חורים ברשת

צדק שלמה ארצי. שוכני צ'אטים מכירים היטב סיטואציות בהן הם פוצחים בשיחה עם אלמוני/ת, המתפתחת בהמשך לכיוונים הזויים יותר או פחות, כאשר לפתע אין מענה יותר. ולא ברור אם זה משהו שאמרתם או שבן השיח מוטל לאחור וסכין נעוצה בגבו. למען האמת, לא אכפת לכם. השיחה הבאה היא תמיד במרחק קליק והקיום של הדמויות הווירטואליות האלה נזיל ומעורפל.

אם שלחתם מייל לאדם מסוים ומעולם לא קיבלתם תשובה - ברוב המקרים אפילו לא תשימו לב לחוסר המענה בגלל עומס ההודעות היוצאות בעבודה. או התכתבות בפייסבוק שנקטעת פתאום - האם הסיבה לחוסר המענה הוא משהו שכתבתם? ,תקלה טכנית או משהו אחר? קשה לדעת, אך מה שבטוח הוא שבטלפון או בשיחה פנים מול פנים זה לא היה קורה.

האינטרנט מקל מאוד להתעלם באלגנטיות מכל מה שיסב לכם ולו אי נעימות קלה. הבלוגים הם לעתים קרובות במה למונולוגים - המונולוג שלי בבלוג שלי, המונולוג שלו בבלוגו - ואין שיחה אלא פינג פונג של מונולוגים. רשתות חברתיות, אלה שמאפשרות לקיים קשרים חברתיים בעצימות נמוכה, לא יהפכו אף אדם לחיה חברתית, אך בגללן רבים יותר הופכים פריקים של צומי.

כותב ד"ר יעקב הכט במאמרו המעניין "על משמעותה של שתיקה מקוונת":

"האתרים החברתיים אינם הופכים את האדם לידידותי יותר וספק אם הם מחזקים את היעלמותם של הקשרים החברתית הפיזיים בחברתנו, כפי שטען רוברט פטנאם. לעומת זאת, הם נותנים תוקף מחודש ל'אני' ומעניקים עוצמה ל'התפרצות של העַצְמִי', זהו המשכו של תהליך שהחל עם צמיחתם של הבלוגים כיומנים בסגנון נרטיבי אישי, שאפשרו יצירה וביטוי עצמי בגלוי ולא רק באופן אנונימי….

"האינטרנט גרם לנו להתמכר לזמן תגובה מיידי. הוא מקטין את היכולת לשאת תסכול….בתקשורת טקסטואלית באינטרנט, קורה הרבה פעמים שאין תגובה מסיבה מקרית, אבל אנשים חווים את זה כפגיעה מאוד קשה. כשאף אחד לא מגיב למה שאתה אומר, זה נתפש כמחיקה …. סביבות מקוונות מעוררים רושם ראשוני של גן עדן לצרכני אמפתיה. כל עוד זה עובד, זה מצוין. כשאנחנו נענים להזדקקות הזאת, אין תוקפנות. אבל אנחנו בני אדם, ואין לנו אפשרות להיענות כל הזמן. ואז מתפרץ הזעם…"

תגיות:   רשתות חברתיות · תרבות דיגיטלית תגובה אחת