לפני כמה דקות יצא לי לעיין בטור של סימה קדמון ("ידיעות אחרונות") שמתפרסם מדי שבוע ב"מוסף לשבת". קדמון מפרסמת תשובה של נתניהו שניתנה ב"שיחה פרטית" בנוגע לרמת מעורבותה של אשתו שרה, בקמפיין העתידי של בעלה:
אם אלו הדברים שמצחיקים את ביבי, תשמעו, האיש צריך לצאת לעתים קרובות יותר.
אבל לא על חוש ההומור של נתניהו אני רוצה לדבר כי אם על עצם הסיפור. היה בו משהו משונה. הוא נשמע לי מוכר. ממש מוכר. פתחתי את הטור של רינו צרור ("מעריב") שמתפרסם מדי שבוע ב"מוספשבת" וראו איזה פלא:
הממממ.
הדוגמה הזו ממחישה שני דברים:
האחת: זו המשמעות האמיתית מאחורי הביטוי המכובס "שיחה פרטית". אין המדובר בשיחה פרטית בין חברים שאחרי עבודת תחקיר מאומצת הגיעה לקדמון, כי אם בתדרוך עיתונאים. "השיחה" היתה כל כך "פרטית" שהפאנץ' ליין שלה מופיע בשני טורים שונים בשני עיתונים שונים.
השניה: זו עוצמתו של הספין. אם הצלחת לנפק רפליקה שעיתונאים יחשבו שהיא שנונה, הם יאמצו אותה בשמחה גם אם היא לחלוטין מתחמקת מהשאלה. נתניהו נשאל על אשתו, שמיותר להזכיר כאן את כל מעלליה, ובתגובה זוכה הקורא לשמוע על בעלה של לבני. בינגו.
"מזה חודש אני לא קונה עיתונים…" המממ…
מישהו אמר נתניהו? לא, כי פשוט עכשיו, כשהוא
מאייםמבטיח לעשות לחינוך את מה שהוא עשה לכלכלה, הייתי שמחה לדעת אם חוק השילוב הוא חלק מהתכנית החינוכית המפוארת שנתניהוזומםמתכנן עבורנו.ולגבי בעלה של ציפי לבני, יש לי הרגשה שככל שהקמפיין יתקדם נזכה לשמוע אמירות שוביניסטיות שלידן "ציפורה" של אהוד ו"נפתלי" של ביבי יהפכו למחמאות.
מנטפק – נראה לי שלשורה הזאת יש המשך רלוונטי. קוראים לו "המשפט הבא". כדאי שתקרא אותו.
כנגד אלו אשר / ה רואים בתקשורת
אנחנו במרחק שבועיים מפירסומו של טור מאת ברנע/קדמון/צרור/שלח (מה זה משנה? ממילא רוני רימון כתב אותו), תחת הכותרת: "כך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את בנימין נתניהו".
כדי לייעל את כתיבת הטור, יעשה שימוש בשטאנץ מ 2001 כשאותו הטור בדיוק נכתב על שרון.
אתה יודע שהתייבש לך המוח #37645 :
מספרים לך על נפתלי ו"סיר הסירים" זה הדבר הראשון שעולה לך לראש