטקסט השני שהיא כתבה מוצלח אפילו עוד יותר מהטקסט הראשון שהיה בעיניי ממש מוצלח (גם אם היא לא כתבה ביקורת סרט קלאסית).

ואגב, אין שום סיכוי שהיא 1.81 ס"מ. שום סיכוי. היא הרבה יותר, ממש הרבה יותר. אני 1.81 ואני צריך לעלות על מדרגה כדי להסתכל לה בעיניים.

הנה הטקסט המלא לפניכם (היא מאיימת שהיא עוד עלולה להתרגל לזה. זה לא מפחיד אותי).

***

השבוע הקדשתי הרבה מחשבה לרומן האנושי עם מספרים. אני לא יודעת מה איתכם אבל אני מתה על מספרים. בעולם שבו דבר אינו מוחלט והכל יחסי, ספרות נראות לי כמו נס. נעים לי שיש דברים שלא משנה איך נסתכל עליהם, יש בהם הגיון שברור לנו באופן אינטואיטיבי ואוניברסלי. אני כבר שנים בטוחה שבעצם הכל נראה לנו זול יותר בחו"ל, גם כי תמיד עושקים אותנו במדינה המעצבנת הזו אבל גם כי אין מה לעשות, בקבוק מים בדולר תמיד ירגיש זול יותר מבקבוק זהה ב-5 שקלים, גם בימים שזה היה ערך המטבע.

מה שעורר אצלי את המחשבות האלה בימים האחרונים היה הצעה של נציגת חברת אינטרנט לשדרג לי את מהירות הגלישה תמורת מחיר מבצע חד פעמי בהחלט. לא נדרש לי רגע כדי להסביר לה שאני מעוניינת לשלם כמה שפחות תמורת השירות המדובר ומצדי שתתקין לי מהירות גלישה של 0.8 מגה.

אם תהיתם, זה אכן בלתי אפשרי אבל לא כי הבקשה שלי היא פרי דמיוני המריר אלא כי היום כבר אין כזה דבר, בדיוק כמו שאין באמת כזה דבר מהירות גלישה 10 מגה לעומת 20 מגה לעומת 500. כאילו, 500 מגה? מה הכוונה? שאיך שאני מתחילה לצעוד בכיוון המחשב ליידי גאגא קופצת מתוך המסך ומתחילה לרקוד לי על השטיח? שנציג חברת וואלה מתחיל להקריא לי את מזג האוויר עוד לפני שהספקתי להקליד את החיפוש? כמה מהר זה עוד יכול להיות? רק לי זה נראה שפרקטית, משלב מסוים הגלישה שלי היא באותה מהירות למרות שמוצמד לה ערך מספרי (וכספי) גבוה יותר? ואם כך, איך זה בכל זאת עובד עליי כמעט כל פעם?

לפחות אני לא לבד. מספיק להביט בערמות הנשים המסתובבות בינינו על מנת להבין שלפעמים כל מה שמדבר אלינו זה המספר והמציאות היא פרט שולי. אני מתכוונת לכך שתעשיית הביגוד הבינה מזמן, שמכיוון שכל מה שאישה רוצה זה להיות רזה, רזה יותר או רזה ממש, הפיתרון הגיע בצורה מקורית: טה דה! מהיום אימרי להתראות מידה 42, שלום מידה 36. טוב נכון שפרקטית הג'ינס נשאר באותו הרוחב, אבל לא הרבה יותר יפה לו עכשיו כשכתוב עליו 4 מידות פחות? רשתות הבגדים יודעות שאין כמו הרגע בו בחורה מצליחה להחליק לג'ינס במידה שעד כה הייתה שמורה לאחותה הקטנה או בעצם רגע- היום בו היא זוכה להוציא את הראש מתא המדידה ומול כל הצ'ילבות המקומיות לזעוק לעבר האחראית שהיא זקוקה למידה קטנה יותר.  מה זה משנה שבפעם האחרונה שהיית מידה 36 היית בכיתה ט' ומאז, מה לעשות, עברו כמה שנים, שמנת מעט, ילדת איזה שני ילדים והחלטת שמתאים יותר להתייחס לאופני כושר כהומז' דומם לשנות ה- 80. מה שניבט מהראי הוא זניח, העיקר- המספר.

ולא רק נשים זקוקות למספר. בתור בחורה שהיא 1.81 ס"מ וגרה בארץ, איך לומר, גמדית למדי, אב הטיפוס של מירב שיחות ההיכרות שלי עם המין הגברי נראה כמו מלחמת מספרים מטופשת. זה תמיד מגיע לוויכוח סוער על כך שאני הרבה יותר גבוהה ממה שאני אומרת כי הרי לא ייתכן שהם יותר נמוכים ממה שאמרו להם בצבא.

בשלב מסוים, מאחר והשיחות הללו לא רק חזרו על עצמן אלא גם לוו במבט מבועת של גבר שכרגע ריסקו לו את האגו, עברתי לתסריט פשוט יותר: בכל רגע נתון בו אני נשאלת על ידי גבר איזה גובה אני, אני פשוט מחזירה בשאלה- איזה גובה אתה? ואז לא משנה מה התשובה, אני מיד מוסיפה לי מינימום חמישה סנטימטר. אתה 1.82? אה, אני 1.90. אתה 1.90? אה אני בעצם 2.05. ככה, שיירגע ויישן טוב בלילה. העובדה שכדי לנשק לי במצח הוא יצטרך לרוץ להביא שרפרף הפסיקה להפריע לו מיד. אם מספרית הוכח שאני סתם חריגה של הטבע והוא עדיין גבוה נורא, אז הכל טוב. העיקר- המספר.

ככה זה מספרים, הם מרגיעים אותנו. לא צריך להיות גאון מתמטי, ולא צריך חבר טלפוני. כל ילד באפריקה יודע ששני אגוזי קוקוס זה פחות משלושה וכל סוחר מערב הסעודית יידע שאם מנסים למכור לו אותי תמורת 4 גמלים זה הרבה יותר מדי, כי אני שווה מקסימום שניים ואולי עוד איזו חצי עז. המספרים הם מוחלטים, נותנים לנו ביטחון, ולא אכפת לנו אם המציאות אומרת אחרת- ברגע שמוצמד אליה מספר, אנחנו נרגעים ומבינים את הערך המדובר.

ולכן, מעל במה זו אני מורידה את הכובע בפני חברת בזק- כמו כולם גם הם רוצים להרוויח, וכמו כולם, לשם כך הם צריכים לשכנע אותנו שגם לנו זה כדאי. אבל מאחר ויש גבול לכמה הם יצליחו לסבך את המציאות מבחינה מספרית, אז במקום 10, 20 או 6000 מגה הם פשוט עברו קטגוריה – מהיום גולשים ברשת פרטית או עם כבל תת ימי. ממש ככה – כבל תת ימי. לרובינו אין מושג איך העולם הזה עובד ואיפה היה הכבל לפני שהוא היה מתחת למים אבל זה פשוט נשמע מצויין. בניגוד לעולם המספרי, לכי תתווכחי עם נציגה שמסבירה לך שהאינטרנט שלך זז לאט כי לא עברת לרשת התת-ימית, העל-קולית או התוך-עורית. כמה עמום, ככה חכם. הם עברו לגלוש במהירות האור ואנחנו נמשיך לרדוף אחרי המספרים.

ובהקשר הזה דבר אחרון: אם כבר רשתות השיווק וארגוני הענק מסובבים את המספרים כנגדנו יש לי בקשה אישית: בתור בחורה שהיא כאמור ג'ירפה, אני ממש מבקשת – אנא שנו גם את מספרי מידות הנעליים! נמאס לי להיות 41 ולשמוע שזה פרופורציוני או אנטומית נכון. גם אני רוצה להיות מידה 38 ולכן נשית, קטנה ומעודנת ולא אכפת לי שזה אומר שכל ה-38 המקוריות ייאלצו לרכוש מעתה זוגות נעליים במחלקת הילדים. זה ינחם אותי וישקיט את שנתי אז בחייאת, זה כולה מספר.

הטקסט של אופיר הדהד לי בראש כאשר פתחתי את "מוסף הארץ" והבטתי בפרסומת של רשת ניופאן. הפרסומת הזו היא חלק מסדרה של שלוש פרסומות המופיעות עמוד אחרי עמוד אבל דווקא הפרסומת השלישית לכדה את תשומת לבי.

בתמונה אישה, מצודדת למראה, שנראית כאשר היא מחבקת מיקסר. כן, אנחנו מדברים על מיקסר והיא מחבקת אותו באהבה ששמורה בדרך כלל לבני אדם. ידיה סוגרות על הכלי בו מערבלים את שדרוש ערבול ולחייה מונחות ברכות על ראשו של המיקסר. עיניה עצומות והיא כולה חיוך מתוק. זהו חיוך השמור לאהוב אשר שב לפני כמה שעות ממסע ארוך וכעת אהובתו מתרפקת עליו, בסבלנות, בחיבה, בתחושה של "הנה, הוא סוף סוף כאן ועכשיו אפשר לנוח קצת".

ברקע פרחים ורודים נופלים ממעל וזאת, כך נדמה, כדי להשלים את התמונה הפסטורלית, הכמו-רומנטית שהיא לא "כמו" בכלל. מי שעדיין לא הבין את הרומן הסייבורגי שמוצג לנגד עיניינו מוזמן לקרוא את הכיתוב המופיע על הכרטיס השני, זה שנמצא מתחת לפירוט מבצע אביבי בניופאן, בו נכתב (בתרגום): "קיצ'ן-איד, אהבה אמיתית".

מלאכת מחשבת.

שלוש הערות:

1. אמנם קיצ'ן-איד הוא מיקסר טוב (יש לי) אבל מעולם לא התרפקתי עליו (גם לא אשתי) כאילו היה בני האבוד.
2. חיבוק רומנטי של מכונות, יהיו מקסימות, יעילות וממש חמודות ככל שיהיו (ובכך אני כולל גם את כל האייפודים, אייפדים, אייפון, אייפוזיבים של העולם), היא עניין דוחה למדי והניסיון לשוות למיקסר סקס-אפיל של בן משפחה או חבר טוב הוא ניסיון נחמד אבל אתם יודעים, בסוף בסוף, זה כולה פאקינג מיקסר.
3. בשם כל הגברים שאוהבים לבשל, אני מוחה נמרצות על ההחלטה לצלם אישה כשהיא מחבקת את המיקסר. זה כל כך מד-מן וולגארי שזה לא להאמין.

עוזרת ההוראה הנפלאה שלי, אופיר איל, עוזרת לי בשנתיים האחרונות להעביר סמינר שנקרא "לחקור טכנולוגיה ומדיה חדשים". במהלך הסמינר אנחנו מציגים בפני הסטודנטים תיאוריות וגישות לחקר טכנולוגיה ומבקשים מהם ליישם את הגישות האלו על אובייקט כלשהו לבחירתם מתוך ארסנל האובייקטים שנכלל תחת מטריית "המדיה החדשה".

במהלך הזמן, כך אני מתרשם, אופיר עצמה הפכה למושפעת מהתיאוריות והגישות שאותן אנחנו מלמדים את הסטודנטים, כל כך מושפעת שכאשר היא התיישבה לכתוב ביקורת על הסרט "הוגו" (עדיין לא ראיתי את הסרט, אני בהחלט צריך לראות), היא עשתה זאת דרך המשקפיים התיאורטיות של חקר הטכנולוגיה. התוצאה: סקירה חכמה ומרתקת, שבסופו של דבר לא התפרסמה במקום שבו היתה אמורה להתפרסם ולכן מיד גנבתי אותה אליי, אל הגלוב.

אם מישהו מחפש כותבת מחוננת, כדאי לו להזדרז ולהציע לה הצעה. הנה הטקסט לפניכם:

***

בימים אלה מוצג בבתי הקולנוע הסרט 'הוגו', סרטו האחרון של מרטין סקורסזי המוגדר כסרט ילדים המתאים גם למבוגרים שבינינו, והוא מחווה לראשית ימי הקולנוע. הסרט מתאר את עלילותיו של הילד הוגו היתום בפריז של שנות ה- 30, שנסיבות חייו הטראגיות הביאו אותו להתגורר לבדו בתוך קירות תחנת הרכבת המרכזית בעיר. מתוך נסיונותיו לשמר את זכרון אביו מגלה הוגו את אחד מניסי הקולנוע המוקדמים- היוצר ז'ורז' מלייס, המתחבא באותה תחנה בדיוק.

המפגש בין הוגו היתום ליוצר הנשכח לוקח את הצופה לטיול בהיסטוריה של הקולנוע וניתן להבין אותו ככזה המבקש להזכיר לנו את הקשר ההדוק בין מדיום זה לבין היכולת לחלום. בחסות הוגו זוכה הצופה להציץ בשחזור קטעים מסרטיו הראשונים של מלייס ולהבחין בדרך העצומה שעשה הקולנוע מימיו הראשונים, אז הוצגו שדונים על ידי תחפושות פשוטות ועריכה ידנית, ועד לסרט הנוכחי המתהדר בטכנולוגיית תלת ממד המאפשרת לנו לחוש כחלק בלתי נפרד מהעלילה המוקרנת לפנינו.

דברים רבים נכתבו על מחווה מפוארת זו של סקורסזה לקולנוע ולכוחו הבלעדי לייצר ולצייר את הפרועים שבחלומותינו, אך למעשה בדיוק כאן נחבא הרובד הנוסף והמרתק בו עוסק סרט מקסים זה-  הקשר בין חלומות ודמיון כמייצגים את כל האנושי שבנו לבין אחד הכוחות המרכזיים בתרבות הנוכחית- הטכנולוגיה. כמחווה לנפלאות הקולנוע, הפן הטכנולוגי מודגש בסרט ככזה המאפשר להעיר לחיים של כל הפנטזיות ומשאלות הלב אך בד בבד נשאלת השאלה האם הטכנולוגיה היא רק כלי בידינו או שעם הזמן התהפכו היוצרות עד שכיום לא תמיד ברור מי משרת את מי.

כאמור, גיבור הסיפור הוא הוגו- ילד צעיר ויתום המתגורר בסתר בתחנת רכבת. כך, מתחילתו מציב הסרט כדמות המרכזית את סמל התמימות האולטימטיבי, כשזה אינו מלווה בשום הורה או למעשה קול הגיון, מצפון או הגבלה. עולם תמים זה מלווה בשני אלמנטים בלבד- הראשון הוא השעון. הוגו הובא לתחנה על ידי דודו השיכור, שלימד אותו כיצד לתפעל את כל שעוני התחנה המרובים ומיד לאחר מכן נעלם, מותיר אותו לטפל בהם לבדו באופן יומיומי. השעון, כאחת הטכנולוגיות המוקדמות שחדרו בכוח לחייו של האדם, סימלה מאז ומתמיד את עולם המגבלות. השעון שימש את בעלי המפעלים הראשונים על מנת לשלוט בעובד ולהגביל את תנועותיו וכראוי לסרט שעוסק ביכולת לחלום, הוגו הצעיר מוקף מכונות שלנצח מגבילות את יכולתנו לחלום בהקיץ ומחייבת אותו לאלמנט הפרנסה וההישרדות. רק תפעול שוטף ונסתר של מכונות אלה יבטיחו להוגו כי מנהל התחנה לא יגלה את דבר קיומו ויזרוק אותו לבית היתומים.

האלמנט השני הוא דמות מכנית קסומה אותה מצא אביו של הוגו בדיוק לפני מותו ויחדיו ניסו האב והבן לתקנה. עם מות האב נותר הרובוט המקולקל כזיכרון היחיד של הוגו מדמותו האוהבת ולמעשה חברו היחיד. הרובוט הנו דמות ממוכנת המחזיקה עט בידה והוגו מפתח תקווה כי עם תיקונה תעביר המכונה מסר מאביו האוהב. באופן זה מציב סקורסזה את דמותו הראשית תמה ונאיבית, מחוייבת לתקתוקי השעון ומחפשת אחר חום ותמיכה מדמות רובוטית נשכחת.

הוגו מקדיש את ימיו לתיקון הרובוט אך ניסיונותיו עולים בתוהו, כשהמיסתורין המרכזי הוא סביב מנעול המוטבע בגוף הממוכן ומעוצב בצורת לב, וכאן נכנס מלייס לתמונה.

הקולנוען מוצג כבעל חנות קטנה ונשכחת בתחנת הרכבת ממנה נאלץ הוגו לגנוב חלקי מתכת וברזל הנדרשים לו לתיקון הרובוט. מלייס, המבקש להתחבא מעברו כיוצר,  מתנגד נחרצות לסייע להוגו ואף מבקש לשרוף את ההוראות לתיקון הדמות הממוכנת. עם זאת, עזרה בלתי צפויה מגיעה דווקא מנכדתו המאומצת של מלייס, המפתחת ידידות עם הוגו, ומציעה סיוע בלתי צפוי בדמות המפתח החסר. המפתח לרובוט מתגלה כתליון שרשרת אותו עונדת הנכדה על צווארה, וניתן לה על ידי אשתו של מלייס, ששימשה גם כמוזה הראשית לסרטיו. למעשה, רק המפגש בין אבי הפנטזיות לבין הרובוט ובעצם בין מפתח הלב למנעול הברזל מביאים להחזרת הדמות הממוכנת לחיים, ובכך מתאפשרת יריית הפתיחה לעיסוק הישיר של הסרט באחת השאלות המרכזיות של העת המודרנית- מקומו של האדם אל מול הטכנולוגיה. עם הפעלתו מתחיל הרובוט לצייר את כרזת אחד מסרטיו החשובים של מלייס "המסע אל הירח" ואנו ניצבים בפני פני ירח שבאחת מעיניו תקוע קליע, טבע אבסולוטי שנפגע על ידי טכנולוגיה אנושית. מכאן והלאה אנו נדרש להחליט האם יש מקום לשניים יחדיו או שמא האחד יחריב את השני.

בהמשך העלילה חושף סקורסזה את הצופה לפיסות היסטוריה חשובות על ראשיתו של הקולנוע ועבודותיו של מלייס, וככל שאנו נחשפים לפנטזיה הפשוטה והכובשת בעבודתו, מאבקו של הוגו תופס תאוצה. במקביל להצגת אחד הסרטים הראשונים בהיסטוריה, בו כיכבה רכבת דוהרת שהתקרבותה גרמה לבהלה בקהל המשוכנע שזו עומדת לפרוץ מבעד למסך, מאיימת רכבת אמיתית על שלומם של הוגו ודמות הרובוט. בשתי סצינות קרובות ודומות, נופל הוגו ומאוחר יותר הרובוט, לבין פסי הרכבת כשזו מתקרבת ומאיימת לפגוע בהם.

הצופה המוטרד מתבקש להחליט האם אותה רכבת, כסמל הקסם שבקולנוע וכאחת הטכנולוגיות הראשונות, יצאה כעת משליטה ומאיימת תחילה לדרוס את האנושי שבעולמנו ולאחר מכן אולי אף להחריב את עצמה. בעולמנו הנוכחי בו נראה כי לעיתים המניע מאחורי קידמה טכנולוגית הוא הקידמה עצמה ולא צרכים אנושיים אמיתיים, מבקש גם הסרט להתריע כי עם כל הקסם שמאפשרת הטכנולוגיה אל לנו לתת להתפתחות טכנולוגית לתפוס את קידמת הבמה ולהפוך לנושא עצמו במקום לכלי שמסייע לנו להגשים את חלומותינו.

המפגש בין מלייס לדמות הממוכנת מובילה את הקולנוען להשלים עם עברו והסרט מסתיים בערב מחווה נוסטלגי שנערך לכבודו. במסיבה שנערכת לאחר מכן בביתו של היוצר, הוגו מדגים לאורחים קסמים פשוטים בקלפים ומנהל התחנה עובר ברקע עם בת זוגו החדשה. לנוכח המנהל הזועף שזכה באהבה מתמוגג הצופה ולרגע נדמה כי תם המאבק וכל שאנושי וחם יצא עם ידו על העליונה. ברגע זה רק משפט קצר חושף אמת משמעותית שממשיכה לפעול מתחת לפני השטח: מנהל התחנה מוצג לאורך כל הסרט כבעל נכות ברגלו לאחר שנפצע במלחמה. כתוצאה מהפציעה הוצמד לו מתקן ברזל חורק וישן שמחריף את צליעתו ואף מגביל את צעדיו. בתום הסרט, כשהזוג הטרי צועד לו יחדיו מעיר מנהל התחנה כי לרגלו הוצמד כעת מתקן חדש תוצרת ידיו של הוגו הצעיר וכתוצאה מכך נכותו נפתרה.

המתקן, מלא גלגלי שיניים, אותם גלגלים שליוו את שעוני התחנה לאורך כל הסרט ומייצגים את אחת הטכנולוגיות הבסיסיות ביותר, נוצקו כעת מחדש על ידי הגיבור לשם יצירת מתקן שבעליו מגדיל ומכריז עליו כי בזכותו הוא אנושי שוב. כך, לרגע קט ובתוך אידיליה נעימה, מתגנב לתוך סצינת הסיום ניסוח ברור ובוטה של מערכת היחסים של האדם עם היצירה הטכנולוגית ולצדו שאלה ברורה- האם הטכנולוגיה היא כלי שרת בידי האדם לשיפור חייו והגשמת מיטב החלומות, את שמא היא זו שיוצרת אותם ודרכם גם אותנו עד שאנושי וטכנולוגי הם בלתי נפרדים?

בסצנה הסוגרת את הסרט מופנית תשומת ליבנו לנכדתו של מלייס המתיישבת בצד לכתוב את העלילה בה כרגע צפינו עם עט ונייר, וכך נפרד הצופה מהעולם הקסום עם רמיזה לטכנולוגיה נוספת שמשמשת אותנו לביטוי חלומות ואולי כעת מצטרפת למאבק.

"יאיר, המדינה שלנו צריכה מהפכנים כמוך. אני איתך" (תום אלטוס בתגובה לטקסט של יאיר לפיד, עמוד הפייסבוק של לפיד, שם)

והארץ געשה.

הארץ געשה כיוון שיאיר לפיד הכריז שכאשר יהיה שר החינוך, יבטל 262 מתוך 265 מבחני הבגרות המתקיימים כיום בישראל. "הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, במתמטיקה ובהבנת הנקרא. וזהו", אמר הפוליטיקאי.

אני מסרב לגעוש בגלל ההצעה של לפיד בדיוק מכיוון שאני מסרב לגעוש בגלל הצעות מטומטמות אחרות. טיבן של הצעות מטומטמות הוא להיות מטומטמות (הן מצטיינות בכך) ובשנים האחרונות הבנתי שהנטייה שלי לרעוש בגין הצעות מטומטמות היא השחתה של זמן יקר שבו יכולתי לעשות משהו חשוב יותר. כמו לישון.

ובכל זאת מן הראוי להעיר דבר מה על התזה של לפיד (בניגוד להצעה של לפיד). התזה של לפיד היא שבני הנוער הבורים, חסרי היכולת וההשכלה הופכים לגאונים, משכילים, מתוחכמים, סטארט-אפיסטים וכמובן מיליונרים כאשר הם מגיעים לגיל 24. למה? כי באמצע הם עושים צבא.

ובצבא קורים שני דברים: אל"ף – הם עושים קורסים שהם פי-אלף יותר תובעניים, יותר דחוסים, יותר קשים, עם אפס-הקלות, בתנאים לא נוחים, ופתאום מתברר להם, קודם כל, שהם מסוגלים. פתאום מתברר שילדינו המתוקים, שמגיל שמונה כבר יושבים אצל היועצת ובוכים על מר גורלם, בהחלט מסוגלים ללמוד כשמישהו מעיז לתבוע מהם ללמוד בלי פשרות.
והדבר השני הוא שהצבא בא אליהם ואומר להם: אני מאמין בכם. אני סומך עליכם. אני כל כך מאמין בכם שאני מפקיד בידיכם את הדבר הכי חשוב שתעסקו פה אי פעם בחייכם – את בטחונם וחייהם של שבעה וחצי מיליון בני אדם. וזה הופך אותם לאנשים אחרים.

לפיד מצטייר בעיני חלק מהציבור כמהפכן, כמי שמגיע מחוץ למערכת החינוך, כשהוא לא מצויד, כך הבנתי, אפילו לא בתעודת בגרות, ומנער אותה מהיסוד. זו מהפכנות! יכול להיות שזו מהפכנות (אני אטען שזו טיפשות, אבל זה עניין סובייקטיבי) אבל מה שבטוח הוא שעמדותיו של לפיד בכל הקשור ליחסי צבא-חברה הן ההפך ממהפכנות. הן השמרנות בהתגלמותה.

לפני כמה שבועות כאשר נשאל בעמוד הפייסבוק שלו באשר לדעתו בעניין החלטת מערכת הביטחון למנוע את כניסתן של סטודנטיות למגדר ולזכויות אדם מעזה לגדה המערבית, ענה: "אני תמיד תומך בעמדת מערכת הביטחון. צה"ל אינו ‘מנגנון חושך', אלא צבא מוסרי המגן על חיינו ושומר עלינו".

כבר פה התחלתי לחשוד שהמהפכן הוא לא יותר מאשר פיתום, מי שבענייני צבא וביטחון אין לו עמדה וגם לא עמוד שדרה. "אני תמיד תומך בעמדת מערכת הביטחון" היא לא עמדה בכלל. אתה יכול לתמוך, אתה יכול להתנגד, אתה יכול לבקר, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה אבל אם מה שאתה עושה אתה עושה "תמיד" אני לא צריך אותך; אסתפק במישהו שמוציא את אותה הודעה לעיתונות פעם אחר פעם: "אני תמיד תומך בעמדת מערכת הביטחון".

מילא.

הפעם, בהסבר שלו באשר לביטול בחינות הבגרות ("לתת אמון זו הדרך היחידה לקבל אמון"), תולה לפיד את כל יהבו על התהליכים שעוברים הצעירים בצבא. כמה הערות:

1. כן, חלק מהתהליכים שעוברים חלק מהצעירים בצבא הם תהליכים חיוביים בדומה לכך שחלק מהתהליכים שעוברים חלק מהאסירים בבית סוהר הם תהליכים חיוביים. לא, אני לא משווה את הצבא לבית סוהר (למרות שיש שיטענו שזו השוואה תקיפה). אני טוען שמכל דבר ומכל חוויה אפשר להפיק דבר מה חיובי. זה לא הופך את הדבר עצמו לדבר חיובי.

2. חלק מהתהליכים שעוברים חלק מהצעירים בצבא הם תהליכים הרסניים, דכאניים, מתסכלים ומייאשים. יש אנשים שמגיעים לצבא בשיא אונם, כוחם וביטחונם העצמי ויוצאים משם כשהם שבר כלי. הצבא הוא מערכת היררכית-כפייתית שהגיוס אליה הוא חובה ולא רשות. מי שנכנס אליה מצדיע לא כיוון שהוא רוצה אלא כיוון שזו הפקודה ואם לא תציית לה יזרקו אותך לכלא. בעוד שיש אנשים שזה עושה להם טוב ומכניס אותם לתלם, יש אנשים שזה מפרק אותם לגמרי.

3. צה"ל הוא צבא מוסרי שמגן על חיינו אבל הוא גם אחת המערכות היותר מסורבלות, מתישות, ביורוקרטיות, כבדות ולעתים – אסתכן ואומר – מטומטמות, אטומות, כוחניות ומשפילות שיש.

4. בצבא יש תפקידים רבי אחריות ועוצמה ואתה יכול לצמוח מתוכם לתפקידים רבי כוח ועוצמה גם באזרחות. אבל בצבא יש גם תפקידים קטנים, משפילים, מונוטוניים, תפקידים שבא לך לדפוק לעצמך כדור בראש כאשר אתה חושב שתעשה אותם במשך שלוש שנים. ויש כאלו שזה מה שהם עושים: את התפקיד שלוש שנים או כדור בראש. בצבא יש אבטלה סמויה, בזבוז משווע או במילים אחרות הצבא הוא לא רק דוגמה לראש גדול אלא גם לראש קטן, אבל ממש קטן.

5. יש כל מיני אנשים: כאלו שסבלו בתיכון ופרחו בצבא, כאלו שפרחו בתיכון וסבלו בצבא, כאלו שלא פרחו ולא סבלו כאן ולא פרחו ולא סבלו שם. הניסיון של לפיד לתלות את כל מה שטוב, יפה, עובד ומתפקד בשירות הצבאי הוא ניסיון נואל ורדוד. לא חסרות דוגמאות של צעירים שלא שירתו בצבא והפכו אזרחים טובים, מוכשרים ותורמים כמו שלא חסרות דוגמאות של צעירים שיצאו מהצבא פראי אדם אלימים, גזעניים ואטומים.

עמדתו של לפיד כלפי הצבא, העמדה האוטומטית שלו שרואה בצבא את כל מה שטוב, נקי ומוסרי, חוסר היכולת שלו להסתכל על הצבא גם בעיניים ביקורתיות, גם בעיניים של מי שלא חירף את נפשו ב"במחנה" אלא של מי שעשה תפקידים נידחים במקומות נידחים בתנאים לא תנאים ושנא כל רגע מזוין שעבר עליו, מלמדת על לפיד האדם יותר מכל.

לא הייתי צריך את הטקסט הזה כדי לדעתי שלא אצביע עבור לפיד אבל אחרי שקראתי אותו אין לי עוד ספק שמדובר ברפובליקן קטן, מילטריסט קיצוני, פטריוט צעצוע שחושב שאם הוא רק יגיד את המילה "צה"ל" כולם יקפצו לדום.

בצבא קפצתי לדום. אני כבר לא בצבא ואתה יכול לקפוץ לי.

היום יצא לי להיפגש עם שני סטודנטים נפלאים שלי ודרך אגב הם סיפרו לי תיאוריית קונספירציה סטודנטיאלית שקשורה אליי (כלומר אני נמצא במרכז התיאוריה) הכי הזויה, משעשעת והורסת ת'בריאות שאי פעם שמעתי. היא כל כך הזויה שלדעתי היא צריכה לזכות באיזשהו פרס.

אבל מכיוון שאני לא מאמין בנפוטיזם, ובכלל אני לא ממהר לחלק פרסים סתם כך מבלי שניתנה הזדמנות הוגנה, ראויה ומלאה לתיאוריות קונספירציה אחרות לזכות בתואר, הריינו מכריזים בזאאאת! על תחרות תיאוריית הקונספירציה על היו"ר.

הזוכה בתחרות יהיה זה שיבשל, יטגן, יתפור יפסל, ישמיש, יציג וכמובן יוכיח באותות ובמופתים תיאוריית קונספרציה שבה אני מעורב בדרך כלשהי. על התיאוריה להטיל צל כבד, עמוק ובלתי ניתן למחלוקת על שאר התיאוריות שיוצגו על ידי המתמודדים האחרים. טרם נקבע מי יהיו השופטים בתחרות (סוג של קונספירציה).

הזוכה המאושר/ת יזכה/תזכה לטיול זוגי (אני הזוג) ומלכותי (תביאו שק שינה) לאזור 51 בו אחשוף בפניו/בפניה את צ'ינגפינקי. ולא, זה לא יופימיזם!

בהצלחה!

בימים אלו אני מתעסק עם גרפים.

"יו"ר! מדוע אתה מתעסק עם גרפים?!", ודאי תשאלו, ואענה לכם "בקרוב תדעו". מה שחשוב הוא שאני מתעסק עם גרפים. מכיוון שאני מייצר גרפים כמו שסינים מייצרים אייפדים, חיפשתי כלי עבודה שבאמצעותו אייצר אותם. ומהו כלי העבודה? אקסל (Excel) כמובן, איזו שאלה. מיקרוסופט הטובה והנאמנה, גיירה זה מכבר את חבילת אופיס ובתוכה גם את אקסל ובאקסל ישנם אינספור עיצובים, תבניות ומה לא כולן נועדו לאפשר לפועל פשוט כמוני לייצר גרפים מפה ועד פוקסקון.

נפלא. הנה גרף לדוגמה.

יש רק בעיה אחת עם הגרף הקסום הזה והוא המקרא. הטקסט שבתוך המקרא מיושר לצד הנכון, הוא מיושר לצד שמאל. בעברית היישור צריך להיות לימין ולכן הנקודות הצבעוניות במקרא צריכות להופיע לימין הטקסט. האם מדובר בבאג בגיור? ללא ספק. האם יש דרך לתקן את הבעיה? ככל הנראה לא (שאלה נשלחה עד רדמונד). האם זה טוב יותר בגרפים מסוגים אחרים? לא, זה אפילו עוד יותר רע. האם זה מבאס ומעצבן כאשר אתה יודע שמה שאתה עושה הוא בעצם הפוך? ללא ספק.

לפחות יש חלופות. ימי שלטון היחיד של מיקרוסופט מאחורינו ואפשר להשתמש בפתרונות חופשיים ופתוחים כמו LibreOffice תוצר נפלא שבא לעולם כתוצאה ממזלוג של פרויקט OpenOffice. בחבילה הזו שוכנת לה תוכנה קטנה שהיא המקבילה של אקסל. שמה "קאלק" (Calc) ואין בה בעיה במקרא – הוא יוצא כמו שצריך! הללויה. תמיד אמרתי שהגיע הזמן לזנוח את מיקרוסופט. אבל, יש בעיה קטנה. למעשה, שתי בעיות קטנות.

הראשונה היא שכאשר מעתיקים גרף מ"קאלק" ומדביקים אותו בתוך וורד מקבלים ריבוע לבן. למה? ככה, זה למה. כי הן לא חברות טובות, אופיס ואופן-אופיס, אף פעם לא היו. מילא, אפשר לצלם תמונת מסך ולהדביק כתמונה. נניח. אבל אתם זוכרים שציינתי שיש "שתי בעיות", נכון?

הנה דוגמה לגרף מתוך "קאלק":

כמו שאפשר לראות המקרא פשוט נפלא אבל שימו לב לתוויות הנתונים, אלו שמציינות מהו החלק היחסי כל כל פרוסה בעוגה. נראה די על הפנים. ב"אקסל" אין שום בעיה, כל תווית שכזו ניתנת להזזה ולמיקום ידני. ב"קאלק" לא. אפשר להגיד לתוכנה למקם את התוויות בתוך העוגה, מחוץ לעוגה וכל מיני הגדרות אוטומיות שכאלו שתוכנתו מראש אבל כולן דפוקות וממילא לא ניתן להזיז את התוויות באופן ידני. למה? ככה.

האם זה מעצבן? כמובן שזה מעצבן, לא רואים את התוויות או שרואים ולא מבינים מה הן עושות שם. זה בעצם בלתי נסבל והופך את התוכנה כולה לבלתי שמישה מבחינתי.

אין ברירה, צריך לחפש חלופה שלישית. ויש כזו! היא נקראת SmartDraw, תוכנה שכל כולה נועדה להפקת גרפים, תרשימים ושאר ירקות. האמת? תוכנה מדהימה. כן, היא בתשלום, ועדיין, תוכנה קלה לשימוש, שמתממשקת בקלות עם תוכנות "אופיס" (אפילו יודעת לייצא ל-PowerPoint יחד עם אנימציה מובנית!) ובאופן כללי היא החלום הרטוב של פועל יצור סיני כמוני.

יש רק בעיה אחת. הנה דוגמה:

כמו שוודאי הבחנתם, אנשים חדי עין שכמוכם, הטקסט מופיע בשפה האהובה על כל דוברי העברית: קירילית.

"נו", אתם ודאי רוטנים "תלחץ על Ctrl+Shift שמאל או Alt-Shift שמאל או משהו שם עם המקשים בצד שמאל ותעבור לעברית". באמת תודה לכם. זה אחרי שעברתי לעברית!

"נו", אתם ודאי מרשים לעצמכם להמשיך לרטון "תחליף פונט לפונט עברי". באמת תודה רבה לכם, ממש, מקרב הלב. זה אחרי שעברתי על כל הפונטים העבריים שיש. למעשה, שלחתי מייל לחברה ושאלתי למה זה יוצא ככה והתשובה שלהם היתה זו:

Because SmartDraw does not currently support Unicode text, we do not support non-Western fonts. Languages covered by this include, but are not limited to: Arabic, Chinese, Japanese, Hebrew

כל מה שרציתי הוא גרף. גרף בעברית, גרף כמו שצריך, גרף שנראה יפה, מיושר לצד הנכון, שרואים בו את תוויות הנתונים, גרף שאני יכול ייצר בעצמי, גרף.

אז רציתי.

עוזי ארד: "נתניהו משוכנע שהמבקר זומם להשמיד אותו, לכן רוח המפקד היא שמותר לשקר לביקורת ומי שמשתף איתה פעולה מוצג כסוס טרויאני".
בנימין נתניהו בתגובה: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

עוזי ארד: "לנתניהו יש זין קטן ושרה מרביצה לו".
נתניהו: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

עוזי ארד: "נתניהו הוא הכלאה של גרביל ומכסחת דשא".
נתניהו: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

עוזי ארד: "נתניהו הוא חייזר שנשלח ממאדים כדי להשמיד את האנושות".
נתניהו: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

עוזי ארד: "נתניהו שדד את סניף בנק המזרחי בשנות השמונים, רגע אחרי שגמר למכור רהיטים".
נתניהו: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

עוזי ארד: "יועצי התדמית של נתניהו הם מכונות קפה אוטומטיות".
נתניהו: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

עוזי ארד: "נתניהו נוהג לבצע מעשי סדום בכבשים סודניות".
נתניהו: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

עוזי ארד: "נתניהו הוא סיינטולוג שסוגד לצ'ינגפינקי".
נתניהו: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

עוזי ארד: "נתניהו נוהג ללבוש חוטיני לארועים רשמיים".
נתניהו: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

עוזי ארד: "במהלך דיונים ביטחוניים נתניהו מביים סרט דוקומנטרי על פמיניזם בעדה הבדואית".
נתניהו: "לא תופסים אדם בשעת צערו. המבחן האמיתי של ממשלת ישראל, כל ממשלה, הוא קודם כל הביטחון, הכלכלה והשדה המדיני".

"ישראל היום", זאת לא חדשה מרעישה, הוא הביטאון של הזוג המלכותי המטונף של ישראל. מילא, בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, גם לבתי מלוכה מגיע שיהיה עיתון. השאלה היא למה העיתון חייב להיות כל כך עילג.

בשעת בוקר מוקדמת הגעתי למכללה למנהל ומיד דחפו לי ליד את "ישראל היום". בדרך כלל אני נמנע מלגעת בחומרי התעמולה של ביבי אבל הפעם השעה היתה כל כך מוקדמת שהושטתי יד ולקחתי.

הסיפור המרכזי בעמוד הראשון עוסק בתקיפת החיילים בחיפה. הכותרת היא "זעזוע מניסיון הלינץ' בחיילים". לא ברור מה הכותרת רוצה לומר. היא רוצה לומר שאני צריך להיות מזועזע? רוצה לומר שהעורך הראשי, עמוס רגב, מזועזע? רוצה לומר שהורי החיילים מזועזעים? מילא, זעזוע זה טוב, זעזוע זה מוכר.

אבל דווקא כותרת הגג האדומה של הסיפור הזה לכדה את תשומת ליבי. וכך נכתב בה:

המשטרה חוקרת: האם הרקע לקטטה האלימה – לאומני?

נאלצתי לקרוא את הכותרת הזו שלוש פעמים כדי לרדת לעומקה ועדיין לא הצלחתי. נסו לקרוא אותה בקול רם ותבינו את הבעיה.

אם הכותרת מבקשת לדווח שהמשטרה חוקרת האם הרקע לקטטה האלימה הוא לאומני, בשביל מה צריך את הנקודותיים ובשביל מה צריך את הסימן שאלה? הרי אפשר לנסח: "המשטרה חוקרת האם הרקע לקטטה האלימה לאומני" – יבש, עובדתי, כותרת "הארץ"ית קלאסית ואין כל צורך בסימן השאלה. אם רוצה הכותרת לשאול שאלה ("האם הרקע לקטטה האלימה לאומני?") מה הצורך במקף? מה רוצה המקף לומר? איך צריך לקרוא את הכותרת הזה? "האם הרקע לקטטה האלימה (פאוזה דרמטית של סנאי בלשני) לאומני?!?!?!?!?".

אפילו משכתבים כמו שצריך הוא לא מצליח להעסיק. שמעתי שנתן אשל מחפש ג'וב.

לפני כחודש הפכתי ללקוח בחברת אורנג'. הצטרפתי לתוכנית orange clear שהיא באמת תוכנה נאה במסגרתה תמורת 190 שקלים אני מקבל 850 דקות שיחה, 850 סמסים וגלישה בנפח של 1 ג'יגה-ביית. אשתי, שמדברת יותר ממני, הצטרפה למסלול אחר ובתמורה ל-210 שקלים היא יכולה לדבר 1350 דקות (אם אני זוכר נכון), יכולה לשלוח 1350 סמסים, מקבלת אלפי דקות שיחה חינם בתוך רשת אורנג' וכן נפח גלישה של 2 ג'יגה-בית.

יומיים-שלושה אחרי שהצטרפתי לתוכנית קיבלתי טלפון מנציגת אורנג' שמברכת אותי על הצטרפות למשפחת אורנג' ומציעה לי הטבה ייחודית, שהיא רק בשבילי: אם רק אשלם עוד 15 שקלים אקבל במקום 1 ג'יגה-ביית, 2 ג'יגה-ביית.

הסברתי לנציגה האדיבה שאינני מבין את ההטבה. אם הייתי רוצה 2 ג'יגה-ביית הייתי משלם עוד 20 שקלים, מקבל עוד טריליונטלפים דקות לדבר ולשלוח סמסים וגם מקבל את נפח הגלישה של 2 ג'יגה-ביית. היא, לעומת זאת, מציעה לי לשלם 15 שקלים ולקבל בתמורה רק את תוספת הג'יגה.

"מה כאן ההטבה?", שאלתי. "תמורת עוד 5 שקלים אני יכול לקבל הרבה יותר!".

הנציגה לא הבינה את המתמטיקה שלי. נפרדנו כידידים לאחר שהסברתי לה שאני לא מעוניין בהטבה.

מאז ועד היום, התקשרו אליי ארבעה נציגים שונים עם אותה ההצעה ממש, שניים מהם התקשרו באותו היום, במהלך אותה השעה.

לכל אחד מהם הסברתי שכבר דיברו איתי, שאינני מעוניין בהטבה שאינה מטיבה איתי בשום דרך או אופן. כל אחד מהם הסביר לי שהוא נורא מופתע, שלא כתוב לו "במערכת שלו", שכבר פנו אליי.

את השיחה עם הנציגה החמישית, ירדן, זו שהתקשרה אליי לפני כמה דקות ניהלתי כך.

"ירדן?"

"כן?"

"האם השיחה בינינו מוקלטת?"

"כן".

"יופי. אז הקשיבי נא לי ירדן והקשיבו אנשי אורנג': אם עוד פעם אחת אתם מתקשרים אליי עם 'ההטבה' הזו, אני אתבע אתכם. אתם מטרידים אותי!".

עו"ד קלינגר, אנא הכן את החליפה.

בדרך אל היום הפתוח בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל הכנסתי לנגן התקליטורים באוטו שלי את הדיסק של "האחים בלוז". ברשימת סרטי הקאלט האהובים עליי בעולם, "האחים בלוז" נמצא ללא כל ספק בשלישייה הפותחת לצד "ביג לבובסקי" (על המקום השלישי רבים כל כך הרבה סרטים שהחלטתי להותיר אותו פנוי. הצעות?).

הסרט הזה שודר בערוץ הראשון מתישהו בראשית שנות השמונים. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו. ישנתי אצל חבר מבית ספר באחד מימי השישי, והתיישבנו מול הטלוויזיה, ראינו אותו, ולא הפסקנו להתגלגל מצחוק. מעולם לא ראיתי כזה דבר קודם לכן.

מעבר לעובדה שזה סרט הורס, משולבים בו כמה מהשירים המגניבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בביצועים מופלאים שאותם מבצעים, מעבר לצמד ג'ון בלושי ודן אקרויד, גם ריי צ'ארלס ארית'ה פרנקלין, ואלילים נוספים של המוזיקה השחורה.

בחרתי רק שני שירים מתוך רשימת השירים המופלאה שמשולבת בסרט המוטרף הזה. הראשון הוא השיר בביצועו של ריי צ'ארלס והשני הוא אחד השירים שהצמד נותן בהופעה הגדולה שלהם, רגע לפני שהם בורחים אל תוך אחד ממרדפי המכוניות ההיסטריים ביותר שנראו על המסך.

Click here to view the embedded video.

Click here to view the embedded video.

באשר לכותרת של הפוסט? ובכן, מי שראה את הסרט יבין אותה.

לא הבנתם? הסיקו מסקנות וגשו לראות!