תזכורת קטנה לאלה ששכחו או שכבר מאסו מזמן בקריאת עיתונים ובשמיעת חדשות. האברך בו מדובר מועמד להתמנות לבית הדין הרבני. הוא קנה מצרכים בסופרמרקט יצא בלי לשלם וכשניסתה קופאית ממוצא אתיופי לחסום את דרכו בגופה הפעיל את המנוע, הפיל אותה על מכסה המכונית ונמלט מן המקום כשהוא מותיר אותה חסרת הכרה. כל הארוע נקלט במצלמות האבטחה.

אלי ישי ממליץ

לפני מתן פסק הדין שלח מנהיג ש"ס אלי ישי מכתב לשופט בו קרא לו שלא "להרשיע מנהיג רוחני שנועד לגדולות".

השופט קיבל ככל הנראה את ההמלצה, שעל ערכה אפשר ללמוד מכך שזמן קצר לאחר שהשופט שלל מהנאשם את רישיון הנהיגה הוא נתפס כשהוא נוהג ללא חגורת בטיחות.

השופט דרורי החליטשלא להרשיע את הנאשם ורק הטיל עליו עונש של 180 שעות שרות לתועלת הציבור ופיצוי של 10,000 ₪ לקופאית.

המשפט המקומם

אך מה שהיה מקומם יותר מכל בפסק הדין היה משפט בו נאמר כי בעקבות הארוע והמשפט הקופאית "התקבלה סופית לחברה הישראלית כשווה בין שווים".

זהו משפט שיירשם לדראן עולם בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, ארץ קולטת עליה. המסר העולה ממשפט זה לכל עולה חדש: מצאו אברך שידרוס אתכם ואז תתקבלו כאן כשווים בין שווים.

את כבוד המערכת המשפטית הציל השופט העליון אדמונד לוי שמתח ביקורת חריפה ביותר על פסק הדין ואמר: "הארוע קשה ביותר. איני מבין כיצד לא מורשע אדם שמוכחת אשמתו".

"תקנת השבים"

למרות החלטת השופט לוי כבר נמצאו צדיקים שדיברו על איזון בין שער הרחמים לבין שער האשמות וכי השופט דרורי נהג לפי "תקנת השבים" וכבר היו דברים מעולם ששופטים הקלו בדיני עבריינים כדי לא לקלקל את הקריירה שלהם. ובכלל, כותב המשפטן ד"ר אביעד הכהן: "נקל לשער שאלמלא האמירות המיותרות שנכללו בפסק הדין של השופט דרורי, ההמולה התקשורתית ואזכור שם השופט (דרורי) כמועמד לבית המשפט העליון, היה תיק זה נבלע בהמולת הערעורים המוגשים, כדבר שבשיגרה, לערכאות העירעור".

רוצה לומר: בנסיבות אחרות היה השופט דרורי יושב בעוד כך וכך ימים על כס בית המשפט העליון ושופטים אחרים היו מזכים אברכים שהואילו בטובם לדרוס קופאיות, כדי לשלבם בחברה הישראלית.

וכאן מתעוררת השאלה: מי ואיך זרע את זרע הפורענות של המערכת המשפטית הזו. מצאתי את התשובה במאמר שפרסמתי לפני שש שנים. רוב הדמויות המוזכרות במאמר כבר החליפו תפקידים ואינם רלבנטיים לימינו. אך מתוך אותם דברים אפשר ללמוד מה הוליד את המערכת שהולידה את פסק הדין מעורר הפלצות הזה.

בית המשפט העליון (צילום: אסתר ענבר ויקישיתוף)

והנה המאמר המקורי:

אדוני השופט, אדוני השופט,
זאת האמת? זאת כל האמת?

ינואר 2003

לא הממשלה שולטת במדינת ישראל. גם לא הכנסת. הכוח העיקרי נמצא בידי המערכת לאכיפת החוק – בתי המשפט, הפרקליטות, ועדות החקירה המשפטיות והמשטרה.

זוהי אולי המערכת המשפטית החזקה בעולם. המערכת הזו אמנם אינה שולטת ישירות, אך בפועל כפופים לה כל זרועות החקיקה והשלטון: הנשיא, ראש הממשלה ושריה, הכנסת, משרדי הממשלה, צה"ל וזרועות הביטחון, הרשויות המקומיות, ראשי מפלגות. כפופים לה עוד עשרות גופים, החל בוועדת פרס ישראל וכלה ברשות השידור. באחרונה גילה כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, את דעתו כי מן הראוי אולי להכפיף גם את העיתונות הפרטית לשלטון המנהלי. אם תתקבל עמדתו יהיו גם העיתונים והעיתונאים כפופים למערכת המשפטית, מעבר לכפיפותם לחוק ככל אזרח. כך אולי נזכה שמערכת המשפט תתערב, אם תרצה, גם בהליכי בחירת מלכת היופי.

לכאורה אנו צריכים להיות גאים בעובדה שאנו מדינת חוק, היחידה במזרח התיכון. מדינה שבה כולם שווים בפני החוק וכולם כפופים לחוק. מערכת המשפט אינה מבחינה לכאורה בין עשיר לעני, בין בעלי זרוע פוליטית לבין פשוטי עם. עובדה היא שהמערכת המשפטית הביאה כבר להתפטרותם של נשיא, ראש ממשלה, שר בטחון ומפכ"ל. המערכת המשפטית חקרה והעמידה לדין שרים וחברי כנסת, ראשי שב"כ וראשי ערים, מנהלי חברות ובעלי הון – חלקם הורשעו בדין וחלקם יצאו זכאים.

העוצמה האדירה שבידי המערכת המשפטית מחייבת אותה להיות ללא רבב מבחינת התנהגות האישים המפעילים אותה והערכים המנחים אותה. הצדק צריך לא רק להיעשות, הוא גם צריך להראות. וחשובה לא פחות השאלה: האם המערכת הזו היא של העם ולמען העם, או שהיא מורמת מעם.

תופעת "הבנים של"

השופטים כבני אדם: כמו כל הורה גם הם רוצים שילדיהם ימשיכו בדרכיהם. כמו כל הורה הם גאים בהצלחת ילדיהם. כמו כל הורה המטען שמקבלים הילדים בבתיהם עוזר להם מאד בחיים. אין תמה אפוא שרבים מבניהם של שופטים בחרו ללמוד משפטים ועושים חייל בלימודיהם ובהתקדמותם המקצועית.

עד כאן אפשר לומר כי זו דרכו של עולם. אך העובדה שבניהם של שופטים וקרובי משפחה אחרים שלהם עושים התמחות אצל החברים של הוריהם מעוררת לא מעט שאלות של מראית עין.

"נשיא השולט בכל מוקדי העוצמה". אהרון ברק ויקישיתוף

ארבעת ילדיהם של אהרון ואלישבע ברק הם בוגרי משפטים וכולם עברו התמחות אצל משפטנים שהגיעו בהמשך לבית המשפט העליון. תמר ברק התמחתה אצל השופטת אילה פרוקצ'יה בבית המשפט המחוזי; אחיה של תמר, אבנר ברק, התמחה אצל ידידת המשפחה השופטת דורית בייניש בפרקליטות המדינה; האחות השלישת, אסתר ברק, התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון תאודור אור; האחות הרביעית מיכל ברק התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון גבריאל בך.

נשיא בית המשפט העליון ברק לא חידש כאן חידושים גדולים. הוא הלך בדרכם של קודמיו לנשיאות בית המשפט העליון. שני בניו של הנשיא מאיר שמגר התמחו אצל השופטים ברק ומרים בן פורת; שני בניו של הנשיא יואל זוסמן התמחו אצל שלמה לוין ואצל דוד ברטוב.

אלישבע ברק ויקישיתוף

זוהי המשפחולוגיה שבראש הפירמידה. תקצר היריעה מלמנות את כל בני המשפחה של שופטים ואנשי פרקליטות שהתמחו אלה אצל אלה. רשימה קצרה על קצה המזלג: בנו של שופט בית המשפט העליון יצחק אנגלנדר, אסף, התמחה אצל הנשיא ברק כחצי שנה; לימור טירקל, בתו של השופט העליון יעקב טירקל, התמחתה אצל השופט בדימוס מנחם אילן; דניאלה בייניש, בתה של שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש התמחתה אצל נאוה בן אור, המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים שעימה עבדה בייניש כשכיהנה בתקפידים שונים בפרקליטות; ד"ר אריאל בנדור, בנה של השופטת דליה דורנר, עשה את התמחותו בבית המשפט העליון אצל השופט שלמה לוין ועוד הרשימה ארוכה.

למותר לציין כי "הבנים של" הם אנשים מוכשרים שעשו קריירה משפטית מזהירה כל אחד בתחומו.

חבר מביא חבר

פרופסור מני מאוטנר, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב אמר בכנס שהתקיים באוניברסיטת בר אילן את הדברים הבאים: "אם בודקים איך מונו שופטים לבית המשפט העליון בעשור האחרון מוצאים שזו שיטה של 'חבר מביא חבר'. זו אחת הסיבות לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט העליון. במאמר שפרסם ביולי 2001 בביטאון הארצי של לשכת עורכי הדין ("עורך הדין") תחת הכותרת "קשרים או כישורים", הוא מפרט: "אם בוחנים את האופן שבו מונו שופטים לבית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים ניכרת הבעייתיות שבחלק מהמינויים. ארבעה מהשופטים הם עמיתים אקדמיים מתוכם שלושה שכתבו ספר חשוב שראה אור ב-1969. כל המינויים הללו הם מינויים ראויים בעיניי. אבל כשמדובר בבית המשפט העליון מקומם של קשרים אלה נראה בולט לעין".

פרופסור יורם שחר, מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה אמר באותו כנס בבר-אילן: "זהו בית משפט צר והדוק, מלוכד פנימית בנאמנות תקדימית. ומעל לכל, בקצה של תכנית צרה זו, במרום פירמידת הכוח, הוצב נשיא השולט בכל מוקדי העוצמה, לא רק בבית המשפט העליון עצמו, אלא במערכת המשפט כולה".

ואכן, אהרון ברק הצליח לעצב את בית המשפט העליון בצלמו ובדמותו. בשבע שנות כהונתו כנשיא מונו השופטים יעקב טירקל, דורית בייניש, יצחק אנגלנדר, אליעזר ריבלין, אדמונד לוי ואיילה פרוקצ'יה. כולם מומלציו שרצה ביקרם.

התלמידה שמונתה על ידי ברק. דורית בייניש (ויקיפדיה העברית)

אחת מיוזמותיו הראשונות של ברק כנשיא הייתה למנות את דורית בייניש. דרכיהם הצטלבו במהלך הקריירה של שניהם. בייניש הייתה תלמידתו של ברק באוניברסיטה. כשברק היה יועץ משפטי לממשלה, בייניש היתה פרקליטה בכירה במשרד המשטים. כשכיהן ברק כשופט עליון הייתה בייניש פרקליטת המדינה. ברק גם הצליח למנוע מינויים שלא היו רצויים לו. כשניסה שר המשפטים יוסי ביילין למנות את פרופסור מרדכי קרמניצר לשופט עליון הצליח ברק לטרפד את המינוי. יש מקום לסברה שברק לא כל כך אוהב את קרמניצר, שמתח ביקורת קשה על פסקי דין של ברק.

"מערכת של אשכנזים"

בית המשפט העליון הוא כיום בית משפט לעשירים ולאשכנזים, אומר עורך דין סמי סמואל, נציג לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים. "כל עוד לשופטי בית המשפט העליון יש רוב בוועדה למינוי שופטים – המדיניות של 'חבר מביא חבר' לא תשתנה".
ועדת זמיר, שמונתה לבחון ולהציע שינויים בדרכי מינוי שופטים לא התעניינה בכלל בשאלה כמה מזרחיים יש בין השוטים. מה שעניין אותם זה "שאין מספיק ערבים – וזה מעיד על השקפת עולמם השמאלנית", אומר סמי סמואל.
עו"ד סמואל בדק ומצא כי מספר המזרחיים במערכת המשפט הגבוהה הוא כדלקמן: 2 מתוך 13 שופטי בית המשפט העליון; 4 מתוך 20 במחוזי בירושלים; 2 מתוך 47 במחוזי בתל-אביב; 1 מתוך 19 במחוזי בחיפה.

לדעתו, הרכב הוועדה למינוי שופטים הוא שגורם למצב הנוכחי. הרכב זה כולל 3 שופטים עליונים, 2 שרים, שני עורכי דין ושני חברי כנסת. שופטי העליון באים לוועדה כבלוק וגוררים אחריהם את כל היתר. הם גורמים לכך שמי שמערכת המשפט אינה רוצה בו לא יתקבל.

לשונם המעורפלת

ברק לא רצה אז הוא לא שופט. מרדכי קרמניצר (ויקיפדיה העברית)

פרקליטים רבים מתאוננים על סגנון פסקי הדין שלעתים נראים יותר כעבודה אקדמית מאשר כמסמך שנועד להראות צדק. התלונות בנושא זה רבות, החל בניסוח מעורפל שאי אפשר להבינו וכלה בהשתפכות פואטית כאילו ספרותית.

דוגמא אחת מני רבות לניסוח מעורפל של מסמך משפטי. זהו מכתבו של השופט דן ארבל, מנהל בתי המשפט, ליו"ר ועדת החוקה של הכנסת, אופיר פינס. ארבל השיב לפנייתו של פינס
בעניין עיכוב ההכרעה במשפטו של אברהם ליבוביץ' מעפולה. ליבוביץ', שהיה אז בן 72 (ביוני 2001), הגיש תביעה נגד קרן הגמלאות המרכזית על דרכי חישוב הפנסיה שלו. בית הדין האזורי דחה את תביעתו והוא ערער בבית הדין הארצי לעבודה שבראש ההרכב שלו ישבה אלישבע ברק. ההכרעה בערעור נמשכה ונמשכה ובעת הפניה כבר עברו ארבע וחצי שנים מאז הגשת התביעה.

וכך השיב השופט ארבל: "על פי התשובה שנמסרה לי על ידי השופטת ברק הבוקר עולה כי פסק הדין בעניין מר ליבוביץ לא נכתב עד עתה, על פי החלטת המותב בראשות אב בית הדין, סגן הנשיא דאז אליאסוף. הנימוק הוא שבאותו נושא כתבה השופטת ברק טיוטא של פסק דין עקרוני זה מכבר, אך פסק הדין עדיין לא שומע, שכן לא התקבלו עדיין חוות דעת של חברי המותב. על כן החליט המותב בעניין ליבוביץ להמתין עד שיוחלט באותו עניין עקרוני. יש להדגיש שענין ליבוביץ מתעכב שלא באשמת השופטת ברק. עם זאת מאחר ואותו ענין עקרוני מתעכב באשר ההרכב עדיין לא החליט בו, החליטה השופטת ברק לכתוב את פסק הדין בעניין ליבוביץ".
אגב, אין כאן שגיאות כתיב. מותב הוא מונח משפטי שמשמעותו הרכב בית דין לעבודה בו חברים גם נציגי המעסיקים והעובדים. שומע יש לנקד בשורוק ולא בחולם.

נפוטיזם

זו מלה הלקוחה מן הלטינית שמשמעותה: "העדפת קרובי משפחה על ידי מי שהשלטון בידו, מתן משרות גבוהות וזכויות מיוחדות אחרות לקרובים, גם כשאינם ראויים לכך" ( מילון אבן שושן). מילון אחר מגדיר את המונח במלה פשוטה יותר "פרוטקציה" ("לכסיקון לועזי עברי" – פרולוג).

לזה בדיוק התכוון היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כשהביע התנגדות בבג"ץ לשליחויות שהטיל אריאל שרון על בנו עמרי . וכך אמר רובינשטיין בבג"ץ: "מינוי קרוב משפחה לתפקיד מעלה חשש לנפוטיזם, אף אם אין כל כוונה לכך, ומערב במערכת היחסים, שהם יחסי עבודה במהותם, מערכות יחסים נוספות שאינן רלבנטיות כלל ועיקר, ועלולות לטשטש את התחומים ולהביא לידי עירוב שיקולים שאינם ממין העניין".

שלל את הנפוטיזם של שרון. אליקים רובינשטיין(ויקיפדיה)

האם מערכת המשפט נקייה מנפוטיזם?

בדיקה שטחית מראה שמערכת המשפט גדושה בבני משפחה של אישים בכירים במערכת. יומיים לאחר שהיועץ המשפטי רובינשטיין הגיש את הצהרתו בבג"ץ בעניין בנו של שרון מונתה רעייתו, מרים רובינשטיין, לתפקיד המשנה לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל.

איש אינו חושד כמובן ביועץ המשפטי בנפוטיזם. מרים רובינשטיין נחשבת למשפטנית מוכשרת בזכות עצמה, ובמהלך הקריירה שלה לא נעזרה במאומה בבעלה. ויש אף אומרים כי מעמדו של הבעל אף הכביד על התקדמותה.

אך מה בדבר מראית עין? במיוחד לאור העובדה שפרקליטת המדינה כפופה ליועץ המשפטי לממשלה. (מלשכת דובר משרד המשפטים נמסר בשעתו כי "בנושאים שבטיפולה כפופה גב' רובינשטיין לפרקליטת המדינה ולה בלבד").

בני הזוג רובינשטיין אינם היחידים במערכת המשפטית. גם רעייתו של נשיא בית המשפט העליון, אלישבע ברק, עשתה קריירה משפטית מזהירה, עד שהגיעה לתפקיד שופטת בבית הדין הארצי לעבודה ולאחר מכן לתפקיד סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה. גם עליה נאמר כי הקריירה שלה היא בזכות עצמה וכישוריה וכי לא היה כל קשר בין הישגיה לבין מעמד בעלה.

אך מה בדבר מראית עין?

לשונם הפואטית

בצד התבטאויות מלומדות ומעורפלות יש שופטים הרואים עצמם חופשים להתבטא בלשון פואטית, לפעמים פוגענית ואף מקוממת.

כמה דוגמאות:

* "עוד כורדית על דוכן העדים" – השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן על עדה במשפט סמים שמרבית נאשמיו ממוצא עיראקי).

* "כנראה שלפתוח רגליים זה אצלו ביטוי טכני, כזה שאין לו הרבה משמעות" (השופט עזרא הדיה במשפט מעביד שהואשם בהטרדה מינית).

* "…הכוונה ללא ספק הייתה חינוכית" ( השופט אליהו כהן שזיכה אב ששבר אצבע לבתו לאחר שהילדה שיחקה בסקייטבורד בתוך הבית).

* "וכמאמרו של המלך לארנבון הלבן בהרפתקאות אליס בארץ הפלאות – מתחילים מהתחלה" ( השופט מישאל חשין)

מתחילים מהתחלה אמר השופט חשין בצטטו את עליסה בארץ הפלאות

*"שני הצדדים בחרו בטקטיקט משא ומתן המזכירה את מנהגו של פו הדוב, כאשר נשאל על ידי השפן האם הוא מעדיף דבש או שמנת מתוקה על הלחם, הוא התרגש והשיב: גם זה וגם זה" (רשם בית המשפט העליון השופט בעז אוקון).

* "מעט אוויר חם שהשתחרר בסופו של דבר ויצא בנפיחה יגעה שלא הניבה אפילו ריח רע לרפואה" (נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, עודד אליגון, על הראיות שהביאה התביעה בתביעה שהוגשה נגד אביגדור קהלני).

* "יש נוצות על פרצופו" (סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה, עמירם שרון, על אחד מעדי התביעה, במשפטו של ראש עיריית חיפה לשעבר, אריה גוראל). השופט ציטט את משל קרילוב "השועל והמרמיטה" המספר על שועל, שהתמנה שופט שלום בלול עופות. השועל הואשם בשוחד ובתגובה אמר: "אני ושוחד! אלוהים! \ היש עוד שקר כה מדהים?". ועל כך משיב לו המספר: "חלילה! ואולם רבות ראיתי ריע \ כי יש נוצות על פרצופך". אריה גוראל טוען בספרו "העלילה" כי מפלגת העבודה הוציאה חוזה על ראשו במטרה לחסלו ולפנות את הדרך לעמרם מצנע. הדבר היה בשנת 1992 לאחר שגוראל כיהן שלוש קדנציות. גוראל טוען כי המפלגה גרמה לכך שהוגשו נגדו כתבי אישום שהכפישו את שמו בתקשורת והנהיגה פריימריס פתוחים שד"ר יריב בן אליעזר הגדיר אותם כך: " קבלני קולות ארגנו התפקדות סיטונאית בסגנון 'חיש גד', ועשו את הסיסמא 'מתפקדים וקובעים' פלסתר". בסופו של דבר זוכה גוראל במשפט אך זה היה שנתיים אחרי הבחירות ולאחר שמצנע כבר נבחר.
בית המשפט העליון מתח ביקורת קשה על הביטוי בו השתמש השופט שרון. השופט יעקב קדמי כתב: "שופט נבחן, בין היתר ביכולתו לרסן עצמו". וקבע כי כשלונות חוזרים בתחום זה עשויים לעורר הרהרוים על מידת התאמתו לתפקיד.

* "בתיק שכזה המערער זקוק לא לסעד מן הצדק אלא לסעד מן הסדק" (סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט יהושע גרוס, במשפט על ליקויי בניה).

* "יש כאן פגיעה ביסוד חופש העיסוי" (סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, על מערערת שהורשעה בניהול בית בושת).

עינויי דין מיותרים

החוק קובע כי שופט חייב לפרסם פסק דין שלושים יום לאחר מתן הסיכומים של הצדדים. לא כל השופטים מקיימים את החוק הזה. חלקם מתמהמהים בפרסום פסק הדין חודשים ארוכים ואפילו שנים, וגורמים בכך עינוי דין קשה לבעלי הדין.

הרקע לעיכובים הללו נעוץ בעומס הרב המוטל על השופטים. בתי המשפט מטפלים בכמיליון ומאתיים אלף תיקים בשנה. לפי הערכה מטפל כל שופט בכאלף תיקים לשנה שהם כארבעה תיקים ביום. לא כל שופט יכול לעמוד במעמסה הזו, אך יש המפגרים באורח ניכר ובאופן כרוני אחרי חבריהם. נשיא בית המשפט העליון פעל לא פעם כדי לעקור את התופעה. בספר "כבודו", שכתבה נעמי לויצקי על השופט ברק, מסופר על ביקורת שמתח ברק על השופט יעקב טירקל על הפיגורים בפסקי הדין שלו.
טירקל הסביר כי הוא חייב לנוח מדי יום בצוהריים. על כך אמר לו השופט ברק : "אתה רוצה לנוח? אין בעיה. יש לנו פה בבית המשפט ספה, תוכל לנוח עליה".

הנהלת בתי המשפט נמנעת מלפרסם את שמותיהם של שופטים שנוהגים לעכב את פסקי הדין שלהם תקופה ארוכה. הם מסתפקים בכך שכל שופט המעכב פסק דין יותר משנה ביותר מארבעה תיקים מקבל מכתב דרבון מן הנשיא ברק או ממנהל בתי המשפט, השופט דן ארבל.

בין השופטים שזכו למוניטין הלא מחמיא של מעכבי פסקי דין תופסת מקום בולט השופטת אלישבע ברק. כמו בסיפור על הגימלאי של קרן הגמלאות שסופר למעלה התעכב אצלה יותר משנתיים גם תיק ערעור של הביטוח הלאומי על החלטת בית הדין לעבודה בעניין תביעה של עובד ציבור. בסך הכל התעכב התיק הזה בערכאות שונות כעשר שנים.

כמה דוגמאות לעיכובים שגרמו עינויי דין:

* השופטת מיכל לויט עיכבה החלטה בענין תביעת פיצויים של סטודנים שעסקו בשמירה כמעט שלוש שנים.

* השופט אדי תיכון מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים עיכב כשנתיים פסק דין בעניין תביעת ספרית שלקתה במחלה כרונית והתפטרה ומעבידה סרב לשלם לה פיצויים. היא קיבלה כ-5000 ש"ח רק לאחר שלוש שנים.

החלטות מקוממות

* צולם ביום חול שודר בשבת. ארבעה צעירים מהישוב הדתי מצפה כרמים עתרו לבג"ץ בבקשה שיאסור על הרשות השניה לשדר בשבת סרט תיעודי שצולם על אורח חייהם. הסרט צולם ביום חול אך העותרים לא הסכימו שהסרט ישודר בשבת בנימוק שהדבר פוגע ברגשותיהם. הם לא הסתפקו בכך שתהיה כתובית שתציין "צולם ביום חול". בקשתם נדחתה והנשיא אהרון ברק נימק החלטתו בכך שהענות לבקשה "תביא לתחילת סופם של שידורי טלוויזיה בשבת". השופטת דליה דורנר חלקה על דעתו של ברק וקבעה שיש לקבל את העתירה הואיל ודחייתה "מפר שלא כדין את זכותם לחופש הדת".

• מעשה ברבנית שעיקמה מגב של מכונית. בינואר 2001 החליטה המשטרה להגיש כתב אישום נגד הרבנית חיה רענן, אלמנתו של הרב שלמה רענן הי"ד שנרצח בחברון. היא הואשמה בכך ש"הרסה ופגעה במזיד ושלא כדין ברכבו של איברהים שאהיו בכך שעיקמה את המגב השמאלי של הרכב, בשל כעסה שהמתלונן לא נסע לאחור כפי שדרשה". חבר הכנסת שאול יהלום כתב מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בו נאמר: "עד כדי כך הגיעה אטימות התביעה במדינתנו, להגיש כתב אישום כזה נגד אלמנה שבעלה נרצח בביתו?". רובינשטיין השיב כי רק אם הרבנית תגיש בקשה לעיכוב הליכים תיבדק הבקשה.

עד כאן המאמר משנת 2003

מגדלור באפלה

אי אפשר לסיים כאן בלי לציין את חריגותו של השופט אדמונד לוי בנוף המערכת המשפטית.

השופט אדמונד לוי (ויקיפדיה על בסיס שימוש הוגן)

השופט אדמונד אליהו לוי, הוא יליד עיראק, בן למשפחה ליכודניקית (הוא עצמו היה פעיל בליכוד וסגן ראש מועצת רמלה מטעם הליכוד). מ-1977 עד 2001 עשה קריירה משפטית מהירה: שופט צבאי, שופט שלום ושופט מחוזי וב-2001 מונה לשופט בית המשפט העליון – חריג מאד במוסד זה – חובש גיפה יוצא עדות המזרח ולאומי בהשקפותיו.

בפסיקתו נתגלה כאקטיביטת חריף בתחומים רבים.

בין פסיקותיו, החלטותיו והתבטאויותיו:

• השאיר (בעקיפין) את החוק המונע איחוד משפחות בין פלסטינים לתושבי ישראל
• השר היחיד שפסק כי למשה פייגלין זכות להתמודד בבחירות לכנסת ה-16
• מתח ביקורת על החלטת שרון לפטר את שרי הימין כדי להשיג רוב לתכנית ההתנתקות
• מתח ביקורת קשה על עיסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר משה קצב
• ביקש לפסול את תכנית ההתנתקות (אך נמצא במיעוט) בנימוק שההתנתקות אינה חוקתית. עוד נימק את עמדתו בכך ששרון הוליך שולל את בוחריו.

קישורים

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

היום בו התחוללה מהפכת אהרון ברק

הסיפור האמיתי מאחורי פרשת אשר ידלין

ברברה טוכמן מנתה בספרה "מצעד האיוולת", שורה של מנהיגים במהלך ההיסטוריה שהמיטו אסון על עמיהם * מתרבים הסימנים שברק אובמה עומד לתפוס מקום במצעד * כשהצנטריפוגות מסתובבות בטרוף בטהרן מעסיקה אותו אשקובית במיגרון

ברברה טוכמן

ברברה טוכמן היתה היסטוריונית גדולה, אך רק בערוב ימיה לימדה בהרווארד (נפטרה ב-1989). רוב ימיה עשתה קריירה עיתונאית: סיקרה את מלחמת האזרחים בספרד, את מלחמת העולם השניה בלונדון המופצצת ועוד. רוב השנים עסקה בכתיבה היסטורית וזכתה פעמיים בפרס פוליצר היוקרתי על השגיה. מה שמייחד את כתיבתה ההיסטורית הוא כשרון הכתיבה שלה, ההופך את העובדות היבשות לאפוס מסעיר. ויותר מזה היא היכולת של ברברה טוכמן לרדת לפרטי הפרטים הקטנים של גיבוריה: איך הם מתלבשים, איך הם מדברים, מה הם אוכלים ושותים, מה המניעים הגלויים והנסתרים שלהם, מה הן חולשותיהם. ברברה טוכמן לא מעמיסה על הקורא ערימות של הערות שוליים מיגעות. רק בסוף הספר היא מונה את המקורות מהם שאבה את הסיפורים המרתקים. הכל מתועד, הכל מבוסס. אבל הכתיבה מרתקת כמו טלנובלה לבנות טיפשעשרה. היא אורגת את הסיפור מאלפי פרטים קטנים ממקורות השאובים מיומנים אישיים, מכתבים, פרוטוקולים, ספרי זכרונות וקטעי עיתונים.

בספרה "מברק צימרמן", שראה אור לפני כמה שנים גם בתרגום עברי, היא עוסקת בפרשה מרתקת בתולדות הביון במלחמת העולם הראשונה. אך הסיפור הזה קשור בעקיפין גם אלינו.

המהדורה העברית של "מברק צימרמן"

כמו כל ספריה עוסק גם "מברק צימרמן" בארועים שחוללו תפנית דרמטית בהיסטוריה. במקרה זה מדובר בארוע שהוביל לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה לצד בעלות הברית.

להחזיר את טקסס

הארוע הוא מברק ששלח שר החוץ הגרמני ארתור צימרמן לשגריר הגרמני במכסיקו ב-17 בינואר 1917. במברק הוא מודיעו כי גרמניה החליטה לפתוח במלחמת צוללות בלתי מוגבלת במטרה להביא לידי הכרעה במלחמה. וכדי למנוע מארצות הברית להתערב במלחמה מודיע שר החוץ הגרמני כי גרמניה תציע למכסיקו ברית שמטרתה "הבנה מצדנו שעל מכסיקו לכבוש מחדש את הטריטוריה האבודה בטקסס ניו מכסיקו ואריזונה".

שר החוץ הגרמני ארתור צימרמן (ויקישיותוף)

המברק הזה יורט ופוענח על ידי הבריטים, אך הם שמרו את תוכנו בסוד. המברק נשלח שלושים חודש לאחר פרוץ המלחמה, שהפכה למרחץ הדמים הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז. בקרב אחד על נהר סום איבדו הבריטים שישים אלף חיילים. בוורדן נהרגו חצי מיליון חיילים משני הצדדים. הקטל נמשך בלי שחלה תזוזה משמעותית בעמדות הצדדים. בראש גרמניה עמד קייזר מטומטם שחלם לרשת את האימפריה הבריטית. הוא היה מוקף חבר שרים ויועצים חסרי עמוד שדרה. צרפת כבר היתה אז רקובה. בריטניה היתה עדיין אימפריה והיתה נחושה לנצח ולא לאבד את מעמדה כמעצמה.

מלחמת צוללות

נוכח העדר כל סיכוי לנצח החליט הקייזר על הפעלת מלחמת צוללות ללא הגבלה, שתביא להבסת בריטניה על ידי החנקת האספקה אליה. הנשיא וילסון שאף להיות מתווך שיביא פשרה ליבשת אירופה המדממת. וכה חזקה היתה שאיפתו שהיה מוכן לבלוע בלא תגובה שורה של מעשי פרובוקציה גרמניים. רק בשלב מאוחר של המלחמה הביאו הבריטים לידיעת נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. את תוכן מברק צימרמן. חשיפת המברק ברגע המכריע הניעה את וילסון להחליט על התערבות ארצות הברית במלחמה.

צוללת גרמנית במלחמת העולם הראשונה

מעניין לראות עד כמה השתנה עולמנו בפחות מ-90 שנים. העולם של 1917 הוא עולם שבו בריטניה היא מעצמה אימפריאלית, יפאן שואפת להיות מעצמה אסיאנית (וכבר נזרעים אז זרעי פרל הארבור). סין היא עדיין ענק רדום, הנתון למרמס. רוסיה מדממת על סף מהפכה שתשנה את פניה ואת פני העולם.

חולשת ארצות הברית

מדהים לראות עד כמה ארצות הברית של אז – אף שכבר היתה בפוטנציה המעצמה הגדולה ביותר – גילתה חולשה. הגרמנים היו מסוגלים לאיים שיש להם בתוך ארצות הברית רבבות חיילי מילואים גרמנים שיילחמו וימנעו כניסת ארצות הברית למלחמה. ארצות הברית הגדולה עומדת חסרת אונים מול השכנה המכסיקנית שהמעצמות משחקות במגרש שלה. יפאן מאיימת לפלוש מן החוף המערבי וגרמניה מתכננת ברצינות פלישה מכיוון מכסיקו. אכן, האמריקנים לעולם לא יחזירו את טקסס למקסיקו. די להם במדינת עולם שלישי אחת בגבולם הדרומי. אילו היה יוסי ביילין אמריקני ומנסה לעשות שם מה שעשה באוסלו הוא היה מושלך לכלא. כי בארצות הברית יש חוק מפורש האוסר על אדם לא מוסמך לנהל משא ומתן עם מדינות זרות בנושא מדיני.

יחסי ארה"ב מכסיקו – רקע היסטורי

הסיפור של יחסי ארצות הברית מכסיקו נעוץ בראש ובראשונה בתודעה האמריקנית. זו היתה תודעה של "יעוד אלוהי" להנחיל את האידאלים האמריקניים של דמוקרטיה פרוטסטנטית על כל היבשת הצפון אמריקנית עד לאוקיאנוס השקט, ולתרבת את התושבים הקתוליים דוברי ספרדית.

האמריקנים ניסו לרכוש מידי מכסיקו תמורת כסף שטחים נרחבים. זאת, לאחר שטקסס שנשלטה בעבר על ידי מכסיקו התמרדה והצטרפה מרצונה לארצות הברית. מכסיקו לא הכירה בכך ובין המדינה האמריקנית לבין מכסיקו התפתחו סיכסוכי גבול שהגיעו להכרזת מלחמה בשנת 1846. המלחמה נסתיימה בשנת 1848 בתבוסה מוחצת של מכסיקו שאיבדה כ-40 אחוז משיטחה.

ציור ממלחמת האזרחים ארה"ב - מכסיקו

המכסיקנים לא סלחו מעולם לאמריקנים על תבוסתם המשפילה ועל אובדן שטחיהם וזהו הרקע לנכונותם לסייע לגרמנים לפלוש לארצות הברית משיטחם במלחמת העולם הראשונה.

האמריקנים לא מעלים בדעתם אפשרות אחרת מאשר שטח משוחרר לא יוחזר.

בעקבות מלחמת ארצות הברית מככסיקו עברו לארצות הברית כ-40 אחוזים משטח מכסיקו שכללו בין היתר את מדינות יוטה, נבאדה, אריזונה וקליפורניה.

שטחים מכסיקניים שעברו לשליטת ארצות הברית בעקבות המלחמה, בנוסף לטקסס שהיתה בשליטת מכסיקו ותושביה התמרדו והצטרפו לארצות הברית

מה כל זה שייך אלינו?

בהרבה מדינות בעולם יש מיעוטים גדולים וסיכסוכים טריטוריאליים. אפשר וצריך להקים מדינה כורדית בטורקיה, בסקית בספרד, ולשית בבריטניה, ואלונית בבלגיה.

לא פחות מבכל המדינות הללו יש צדק בהקמת מדינה מכסיקנית נוספת לצד ארצות הברית. יש בארצות הברית 36 מיליון היספנים דוברי ספרדית רשומים ועוד כמה מיליונים כאלה שהיגרו באורח בלתי חוקי. ניתן להקים מדינה כזו על חשבון השטחים שנכבשו מידי מכסיקו אך לפני 150 שנה. אך האמריקנים עדיין מחזיקים בסיסמה המיושנת "שטח משוחרר לא יוחזר". גם לא עולה בדעתם להקים עוד מדינת עולם שלישי לצידם. די להם במכסיקו אחת.

מדינת עולם שלישי

מבין כל הנימוקים שהועלו נגד "שתי מדינות לשני עמים" בארץ ישראל הקטנה דומה כי נשכח נימוק מרכזי אחד. והוא: כל מדינה פלסטינית שתקום תהיה מדינת עולם שלישי.

יש כמה דברים המשותפים לכל מדינות העולם השלישי. רובן ככולן מדינות הנשלטות בידי משטרים רודניים מושחתים ומשחיתים. מן העובדה הזו נובעות עיקר בעיותיהן של מדינות אלה. המשטר המושחת אינו משקיע בתשתיות, בחינוך, ברווחה, בפיתוח ובייצור.

הוא מקצה את המיליארדים הרבים המגיעים אליו (מסיוע מן המדינות העשירות, מתמלוגי נפט, ממכירת אוצרות טבע) בעיקר לרווחת שיכבה קטנה שמסביב לשליטים. בהעדר השקעה בתשתיות ובחינוך, בלי השקעה בפיתוח ובייצור, אין שום סיכוי למדינות אלה לצאת ממצבן. הסיוע בן המיליארדים וההכנסות העצמיות נבלעות כולן לכיסי השליטים. ההמונים נשארים בבערותם, בפיגורם, בסיבלם, בתסכולם ובעוניים הנצחי.

קו נוסף המאפיין את מדינות העולם השלישי הוא השקעת המשאבים שיש להן בעיקר למטרות של האדרת השלטון, פיתוחים צבאיים, תוקפנות כלפי מדינות קרובות ורחוקות.

עם מדינות העולם השלישי נמנות צפון קוריאה ועוד כמה מדינות בדרום מזרח אסיה. חלק גדול ממדינות אפריקה, חלק גדול ממדינות דרום אמריקה.

עם מדינות העולם השלישי נמנות כל מדינות ערב,ללא יוצא מן הכלל.
ההבדלים בין מדינות ערב השונות הם הבדלים כמותיים לא איכותיים. אף אחת ממדינות אלה לא עשתה מאומה כדי לקדם עצמה במישור הכלכלי. די להשוות את מדינות ערב למדינות כמו דרום קוריאה, טייוואן ומדינות רבות אחרות שהפכו ממדינות מפגרות למעצמות תעשייתיות בכמה עשרות שנים. במדינות ערב יש אלמנט נוסף שאינו קיים במדינות אחרות של העולם השלישי: קנאות דתית חשוכה ושינאת זרים קטלנית. בקרוב תתווסף להן מדינת פלסטין, שלא תהייה שונה מהן בקווי המיתאר היסודיים.

כך תראה ארצות הברית לאחר שתחזיר שטחים שכבשה - תיאור קריקטוריסטי של דרישות אובמה מנתניהו בבלוד של הקריקטוריסט DRY BONES

ראוי לדון בסיפורו של "חדשות". לא בגלל העבר אלא בגלל ההווה. כי "חדשות" היה מעין מחלה ויראלית, שהפיץ את הוירוסים שלו לכל אמצעי התקשורת. הואיל והייתי עד קרוב למאבק שבו הביס "ידיעות אחרונות" את "חדשות" אספר את הסיפור, כפי שנראה מן העבר השני של הרחוב. ידיעות ניצח, אך כולנו הפסדנו. מי שרוצה לדעת מדוע העיתונות הישראלית צהובה כל כך ויחד עם זאת שמאלנית כל כך חייב ללמוד את הלקח של "חדשות".

עיתון ללא מתחרים

הגיליון הראשון של "חדשות" הופיע ב-4 במארס 1984. באותה תקופה היה "ידיעות אחרונות" בשיא כוחו – "העיתון של המדינה", כמעט ללא מתחרה. תפוצתו היתה בסביבות 500 אלף בימי שישי ועלתה משבוע לשבוע. "מעריב" נמצא בתהליכי גסיסה, כשתפוצתו יורדת מיום ליום.
המחזור השנתי של ידיעות הגיע באותה תקופה לכמאה מיליון דולר וערכו נאמד בכמיליארד דולר. על עוצמתו הכלכלית של העיתון ניתן ללמוד מאפיזודה אופיינית. כשנתבקש אחד הבנקים לתת איזו ערבות ביניים לצורך רכישת מכונת דפוס ביקשו מנהלי הבנק בטוחות. חשב העיתון, ינון אנגל, סיפר לי אז כי תשובתו לבנק היתה: קודם תנו לי בטוחות לכספים שאנחנו מפקידים אצלכם.

למרות עוצמה זו של העיתון עוררה הופעתו של "חדשות" חששות לא מעטים בידיעות. ותיקי העיתון זכרו כי עשרים וחמש שנים קודם לכן היה מעריב העיתון הנפוץ במדינה וידיעות השתרך אחריו במרחק גדול. החשש היה כי "חדשות" יעשה לידיעות מה שידיעות עשה בדור הקודם למעריב.

הצלחת מקומוני שוקן

היה יסוד לחשש הזה, בין היתר נוכח הצלחתו הגדולה של עמוס שוקן ברשת המקומונים שהקים בסוף שנות השבעים. זה התחיל במקומון ירושלמי, "כל העיר", נמשך במקומון תל-אביבי ("העיר") ועד מהרה נפרשו מקומונים בכל הארץ. תחילה נועדו המקומונים לתת תשובה לבעיית המחיר הגואה של מודעות בעיתונות הארצית. בעל חנות רהיטים בנהריה שפירסם מודעה בידיעות נאלץ לממן במחירה את עלות הנייר של עיתון המגיע גם לאילת. המקומונים איפשרו פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים. לאחר שהוקמו מקומונים בכל הארץ יכלה רשת שוקן להציע מודעות זולות ואפקטיביות גם למפרסמים ארציים, בנקים, חברות ביטוח,רשתות שיווק וכו'.

סגנון חדש וצעיר

מה שהחל כאיום מסחרי בתחום הפרסום הפך להיות איום גם בתחום העיתונאי. קבוצת צעירים, בראשות יוסי קליין, שהקימה את "כל העיר" הירושלמי, הצליחה להפיק עיתון מעולה. מן המקומון הירושלמי נשבה רוח של סגנון חדש, צעיר, רענן ומקורי. לותיקי ידיעות הוא הזכיר את המהפכה שהם חוללו מול מעריב לפני שנות דור. הצלחתו של "העיר" בעריכתו של חנוך מרמרי (שהיה מאוחר יותר העורך של "הארץ") לא היתה פחותה מזו של "כל העיר".

על בסיס הצלחה זו החליט שוקן להקים את "חדשות".

קוראים נמוכי מצח

מה הניע את שוקן להרפתקה הזו? בראיון לירון לונדון אמר שוקן כי לא התכוון להוציא עיתון "צהוב". אבל עורך "חדשות", יוסי קליין, אמר בכנס איגוד המפרסמים, במלאות שנה ל"חדשות", לערך את הדברים הבאים: רצינו לזנב בידיעות ולקחת ממנו את שיכבת הקוראים מלמטה. לכן, כך הסביר, הם עשו עיתון כל כך רעשני וכל כך היסטרי. כלומר: המטרה היתה לקחת מידיעות אחרונות קוראים נמוכי מצח.

החששות מפני העיתון החדש בידיעות היו גדולים משך כל התקופה בה לא היה ברור מה הן התכניות של שוקן ושל צוות ההקמה שלו. לאחר שהופיע הגיליון הראשון היה ברור שתהיה מלחמה, אבל שנצחוננו מובטח. היא ארכה תשע שנים, עד לסגירתו של חדשות ב-29 בנובמבר 1993.

סודו של ידיעות

המהפכה הגדולה שהפכה את ידיעות לעיתון של המדינה התחוללה לערך בין השנים 1965 ל-1975. חוללה אותה קבוצה שמנתה לא יותר מ-35 עד 40 עיתונאים, שבראשה עמד העורך בפועל דב יודקובסקי. בשנות החמישים והשישים פיגר העיתון פיגור ניכר בתפוצתו אחרי מעריב. בשלב מסויים נאלץ למכור את מחצית מניותיו למפלגת העבודה (אותן קיבל חזרה מאוחר יותר באפס מחיר).

באמצע שנות השישים החל מצבו הכספי של ידיעות להתייצב אבל הוא פיגר הרחק מאחורי מעריב. בתקופה זו לערך נפל לידי העיתון אוצר גדול – מפעל הטוטו. תקופה ארוכה היה העיתון בעל המפעל וגרף את רווחיו. כשהחוק חייב את הפיכתו לגוף ציבורי היה ידיעות בעל זיכיון ההפצה. בצד עמלת ההפצה נהנה העיתון באורח קבוע מסכומי עתק ללא ריבית. המשתתפים בהימורים הכניסו את הכסף משך השבוע, אך הזוכים קיבלו את זכייתם רק לאחר שנכנס הכסף של ההימור הבא. בעבודה שנכתבה באוניברסיטת תל אביב על ידי בתו של אחד מבכירי העיתון נאמר כי מתקופה מסויימת ידיעות לא נזקק לאשראי בנקאי.

נוסחת יודקובסקי

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

הצלחתו של העיתון נבעה בראש ובראשונה מן הנוסחה שעיצב העורך בפועל (אבל לא בתואר) דב יודקובסקי. נוסחה זו כללה את המרכיבים הבאים:

* כתיבה בהירה ומובנת לכל, בלי לרדת ברמה ובלי להיגרר לוולגריות. כתיבה שתהיה מובנת "גם לפרופסור וגם לעוזרת הבית".
* הצבת עמודי החדשות כספינת הדגל של העיתון מבחינת איכות האינפורמציה, גיוונה, דיוקה וניסוחה.
* הפרדה ברורה בין מידע לבין פרשנות ודעות.
* מתן ביטוי לכל קשת הדעות בתחום הפוליטי והתרבותי.
* דגש על סיפורים אנושיים.
* קביעת קווים אדומים שאין לעבור. בידיעות אחרונות של אותה תקופה לא היה מקום לעמדות אנטי ציוניות, או אנטי דתיות, או גזעניות. לא היתה חריגה מן הטעם הטוב או פגיעה בכבוד האדם.
* הקפדה חסרת פשרות על כללי האתיקה העיתונאית.

יודקובסקי נהג לומר שעיתון הוא כמו תזמורת של סוליסטים. לתזמורת כזו יש צורך במנצח גאוני וכזה היה יודקובסקי. כל ארבעים שנות עבודתו בעיתון נהג לבוא בשעות הבוקר המוקדמות ולערוך את עמודי החדשות. גם כשהגיע סמוך לסגירה נתן את הטאץ' שלו לעיתון. הוא נהג, כמו הצייר ההולנדי רמברנדט, שהיה מעסיק שוליות להכנת ציוריו ורק משך את משיכות המכחול האחרונות שנתנו ליצירותיו את הפיניש הגאוני.

ל"חדשות" לא היה מנצח כזה ולא היתה קונספציה כזו. כבר מן הגיליון הראשון של "חדשות" היה ברור שאין בו רוב המרכיבים של נוסחת יודקובסקי. זה היה תערובת של עיתון צהוב בצורתו ואליטיסתי שמאלני בתוכנו.

הרגשה שזה הבית

להצלחה של ידיעות תרמה גם תרבות ארגונית שנתנה לכל אחד מן העובדים הרגשה שזה הבית שלו ושלעולם לא יטשו אותו. לאחר שדב יודקובסקי קיבל אותי לעבודה הזמין אותי נוח מוזס לחדרו ואמר לי: דע לך שזו עבודה לכל החיים. מכאן יוצאים רק לחולון (בית הקברות).
באותה תקופה עבדו בעיתון אנשים בקשת הגילים מעשרים ועד שמונים. איש לא נשלח לפנסיה. עשרות שנים לא פוטר אפילו עובד אחד. היה מקרה של שליח שנתפס בגניבה. הוא גנב הכל: עיתונים, ארנקים, מכונות כתיבה. לבסוף נתפס כשהוא מנסה לגנוב מזגן. גם הוא לא פוטר. הגיעו עמו להסכם שיפרוש מרצון, יקבל פיצויים ואף מלה למשטרה.

העיתון העניק לעובדיו גם מעין ביטוח רפואי ופיננסי. בתקופה שכיהנתי כראש כתבים אירגנה לי פולה מוזס ניתוח מעקפים לאחד הכתבים בתוך 48 שעות. כתב שעבר ניתוח בשל מחלת הוצ'קינס קיבל חדר במלון עד שהחלים. כתב שנפצע באיטליה ואחר שנפצע בבריטניה זכו לביקור הגברת הזקנה ולסעד מיידי. והיו מקרים כאלו לעשרות. אנשים שהסתבכו בחובות ובמשכנתאות ידעו שיש מי שיחזיק אותם מעל המים. כל זה יצר אווירה של משפחה ומסירות אין קץ לעבודה, עד נכונות לסיכון חיים. המקרה המפורסם הוא של הכתבת דבורה נמיר שהתחפשה לאחות ונכנסה עם אמבולנס לתוך מלון סבוי בתל-אביב שהוחזק בידי מחבלים.

עיתונאים רעבים

אפשר לומר שהתרבות הארגונית של "חדשות", כמו של רשת המקומונים של שוקן עד היום, היא היפוכה הגמור של התרבות הארגונית ששררה בידיעות אחרונות של אז. בתשע שנות קיומו עברו בחדשות כ-800 עיתונאים. מספר זה מעיד על רמת תחלופה שהיא ממש סרטנית מבחינה ארגונית.
אחד מבכירי חדשות אמר לי פעם כי "עיתונאי רעב מביא תוצרת". זו כמובן שטות גמורה. לא מתרגלים לרעוב. זה לא נכון לגבי סוסים וגם לא לגבי אנשים, אפילו הם עיתונאים.

פגיעה באתיקה

העסקת כתבים רעבים ולא מנוסים הביאה לתופעות חמורות של פגיעה באתיקה. כתבים רעבים החוששים למקום פרנסתם ומבקשים להצליח בכל מחיר עושים זאת אכן בכל מחיר. כך נהג אותו כתב שבא למשפחה בצפון הארץ שבנה נהרג בתאונה והיא תרמה את אחד מאבריו להשתלה. הוא נטל מן המשפחה את התמונה בטענות שוא והתמונה פורסמה בעמוד הראשון של "חדשות". בעקבות פרשה זו חקקה הכנסת חוק האוסר פרסום זהות תורם אברים, בלי הסכמת המשפחה.

הציטוט שלא היה ולא נברא

והיתה כתבת שהועמדה לדין על זיוף דו"ח תנועה שהעיד כאילו קצין משטרה בכיר נסע במהירות מופרזת. הידיעה וצילום הדו"ח המזוייף הופיעו בחדשות בלי שמישהו במערכת בדק את העניין מלכתחילה ומבלי שהסיקו מסקנות לגבי הכתבת. ואותה כתבת מסרה סיפור בדוי לחלוטין על הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והדבר פורסם בכותרת ראשית (ראה צילום).

העריקה הגדולה

הכשלון העיקרי של "חדשות" מבחינה עיתונאית היה בעמודי החדשות. בחלקים המגזיניים של העיתון היו לעיתון השגים לא מעטים ונחשפו בו הרבה כשרונות מבריקים. הם נתגלו בחדשות אבל מצאו את דרכם לידיעות אחרונות. על עובדים אלה שערקו לעיתון המתחרה אמר עמוס שוקן לירון לונדון: "…דב יודקובסקי, עורך ידיעות, הזמין אותם לסויטת המנהלים בעיתונו עם השטיח מקיר אל קיר, והם הלכו אליו… דב הוא איש אינטליגנטי מאד שהתחיל את השיחה במחמאות לכתיבתו הנהדרת של המחוזר ואחר כך, אחרי שהחניף לאגו שלו, אמר את המשפט 'לא חשוב כמה אתה משתכר, אשלם לך כפליים , או פי שלושה או ארבעה'."

עמוס שוקן ודאי לא נכח בשיחות הללו. אני, שעבדתי במחיצת יודקובסקי כמעט שלושים שנה, יכול להעיד שיודקובסקי מעולם לא התבטא כך. הוא מעולם לא החניף אלא ידע לבחור באמת את המוכשרים ולהגיד להם אמירת אמת על כשרונם. הוא גם לא היה צריך להגיד שיקבלו פי שלושה או ארבעה. הוא ידע בדיוק מה משלם שוקן. כשבאו לידיעות הם חשבו שנקראו להציל את העיתון. מה שלא ידעו הוא שיותר משיודקובסקי רצה אותם לידיעות רצה לגרוע אותם ממצבת העובדים של חדשות.

כוחו של הכסף

בסופו של דבר צודק שוקן באמרו שהכסף של ידיעות הביס אותו. לא דווקא במשכורות ששולמו לכתבים. יחסית לכוחו של העיתון אלה היו פרוטות. העוצמה הכלכלית של ידיעות אחרונות כלפי שוקן התבטאה ביכולת לשלוח שמונה צלמים למקום שחדשות יכול היה לשלוח בקושי שניים (כך הושגו צילומים כמו היד של וענונו); ביכולת לשלוח כתבים לכל חלקי תבל, מכורדיסטאן העיראקית בתקופת סאדאם ועד לסיקור המהפכה ברומניה; ביכולת להשיג זכיונות בלעדיים על ספרים בארץ ובעולם; ולא במקום אחרון ביכולת לשלם תמורת סיפורים וצילומים בלעדיים. זכור לי מקרה, אחד מרבים. אני יושב במשרדו של עורך דין ברחוב הנביאים בתל-אביב יחד עם בעל הסיפור ועם כתב של חדשות. הכתב של חדשות מתקשר לעמוס שוקן ושואל כמה הוא יכול להציע בשביל הסיפור. אני הצעתי סכום של חמש ספרות בדולרים והכתב של חדשות אפילו לא ניגש לטלפון לקבל את תשובתו של שוקן. לאחר מכן הובא בעל הסיפור למלון דן בתל-אביב וישב שעה ארוכה עם יגאל סרנה, איש "חדשות" שהיה מראשוני העורקים לידיעות. לאחר מכן אמר לי סרנה: אני חש כמו אדם קשיש שאינו יכול להשיג אהבה בכוח קסמיו ונאלץ לקנות אותה בכסף. לא נראה לי שהוא סבל כל כך.

הגיליון האחרון של "חדשות"

ידיעות אחרונות מאותה תקופה כבר יותר צהוב מ"חדשות"

הווירוסים של חדשות

"חדשות" הובס אבל המחלה הויראלית שהוא נשא בחובו ניצחה והתפשטה. אחרי שיורשי נח מוזס הדיחו את יודקובסקי מידיעות ולאחר שמעריב נרכש על ידי משפחת נמרודי קיבלו שני העיתונים את התרבות הארגונית של רשת שוקן. אין היום אף כתב ואף עורך בידיעות או במעריב שבטוח במקום עבודתו. התחלופה שם מתחילה להזכיר את חדשות ואת מקומוני שוקן.חמורה לא פחות היא ההשפעה של חדשות בכיוון של ההצהבה. היום נראים עמודי ידיעות ומעריב יותר צהובים משנראה חדשות בתקופתו הצהובה ביותר.והחמור ביותר: השמאלנות של התקשורת. ידיעות הישן כמו מעריב של פעם היו מאוזנים. הן בגלל עורכים ומנהלים אחראים והן בשל ההרכב האנושי הרב דורי והפלורליסטי שלהם. התפזרות הדור של "חדשות", שבו השמאלנות היא כפי שאמר לי אמנון לורד "מובנת מאליה", הפכה את התקשורת כולה לשמאלנית.

גיליון הזיכרון לחדשות

בצלאות עשר שנים לסגירתו של עיתון "חדשות" הפיק מקומון "העיר" של רשת שוקן גיליון מזכרת: "חדשות – איפה היינו ומה עשינו". הגיליון הזה ממחיש את הסיבות לכשלון |חדשות". הכותבים נרקיסיסטים, מגלומנים ואגוצנטרים כמו שהיו לפני עשר שנים. הכתיבה מתלהמת, מתחכמת, כסחיסטית. רק הגרפיקה קצת יותר מעודנת. הם מציגים כאן את ההשג הגדול בו הם משתבחים – צילומי המחבלים מאוטובוס 300. אבל אינם מציגים את הגופות המרוסקות של הילדים שניספו בצומת הבונים שפרסמו בעמוד הראשון של עיתונם. לא משחזרים את הכותרות הוולגריות, הצילומים המזוויעים, האיורים חסרי הטעם (כמו שתי אצבעות קטועות בצידון).

הערה: מאמר זה נכתב ופורסם בדפוס בדצמבר 2003

ראה גם

העורך האלמוני של העיתון של המדינה

"המאבק בין ידיעות אחרונות לחדשות" בויקיפדיה

הקול הצלול של הציונות השפויה. אמנון לורד. (צילום: זאב גלילי)

אמנון לורד הוא אולי הדובר המוכשר ביותר והצלול ביותר של המחנה הלאומי-ציוני. אך קולו הוא כקול קורא במדבר. התקשורת השמאלנית ברובה המכריע חסומה בפניו ומתעלמת ממנו. הטור שלו ב"מקור ראשון" נקרא אמנם בשקיקה על ידי אלפי קוראים מעריצים.אך זהו קהל הבית של האוהדים המשוכנעים. לציבור הרחב מגיע קולו בעקיפין, טיפין טיפין, בראיונות נדירים ברדיו ובטלוויזיה ובציטוט מאמריו על ידי אתרים שונים.

מצב זה הביא אותי לבקש מאמנון חברי  לפרסם את מאמרו על כנס"האנטישמיות החדש" שהתקיים באוניברסיטת חיפה. על ידי כך הגיע קולו לציבור רחב המגיע לאתר "היגיון בשיגעון" בעיקר באמצעות החיפוש בגוגל.

חזה את מלחמת אוסלו

לאלה שאינם מכירים מקרוב את אמנון לורד אני מביא כאן ראיון שקיימתי עמו בשנת 2003 לרגל פרסום ספרו "מלחמה בבית".

שער הספר מלחמה בבית

בין היתר כתב בספר: "השבוע שמעתי מכמה אנשים, ללא הגדר פוליטי מיוחד, שהם מרגישים כי העניינים מתגלגלים למלחמה. פשוט עניין של רגישות לוויברציות שבשטח"…

על הספר כתבתי אז: "ולמקרא דברים אלה בא לך לזעוק. איפה היו כל הפרשנים והאסטרטגים והמוחות האנליטיים שהובילו את המדינה אל התהום בה נקברו עד כה כאלף יהודים. מדוע לא שמעו הם את הוויברציות שבשטח והמשיכו להשלות את עצמם ואת העם כולו במיקסם 'תהליך השלום'."

ניתוחים מבריקים

כוחו של אמנון לורד בניתוחים אינטלקטואליים מבריקים, בניסוח אנדרסטייטמני של אמירות קשות, בהתמצאות טובה בכל נושא שהוא עוסק בו. ומעל לכל כוחו של אמנון לורד בניתוח האסון שהמיט השמאל על מדינת ישראל. הוא מצליח לחדור ולנתח את המנטאליות המעוותת של השמאל, לחשוף את חולשותיו ולהכות בו ללא רחם. הוא מכיר אותם כי הוא בא משם.

קריאת הספר עוררה בי סקרנות לגבי אישיותו של אמנון לורד ולרקע שהביא אותו למעמדו הנוכחי של בעל הקול הצלול ביותר במחנה הציוני לאומי.

הסקרנות היא גם של ידיד ועמית למקצוע. מזה זמן רב אני תמה כיצד שנינו, שבאנו מקצוות רחוקים כל כך, נפגשים באותו צומת אידיאולוגי. אני באתי ממשפחה שומרת מצוות בת הישוב הישן. אמנון בא ממשפחה של מקימי קיבוץ של השומר הצעיר. הוריי שמרו מצוות. בקיבוץ שלו לא פתחו סידור מעולם. אני הייתי בבית"ר והוא התחנך בשומר הצעיר. אני כתבתי אולי את המאמר הראשון ב"ידיעות אחרונות" שניבא את המהפכה שמחולל גוש אמונים, אמנון לורד הלך להפגנות נגד ההתנחלויות.

רק בהיותו בסביבות גיל 40, החלים אמנון לורד מן המחלה השמאלנית, שאצלו היתה מחלה מולדת. איזה תהליך עבר עד שניפץ את אלילי בית אבא?

רשות הדיבור לאמנון.

"נולדתי בקיבוץ עין דור של השומר הצעיר שלמרגלות התבור. אבי היה חבר השומר הצעיר בעיירה רובנה, שהיתה בתחום הכיבוש הרוסי בפולין. הוא הצליח להימלט, ממש בדקה האחרונה, בספטמבר 1939. כאן נמנה עם מקימי קיבוץ עין דור.

"בילדותי הקיבוץ חי בדלות איומה אבל לא חסכו שום דבר מן הילדים. ההורים גרו בצריף של חדר וחצי. אני גדלתי בבית הילדים שהיה יחסית מפואר. החיים בתוך קבוצה כזו היו מימוש האידאל הקומוניסטי פר אכסלנס. המשפחה שלך זו הקבוצה. למחנך יש לא פחות מעמד מאשר להורים שלך.

"מימוש האידאל הקומוניסטי". קיבוץ עין דור (ויקישיתוף)

"כל מה שבחוץ נראה לך מוזר ואתה חש רגשי עליונות כלפיו. זה סוג של אגוצנטריות מדהימה. מחנכים אותך שאתה בתנועה הקיבוצית הכי טובה והתנועה הקיבוצית זה הדבר הכי טוב בעם ישראל וישראל זה הדבר הכי טוב בין האומות. התמונה הזו של 'אתה בחרתנו', שהיה כאילו נחלת בית"ר, היה מופנם עמוק אצלנו. אני זוכר עד היום שנסענו לטיול לאילת. חנינו בבאר שבע וראינו ליד האכסניה איזה מסדר של בית"ר. זה נראה לנו כל כך מוזר. מה זה? איך אפשר להיות בבית"ר. ידענו שיש בית"ר, אבל זה דבר שלא מתייחסים אליו.

"גם היום בשמאל – בעמודי הספרות והאמנות והפובליציסטיקה – אתה מוצא את ההתעלמות הזו. איציק לאור משקץ את גרוסמן ואת עמוס עוז. אבל לא מתייחס בכלל לישראל הראל או ליוסף בן שלמה, או לאריה סתיו או לאליקים העצני או לאמנון לורד. אנחנו לא רלבנטיים בשבילם. אנחנו מחוץ לגלקסיה.

טרקטוריסט זה טוב

"היינו מאד ערניים למה שקורה בארץ. אבל העיתון היחיד היה 'על המשמר'. מגיל 13 בערך, מדי יום שישי, הייתי עושה מאמץ גדול כדי להשיג עיתון אחר. אחרי הלימודים הייתי נוסע, בטרמפ או באוטובוס עד לכפר תבור, או אפילו לעפולה, לקנות מעריב או ידיעות. וזה הבדיל אותי מאחרים.

העיתון היחיד שקראנו היה "על המשמר"

"חינכו אותנו לעבודה. להיות טרקטוריסט טוב זה מעמד. האיטליגנאטים והארטיסטים (שחקנים ואמנים) לא היו במעמד מכובד. עם זאת ענייני תרבות היו מכובדים. בעין דור היו שני משוגעים לקולנוע ובתחום הזה לא היה קו מפלגתי. כל העולם היה פתוח לפניך. ראינו את פליני ואת גודאר בזמן אמיתי.

"היינו די פתוחים לעולם הגדול אבל הכל היה תחת שליטה. במסגרת החינוך מחליטים שבכיתה ח' או ט' תצא לשבוע להכרת החברה בישראל. אני עם עוד שניים שלושה נסענו למושב. זה היה נהלל. באותה תקופה לשלוח ילד לנהלל, מבחינה פוליטית, היה כמו לשלוח היום ילד לעופרה. המפגש עם משפחה כיחידה כלכלית נפרדת, שיושבת ליד שולחן האוכל אותו בישלה האמא היה מפגש עם הוויה זרה. אבל האמת היא שלא היה מגע אמיתי עם החברה הישראלית. רק כשהגעתי לצבא נפגשתי עם אנשים שונים ממה שהכרתי במסגרת הקיבוץ".

מכס על ספרים

"בקיבוץ הרבו לקרוא והיתה ספריה עשירה. אבל לא יכולת למצוא שם את כתבי ז'בוטינסקי. ועל אורי צבי גרינברג ידענו רק שהיה פשיסט ששנא את התנועה וקילל את משמר העמק. שכתב "אל טל ואל מטר עלייך משמר העמק".

אמנון בתקופת שרותו הצבאי ליד שלט עם כתובת שמאלנית.

מה שהיה בספרייה זה לא היה בדיוק צנזורה. זה היה מעין מכס. גם היום יש צנזורה במובן הזה ששלמה אבינרי וזאב שטרנהאל עומדים בשדה התעופה ואם נעשה האנשה לספרים אז הם אומרים כך: אתה הנכד של קרל מארכס, אפילו שקוראים לך פוקו, בוא תיכנס. אם קוראים לך הייק, אתה לא נכנס. עובדה שאנשים בארץ הכירו את השם פרידריך הייק רק בשלוש השנים האחרונות.

צבא, קולנוע, עיתונות

בצבא שרתתי במודיעין שרות חובה ושנה אחת בקבע. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית למדתי שנתיים וחצי קולנוע וטלוויזיה וחזרתי לאזור תל אביב. בשנים הראשונות אחרי שחזרתי עסקתי בעבודות פרילנס בקולנוע ופה ושם הייתי כותב לעיתונות. כשהופיע חדשות בשנת 1984 הצטרפתי לעיתון ואני אז בן 32.

עיתון חדשות. הגיליון האחרון.

מכאן ואילך מתחיל רצף העבודה שלי בעיתונות. הייתי מכין כתבה לשבוע ועובד בעריכה, תחילה בדסק החדשות ואחר כך במוסף אקטואליה. בחדשות עבדתי שבע שנים וכשנסגר עברתי לעיתון "תל אביב".

שמאלן כטבע שני

"לא עברתי בתקופה הזו שום תהליך אידאולוגי. הנושא של הקולנוע והעיתונות פרופר היה הדבר החשוב בשבילי. להיות בשמאל היה טבע שני. לא הייתי פעיל אקטיבית אלא חייל פשוט. הייתי מיודד עם ג'ד נאמן ובנובמבר 81 אני קופץ על האוטו, נוסע אתו ומצטרף להפגנה של "הוועד לסולידריות עם ביר זית". אחת ההפגנות הכי זכורות לי, מבין ההפגנות של "שלום עכשיו" שהשתתפתי בהן היתה ביום העצמאות של 1983. ההפגנה התקיימה ליד התנחלות הר ברכה והגיעו אליה כעשרת אלפים איש.

"עם זאת, בעבודתי העיתונאית לא נתפסתי לעמדה השמאלנית הזולה שמסתכלת בצורה עוינת כלפי הצבא והמתנחלים. יש לי קבלות על כך שנהגתי בהגינות. עשיתי בזמנו כתבה על אריה סתיו לרגל הופעת "נתיב". שנים אחרי זה הזכיר לי סתיו כי הייתי הוגן כלפיו במה שכתבתי.

"משהו מעוות"

איני זוכר מתי בדיוק התחלתי לחשוב שמשהו מעוות במציאות שבה אני חי. נקודת ציון אחת היא העשור למבצע אנטבה. לכל אנשי השמאל כבר היה ברור אז שנתניהו הוא מנהיג העתיד של הימין. וזה התחבר פחות או יותר לכך שהחל מן העשור לאנטבה התחילו להתפרסם כתבות מכפישות על יוני נתניהו. המוביל בענין הזה היה עיתון "חדשות". חשתי מנוכר והרגשתי שמשהו לא טוב קורה פה. משהו נבזי שלא ייאמן. אחי נהרג (במלחמת ההתשה בבקעה) והקטע הזה של התעלמות מכל דבר שיש בו איזה אלמנט של קדושה, או איזה אלמנט של כבוד, הדליק אצלי נורה אדומה.

הפגנת שלום עכשיו בחברון במלאות 40 שנה ל"כיבוש"

לאורך התקופה נחשפתי ליותר ויותר דברים שנכתבו בעיתון הארץ בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים שהראו לי שאני מחובר לאנשים שכבר נמצאים בעמדה אנטי ציונית. יותר מזה. בשלב מסויים הבנתי שאני באופן אישי, כאיש שמאל אמיתי, נדרש להתכחש לגרעין ושורש הזהות שלי.

"אמריקה או אושוויץ"

הופיע ספר של אלה שוחט על הקולנוע הישראלי ושם היא כתבה גם על הסרט "מגש הכסף", שאני כתבתי לו את התסריט. מתוך הקריאה בספר, אולי גם דברים שהיא אמרה, הבנתי שלאבא שלי היו שתי אופציות כדי להיות כשר בעיניה. או להגר לאמריקה או לקחת את הרכבת לטרבלינקה ולהישרף. אם הוא הצליח להגיע לארץ ישראל אז הוא קולוניאליסט. ואני כצבר שנולד פה אני יצור קולוניאליסטי ואני צריך להתכחש לשורש זהותי. זה היה כמו להחזיק זנב של נשל נחש ומתחיל למשוך. עם כל העמדות השמאליות שלי מעולם לא חשבתי שליהודי אסור להגיע לארץ ישראל והזהות שלי כמי שגדל פה זה דבר טמא שצריך להתכחש לו. בהדרגה התחלתי להיות ביקורתי כלפי כל הסביבה האידאולוגית הזו.

"סאדם חוסיין צודק"

בחדשות הייתי מאד חשוף לשמאל כזה. היו שם הרבה קומוניסטים. הם מחלחלים לכל מערכת עיתון. העיתונאי מירון רפפורט, שהיה אז ב"חדשות", אמר לי במהלך המלחמה: חכה חכה ותראה מה שהמשמר הרפובליקני של סאדאם יעשו לאמריקנים. אחרי זה היתה לי שיחת טלפון עם איזו ידידה מהחוגים האלה. זה היה בזמן שכבר עפו טילים. תוך כדי דיבור היא אומרת: 'סאדם חוסיין צודק שהוא יורה טילים על ישראל'. אמרתי לה: גברתי אנחנו עמדנו אמנם יחד באי אלו הפגנות מול יצחק שמיר אבל אני היום מרגיש יותר קרוב אליו מאשר אלייך.

"ילדים משחקים באש"

"מדוע לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע למסקנה שאני שייך לעולם מעוות? אני חושב שג'ורג' אורוול (מחבר "1984") צדק כשאמר שאנשי שמאל או אינטלקטואלים הם אנשים שמשחקים באש כמו ילדים, בלי לדעת מה זה. נהניתי מן המשחקים האלה. זה היה חלק מן ההוויה שאתה לא חושב עליה עד שזה מתחיל להיות קונקרטי. עד שנופלים טילים ואתה מתחיל להיות רציני ואתה אומר: איפה אני. אני בעד מדינת ישראל. גם אם אני בעד מדינה פלסטינית אני לא רואה בטילים הנורים עלי דבר צודק.

"התחיל אצלי תהליך של חשיבה ביקורתית . אבל ב-1992 הצבעתי לרבין ומאד שמחתי שהוא ניצח. אבל מן הרגע שהוא נבחר אמרתי: אנחנו בחרנו ממשלה שבפרוש מאותתת לערבים שאנחנו מוכנים לפשרה ולשלום. אבל מהרגע הראשון שרבין נבחר הפלסטינים נהיו יותר ויותר תוקפניים. היו פתאום מהומות באוניברסיטת אל נג'ח, התחילה עליה בטרור, הכל במקביל לזה שנבחרה ממשלה מאד מתונה. התחלתי לחשוב מה קורה פה.

"וכשנעשה הצעד ההיסטורי הזה של חתימת הסכם אוסלו עם אשף ראיתי שהדברים מובילים רק להחרפה של הטרור. כל אדם שעיניו בראשו ראה שהחתימה הזו לא תביא לפיוס או לשלום. התחלתי לחשוב אחור ולעצור כשראיתי עמדות מעוותות כלפי המציאות. ניסיתי לחקור מאיפה ההשקפות האלה באות. למה אדם שעומד מול המציאות לא מסוגל לפתח עמדה ריאליסטית מול הדבר הזה. הבנתי שזה מוכרח להיות קשור באיזה צד אידיאולוגי.

אני לא נותן לעצמי להסתגל למציאות. ואם אני כותב בצורה מתונה, שמה שאנשי ז'נבה עשו זה מעשה בגידה, למה זה קיצוני? עובדתית זה המצב.

הפתרון הציוני

כשאנשי שמאל שואלים אותי מה הפתרון שלך אני יכול להשתמש במה שאומר מרטין שרמן שהציונות לא הלכה לשלום. דונם אחר דונם, עז אחר עז, הגיעה למצב שמדרכי עפר יש לנו אוטוסטרדות מתעשייה מאד מפגרת יש לנו תעשיית היי טק מפוארת.

|אנחנו נמצאים במלחמה מול לוחמה מהפכנית שאם אנחנו לא נחסל אותה, בדרך זו או אחרת, היא תחסל אותנו. זה צריך להיות האתגר ולא מה הפתרון. הפתרון הוא קודם כל למגר את הדבר הזה".

הזהות היהודית שלי

"דברתי פעם עם בן-ציון נתניהו, שאמר לי שיש אנשים שמתחברים ליהדות דרך הענין הדתי ויש כאלה שיכולים להיות חילוניים גמורים אבל הם מחוברים לעם. אין לי תודעה יהודית אבל יש לי חיבור אל העם ואל גורלו ואל מה שעבר עליו. וכשאני צריך לבחור בין להיות חלק מן העם לבין להיות חלק מאליטה בינלאומית – כמו רוב האינטלקטואלים בארץ – אני שייך לעם".

מתי ראיתי לראשונה
את סידור התפילה

"אני לא זוכר שמישהו בקיבוץ לימד אותי משהו בתחום היהדות, פרט לתנ"ך. הפעם הראשונה שראיתי סידור תפילה היה כשהגענו לירושלים לטיול. בתחנת הרכבת הופיע איזה חרד וניסה לשכנע אותנו להתפלל. אנחנו למדנו שאלוהים זה משהו מגוחך. דמותו של הדתי היתה בעינינו של אחרות מוחלטת".

"כיבוש והתנחלות"

"מגיל מאד צעיר למדנו תנ"ך. הלימוד היה על פי נושאים. אחד הנושאים שלמדנו היה "כיבוש והתנחלות". כדבר חיובי כמובן.

אתה חי במקום שנקרא עין דור אתה רואה לנגד עיניך את את הר תבור ואת דבורה הנביאה והגלבוע. אתה חי את זה. זה הקיף אותך. והיה קיים.

שמעתי שהשומר הצעיר הדפיס ספר תנ"ך ששם אלוהים הוצא ממנו, אך לא ראיתי אף פעם תנ"ך כזה.

בין מרכסיסט למרכסואיד

לא הייתי מרכסיסט בעקבות החינוך שקיבלתי. אנשים כמוני אני מגדיר כמרכסואידים לא כמרכסיסטים. מרכסואידים אלה אנשים שגדלו בסביבה מרכסיסטית שמשפיעה על הלכי רוחם. רוב האינטליגנציה בארץ היא מרכסואידית.

אנו שמחים לארח אצלנו מאמר מפרי עטו של אמנון לורד, בעל טור בעיתון "מקור ראשון".   המאמר התפרסם בשבת האחרונה ואני מעתיקו כאן בשל חשיבותו. אני מודה לחברי על שהתיר לי לפרסם את המאמר.

- מאת אמנון לורד -

כדאי לשים לב, שהשמאל מפנה כתף קרה להתקוממות באיראן. המליונים שיצאו לרחובות ערי איראן, כדי למוטט את משטר הדיקטטורה של האייאטוללות לא הפעילו אצל אנשי השמאל את מיצי הזעם ודמעות הסולידריות.

אמנון לורד (צילום: זאב גלילי)

הם מפנים אהדה קרה, רווית אדישות, כלפי ההתרחשות המונומנטלית, ומנצלים את הדרמה התקשורתית פוליטית, תוך שילוב רגליים, רגל על ברך, כדי לייצר את הספין הרגיל שלהם נגד ישראל.

"הסכנה הישראלית"

רוח הדברים מורגשת במספרם המועט של המאמרים בזירת השמאל. בדרך כלל כשיש משהו מסעיר באוויר, כולם רוצים להגיד אותו דבר בצורה מקורית, ביחד וכל אחד לחוד. האתרים והעיתונים מתפוצצים. הפעם, רוברט פיסק כותב ניתוח פוליטי מלומד ב'אינדיפדנדט', באתר הגדה השמאלית המקומי מצאתי אולי מאמר אחד שהתייחס לאירועים, כמובן מההבט של "הסכנה הישראלית" ומאמר מערכת של 'הארץ' שאמנם הביע עידוד ותמיכה לעם האיראני הנאנק תחת עול הרודנות; אך בעיקרו של דבר ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את מקצועני ההערכה והמודיעין הישראלים, שלא היו מסוגלים לחזות התרחשות כזאת. המאמר בגדה השמאלית הפגין אדישות עם קורטוב של נימה אובייקטיבית עוינת כלפי ההתקוממות (הדיכוי של השאח היה הרבה יותר קשה, נאמר שם). אך העיקר במאמר היה אזהרה מפני מה שישראל עלולה לעשות תוך ניצול המהומה האיראנית. הרי כבר ראינו כיצד ישראל "פלשה למצרים" ב-1956, בחסות העלטה הפוליטית שיצר המרד ההונגרי.

התמיכה ברודנות כטבע שני

גם אדישותו ההססנית של הנשיא אובמה אינה מנותקת מתחושת ה'ברוך' שמפעמת בעורקי השמאל למראה כמיהה אמיתית לחופש ולדמוקרטיה. התמיכה ברודנויות הפכה בשמאל הישראלי ובמערב בכלל לטבע שני. וככל שהרודנות תהיה אכזרית יותר, תומכת טרור, מסוכנת לסביבתה ולעמה, ובעיקר אנטי-ישראלית ואנטישמית כך היא נתפסת כאותנטית יותר וכשרה יותר למאכל.

השמאל במערב ובישראל תמיד היה נדבך חשוב בחוסנם של המשטרים הטוטליטריים המדכאים: כך זה היה בימי ברית המועצות, ימי הדיקטטורה הנאצרית במצרים, סין המאואיסטית, קובה הקסטרואידית והיום משטר הצ'אביזם בוונצואלה, משטרו של אחמדינג'אד באיראן ומשטר ארגוני הטרור ברשות הפלסטינית. אמנם היחס למשטר אחמדינג'אד מסויג במידת מה. בכל זאת: הכחשת השואה, תליות בכיכר, איומי השמדה גלויים ואיסלאמיזם.

מצע משותף עם אחמדניג'אד

אבל מי שיבדוק את הרטוריקה של אחמדינג'אד בכל הקשור ליהודים ולישראל יבין שיש מצע משותף רחב מאוד בין השמאל האנטישמי באירופה וגם זה המסתופף בישראל סביב עיתון 'הארץ', מפלגת חד"ש וגרורותיה וכל ארגוני זכויות האדם, לבין אחמדינג'אד.

אצל הקיצונים שבהם נוצרה אהדה אינסטינקטיבית לאיראן האחמדינג'אדית בגלל האתגר הקיומי שהיא מציבה לישראל. אחמדינג'אד לא התארח במקרה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא לא היה שם זר בהשקפותיו האנטי-ציוניות ובנרטיבים ההיסטוריים שפרטו על נימי האשמה של "המערב הקולוניאליסטי", שנושא על שכמו את האשמה האחרונה והאולטימטיבית – הקמת מדינת ישראל על חשבון אדמה ערבית ועם ערבי פלסטיני שגורש. את הקשר המטורף הזה בין אחמדינג'אד לבין השקפות השמאל הפוסט-מודרני כבר מבינים, כפי שראיתי, גם באקדמיה.

האנטישמיות החדשה

הכנס על האנטישמיות החדשה התקיים באוניברסיטת חיפה ימים אחדים לאחר שאנטישמי חדש ותומך מובהק בהסתה ובטרור, שייח' ראא'ד סלח, נתן שם הופעה. הופעה סגורה, בתוך הקמפוס, שליהודים נאסרה הכניסה אליה. פרופ' אילן גור זאב במענה לאחת השאלות מהקהל לאחר הרצאתו אמר, שהוא נגד לאסור על אירועים כאלה; צריך לנהל דיאלוג, ולדעת להתמודד עם אנשים כמו ראא'ד סלח. השם המפורש, אגב, לא הוזכר – כדי שלא ליצור את הרושם שמדובר בערבי ובמוסלמי. המלה "טרור" שימשה כסמן למי שהתקשה בהתרשמות.

היה פוסט ציוני והתפכח. השמאל הוציא עליו חוזה. אילן גור זאב.

אילן גור זאב הוא הדוגמא האחרונה בגלריה של אינטלקטואלים, שנפל להם האסימון והרגישו שהשמאלנות הפוסט-קולוניאליסטית העיוורת נמצאת על מדרון חלקלק שאין מנוס אלא להגדירו בתור "האנטישמיות החדשה". החדשה האמיתית כאן היא שהנושא הזה מקבל הכרה ולגיטימציה לדיון באקדמיה. עד עכשיו המונופול על הנושא היה בידי המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומכון וידאל ששון באוניברסיטה העברית בראשותו של פרופ' ויסטריך. הכנס בחיפה מסמן מפנה.
"ההגנה על מדינת ישראל בעת הזאת היא הגנה על האנושות ועל האנושיות", אמר לי גור זאב במסדרון מול אודיטוריום הכט.

"מוחקים אותי מהאתרים"

שאלתי אם אדם שעושה זאת לא הופך בעל כרחו לציוני. "אפשר לעשות זאת בלי להפוך לפטריוט ציוני. בעולם הפוליטי ההיסטורי הקונקרטי קיים ציבור, אלו אזרחי ישראל, עם צרכים מסוימים וכשאני רואה את העוול בהתקפה הזאת של האנטישמיות החדשה – אני יוצא להגן גם בעניין הזה".
שאלתי, אם הוא מתחיל להרגיש את הלחץ בסביבה האינטלקטואלית והפוליטית שלו.
"אווה! מוחקים אותי מכל אתרי האינטרנט. זה התחיל מאז שהתחלתי להציג את העמדות החדשות שלי, שזה בערך לפני שנתיים".

פרופ' גור זאב מודה ש"רוב רובה של העבודה שלי מהעבר משתלבת באנטישמיות החדשה". אלא שהמיפנה התודעתי שעשה, בין אם הוא ציוני או לא, גרם לכך שכבר הוציאו עליו חוזה.

יתכן שדוקא הרגישות שלו כמי ששותף להגות הפוסט ציונית, היא שהביאה אותו לחוש שכל התורות החדשניות מתנקזות לנקודת כבידה אחת – נגד ישראל, הציונות והיהודים. "מדובר במגמה שהמנעד שלה מתחיל מהפוסט קולוניאליזם, המעודד רגישות לאחר ולקורבן; ובקצה השני שלה יש עידוד להתנגדות ולהצדקת הטרור", הוא אמר בהרצאתו המבריקה. "היסוד הוא רוחני תיאולוגי ופילוסופי. אין אפשרות לשוויון נפש נגד הטראנספורמציה של הצייטגייסט הנוכחי (= רוח התקופה. וזה אחד המשפטים הפשוטים יחסית. א"ל). הפוסט קולוניאליזם מחנך להתנגדות למהות הכובשנית של המונותיאיזם של המערב. הוא שואף להנחיל את הגאולה בדמות האוטופיה האוניברסאלית. וישראל במסגרת הזאת נתפסת כמייצגת האלימה של הכוחנות של המערב. ההתנגדות למונו-תאיזם, לפאלו-צנטריזם, האחרות המינית – כל המנסרות האלה מובילות להתנגדות לישראל. האנטישמיות החדשה מוצאת את ביטויה כאלטרנטיבה רוחנית. בעולם שגלתה ממנו הקדושה ההתנגדות לישראל היא הגורם המאחד".

לא.ב. יהושוע לא בוער

א.ב. יהושע. צילום: מרדכי קרניאל, ויקיפדיה עברית

פרופ' דני גוטווין וא.ב יהושע שגם דיברו בכנס נראו כמי שהנושא אינו בוער בעצמותיהם. זה בלט כי כל אחד מהם גייס את הדיון באנטישמיות החדשה, שהם פחות או יותר כפרו בקיומה כ"חדשה", לדיבור על האג'נדה הרגילה שלהם. גוטווין נלחם בדחליל הקומוניסטי של הניאו-ליברליזם. לכן האנטישמיות החדשה, מבחינתו, היא תוצר של הניאו-ליברליזם. א.ב יהושע חותר לזהות ישראלית חילונית מנותקת מיהדות הגולה – ולכן הוא מדבר על ההתקפה של האנטישמיות החדשה נגד החיבור שבין ישראל ליהדות העולם.
אבל גור זאב ופרופ' ברנרד האריסון האנגלי מבינים בדיוק מה חדש ומה קרה מאז 2001. היהדות, לפי גור זאב, נתפסת היום במערב כבסיס האתנוצנטריות והקולוניאליזם. ואחר כך שאלה המנחה, האם זה בכלל משנה למה שונאים אותנו? האם זה משנה אם שונאים אותנו בגלל שהיהודים הם האחר של המערב או בגלל שהיהדות היא מקור תרבות המערב?
לגור זאב יש בעיה, משום, שכפי שאמר לי, מרקס מאוד חשוב לו. אבל הוא גם מכיר בכך שמרקס הוא אחד המקורות של האנטישמיות החדשה. "מהו סודו של הרוע הקונקרטי בעולם?" מצטט גור זאב את מרקס. "מהו הבסיס החילוני של היהדות? סחר מכר. ואלוהיה החילוני – הממון. האמנסיפציה מהסחר מכר ומהממון, דהיינו מהיהדות, היא השחרור של דורנו, על פי מארקס".

"האנטי-ישראליות היום", אומר גור זאב, "היא עבודת קודש. מדינת ישראל הופכת בתפיסה הזאת לישות כוחנית דמונית ולהתנגדות לה מוענקת משמעות החורגת ממספר המחסומים בשטחים. המאבק נגד ישראל הופך למאבק שהכל מגויס בו להצלת הנפש המערבית. המחיר לישועת נפשו של המערב הוא שנאה עצמית, שנאה עצמית עיוורת של המערב וזאת כדי להתמרק מהמהות היהודית שלו". גור זאב מתאר את האנטישמיות החדשה כאפופה ב"קנאות מטורפת", "במסגרת של מעין-דתיות, ומכאן המחויבות המוחלטת של האנטישמיות החדשה. היא מלווה ברוחניות אלטרנטיבית, וזו דרכו של המערב לפגוש את עצמו מחדש ולהיטהר. הביקורתיות הפכה לשנאה עצמית".

דני גוטוויין (צילום: צחי לרנר ויקיפדיה עברית)

המענה, לפי גור זאב, הוא חינוך לאהבת החיים, לקיחת אחריות, חינוך לאומץ – כאלטרנטיבה למה שהוא מכנה "עידן קץ החיים", שמשמעותו שכרון חושים שכחה עצמית ושכחה בכלל.

היהודים אשמים באנטישמיות

פרופ' ברנרד האריסון הזכיר בהקשר של הדיון באנטישמיות, כי אם אתה הולך לאכול עם השטן – קח איתך כף עם ידית ארוכה. הבעיה שבישראל הצפופה אתה יכול לנהל מגעים עם המקל הכי ארוך, ועדיין תתחכך באפו של גדעון לוי, יוסי שריד, או ישבניהם של עדי אופיר וחיים דעואל לוסקי הידוע גם כיעיש רעואל סטוצקי.

"בשנות ה-60 התגבשה התפיסה שלכל דעה קדומה יש אותו מקור. הגזענות, הסקסיזם, האייג'יזם (אפליה נגד קשישים), האליטיזם וכו'. והסיבה, לפי התפיסה הזאת, היא האינטרס הקיים לשמור על מבנה הכוח", פתח האריסון את הרצאתו. האריסון הוא אחד החוקרים הבולטים של התחום. סיפרו 'עלייתה המחודשת של האנטישמיות – ישראל, היהודים והליברליזם' יצא בשנת 2006.
"כך יוצא שהאינטלקטואלים רואים באנטישמיות רק עוד ביטוי של גזענות. מדובר בהתבוללות של האנטישמיות בתוך הגזענות. אסור אפוא להדיר יהודים משום מקום ומוסד. ואז בא הטיעון שאם היהודים מעלים שוב את נושא האנטישמיות – הם עושים זאת מתוך אינטרס פוליטי. ההתנגדות לכך נובעת מהטענה שהדיבור על האנטישמיות גורם לדחיקה והדרה של מצוקות 'האחרים' האחרים. נימוק נוסף בא להאשים את היהודים שהם בעצם מקור האנטישמיות בכך שהם תופסים את עצמם כעם הנבחר. כך יוצא שהיהודים הם כאילו אדריכלי ההדרה של עצמם מהכלל האוניברסאלי השוויוני, וכיוצא בזה הם גם אדריכלי האנטישמיות עצמה. גזענות היא הרעיון המתנגד לחברה המכלילה. הציונים, לפי התפיסה שנוסדה בשנות ה-60, מייצגים רצון לייחודיות ויציאה מהכלל. (לכן הם גזענים)".

כמו ערב השואה

האריסון הוא ג'נטלמן אנגלי המדבר במהירות במבטא מהוקצע, לבוש חליפת בז' ומעוטר בזקן לבן גזוז היטב, עורו כהה משיזפון. שתי האמירות החשובות שלו הן, שבעלי דעות קדומות השונאים נשים או סקוטים שונאים אותם על בסיס של אחד על אחד, ולא בגלל שמדובר בקבוצה בזויה. הבוז והשנאה משחררים מהפחד. את היהודים שונאים על בסיס קבוצתי. "אך יש צורה חמורה במיוחד של דעה-קדומה והיא מופנית באופן כמעט מוחלט רק נגד ישראל. זו הדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. דעה-קדומה שמונעת על-ידי פניקה. האמונות שלה הן כדלהלן: שהיהודים פועלים להשגת שליטה על העולם ולערעור יציבות העולם; שהיהודים הם חלק ממזימה לשלוט בגויים; שהיהודים מהווים איום תמידי לכל חברה שהם חיים בתוכה. המאפיין את האמונות האלה – שאין להן כל קשר למציאות. אין שום דבר דומה לדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. זוהי פנטסיה פרנואידית. הקשר שלה למציאות הוא כמו האמונה בעב"מים. אך הפחד שנמצא מתחת לפנטסיה הוא אמיתי".
האריסון מציין את האנטישמיות המניכאית הרואה ביהודים את כל הרשע שבעולם, ומכאן גם הבהלה מהמדינה היהודית כקולקטיב. "הרבה אנשים שאומרים שיש בעיה יהודית, יגידו גם שכמה מחבריהם הטובים ביותר הם יהודים. הליכה לעבר הג'נוסייד מייצגת פתרון לבעיה של קולקטיב, זהו פתרון סופי. זוהי מלחמה נגד רוע אפוקליפטי שיש אפשרות להתמודד איתו רק בדרך אחת – להשמידו.
"האנטישמיות של שנאת יהודים כפרטים על בסיס סטריאוטיפי דעכה. האנטישמיות שלא דעכה זו האנטישמיות המניכאית, שהיא המקור לדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. דהיינו, ראיית היהודים כאומה רבת כוח שכולנו בובות שלה, כולנו קורבנות של הרוע שלה. אחמדינג'אד בנאומו באו"ם ביטא את האנטישמיות הזאת: הוא אמר שכבוד האמריקנים והיושרה שלהם וכבודם של האירופים נפגע על-ידי קבוצה קטנה… האומה הגדולה נדרשת לציית לקבוצה הקטנה המודרכת על-ידי הרשת הציונית.

"אך מאז שנת 2001 התפשטה רטוריקה במערב שכבר לא ניתן להבדילה מזו של אחמדינג'אד. הפרופסורים וולט ומירשהיימר לא שונים כל כך באמירות שלהם מאחמדינג'אד. ברטוריקה של השנים האחרונות ניתן למצוא את כל האלמנטים של דעה-קדומה מבוססת תבהלה, המכוונת במקום ליהודים – לציונים. מדינת ישראל נחשבת לנאצית, כיוון ש'נאצי' זה אב-טיפוס של רשע. באנגליה רצה עכשיו הצגה של קרול צ'רצ'יל 'שבעה ילדים יהודים'. היא עוסקת בנושא כיצד הורים מסבירים לילדיהם את מה שהיהודים עושים בעזה".

האריסון נוטה לדעה, שלא מדובר באנטישמיות חדשה אלא "בתחיית האנטישמיות בצורה שיש לה דמיון למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל. כמובן שאחד המאפיינים הוא ההכחשה שבכלל מדובר באנטישמיות. סימני ההכחשה הם אלו: ההתקפה לא מכוונת נגד יהודים אלא נגד ציונים, הם טוענים; כולם יודעים שהאנטישמיות מתה; אנחנו מתנגדים לכל צורה של גזענות ורק טוענים נגד פשעי ישראל; והוורסיה האחרונה מודה שהביקורת על ישראל גורמת לאנטישמיות אבל אין בכך כל רע, כי זה מייצר אקלים של בידוד סביב ישראל.
"אכן שטף הביקורת במרכאות נגד ישראל שהפך למפל של אנטישמיות לא מקדם שלום אלא רק מעורר פחדים בישראל. כמו שאמר לי ידיד ישראלי: השאירו אותנו מתנדנדים לבד ברוח".
והאריסון הוותיק סיים באזהרה: "זהו סחף לעבר פשיזם חדש. אסור לשכוח שהפשיזם הישן הרג בעבר לא רק 6 מליון יהודים אלא עוד הרבה הרבה אחרים".

קורא יקר,

1. מכתב זה מופנה בעיקר לקוראים הקבועים של אתר זה. חלקם מנויים המקבלים כל מאמר אוטומטית לכתובת הדוא"ל שלהם. חלקם קוראים הנכנסים במישרין לאתר מדי פעם. חלקם קוראים לשעבר של הטור שלי ב"מקור ראשון", האחרים זה מקרוב באו. לכל אלה וגם למזדמנים מקריים אני מבקש להסביר את השינוי שחל באתר, להדריך את הקורא כדי למצות את כל האפשרויות הטמונות בו.

1. מה יש באתר.

יש בו טורים  שנכתבו מאז הופעת הטור "היגיון בשיגעון" בעיתון "מקור רשון" ב-1997, והמאמרים שהופיעו באתר מאז פרישתי ממקור ראשון בסוף 2007. עד כה נצברו באתר כ-450 יחידות טקסט ("פוסטים" בלשון האינטרנט).  הואיל והמאמרים נכתבו לטור בעיתון מודפס,  הרי בחלק גדול מהם יש לעתים יותר מנושא אחד, לעתים 4-6 נושאים. בסך הכל יש באתר כמיליון ורבע מילים ועדיין חסרים בו כמה עשרות טורים ומאמרים שכתבתי בתקופות שונות.

1. נושאי האתר

על הנושאים שבהם עוסק האתר תוכל ללמוד  מסקירת הטור שמשמאל, בעמוד הבית, תחת הכותרת "נושאים שהופיעו בטורים".

יש כאן מגוון רחב של נושאים מאבטו-אנטישמיות, או"ם, איסיים, ז'בוטינסקי, פלסטינים, ערביי ישראל ועד תנ"ך ותקשורת.  עלי להדגיש שאף שבכתיבתי אני נותן ביטוי להשקפת עולם ברורה הרי הכתיבה אינה פובליציסטית אלא עובדתית. יש מאמרים המבוססים על ראיונות עם אנשי מדע דגולים (ראה למשל ערכים על ננו טכנולוגיה או מפעל השו"ת). חלקם מבוססים על תחקירי עומק (קבלה, תנובה, קרן קיימת). חלקם מבוססים על ידע אישי שצברתי במהלך השנים (ידיעות אחרונות, אשר ידלין, אפרים אילין). עובדה שהויקיפדיה מפנה לאתר שלי עשרות ערכים  וכמה מערכיה מבוססים על טקסט שאני כתבתי.

1. איך למצוא מה שאתה מחפש.

קל מאד. יש שתי דרכים. אם אתה מחפש מאמר מסויים או אישיות מסויימת הקש שם אדם או נושא בתיבה השמאלית למעלה "חפשו במאמרי לפי מילים ונושאים". אם אתה מחפש אינפורמציה על נושא כללי כמו "ערביי ישראל", "פלסטינים" "התנתקות" וכו' לחץ על הכותרת המתאימה ברשימת הנושאים ומייד יעלו כל המאמרים בנושא שכבר תויגו. (תהליך התיוג לא הושלם וייתכן שיש מאמרים הנוגעים לאחד הנושאים שלא תמצא בדרך זו. לכן כדאי לחפש בשתי הדרכים).

1. איך להרשם כמנוי

1. היכנס לאתר לפי הכתובת www.zeevgalili.com

2. בתיבה השניה משמאל מתחת לכתובת "לקבלת מנוי" רשום את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

3. לחץ על הכפתור "הרשם".

4. על המסך תופיע תיבת שאילתא כתובה אנגלית. בחלקה התחתון מלבן אפור ובו 4 או 5 אותיות באנגלית (בצורה מעוותת). אותיות אלה ניתנות לזיהוי על ידי אדם אך לא על ידי רובוטים עוינים החודרים לאתרים.

5. העתק אותיות אלה לתיבה שלמטה.

6. לחץ על הכפתור שמתחת עליו כתוב

Complete subscription request.

7. בתוך מספר דקות תגיע לתיבת הדואר שלך הודעה אוטומטית שמאשרת שנרשמת לקבלת עדכונים. כדי להשלים את הרישום, הקלק על הקישור המופיע בהודעה. תופיע הודעה שכותרתה Email Subscription Confirmed

אם הרישום לא הצליח הדבר נובע בדרך כלל מזיהוי מוטעה של האותיות והמספרים. נסה שוב.

אני מתנצל על הטורח הכרוך בהרשמה. הוא נועד למנוע חדירת גורמים זרים והצפת הדואר האלקטרוני שלך בדואר זבל.

8. מכאן ואילך תקבל לביתך כל מאמר חדש שייכתב באתר.

9. בדרך זו תקבל רק את המאמר האחרון שעלה לרשת.

10. האיכות הגרפית של המאמר המועבר למינויים היא פחות טובה מזו של האתר עצמו. אלה תכונות המערכת ואין בידי לשנותן. אבל אתה יכול להתייחס למנוי כאל תזכורת.  אם אתה רוצה להיכנס לאתר, עליך להקיש פעמיים עם הכפתור השמאלי של העכבר  על הכותרת "היגיון בשיגעון" שבראש העמוד וזה יוביל אותך הישר למאמר האחרון שבאתר.

ולסיכום: אם הטורח לא נראה לך תוכל להיכנס לאתר בכל עת על ידי הקשת www.zeevgalili.com

ולקרוא את המאמרים האחרונים או כל מאמר שתבחר בו.

ולבסוף אם משלוח המאמרים שלי יימאס עליך תוכל למצוא בתחתית כל מאמר שנשלח את הכתובת UNSUBSCRIBE NOW

והמשלוח ייפסק.

אנא הדפס והעבר לחבריך או שלח להם בדואר אלקטרוני הנחיות אלה.

1. גודל הגופנים באתר

האתר לא נועד רק לבעלי כושר ראיה של טייסים קרביים. לפיכך קיים מנגנון, מצד שמאל למעלה, מתחת לכתובת "שינוי גודל הטקסט".  באמצעות מנגנון זה תוכל להתאים את גודל הגופנים לנוחיותך.

משמאל לכתובת TEXT SIZE תמצא את האות A (גדולה). לחיצה עליה תגדיל את האותיות באתר. לחיצה על  a  (קטנה) תקטין את האותיות.

על חשיבות הגופן להבנת הנקרא ראה המאמר

"גופנים שורות וקריאה" http://www.zeevgalili.com/?p=4094

ייתכן שתיתקל בקושי מסויים ובפונקציות אחרות.  אלה חבלי לידה של כל פרוייקט חדש.

1. הארכיון

חלק גדול מן המאמרים שכתבתי משך השנים הם בעלי ערך וענין בלי להתייחס להקשר בו נכתבו. אך יש מאמרים שהם תגובה אותנטית לארועים שהתחוללו במדינה בתריסר השנים האחרונות. מסיבה זו החלטתי לשמור על הפוסטים הישנים משנת 1997  ואילך ללא שינוי. עיון בהם מלמד על רוח התקופה – סטיקרים שהופצו,  בדיחות שסופרו, ויכוחים שניסרו בחלל הציבורי וכבר שכחנו, דיבורים של אישים פוליטיים המעדיפים שנשכח מה אמרו. את כל אלה תוכל למצוא בפוסטים שבארכיון. לנוחיותך הארכיון מסודר לפי חודשים ושנים. הוא רחוק משלמות אך אתה עשוי להיות מופתע מעיון בטקסטים שנכתבו לפני זמן לא רב.

8. תגובות

החלטתי שלא לאפשר תגובות קוראים בתוך האתר. תרבות הטוקבקים בארץ ירדה לרמה של לשון ביבים וגידופים שמקומם לא יכירם בדיון ציבור רציני. החמורה מכל היא האפשרות שניתנת בטוקבקים לפרסם דברי בלע בעילום שם, או בהתחזות לאנשים אחרים.

אבל כל קורא יכול להגיב על כל מאמר שבאתר, להביע את דעתו ולבקש הסבר, או סיוע בכל תחום הקשור במאמריי. אפשר להגיב דרך "צור קשר" שבראש דף הבית. או במישרין לכתובת הדואל שלי

GALILI@NETVISION.NET.IL

אני עונה לכל פונה, בתנאי אחד בלבד: שיזדהה בשמו המלא.

1. תולדות האתר

האתר הוקם על ידי בניי, טל ושוקי גלילי, שניהם אשפי מחשב, כל אחד בתחומו, לפני כחמש שנים. אף שאני חיית אינטרנט ומחשבים לא מצאתי עניין בטיפול באתר והתייחסתי אליו כמו אל דיסק חיצוני בו נשמרים מאמריי. הוא סייע לי בכך שקוראי הטור המודפס, שביקשו לקרוא מאמרים קודמים שלי יכלו למצאם בקלות באינטרנט, במקום לחטט בארכיונים.

אך לאתרי אינטרנט יש חיים משלהם. כשהחלטתי מרצוני  לפרוש  מכתיבה בעיתון המודפס, נתברר לי כי האתר קנה לעצמו בינתיים מקום כבוד ברשת. תודות ל"גוגל" ולכ-100 אתרים ומנועי חיפוש שהיפנו קוראים לאתר  הלך ועלה מספר הכניסות והוא מגיע כיום לממוצע של יותר מ-10,000 בחודש.

ולסיום: אם יש לך השגות על העיצוב החדש או על כל נושא המועלה באתר אשמח לשמוע. דברים שיש בהם עניין לציבור הקוראים יפורסמו.

קריאה נעימה

זאב גלילי

הערה חשובה לשומרי שבת

מאמר זה נכתב ונשלח ביום ו' בשעה 10 בבוקר. התוכנה מעבירה את המאמר בהדרגה לכל המנויים. חלק מהם עלולים לקבל את הטור בשבת. אין בכך כמובן שום חילול שבת הואיל והפעולה נעשית אוטומטית כמו שעון שבת.

חוברת לזכר אלטלנה שראתה אור זמן קצר אחרי שהועלתה באש.

בחילופי היריות נהרגו 16 יהודים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.

המדינה שאך קמה היתה על סף מלחמת אחים נוראה ורק מפקד אצ"ל, מנחם בגין, עמד בפרץ ומנע זאת כשהוא נושא נאום ברדיו וממרר בבכי.

לסיפור המלא של אלטלנה ראה: האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה.

איך גנב הירשון את המיליונים

כבר נתתי תשובה מפורטת לשאלה זו עוד כשהיה מדובר בחשדות בלבד. ראה משביתת פרומין עד מצעד החיים.

להלן תקציר:

את השאלה שבכותרת הצגתי לידיד ותיק, יהודי קשיש, כבן 78, צלול מאד, ובעל זיכרון פנומנאלי. משך עשרות שנים נמצא בצומת ההכרעות של תנועת החרות ושל הסתדרות עובדים לאומית. הוא יודע הרבה ומוכן לספר.

אי אפשר להבין את הקלות הבלתי נסבלת בה ביצע הירשזון את הגניבה, כמו גם את חוסר התיחכום שבה נעשו הדברים. זאת ניתן להסביר בהיסטוריה של המוסדות מהם גנב.

1. הסתדרות עובדים לאומית (ה.ע.ל.) הוקמה בשנת 1934 בתגובה למעשי אלימות שהפעילה ההסתדרות הכללית נגד פועלים שלא היו חברים בה.

2. במקביל הוקמה גם קופת חולים לאומית שמטרתה היתה לתת טיפול רפואי לכל הזקוקים לכך, שלא הסכימו להיות חברים בהסתדרות (שהיה תנאי לקבלת שרותים מקופת החולים הכללית).

3. הקופה זכתה להצלחה  גדולה ומספר חבריה גדל בהדרגה ובשנות השישים כבר היו לה חצי מליון מבוטחים.

4. אף שה.ע.ל. היתה כאילו חלק מן התנועה הרביזיוניסטית ולאחר הקמת המדינה חלק מ"חרות" והליכוד, היא שמרה על עצמאות מוחלט וסרבה לשתף ברווחיה את התנועה.

5. מזכיר התנועה היה ברוב השנים אליעזר שוסטק, משנת 1941 ועד 1977 – 36 שנים רצופות. יותר מששלט סטאלין על ברית המועצות .

6. משך כל התקופה הזו  התנהלה ה.ע.ל. על ידי חבורת אנשים כמעט אלמונית,  שמנתה  בין 20 ל-25 איש ששלטה שלטון ללא מצרים בארגון כלכלי ענק.

7. בהסתדרות הכללית היו סיעות פוליטיות שתבעו  קיום ועידות, בחירות, ביקורת וחלוקת משאבים. וכמובן שהתחלף המזכ"ל כל כמה שנים. בה.ע.ל. היה רק מנגנון ששלט בכל. התחלופה העיקרית היתה של חבר מביא חבר או מביא בן משפחה. או חלילה חבר מת ומפנה מקומו.

8. במהלך השנים הקימה ה.ע.ל. שורה של מוסדות נלווים: רשת מעונות יום בשם "ניל"י" (נוער יהודי למען ישראל), "המרכז לפיתוח מערכות חינוך וקליטה" ו"קרן המלגות על שם יוסף וזהבה ולקר" (שנמנה עם מייסדי הקופה) ועוד.

9. כל המוסדות הללו שאבו כספים מתקציבי המדינה וגופים  מוניציפאליים וגם מתרומות מחו"ל. כלפי תורמים מחוץ לארץ הציגו עצמם אנשי ה.ע.ל. כשליחי תנועת ז'בוטינסקי. אך הם הקפידו מאד  ששום דבר מן הנכסים שבידיהם לא יעבור לידי התנועה.

10. בשלב מסויים הגיעו ראשי ה.ע.ל. למסקנה כי הם  זקוקים  לכוח פוליטי כדי לבסס את מעמדם. בגין נענה לתביעת אליעזר שוסטק והכניס אותו לכנסת יחד עם שבתי שיכמן.

11. הפיצוץ בא כשהחליט הליכוד בשנת 1966 להקים את סיעת "תכלת לבן" ולהתמודד  בבחירות לוועידת ההסתדרות. ראשי ה.ע.ל. התנגדו למהלך הזה וראו בו גורם שיסכן את המונופול שבידיהם.

12. הם פרשו מחרות של (יחד עם שמואל תמיר ואהוד אולמרט) וחזרו לתנועת האם לאחר שורה ארוכה של איחודים ופילוגים.

13. המצב בו יש סיעה של הליכוד בהסתדרות ובאופק כבר הסתמנה האפשרות שיהיה חוק ביטוח בריאות ממלכתי הביא  את  ראשי ה.ע.ל להפעיל את היצירתיות שלהם  בחיפוש אחרי יוזמה יחודית.

14. היוזמה החדשה היתה 'מצעד החיים'. זה היה רעיון משותף של אליעזר שוסטק  ועוד שניים מראשי האירגון – שלום כהן ויצחק אפלבאום.  הם התקשרו אל אלי ויזל והוא הסכים לתת את ברכתו למפעל.

15. אברהם הירשזון באותה תקופה היה במעמד שולי בה.ע.ל. – סגנו של אריה גלזמן, שהיה ממונה על הנוער העובד הלאומי.  הוחלט להטיל עליו לארגן את המצעד. הירשזון שחיפש עבודה והיה בעל שאיפות פוליטיות קיבל את ההצעה ונטל לעצמו את כתר היוזמה. ונהדרגה טיפס עד שהגיע לפיסגת הפירמידה של הץעץל. ומאוחר יותר לתפקיד שר האוצר.

16. קבוצת המייסדים של ה.ע.ל. וממשיכיהם השכילו במהלך השנים לשמור על הסכסוכים הפנימיים ביניהם ולא להוציאם החוצה. מה נעשה בכספים הרבים שלא היתה עליהם שום ביקורת חיצונית, זו שאלה להיסטוריונים.

17. מה שהביא לפיצוץ הנוכחי החל  במלחמה על השליטה. במלחמה הזו היה מעורב עובדיה כהן, לשעבר גזבר ההסתדרות הלאומית ויו"ר "ניל"י", שנהיה יד ימינו של הירשזון וגם ממלא מקום ראש העיר רמת גן.

18. במהלך המאבק  התעוררו חשדות לגבי כספים בהם טיפל עובדיה כהן, שנחשד כי גנב מיליוני שקלים כדי לסייע לאחיו שהסתבך בהימורים. הסכסוך הביא לפניה לרואה חשבון נתגלה מה שנתגלה והמידע הגיע למשטרה.

מכאן ואילך כל הסיפור בתיקי בית המשפט.

לפני כמה שנים רכשתי את הספר "סתר וגילוי: הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי הביניים". הספר, פרי עטו של פרופסור משה הלברטל – כוכב זוהר בשמי מדעי היהדות – הוא עבודת מופת מחקרית, כמו יתר עבודותיו של הלברטל. אך נדרשה לי שנה שלמה והרבה יגיעה כדי להשלים את קריאת מאה עמודי הספר.

סגנונו של הלברטל קולח והספר עוסק באחד הנושאים המרתקים ביותר בתולדות הפילוסופיה היהודית והקבלה. הקושי שגרמה לי קריאת ספר זה נבעה מן העובדה שהוא נדפס במתכונת אלבומית בשורות שרוחבן 160 מילימטר (לעומת רוחב של 100 מילימטרים בספר רגיל). לכאורה בעיה טכנית. למעשה זו אחת הבעיות המרכזיות של עולם הספר.

זה מה שקורה כשהשורות ארוכות מדי. קטע מספרו של הלברטל.

כשהשורות ארוכות

האיש שעסק בחקר הנושא הוא חוקר הלשון הנודע פרופסור שלמה הרמתי, שידיו רב לו ברוב תחומי חקר הלשון, ובמיוחד בחקר בעיות הקריאה.

פרופסור שלמה הרמתי (צילום: זאב גלילי)

על חשיבות רוחב השורות עמדו כבר חז"ל. בדיון על אורך השורות של העמודות בספר תורה משמיעים חז"ל אזהרה שלא להאריך את השורות יתר על המידה, משום שהדבר עלול להקשות על הקורא. והנימוק: "מפני שעיניו משוטטות" (מנחות דף ל' ע"א). ורש"י מסביר: "כשהדפין רחבים וטועה בראשי השיטות" (=השורות). זהו ההסבר הכי מודרני של הבעיה. המעבר משורה לשורה, מסביר פרופסור הרמתי, מחייב מיומנות מסויימת של הקורא. כשהשורה רחבה מדי עשוי הקורא לטעות – לחזור לקרוא אותה שורה פעמיים או לדלג שורה ונמצאת כל קריאתו משובשת.

ואכן, הדין לגבי כתיבת ספר תורה קובע שהשורה אסור לה להיות רחבה מן הרוחב שתופסת המלה למשפחותיכם כפול שלוש. כלומר:
למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם. בסך הכל שלושים סימני דפוס. ובעל הקורא יכול לרוץ בקריאתו ולא לטעות חלילה בדילוג שורה או בקריאת שורה פעמיים.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. עמודי החדשות של כלהעיתונים היומיים מודפסים בטורים שרוחבם מכיל בממוצע 30 סימני דפוס. הניסיון לימד את העיתונים כי זהו הפורמט הנוח ביותר לקריאה מהירה.

חשיבותו של גופן

רוחב השורות הוא גורם אחד מרבים, המשפיע על היכולת לקרוא ולהבין טקסט בקלות. גורם אחר, לא פחות חשוב, הוא הגופן (פונט בלעז). הגופן בו מודפסים כל העיתונים היומיים, נקרא פרנקריהל. הגופן הומצא בשנת 1908 על ידי רפאל פרנק, חזן הקהילה היהודית בלייפציג שבגרמניה. הגופן נקרא על שמו ועל שם בית הדפוס ריהל, שבו נוצקו האותיות.

יש אומרים שהאות הזו נקלטה בעיתונות ובספרות העברית בהשפעת הציונות, שחיפשה אות חדשה שאינה דומה לאותיות בהן הודפסו ספרי הקודש. מכל מקום עובדה היא שבתשעים וחמש השנים בהן האות הזו קיימת היא נקלטה כגופן האולטימטיבי של הדפוס העברי.

הגופנים הנהוגים בשמותיהם

לדעתי האישית יש לפרנקריהל, בשל סגולותיו הגרפיות, יתרון בולט על פני הגופנים האחרים. זאת בשל הקלות שבה הוא נקרא. אבל אין ספק שגם ההרגל רב השנים עשה את שלו. מכל מקום עד זמן לא רב הודפסו כמעט כל העיתונים, כתבי העת, והספרים העבריים בארץ בגופן הזה. גם רוב מכונות הכתיבה העבריות הדפיסו, ככל הידוע לי, בגופן פרנקריהל. רק בשנות השבעים עם הנהגת מכונת הכתיבה הכדורית של י.בי.מ. אפשר היה להדפיס בכמה גופנים. אך עידן מכונת הכתיבה הכדורית היה קצר (פחות מעשרים שנה) ואת מקומה תפס מעבד התמלילים שבו אפשר להדפיס בכל גופן שרוצים.

כך חוסל "מעריב"

עד כמה מושרש הפרנקריהל אצל הקורא העברי ניתן ללמוד מן הפרשה שתרמה לחיסול "מעריב" במתכונתו הקודמת.

בשנת 1987 יזם עורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק, מהפכה גרפית בעיצוב העיתון, שכללה החלפת הטקסט מאותיות פרנקריהל לאותיות נרקיסים.

הודעת מעריב לקוראיו על השינוי הגרפי

בכותרות לא העזו לגעת ואלה נשארו בפרנקריהל. השינוי הזה עורר תגובה חריפה, קודם כל אצל מוכרי העיתונים. כשהגיעו אליהם חבילות עמודי החדשות הם חשבו שמדובר במגזין חדש ושאלו "איפה הכותרת". הקוראים הגיבו בצורה חריפה יותר. תפוצת העיתון, שהיתה אז בירידה בין כה וכה, ירדה באורח תלול. "מעריב" חזר בו מן המהפכה הזו לאחר כמה חודשים, אך הנזק לא ניתן עוד לתיקון. אפשר בהחלט לומר כי החלפת הגופן הזה פתחה את הדרך להשתלטות מקסוול ואחר כך נמרודי על העיתון.

מעריב לאחר המהפכה הגראפית. כותרות בפרנקריהל הטקסט בנרקיסים

בעיות הגופן העברי

לגופן יש חשיבות מיוחדת בשפה העברית בגלל כמה סיבות, אומר פרופסור הרמתי. הסיבה האחת היא שרוב האותיות העבריות (שלא כאותיות הלועזיות) הן בצורת תיבה מרובעת. רק ל' חורגת כלפי מעלה, האות ק וארבע מן האותיות הסופיות (ךןףץ) חורגות כלפי מטה. הקורא רואה לפניו גוש של ריבועים, שקשה להבחין ביניהם. הקושי נובע גם בגלל העובדה שכשני שלישים מן האותיות העיבריות דומות לאותיות אחיות ה-ח, ב-כ , ד-ר , ג-נ, ו-ז, ס-ם ועוד. אחד היתרונות של הפרנקריהל וכנראה גם הסיבה להצלחתו נובעת מכך שההבחנה בו בין האותיות הדומות קלה יותר מאשק בגופנים אחרים.

הקושי בקריאת כתב רש"י

על חשיבות הגופן אפשר ללמוד מגופן הנקרא בטעות כתב רש"י (ר' שלמה יצחקי, מפרש התורה והתלמוד). רש"י עצמו לא כתב בכתב רש"י אלא בכתב יד אשכנזי רהוט, הדומה לכתב הרהוט של ימינו. הגופן הנושא את שמו של רש"י עוצב לצורך הדפסת פרוש רש"י לתורה. פרוש זה הוא כידוע הספר העברי המתוארך הראשון שראה אור בדפוס (ברג'ו דה קלבריה שבאיטליה בשנת 1478). המדפיס שביקש לעשות הבחנה בין הטקסט של התורה לבין הפרוש של רש"י עיצב אותיות השונות מאותיות הדפוס המרובעות והיה מבוסס על כתב יהודי ספרדי.

כתב רש"י ויקיפדיה העברית, GFDL

מי שלמד מילדותו תורה עם פרוש רש"י אינו מתקשה בקריאתו. אך בחינוך החילוני הישראלי מתעלמים מרש"י. כשמגיעים תלמידים כאלה  לאוניברסיטה ומבקשים לקרוא טקסטים יהודיים, שרבבות מהם הודפסו בכתב רש"י, הם מתקשים מאד.

סיפר לי הרב יחיאל ברלב, בעל סידרת התרגומים והפרושים לתלמוד ולספרות הקבלה ("ידיד נפש") כי פרופסורית ידועה מן האוניברסיטה העברית הזמינה אצלו כמות ניכרת של הספר "מגיד מישרים" הקבלי שכתב מחבר השולחן ערוך, ר' יוסף קארו. לשאלתו אמרה הפרופסורית כי היא נזקקת לספר הואיל ובהוצאת "ידיד נפש" הוא הודפס באותיות מרובעות, בעוד שבדפוסים המסורתיים הוא מודפס באותיות רש"י שתלמידי המחקר אינם מסוגלים לקרוא.

שיבושים שהשתרשו

בכתיבה העברית גם אין תנועות והקורא חייב לפענח את משמעות המלה על פי הקשרה. לתיבה דוד לדוגמא יש יותר מתריסר משמעויות אפשריות, החל בדוד-שמש ועד דוד מלך ישראל.

גם כאן כבר עמדו חכמינו על הקושי הכרוך בפיענוח אותיות דומות. במסכת שבת (קמז עב) מסופר על ר' אלעזר בן ערך שבגלל נהייתו "אחר היין והרחצה" נשתכח תלמודו. כשהיה עליו לקרוא בתורה קרא בטעות "החרש הזה לכם" (במקום החדש הזה לכם, שמות יב ב).
פרופסור הרמתי מראה כי שיבושים בקריאת אותיות גרמה לשיבושי מילים שהשתרשו בשפה העברית. אנו אומרים פרוזדור בעוד שנכון היה להגיד פרוזדוך (ר' החליפה ך). אנחנו אומרים גרדום בעוד שהמלה במקורה היא גרדוס (ם סופית באה במקום ס') והתיבה פוחלץ היתה במקורה פוחלין. השיבוש נוצר כתוצאה מחיבור בין י' ל-ן שיצרו ץ.

אנגלית שפה קלה

במחקרים של זיהוי מילים עבריות ואנגליות שגו סטודנטים ילידי הארץ ששפת אמם עברית בהכרת תיבות עבריות יותר מששגו בהכרת תיבות אנגליות. פרופסור יוסף שמרון מאוניברסיטת חיפה שערך מחקר כזה הציג בפני הסטודנטים אותיות עבריות ולועזיות כשבכל מבחן הוא קוטע חלק אחר של האות והסטודנטים נתבקשו לזהות אותה. האותיות האנגליות היו קלות יותר לזיהוי בגלל הגיוון הרב יותר של הצורות – אותיות בולטות כלפי מעלה ומטה, קווים עגולים וקווים אלכסוניים ועוד. לעומתן האותיות העבריות הן,כאמור, ברובן בצורת תיבה ולרובן יש בן זוג דומה.

שורה של 200 מ"מ

כל העובדות הללו מחייבות את המו"ל להשקיע לא רק בתוכן אלא גם בצורה. ומה המצב בפועל?
הדוגמא של ספרו של הלברטל אינה יחידה. במהלך כתיבת רשימה זו הגיע לידי הקטלוג "קרן קיימת ומצלמת", של התערוכה שהתקיימה בתחנת הכוח ההיסטורית רידינג א' של חברת החשמל בתל-אביב. הקטלוג הופיע בפורמט אלבומי כדי לאפשר הדפסה נאותה של תמונות רוחב. אך הטקסט, לא ייאמן, הוא ברוחב 200 מילימטר והגופנים הן מסוג דק שלא זיהיתי, אבל ברור שהן בלתי קריאות. הטקסט הוא אמנם החלק הפחות חשוב בקטלוג הזה. אבל בשל הצילומים הייתי מכליל את הקטלוג הזה לספרים שחובה לרכוש.

החוק קובע גופן

על החשיבות שנודעת לצורת הגופן וגודלו ניתן ללמוד מן העובדה שלעתים מתערב החוק וקובע שלא להשתמש בגופן המונע הבנת הנקרא.

בתקנה שהוציא ב-1998 שר המשפטים צחי הנגבי, הנוגעת לצורה בה ינוסח ויודפס כתב ערבות, אנו מוצאים את הסעיפים הבאים:
* הגודל המזערי של האותיות במסמך הגילוי יהיה 2 מילימטרים.
* האותיות לא תהיינה נטויות או מוצרות.
* צבע האותיות יהיה נוגד את צבע הנייר שעליו הן כתובות.
* הרווח בין האותיות לא יפחת מגודל האות בשורה.
* האותיות בשורה לא תגענה זו בזו.

הסופר חיים סבתו בטקס חלוקת הפרס (צילום: זאב גלילי)

הסופר חיים סבתו חושף בגילוי לב נדיר את חיבוטי הנפש של היוצר * מגלה לנו כיצד דימיין את דרך חייו של קרוב משפחתו שפנה לקומוניזם, היה סגנו של דני האדום ומזכירו של סארטר ובסוף חייו חזר לעולמה של תורה * ואז נתגלה שהסיפור הדמיוני הוא גם הסיפור האמיתי * הדברים נאמרו בטקס בו קיבל הסופר את פרס ניומן לשנת תשס"ט באוניברסיטת בר אילן

ב"ה
"מורי ורבותיי, שופטי פרס ניומן, אורחים יקרים
כבוד גדול כיבדתם אותי היום, ומה אכבדכם אני. אמרו חכמים: מילתא אלבישייהו יקירא. איצטלית נאה נכבדה היא למי שרגיל בה ויודע ערכה. לפיכך במקום לנאום נאום אכבדכם במעשה. שהרי אוהבי מעשים וחוקרי מעשים כולכם. ולא במעשה סתם אכבדכם אלא במעשה שהיה. ולא עוד אלא שאם מי מכם יפקפק בדבר אם אמת הוא או דמיון, כפי ששמעתי שאתם מתלבטים במעשים שבספריי, וכבר חשוד אני בעיניכם שמה שסברתם אמת היא אינה אלא דמיון, ומה שחשבתם לדמיון כולו אמת לאמיתה, על מעשה זה שאספר היום יעיד יהודה מלצר שיושב עימנו כאן".

"מעשה שהיה כך היה"

"ילד קטן הייתי, כבן שמונה כבן תשע. סבא היה גר סמוך לביתנו. נוהגים היינו לבקר אותו מדי פעם. אם זכינו היה שואל אותנו על הפרשה, או חד לנו חידה. יום אחד אחרי הצהריים עלינו לסבא. בביתו של סבא שוחחו אותה שעה כמה בני משפחה. שיחתם הייתה מעורבבת מכמה לשונות, לשון הקודש, ערבית וצרפתית. פעמים אפילו משפט אחד פתח בלשון אחת וחתם באחרת. ראיתי שאף שהיו מדברים ביניהם, היו מביטים בסבא מידי פעם. זקני הכין לו קפה תורכי במטבח הקטן. אינו מתערב בשיחה. נראה כאילו אינו מקשיב לה כלל. מתבונן היה בעיון בפינג'אן הנחושת הנוצץ לראות אם רתחו המים כדי להוסיף להם שתי כפיות קפה ורבע כפית סוכר. תמיד היה מקפיד סבא להכין את הקפה בעצמו. בקנקן מיוחד שהביא איתו ממצרים, בספל מיוחד, בכפית משלו שבה היה מודד בקפידה את הקפה והסוכר ובתערובת של קפה שהכין בעצמו, שליש קפה תורכי כהה מתורכיה ושני שלישים קפה בהיר מברזיל. פתאום הרים את ראשו מהפינג'אן, הביט בנוכחים והשיב בקצרה לאחד מהם: קומוניסט. בפריס. שתק, והמשיך להשגיח על הקפה שלא יגלוש על הכיריים.

בן דוד של סבא היה לקומוניסט

"הנוכחים המשיכו בשיחתם כאילו לא שמעו את ההערה, ואני, מה ששמעתי מסבא הרעיש אותי. בן דוד של סבא, בני לוי, נכדו של החכם השלם מארם צובא היה לקומוניסט, והוא בפריס? ידעתי שלא אוכל לברר אצלו כלום. מה שרצה לומר, אמר. שמרתי את הדבר בליבי, בעל דמיונות הייתי, ודמיוני החל לגלגל את המעשה על פי דרכו.

סבו של הסופר, הרב אהרון שוויקה זצ"ל

"שנים חלפו. בחול המועד פסח הלכנו לבקר את אחותו, דודתי זקנתי, סניורה ויקטוריה שלם, כמנהגנו בכל מועד. קיבלה היא את פנינו בסבר פנים יפות, והגישה ריבת קוקוס ותמרים מרוקחים ממולאים באגוזים. החלה לספר לנו על אביה, הגאון חכם מנחם, שחתם את התלמוד על פה בן שמונה עשרה. ראיתי ששעת כושר היא ותיכף שאלתי, בני לוי?
סניורה וקטוריה הרימה את ראשה בעצבנות, הניפה את ידה והפכה את כפה ימינה בחצי תנועה החוצה. הבנתי. הלך. ידעתי. יותר לא תאמר. מה שרצתה לומר, אמרה. מחצי תנועה זו כתבתי את החצי הראשון של הסיפור גלגל חוזר בעולם, בספר הראשון שלי, אמת מארץ תצמח".

בני לוי? הבנתי. חזר

"עוד שנים חלפו. בעלה, חכם אליהו, נפטר לבית עולמו, והיא נותרה לבדה. בכל מוצאי שבת ביקשה מי שיבדיל לה על היין, וישיר לפניה מפיוטי אליהו הנביא לסימן טוב. מוצאי שבת אחת הבדלתי לה אני. לאחר שסיימתי את פיוטי אליהו ראיתי מעין קורת רוח בפניה, העזתי ושאלתי, בני לוי? היא לא השיבה. הרימה בעדינות ידה הימנית, והפכה את כפה בחצי תנועה לצד פנים. הבנתי. חזר. ידעתי, מה שרצתה לומר אמרה. יותר לא תאמר. מחצי תנועת יד זאת כתבתי את החלק השני של גלגל חוזר בעולם.

הספר יצא לאור. ירון לונדון ביקש לראיין אותי. הסכמתי. בא לבקר בישיבה ושוחחנו. ראיתי שהספר נשא חן בעיניו, ואז שאל, מתי היית בפריס. אמרתי לו שמעולם לא ביקרתי בה, ואמר לי שהוא היה שם נספח תרבות כשהתחוללו המאורעות עליהם אני מספר במעשה, וכל פרט שסיפרתי אמת לאמיתה, ואפילו תיאור אבני השפה של המרצפות שהשליכו על השוטרים מדויק הוא.
ואז הפתיע אותי ואמר בנעימת ניצחון, זיהיתי את גיבור המעשה שלך שאתה קורא אותו, מקס ספורטה. הלוא הוא בני לוי. פייר. מזכירו של סארטר.
אמת הדבר, השבתי לו.

שכך צריך להיות מעשה

”המשכנו לשוחח. הוא שואל ואני משיב. כשסיים אמר לי, כל ספרך מחמדים חוץ מן הפיסקה האחרונה.
מה פגם מצאת בה? אני שואל.
והוא משיב, שאתה מתאר בו את מקס, הוא בני לוי, מגיע לכותל, עולה לתורה, ונראה כמי ששב לדרך אבותיו. אני מכיר אותו, פילוסוף אנרכיסט. דבר זה לא ייתכן כלל. לא כתבת אותו אלא לרצות את קהל הקוראים שלך. קבוצת התייחסות, כך קרא להם. באמת מפני מה כתבת כך?
אמרתי לו, איני יודע למה כתבתי כך. אבל יודע אני שאיני כותב לרצות איש. מעולם לא חשבתי על מי מקוראיי כשכתבתי את המעשה, וכלל לא ידעתי אם יהיו לו קוראים. מה שליבי אומר לי לכתוב, אותו אני כותב. שתקתי רגע והוספתי, כנראה שכך צריך להיות מעשה. אני יודע שכך יהיה. מוכרח להיות כך לפי שהמעשה כך מתגלגל.
ירון לונדון מביט בי ואינו מבין. מה פירוש כך צריך להיות, והרי אין זה אלא סיפור מעשה.
נכון, אני משיב, אבל כך אמר לי ליבי שהמעשה מתגלגל.
הוא משך בכתפיו, כתב מה שכתב בפנקסו ונפרד לשלום.

בני שב לדרך אבותיו

"חלפו חודשים רבים. דוד ג'קו, מתקשר בשעת לילה מאוחרת. שקוע הייתי בסוגיה חמורה בתלמוד.
הוא הגיע, הוא אומר.

בני לוי לאחר שחזר לדרך אבותיו

מי הגיע, אני שואל, ומעיין בגמרא שלפניי.
מה פירוש מי, הוא משיב, בני, הגיע.
איזה בני הגיע? לאן הגיע? אני שואל.
קרובנו, ד"ר בני לוי, עונה דוד ג'קו מופתע, הלוא הוא מקס ספורטה מאמת מארץ תצמח, הגיע לארץ. לך לפגוש אותו. הוא שב לדרך אבותיו, ולומד בכולל בבית וגן. תראה על מי כתבת. הרבה יש לכם לומר זה לזה.
לא הלכתי. איני יודע למה. לא יכולתי לילך. גם היום איני מבין למה לא הלכתי לפגוש אותו. אבל לא יכולתי לילך בשום אופן. אילו ידעתי מה שאני יודע היום, הייתי יושב עימו יום יום ומגלגל עימו בדברים. על סארטר ועל התלמוד. על הקומוניזם ואמונת ישראל. אבל כבר כתבתי בספרי שכשיש לנו את מי שנשאל אין לנו דעת שנשאל, וכשיש לנו דעת שנשאל אין לנו את מי שנשאל. כך דרכו של עולם. לימים, הרבה חשבתי למה לא יכולתי לילך אליו אותה שעה ולא ידעתי להשיב לעצמי. אפשר מאותו טעם שלא הלכתי לספר לאדמו"ר מאמשינוב על תיאום כוונות, ואולי מטעם אחר. אפשר אתם, שמלומדים וחוקרי ספרות אתם, יודעים את התשובה למה לא הלכתי לראות את גיבור ספרי.

"כתבת רומן נאה"

"לימים, אחר שבני לוי נפטר פתאום לבית עולמו, סיפרה לי בתו, שכשלמד בכולל בבית וגן סיפר לו מישהו שכתבתי עליו מעשה נאה. מי כתב, שאל. קרוב שלך שהוא תלמיד חכם, אמרו לו. בני לוי שאת סיפוריו של סארטר ידע על פה,

ז'אן פול סארטר (ויקישיתוף)

כמו שזקניו ידעו דפי גמרא, השיב מיד. לא יכול להיות ספר מעשים דמיוני של תלמיד חכם. סופר הוא סופר, ובן תורה הוא בן תורה. לא האמין. לימים שקרא את הספר אמר לי, אכן חידוש חידשת. הספר מעיד על כותבו שבן תורה הוא, ובכל זאת, רומן. כתבת רומן נאה. אבל בל נקדים את המאוחר.

"הכרתי, זה הוא, מקס"

"בית תרבות ענבל בנווה צדק ערך ערב ספרותי לכבוד הספר. מרצונם לכבדני הפתיעו אותי והודיעו לי שהם הזמינו את בני לוי והסכים לבוא. התרגשתי מאוד מהידיעה. כשבאתי לשם הצטופפו אורחים רבים ברחבת האולם, מתכבדים בכיבוד שהכינו להם, שותים קפה ומחליפים מלים. תיכף זיהיתי אותו ביניהם. זקוף לבוש כאברך בחליפה שחורה. זה הוא. אין ספק. על פי עיניו. עיניים שחורות שנונות מלגלגות וטובות כאחד בחנו בעיון את הקהל בסקירה אחת. הכרתי, זה הוא מקס, גיבור המעשה שלי. כך בדיוק דימיתי שייראה.
נכנסנו לאולם.
לאחר מלות ברכה, המנחה ביקש אותי לקרוא מן הספר את הפרק המספר כיצד מקס עולה לתורה בכותל.

"למדתי רמב"ם לפני סארטר"

"כשסיימתי, ביקש את בני לוי לספר. הוא עמד על הבמה ותיכף כבש את הקהל. מיד ניכר היה בו שאין זה נאומו הראשון לפני קהל. אני קומוניסט? צחק, הרבה הרבה יותר רחוק משם הגעתי. מאוציסט. אבל זה לא יכלו לשער לא מחבר הספר ולא זקנו. על כל גלגולי חיי לא אספר לכם. וכי מה יש לי לומר והלוא קראתם הכל בספר שכתב הוא, ואתם יודעים טוב ממני מה עבר עלי. ראיתי את החיוך המלגלג משהו בעיניו. והוא ממשיך: אבל אספר איך חזרתי. הלכתי ברחובות פריס. ברובע מצויים בתי כנסת רבים קטנים של יהודים מאלג'יריה. יהודי אחד הזמין אותי פנימה להשלים מניין. נכנסתי. יום שני היה וקראו בתורה. הזמינו אותי לעלות לתורה. שאלו לשמי ולשם אבי. העלו אותי לתורה. הגישו לי סידור עם נוסח הברכות. לא הצטרכתי. אמרתי את ברכות התורה על פה בניגון בית אבא כמו ששמעתי בילדותי. רב בית הכנסת ניגש אליי:
מניין לך נעימה זו, שאל.
מבית אבא, השבתי.
זכרונות ילדות צפו בי. למדתי רמב"ם לפני סארטר, ומכאן התגלגלה הדרך כפי שהתגלגלה".

"מלב הסופר ידעתי"

"אותה שעה שסיפר בני לוי מה שסיפר ישבתי בשורה הראשונה מולו רועד מהתרגשות. הנה מקס ספורט מהספר עומד חי לפניי. ידעתי. הספר הזה מבינת הלב נכתב. ידעתי שמקס ישוב, בוודאות ידעתי. מלב הסופר ידעתי. וידעתי איך ישוב, כשיעלה לקרוא בתורה ויברך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ישוב. וכשילמד ברמב"ם ישוב. מלב הסופר ידעתי.

דני האדום שבני לוי היה סגנו (ויקישיתוף)

לא זכינו, ובני לוי, הוא פייר, סגנו של דני האדום, הפילוסוף האנרכיסט שמשטרת פריס נתייראה מפניו והיה למזכירו נאמנו של סארטר נפטר פתאום בכולל בבית וגן ובאמתחתו תכנית מהפכנית לחיבור חדש בין הפילוסופיה וההלכה. כשהיה לומד את ענקי האחרונים בהלכה על מושג הזמן, בענייני למפרע ומכאן להבא, ובענייני ברירה היה פולט מידי פעם בהתרגשות: והלאו זה חידושו של לייבניץ.

לאחר שנפטר הכין ירון לונדון תכנית עליו בטלויזיה. התקשר אליי ואמר, זוכר, בני לוי. צדקת.

כמה ייסורים עובר הסופר

"את המעשה הזה סיפרתי לפניכם כדי שאתם המעיינים במעשים וחוקרים אותם, תדעו איך כתבו אותם הכותבים ומה הרוח השורה עליהם כשהם כותבים.

כמה חיבוטים וגלגולים וכמה ייסורים עובר הסופר מששרטו מאורעות הימים שריטות עמוקות בנפשו עד שיימלאו אותן שריטות בדיו וייהפכו למילים. כמה יתססו בו הכאבים עד שיפרצו. לעולם אין הוא יודע מה יפרוץ, איך יפרוץ ואימתי יפרוץ.
נדמה לו ליוצר ששט הוא בדמיונו למרחקים ושולח את גיבוריו לקצווי ארץ, אבל באמת חותר הוא למעמקי נפשו שלו.
העמל מייסר הוא. ההכרח לפגוש בדרך העבודה את הטיט והרפש. היגיעה לגבור על הזיוף העצמי קשה היא מנשוא, אבל השכר לפי הצער. וכשפורץ זרם דקיק של יצירה חיה מטהרת הנשמה, מתמלא היוצר שמחה שאין אני מכיר דוגמתה בעולם. ברגע כזה של השראה מבקש אתה כמעט לעוף, והמלים באות אליך ומתחננות: קח אותנו. הננו. יפי הלשון שובה אותך, הדמיון מרפרף לך.
אותה שעה אין אתה חושב על כלום. לא על מי שיקרא אותך, ולא על מי שיסרב להאמין לך. אתה מרחף מעליהם.
אותה שעה באים הגיבורים ומגלגלים את מעשיהם לפניך, כאומרים: לא כך היה מעשה? וכי אפשר בכלל שאחרת היה? ועושר גדול של צבעים נגלה לך לטבול בו את מכחולך. אין שעה יפה מזו.

כבוד גדול כיבדתם אותי מורי ורבותי בהענקת פרס ניומן. כבוד להצטרף לזוכים הגדולים שלפניי בפרס הזה. וכבוד שמלומדים גדולים כמותכם בספרות ישראל ובספרות העמים, המבקרים החריפים והמפלפלים בכל שורה של סופר, הכירו בספריי כראויים לקרוא בהם.

לא אקרא לפניכם מה שכתבתי משום עזרא סימן טוב על מי שמכבדים אותו יותר מן הראוי לו, וכיצד ראוי לו לנהוג, שכבר מכירים אתם את כעפעפי שחר, ולא אקרא לפניכם מה שכתבתי על הפרס שהעניקו חכמי האקדמיה לפרופ' טוויל, ועל הרגשת הלב שלו באותה שעה, שהרי אותו ואת שכמותו אתם פוגשים יום יום במסדרונות האוניברסיטה. ואתם, שונים הרבה משלושת רעיו.
רק אודה לעורכי הספרים, למו"לים, למבקרים למברכים בערב זה ולקוראיי הנאמנים, ואתפלל שמי שבידו החיים ייתן לנו חיים ואוכל לגמול לכם בכמה שורות חדשות, ואולי בכמה מעשים חדשים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלבבות".

עד כאן דברי הסופר הרב חיים סבתו.

פרס נוימן הוא הפרס החמישי המוענק לסבתו אחרי ספיר (2000), יצחק שדה (2002), הציונות הדתית (2008) וראש הממשלה (2009).

קישורים:
ראיון עם הסופר חיים סבתו "מיתר יש בנפש"
http://www.zeevgalili.com/?p=1045

"המו"ל הפילוסוף שגילה את סבתו"
ראיון עם יהודה מלצר
http://www.zeevgalili.com/?p=1067

"מהארי פוטר לבואי הרוח"ראיון עם יהודה מלצר
http://www.zeevgalili.com/?p=536

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

כולנו מכירים מילדותנו את הדגל מעורר הגאווה – שני פסי תכלת על בד לבן ובמרכזו מגן דוד תכול.

איך ומתי נוצר הדגל הה?

מקור התכלת

צבע התכלת הוא אחד הצבעים העתיקים ביותר בתולדותינו. הוא מוזכר בספר במדבר (טו לז-לח) שם נאמר כי אבותינו נצטוו לצבוע את הפרוכת באוהל מועד בצבעי תכלת, ארגמן, שני ושש מושזר. לתכלת היה כנראה יתרון על יתר הצבעים שכן בגדי הכוהן הגדול נצבעו בו וכן הוטל על כל אדם מישראל לקבוע על כנפי בגדו ציציות ובהם פתיל תכלת. מטרת הציציות להזכיר לכל אדם מישראל את נפלאות ה'.

מהו אותו צבע תכלת שאבותינו צבעו בו את ציציותיהם ואת בגדי הכהן הגדול במדבר?

ציצית עם פתיל תכלת לפי המסורת הקראית (ויקישיתוף)

האמת היא שאיננו יודעים בדיוק. לא רק איך ייצרו צבע זה אלא אפילו איך הוא נראה. חכמי התלמוד מתלבטים בשאלה מהו צבע תכלת. בתלמוד הירושלמי נאמר "התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומים לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" (ירושלמי ג א, עב). על סמך דברים אלה הסיק רש"י כי התכלת הוא צבע ירוק. בדורות מאוחרים יותר הגיעו למסקנה שמדובר במה שאנו מכנים היום כחול או תכול.

הרבה דיו בצבעים רבים נשפכה בדיונים ובמחקרים על טבעה של התכלת. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא זה של האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון הניך ליינר, שטען כי התכלת מופק מדמו של דג הדיו. הוא כתב על כך שלושה ספרים ואף פיתח שיטה להפיק את הצבע. רבים חלקו עליו אך חסידיו קיבלו את תורתו ולבשו ציציות בצבע שהוא ייצר.

אם נחזור לתקופת אבותינו במדבר נמצא שבאותה תקופה היתה ידועה טכנולוגיה מאד משוכללת להפקת צבעי בד עמידים לאורך שנים. זו שיטה שפותחה על ידי הפיניקים ( העם הכנעני שחי באזור לבנון של ימינו) והיא מבוססת על חלזונות המצויים במי הים התיכון. חלזונות אלה מפיקים ריר ירקרק צהבהב שכאשר הוא נחשף לאור השמש משתנה צבעו לשורה של צבעים שהתכול אחד מהם.

האם מחילזון כזה הפיקו את צבע התכלת?

הפקת צבע מן החלזונות לא היתה פשוטה ונדרשו עשרת אלפים חלזונות כדי להפיק גרם אחד של צבע. אך הצבע הזה היה מעולה והיה בסיס לתעשיה משגשגת של הפיניקים.

אם הגיע צבע זה לידי אבותינו במדבר איננו יודעים. חידה היא ותהי לחידה. אבל עד ימינו הגיעה הטלית ובה ציציות שכל יהודי מתעטף בה בעת תפילה.

מקור המגן דוד

המגן דוד שבדגל הלאומי שלנו הוא סמל צעיר לימים בהיסטוריה היהודית, יחסית לצבע התכלת. אך הצורה הזו של שני משולשים השלובים זה בזה מופיעה בתרבויות רבות – באיסלם, בנצרות באינדוהיזם ועוד. ראה על מגן דוד בהודו
http://www.zeevgalili.com/?p=227

גם בארץ ישראל נמצאו בחפירות ארכאולוגיות קישוטי מגן דוד.
• על רצפת הפסיפס של אחד ממסגדי רמלה מהתקופה המוסלמית הקדומה.

• על ידיות כדים מאותה תקופה שנמצאו בטבריה ישנו תבליט דמוי מגן דוד.

• מגן דוד מקשט את רצפת הכנסיה הביזנטית שבתל שילה.

המגן דוד של רצפה זו מקשט את בקבוקי היין של אחד היקבים הידועים בארץ. היין כמובן כשר למהדרין, והשאלה אם מעצבי הבקבוק ידעו כי מקור הקישוט הזה הוא מכנסיה ביזנטית. (מידע זה מסר לי הקורא ערן מאיר).

מגן דוד שנמצא בכפר נחום מן המאה השלישית לספירה

המשותף לכל מגיני הדוד שנמצאו בארץ ובכל פינות תבל מתקופות שונות הוא שאין להם שום ייחוד לאומי או דתי והם לא קשורים בעם היהודי דווקא. יש מקומות בעולם שבהם נמצא מגן דוד בצד צלב הקרס – גם הוא קישוט עתיק מאד, שנים רבות לפני שהנאצים אימצו אותו.

צמד המילים מגן דוד מוזכר בפעם הראשונה בתלמוד (פסחים קיז עב) בהקשר לברכות שאומרים בסיום ההפטרה. כאן משמעות צרוף המילים הוא כינוי לקדוש ברוך הוא.
לפי מחקרו של גרשום שלום, השימוש הראשון שנעשה בציור מגן דוד בהקשר היהודי היה בספר פרוש לזוהר שנכתב במאה ה-14 בידי ר' יהודה דוד החסיד, נכדו של הרמב"ן. הספר נמצא בכתב יד ולא נדפס מעולם. קודם לכן שימש המגן דוד בקמיעות להגנה מפני מזיקים אך לא רק יהודים אלא גם מוסלמים השתמשו בו למטרה זו.

השימוש במגן דוד כסמל יהודי בפועל החל כנראה בקהילת פראג החל מן המאה ה-16. כשבא הקיסר פרדיננד הראשון לביקור בקהילה בשנת 1527 הניפו לכבודו דגל ועליו מגן דוד. בקהילה זו אנו מוצאים מאותה תקופה מגן דוד על מצבה יהודית.

לראשונה כסמל יהודי גלוי. על מצבה בפראג במאה ה-16.

המנהג הלך והתפשט ובקהילות רבות נרקם מגן דוד על פרוכות בבתי כנסת. מגן דוד היה הסמל של גופים יהודיים רבים, ביניהם ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שחבריו הגיעו לארץ בעליה הראשונה והקימו כאן את המושבות הראשונות בסיועו של הברון רוטשילד.

מגן דוד כסמל הבילויים

אי אפשר לסיים את הסקירה על תולדות המגן דוד בלי לציין תאוריה, מוזרה ככל שתהיה, שיש לה בכל זאת זכות קיום. זוהי התאוריה של החוקר אורי אופיר הטוען שמקור הסמל הוא בפרח שושן צחור שבמבט מלמעלה נראה כמגן דוד. כחיזוק חדבריוהוא טוען כי פרח זה מופיע מתחת לכל נר במנורת המשכן.
יהיה מקורו של הסמל אשר יהיה. כשקמה התנועה הציונית היו לה הטלית,הסמל והצבע מן המוכן ולא נותר עוד אלא לצרפם לדגל.

האם מקור המגן דוד הוא פרח שושן צחור?

איך הומצא הדגל

ממציא הדגל הציוני, שהפך להיות דגל המדינה היהודית הוא, ככל הנראה, ישראל בלקינד,
(1861-1929) מראשוני הבילויים וממייסדי ראשון לציון וגדרה.

ממציא הדגל, ישראל בלקינד

בלקינד מספר במכתב שכתב באוגוסט 1885 כי בחגיגות במלאות 3 שנים לראשון לציון הוכן דגל הדומה לדגל שלנו. לפי תאורו היה הדגל עשוי מ"יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע".
כלומ: כמעט כמו הדגל שעוצב לבסוף. אך ארבע רצועות תכלת במקום שתיים.

המציא את הדגל מחדש לקונגרס הציוני. דוד וולפסון.

המצאת הדגל הזה היתה כנראה כל כך מובנת מאליה ששבע שנים לאחר מכן, הומצא הדגל מחדש לקראת הקונגרס הציוני הראשון. הממציא היה דוד וולפסון, עוזרו של הרצל ולימים נשיא ההסתדרות הציונית.

עשר שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון הוא כתב את זכרונותיו בעיתון הצפירה. בין היתר כתב כי ערב הקונגרס הראשון נתעוררה בעיה באיזה דגל לקשט את הארוע ההיסטורי. נראה שעל הדגל שהומצא בראשון לציון לא שמעו. וכך כתב: "…ומחשבה ניצנצה במוחי והרי יש לנו דגל וצבע כחול לבן לו. טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס ולגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת, ולציין בו מגן דוד. כך נולד דגלנו הלאומי".

טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס(ויקישיתוף)

מסתבר שוולפסון ובלקינד לא היו הממציאים היחידים של הדגל הלאומי ויש עדויות מתקופות שונות מרחבי הפזורה היהודית על הופעת דגל כחול לבן ומגן דוד באמצעו בלי שהיה קשר ביניהם. מבחינה זו מזכירה דרך היווצרות הדגל את הדרך בה הפך העם את השיר של משורר אלמוני, נפתלי הרץ אימבר, "התקווה" להמנון הלאומי שלו.

שרטוט על פי הצעת הדגל של הרצל שנדחתה

על העוצמה העממית של היווצרות הדגל ניתן ללמוד גם מן העובדה שהצעתו של בנימין זאב הרצל לקבוע דגל שבמרכזו מגן דוד ובתוכו אריה ושבעה כוכבים נדחתה. למרות ההערצה הרבה שרחשו ההמונים להרצל חש העם באיזו תחושה קמאית שהדגל שנבחר הוא הדגל האמיתי.

גם ניסיון שנעשה אחרי הקמת המדינה על ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) להחליף את הדגל בדגלו של הרצל  נדחתה על הסף. הנימוק של שרת היה כי הדגל התכול לבן היה דגל התנועה הציונית ואם יהפוך לדגל המדינה יעמדו יהודי העולם בפני בעיה של חשד לנאמנות כפולה. עמדתו של שרת נתמכה על ידי אישים שונים והדיונים ארכוכמה חודשים. רק ב-28 באוקטובר 1948 – חמישה חודשים לאחר הכרזת המדינה – נקבע סופית הדגל הציוני כדגל המדינה היהודית.
ראה גם להניף את הדגל
http://www.zeevgalili.com/?p=1059

המידע בכתבה מבוסס על מקורות שונים. ראה
"מלה בסלע" מאת אורי סלע, הוצאת כתר 1990.

חלק מהמידע ומן הצילומים לקוח מאתרו של אסף פלד שבאתר שלו  עשרות מצגות יפהפיות בנושאים רבים ומגוונים.
ראה אתר המצגות של אסף פלד
http://assaf.feller.googlepages.com/

על אורי סלע ראה:

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתומים"

http://www.zeevgalili.com/?p=478

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

http://www.zeevgalili.com/?p=496

וכן הערך עליו בויקיפדיה שכתבתי