תביעת השתקה, לפי בית המשפט, היא "דפוס פעולה שבמסגרתו גורמים בעלי כח וממון עושים שימוש בתביעות משפטיות, לשם השתקת שיח ציבורי וביקורת המופנית כלפיהם. ה'עוקץ' במהלך האמור, הוא שללא תלות בתוצאתן של התביעות, הרי שכבר עצם החשיפה להליכים המשפטיים – שיהיו, במרבית המקרים, הליכי לשון הרע – יש בה כדי להטיל מחירים כבדים על נתבעים, ועל כן גם כדי לייצר 'אפקט מצנן', ולהרתיע את הרבים מנטילת חלק בשיח הציבורי ומהשמעת ביקורת על 'שחקנים חזקים'" (רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד – אגודה שיתופית). המאפיינים לתביעת השתקה הם: פערי כוחות בין הצדדים, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, תביעת פיצוי מופרז ונטול בסיס, ברירת נתבעים בעייתית ותביעה בגין אמירות שהושמעו במסגרת ויכוח בנושא אשר עשוי לעורר עניין ציבורי, תוך הסתכלות על מכלול התנהגות התובע.

1.

כתבתי על זה בקצרה כבר בפוסט הזה, אבל מה לא כתוב כאן? לא כתוב שאם הנתבע חייב בדין אז התביעה היא לא תביעת השתקה. הפוך. פעמיים כתוב בהסברים של בית המשפט שדווקא ההפך הוא המצב. גם 'ללא תלות בתוצאתן של התביעות' וגם "גבולית'. אבל בתי המשפט? לא מסוגלים להבין שאם ביטוי מסוים הוא לשון הרע, ההגנות לא מתקיימות, עדיין התביעה עצמה היא השתקה. כבר הבאתי את הדוגמאות של עמיחי שיקלי (ת"א 61908-09-23 שיקלי נ' משגב) בפוסט שמנתח את פסק הדין של ניסים ואטורי (תא 19132-10-24 ניסים ואטורי נ' מוטי הררי), שגם שם לא נדונה שאלת ההשתקה בצורה נכונה, אבל זה לא מקרה בלעדי. כלומר, למרות כל המילים היפות של בית המשפט העליון, קשה מאוד למצוא מקרים שבהם תביעה שהיתה יכולה להתקבל נמחקה בגלל שהיא השתקה.

2.

השבוע, לדוגמא, נתן בית המשפט לתביעות קטנות, פסק דין בתביעה של האקטיביסט גונן בן יצחק נגד חני וייזר, שהיא פעילה פוליטית (תק 37160-12-25 בן יצחק נ' וייזר). במקרה הזה, וייזר קראה לבן-יצחק סוטה. הסיבה, לטענתה, היא שבן-יצחק נוטה להלך אימים על יריבים פוליטיים בחשיפה של פרטים אינטימיים. בית המשפט קובע שהתביעה היא לא תביעת השתקה כי "עילת התביעה איננה חסרת יסוד, הגם שהסכום הנתבע גבוה". האם התביעה היא תביעת השתקה? לא בהכרח. האם הנימוק של בית המשפט נכון? לא. למה? כי מספיק להסתכל על התוצאה כדי להבין את זה. בית המשפט פוסק לבן יצחק תשע-מאות שקלים. אני לא אוהב להשתמש בתוצאה כדי להוכיח את הסיבה, אבל אם התביעה לא היתה תביעת השתקה, אז ברור שהפיצוי על לקרוא למישהו "סוטה" בפומבי כשאין לכך כל הצדקה מעשית או אין בכך אמת היה צריך להיות גבוה יותר. כלומר, בית המשפט אמור להגיד "רגע, התביעה הזו היא שימוש בהליך הפוליטי בין שני יריבים. לא המקום שלי להכריע מי צודק, ובמקום שאני אשקיע שעות רבות בלשמוע ראיות, לכתוב פסק דין, ולהתדיין בערעור, אני מעיף את התביעה הזו". התוצאה שבית המשפט השיג היא גרועה בכל מקרה.

3.

וזה לא לבד. הבעיה היא שברגע שבית המשפט העליון הקים את המונח "תביעת השתקה" אז כולם חושבים שהתביעה נגדם היא תביעת השתקה, מה שגורם לכך שבתי המשפט לא מקשיבים לאף אחד. כי אם כולם טוענים משהו, אז אין לך באמת נסיבות מיוחדות. הנה כמה דוגמאות: תא 6533-05-21 עומסי נ' אבי דב: התובע הוא עובד של רשות הטבע והגנים שתבע דייג. רשות הטבע והגנים מימנה את התביעה, והביטויים כולם היו על טוהר המידות של התובע. בית המשפט קובע שאין תביעת השתקה כי התביעה איתנה, כלומר העילה לא קלושה. זה כמובן לא מספיק. ת"א 22106-10-24 לנדאו נ' מאירי ואח': שוטר הגיש כמה תביעות שונות בבתי משפט שונים נגד רשימה אקראית של נתבעים. בית המשפט דוחה את הטענה להשתקה רק כי צריך לבחון כל ביטוי לגופו כדי לקבוע אחר כך מה הסיפור. בתיק של עא 66585-06-25 עומר נחמני נ' עמית סגל בית משפט השלום דחה את הטענה שמדובר בתביעת השתקה, ונחמני לא ערער על הטענה הזו (וחבל). בפסק הדין המקורי (תא 37304-10-20 סגל נ' נחמני) בית המשפט פסק שאין פערי כוחות בין דובר של חבר כנסת לבין עיתונאי בכיר בערוץ הנצפה בטלויזיה ומוסיף " יחד עם זאת, כפי שהוסבר לעיל ביחס לכל פרסום ופרסום, לאחר ניתוח ובחינה של עמידה בתנאי החוק,נקבע כי מרביתם של הפרסומים אינם חוסים תחת הגנת הבעת הדעה שלה טען הנתבע, ועל כן אין המדובר בתביעה במטרתה פגיעה בשיח הציבורי כי אם עמידה על זכות יסוד לשם הטוב של התובע".

4.

כלומר, כל פעם. כל פאקינג פעם. בתי המשפט לא מצליחים להבדיל בין הקטע של השתקה לבין תוכן הפרסומים. כשאתה בא לבדוק האם התביעה היא תביעת השתקה הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה לבדוק האם יש הגנות בחוק. התביעה מוגשת כיוון שיש לה סיכוי להתקבל, גם אם לא סיכוי חזק, אבל במקרים שבהם הפיצוי הכלכלי הוא לא הפרס שמגיע לתובע, אלא הוא משתמש בהליך למטרות חוץ משפטיות. ואני מזכיר: ההליך המשפטי נועד לפצות על נזק שנגרם. מישהו התנגש עם הרכב שלו ברכב שלך? מגיע לך פיצוי כדי להחזיר את המצב לקדמותו. אותו דבר כאן. אם המטרה של ההליך היא לא להחזיר את המצב לקדמותו אלא לנצח בויכוח אידיאולוגי? זו תביעת השתקה.

במסגרת השינויים שהכניסה הכנסת לחוק בשנת 2024 (מה שנקרא קלקול 13), התווסף סעיף שקובע פיצויים על מקרים כמו זה. עד עכשיו, היה את סעיף 29א לחוק. הסעיף הזה קבע שעל פגיעה בפרטיות אפשר לקבל פיצוי של עד 50,000 ש"ח (מותאם למדד). אבל, היתה מחלוקת האם זה חל גם על הפרות של הוראות אבטחת מידע ומאגרי מידע, ולא רק על הפרטיות הקלאסית.

בכל מקרה, מה שקרה בפסק הדין זה שבית המשפט קבע שלמרות שהיה צילום שלא בהתאם לנהלי גו מובייל, הרי שהמידע לא נשמר במאגר שנועד לעיבוד ממוחשב אלא רק בצורה זמנית בטלפון של העובד, ולכן אין מקום לפיצוי על האגירה. עד כאן הכל טוב ויפה (אפשר לראות ניתוח של אלדד ושלי על מתי זה "עיבוד ממוחשב" במסגרת בקשת ידיד שהגשנו בתיק של 'העין השביעית').

אפשר היה לסיים כאן ושום דבר לא חשוב. אבל זו הטעות של בית המשפט. המסגרת כאן היא בתביעות קטנות, איפה שיש גמישות על העניין של "מה החוק אומר" ו"מה הפרוצדורה". לפעמים, תובעים לא בהכרח מכירים או יודעים את כל הסעיפים, או נעזרים במדריכים וחברים. התפקיד של בית המשפט בתביעות קטנות הוא להיות יותר אקטיבי. מפה לשם, מה לדעתי בית המשפט היה צריך לעשות?

ובכן, עצם צילום התעודה הוא, לדעתי, פגיעה קלאסית בפרטיות. מצב של נטילת מידע שלא בהכרח בהסכמה, גם אם המטרה היתה ראויה. וההוכחה? גם הנתבעת בתיק הזה אומרת שהיתה הניחה שלא לצלם אלא רק להסתכל על התעודות. כלומר, היתה פה חריגה מנהלי הטיפול במידע (לאו דווקא נהלי אבטחה, אבל נשים את זה בצד).

במצב כזה? בית המשפט כן היה יכול לתת פיצוי על סעיף אחר, שהתובע לא ביקש, וזה עצם הפגיעה הקלאסית. בית המשפט קובע כך: "אדגיש: התובע לא השעין את תביעתו על טענה אחרת, לרבות על היבט אחר של פגיעה, נטענת, בפרטיותו. בנסיבות הללו, משנשמטה הקרקע מתחת לרגליה של העילה הנקובה, שוב אין לתובע יסוד אחר להניח עליו את תביעתו".

למה זה? אני יכול רק לנחש. וזה כי התובע הוא מתמחה במשפטים שעומד להיות עורך דין. במצב כזה, יכול להיות שבית המשפט הרגיש כי אכן היו פערי כוחות (הגם שבצד השני היתה רשת חנויות ולא חנות קטנה) ושכך הוא ילמד את התובע את שנדרש.

דמיינו מצב שבו שני אנשים מקבלים הוראה מסוימת מהמנהל הישיר שלהם. ההוראה היא יחסית קצרה, פסקה אחת. היא מגדירה מה מותר להם ומה אסור להם לעשות במהלך משימה שלהם בעבודה. כל אחד מהעובדים הולך חזרה לשולחן, פותח את המחשב ומתחיל לעשות משהו שונה לגמרי. איך קרה ששני עובדים, שעמדו אחד ליד השני וקיבלו את אותה ההוראה פרשו אותה בצורה שונה? התשובה לזה היא המהות של פרשנות במשפט. כלומר, הדרך שבה אנחנו מבינים פקודות והוראות כחלק מההקשר הרחב יותר, התרבותי, החברתי, והעבר שלנו. והיום? מצלמות במרחב הציבורי.

1.

בישראל יש הנחיה מקיפה מאוד של הרשות להגנת הפרטיות על מצלמות במרחב הציבורי. ההנחיה מסבירה איך מנהלים את הצילום, מה אסור לצלם (ויש פסיקה גם על זה, לא מעט, נניח, על איפה מותר להציב את המצלמות), איך שומרים את התיעוד, איך מתקינים מצלמות בבתים משותפים ומתי זה אסור. בואו נסתכל על אותו פסק דין, ת"א 54576-07-13 אמוראי ואח' נ' זגורי. מה בית המשפט אומר שם? אני מקצר: "בכל הקשור למצלמה שמיקומה הוא מעל לדלת דירת הנתבעים – הנתבעים רשאים לעשות שימוש זה, בהיותו שימוש מקובל וסביר. מדובר בדלת הדירה שלהם. אין מניעה שהנתבעים יתקינו מצלמת אבטחה המופנית לכיוון דלת הדירה, ואשר תצלם את מי שעובר בפתח דירתם. שימוש זה איננו בבחינת חריג, ואין לומר כי הוא שימוש פוגעני יתר על המידה" … "שונה הוא הדין בכל הקשור לשתי המצלמות האחרות הממוקמות בקומה 17 מעל לדלתות האש (לפני גרמי המדרגות המובילים אל הגג). יש לקבל את טענת התובעים בהקשר זה, כי ריבוי המצלמות בקומה, שלוש במספר, יוצר הצלבת צילומים מכיוונים שונים וללא הרף, ויש בכך כדי לפגוע בפרטיותם. אמנם, אין מדובר ב"רשות היחיד", במובן זה שאין מדובר בצילום פנימי של דירת התובעים. עם זאת, מדובר בקומה של בית המגורים, והתובעים משתמשים בה כל העת על מנת להיכנס ולצאת מביתם, הם ואורחיהם" … "יש אם כן, להבחין בין המצלמות השונות. בכל הקשור למצלמה שמעל דלת דירת הנתבעים, מדובר בשימוש מידתי וסביר ברכוש המשותף, אשר אין בו כדי לפגוע בתובעים יתר על המידה. לעומת זאת, בכל הקשור לשתי מצלמות האבטחה הנוספות – אלה חורגות מהסביר".

2.

כלומר, יש לכם בית משותף, יש דלת כניסה, מותר לכם להתקין מצלמה שמצלמת מי עובר במרחב הציבורי ליד הדלת כי זה "מקובל וסביר". נכון, יש לי הרבה ביקורת על קיצורי דרך שבתי משפט מקבלים כדי להגדיר "מקובל", "סביר", "נראה בעיני". לעומת זאת, ריבוי מצלמות בקומה, יוצר פגיעה בפרטיות גם אם לא מדובר על "רשות היחיד". הפרשנות כאן היא מאוד סובייקטיבית. איך בית המשפט חווה את הפגיעה. זה לא שזה שלילי, כי החוויה של בני תרבות דומה בדרך כלל זהה. אבל גם אם נחזור להנחיות של הרשות להגנת הפרטיות הנחת המוצא היא שמותר להתקין מצלמות, אבל יש צורך משמעותי לפקח על ההתקנה. גם בחובות רישום, גם בבדיקות של מידתיות במרחב הציבורי, גם בעדכון ויידוע.

3.

עכשיו, החוק הישראלי והחוק האירופי הולמים בנוגע לפרטיות. זה לא אומר שהם זהים, אלא שהם דומים מספיק. אבל, בואו תסתכלו על הבדל תרבותי. לפני שנה, ה-CNIL, הרשות לפרטיות בצרפת, הוציאה הנחיה על מצלמות מעקב גם כן שמשלימה חוות דעת שלה מ-2018. לפי חוות הדעת מ-2018 : "Les particuliers ne peuvent filmer que l’intérieur de leur propriété (par exemple, l’intérieur de la maison ou de l’appartement, le jardin, le chemin d’accès privé). Ils n’ont pas le droit de filmer la voie publique, y compris pour assurer la sécurité de leur véhicule garé devant leur domicile." ובעברית: לאנשים פרטים נאסר לצלם אלא את פנים הרכוש שלהם (לדוגמא, פנים הבית או הדירה, הגינה, שביל גישה פרטית). אין להם הרשות לצלם את המרחב הציבורי, כולל הרשות לצלם את רכבם החונה מול ביתם.

4.

אם אתה גר בבניין משותף, לועד הבית יש סמכות להתקין מצלמות לטובת מלחמה בגניבות והבטחון האישי, אבל הצילומים צריכים להשמר לא יותר מחודש, להיות נגישים רק לועד הבית ולרשויות החוק, וניתן לגשת אליהם רק בדיעבד כדי לאתר משהו, ולא בזמן אמת. התקנה של מצלמות בעסקים מותרת בנסיבות מסוימות, אבל גם אז, את המרחב הציבורי מצלמים במשורה, וככלל על ידי רשות ציבורית. גם הצילומים של הרשות הציבורית מוגבלים במיוחד. מה? איך זה יכול להיות? אתה גר בצרפת ולא יכול להתקין מצלמת דלת של Amazon Ring אם היא פונה לרחוב? איך יתכן שתעשיה שלמה השתנתה? התשובה היא בתרבות.

5.

כלומר, הדרך שבה חברה מתפתחת, ההיסטוריה שלה, הסיפורים שלה, והצרכים שלה משפיעים לא פחות מאשר החוק הכתוב. בעוד שבצרפת הציבור התרגל לרמה מסוימת של פרטיות ומוכן להשלים עם פיקוח על ידי ממשלה אך לא על ידי גורמים פרטיים, במדינות אחרות המצב שונה. כל מדינה וההיסטוריה שלה, ולפעמים ללמוד מההיסטוריה חשוב יותר מאשר להעתיק את הטקסט של החוק. בישראל מצלמות במרחב הציבורי הפכו לתופעה מתפשטת, בכל מקום יש מצלמות. בצרפת תוכלו ללכת ברחוב בלי לפחד שתתועדו. יותר מזה, גם הסבירות שצילום ממצלמה במרחב הציבורי תמצא את עצמה ברשת חברתית היא נמוכה. זה גם אומר הרבה על סוג התיעודים שיופיעו ברשתות חברתיות, וגם על איך הצריכה של המדיה.

נניח, קחו את הסכם הסודיות הזה, סתם הסכם אחד מתוך כמה שאפשר למצוא בחיפוש אחרי הסכמי סודיות בגוגל, של משרד שירותי הדת:

"עם סיום ההכרה בגוף הכשרות כגוף כשרות המוכר על ידי הרבנות הראשית, או על פי בקשה בכתב מאת המשרד, לפי המוקדם מבין השניים, יחזיר גוף הכשרות למשרד את המידע הסודי שקיבל על פי הסכם זה, לרבות כל העתק הימנו (אם נעשה)."

זה סעיף שחוזר על עצמו בצורה כזו או אחרת. הנה עוד אחד ממכרז של נתיבי איילון:

"למסור לנתיבי איילון, כל חומר ו/או מידע שיימצא ברשותי/נו ו/או בשליטתי/נו, הקשור לביצוע תפקידי/נו ולמתן השירותים ו/או שנוצר במהלך ביצוע תפקידי/נו ומתן השירותים, מייד עם דרישתה הראשונה של נתיבי איילון, וכן בכל מקרה של סיום תפקידי/נו, ובלא קשר לסיבת סיום תפקידי/נו כאמור, וזאת מיד עם מתן הודעה בדבר סיום תפקידי/נו. אם וככל שתינתן הסכמת נתיבי איילון, מראש ובכתב, לייצור עותקים מן המידע, אזי, אני/נו מתחייב/ים להשיב לנתיבי איילון גם כל עותק כאמור או, בהתאם להנחיות נתיבי איילון, להשמיד/לגרוס את כל העותקים שיהיו מצויים ברשותי/נו, מיד עם דרישתה הראשונה של נתיבי איילון."

אוקי, סבבה. נגמר ההסכם. צריך להחזיר חומרים. אז מה הבעיה שלך מר קלינגר? ובכן, אם אתם שואלים אז כנראה שלא עבדתם אף פעם עם מידע סודי. למה? כי תחשבו על המצב הבא. אני באמת קבלן עפר של נתיבי איילון. קיבלתי מלא מידע סודי שקשור לתכנון של נתיבים וניהול עומסי תנועה. העסקתי לצורך זה אדם. הוצאתי לנתיבי איילון חשבונית עם פירוט המטלות. בחשבונית עצמה יש מידע סודי: הפרויקטים שעבדתי עליהם. האם אני צריך למחוק את החשבוניות שלי ולהפר את החוק שמחייב אותי לשמור חשבוניות? מה לגבי מקרה שבו אני צריך לשמור פירוט של שעות העבודה? אני שמתי עובד קבלן באותם נתיבי איילון, ואני משלם לו בצורה שעתית. אני אוסף דיווח שעות כדי לשלוח להם חשבון, אבל בצד השני אני צריך לשמור את שעות העבודה שלו, אז זה גם מידע סודי (כמה שעות הושקעו בפרויקט מסוים).

אבל זה לא הכל. מה עם מערכות הגיבוי שלי? אם יש לי תקן אבטחה כמו ISO27001, אז אני מחויב לשמור גיבויים של החומרים שלי כדי להבטיח התאוששות במקרה של אירוע סייבר. עכשיו, במסגרת סיום ההתקשרות אני צריך ללכת אחורה לגיבוי שלי ולמחוק את המידע? זה יגרום לי לבעיות עם שלמות של המידע האחר.

ומה קורה אם פתאום שנה אחרי שהסתיים ההסכם אני נתבע על ידי אותו לקוח? איך אני אוכל להתגונן ולהראות שעשיתי את העבודה כמו שצריך אם מחקתי את כל התוצרים? אה, גם על זה אף אחד לא חשב.

חשבתם, אבל באמת חשבתם שגמרנו. אז אתם לא חיים בתוך עמכם. מה קורה כשעובד שלי מתכתב עם הלקוח ב-WhatsApp? נכון, הוצאתי מדיניות ארגונית נגד זה, עשיתי מה שאפשר, אבל בסוף הם מתכתבים. העובד צריך עכשיו לעבור אחת אחת על ההודעות עם הלקוח ולמחוק מהמכשיר האישי שלו? לא תמיד זה מותר. אז מה עושים אז? מסתיימת ההתקשרות ומושיבים עובד שיפקח על זה? אין סיכוי.

אז מה קורה כאן? ובכן זו דוגמא אחת ממה שמעיד על כך שאין שום קשר בין החובות בחוק, ההסכמים שמייצרים והעולם שלנו. זו דרך נהדרת לבדוק אם הצד השני קרא בכלל את המסמך, וזו דרך נהדרת להבין למה עורכי דין לפעמים כותבים דברים כשהם לא מבינים אם אפשר או לא. הפתרון הנכון היה לומר שהמחיקה לא תחול על גיבויים ועל מידע שדרוש לצורך דיווחים רגולטוריים, חשבונאיים, התגוננות מתביעות וכדומה.

כתבתי פעם מדריך קצר על לקרוא הסכמי סודיות כמו מקצוען, קראו גם אותו.

יעקב כשדי הוא אקטיביסט. במסגרת האקטיביזם שלו הוא מותח ביקורת גם על ראש המועצה בתל-מונד, לין קפלן. קפלן לא אהבה את השפה שכשדי בחר להשתמש בה (הוא מפעיל אתר בשם חרא.ישראל ועמוד פייסבוק בשם "יצאת חרא", באמת פרווה, ואגב אם אתם בקטע של לקנות חרא כשר אז אתר "Shit Express" ישלח מעטפה עם חרא כשר, אורגני, מבעל חיים לבחירתכם, לכל יעד בעולם ואפשר לשלם בביטקוין). כשדי דירג את קפלן במדד חרא. לא משהו שנבחר ציבור לא צריך להיות סובלני כלפיו, אבל אני חורג מהעניין, והרבה יותר מדי על חרא וסובלנות.

קפלן חסמה את כשדי. כשדי הגיש תביעה בסדר דין מהיר. למי מאיתנו שלא זוכר את תקנות סדר הדין בעל-פה, מדובר על תביעה לכסף, ולא הרבה, כך שאפשר לנהל את כל הדיון ממש מהר ולתקתק עניינים. בגלל זה לקח שנתיים וחצי מהיום שכשדי הגיש את התביעה ועד שהוא קיבל פסק דין. בקיצור, כשדי לא ביקש מבית משפט מנהלי (מיני-בג"ץ) להוריד את החסימה. הוא לא טען שההתנהלות של קפלן היתה אקט שלטוני עריצי, אלא הוא תבע 50,000 שקלים כפיצוי על הפגיעה בזכויותיו החוקתיות.

כשדי הוא לא טמבל. הוא עורך דין מנוסה. מה הוא ניסה לעשות כאן? להערכתי? הוא ניסה לגרום לאקטיביזם תחת הלחץ של פיצוי כספי. כלומר, שאם לנבחר ציבור יכאב בכיס כשהוא חוסם, הוא יחשוב פעמיים לפני החסימה, והוא לא ילחץ על הבלוק כל כך מהר. אולי ככה הוא יכול לטפל בבעיה. אבל, בסוף הוא נכשל. הוא נכשל (בלי להכנס לתיאוריה המשפטית יותר מדי לעומק) כי בית המשפט אמר שבעצם אין חקיקה שמכריחה את ראש המועצה לא לחסום אותו, וזו לא התרשלות לחסום תושב. ומדוע? בית המשפט פוסק: "התובע לא הוכיחכי הגב' קפלן חבה כלפיו בחובת זהירות מושגית או קונקרטית כפי שניסה לטעון, ובוודאי שלא הוכיח כי "טעות בהבנה" או "מחשבה לקויה" מצדיקים פיצוי נזיקי כלשהו ולכן דין טענתו בענין זה להידחות".

אבל בית המשפט גם לא הלך נכון. למה? כי בית המשפט היה יכול להשתמש בסוף ההגדרה של "רשלנות" בפקודת הנזיקין: "הגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". כשדי היה צריך להוכיח נזק, ממון, הפסד כלכלי. בלי כזה, אין טעם לדון בכלל ביתר העוולה. וזו הבעיה העיקרית; שאם נפגעו הזכויות החוקתיות שלך, וחופש הביטוי שלך והגישה שלך למידע נפגעה, עדיין אתה צריך להראות נזק כלכלי כדי לתבוע.

כשדי עשה מעשה אצילי, הוא חויב בהוצאות על אקטיביזם. שילם את המחיר עבור כולנו. אבל זה צעד ראשון. עכשיו אם אנחנו רוצים להלחם בחסימה על ידי נבחרי ציבור, אנחנו יודעים איך לא ללכת ומה כן לעשות. צריך למצוא את המקרים הנכונים ואז להתקדם איתם.

הענן מת. לא, אני לא אומר את זה בסרקזם. אני יודע שכל מי שקורא את הטקסט הזה משתמש בשירותי ענן מכאן ועד הודעה חדשה. החל מGoogle Photos לשמור את התמונות שלו, דרך Dropbox לאחסן את כל המסמכים, צופה בסרטים בNetflix ומאזין למוסיקה בSpotify. הוא עושה את כל זה כשהוא משחק משחקי מחשב שהוא מריץ מ-Steam. ועדיין, הכל כל כך שברירי. וזה לא סתם שברירי, זה הרסני לחלק מאיתנו.

1.

השבוע הייתי צריך לגשת לאיזשהוא אתר. קצת מפוקפק. לא אתר מינסטרימי, לא אתר לא חוקי. סתם מאגר שמחזיק קבצים שונים שיכול להיות שיעניינו אותי. מסתבר שהוא חסום. לא בצו שיפוטי חלילה, לא רק בישראל. פשוט מקבלים הודעת שגיאה כשמנסים למשוך את אחד החלקים באתר. לא ברור למה. עם VPN זה עובד פעם כן ופעם לא. כלומר, זה לא שיש חוקיות של "בישראל זה חסום, באירופה גם, בארצות הברית לא, במקסיקו חסום וברוסיה לא" אלא ממש אקראי. כמו תקלה טכנית. אז מה עשיתי? כמו כל אדם, חזרתי לגרסאת ה-Onion שלו, לאתר הרשת האפלה.

2.

בשביל זה הייתי צריך להתקין דפדפן רשת אפלה. תאמינו או לא, לפני עשרים שנה, כשהתעסקתי עם TOR, זה היה חתיכת סיפור. כאב ראש להתקין. היום? יש פאקינג דפדפן. קליק, מתקינים, וזהו. התקנתי את הדפדפן, לקחתי את קישור ה-Onion של האתר, וגלשתי. קצת יותר איטי מלגלוש ברשת הרגילה, אבל להבדיל מהאינטרנט הרגיל, זה אשכרה עובד. ואז אמרתי, "טוב, התקנתי כבר TOR, בוא נראה מה קורה עם האתרים האהובים עליי בגרסאות הרשת האפלה שלהם?".  אז זה היה קל. מצאתי כמה אינדקסים של מה "חם". שירות המייל החביב עליי פרוטון עבד. אתרי חדשות? חלק עבדו וחלק לא. נראה שהם זנחו את הרשת האפלה. הגארדיאן, נניח, רוצים שאנשים יתחברו אליהם גם ממדינות חסומות, אבל… אחרי שלוש שנים, האתר שלהם לא שם. ככה גם עם פח האשפה הבוער: הם הכריזו על נקודת כניסה לרשת האפלה ב-2022, ואז בא הגאון העסקיופשוט שכח לעדכן משהו.

3.

"אבל יהונתן", תגידו לי, הרשת האפלה זה רק סימפטום אחד, והיא מיועדת לפושעים. ואתם כמובן טועים. אבל הבאתי את הרשת האפלה כדוגמא. פשוט, אתרים נמחקים כי אנשים לא מתחזקים. מה קורה אבל במקרים אחרים? ובכן, זוכרים את iTunes? לא, לא אפל מיוזיק, איי-טיונז. אז פעם הייתם יכולים להשתמש בשירות כדי לקנות שירים; היום? היום אתם רק קונים מנוי לשמוע אותם. ומה קורה כשאתם מפסיקים לשלם? אוסף המוסיקה שלכם נעלם. אבל לפעמים זה אפילו לא בשליטתכם. נכון, זה היה לפני 18 שנים, אבל יאהו! סגרו את שירות המוסיקה שלהם, וכל המוסיקה שקניתם הלכה לפח. זוכרים כשיאהו הציעו לכם מייל בנפח אחסון בלתי מוגבל? גם זה נעלם יום אחד. טוב, תגידו לי, "זה יאהו, מה זה משנה?". ואז נזכיר לכם שזו רק דוגמא אחת. מה קרה עם אנשים שניהלו קשרים חברתיים בישראבלוג? זוכרים את ישראבלוג? לקח להם כמה שנים להתאושש מהורדת האתר. אנשים החזיקו בלוג מפואר, ופתאום הם היו צריכים להפרד מכל הקהילה שם.

4.

אבל נחזור לעניין הענן המת. אתם קוראים כתבה ישנה. יש בה קישורים החוצה. התופעה של רקבון לינקים מדברת על בערך 40% מהלינקים בני עשור. קראת כתבה? לא שמרת גזירה שלה בארכיון האישי שלך? היא תעלם כשתחפש אותה. זה קורה לכולנו כל הזמן.

5.

וכאן בעצם הבעיה. אנשים מתלוננים על עלויות המחשוב הבלתי הגיוניות של הדאטה סנטר. גם לסביבה, גם לציבור, גם לחשמל. אנשים גם שוכחים שהעלות החלופית, של להחזיק את המידע אצלך, היא גם קיימת. אתה חייב לגבות את המידע, ולהחזיק את הגיבוי רחוק כדי להבטיח התאוששות. אבל אתה צריך את המידע הזה, כי מתישהו הוא יעלם מהרשת.

6.

אז מה עושים? האם אתם צריכים לאחסן את אתר האינטרנט שלכם? כן. האם אתם צריכים להרים שרת מדיה חברתית משל עצמכם? אולי לא בהכרח, אבל אולי עדיף לגייס קהילה שתחזיק עבור עצמה מערכת. מה לגבי דואר? תדאגו שכתובות המייל שלכם יהיו בבעלותכם ולא בבעלות של תאגיד חיצוני. המוסיקה? ובכן, לי קוסם כרגע לרכוש כמה מאות תקליטי ויניל ופטיפון כדי לחזור לילדות, לשמוע מוסיקה כמו שצריך ולדעת שגם אם אין חיבור לאינטרנט אני אוכל להנות מזה, תמיד. האם זה ריאלי? לא.

למי שלא למד משפטים, או למי שלמד משפטים ונמנמם בשיעור האחד בנזיקין שמלמדים בו בלשון הרע, בעצם בתיק לשון הרע צריך לעבור כמה צעדים.  צעד ראשון הוא לבדוק האם יש "פרסום" כנגדרתו בחוק, ואז בודקים האם המונח הוא "לשון הרע", כהגדרתו בחוק, כלומר "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (או אחת מהחלופות האחרות, שוב לא חופר היום). אחרי שבודקים את זה, בבדיקה אובייקטיבית (כלומר, איך השופט המאוד אובייקטיבי רואה את זה, מזכיר לכם), מתחילים לבדוק את ההגנות. ואם ההגנות מתקיימות, בודקים את החריגים להגנות,  ואז בודקים את הפיצוי. מבחן ארוך (ראו עא 89/04 נודלמן נ' שרנסקי).

במקרה של "חוזה חדש", בית המשפט עוצר כשהוא קובע ש"אין לשון הרע". למה? כי חוזה חדש בצד פוליטי אחד, זוהר בצד הפוליטי השני. הם רבים, זורקים מהלומות, ואין חשש שאף אחד מהצד השני ישתכנע או ישנה את דעתו. החלטה מאוד הגיונית.

ואז אנחנו מגיעים לתביעה של ג'קי לוי ונעם דן נגד נדב שנרב. לוי הוא בן הזוג של דן, בני משפחתה של דן הם קרבנות ונפגעי אירועי השבעה באוקטובר. שנרב, בצד השני של המפה הפוליטית, רואה פוסט של לוי בפייסבוק ומגיב. הוא קורא להם "סייעני חמאס". לוי ודן נעלבים, ותובעים. בית המשפט פוסק את עלבונם בגובה של 8,000 ש"ח כל אחד. אבל זה לא מעניין. מה מעניין?

בית המשפט קובע שהאדם הסביר שהיה רואה את התגובה של שנרב לא היה משתכנע שמדובר בטענה עובדתית: "הביטוי: "אני סבור, כיהאדם הסביר לא היה משתכנע באמיתות המילולית של הדברים … דבריו אלה של הנתבע אינם מתיימרים להביא עובדות לידיעת הציבור, והאדם הסביר אשר קורא את הדברים אינו מקבל את הרושם, כי התובעים פועלים בצוותא חדא עם החמאס על מנת לפגוע בישראל". ולמרות זאת, הוא קובע שמדובר בגידוף, דן בהגנות ומחייב בלשון הרע.

זה לא שהוא לא מודע לציטוט בפסק הדין של חוזה חדש. רק שני סעיפים קודם בית המשפט מצטט את פסק הדין כדי לדעת איך בודקים אם משהו הוא עובדה או דעה. אבל, במקום להגיד "וואלה, אף אחד לא היה משתכנע, אז זה באמת לא לשון הרע ואפשר לסגור את התיק כאן ולשחרר. התובע אמר דברים מגעילים אבל התפקיד של בית המשפט הוא לא לצנזר דברים מגעילים אלא רק לא חוקיים" כל כך קשה לו עם ההשוואה לחמאס, שמבחינתו אפשר לסגור עכשיו.

וזו הבעיה. החוק נועד למנוע מצב שבו מעלים טענות מעליבות עובדתיות. טוענים שמישהו גנב כספים, הטריד מינית, אפילו סתם לא ניקה אחריו את השירותים הציבוריים. ומה עושים כאן? לוקחים ביטוי שהוא בליבת המחלוקת הפוליטית, שלא יזיז אף אחד ימינה או שמאלה, וקובעים שאסור להשתמש בו. ולמה זה לא רלוונטי? תסחכלו על המקרה של מורן לויאן. היא פרסמה משהו לא נכון על אחים לנשק, נתבעה והפסידה 400,000 ש"ח. האם בעקבות פסק הדין כל יתר הצייצנים שפרסמו בדיוק אותו דבר ישנו את דעתם? יגידו "וואלה, עכשיו אני חושב שבעצם אחים לנשק הם החבר'ה הטובים"? לא. המשפט לא נועד למזור פוליטי.

עזבו מנועי שפה גדולים לרגע. בוא נדבר על תוכן. תתחילו בלקרוא את הכתבה הזו ב"הארץ" על בני הנוער שחזרו למדיות האנאלוגיות, לפני הכל. אם אפשר, שימו את השיר המאומבד למטה ברקע. תודה. רגע וחוזרים.

1.

שאלה. מה כל כך חשוב בייצור של תוכן חדש? אני לא מדבר על אמנות לשם אמנות (ars gratia artis) אלא על תוכן שהוא קומודיטי, מוצר צריכה. סיטקומים מטופשים עם פרקים של 23 דקות, דרמת פשיעה שבה יש איש חוק קשוח שמעקם את החוק מעט בכל שבוע ל-41 דקות, או סרטים בני 117 דקות שבהם גיבור-על מיוסר מדבר על העבר שלו תוך תסביך אדיפלי וחוזר על אחת משבע העלילות הבסיסיות. תוכן כמוצר צריכה. בעצם, למה אני צריך ללכת לקולנוע לצפות בסרט שיצא ב-2026, והאם לצפות בסרט שמעולם לא צפיתי בו אך נוצר ב-2017 יש בכלל משמעות? איך אני יודע שאין? ובכן, Coyote vs. ACME. v הסרט היה מוכן כבר, אחרי הכל, חיכה לשחרור בשנת 2023 ורק עכשיו, שלוש שנים אחרי שסיימו להפיק אותו, הוא יוצא. וגם זה, למורת רוחם של האולפנים. אבל בואו נחזור רגע לבעיה.

2.

בעצם, יש לנו כל כך הרבה תוכן שהוא קומודיטי, סרטים, סדרות, יצירות. יש תעשיה שלמה שמייצרת עוד ועוד ועוד והכל כדי לייצר תרבות צריכה של תרבות. ואנחנו? בהעדר הרצון לצפות בסרטים במהירות של x2, אנחנו תקועים עם לאג משתרך של עשורים של תרבות. ילד שמתבגר כרגע צריך להדביק מאה ורבע של קולנוע, לברור ממנה את האיכות, והכל כדי להכיר את התרבות והרפרנסים. הוא צריך להכיר את האזרח קיין בן שמונים ומשהו השנים כדי להכיר את מאות ההפניות לRosebud. הוא צריך להקשיב למאה שנים של מוסיקת פופ, קולנוע, תרבות כדי להבין מדוע טיילור סוויפט עושה את Shake it off כל הרפרנסים בשיר. כלומר, יש לנו עומס יתר של מידע.

3.

אז למה אני קורא למוריטוריום? להרס של תעשיה שלמה? לא רק כי זה לא יתקבל בחיים. אלא כי אני צריך מנוחה. אני צריך זמן להדביק את התרבות. מה לעשות, לכולנו יש חסרים ברפרנסים. ואני מרגיש מאחורה. אני בטוח שאני לא לבד. לפעמים אתם רואים משהו, שומעים שיר ישן ואומרים "איך לא הכרתי אותו עד עכשיו"; רואים פתאום בנטפליקס איזה סרט מ-1994 ואומרים "מה קרה שלא הכרתי אותו?" ואז תעצרו ותחשבו: האם אתם ג'אנקים של תוכן חדש? האם תצליחו שנה שלמה בלי לצרוך תוכן חדש אלא לעצור ב-2026 ולא להתקדם עד שמיציתם את כל מה שהיה טוב עד אז? והאם יש שנת קאטאוף התחלתית? האם אתם צריכים לעצור ב-1905 או ב-1830? מתי בדיוק עוצרים עם ספרות, עם מוסיקה?

4.

אז אולי חרם, עצירה, זו לא הדרך הנכונה. אבל יש לי הרבה יותר מדי תוכן והרבה פחות מדי זמן. מתנצל.

וככה נראית המדינה שלו. הכנסת העבירה חוק, השקיעה שעות, נתנה סמכויות, בנתה מאגר, ועכשיו השרה לא רוצה ואף אחד לא עושה כלום. אין פואנטה.

יודעים למה זה מרתיח אותי בעצם ולמה הגעתי לפוסט הזה? כי אני אשכרה נרשמתי למאגר מתקווה שיפסיקו להטריד אותי. שאני אוכל להתלונן על המטרידנים. אבל אפילו את זה אני לא יכול. אני לא יכול להגיש תביעה קטנה, אני לא יכול להגיד לטלפון "למה לא בדקת במאגר", כי גם אם הוא היה רוצה, אין מאגר. בזיון.

אבולוציה היא תהליך איתי. לקח מיליוני שנים להגיע להומו סאפיאנס. דורות של שינויים אקראיים מיקרוסוקופיים מביאים לשינויים בגוף. לצד התהליכים האבולוציוניים, שמתקדמים לאט לאט, ישנם תהליכים סביבתיים של שיפורים באיכות החיים, איכות המזון, הרפואה. כולם משפרים את האדם. כך, ניתן לראות שהאדם הממוצע גבוה יותר היום מאשר לפני 300 שנים, חכם יותר, חזק יותר, חי יותר שנים. הטכנולוגיה היא אבולוציה בדרכים אחרות. והיום, עם מה שקורה עם טכנולוגיית מנועי השפה הגדולים ("בינה מלאכותית", הרי), אנו רואים שהוצאנו חלק מהאבולוציה אל המכונה. אבל לא רק שהוצאנו חלק מהאבולוציה למיקור חוץ, אלא שיש עם זה כמה דברים מדאיגים.

1.

האבולוציה כותבת את עצמה. מי שכותב את הקוד של מנועי השפה הגדולים הם מנועי שפה גדולים בעצמם. אנשים עסוקים בלדבר על העתיד של התעסוקה, כשהם צריכים לדבר על העתיד של האבולוציה. למה? כי אם לא נעצור ונסתכל על תהליכים אבולוציוניים ("החזק שורד" זו לא האמירה הנכונה, מזכיר לכם), אז נבין מה קורה כשעסוקים בלייצר בינה שהתפקיד שלה היא להיות הכשירה ביותר, להיות זו שמפותחת אבולוציונית הכי טוב. בעצם, ה"ברירה הטבעית", הדרך שבה האבולוציה מאפשרת לאלו שמכילים את תנאי הכשירות הטובים ביותר לשרוד, יכולה לפעול כשיש מיליוני שחקנים: כשיש מיליוני קופים ורק הקוף שיכול לקלף את הבננה בגלל אגודלים קצת יותר מנוגדים מצליח לשכנע את הקופה שכדאי לה להתרבות איתו, וכך לאורך מאות דורות אנו נראה איך האגודלים הופכים לכלי יותר דומיננטי שמאפשר יצירה של כלים.

2.

אם רוצים לראות איך האבולוציה עבדה והקריסה את עצמה כשהיא היתה על סטרואידים אפשר להסתכל על זני כלבים מסוימים שעוצבו. הבולדוג הצרפתי, לדוגמא, הפך בגלל התכנון התבוני של בני האדם לגזע שיש לו בעיות לא קטנות להתרבות וללדת, וגם הפך לאחד הגזעים עם תוחלת החיים הקצרה ביותר. והכל תוך 150 שנים של הרביה מתוכננת. עד כדי כך שיש מגדלי כלבים שעובדים על דבולוציה. בסך הכל למדנו כמה האבולוציה נדפקת כשהאדם מתערב ולא נותן לה לעשות את דרכה. ואת אותו הדבר נראה, עוד שניה, עם מנועי שפה גדולים.

3.

למה זה כל כך חשוב? כי מנועי השפה הגדולים עוברים כרגע תהליך. קודם כל; אין להם תהליך רביה. הם לא מתרבים אחד עם השני אלא לומדים אחד מהשני. הם גם כותבים את הקוד האחד של השני ומייצרים אבולוציה בעצמם. הם גם, להבדיל מאורגניזמים, לא מכילים קהילות, לא רבים במספר. אבולוציה היא כח של מיליונים, מיליארדים. אבל כשיש עשרות מנועי שפה גדולים בלבד בכל העולם, האם אפשר ללמוד על אבולוציה מהם? האם קהילה של משפחה אחת תוכל לייצר אבולוציה שבה החזק שורד? ובכן, כשיש הרבעה פנימית אנחנו עשויים לסיים עם בית הבסבורג של הבינה המלאכותית: יהיו כל כך הרבה פגמים גנטיים שזה כבר לא יהיה מנוע שפה גדול, אלא פגם גנטי דיגיטלי.

(כאן)