מחול מהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות של העם הצ'רקסי. ניצניו צמחו לפני כמה אלפי שנים, בפולחנים הפגאניים בצפון מערב הקווקז עד שהגיעו לריקודי החיזור והמלחמה שאנחנו רואים היום.

חינוך למחול צ'רקסי הוא בראש ובראשונה חינוך לעמידה זקופה ונכונה. ילדי הצ'רקסים לומדים את רזי המחול ממש מהרגע שהם מתחילים ללכת והריקוד ממשיך להיות חלק מהם עד יום מותם. מעגל המחול הצ'רקסי מהווה בכל התכנסות מעגל חיזור בין רווקים ורווקות. הצעירים מתקשרים ביניהם באמצעות מגוון סגנונות ריקוד אשר מחקים את עופות השמיים ואת חיות השדה. על הרקדנים והרקדניות להציג אצילות וכבוד הדדי בד בבד עם תכונות המאפיינות כל אחד את מינו. כך שבכל תנועה אפשר לראות את הדיכוטומיה בין נוקשות המלחמה ועדינות החיזור.

ראשון סגנונות המחול הצ'רקסיים היה ריקוד הווג', אשר היה לו כאמור תפקיד טקסי – במיוחד בוריאציה של המחול העגול «ווג' חוראיי» – ובהמשך התפתחו סגנונות ריקוד נוספים. סגנונות המחול הצ'רקסי התפשטו בכל צפון הקווקז ואף מעבר לכך ובאותה מידה, הריקודים הצ'רקסים הושפעו גם הם משכניהם.
היום במולדת הצ'רקסים פועלות שתי להקות מחול מצליחות. אנסמבל קברדינקה מרפובליקת קברדינו-בלקריה (שעל שורשיו היהודיים כתבתי קצת החודש) ואנסמבל איסלמיי מרפובליקת אדיגיה.

יום המחול נוסד על ידי ארגון המחול הבינלאומי, שהוא ארגון גג לכל סגנונות המחול השונים. הארגון ממוקם בפריז, והוא מאגד את להקות המחול, בתי הספר, הסתדרויות והאיחודים החשובים ביותר של המחול בכל העולם. הארגון מוכר כארגון בינלאומי על ידי אונסק"ו. ארגון המחול ייסד את יום המחול הבינלאומי על מנת לקדם את אמנות המחול, להגדיל את המודעות הציבורית ולתת במה למרכזי מחול להציג את עבודותיהם בפני הקהל הרחב.

בסרטון המצורף תוכלו לצפות בקונצרט של להקת המחול הייצוגית של קברדינו-בלקריה – אנסמבל קברדינקה אשר מציגה מגוון רחב של ריקודים צ'רקסיים.

הפוסט יום המחול הבינלאומי הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.

היום ה-25 באפריל, יום בו הצ'רקסים מציינים בכל העולם אחד עשרה שנים לכינון יום הדגל הצ'רקסי «אדִּיגֵה נִיפִּם יְמָאף». בשפה הצ'רקסית ישנם שלוש מילים לציון 'דגל': בֵּרָאק', סַנְגָ'אק' ונִיפּ. שתי הראשונות ממוצא טורקי והשלישית היא ממקור צ'רקסי.

חגיגות הדגל מתקיימות זאת השנה השנייה בצל הריחוק הפיזי שמגפת הקורונה כפתה על כולנו. כתוצאה מכך, חלק מהארגונים הצ'רקסים דחו את התהלוכות המסורתיות ובמקומם החליטו לתלות את הדגלים שלהם על גגות ומרפסות בתיהם ולשתף אותם ברשתות החברתיות. גם במולדת לא יתקיימו תהלוכות המוניות ובמקומם יתקיימו כנסים וקונצרטים בהתאם להגבלות הקורונה של הפדרציה הרוסית.

הנפה היסטורית

הדגל הירוק עם שנים-עשר הכוכבים המוזהבים אשר מתחתם שלושה חצים שלובים הפונים מעלה, הונף לראשונה בשנת 1836 כמענה לצורך לאחד את כל הצ'רקסים כנגד תוקפנותה של האימפריה הרוסית. תיאור של האירוע ההיסטורי הזה מופיע בספר 'מסעות בצ'רקסיה', אשר נכתב על ידי הבריטי אדמונד ספנסר, שהיה גם עד ראיה לאירוע:

"עם שחרור האש מכלי נשקנו, אשר תמיד הודיעה על הגעתו של מפקד, מספר לוחמים אמיצים החלו דוהרים לעברנו מהאוהלים ומהסבך, ובתוך שניות מצאנו את עצמנו מוקפים במאות מהפטריוטים האצילים ביותר בצ'רקסיה; חלקם לבושים בתלבושת הפשוטה של הארץ, ואחרים בשריון שרשרת נוצץ. היה זה באותו הרגע שהמפקד האמיץ חירסיס-סולטן-אוגלו¹, פרש את הדגל הלאומי הנהדר שקיבל זה עתה מאיסטנבול, שיצרו ידיה היפות של נסיכה צ'רקסית בעלת מעמד גבוה באימפריה הטורקית.

למראה הדגל הלאומי שציפו לו רבות, אלפי חרבות התעופפו באוויר, וצעקה ממושכת אחת של אושר פרצה מן ההמון העצום. מעולם לא הייתה הפגנה גדולה יותר של התלהבות, וגם לא נחישות חריפה, של עם כלשהו להגן על ארץ אבותיו. הסכנה המשותפת שלהם התעוררה בחזותיהם, ובפעם הראשונה, התחושה של הצורך באיחוד, כמרכיב הראשון והכרחי ביותר להבטחת ההצלחה, כל גבר בכל רחבי הארץ נשבע לעולם לא להיכנע לרוסים, ולא להיכנס לכל קשר מסחרי, ולא לקיים כל תקשורת איתם, תחת כל יומרה. הסכסוכים הנצחיים שהתקיימו עד כה בין ראשי כל שבט ושבט, חדלו; והצ'רקסים הללו אשר פשטו אחד על שטחו של השני, נראו עכשיו יד ביד, מאוחדים על ידי הקשרים הקרובים ביותר של אחווה".

– א. ספנסר, מסעות בצ'רקסיה, כרך ב'. 1839, עמ' 234-235.

"אתם צ'רקסים וזוהי צ'רקסיה"

156 שנה לאחר מכן, עם נפילת הקומוניזם ויסוד הפדרציה הרוסית, צאצאי הצ'רקסים אשר שרדו את רצח העם ולא גורשו מהמולדת, התרכזו ברובם בשלוש רפובליקות חדשות בקווקז: אדיגיה, קראשאי-צ'רקסיה וקברדינו-בלקריה. כאשר דנו ביניהם הצ'רקסים של אדיגיה אודות הדגל הראוי לייצג את הרפובליקה החדשה שלהם, הם חזרו שוב לאיור המפורסם של הדגל בספרו של ספנסר והחליטו שאין יותר ראוי ממנו.

עם ניסוח חוקת הרפובליקה ב-24 במרץ 1992, הוכנס סעיף גם לדגל ומאז הוא משמש כדגלה הרשמי של רפובליקת אדיגיה. שתי הרפובליקות האחרות אימצו להן דגלים אחרים, אבל הצ'רקסים שגרו בהן הזדהו עם הדגל של אדיגיה כאילו היה של כל הצ'רקסים כולם.

עד לאותה שנה אגב, לא היה ספק שמי שעמד מאחורי רעיון איחוד הצ'רקסים תחת דגל משותף הוא לא אחר מאשר הסקוטי דיוויד אורקהארט, שפעל רבות לחיזוק הלאומיות בקרב הצ'רקסים במאה 19 בקווקז. בנאום שנשא בגלאזגו ב-23 במאי 1838, הוא מתאר את הסיבות שהביאו אותו לבחור בדגל הספציפי הזה כגורם מלכד ומאחד. נאום זה המשיך להתפרסם שוב ושוב בעיתוני הממלכה הבריטית עד סיום המלחמה הרוסית-צ'רקסית ב-1864. לפניכם קטע ממנו מתורגם לשפה העברית:

"…למרות שמספרם של הצ'רקסים מסתכם בין שלושה לארבעה מיליון, עדיין רק חלק קטן מהם נחשף לעול המלחמה. שום חיבור לא היה קיים ביניהם; לא הייתה להם מילת שמירה, לא נקודת מפגש, לא נציגות משותפת או סמכות עליונה; לא היה להם שום קשר עם מעצמות זרות, לא הייתה מערכת דיפלומטית, לא היו לא מאגרים או מחסני נשק, לא משמעת, לא דגל.

כיצד, אפוא, הצליחו לשמור על עצמאותם, לסכל את הדיפלומטיה ולעמוד בפני המשמעת של תוקפיהם? איך הם הצליחו להציב מחסום בפני התפרצות הנוודים של הדרום והצפון הרוחש?

הם הצליחו לעשות זאת באמצעות הערך של האינדיבידואל, על ידי כוחה של גבורה יחידנית. שָׁם הילד, כמו התינוקות של ספרטה, נחשב לרכוש הקהילה והוא מחונך לטובת הכלל, על ידי חינוך למשמעת בנפש ובגוף כאחד, תוך נתינת חוסן ופיכחון לראשון, וסיבולת וזריזות לשני. הילד, אשר הושם תחת ידיו של אב מאמץ, חוזר לביתו רק לאחר שזכה בזכויות הגבריות שלו על ידי מעשה לחימה כלשהו.

הביקור שלי בצ'רקסיה תוכנן לראשונה בעקבות המסקנה שההתנגדות שיש שם נגד רוסיה קשורה לאופי מוסרי גבוה, ועם אסוציאציות של כבוד ותהילה. נוכחתי לדעת שאת סודה של רוסיה יש לקרוא בקווקז, וכי ששם נמצאים גורמים חיוניים לשילוב לגדולתה של אנגליה, וחשוב מכך לרווחת האנושות כולה.

נוכח ראיות אלה, הפכתי נחרץ לחדור את חומת המסתורין אשר הקיפה את חוף קולכיס, או להיכחד בניסיון לעשות זאת.

ואכן נחתתי על החוף, בלתי חמוש ולבד – ואכן קראתי את המסתורין הזה, ותוך עשרים וארבע שעות מצאתי את עצמי יושב על פסגת גבעה, הקובאן זורם לרגליי, מולי נפרשו הנופים בלתי נגמרים של מישורי מוסקובאי ובעקבותיהם קווי הקלמיקים, מנוקדים במקבצים של קוזאקים, בעוד שמסביבי התאספו, בכל הדרם במערך העתיק שלהם, אלפי חזות לוחמים המציגים בגאווה הוד מלכותי.

כאן ראיתי את האנשים היחידים מנובה זמבלה עד טנג'יר – מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי – שמוכנים לנקום עלבון, או להתנגד לפגיעה מהצאר של מוסקובאי. ואז קפצה מפי הנבואה הבלתי רצונית, 'אתם כבר לא שבטים, אלא עם; אתם צ'רקסים, וזוהי צ'רקסיה.'

אבל ב'צ'רקסיה' היה צורך בשפה פשוטה. את התפיסה החדשה לא ניתן היה להעביר באמצעות היקש, או לאכוף באמצעות הנמקה; היה צורך באמצעי פשוט יותר, וסמל לאומי משותף הציג את עצמו לדעתי כתביעה היחידה לפרסום, ולרטוריקה היחידה שבאמצעותה ניתן היה לעורר אהדה לאומית ולהקים אמונה משותפת.

אך דגל או צבע רוכש את כוחו מהעבר – מחיבור עם אנשים גדולים – או מעקרונות בעלי תועלת, מזמנים שהיו בעבר – שתהילתם או זכרם, בעודם צפים במורד הזמן, קשורים לזכרונותיהם של גברים את שנות ילדותם, והם הופכים ביטוי של התפעלות מן הנפלא, של אהבה למה שטוב. צ'רקסיה, עם שושלת של חמשת אלפי שנים, לא הציגה אסוציאציות כאלה; אף גיבור לא הדף כובש – אף מחוקק לא נתן חירות ושגשוג על ידי מוסדות וחוקים – ואף סמל של משפחה אחת יכול היה להיבחר כביטוי לאיחודם הלאומי – מהצרכים הערומים של אותו הרגע, אפוא, היה על הצבע להיגזר בהתאם לנסיבות הרגשיות של אותו היום.

ירוק, היה זה שבחרתי. צבע הגלימה הפרושה על ההרים שלהם, ואשר מעיד על אמונתם למכה. עליו הנחתי צרור חצים, עם זרועותיהם המיוחדות, וכתר כוכבים, אשר בלילות הקיץ ישייכו אותם לחירותם וליצירותיו של בוראם, ותפארת השמיים.

שפה זו, שמדברת דרך העין אל הלב, הובנה; זעקת איחוד עלתה על הים השחור והתפשטה עד הים הכספי – אומה חדשה נקראה לתחייה. אם לא עולם חדש נקרא לחיים, נברא עם חדש, נחוש בדעתו לשנות גורלות של פעם. האנשים הללו הם שומרי דלתותיה של אסיה ואלופי אירופה. משני צידי ביצורי הקווקז הנמתחים לאורך 6000 מיילים, ומעבר להם ממזרח, משתרע הביצור ההודי של ההימלאייה, וממערב ההגנות האירופאיות של הקרפטים. חגורה בלתי ניתנת לחדירה של 3000 מיילים נמשכת אפוא בין אורדת הלוחמים בצפון לבין העמים הפראיים של הדרום, וההפסקות היחידות בקישור הם שני המעברים של הקווקז אשר פתוחים רק כאשר הצ'רקסים לא מאוחדים. האימפריות הרומיות והפרסיות בכוחן, ראו לנכון לסגור את השערים הללו. ביריבותם הם התאחדו כדי להגן על הקווקז. המחסום ההכרחי להגנתכם נמצא כעת לרשותם, והאנשים האלה בהגנה עצמית, קוראים לכם לעזרה בהגנה…"

– דויד אורקהארט, מתוך נאום בפני פורום הסוחרים של גלאזגו. 23 במאי, 1838.

בניית נרטיב ועיצוב זיכרון

בשנת 1993, אנחנו מתחילים לראות שישנו נרטיב שונה וחדש לסיפור של הדגל. הדבר מתחיל עם פרסום הרומן ההיסטורי 'אבן-ריחיים' «Жернова» פרי עטו מאשבשה איסחאק' – מי שנחשב לאחד מענקי הספרות של הצ'רקסים – ותופס תאוצה שנה לאחר מכן, עם יציאת הגרסה הצ'רקסית הנושאת את השם «Мыжъошъхьал» מִּזֻ ۧושְחָאל. מאשבשה, שעליו הוטלה המשימה על ידי הרשויות להכחיש כל התערבות חיצונית בסיפור הדגל, מציג נרטיב חדש ובו זאנוק’ה ספר-ביי – אחד ממנהיגי הצ'רקסים במלחמה הרוסית צ'רקסית – הוא זה שהגה והוציא לפועל את הכנת הדגל הצ'רקסי. כל זאת, תוך התעלמות מוחלטת מחלקו ההיסטורי של אורקהארט. כל עוד מתייחסים לכתוב כראוי – רומן היסטורי פרי מוחו של המחבר – ונהנים מהיצירה הזאת על ערכיה הספרותיים, אין שום בעיה כמובן. אבל הבעיה מתחילה כאשר מתייחסים לטקסט ברומן הזה כאמת היסטורית שאין עליה עוררין.

מאותו הרגע ועד היום, נדמה כי ה"ויכוח" הזה לא יגמר לעולם. אחד המשפטים שבו נתלים המצדדים בנרטיב של מאשבשה הוא תיאורו של ספנסר אודות "הצ'רקסית בעלת המעמד הרם" באימפריה העות'מאנית שתפרה את הדגל, כעדות לכך שהיא זאת שעיצבה את הדגל בהוראותו של ספרביי על מיטת חוליו באיסטנבול. יחד עם זאת, הם מתעלמים מאותו ספנסר שכתב כמה פסקאות לאחר מכן את הטקסט הבא:

"אותו זר ידידותי שלימד את הצ'רקסים את השימוש בהוביצר, לימד אותם גם את הצורך בממשלה פדרטיבית; על כך שאיחוד זה כוח, וכסמל לאיחודם, הכין דגל לאומי; הוא מורכב משלוש חצים מוזהבים, המוצלבים על רקע ירוק, ומעליהם מספר כוכבים לבנים, המייצגים את מספר השבטים המאחדים את הקונפדרציה."

– א. ספנסר, מסעות בצ'רקסיה, כרך ב'. 1839.

ה'הזר הידידותי' הוא לא אחר מאשר דיוויד אורקהארט, אשר ספנסר בכוונה לא מציין אותו בשמו, מחשש שכתב היד שלו יפול לידי המודיעין הרוסי.

חיזוק נוסף לפועלו של דיוויד אורקהארט, אפשר למצוא בספרו של ג'יימס בל, אנגלי נוסף ששהה בצ'רקסיה באותה תקופה כותב על חלופת מכתבים אשר הייתה מתבצעת בין הצ'רקסים לרוסים תחת אחד העצים בקו הגבול שבין הכוחות. אחד המכתבים של הרוסים, הוא מציין, מביע תרעומת על שיתוף פעולה הצ'רקסי-אנגלי:

"מדוע אתם מצפים לעזרה מאנגליה, אשר חלשה מידי בעצמה מלעזור לכם? אם אתם מקווים לשלום, הפנו אותו לעבר הרוסים, ואל תסמכו על האנגלי השקרן שנמצא בקונסטנטינופול, אשר שלח לכם דגל ועושה מכם שוטים".

בל. ג'יימס, יומן מגורים בצ'רקסיה בשנים 1837, 1838 ו- 1839. כרך א', עמ' 107, לונדון, 1840.

נוסף לוויכוח הגרסאות, ישנו הוויכוח או המספר הרב של הפרשנויות לגבי המשמעויות של סמלי הדגל. כאמור: הרקע ירוק, ועליו שלוש חצים שלובים הפונים מעלה, ומעליהם שנים-עשר כוכבים מוזהבים. ריבוי הפרשנויות כשלעצמו הוא לא דבר שלילי. בני אדם נוטים ליצוק פרשנויות רבות לסמלים שהם מזדהים איתם, ובכך הצ'רקסים לא שונים מהשאר. הבעיה מתחילה שההסברים או הפרשנויות מוצגים כאילו הם אמת מוחלטת או שהם אינם עומדים בקנה אחד עם ההיסטוריה וההיגיון.

מקובל על פי רוב לומר כי, הרקע הירוק מציין את הצבע הדומיננטי של מולדת הצ'רקסים ואת הצבע של אמונתם המוסלמית – לפחות ע"פ התיאור של אורקהארט. החצים השלובים מציינים את אחדותם של הצ'רקסים ואת פניהם לשלום, ואילו הכוכבים מציינים את השבטים הצ'רקסים. צבע הזהב מציין את המתכת היקרה ואת איכותם של מי שנמצאים מתחת לכוכבים הללו.

אבל גם את ההסבר הזה, ואת שאר ההסברים ניתן לתקוף בצורה כזו או אחרת. מה שמשאיר אותנו עם האמת הפשוטה – ברגע שיש ואקום מסוים בהסבר, היצירתיות האנושית נכנסת לפעולה וממלאת את החסר. אני מקווה שבעתיד אצליח לפרסם דיון היסטורי לגבי הפרשנויות כחלק ממאמר מקיף יותר על הדגל הצ'רקסי. אז בינתיים נשאיר את הנושא הזה כמו שהוא.

התעוררות לאומית

בשנת 2010, עם עליית הגל השני של התנועה הצ'רקסית הלאומית, נולד צורך באמצעי נוסף שיאחד את הצ'רקסים הפזורים ביותר מ-50 מדינות בכל העולם. היוזמה הייתה של 'החאסה של אדיגיה' – ארגון צ'רקסי לא ממשלתי – שבאותה הזמן הונהג על ידי חַפָּאיי אָרַמְבִּי. שני אנשים נוספים שהיו מבין אלו שסייעו לקדם את מיסוד יום הדגל באותו ארגון היו נָפְּסוּ נִיהָאד זכרונו לברכה ובְּרָ'אנֵה עלי, שניהם צ'רקסים בני כפר כמא שחזרו לגור במולדת ההיסטורית.

לתאריך שנבחר לציון יום הדגל עצמו אין משמעות יוצאת דופן בהיסטוריה הצ'רקסית, וככל הנראה הוא נבחר מסיבות פרגמטיות בלבד. אך לחודש אפריל עצמו יש משמעות שכן זהו אותו החודש שבו "חשפו" לראשונה את הדגל מחדש. ההחלטה לקיום את יום הדגל הצדיקה את עצמה ומאז מידי שנה, צ'רקסים בכל העולם חוגגים את ה-25 באפריל בתהלוכות, ריקודים וכן בכנסים ובסמינרים אקדמיים.

בעתיד כאמור, נפרסם בצ'רקסיולוגיה מאמר מקיף יותר על הדגל הצ'רקסי, אבל עד אז, שיהיה יום חג שמח לכל הצ'רקסים באשר הם.

_____
¹ הגייה טורקית לשמו הצ'רקסי של ח'ירציז' אלא [хъырцыжь алэ] אחד מגיבורי שבט אבדזאח.

הפוסט יום הדגל הצ'רקסי הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.

הצ'רקסים האמינו כי בחודש זה מתחילה לנשוב רוח מיוחדת אשר מפרה את האדמה. לכן זקני הכפר היו יוצאים להכות במטעי העצים תוך שהם אומרים: "הוי אלוהים, הַפְרֵה את העץ!" מתוך תקווה שהדבר הזה ירבה את שלל הקטיף. טקס נוסף היה להתיז וֻדְזִיפּס «Удзыпс» "מיץ עשבים" אחד על השני.

בזמן סופת הרעמים הראשונה של החודש, הזקנים היו דופקים על מחסני התירס והתבואה ואומרים: "כאשר הרעם רועם, כולם דופקים על מחסני התירס", פעולה זו למעשה נתנה את האות לחידוש המלאי במחסנים עד החורף הבא. חודש זה היה מלא גם בתפילות וטקסים הקשורים לשחרור הטלאים לעדר והתחלת היציאה לרעיית הכבשים. ולכן היו תפילות רבות לעשב טוב שימלא את תאבונם של הבהמות.

בתקופה הפגאנית, חודש זה היה שייך במידה רבה ל- ימיש או אמיש «Емыщ». אמיש נחשב לאל החיות והעדרים במיתולוגיה הצ'רקסית. על פי האגדה, אמיש היה תופס חיות בר מהיער ונותן אותם לנארתים (גיבורי המיתולוגיה הצ'רקסית) על מנת שיבייתו וירבו אותן. עם הזמן הוא החל לחלק את מלאכתו עם אַחין, ובסופו של דבר אמיש הפך להיות אל הכבשים והבהמות הקטנות ואחין לאל הבקר והבהמות הגדולות. הצ'רקסים הקדמונים האמינו שלאמיש יש שופר קסום שבעזרתו הוא יכול היה לשחרר את הכבשים העקרות ולהפוך את העדר לפורה מאוד.

הפוסט אפריל הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.

רוב הצ'רקסים בפדרציה הרוסית, להוציא את הקהילות שנמצאות במוסקבה ובסנט פטרסבורג, עדיין נמצאים על אדמתם ההיסטורית. יחד עם זאת, הם מחולקים לשני מחוזות גדולים: מחוז קרסנודאר ומחוז סטברופול וארבע רפובליקות – אדיגיה, קרצ'אי-צ'רקסיה, קברדינו-בלקריה וצפון-אוסטיה. רק באחת () מהן – קברדינו-בלקריה – הצ'רקסים מהווים רוב. ועד היום יש מדיניות רשמית שמעודדת רוסים אתנים להגר לאזורים הללו.

כך שהקולוניאליזם הרוסי לא השתנה הרבה מאז סיום רצח העם הצ'רקסי ותוצאותיו ההרסניות. מדיניות ה"הפרד ומשול" היתה המודל שהשתמשו בהם הצארים, הקומיסרים הסובייטים וכיום הפקידים של הפדרציה הרוסית. למרות שהרפובליקות הצ'רקסיות שכנות, הן נחשבות ל"ישויות" נפרדות, האוכלוסיות שלהם נחשבות ל"עמים" שונים או לפחות הם נקראים בשמות שונים, והזכויות הקבוצתיות שהם הצליחו להשיג עם נפילת המשטר הקומוניסטי מתמוססות עם השנים.

המפקד האחרון בפדרציה הרוסית נערך בשנת 2010. אם לא יהיה שינוי נוסף, מפקד האוכלוסין הבא בפדרציה אמור להתקיים במהלך השנה הנוכחית וזאת לאחר שביצועו נדחה משנה שעברה בעקבות התפשטות מחלת הקורונה.

בסרטונים הבאים [רוסית עם כתוביות באנגלית], אפשר לראות את השינויים הדמוגרפיים בקרב כל הקבוצות האתניות מאז תחילת תיעוד המפקדים, ברפובליקות: קברדינו-בלקריה, קאראצ'אי-צ'רקסיה ואדיגיה. לשינויים כמובן יש הסברים שונים אבל המדיניות הכללית נשארת זהה.

למרות שבסרטונים ובתמונות המצורפות, השם לציון אוכלוסיית הצ'רקסים בה לידי ביטוי בשם אדיגי «Адыги» במפקד עצמו ישנה אפשרות להירשם תחת מספר שמות כמו: אדיגי, צ'רקסי, קברדיני ושפסוגי, תלוי באיזור שבו חיים המשיבים. בשנים האחרונות ישנו דיון מתמשך בקרב הצ'רקסים בשלושת הרפובליקות השונות לגבי חשיבות השימוש בשם אחד לציון כל הצ'רקסים ברוסיה וחילוקי הדעות עדיין ממשיכים ערב עריכת המפקד החדש. אבל על כך נפרט בפוסט אחר.

הפוסט על קולוניאליזם ודמוגרפיה הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.

Адыгэ илъэсыкIэ – Гъэтхапэм и 21-рэ

הערב מציינים הצ'רקסים בעולם את ראש השנה הצ'רקסי. החגיגות בצל מגיפת הקורונה העולמית, תהיינה שונות מהרגיל כמובן, אך כולי תקווה שכשם שחג זה מציין את בוא האביב ואיתו גם את בוא התקווה, כך גם יום זה יסמל את היפוך היוצרות והחל מהיום נתחיל לראות את התגברותנו על המחלה הארורה הזאת. אך לפני שנתחיל לספר על ראש השנה הצ'רקסי, נספר תחילה מעט על לוח השנה.

כמו לרבים מעמי העולם העתיק, לחודשי השנה הייתה משמעות רבה גם בעבור הצ'רקסים. אורח החיים החקלאי והפסטורלי ומזג האוויר שהביא עמו כל חודש, השפיע בצורה משמעותית על ההתפתחות התרבותית והדתית שלהם.

למרות שאין עוררין על כך שלוח השנה הצ'רקסי נחשב לאחד העתיקים בעולם, לא באמת ידוע מתי החל בו השימוש. באינטרנט ניתן למצוא פרסומים רבים המציינים כי השנה, שנת 2021 בלוח השנה הגרגוריאני מקבילה לשנת 6,230 בלוח השנה הצ'רקסי אך אין לכך שום תיעוד מהימן ומוטב היה אם לא היו מפיצים זאת. עליכם הקוראים לקרוא כל דבר המתפרסם באינטרנט על הצ'רקסים (ובכלל) בזהירות המתבקשת וחובתם של מי שמעלים מידע לבדוק היטב את המקורות שלהם.

העם הצ'רקסי עבר תמורות רבות באמונותיו הדתיות. החל באנימיזם, המשך בתקופה פגאנית ונוצרית, וכלה בדת האסלאם. התוכן התרבותי שיצקו לכל חודש הושפע מהאמונות הללו ושרידים רבים לכך ניתן לראות בשמות החודשים, בטקסים ובאופי התפילות שנשאו והשירים ששרו בהם.

היסטוריונים מעריכים כי שמות החודשים התפתחו בהדרגה עד אשר הגיעו למצב שבו הם נמצאים היום. תחילה נהגו הצ'רקסים לחלק את השנה לשתי עונות בלבד- «Гъэмаф» רֵ'מָאף: קיץ ו-«КIымэф» צִּ'ימָאפֵף: חורף.

במשך השנים נוצר צורך בדיוק עדין יותר והוסיפו בין העונות הללו גם את «Гъатхэ» רָ'אתְחֵ'ה: אביב, ואת «Бжьыхьэ» בְּז'יחָה: סתיו. בסופו של דבר, חילקו כל עונה לשלושה חודשים שמהווים את תחילתה (פֵּה – пэ ), אמצעה (קֻו -ку) וסופה (צֵּ'ה – кӏэ). עם הזמן, החודשים קיבלו משמעויות נוספות וכך התווספו גם השמות האחרים.

מספר הימים בשנה על פי הצ'רקסים היה 360 יום, כל חודש מנה 30 יום וחמישה-שישה ימים נוספים נבחרו כימי תפילה. השמש, הירח והכוכבים מילאו תפקיד חשוב בקביעת הזמנים, ובכל כפר היה עץ גדול שעל פי הצל שלו ידעו את שעת היום. כמו כן, נקודות היפוך החורף והקיץ (21 בדצמבר ו- 21 ביוני בהתאמה) וימי שוויון האביב והסתיו ( 20-23 בחודש מרץ ו- 22 בחודש ספטמבר בהתאמה) מילאו גם הם תפקיד חשוב בלוח השנה הצ'רקסי.

החודש הראשון

החודש הראשון נקרא – «Гъэтхапэ» רֵ'תְחָ'אפֵּה: תחילת האביב. או «Уэдыбэ» וַדּיבֵּה: רזון רב (אצל החיות והאנשים).

תחילת השנה החדשה בקרב הצ'רקסים הייתה מקושרת עם יום השוויון האביבי שחל ב- 21-22 לחודש מרץ. הם האמינו כי ביום בו שעות היום והלילה משתווים, הטבע מתחיל להתחדש והקיץ מתחיל להתגבר על החורף. לכן, לפני תחילת החריש הם היו עורכים טקסים רבים שיכלו לפי אמונתם להעיר את האדמה מחדש ולתת יבול נאה.

את ראש השנה, הצ'רקסים היו חוגגים במשך שלושה ימים. אסלאן טוו, אחד מהחוקרים הבכירים במוזיאון הלאומי שבאדיגיאה בקווקז, מספר כי בערב ראש השנה בני המשפחה היו מקריבים קורבן ובשר החיה שימש להכנת מאכלים רבים. האמונה הייתה – ככל שירבו המאכלים על השולחן כך תרבה הברכה לשנה הבאה. כל בני המשפחה, כולל הצעירים ביותר, נשארו ערים כל הלילה על מנת לפגוש את השנה החדשה. לפני עלות השחר, כל צעירי הכפר נשלחו לשחייה בנהר. האמונה הייתה שמיי הנהר באותו הרגע הם הקדושים ביותר ואסור על הצעירים לפספס זאת. למרות מזג האוויר הקר, לא היה להם חשש מהתקררות.

בבוקר, ממש לפני הזריחה, האדם המבוגר ביותר בכפר לקח את כל התושבים לברך את עליית השמש ביום הראשון של השנה. כולם הפנו את מבטם למזרח וחיכו לאור. המבוגר ביותר בראש, מעט אחורה משני צידיו שני המבוגרים הבאים אחריו, ומצד כל אחד מהם – ילד וילדה על מנת לסמל את מחזור החיים. האדם בחזית החזיק קערת משקה בכל יד, וביד שמאל החזיק גם שלוש עוגות עם ציפוי שונה על כל אחת. כאשר זרחה השמש, נשא תפילה, לגם מהמשקה, תקע בשופר ונגס חתיכה מהעוגה וכך העביר אותם למבוגרים אחריו. לאחר התפילה התושבים חזרו לבתיהם לעריכת סעודה משפחתית ושאר חגיגות.

יום זה היה גם אחד הימים של ה"תיש המרקד". כאמור, אותו אדם שעטה את מסכת התיש יכול היה להרשות לעצמו דברים שבדרך כלל אסור היה לעשות אותם על פי הקודים בחברה הצ'רקסית. למשל: בימים רגילים היה חובה לשמור על ריחוק מסוים מאישה לא נשואה ועבירה על כך בפומבי הייתה גוררת סנקציה מיידית. וביום הזה, הוא היה יכול לאחוז בידה של נערה ולהזמין אותה לרקוד עמו. בהמשך היום ה"תיש המרקד" ליווה את שאר ילדי הכפר באיחולי "חג שמח" מבית לבית תוך קבלת מתנות וממתקים מהתושבים. לקראת ערב, מספר נערים נשלחו לכל שכונות הכפר על מנת להודיע מתי והיכן ייערך פולחן החג למחרת.

ביום השני, כל תושבי הכפר התאספו ליד אחד מ"העצים הקדושים" ואז החל פולחן הקורבן. זקן התושבים שפך על החיה משקה מקודש ונגע בה בסכין שמעולם לא נעשה בה שימוש. הסכין הועברה מיד ליד בין כל הגברים על מנת להפוך אותם לחלק מטקס הקורבן. לאחר שנשחטה דמה נאסף, נשמר במשך כל השנה ונחשב לקדוש. מבשרה הוכנה ארוחה חגיגית שאליה הוזמנו כל תושבי הכפר מהצעיר עד המבוגר. לאחר הסעודה, התפנו כולם לתחרויות החג שארגנו הצעירים. קליעה למטרה, קפיצה לרוחק, הליכה על חבל ומשחקי סוסים היו חלק ממגוון המשחקים. הזוכים במקומות הראשונים קיבל פרסים יקרי ערך ולקראת הערב נערך הג'גו (הריקוד) הגדול בהשתתפות כל התושבים.

היום השלישי היה מוקדש כל כולו לביקור קרובים וחברים. ועם סיום החג החלו לחלק את מטלות היציאה לחריש.

חודש זה היה מרובה בעבודה פיזית קשה, שכן החריש באותם ימים לא היה דבר קל. מסיבה זו הייתה חשיבות רבה למשמעת בעבודה ועבירה על החוקים הייתה גוררת קנס. בכל שדה חריש היו תולים דגל צהוב שמסמל את צבע היבול, ובעזרת דגל זה היו מסמנים לעובדים את זמני המנוחה והפסקות האוכל. העבודה נעשתה כל השבוע ויום החופש היה בדרך כלל ביום ראשון, ולאחר מכן הפך להיות יום שישי.

אם בקרב העובדים היה נשוי טרי, והוא היה מתגנב לחיק אשתו הצעירה בלילה שלאחר העבודה, המבוגרים היו דורשים ממנו כופר של גבינה מעושנת. אם הוא היה אומר ש'הוא לא עז' ומסרב. אז היו לוקחים את השמנה בין העזים שלו והיו מכינים ממנה את ארוחת הערב, תוך כדי שהם לועגים לו ואומרים ש'העז הגדולה הקריבה את העז הקטנה'.

בעוד שחקלאות נותרה עדיין מנת חלקם של הרבה צ'רקסים בקווקז, חגיגות ראש השנה הצ'רקסי במתכונת הישנה נעלמו בשלב מסוים מההיסטוריה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חלה התעוררות בציון היום הזה ובהרבה מקומות בקווקז נהוג לחגוג אותו היום בעריכת ווג' (מופע מחול) גדול בערב החג.

הפוסט ראש השנה הצ'רקסי הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.

אחד מעמודי התווך של כל חברה באשר היא השפה שבה דוברים חבריה. היא זו שמכתיבה את הקשר לעבר ההיסטורי שלהם, מנחה את חייהם בהווה וטווה את עתידם המשותף. הצ'רקסים בכל העולם נמצאים כיום במלחמה מתמדת לשימור שפתם בפזורה ובמולדת. במלחמה זו נפלו חללים אין ספור ואיתם נכחד הון תרבותי יקר מפז.

למרות שבשנים האחרונות נראו כמה ניצני תקווה, הנתונים באופן כללי לא מבשרים טובות לעתיד השפה. בני הקהילה הצ'רקסית הקטנה בישראל אמנם יכולים להתגאות במידה רבה על שמירת שפת אמם בהשוואה לקהילות האחרות. אך אסור להם להיות שאננים לגבי עתידה ולשינויים התדירים המתרחשים בה.לשפה הצ'רקסית יש חלק חשוב בבניית זהותו של הדור הצעיר ועליהם להשקיע את מרבית המאמצים ליצוק את התוכן הראוי לה. הגייה לא נכונה, דקדוק שגוי ותחביר מוטעה הם מנת חלקם של רוב הצעירים, אבל הם רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר של קשר הולך ופוחת עם שפת האם.

ללימודי השפה בישראל ובעיקר בישוב כפר קמא, היו שתי זריקות מרץ עיקריות לאורך השנים. האחת עם הבאתו של הבלשן ג'ון קטפורד בשנות ה-70 והשנייה עם הגעתו של המחנך רוסלאן טוו מהמולדת בשנות ה-90. בימינו דרושה יצירת אסטרטגיה חדשה ללימודי השפה –

בקשת סיוע מקרנות ממשלתיות וחוץ ממשלתיות להצלת השפה הצ'רקסית.
הפקת לקחים מהעבר תוך התאמת שיטות ההוראה למאה ה-21.
הכשרת מורים ומחנכים ברמות הפדגוגיות והלשוניות הגבוהות ביותר.
הפקת תכנים וירטואליים ופיזיים, ושיתוף פעולה עם צ'רקסים בכל העולם.

אם צעדים אלה לא ינקטו, אז גם הגאווה על שמירת השפה בקרב הקהילה הצ'רקסית הקטנה בישראל תהיה רק זיכרון עמום.

הפוסט יום השפה הצ'רקסית הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.

אם עוד לא קראתם את הפוסטים הקודמים בסדרה, אתם מוזמנים לעשות כאן.

אחוות לוחמים

בניגוד להיררכיה המבנית שציינתי באחד הפוסטים הקודמים בסדרה כמו: משפחה מורחבת «לָ῀אקֻ'וַה» או שבט «לֵ'פְּק'», אחוות הלוחמים «לֵ῀אוּז'» הייתה קבוצה של אנשים אשר התגבשה לא על בסיס משפחתי ולא על בסיס אזור גיאוגרפי אלא על בסיס של שבועה.

תחילתה של תופעה זו ככל הנראה היתה בקבוצה של פליטים משבטים פיאודליים, או בפושעים נמלטים אשר נשבעו אמונים זה לזה וקיבלו את כוחם בהיותם שייכים לקבוצה אחת. במובן הזה, אם היה לנו מספיק מידע כתוב עליהם, מעניין היה להשוות אותם לרונין של הסמוראים.

בהמשך, היקף התופעה ומספרה הלך וגדל עד אשר התפשט לשטחי כל השבטים הצ'רקסים. ג'יימס בל מספר שהאחוות הללו פרוסות בכל רחבי צ'רקסיה והם אלו שעודדו במידה רבה את המעבר של המערכת המשפטית הצ'רקסית המסורתית לפיצויים באמצעות קנס «לִ'י-וָאסֵה» במקום 'דם בעבור דם' «לִ'י-שֵ῀ז'». למעשה, הוא טוען שהן מהוות את מנגנון השלטון הקיים בצ'רקסיה אך באותה מידה הוא תוהה מדוע כל כך מעט נכתב עליהן, אם מדובר בתופעה מאוד עתיקה בחברה הצ'רקסית כפי שמספרים לו.

ג'ון לונגוורת', אנגלי נוסף ששהה בצ'רקסיה קרוב לשנה, טוען כי בניגוד לשאר המבנים החברתיים המוכרים, חברי האחוות הללו חיו רחוק אחד מהשני ולא היו נתונים למרותו של אף מנהיג. הן היו נוצרות לצרכים חברתיים ומשפטיים ולא לצרכים מלחמתיים או פוליטיים. בפוסט "איך נשמר הסדר החברתי בצ'רקסיה" הרחבנו למשל על תפקידם החשוב בויסות השכר והעונש שהוטלו על חברי כל קבוצה במקרה שבו עברו על חוקי האדיגה ח'אבזה. והם למעשה היו הדבר הכי קרוב ל"רשות המבצעת" של פסקי הדין של הח'אסה.

שבועה בין חברים תחת אחווה מסוימת באה לידי ביטוי בשורה של חוקים ונורמות אשר הלכו והסתעפו עם השנים. לכל אחווה היה שם ומעמד משלה והגדולות ביניהן יכלו להגיע למספר של אלפים. על פי היוקרה וההערכה האישית לה זכו החברים הכוללים אותה, אחווה מסוימת הייתה יכולה להיות בעלת השפעה עצומה או לחלופין מועטה מאוד. כמו כן, היו אחוות לאיכרים ולצמיתים כשם שהיו אחוות לנסיכים ובני אצולה.

חברי כל בני האחווה נחשבו לאחים ממש. כתוצאה מכך, הפרה של החוקים והנורמות הנובעים מהקשר הזה, היתה יכולה להטיל בושה גדולה או לגרור עונשים חמורים. נישואין בתוך הקבוצה תמיד נחשבו לגילוי עריות ולמעשה זהו אחד הפשעים הבודדים בצ'רקסיה אשר יכול היה להיגרר לגזר דין מוות. מסיבה זו, כל חבר יכול היה להיכנס לבית משפחתו של אחיו באופן חופשי. בנוסף, על כל חבר הייתה מוטלת החובה לעזור לאחיו בעת מחסור או צרה – אבדן הכנסה, עזרה במימון דמי המוהר של נישואיו, מתן מחסה והגנה לאחד מאורחיו, השתתפות בקנס שהוטל עליו בעקבות פשע שביצע וכד'. יחד עם זאת, במקרים בהם מדובר בפושע שחוזר על מעשיו, האחווה הייתה מסלקת אותו משורותיה.

עם התחזקות כוחה של הח'אסה באמצע המאה ה-19, ההשפעה של אגודות הלוחמים הלכה ופחתה במיוחד עם הניסיונות לאיחודים הבין שבטיים. יחד עם זאת, ההרס והחורבן שנחתו על הצ'רקסים בעקבות רצח העם הצ'רקסי, הביאו לכך שגם המבנה החברתי הזה אבד לבלי שוב.

מתוך:
וולטר ריצ'מונד, צפון מערב הקווקז: עבר, הווה ועתיד, ראוטלג', ניו-יורק 2008.
ג'יימס בל, יומן מגורים בצ'רקסיה בשנים 1837, 1838 ו- 1839. כרך א', לונדון, 1840.
ג'ון לונגוורת', שנה בקרב הצ'רקסים, כרך א', לונדון, 1840.

הפוסט אחוות לוחמים הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.

מעבר להיותו מקור לגאווה לאומית, אֻושְחֵۧמָאף נחשב עד היום, לסמל חשוב מאוד בעבור הצ'רקסים. ואפשר לראות אלמנטים ממנו בהרבה מהלוגואים של ארגונים ועסקים צ'רקסיים בכל העולם.

על פי המיתולוגיה הצ'רקסית, אֻושְחֵۧמָאף הוא הר מקודש משום שזהו מקום משכנם של האלים – המקבילה הצ'רקסית להר האולימפוס היווני, אם תרצו. וזה לא מקרי. הדמיון בין המיתולוגיה היוונית למיתולוגיה הצ'רקסית חוזר על עצמו בהרבה סיפורים, שכן בין התרבויות הללו התקיים קשר של מאות שנים לחופי הים השחור. על פי המיתולוגיה היוונית, עונשו של פרומתאוס – הטיטאן שגנב עבור בני האדם את האש מהאלים – היה להיקשר להר הזה בקווקז תוך שהעיט מנקר את הכבד שלו, יום אחר יום, עד אשר הרקולס נחלץ לעזרתו.

קטעים מהסיפור היווני הזה אפשר למצוא בכמה סיפורים במיתולוגיה שלנו. אצל הצ'רקסים זהו הנארת סָאוְסֵרֻוּקֻ'ו שגונב את האש (מהענק ולא מהאלים), אבל הוא יוצא מההרפתקה הזאת ללא עונש. אך על מנת למצוא המשך לסיפור של פרומתאוס ועונשו, על הקורא לחפש סיפור אחר במיתולוגיה הצ'רקסית – סיפורו עונשו של הנארת נַסְרֵן זָ'אקֵה.

אבל על כך וסיפורים אחרים, נכתוב בפוסט אחר.

הפוסט הר האלברוס הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.

אם עוד לא קראתם את הפוסטים הקודמים בסדרה, אתם מוזמנים לעשות כאן.

חָ'אסֵה «Хасэ»

אחד המנגנונים החברתיים החשובים ביותר של הצ'רקסים היה החָ'אסֵה «מילולית "לשבת עם"» או במובן היותר רחב שלה – הזֵפֵס «מילולית: להגיע אחד אל השני». מדובר היה באסיפת עם או בכנס אד-הוק שהיה צריך להחליט בנושאים חשובים בנוגע לעתידם של הצ'רקסים. נידונו בה סוגיות רבות מחיי היומיום, כגון סכסוך בין שתי משפחות, עבירות אזרחיות ופליליות, רעב, מגפה והחלטות על מלחמה ושלום.

החָ'אסֵה, שצורתה הייתה מעגלית, התנהלה באופן "דמוקרטי" לחלוטין. בשבטים הפיאודלים, מי שהובילו את החָ'אסֵה היו הנסיכים ומעמד האצולה, ובשבטים השיוויוניים – לרוב היו אלה הפָק'וֹלְ῀. יחד עם זאת, זכות הדיבור הייתה נתונה לכל משתתף מבלי להתחשב בעושרו או במעמדו החברתי, וכל אחד יכול היה להשפיע על התוצאות, אף על פי שבמקרים יוצאים מן הכלל נאסרה זכות הדיבור על משתתפים מתחת לגיל ארבעים, ודעתם של הנציגים הזקנים זכתה בדרך כלל לכבוד ולהערכה רבה.

משך זמן האסיפה השתנה מאחת לרעותה והיה תלוי בסוג הבעיות והסוגיות שנידונו. מספר המשתתפים באסיפה נע מעשרות עד לכמה אלפים, והיא הייתה יכולה להימשך עשרה ימים ואף יותר. המשתתפים הקפידו על קיומן של הוראות מחמירות. ויכוחים קולניים, ירי וגידופים נאסרו. ברגע שההחלטה התקבלה, הנוכחים היו צריכים להישבע ולחתום על ידי חותם אישי או טביעת אגודל הטבוע בדיו על מסמך שנרשמה בו ההחלטה. לעתים מזומנות השתתפו גם הנשים באותן אסיפות עממיות, ובייחוד אלו שלא היו נשואות.

אחד החסרונות המהותיים של החָ'אסֵה היה ההכרח שההחלטות תתקבלנה בהצבעה פה אחד. מספיק בנציג אחד, שיחלוק על נוסח ההחלטה, כדי לפזר אותה ללא כל החלטה. ליקוי נוסף במערכת היה היעדרה של רשות מבצעת כדי להבטיח או להוציא אל הפועל את ההחלטות שהתקבלו. מכאן שכל יעילותה הסתכמה רק בהיותה גוף מייעץ – מה שהקשה, ככל הנראה, על המעבר מחברה שבטית שוויונית למעמד של מדינה. יחד עם זאת, כשהאיום הרוסי גבר בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, התעצם כוחן של החָ'אסות גם כן והן החלו לפעול ביתר יעילות בתור אמצעי שלטוני. לכן גם לצחות-לשון היתה חשיבות רבה בתרבות הצ'רקסית. כי ההסכמה הייתה בכיסו של מי ששכנע את השומעים ולא בהכרח למי שהיה לו הכוח והממון.

תְחָۧארִיאוֹ חָ'אסֵה ו- זָאוַא זֵאוּצ'

לחָ'אסֵה היו שני מובנים.
מובן משפטי: תְחָۧארִיאוֹ חָ'אסֵה «ТхьэрыIо Хасэ»
מובן פוליטי/מלחמתי: זָאוַא זֵאוּצ' «Зауэ зэIокI»

כאשר היה צורך לכנס חָ'אסֵה, היו מגיעים להשתתף בה תְחֵۧמָאתֵה (נציגים מכובדים) שנבחרו לייצג כל קֻ'וָאג' (כפר) או כל לִּ῀יאוּז' (אגודת לוחמים – עליה נפרט בפוסט נפרד). נציגים אלו נבחרו בהתאם ליושרם, חכמתם וניסיונם והם נשבעו בחגיגיות לעשות דין צדק על פי מצפונם ללא כל פניה וללא קבלת שוחד שעלול להטות את הדין.

כנס מכובדים זה נקרא תְחָۧארִיאוֹ חָ'אסֵה, קרי, חבר מושבעים או שופטים. אם הקרקע הייתה במצב ראוי הם התיישבו עליה, ואם לא הם עמדו במעגל בשדה המשפט. אחרים נשארו רכובים על סוסיהם ועקבו אחר ההתפתחויות מוכנים להביא בכוח לפני המבוגרים כל אדם שהיה מעורב בפשע ועלול לגלות התנגדות, להתייצב בפני השופטים. כאשר האחרון הופיע והודאתו תאמה את הראיות נגדו, מיד נפסק כי עליו לשלם את הקנס הקשור לעבירתו. התשלום היה נגבה מיידית לאחר ההרשעה. על מנת להרשיע אדם שלא הודה היה צורך בשבועה של שני עדים לפחות, מכיוון שגם שבועתו של הנאשם נלקחה בחשבון. אם הדין היה גזר דין מוות – פסק דין שניתן לעיתים רחוקות מאוד – הקֻ'וָאג' או הלִּ῀יאוּז' שאליה היה שייך, יכולו לבקש להמיר זאת בתשלום כופר – ל'י-וָואסֵּה.

הזָאוַא זֵאוּצ' היתה כשמה כן היא – אסיפת מלחמה. היא התכנסה בעקבות הכרזת מלחמה על הצ'רקסים או לשם התיעצות לפני קרב ספציפי. היא הייתה יכולה להתקיים ברמה של שבט או ברמה של מספר רב של שבטים. בדרך כלל, החלטותיה הראשונות היו לעשות את כל המאמצים הפוליטיים הדרושים כדי להימנע מקרב, בד בבד עם הכנה של אסטרטגיות לפעולה צבאית על ידי בחירת מפקד הצבא. לכל קרב נבחר כל פעם מפקד הצבא המתאים ביותר.

מנגנון משפטי חשוב שהצליח לצמוח תחת החָ'אסֵה במאה ה-19 היה בית המשפט השרעי המוסלמי. ואת הכוח שלו הוא קיבל בהחלטה של חָ'אסֵה שהתקיימה ב-1822. אבל למרות הכבוד שרחשו הצ'רקסים לאנשי הדת בין אם כעדים ובין אם כיושבי ראש בית הדין, עדיין הם כיבדו את החלטותיהם בהתאם למנהגים הקדומים בלבד.

למרות כל זאת, לאנשי הדת היה תפקיד חשוב בלימוד קריאה וכתיבה לבנות ולבנים, ובמידה מסוימת – כפי שהזכרנו בפוסטים הקודמים – גם לשינוי הסדר החברתי הפיאודלי. הקריאה לשיוויון חברתי בבסיס האיסלאם הביאה להחלשת המעמדות הגבוהים, ולפנייה תכופה יותר של האיכרים לבית הדין הזה במקום הפנייה לבית הדין המסורתי שהתבסס על הח'אבזה.

לאחר רצח העם וכיבוש צ'רקסיה על ידי הרוסים, הצ'רקסים התפזרו לכל קצוות האימפריה העות'מאנית, והמוסד של החָ'אסֵה הלך ונעלם לחלוטין. בהמשך, כל קהילה צ'רקסית בפזורה סיגלה לעצמה סגנון ניהול המיוחד לה ובמקביל החלו לעלות דמויות כגון פקידים בשלטון העות'מאני או מנהיגים ומלומדים דתיים לניהול חיי הקהילה. יחד עם זאת, עד היום, כאשר רוצים לתאר שם של מועצה, עמותה או ארגון מסוים, ואפילו את שם המועצה המקומית בכפר כמא בשפה הצ'רקסית, מקובל להשתמש בשם חָ'אסֵה.

מתוך:
יחיא חון, צופיות והתנגדות, אוניברסיטת חיפה, 2010.
וולטר ריצ'מונד, צפון מערב הקווקז: עבר, הווה ועתיד, ראוטלג', ניו-יורק 2008.
מֵפֵדְז סָארָאבִּי, אדיגה ח'אבזה, נאלצ'יק, 1994.

הפוסט ח'אסה – מועצת החכמים הצ'רקסית הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.

השקט, הניקיון, החצרות המטופחות והציוריות, וכמובן היצירתיות האסתטית שבגרעין הישן בישוב. כל אלו מהווים את מושא פליאתם והערכתם למקום שאליו הם הגיעו. לעיתים קרובות המבקרים שולפים טלפונים ומתחילים לצלם כל דבר שהם רואים, על מנת לשתף את החברים שלהם במעט מאותה החוויה.

הרבה פעמים אנחנו לא מבינים את פשר הפליאה. אם תשאלו אותנו, הכפר שלנו לא כזה נקי, לא כזה מסודר וכבר לא כזה שקט. ואם הייתם שואלים את ההורים שלנו, או את הסבים שלנו – המצב גרוע עוד יותר!

אחד המשפטים הנפוצים שאנחנו שומעים מפי המבקרים הוא: "הכפר שלכם כל כך נקי ושקט שצריכים להביא לפה אוטובוסים רבים של ישראלים כדי להראות להם שאפשר לחיות גם אחרת". על כך אנחנו עונים מייד בשאלה רטורית: "ואם יבקרו אותנו בכמויות כאלו, האם כפר כמא תמשיך להיות נקיה ושקטה?"

בעיני מדריכי קבוצות, זה כל כך "לא תיירותי" מצידנו לומר זאת. הרי "יותר מידי מבקרים" זה אף פעם לא משהו רע. הצדק היה איתם כמובן, אם היה מדובר אך ורק במיזם תיירותי. יחד עם זאת, פילוסופיית העבודה שלנו בכל שנותיו של מוזיאון הצ'רקסי הייתה ועודנה – שימור והפצת התרבות. וכל זאת מתוך הנחה שככל שיכירו אותנו יותר לעומק, כך נוכל לשמר את הקיים לאורך זמן.

סמטאות כפר כמא והאנשים החיים בתוכם, הם עדות חייה לכל הערכים הצ'רקסיים אליהם נחשפים המבקרים בזמן ההדרכה במוזיאון. אם נפגע במרקם הזה, הרי שאנחנו מועלים בתפקידנו כמשמרי ומפיצי התרבות.

צ'רקסים יכולים להיות מארחים מעולים כמובן. אך לאירוח שלהם יש גוון אחר מהמקובל במזרח התיכון. האיפוק אשר מזוהה עימם כל כך, בא לידי ביטוי גם בהכנסת האורחים שלהם. העובדה שאבותיהם אירחו במשך מאות שנים עוברי אורח בחינם, מהווה עבורם את אחת המשוכות הפסיכולוגית הגדולות לצמיחת "תרבות הצימרים" המזוהה כל כך עם היישובים בגליל ובגולן.

בנוסף, הם לא יוצאים בריצה לעבר אורחיהם בידיים פתוחות בקריאות של "ברוכים הבאים!". הם לא מעמיסים על השולחן אוכל לפני שהאורחים שלהם נרגעים מהמסע שלהם. והם לא יוצאים מגדרם להודות לאורחים שבאו לבקר אותם. אז גם שם, האורחים מרגישים שמשהו קצת שונה.

ובסמטאות, באחד הימים בסיור עם קבוצה קטנה, אנחנו רואים דוכן במרכז הישוב ועליו כל מיני פריטים. "תראו תראו משהו מדהים! זה היה ככה גם בשבוע שעבר", אומרת המלווה של הקבוצה. "פשוט לוקחים מה שרוצים ושמים לו כסף בצלחת". ועוד קצת בהמשך, שולחן ועליו צנצנות עם ירקות כבושים שעליו כתוב – "30 שקל, שירות עצמי".

ממש כמו באירופה.
ממש כמו בכפר כמא.

הפוסט ממש כמו אירופה הופיע לראשונה ב-המוזיאון הצ'רקסי.