ההשקה המחודשת של פיקסה זימנה איתה פיצ'ר חביב, שמאפשר לכל ארחי פרחי לראות בתצוגה מתחלפת תמונות אקראיות שהועלו לאחרונה לשירות אכסון האלבומים. (ומי שתוהה למה אני כותב כמו קוקסינל, יש לזה הסבר, אבל אני אחסוך אותו ממכם)
אני לא לגמרי משוכנע מה הסיבה, ולמרות שאני יודע שזה הולך להותיר רושם קצת מוזר, אני חייב להודות שאני נהנה לשבת ולבהות בתמונות האלה במשך דקות ארוכות.
לא יודע למה. אולי זה בגלל שתמונות, במרבית המקרים, משקפות רגעים טובים בחיי אנשים, או לפחות מספיק חשובים כדי שמישהו יטרח להנציח אותם מתוך איזה רצון להעיף בהם מבט שני מתישהו ולהיזכר. אולי זה ההתענגות על הרגע של חלק מהמצולמים, או המבט ששמור לחבר קרוב, או בן משפחה, שמשום מה ניבט אלי.
ובחלק מהמקרים אתה בוחר להביט באלבום השלם, והתמונה לובשת לפתע משמעות אחרת. תמונה של זוג זועף יכולה להצטלם בארוחת ערב בין שני נאהבים שזה עתה רבו, או בין שני ידידי ילדות בפגישת מחזור בחלוף שנים רבות. כל שלב מוסיף עוד נדבך לסיפור. תמונה של חרדים מתפללים באלבום שמתוייג כ"פלסטין" בפרופיל של מטייל.
ולפעמים, זה סתם ילד סיני מצחיק.
תעיפו בזה מבט. זה כיף.
אגב, אני לא סגור אם הקישורים האלה יחזיקו, כי יש שם משתנה שמרמז שאולי ההפנייה הזו נמחקת כעבור כמה זמן.
חשבתי לשים קישור ישיר לתמונה, אבל אז אין דרך נוחה לחזור לפרופיל ולראות מי האדם שצילם אותה. בקיצר, אני מקווה שזה לא ימחק, ואם כן, עמכם הסליחה.
קוקסינל. סתם, זה מדליק.
זה גם די מדליק שהגוגל כרום מאפשר לי להרחיב את תיבת התגובה הזו. לא שזה שימושי למשהו, מבחינתי, אבל זה די מגניב. הנה, אני מרחיב אותה להנאתי. אין לכם מושג על מה אני מדבר. נו, מילא.
שאול, בלי לשים לב הפכת להיות גיק. הראשון שמתקין גוגל כרום.
ואגב, עד סהגעתי לפרק התגובות הייתי בטוח ששאול הוא זה שכתב את הפוסט. אתם כותבים נורא דומה.
שאול, אני חושב שאתה זה שצריך להיות מוחמא מזה.
אני לא בטוח שהוא צריך להיות מוחמא מזה, לאחרונה אני כותב כמו קוקסינל כאמור.
לא, אני לא מבינה מי זה מי. אמרתי לך שאני לא מסתגלת לשינויים. אוף. ואיפה כל מה שהיה עד היום? באיזו תיבה סגרת את הבלוג הישן ולאיזה ים השלכת אותה? ומה בדבר העננים החונים בפאתי הסתו?
מי זה ליאור, ולמה אי אפשר לחזור למה שהיה קודם.
אוף.
אוף.
אוף.
ומה זה אמור להביע "אם אהבת את זה אולי תאהב את זה"? מה זה פה? אמאזון? לא מספיק לנו הפרעות קשב אורגניות? גם בלי זה הכל התחיל כמו ספר מדע בדיוני.
המון טרוניות בשביל ערב שבת. חבל.
ליאור זה אחי, aka, אחקטן. הכל אודותיו נמצא כאן.
ועניין ההמלצות – זה לא אני, זה התוסף של הכוכבים. כשהתקנתי אותו, לא ידעתי שהוא עושה את זה. לא היתה לי בעיה עם זה, אבל הואיל וביקשת כל כך יפה – כיביתי את זה. או לפחות ניסיתי לכבות.
לא טרוניות, זעקות שבר. חשבתי הרבה אחר כך על העניין הזה של "אם אהבת את זה אז", שזה דבר אחד כשמנסים לקרוא את המחשבות שלך כדי שתקנה יותר, ולעצב לך טעם מוסיקלי, ספרותי וצרכני. וזה דבר אחר להפנות אותך לפוסטים אחרים ולנוון לך (אם עוד נשאר מה) את חוש הניווט המקוון, ואת ההרפתקנות.
והעניין הזה עם ליאור. זה כמו העמוד האחרון של "בביתו במדבר". ואני מתנגדת לזה נחרצות. פתאום אומרים "ליאור", "יונתן", תכף לגלצניק יקראו בשמו, וכל האל"פיות בפרשת קצב יקבלו פה שם ותמונה.
מוסד הפסבדונים ירד לטמיון.
ולא, לא זה קטע הורמונלי, ואין שום קשר עם זה שהפסיכולוגית שלי בחופשה השנתית שלה.
אני אגיד לך מה קרה. זה נהיה כמו סקס בדייט הראשון.
מה לגבי ההיסטוריה, הזכרונות, האיילות? אתה עושה "ללכת עימך" בגוגל ומקבל לינק לאתר של אריאל זילבר.
איפה הקסם, איפה??
שרבי לי.
תכל'ס, שרבי לי. שרבי לי מאד.
אבל, כפי שאמר המ"פ שלי – זה מה יש ועם זה ננצח.
המ"פית שלי נהגה לומר "זה לגבי זה, וזה ברמה הזאתי של הדברים"
לא היה לי מ"פ. רק רס"ן אשכנזי ממושקף, שמנמן יחסית, וסוטה מין, וסגן גרוזיני משונה.
קראתי להם, שלא בפניהם, "הענק וסגנו."
שרבי לי. גדול.