‫The Soapbox‬

‫עבודה חדשה‬

‫admin‬ — Thu, 05 Apr 2012 08:05:04 +0000

(English text below the Hebrew text)

באפריל 2010 פיטרו אותי מהעבודה הכי טובה שהיתה לי בחיים. שלוש שנים של הנאה, עניין, אתגר, פשוט נפסקו. זה קרה בדיוק בזמן, כי יואב שלי נולד טיפה אחר כך.

נגנו לכם את הוידאו הזה בינתיים:

View This Video on You Tube

נשארתי איתו בבית כמעט חצי שנה. כשהגיע הזמן למצוא עבודה, רציתי משהו שיאפשר לי לחזור הביתה מוקדם ולבלות איתו ועם אורלי. מצאתי מקום כזה, גם אם הוא לא היה מושלם מכל שאר הבחינות. הימים היו ארוכים, והשעות לא עברו. ופתאום עברה כמעט שנה וחצי.

הגיע שלב שהתחלתי לחשוב מה הלאה. העבודה לא סיפקה אותי ולא ממש עניינה. התחילו לי קוצים בתחת, ובא לי לעשות שמהו שמרגיש טוב. אבל היה לי נוח עם השעות. המנהלים בעבודה עשו לי טובה, והסתבכו כלכלית בצורה כזו שהם נאלצו לשלוח את העובדים הביתה. כמו כל עכבר שמוטרד מזה שהזיזו לו את הגבינה (או משהו כזה), נבהלתי, נלחצתי, והרגשתי שזה רע ומר.

ואז מצאתי את המקום החדש שלי. אני עובד כבר חודשיים, ולא מרגיש שהזמן עובר. אני מגיע בבוקר, ולא מספיק למצמץ לפני שכבר שבע בערב. מעניין, מאתגר, אנשים טובים. מצאתי את עצמי נהנה מכל רגע שעובר, ומתעצב שנגמר היום וצריך ללכת הביתה. לקום בבוקר ולרצות להגיע כבר למשרד זו תחושה נפלאה, שפשוט גורמת לך להרגיש יותר אנרגטי, נמרץ ושמח.

מדהים כמה חשוב לעבוד במקום שעושה לך טוב. אנחנו מבלים בעבודה יותר שעות מאשר בכל עיסוק אחר, ואין שום סיבה שלא יהיה לנו מעניין ומהנה. אין שום סיבה שהשעות יימשכו ושהשבוע לא יזוז. אין סיבה לקום בבוקר בלי כוח ללכת שוב למשרד.

נכון, אני רואה את יואב ואורלי קצת פחות. אבל למרות העבודה הקשה והשעות הארוכות, אני מלא ביותר אנרגיה, מחייך יותר וחזרתי לצחוק קצת יותר. אני מתגעגע, אבל השעות איתם נעימות לי יותר, כשאין לי מועקה על הלב מעוד יום מתיש.

נכון שאני פחות מגיע לכתוב פה כי במקום לכתוב פוסט בבוקר אני צולל לעבודה, אבל טוב לי.

מקווה שאתם סולחים לי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן..

A new Job.

On April 2010 I got fired from the best job I ever had. All of a sudden, 3 years of fun, excitement, interest and challenge were over. Luckily, it happened just in time, as Yoav was born right after that. I stayed at home with him for almost 6 months. When I had to start looking for work, all I wanted was a comfortable job that will let me get home early and spend time with Orly and Yoav. I found a place like that, even if it was not perfect in other ways. The days seemed so long, and the hours would not pass. Still, all of a sudden a year and a half went by.

Then a stage arrived, when it was just not enough anymore. I started thinking what to do next. The need to feel like I am really doing something started bugging me. The job I had was not satisfying enough, but still, I loved the hours. They did me a big favor, and got into financial difficulties that forced them to let go of the employees.Like any mouse that has his cheese moved (for lack of a better analogy) I was stressed, worried and feared what will come.

And then I found my new place. I have been working there for 2 months now, and just don't notice how time flies. I get there in the morning and can barely blink before it is 7pm. The job is intersting, challenging, the people are great. I find myself having fun as time goes by, and am sad to have to go home at the end of the day. Waking up and wanting to get to work is a great feeling, that makes you feel energetic and happy. It has been way too long.

It is amazing to realize how important it is to work in a place that makes you feel good. We spend more time at work than doing anything else, and there is no reason for it to be anything but interesting and fun. Why should you days be dull and the weeks crawl by in agony? Why wake up every morning with the feeling you have to drag yourself to work once again.

It is true that I get to see Orly and Yoav a bit less. But despite the long hours and hard work, I am more filled with energy than before, I smile more, and have started laughing more than I have in a while. I miss them, but the time I do spend with them is nicer, when my heart not heavy after another exhausting day.

It is also true that I write less on this blog. Instead of buying time and posting I dash off to work. But I am happy.

I hope you forgive me.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

‫אז מה? חרם על שטראוס?‬

‫admin‬ — Tue, 28 Feb 2012 09:04:36 +0000

(English text below the Hebrew text… )

ראיתי את התמונה הזו שרצה כל היום בפייסבוק וגם אני התעצבנתי. קשה לתפוס את זה שאני משלם בסופר שישה וגם שמונה שקלים על פסק זמן, ואם ישלחו את הוופל הזה מעבר לאטלנטי, עדיין ישלמו עליו בערך שלושה שקלים.

אז עכשיו הציבור זועם על זה, ומדברים על חרם על שטראוס. אני עוד מנסה להמנע מלקנות מוצרים של תנובה, ומתחיל להיות קשה לבנאדם פה לאכול קוטג'. אבל נעזוב את זה בצד.

לפני שבועיים הייתי בלונדון. כשהגעתי לעיר נכנסתי לחנות ברחוב אוקספורד וקניתי תוך 10 דקות טלפון סלולארי ללא התחייבות, פתוח לכל הרשתות. ב60 שקלים היו לי שבוע של שיחות, כולל שיחות לארץ בתעריף של כחצי שקל לדקה. אגב - ב18 שקלים, זה לא היה המכשיר הכי זול בחנות. רוצים להשוות את זה לרכישה של טלפון בארץ? כאן אם מוכרים מכשיר ב200 שקל אנחנו מתעלפים מכמה זה זול. אז מה, שמעתם את זה? עכשיו בוא נחרים כולנו את חברות הסלולאר. ואם כבר, יודעים כמה עולה אייפון בארה"ב? חצי מבארץ.

מה הקשר? אני לא אומר שלא מעצבן ששטראוס (ואסם, ועלית, וכל חברה שתחשבו עליה) דופקים אותנו. אבל הם עושים מה שהם אמורים לעשות כחברה - למקסם רווחים. אגב - שמתם לב כמה אתם משלמים יותר על מוצרים בחנות אמ-פם מאשר בכל מקום אחר? ועדיין החנויות הללו מלאות.

אין לנו בארץ מודעות צרכנית אמיתית. אם נעמיד בשורה את כל החברות שעושות עלינו קופה, ונעשה על כולן חרם, יישאר לנו רק לשתות מי ברז בחושך (גם חברת חשמל מניייקים) וגם זה, תוך ריטון על המחיר של הדירה.

אז מה הפתרון? משהו בחרם הזה נותן לי הרגשה שמישהו חושב שאפשר ככה לשנות את השוק. אני חושב שזה קצת התנערות מאחריות. כלל החברות במשק לא ישנו את התנהגותם כי אנחנו כועסים. לא באמת. שימו לב איך הקוטג' כבר זינק חזרה מחמישה שקלים לשישה. כל שינוי שבא בעקבות חרם כזה יהיה זמני, או ששהחברות ייקחו את הכסף ממקום אחר - מישהו מכם עוקב אחרי מחיר גבינת השמנת? מודעות צרכנית מאד חשובה, וכנראה שהתנהגות פרטנית של כל אחד מאיתנו תגיע רחוק. בארה"ב חברות יודעות שהצרכן שם לב למחירים ולשירות ולכן נלחמות לתת שירות טוב וזול. החוכמה האמיתית היא יום יום לשים לב למחיר ושירות. לא לקנות באמפם רק כי זה מתחת לבית, אלא ללכת עוד קצת לחנות יותר זולה. בלי לקוחות הם לא ישמרו על מחירים כאלה. לשים לב שבמעדניה הגבינה יותר זולה מאשר זו החתוכה באריזות. לצלצל מהבית ולא מהסלוארי…

אם כל האנשים, או לפחות מרביתם ישימו לב יותר, ויהיו לקחות חכמים, משהו יותר עמוק ישתנה פה. אגב, כנראה שהדבר נכון גם לספקי השירות הפוליטיים שלנו.

בהצלחה לכולנו.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.

So, boycotting Strauss?

Like every Israeli on Facebook, I also saw that annoying picture, where an Israeli "Pesek Zman" chocolate bar costs 69 cents in the US, and almost triple that in a supermarket in Israel. I also got pissed off. Why would I pay so much more for the waffle, than an american will pay, after it got shipped all the way across the atlantic?

So now everyone here is in rage, and a boycott is being organised on the manufacturer, Strauss. I am still trying to avoid Tnuva products from the summer boycott, and it is getting damn hard to buy cheese here. But that is not the point.

I was just in London. I walked into a shop and paid about 15 dollars to buy a sim-free cellular phone, charged with enough minutes to use for a week, including calling to Israel as much as I pleased. And I didn't even get the cheapest phone in the store. Compare this to getting a phone back home - a $60 phone is an amazing deal. So, will we all start boycotting the cellphone companies? Also - an iPhone costs half as much in the USA than it does at home. Are you guys ready to stop getting iPhones?

What is the connection you ask? It is not that I am happy about how Strauss (and just about every other Israeli company you can name) is screwing us, but they are doing what companies are supposed to - make as much as you can. As I already wrote, you can see how the AM-PM stores in Tel-Aviv overcharge like crazy, but are still full of shoppers.

The issue, I think, is that we lack real consumer awareness in Israel. If you start lining up all the companies that are screwing us consumers, and boycotting them all, you will end up drinking tap water in the dark (the power company are also jerks, remember?) and grumbling about the rent.

So, what is the solution? Something about this boycott feels wrong. That someone thinks you can really change the market this way. I believe that this is running away from our responsibility. The entire Israeli market will not act differently because we are angry. Not really. Notice how the cottage cheese has already gone back up after the famous protest from 5NIS to 6 in the supermarket. Any change that comes from such a protest will be temporary at best. The companies will always get the money somehow - does anyone know how much cream cheese costs?

Customer awareness is very important, and the way individuals is what will take us the distance.In the USA companies know that customers are very attentive to prices and service and that is why they compete with each other over cheap prices and good service.The real issue is for all of us to notice the prices we pay and the service we get daily. That means - don't go down to AM-PM for your shopping even if it is right near you. Keep walking a bit more to a cheaper store. With no customers, their prices will drop. Call your friends from a landline and save money. And the list goes on.

If all of us, or just most of us pay more attention, and become smarter customers, things will start changing here for real. By the way, this is also true about or Political service providers…

Good luck to us all.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

‫תשים לו מעיל/כובע/גרביים…‬

‫admin‬ — Mon, 20 Feb 2012 10:01:54 +0000

זה קורה לי כל כך הרבה.

אני הולך בסופר עם יואב. הכל טוב ויפה, עד שניגשת אלי אישה ומסבירה לי שאני צריך לשים עליו מעיל. או, זקנה שניגשת אלי עם שקית ניילון מדוכן הירקות ומושיטה לי אותה, ואומרת לי לנגב ליואב את האף. כן, שקית ניילון. כן, זה באמת קרה.

אנשים זרים, בעיקר נשים למען האמת, חשים בנוח לגשת אלי כשאני עם יואב, ולחלק לי הוראות. מישהו יכול להסביר לי את זה?

האם זה משהו שזרים מרשים לעצמם לעשות להורים צעירים? או ששומרים לי את ההערות האלה כי אם הגבר עם התינוק אז הוא בטח לא מבין מה לעשות ואבוד וזקוק להנחייה?

די לתת לי הוראות. לא ביקשתי. לא רוצה. הילד שלי מטופל היטב, מקבל חום ואהבה, ולא קר לו. ואם יש לו שנוזל באף, זה בעיה שלו ושלי, ולא שלכם.

תודה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.

Put on a hat/coat/socks

This happens to me very often. I was walking in the supermarket with Yoav. Everything was fine, until a woman walked up to me and told me I need to put a coat on Yoav. Or the old lady that approached us near the vegetable stand, pulled out a plastic bag, and handed it to me - telling me to blow Yoav's nose with it. Yes, a plastic bag. Yes; this really happened.

Strangers, mostly women really, feel like they can approach me when I'm with Yoav, and give me instructions. Can anyone explain this to me?

Is this a general behavior that strangers allow themselves when they see young parents? Or do they give me special treatment because a man with a baby must be lost and hopeless and must not know what to do?

Please, enough with the instructions. I did not ask for them. I do not want them. My son is taken care of, gets tons of love and caring, and no - he is not cold! IF he might have some snot hanging out, it is his problem and mine. Not yours.

Thanks.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

‫35‬

‫admin‬ — Mon, 23 Jan 2012 06:27:41 +0000

חצי הדרך לשבעים. יותר משליש הדרך למאה. אבא שלי חי יותר שנים איתי מאשר הוא חי לפני. איך שלא מסתכלים על זה, אני פה כבר די הרבה זמן. למרות שאני מתחיל להאפיר, למרות שיש לי אישה וילד, משהו בי עדיין לא מרגיש כמו מבוגר אמיתי, כמו אלה שראיתי כשהייתי ילד.

אולי גם הם לא ממש חשו אותו דבר. לא הרגישו בפנים שהם כאלה מבוגרים וחכמים ואחראיים.

אני מוצא את עצמי בלונדון, לבד. נסעתי לפגישה, ואני אבלה את היום הזה בפגישות ודיונים. וארוחת ערב עסקית. קצת שונה מרחבת הריקודים ושוטים של טקילה.

אבל טוב לי. טוב לי עם אורלי. טוב לי להיות אבא. האפור בשיער עדיף בהרבה על שיערות שנפלו (ותודה אבא על התובנה הזו). אז אני אמצא חברים פה בלונדון, ואני אחגוג לי קצת בערב, ואשא איתי את אלו שאני אוהב בלב שלי, שם הם נמצאים תמיד.

יום נפלא לכולם.

Today I turned 35.

That is half way to 70. Over a third of the way to 100. My dad has had me around for more years than he lived before I was here. Any way you put it, I have been here for a while

However, despite the number, despite being married, having a kid, and the gray streak of hair I got, I don't feel like those adults I saw waking around when I was a kid. Perhaps even they did not feel all grown up, so adult and responsible and wise. But they sure seemed that way.

I find myself on my birthday in London, alone. No wife, no kid. I am here for some meetings, and dinner will be a business one. Talking shop.. A far way from the dance floor, and tequila shots.

But I feel good. I love Orly, I love being a dad, and I don't even mind the ray streak - gray hair is better than hair that has gone for good (thank you dad for that insight!). I will find some friends here, and I will go out later and have a drink and have some fun, carrying the ones I love in my heart, where they are, always.

Have a very lovely day, y'all

‫חיוך של ילד‬

‫admin‬ — Tue, 13 Dec 2011 08:18:48 +0000

זמן רב שלא כתבתי כאן. אחת הבעיות עם זה היא שככל שמתארך הזמן, כך יותר קשה לחזור לכתוב. נראה לך שהפוסט הבא צריך להיות חשוב ודרמטי שמצדיק את החזרה. אבל אולי לא. אולי פשוט מספיק שיבוא ל שוב לכתוב.

יואב כבר בן שנה וארבעה חודשים. מקשקש כמה מילים, מקשקש בג'יבריש כל הזמן, מתחיל להראות סימנים של הליכה, ובעיקר, מפתח דעות משלו. פתאום יש אוכל שהוא רוצה, ואוכל שלא. פתאום יש ספר שבא לו לקרוא, וספר שהוא יעיף לי מהידיים. מוזר, הרי הוא אדם, אבל קצת קשה לי להתרגל לזה שלצוציק הזה יש דעה והעדפות משלו.

אני מוקסם ממנו. אני נהנה לפעמים לשבת לידו, ופשוט להציץ עליו כשהוא מתנהל לו עם עצמו. לראות איך הוא בוחן כל דבר. איך לפעמים הוא ממציא שימושים לדברים, או מערבב שימושים. את השלט של הדיוידי הוא מרים לאוזן ואומר הלו. הסלולארי של אמא הוא מוצץ, והאוטובוס מעץ נוסע נהדר בחדר גם הפוך על הגג שלו.

מה שהכי מדהים אותי זה האושר שלו. כשהלנו להסתפר, הספר הושיט לו מין צעצוע חלול מלא חרוזים, כך שהוא משמיע צליל כמו של גשם כשהופכים אותו. יואב הפך את הצעצוע ונמלא פילאה ואושר מהצליל. הפנים שלו הוארו. לשניה, כל מה שהיה בעולם היה הילד שלי, הפנים הקורנות הללו, וזכיתי ברגע של חסד. זכיתי לראות מה שהוא רואה. ליהנות מהצליל החדש, ולראות איך נראה אושר נקי וטהור.

אני מקנא בו, קצת. אני רוצה לחזור לילדות, ולו רק מהבחינה האחת הזו. להיות מסוגל לראות את העולם בעיניים של ילד. להתרגש ממה שחדש, בלי שכבות של ציניות ועייפות החומר. בלי להשוות למה שכבר ראיתי. פשוט להיות מוקסם ממה שאני רואה.

כמה כיף לי לא רק ללמד, אלא ללמוד מהבן שלי.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן

A child's smile.

It has been a while since I wrote in my blog. One of the problems was that the longer it has been, the more it felt like the next post needs to be "big". Something dramatic to justify coming back. But maybe not. Maybe it just needed me to want to write again.

Yoav is now a year and 4 months old. He can say a few words, talk gibberish fluently, shows signs of walking soon,most importantly, is showing a will of his own, and strong opinions.Suddenly, there is food that he wants and food that he pushes away, or a book that he prefers and books that he just can't be bothered with. Funny, after all he is a little person, but I am having a hard time getting used to that little guy having preferences of his own.

I am enchanted by him. Sometimes I love just sitting next to him, and watching him just doing his own thing. I love seeing how he observes things. The new uses he finds for things, or the mixed uses - The DVD remote is lifted to his ear and he says "hello", Mom's cell-phone is a pacifier, and the wooden bus toy will often travel around the room on its roof.

What amazes me the most is his happiness. We just went to get him a haircut, and the barber handed him a rain-stick. A toy that is long, full of beads, and when you turn it, makes the sound of rain falling. Yoav turned it, and his face was just full of awe and excitement. His face just lit up. For a second, the world was simply the sparkling eyes and bliss of my son. I was given a true moment of grace. I got to see the world through his eyes, to see what he sees. To enjoy the new sound, and witness pure, raw joy.

I am jealous of him for this. I wish I could be a kid again, just for this one aspect of life. To be able to see the world again through those eyes, the eyes of a child. To get so excited from a new experience. To see it without the layers of cynicism, without the grownup blase' outlook on the world. Just to be enchanted by what I see.

It is so wonderful to not only teach, but learn from my son.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

‫מכתב גלוי לחברי כת האייפון‬

‫admin‬ — Wed, 05 Oct 2011 07:04:01 +0000

בוקר טוב חברים. אני אומר בוקר טוב כי השמש זורחת, למרות החדשות של אתמול.

רציתי לנחם אתכם. לומר לכם שזה לא כזה נורא. שלמרות שהייתם בטוחים שאתמול בערב יגיע המשיח (המשיח הזה, דגם 5, שיתחלף מיידית בדגם הבא) החיים ממשיכים. הם ממשיכים ואפילו, ייתכן שטוב יותר ממה שחשבתם.

תחשבו על זה לרגע. בחיים בכלל, וודאי בעולם של אפל, הציפייה הרבה יותר חשובה מהרגע בו היא מתגשמת. כמה זמן חיכיתם לאייפד, רק בכדי שהוא יוחלף תוך יומיים באייפד 2? בעוד הציפייה נמשכת עוד ועוד, ומרגישה כמו נצח, יש בה משהו מתוק מאד. השתוקקות, תאווה, פנטזיה על פיצ'רים אפשריים. את זה קיבלתם עד עתה, ולמעשה, אפל נתנו לכם ליהנות מהתאאוה הזו עוד קצת, עד ההשקה הבאה. אבל הם לא השאירו אתכם בלי כלום. למרות שעוד נשארה הציפייה, יש לכם דגם חדש שאפשר לרוץ ולשדרג, ולהתענג כשאנשים יראו ברחוב את הפס הנוסף מעל הרמקול שאומר שלכם, ורק לכם (לפחות ליומיים הקרובים) יש את האייפון 4S, ולתת לכל פשוטי העם עם האייפון 4 להתבייש.

למעשה, המצב לא כזה נורא. ואם תראו איזה חב"דניק בדרך, מבטו משתוקק לביאת המשיח, חייכו אליו. בניגוד אליכם, הוא לא מקבל את מושא ההשתוקקות שלו בכל מאי מחדש.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.

An open letter to the members of the Iphone cult.

Good morning. and I say Good morning because the sun is still shining despite yesterdays news.

I wanted to console you. To tell you that things are not so bad. That despite the fact that you were expecting the coming of the messiah (well, this messiah, version 5, to be immediately replaced with the expectation for messiah v6) life will go one, and perhaps things are better than they seem.

Just think about it for a minute. In life in general, and with Apple even more so, the expectation is in many ways better than the moment of realization. How long did you wait for the Ipad, just to see it replaced in a heartbeat with the Ipad 2? Expectation feels like it never ends. Like time crawls, and there is something very sweet about it. Dreaming, wanting, desiring what you will have. Fantasies of exotic features to come. You did in fact get this from Apple for moths and now, you get to do that a bit more, until the next big launch. But they did not leave you empty handed! While you can still keep dreaming and wanting the Iphone 5, you can still run to the store and upgrade to the Iphone 4S. You can then walk the streets proud. Knowing that all that see that tiny line above the speaker, that sets you apart from the owners of a plain Iphone 4. You can look them in the eye and see them cower in shame. Well, for at least a few weeks.

So cheer up. And if you see a member of Chabad, smile to him. After all, his messiah does not come and make him blissful anew every Apple convention.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

‫אמא של יואב‬

‫admin‬ — Tue, 27 Sep 2011 06:48:12 +0000

אמא של יואב מחייכת אליו

גם כשעייפה, גם כשעצובה, גם שאין לה שום טיפה של כוח.

אמא של יואב שרה לו שיר

מספרת סיפור, מצחיקה מדגדגת מלטפת מנשקת מחבקת ואוהבת, כל הזמן.

אמא של יואב בוחרת לו בגדים

הכי הכי יפים, כאילו כבר עכשיו הוא צריך לתפוס כלה, כי חשוב לה שיהיה הכי חתיך שיש.

אמא של יואב מוצאת מה לספר לו,

מה לקשקש לו, מה לעשות לו, הפתעה, משחק, דרך חדשה לגרום לו לצחוק, כל יום מחדש.

אמא של יואב יודעת מה מציק לו

ומה לומר, מה לעשות, איך לטפל, כאילו נולדה להיות אמא שלו מאז ומעולם.

אמא של יואב יודעת מה הוא צריך לאכול

ומה לתת לו כשיש כאב בטן, ושיניים, ואיך להרגיע אותו כשעצוב.

אמא של יואב מספרת לו סיפורים

כמו שרק אמא יודעת. היא הכי אמא שאפשר.

אמא של יואב עושה עוד מליון דברים

עובדת ומסדרת, ויודעת לבשל, ועושה כושר, ובת זוג הכי נהדרת שיש.

אמא של יואב היא האישה שלי

והיא הכי מדהימה בעולם.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.

Yoav's Mom

Yoav's mom smiles to him

even when she's tired, when she's sad, when she feels all spent.

Yoav's mom sings him a song

tells him a story, tickles and plays and hugs and kisses and loves him, all the time.

Yoav's mom picks his clothes

dresses him up, only the best, as if he is to meet his bride today.

Yoav's mom always finds what tales to tell him

what to chat, what to do, what new surprise, new game, new way to make him laugh, every single day.

Yoav's mom knows what is bothering him

and what to say, what to do, how to treat, like she was born to be his mommy

Yoav's mom knows what he needs to eat

what to do when he has a tummy-ache, when he is teething, and how to calm him when he is crying.

Yoav's mom tells him stories

in a way that only a mom can tell. She is the mommy-est anyone can be.

Yoav's mom also does a million other things

has a job, knows how to cook, and goes to the gym, and is the most wonderful wife you can imagine.

Yoav's mom is my wonderful woman.

and she is the most amazing woman in the world.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.

‫הגיע ספטמבר‬

‫admin‬ — Sun, 25 Sep 2011 05:21:10 +0000

במקום ליהנות מהחצבים שצומחים בכל פינה, מההקלה בעומס החום ושלל ארוחות החג ההולכות וקרבות, אנחנו עסוקים בבהלה החדשה. מה יהיה מחר. מה יקרה עם ההכרזה הפלסטינית. מלחמה?

התנהלותו של ראש ממשלתנו הנערץ נמצאת איפהשהו על הסקאלה שבין בת יענה שמחביאה את ראשה בחול ומקווה שהכל ייעלם, דג אבו נפחא, שמתמלא אויר ומנסה להפחיד כך את כל מה שנתפס כאיום, והמשרת מהאגדה, שנאלץ בסוף גם לאכול את הדג, גם לקבל את המלקות, וגם להיות מגורש מהעיר. הסיפור על הנזיפה הישראלית במדינות אירופה שניסו לעזור לנו, וההתקפלות מדגימים את הסיפור הזה.

מול האפשרות הכה מתבקשת בעיני ללכת לקראת מה שאי אפשר לעצור, ולנסות להוציא את המקסימום מהמצב, נראה שאנחנו מתעקשים לעשות כל מה שאפשר להפוך את המצב לעוד יותר גרוע.

מה אפשר לעשות?

החודש אני בוחר באסקפיזם, כי בלוטת הייאוש שלי כבר מכווצת ומיובשת. אז אני מתענג על הפרחים הלבנבנים שמבטיחים עננים, סוודרים ושוקו חם מעבר לפינה. אני משחק עם אפרוח קטן ומתוק שעושה לי הכי נעים וטוב שאפשר, שעוד שניה לומד לומר "אבא". מנסה לאכול טוב, ליהנות מהאנשים שאני אוהב, וכוס וויסקי טובה כשאפשר.

דווקא בתקופה שבה פרחה התחושה שאנחנו לא לבד, ושאפשר אולי לשנות, אני מרגיש שהעולם מכין לנו חתיכת סטירה מצלצלת. אבל אולי אני טועה, הנבואה הרי ניתנה לשוטים.

Come September

September has arrived. Instead of enjoying the squills blossoming in every corner, the end of the heat wave of august, and the holidays coming ahead, we are busying ourselves with the new panic coming up. What will tomorrow bring. What will happen with the Palestinian independence issue? War?

Our fearless leader Netanyahu is acting on a scale between an ostrich hiding its head in the sand hoping it all goes away, a Tetraodontidae fish that blows itself full of air to scare enemies, and that slave from the myth, that was forced to eat the fish, got hit with the cane, and eventually got driven out of town. The recent event of our ministry of foreign affairs telling off the EU ambassadors for trying to help us and then folding and accepting their help, after they have already lost all patience for us demonstrates this perfectly.

Facing what seems to me the obvious choice to walk towards what you cannot stop, and try to make the max of the situation, we seem to be doing our very best to make things as bad as we possibly can.

So what can you do?

This month I choose escapism. My despair glands are dry. So I celebrate those white flowers that promise us clouds, sweaters and cups of hot coco around the corner. I play with that sweet bundle of cuteness that makes me so happy, even before he knows how to say "dad". I try to eat good food, enjoy the people I love, and a glass of whisky when I can.

It drives me that just when things seemed to get better, that we are not alone and that real change may come, the world seems to have given us a slap in the face. Could I be wrong? After all, prophecy is a fools game…

‫כעבור שנה‬

‫admin‬ — Sun, 21 Aug 2011 05:33:16 +0000

(English text under the Hebrew text)

מצמצתי ועברה שנה. שנה שלמה מאז כתבתי את המילים האלה. אבא שלי אמר לי מספר פעמים שככל שגדלים, הזמן עובר יותר מהר. כשאתה ילד שנה לוקחת נצח, כשאתה בן 34 היא עוברת בפעימת לב אחת.

עשינו ילד, עברנו לידה, לילות מטורפים, הנקות, חיתולים, ברית מילה. בילינו יחד בקרים, ערבים, הרדמויות. היו כאבי בטן, שירים, טיולים. עברנו לילות של בכי כשבקעו שיניים. הלב הפסיק לשניה כשהוא נפל וקיבל את המכה הראשונה שלו. חייכנו כשחייך אלינו, התרגשנו כשהתהפך, כשהתיישב, כשזחל. כשהתחיל להעביר עמודים בספר שלו,כשהתחיל להגיד "אבא", "זה" ו"אמ אמ אמ" בשביל אוכל. ועכשיו הגנרל הקטן נעמד.

למדנו על עצמנו. בילינו רגעים מרגשים ביחד. לפעמים היום לא זז כשאתה מת כבר שיהיה לך קצת שקט לבד, לפעמים אתה מסוגל לבהות בו חוקר פקק שעם שעה, והעולם כולו נעלם מסביב.

זה משנה אותך. זה משנה את העולם, כפי שאתה רואה אותו. את סדרי העדיפויות. לילות של ריקודים בילויים ושתייה ירדו קצת מהפרק, ערב שקט מחובקים על הספה מול סרט נהיה הרבה יותר דומיננטי. הכסף על האוטו עבר ממערכת סטריאו חזקה, לכיסא בטיחותי לילד.

אני אבא. שרק לא יגלה, הזאטוט הקטן, איזה בלוף זה. הוא הולך להסתכל עלי כיודע כל. כחכם ובטוח בעצמו, שיודע מה עושים. אל תספרו לו שאני צעיר. שאני לעמים מבולבל. שכשאומרים "אבא של יואב" אני עדיין לא תמיד מבין שמתכוונים אלי.

במשרד שלי יש תמונות שלו. הוא מחייך אלי מכל פינה. מלוח השעם. מהמסך, מהפלאפון. מהמסגרת הדיגיטלית. הוא גורם לי לחייך, הוא מרגש וממיס ומתוק. הצפצופים שלו, כשאני מצלצל הביתה ושומע אותו, בדיוק בתדר מיוחד שהלב שלי מכוון אליו.

שנה מטורפת. אנחנו עדיין בקורס, מנסים לפענח איך אפשר להיות הורים, ובני זוג, ואנשים משל עצמנו יחד. אבל זו חוויה מדהימה. אני ממליץ בחום.

חגגנו שנה עם יואב. פחות בשבילו, קצת יותר בשבילנו. עברנו שנה יחד, ושנה שבה גדלנו כולנו. הוא לגובה, אנחנו כזוג. מצאתי בי כוחות חדשים, והמון אהבה. יום הולדת שמח בן שלי. אושר, אהבה, סיפוק, ושנשמע את הצחוק הממכר שלך מצלצל כמה שרק אפשר.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.

A Year Later.

I just blinked, and a year has gone by. It has been a whole year since I wrote these words. My dad once told me that the older you get, the faster time flies. When you are a kid a year takes forever, and when you are 34, it flashes by in a heartbeat.

We made a kid. We went through labor. We had crazy nights, breast feeding, diapers, diapers and more diapers. A briss. We spent early mornings, evenings, various ways of falling asleep. We went through tummy aches, sang songs, walked walks. We saw some long nights as teeth came out, and out heart lost a beat the first time he tripped and bumped his head on the floor.We smiled when he smiled to us, flipped when he turned over, and fell on our asses with excitement when he sat up. Cheered when he crawled. When he started turning the pages in his book, when he started saying Dad, This, and AMAMAMA for food. Now the little guy is standing up.

We have learned a great deal about ourselves. We spent some exciting moments together. Sometimes time will not move when you are dying for some "me" time, and sometimes you can just sit there and stare for hours at Yoav just examining a wine cork, while the whole world vanishes around you.

It changes you. It changes the world as you see it.Your priorities. Nights of going out and dancing are out, evenings of curling up on the sofa are in. Money on car stereo is diverted to child safety chairs.

I am a Dad. Jeez, just don't tell the little guy what a con this really is. He is going to look at me like I know everything. As this smart and confident guy. The one who always knows what to do. Please don't tell him I am just this young guy. That I can get confused too. That sometimes when they say "Yoav's dad" It can still take a sec to sink in they mean me.

My office is full of his pictures. His big smile is on the wall, on the cork board, on my screen, my cell phone, and in the digital frame I got. He makes me smile. He excites me, melts my heart and is the sweetest thing in the world. When I phone home and hear him tweeting away, his voice is made of that specific frequency that makes it straight to my heart and turns it to marshmallow.

What a crazy year. We are still learning. Trying to work out being parents, being a couple and individuals at the same time. But do not get me wrong. Do not miss this for the world.

We just celebrated a year with Yoav. Truthfully, more for our sake than his. We made it through a year, in which we have all grown. Some of us in length, and some internally. I have found new strength. New energies and so much new love inside me.

Happy birthday sweet son of mine. I wish you happiness, love, satisfaction and reasons for us to hear that laugh of yours, as much as possible.

Your dad.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here

‫הכל קשור‬

‫admin‬ — Thu, 28 Jul 2011 07:07:49 +0000

ביום שבת לפני ההפגנה הגדולה ראיתי אייטם בחדשות בו נפגשים מארגני המאהל, המחאה על הגבינות והדלק. הם ישבו יחד ולא ממש הצליחו למצוא נושא משותף לעבוד איתו. אני זוכר בחורה אומרת שאם היא תבקש מיושבי המאהל להפגין עם אנשי הדלק, יבואו אנשים מהמאהל ויגידו לה שלא לשם זה הם באו.

זה שבר את ליבי, אבל אני שמח שמאז נראה שלאט לאט אנשים הפנימו שדבר קשור בדבר. הכל קשור לזה שהמדינה משאירה מאחורה את מעמד הביניים (וכמובן גם את מי שמרוויח פחות) לטובת ציבורים נבחרים שהולכים ומתעשרים פה בצורה פשוט מגעילה.

אבל אפילו אלה שיושבים עכשיו במאהלים וברחובות ואומרים שהם מפגינים על יוקר המחייה, או למען חזרתה של מדינת הרווחה, מנסים לשמור את המאבק שלהם לא-פוליטי. מילא שאין לי מושג מה זה אומר, אבל חברים, הזמן לשים את הקלפים על השולחן הוא עכשיו.

מי שמצביע למששלה ימנית ליבראלית, שלא יתפלא אם היא מושכת לכיוון של שוק חופשי, ומחכה שהעושר יחלחל אליכם. תמשיכו לחכות שיחלחל. שהפתרונות שהם מציעים זה הפרטה, שוק חופשי, ולא פרוייקט ממשלתי לבנייה ציבורית.

אבל גם זה לא ללכת עד הסוף. כל כך הרבה שנים שהעדיפויות במדינה דפוקות. זה לא שחסר פה כסף. יש לנו המון כסף. זו הסיבה היחידה שלקח כל כך הרבה זמן עד שיהיה פה מרד. היה לנו נוח בזמן שחילקו משאבים של המדינה למשפחת עופר. היה לנו מספיק נוח כשהמדינה מעבירה לתקציב הבטחון באיזור ה70 מיליארד שקל בשנה. עדיין נוח לנו, למרות שמעל 60 מיליארד שקלים נשפכו על התנחלויות בשטחים מאז 67. הסתדרנו יפה עם זה שהחרדים במדינה לא עובדים, ולכן לא מייצרים, לא מגדילים את התוצר הלאומי, לא משלמים מיסים ומקבלים קצבאות (נכון לא כולם, אבל רבים). לא התלוננו כשהלכו להקים התנחליויות במקום לממן ספריה בקרית שמונה, במקום לתת משכורת שאינה משכורת רעב לעובדים הסוציאליים.

אני מצטער שאני מקשה עליכם. שאתם מעדיפים להיות לא פוליטיים, ולהשאיר את האוהל שלכם פתוח לימנים ולחרדים, שאני משום מה חושד שלא באים בהמוניהם. אבל העובדה היא שזה מאד פוליטי. זה פוליטי לאן הכסף הולך. כשבונים בתים באריאל, לא בונים מגורים לצעירים בתל אביב. כשממנים אוכלוסייה שלמה שלא תעבוד אלא תלך ללמוד תורה, אנשים חכמים ומוכשרים שאם היו גרים בברוקלין היו עובדים כמו גדולים, אז יש פחות בעוגה לכולם. סליחה שאני נטפל לחרדים. זה לא הפוקוס המרכזי, אבל זו דוגמה נוחה. באותה מידה אפשר לשאול למה יש כל כך הרבה עמותות ובתי ספר מיוחדים שלא מלמדים את תכניות הליבה, אבל יש להם כסף לארוחות צהרים לילדים, בעוד מערכת החינוך הרגילה מחורבנת.

יש לנו המון כסף. והאמריקאים שנים ממשיכים לתת לנו דמי כיס ולעשות לנו נעים. אבל העובדה היא שזה לרעתנו. כי מרוב שהיה לנו נוח, לא ראינו כמה נהיה פה לא נוח. כמה מעט נשאר בסוף מהעוגה לאנשים רגילים שהולכים לעבוד, משלמים מסים, ולא סוגרים את החודש.

אז כן, זה מאד פוליטי. בחרתם את ביבי לראשות הממשלה, אז ברור שהפתרונות שהוא יציע לכם הם פתרונות של שוק חופשי. בחרתם ימין חזק מול החמאס, אל תתפלאו שכסף נשפך לשכונות מאד פוליטיות במזרח ירושלים, וכמעט אף בנין לא נבנה באיזור חיוג 03 מטעם המדינה. הגיע הזמן להחליט מה אתם רוצים, ולהודות בפני עצמכם שיש קשר, שהכל קשור. אי אפשר לבנות מערכות נגד טילים ולייזרים לחלל וכבישים לכל התנחלות, ולצפות שיהיה פה נוח לכולם. שלום עולה פחות ממלחמה. השקעה בתשתיות בתוך הקו הירוק עוזרת לנו יותר מכבישים להתנחלויות של חמישה אנשים. ממשלה ימנית ליבראלית לא עושה פתרונות סוציאליים.

לצאת לרחובות זה מדהים. זה אומר שהתחלנו לקחת אחריות על מה שקורה פה והפסקנו לומר שאין מה לעשות. עכשיו רק נשאר להסתכל בראי ולהבין שהכל קשור. כן. הכל קשור.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.

Everything is connected!

This Saturday, before the big demonstration, I saw an item on the news about the leaders of the various campaigns meeting. The tent folks, the gas folks, the cheese group. They tried to find some common ground, and failed. A girl there said that if she asked the folks in the tents that are there against the prices of houses to march about gas prices, they will get angry and leave, because that is not what they came for.

It broke my heart, but since things seem to have changed. People seem to have got it, that it is all connected. It all has to do with the government leaving the middle class (and of course anyone making even less) behind. That was done in favor of a few select groups that are getting obscenely rich here.

But even those folks that are now saying they are protesting the cost of living, or for a more social state, are trying to keep this fight non-political. Forget the fact that I am unsure what the hell that means, it is just plain wrong. Folks, it is time to tell the truth to ourselves.

When you vote for a right-wing liberal government, do not be surprised that they aim for a free market, and sit and wait for the riches to trickle down to the masses. You just sit there and wait for it to trickle. Do not be shocked that they suggest solutions such as privatization, free market and not a state led housing project.

But even that is going half way. For so many years the priorities here have been screwed up. We are not short on money here. We have tons of money. That is the main reason it took so long for people to go to the streets. We just felt too comfy while the govt gave our natural resources away to the Ofer family. We were snugly and warm when each year over 70 Billion NIS go to defense. We are cozy, while over 60 Billion NIS were poured into settlements in the occupied territories since '67. We laid back while we let a whole sector of religious people not work, and therefore get money from us, while decreasing the national income. We said nothing while thousand of houses were built in the settlements, instead of funding libraries in Kiriyat Shmone, or paying our social workers more than pennies for their blesses work.

I am sorry I am making it hard for you. You prefer to be "non-political" in such a struggle, leaving place in your tents for right wing voters and religious people. Are they flocking in yet? But the sad truth is that it is extremely political. It is a political decision where to spend our money. When you build houses in Ariel, you are not building them for young couples in Tel Aviv. When you are funding an entire sector that will not work, but get paid to study the Torah, smart, fit people (that in Brooklyn would be working) are not working, and there is less for everyone. I am sorry to aim so many arrows at the religious community, but they are an easy example. Might as well ask why we are funding so many schools so well they can afford a warm lunch while not teaching any math or skills that help you get a job, while public education is so fucked up.

We have tons of money here. And the good old USA keeps giving us more pocket money, making things even more comfortable here. Still so little is left at the end of the day for the simple folks that just go to work, pay taxes, and barely see any month at the end of the money.

So yes. it is very political. You elected Netanyahu to be PM, so obviously he will suggest you go and screw yourself with an open market.You chose a strong right wing government to face Hamas, so why be surprised the money goes to houses in east Jerusalem and nothing is done near Tel Aviv? We all need to decide what it is we want, and admit that this is all connected. You cannot pour money in those places, and expect everything to be shiny here. It is simple math. Peace costs less than war. A right wing prliament does not initiate social projects.

Going out into the streets is amazing. It means we as a people have woken up from a long sleep and are taking responsibility for what is happening here. We are no longer sighing and saying "What can you do?". Now we just need to look at ourselves in the mirror and understand that it is all connected.

As I don't post every day, feel free to subscribe to my Blog

To get every new post by Email, Click here. To get the RSS feed, click here.