מועצת

הכותרת? "פעילות פוליטית" (שימו לב, לא מפלגתית, פוליטית). הטקסט: "עיתונאים המבקשים לעבוד או להיות פעילים בשירות מפלגות, ישירות או בעקיפין, חייבים לקבל מראש ממקום עבודתם חופשה ללא תשלום, בתנאי מפורש שיקבלו עוד קודם לכן את אישורה של ועדת תקנון ואתיקה לש מועצת העיתונות למלא את התפקיד המפורש". כלומר, לא מדובר על "פעילות פוליטית" אלא על מפלגתית; יש הבדל מהותי בין השתיים. אבל מה זה אומר? האם כלי תקשורת, ולא עיתונאי, שמציג את העמדות של מפלגה מסוימת או מחנה מסוים צריך לצאת בכללותו לחופשה ללא תשלום? לא. הטקסט מדבר על עיתונאי שבשירות של מפלגה.

האם כשעיתונאי מסוים הוא אידיוט שימושי של מפלגה, מהדהד בצורה עקבית את המסרים שלה בתקשורת ומציג את העמדה שלה בפאנלים הוא "בשירות מפלגות" וצריך לצאת לחופשה ללא תשלום? תרשו לי לפחפח. (ובכוונה אין כאן לינקים, שכל אחד ילך לעיתונאי השנוא עליו שמהדהד את המסרים של המפלגה שקרובה אליו).

נדלג על כמה בדיחות טובות ונמשיך ל"סולידריות עם עמיתים למקצוע". מה המועצה מבקשת? שעיתונאי ישמור על חבריו וכאשר פוליטיקאי תוקף את כלי התקשורת או העיתונאי, העיתונאי יגן עליו. מה המועצה לא אומרת? שגוף תקשורת שמסרב לעשות את זה לא יחשב כ"עיתונאות" אלא כ"תעמולה". כלומר, גוף תקשורת הוא רק מי שגוף תקשורת חושב שהוא גוף תקשורת. זה בסדר לנהל קמפיין לסגור גופי תקשורת כאלה ואחרים. היה ראוי שהמועצה גם תגיד "גוף שלא עומד בעקרונות א, ב, וג' אינו גוף תקשורת".

אבל נמשיך לנושא של "הפסקת ראיון". מה כאן המועצה אומרת? אם הפוליטיקאי משקר, תעצרו אותו. האם זה קורה? תרשו לי לשלוח לכם זר של פחפוחים. התקשורת לא רק שמציגה את אותם שקרים (כ"טענות") אלא משתמשת בהם כדי לקבל רייטינג. תסתכלו מה קרה עם הפרשה של זריקת האבן על חדשות 12: הכל נבנה עקב כך שאותו אדם "זעם" על טענות לא נכונות של פוליטיקאים שהודהדו בכלל אמצעי התקשרות על כך שהם חשפו פרשה שקרתה, אך לא הוציאה את צה"ל באור מחמיא. פוליטיקאים פרצו למחנה צבאי, וכלי תקשורת ציטטו את השקרים האלה תוך שהם "מציגים את כל הצדדים".

קל מאוד להבין למה. הרי, בסופו של דבר קליקים זה מכניס, ובלי קליקים אין איך לשלם על עיתונאות. אז מה המועצה מצפה? שלא יביאו לאולפן יותר שקרנים?

ומכאן למה שחסר בהמלצות, לקבוע שמי שלא עומד בהנחיות האלה לא יחשב עיתונאי ולא יזכה להגנות של עיתונאי בחוק, שיוטלו עליו סנקציות חברתיות ומנהליות. למה? כי בעצם היום כל אידיוט עם ערוץ טלגרם הוא "עיתונאי", וכל אחד כזה יכול לטעון שמפלים אותו. אם מוציטים אדם ש"רק שואל שאלות" כשברור שהשאלות הן הדרך להפיץ שקרים, מקבוצת הWhatsApp של ההודעות לעיתונת של מפלגה מסוימת, האם כל החברים צריכים לצאת? לא. אבל מה קורה כשמדובר על אדם ששואל את המשרד להגנת הסביבה שאלות קשות על חוסר התפקוד?

בית המשפט העליון נדרש לעומק פרשנות תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולשאלה האם זה "כתב תביעה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט" שצריך להיות מוגש במקום המגורים של הנתבע בלבד אם הוא צרכן. אבל לפני זה הוא נדרש לשאלה האם הסכם השיפוט שקובע סמכות שיפוט לתל-אביב גובר על התקנה.

לדברי בית המשפט לא. כב' השופט יחיאל כשר מציג שתי חלופות: הראשונה היא שאפשר לפרש את תקנה 7(ב) ככזו שלא גוברת על הסכם השיפוט והשניה היא שתקנה 7(ב) גוברת על הסכם השיפוט, והשניה היא שתקנה 7(ב) לא גוברת על הסכם השיפוט (סעיפים 25-27 לפסק הדין). כשר מציג טיעון איש קש, ומסביר שאי אפשר לקבל את הטענה שסעיף השיפוט גובר כיוון  ש"יש קושי רב לקבל פרשנות שלפיה כאשר הצרכן הוא שתובע את העוסק, הרי שאין תחולה להסכם מקום השיפוט בין הצדדים, ואילו דווקא כאשר העוסק הוא שתובע את הצרכן הרי שיש תחולה להסכם השיפוט בין הצדדים".

כלומר, השופט כשר קובע שבתביעה על פרסום או סחר באינטרנט בין עוסק לצרכן, כלל אין משקל לתניות שיפוט (ואולי זה פישוט יתר). למה? כי זה מה שהוא מסביר (סעיף 30):

"‫אכן‪,‬‬ ‫כאשר‬ ‫עסקינן‬ ‫בתביעה‬ ‫המאופיינת‬ ‫ביחסי‬ ‫עוסק‬ ‫‪-‬‬‫צרכן‬ יש‬‫ הצדקה‬ ‫להסדר‬ ‫הקבוע‬ ‫בתקנה‬ ‫‪7‬‬ ‫(ב)‬ ‫על‬ ‫שני‬ ‫חלקיו‪:‬‬ ‫הקלה‬ ‫עם‬ ‫התובע‬ ‫‪צרכן‬‫ כך‬ ‫שיוכל‬ להגיש‬‫את‬ ‫תביעתו‬ ‫גם‬ ‫במקום‬ ‫מגוריו‬ ‫או‬ ‫עסקו‬ ‫שלו‬ ‫וגם‬ ‫במקו‬ ‫ם‬ ‫מגוריו‬ ‫או‬ ‫עסקו‬ ‫של‬
‫הנתבע‪ ,‬‬‫ואילו‬ ‫החמרה‬ ‫עם‬ ‫התובע‬ ‫‪-‬‬ ‫העוסק‬ ‫כך‬ ‫שיוכל‬ ‫להגיש‬ ‫את‬ ‫תביעתו‬ ‫רק‬ ‫במקום‬ ‫מגוריו‬ או‬‫עסקו‬ ‫של‬ ‫הנתבע‬ ‫‪-‬‬ ‫הצרכן‪.‬‬ ‫כמו‬ ‫כן‪,‬‬ ‫בשים‬ ‫לב‬ ‫לתכלית‬ ‫הצרכנית‪,‬‬ ‫דומה‬ ‫כי‬ ‫במקרים‬ ‫אלו‬ יש‬‫גם‬ ‫הצדקה‬ ‫לכך‬ ‫שהסדר‬ ‫זה‬ ‫יגבר‬ ‫על‬ ‫תניית‬ ‫מקום‬ ‫שיפוט‬ ‫הקבועה‬ ‫בהסכם‬ ‫בין‬ ‫הצדדים‪,‬‬ כלומר‬‫ שתקנה‬ ‫‪7‬‬ ‫(ב)‬ ‫תגבר‬ ‫על‬ ‫תקנה‬ ‫‪7‬‬ ‫(א)‬ ‫סיפא‪.‬"

ומה הבעיה פה? ובכן, בעצם בית המשפט אומר לכל אתרי המסחר האלקטרוני "הסכם יפה כתבתם, אתם יכולים לזרוק אותו לפח". מעכשיו, כל מי שמוכר בישראל יצטרך להיות כפוף לסמכות שיפוט במקום המגורים של הלקוחות שלו, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע. מה זה אומר? יש לך חנות קטנה ביקנעם שמוכרת אביזרי מין? אתה רוצה לעשות משלוחים בכל הארץ? תצטרך להיות חשוף לתביעות למרות שבחיים לא יצאת ממחוז צפון. אם אתה רוצה להגביל את עצמך לתביעות רק באיזור שלך? אל תמכור רחוק מדי.

אה, וכמובן, כאן מגיע הדובדבן שבקצפת. כל ההחלטה הזו מיותרת. למה? כי בית המשפט קובע שלא היה כאן "פרסום" או "סחר ברשת האינטרנט", כי ההסכם נכרת במייל, ולכן התקנה לא חלה בכלל. כלומר הוא סתם יצר בלאגן במקרה שהוא לא היה צריך.

עכשיו, נכון, חנויות גדולות כמו KSP או Bug יכולות להרשות לעצמן להתבע בתביעות קטנות בכל המדינה (התקנון של KSP קובע סמכות שיפוט לתל-אביב, וגם של באג), אבל מה עם העסק הקטן? זה שאנחנו רוצים לתמרץ? ובכן, הוא יכול ללכת לחפש. שלא ימכור. חבל.

אמ;לק: אתם עורכי דין וכותבים תקנונים? אולי תפסיקו להוסיף תניית שיפוט.

כבר ארבע שנים אפשר להשתמש במשהו שנקרא Passkey. מדובר על דרך מעולה להמנע מנפילה בפישינג, שמגבירה את הזיהוי ונמצאת בשימוש באתרים מובילים בעולם. אבל מה? בישראל, כמו בישראל, כמעט ולא תמצאו אתרים שמוכנים להשתמש בזה. למעט ההזדהות הממשלתית, כל גוף החליט שהוא יודע לפתור את בעיות הזיהוי בצורה הטובה ביותר ואל תספרו לו שום דבר על מומחים חיצוניים. נתחיל בלהסביר מה זה Passkey בלי להיות טכנולוגיים יותר מדי, נמשיך בלהראות איך אתם יכולים להתקין, איפה כן אפשר להשתמש ואז נבדוק למה לעזאזל בישראל זה לא קרה.

1.

אז מה זה Passkey? אז הכל מתחיל בשאלה איך אנחנו מזהים אנשים (אפשר גם קצת כאן). אני הולך לקפוץ מעל כל מיני משוכות טכנולוגיות, אז באמת, אנשי הסייבר, אל תנטפקו. הדרך לזהות אנשים יכולה להיות בשלוש צורות: מה שאתה יודע (סיסמא, נניח), מה שאתה מחזיק (נניח, מפתח לדלת) ומי שאתה (ביומטריה). ההנחה היא שאימות דו-שלבי, כלומר שימוש בשניים מתוך שלושה, מונע את היכולת להתחזות. גם אם האקר ניחש את הסיסמא שלכם, אם הוא לא יחזיק את המפתח לדלת שלכם, הוא לא יכול לפתוח אותה. גם אם ההאקר גנב לכם את המפתח, אם אין לו את טביעת האצבע לדלת, הוא לא יכול לפתוח את הדלת. כלומר, שניים מתוך שלוש זו אבטחה נהדרת. הבעיה? ובכן, בישראל יש שתי בעיות.

2.

הבעיה הראשונה היא שהאקרים מרושעים נוטים לנסות לגנוב יותר מאמצעי אחד. מה זאת אומרת? אם אתה מרים אתר שמתחזה לגוגל, אז אתה גם מבקש את הסיסמא וגם את הקוד ששלחו לך ב-SMS ישר אחרי זה. מה זה אומר? זה אומר שבעצם אימות דו-שלבי טוב רק אם אתה עם עיניים מספיק זהירות. השניה היא שבישראל, כמו בישראל, לא אוהבים אימות דו-שלבי אמיתי אלא משתמשים בזיהוי ב-SMS ולא באפליקציות אימות (שוב, סטנדרטי זה רע כאן, כל אחד כותב מהתחלה). מה שאומר שהונאות החלפת סים מאפשרות פריצה יותר קלה. ראינו את זה קורה עם עוקצי קריפטו.

3.

כאן ה-Passkey נכנס לתמונה. מה זה בעצם? הנחת המוצא היא שיש לכם מכשיר שהוא מאובטח מספיק (נעול בסיסמא חזקה, מוצפן טוב, עם מערכת הפעלה מאובטחת), ושכל גישה אליו דורשת הקשה של הסיסמא או זיהוי ביומטרי. כאשר אתם ניגשים לאתר מסוים, אתם תוכלו להזדהות בלי סיסמא על ידי זה שהאתר והמכשיר יחליפו מידע. המכשיר מזהה אתכם כמי שאתם, והאתר מקבל את הזיהוי החזק. זה אומר שאם תבואו להתחבר לאתר מתחזה, ה-Passkey לא יעבוד, כי זה לא האתר. זה גם אומר שאם מישהו ינסה לגנוב את ה-Passkey עצמו הוא לא יוכל לעשות את זה. על פניו? זה נהדר כל עוד המכשיר באמת מאובטח (וברוב המקרים הוא לא, כי הסיסמא שלכם היא שנת הלידה שלכם, לא?).

זה לא אומר שPasskey חף מבעיות. העיקרית שבינהן היא שכל עוד הגישה למכשיר שמחזיק עליו את הPasskey לא מאובטחת מספיק, אז זה לא שווה כלום.

אם מישהו צריך את הסיסמא למחשב
בלשכה של ח״כ מירב בן ארי pic.twitter.com/RlpWVEqoLo

— HKN • החדשות (@haifakrayot) July 15, 2026

4.

ואיך זה עובד? בטלפון, כבר במנהל הסיסמאות של גוגל, או בכל מנהל סיסמאות מודרני, אפשר לשמור Passkey. מה זה אומר? שהתוכנה מספיק מוצפנת ומאובטחת כדי לשמור עליכם ותוכלו להתחבר לכל אתר בקליק אחד בלי להזין סיסמא ואפילו בלי קוד דו שלבי. האפליקציה תזהה את האתר הנכון, תחליף איתו מידע, ותתחברו מיד. זה עובד נהדר נניח במערכת הזיהוי הממשלתית של ישראל, באמאזון, בPayPal ובעוד שורה של אתרים. זה אומר שברגע שהתחברתם למערכת והזנתם את ה-Passkey אצלכם, אתם לא צריכים לפחד ליפול בפישינג כל עוד אתם מתחברים רק עם Passkey. זה אומר שאם מישהו יתחזה לאתרים האלה, הוא לא יצליח להפיל אתכם בפח כי אתם יודעים שאפשר להתחבר עם ה-Passkey ואם זה יכשל אז כנראה שהאתר הוא פישינג.

5.

מה הבעיה? הבעיה שבישראל, כמו בישראל, סטנדרט זה דבר נהדר אבל לא בבית ספרנו. יש כמה אתרים שמטמיעים טכנולוגיות דומות על עקרון קריפטוגרפי דומה, אבל לא ממש. בכתבה בGeektime מ-2023 דובר על שני אתרים ישראלים: אסותא ומטרנה. בנק הפועלים עובד עם Poalim Pass, עוד אפליקציה במקום לעבוד בסטנדרט (וזה עדיין יותר טוב מכלום), אבל למעט ההזדהות הממשלתית? אני לא מכיר באתרים הישראלים שלי ביום-יום דרך להזדהות עם Passkey.

6.

למערכות הפיננסיות הישראליות כמובן שיש רצון למנוע הונאות. להטמיע טכנולוגיה שמפחיתה פישינג תפחית נזקים לציבור, תפחית את העלויות שאנחנו משלמים על המערכות ותגביר את האמון. אבל מה? בישראל תמיד כל אחד יודע יותר טוב מכולם. במקום להטמיע סטנדרט, כל אחד מפתח את הסטנדרט שלו. כל אחד רוצה עוד אפליקציה. ובינתיים? קשישים יעקצו, נוכלים ינכלו, ואנחנו כולנו נפסיד.

קודם כל, שיר.

1.

הרשות להגנת הפרטיות הטילה אתמול עיצום כספי על קופת חולים מאוחדת בגובה של רבע מיליון שקלים. העיצום היה בגלל אירוע אבטחת מידע שהתרחש בחודש נובמבר 2025. לפי הדיווח של הרשות, אנשים היו יכולים לצפות בתיקים רפואיים של קרובי משפחה. אכן, ליקוי חמור במיוחד שנובע מתכנון לקוי וככל הנראה לא תקין של מערכות האבטחה של הקופה.

2.

אבל נחשו מה, העיצום הכספי הוא לא על האירוע עצמו. על האירוע, התכנון הלקוי, הקופה יצאה (הפעם, ככל הנראה) ללא פגע. העיצום הוא על העיכוב בדיווח לרשות להגנת הפרטיות, ועל העיכוב הזה בלבד. מה זאת אומרת? קופת החולים התעכבה כחודשיים בדיווח לרשות. בחודשיים האלה היא ככל הנראה חקרה את האירוע, בדקה מה קרה ו(אני מקווה) תיקנה אותו. אבל, לפי תקנה 11 לתקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), בעל מאגר צריך לדווח לרשות "באופן מיידי"; מתי זה "באופן מיידי"? ובכן, לא סתם התחלתי עם הסמית'ס.

3.

לפני כמה שנים הרשות שינתה מדיניות. פעם היתה אצלה מדיניות ברורה של "24 שעות ובכל מקרה לא יותר מ-72 שעות אחרי שנודע האירוע". זה השתנה ב-2022. מאז? הרשות, שמוציאה גילויי דעת על כל פיסת חקיקה קטנה, לא חשבה ליידע את הציבור על המיידיות שנדרשת לצורך דיווח על אירוע. האם 24 שעות זה מיידי? האם 72 שעות זה מיידי? האם חודשיים זה מיידי? (בקופת חולים שבה ממתינים 35 ימים לבדיקת MRI, אולי זה מיידי באמת).

4.

כלומר, הרשות לא מפרסמת, גם לא לצד העיצום הכספי הזה, How soon is now?. ולא סתם. למה? כי העיצום עצמו הוא על העיכוב ולא על אירוע האבטחה. הרשות היתה יכולה לקבוע גם שאירוע האבטחה הזה, עצם מתן גישה למבוטח א' על מידע של מבוטח ב' הוא מקרה חמור.

5.

מה? באמת? העיצום על מקרה שבו "בעל שליטה במאגר מידע או מחזיק במאגר מידע שלא נקט אמצעים מקובלים בנסיבות העניין ובהתאם לאופי המאגר וטיבו, כדי לוודא כי הגישה למאגר המידע ולמערכות המאגר נעשית בידי בעל הרשאה המורשה לכך בלבד לפי רשימת ההרשאות התקפות" הוא רק 160,000 ש"ח, להבדיל מה-320,000 ש"ח שאפשר לתת על אי דיווח, וזאת לפי חוק הגנת הפרטיות. כלומר, המחוקק שלנו ראה שבין שני המקרים: לא לדווח על אירוע, או לאפשר לאירוע לקרות, אז הדיווח יותר חמור מהאירוע.

6.

ולמה זה? ובכן, כי… איך נאמר זאת… לאף אחד לא איכפת. בואו נשחק לרגע "נדמה לי". אז קופת החולים דיווחה לרשות. ומה קרה מכאן? אני לא מכיר את המקרה בידיעה אישית, אני לא טיפלתי בזה, אבל אפשר לראות מקרים אחרים שבהם דיווחו על אירועים: שלוש כתבות של רן בר-זיק על אירועי אבטחת מידע: בית ספר בבת-חפר החזיק גוגל-דוק פתוח זמין לכולם עם פרטי תלמידים, ו"הנהלים חודדו". צה"ל? שם הנהלים כל כך מחודדים שאחרי שחידדו אותם, חידדו אותם שוב. זה הזמן להשקיע במחדדים, זו נראית תעשיה צומחת.

7.

וזו בעצם הבעיה. נכון. אירועי אבטחה קורים. יש תוקפים חיצוניים, יש מקרים שבהם תוקפים משתלטים על מערכות. אבל יש גם רשלנות בעיצוב. רוב האירועים שאנחנו רואים מגיעים מרשלנות כזו. לא האקרים עם קפוצ'ון אלא מישהו שבמקרה גילה שהוא יכול לגשת לתיק של אחותו. המבחן של הטיפול הוא איך מתמודדים. הרשות מבקשת דיווח, אבל מצד שני היא לא פועלת אחרי הדיווח כגוף מחנך, כזה שימנע את התקיפה הבאה. ונזכיר: העיצום הוא רק אחת הדרכים, המטרה היא שלא יהיו אירועים כאלה בכלל.

השימוש, לעזאזל, במילה "מטבע וירטואלי". כן. גם אני קראתי ככה לקריפטו לפני עשור. אבל אצלי זה נובע מנוסטלגיה מסוימת. מטבעות וירטואלים ומטבעות קריפטוגרפיים הם לא אותו דבר. הכסף הוירטואלי בא דווקא ממקום אחר, טיפה לפני ביטקוין. ב-Second Life וגם במשחקי MMORPG היה כסף וירטואלי. הכסף היה חלק מהכלכלה הפנימית, המפוקחת במיוחד, של אותו יצרן משחקים. פתחת "חנות" במשחק תלת מימד מרובה משתתפים והצלחת לאסוף כספים של המשחק? נהדר. הכסף הוא וירטואלי בדיוק כמו העולם ואין לו שימוש מחוץ לעולם. בערך, כמובן.

מה זאת אומרת בערך? וכאן בא ה"וירטואלי" שקישר בין הקריפטו לוירטואלי, וגם הקשר שאני הכרתי. ובכן, הדרך היתה למכור למישהו בעולם האמיתי את הכסף בעולם הוירטואלי. והיית עושה את זה עם בורסות חיצוניות. לדוגמא, Virwox היתה כזו. היית יכול למכור לשחקן אחר את המטבעות הוירטואליים שלך, והוא היה משלם לך. איך הוא היה משלם? באותו אתר היית יכול לשלם באחת מכמה דרכים: באמצעות PayPal (עם עמלה יחסית גבוהה, כדי לכסות את הסיכון) או באמצעות, ובכן, מטבעות קריפטו. אתר Virwox אולי לא היה בורסת הקריפטו הראשונה (זו היתה MTGOX) אבל הוא היה הדרך שבה עולמות וירטואליים יכלו להמיר את הכסף הוירטואלי לכסף קריפטוגרפי, ומשם לכסף אמיתי, מחוץ למערכת סגורה.

וכאן ההבדל בין מטבעות "וירטואליים", שהם פעמים רבות מטבעות מפוקחים על ידי גורם אחד ריכוזי, שיכול לשלוט בהם ביד רמה, לחסום חשבונות, או להקפיא כספים לבין מטבעות "קריפטוגרפיים" שלא רק שהשימוש בהם הוא מעמית לעמית, אלא גם דומה יותר לכסף. ומדוע? בליזארד, היצרנית של Warcraft, יכולה להדפיס כמה זהב שהיא תרצה בתוך המשחק, והיא יכולה לקבוע את המחיר של קניה של זהב במזומן. זה מטבע וירטואלי, הז'טונים של אותו קזינו. מטבע קריפטוגרפי הוא מבוזר. מרגע שהוא הושק ליוצר אין יכולת להתערב בו.

ולכן, כל כך כואב לקרוא את השימוש במילה "וירטואלי" פעם אחר פעם במסמך של בנק ישראל. זה כאילו הם לא מבדילים בין מטבעות של Coin Dash או Warcraft לבין ביטקוין.

ישנם אינספור סיפורי איקרוס מודרניים. מקרים שבהם אדם הצליח, והצליח, והצליח, ועף כל כך גבוה וקרוב לשמש, עד שהוא התרסק. נוחי דנקנר, בישראל, הוא ככל הנראה אחד מהם. מלהחזיק כלי תקשורת משמעותי, חברת טלפוניה, רשת סופרמרקטים מובילה ועוד, לפשיטת רגל בתוך אותה תקופת חיים. אבל איקרוס נמצא בכולנו. ואולי הסיפור היותר מעניין השבוע זה בריאן ג'ונסון. למי שלא מכיר, ג'ונסון ייסד את Braintree, חברה שרכשה חברה קטנה אחרת בשם Venmo, שמאפשרת תשלומים בין חברים. ואז, Braintree נקנתה על ידי PayPal. אפשר להגיד שזה אילון מאסק מעליאקספרס, אבל אפשר גם לא. ג'ונסון היה יכול לסיים את הפרק הציבורי בחייו עם הכסף הזה, לפרוש, לגדל שני כלבים ולהעלם מהעין הציבורית, אבל כמו כל איקרוס, היה יכול להגיד ששמונה מאות מיליון דולר זה מספיק, משום מה, לא.

1.

2.

אבל לא. לג'ונסון זה לא הספיק. הוא החליט לא למות. ג'ונסון רצה להתעמת עם המוות עד הסוף, והשיק את Blueprint. תכנית עבודה למיליארדרים כמוהו, שמיועדת לקחת לקצה את הרצון לא למות. דיאטה קשוחה במיוחד, פעילות גופנית מאומצת, טיפולים יומיים. בעצם ג'ונסון עבר לעבוד במשרה מלאה בלא למות. אפשר לראות יותר על זה בסרט שנטפליקס הפיקו. התכנית של ג'ונסון מבוססת על מדע. היא באמת יכולה לעבוד, אבל היא לוקחת דברים לקיצון. רובנו היו שמחים לקבל חיים ארוכים יותר, אבל המחיר שג'ונסון משלם על כך לא מאפשר לו לחיות. לדוגמא, בחיים של ג'ונסון אין ספונטניות: הארוחות מתוכננות מראש. אי אפשר להגיע לאירוע ולאכול עם חברים בחוץ. אי אפשר ללכת לישון מאוחר. הכל מבוסס על לוח קשיח שבו רוב היום מושקע בכך. זו העבודה של ג'ונסון והוא מעסיק אחרים לעזור לו.

3.

ג'ונסון, כמו כל אלון מאסק מעלי אקספרס, מדבר הרבה לקהילת הגברים הקולניים. לכן, ההתבטאויות האחרונות שלו היו גם קצת מגעילות. לפני כמה חודשים הוא דיבר על האיזון הבקטריאלי בפות של בת הזוג שלו, כאילו הוא מנתח משהו מדעי ולא כאילו הוא מתרברב על חיי המין שלו. אבל זו השיטה: במסווה של כסות מדעית הוא מציג לכולם שאפשר לחזור להיות ילד שובב בתיכון. ההתמקדות במדעים, הרצון להיות כמו הבן שלו. הכל קרוב מדי לשמש.

This is her vaginal microbiome report. 100/100 score.

Top 1% of all vaginas.

Her sample is dominated by the single most protective bacterial species a vagina can host (Lactobacillus crispatus).

Only about 25-30% of reproductive age women globally are L. crispatus-dominant,… pic.twitter.com/Pt1JbKM5y0

— Bryan Johnson (@bryan_johnson) April 30, 2026

4.

לכן, לפעמים, סיפורי איקרוס הם כל כך מהנים לקריאה. השבוע ג'ונסון דיווח שהוא סובל ממחלה אוטואימונית בקיבה. האדם שנלחם כל כך בלא למות, שמודד את כל הערכים התזונתיים שלו, שבודק כל ביומרקר בגוף, סובל ממחלה שנובעת בסופו של דבר מטעמים גנטיים, מחסור בויטמין B12 וברזל. משהו ש… אגב… יש סיכוי שג'ונסון היה יכול למנוע.

5.

האירוניה היא שאלמלא ג'ונסון היה מושך את כל תשומת הלב, לא היה מציג את החיים שלו כמפתח לחיי נצח, הוא היה יכול להיות עוד מיליארדר שחי בנוחות עם בעיה רפואית כרונית. אבל הבחירה שלו להציג את המצב הרפואי שלו כלפי כל הפכה גם את ההתמודדות לחלק מהנושא: אם תעבוד במשרה מלאה בלא למות, תאכל רק זרעי צ'יה וקייל, תמנע מאלכוהול, תלך לישון בשבע בערב ותקום בשמונה בבוקר, ועדיין תצטרך לסבול ממחלה כרונית, אז אולי עדיף לחיות פחות שנים, למות בגיל שמונים ושתיים, אבל כן להפגש עם חברים לכוס יין פעם בשבוע, להנות מטיולים ספונטניים בטבע ואולי לא לריב עם אנשים בטוויטר כל היום.

בשנת 2015 קמה בישראל חברת ספאם-אוף. החברה באה לעזור לתובעים שרוצים לתבוע חברות ששלחו להם הודעות לא רצויות. לפי ספאם-אוף, הם עזרו לכמה אלפי תובעים, ואפשרו לתובעים לגבות למעלה ממיליון שקלים כפיצוי. לא רק הנתבעים לא חיבבו את הפעילות של ספאם אוף, אלא גם בתי המשפט. בפסק דין, ששונה לאחר מכן בעליון, פסק בית המשפט המחוזי (רת"ק 31506-05-17 ארד נ' מנקס אונליין טריידינג בע"מ ואח') ש"אני סבורה כי הגשת תביעות "ספאם" באמצעות חברה המתמחה בכך (ונהנית ישירות מתוצאת ההליך; כך שהיא מקבלת אחוזים ניכרים מהפיצוי שנפסק לטובת מקבל הודעת הספאם); איננה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, הגם שאין מניעה חוקית לפעול בדרך זו; ואף יתכן שבנסיבות מסוימות תמצא הערכאה הדיונית לנכון כן לפסוק פיצוי לתובע, למרות הגשת תביעתו באמצעות חברה העוסקת בכך" ו"הגשת תביעות בסיוע חברה שזו התמחותה; גם אם החברה איננה עומדת בחזית ואיננה בעלת דין פורמלית ,איננה מתיישבת עם מטרת ההליכים העומדים בבסיס הליך התביעה הקטנה". מאוחר יותר, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה (רע"א 7064/17 ארד נ' מנקס אונליין טריידינג בע"מ ואח'), אבל לבינתיים ספאם-אוף נסגרה,

1.

מה שראינו במקרה של ספאם-אוף הוא לא ייחודי לתחום הליגל-טק. בא פתרון שנועד להנגיש את המשפט לאזרח. לחתוך מתווכים ולאתר פערי מידע שאפשר לתקן בצורה זולה ומהירה, כאשר אין מורכבות משפטית. יש למערכות כאלו תמיד רתיעה משני כיוונים, הראשון הוא הגילדאי, זה שחושב שיש השגת גבול המקצוע ופגיעה בכבוד, והשני הוא המערכתי, זה שחושש שהנגשת המשפט תטיל עומס על מערכת אנאלוגית, מיושנת, שנדרשת לפרוצדורה. אם נסתכל על המקרה של ספאם-אוף, פסק הדין התחיל מכך שבית המשפט לתביעות קטנות איחד כמה עשרות תיקים שונים. למה? כי המערכת היתה כל כך יעילה שאפשר היה לדון בה יחד.

2.

עכשיו, אתה לא יכול לייעל רק חלק אחד במערכת. כמו שלא תוכל לדחוף מנוע של למבורגיני לרכב קומפקטי ולצפות לביצועים זהים לזה של רכב מירוצים, גם מערכת המשפט צריכה לשדרג את כל הרכיבים. גם את רכיב התביעה, גם את הכלים שיש להגנה להתמודד עם אוטומציה כזו וגם את הרכיב של בית המשפט עצמו לנהל סכסוכים. וזה לא מה שקרה כאן.

3.

אבל ספאם-אוף זה עניין לעבר הרחוק. היום, לכוחם של התובעים הקטנים קמו מספר סטארטאפים ודומה שהויכוח מתמקד בסוגיה הגילדאית. כך, לפני חודש, לשכת עורכי הדין פנתה ליזם שהרים סטארטאפ שעוזר לאנשים להלחם בדוחות חניה, וביקשה שיסגור את הדלת לפני שהיא תפנה לערכאות שיגרמו לו לסגור. היזם יצא למאבק, אבל השאלה הזו היא פשוט לא השאלה הרלוונטית. הגילדה רוצה להגן על בעלי המקצוע ועל נגישה של אנשים לתחום שלה, מה שיפגע בפרנסה. אני? אולי כחבר בגילדה זה חלק מהעניין, אבל אני רוצה להגן על הלקוחוות. ונכון, ללקוחות יש יתרון עצום בנגישות למאגרי מידע של בינה מלאכותית, אבל יש סוגיה אחת מאוד בעייתית, שאם אני הייתי בצד השני של תביעה שנוצרה באמצעות השירות הזה או אחד האחרים לו, יש סיכוי שהייתי מיישם. ובואו תקשיבו רגע.

4.

בוא נלך לעקרון החשוב ביחסי עורך-דין לקוח, וזה חסיון מקצועי. סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין קובע חסיון ("דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם") וכך גם פקודת הראיות ("דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון"). יודעים איפה אין כזה חסיון? בפקודת מנועי שפה גדולים.

5.

לא אני אמרתי את זה. בתי משפט בארצות הברית כבר פסקו את זה כמה וכמה פעמים. נניח ב 25-cr-503 U.S V. Hepner הנאשם טען לחסיון אבל בית המשפט דחה. לא רק בגלל מדיניות הפרטיות של אנתרופיק באותו המקרה, אלא גם בגלל שבעצם אין חסיון מקצועי במקרה שבו אתה מתייעץ עם צ'טבוט, בדיוק כמו שאין חסיון רפואי ואין חסיון לכהן דת. כשאתה מדבר עם מודל שפה גדול, אתה לא זכאי לחסיונות שקיימים בחוק.

6.

מה זה אומר? שאם אני הייתי מוצא את עצמי בתור עורך הדין בצד השני של תביעה שהוכנה עם מודל שפה גדול, הדבר הראשון שהייתי עושה זה ללכת לצד השני ולבקש את הלוגים של הצ'ט שלו הנוגעים לזה. לראות איפה המודל העיר לו על קשיים, לראות איפה הוא הסתיר דברים מהמסמכים, לראות מה הייעוץ שהוא קיבל ולא קיבל. ומותר לי, כי סעיפי הגילוי מספיק רחבים. כלומר, המאבק הגילדאי מוצדק אבל לא מהסיבה הנכונה, אלא כי הוא רוצה להגן על הלקוחות ולשמור על החסיון שלהם. תחשבו שמחר מוגשות אלפי בקשות לביטול דוחות חניה בעיריית תל-אביב. זו, במקום להתמודד איתם אחת אחת פונה ללקוחות ואומרת "בואו, ננהל הליך, יהיה כיף, נבקש את ההתקשרות שלכם" ואז היא תוכל להראות איך הייעוץ ניתן להם, מה הייעוץ, ובעצם לפסול חלק משמעותי מהבקשות שבאו כדי לעשות מניפולציה.

7.

אז האם אתם צריכים להפסיק להתייעץ עם מודלי שפה גדולים? כן, אבל לא רק בגלל החסיון. בגלל ההזיות, בגלל הטעויות, בגלל כל הבלאגן בדרך ובגלל שהמידע משמש נגדכם תמיד. זה לא קשור.

תביעת השתקה, לפי בית המשפט, היא "דפוס פעולה שבמסגרתו גורמים בעלי כח וממון עושים שימוש בתביעות משפטיות, לשם השתקת שיח ציבורי וביקורת המופנית כלפיהם. ה'עוקץ' במהלך האמור, הוא שללא תלות בתוצאתן של התביעות, הרי שכבר עצם החשיפה להליכים המשפטיים – שיהיו, במרבית המקרים, הליכי לשון הרע – יש בה כדי להטיל מחירים כבדים על נתבעים, ועל כן גם כדי לייצר 'אפקט מצנן', ולהרתיע את הרבים מנטילת חלק בשיח הציבורי ומהשמעת ביקורת על 'שחקנים חזקים'" (רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד – אגודה שיתופית). המאפיינים לתביעת השתקה הם: פערי כוחות בין הצדדים, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, תביעת פיצוי מופרז ונטול בסיס, ברירת נתבעים בעייתית ותביעה בגין אמירות שהושמעו במסגרת ויכוח בנושא אשר עשוי לעורר עניין ציבורי, תוך הסתכלות על מכלול התנהגות התובע.

1.

כתבתי על זה בקצרה כבר בפוסט הזה, אבל מה לא כתוב כאן? לא כתוב שאם הנתבע חייב בדין אז התביעה היא לא תביעת השתקה. הפוך. פעמיים כתוב בהסברים של בית המשפט שדווקא ההפך הוא המצב. גם 'ללא תלות בתוצאתן של התביעות' וגם "גבולית'. אבל בתי המשפט? לא מסוגלים להבין שאם ביטוי מסוים הוא לשון הרע, ההגנות לא מתקיימות, עדיין התביעה עצמה היא השתקה. כבר הבאתי את הדוגמאות של עמיחי שיקלי (ת"א 61908-09-23 שיקלי נ' משגב) בפוסט שמנתח את פסק הדין של ניסים ואטורי (תא 19132-10-24 ניסים ואטורי נ' מוטי הררי), שגם שם לא נדונה שאלת ההשתקה בצורה נכונה, אבל זה לא מקרה בלעדי. כלומר, למרות כל המילים היפות של בית המשפט העליון, קשה מאוד למצוא מקרים שבהם תביעה שהיתה יכולה להתקבל נמחקה בגלל שהיא השתקה.

2.

השבוע, לדוגמא, נתן בית המשפט לתביעות קטנות, פסק דין בתביעה של האקטיביסט גונן בן יצחק נגד חני וייזר, שהיא פעילה פוליטית (תק 37160-12-25 בן יצחק נ' וייזר). במקרה הזה, וייזר קראה לבן-יצחק סוטה. הסיבה, לטענתה, היא שבן-יצחק נוטה להלך אימים על יריבים פוליטיים בחשיפה של פרטים אינטימיים. בית המשפט קובע שהתביעה היא לא תביעת השתקה כי "עילת התביעה איננה חסרת יסוד, הגם שהסכום הנתבע גבוה". האם התביעה היא תביעת השתקה? לא בהכרח. האם הנימוק של בית המשפט נכון? לא. למה? כי מספיק להסתכל על התוצאה כדי להבין את זה. בית המשפט פוסק לבן יצחק תשע-מאות שקלים. אני לא אוהב להשתמש בתוצאה כדי להוכיח את הסיבה, אבל אם התביעה לא היתה תביעת השתקה, אז ברור שהפיצוי על לקרוא למישהו "סוטה" בפומבי כשאין לכך כל הצדקה מעשית או אין בכך אמת היה צריך להיות גבוה יותר. כלומר, בית המשפט אמור להגיד "רגע, התביעה הזו היא שימוש בהליך הפוליטי בין שני יריבים. לא המקום שלי להכריע מי צודק, ובמקום שאני אשקיע שעות רבות בלשמוע ראיות, לכתוב פסק דין, ולהתדיין בערעור, אני מעיף את התביעה הזו". התוצאה שבית המשפט השיג היא גרועה בכל מקרה.

3.

וזה לא לבד. הבעיה היא שברגע שבית המשפט העליון הקים את המונח "תביעת השתקה" אז כולם חושבים שהתביעה נגדם היא תביעת השתקה, מה שגורם לכך שבתי המשפט לא מקשיבים לאף אחד. כי אם כולם טוענים משהו, אז אין לך באמת נסיבות מיוחדות. הנה כמה דוגמאות: תא 6533-05-21 עומסי נ' אבי דב: התובע הוא עובד של רשות הטבע והגנים שתבע דייג. רשות הטבע והגנים מימנה את התביעה, והביטויים כולם היו על טוהר המידות של התובע. בית המשפט קובע שאין תביעת השתקה כי התביעה איתנה, כלומר העילה לא קלושה. זה כמובן לא מספיק. ת"א 22106-10-24 לנדאו נ' מאירי ואח': שוטר הגיש כמה תביעות שונות בבתי משפט שונים נגד רשימה אקראית של נתבעים. בית המשפט דוחה את הטענה להשתקה רק כי צריך לבחון כל ביטוי לגופו כדי לקבוע אחר כך מה הסיפור. בתיק של עא 66585-06-25 עומר נחמני נ' עמית סגל בית משפט השלום דחה את הטענה שמדובר בתביעת השתקה, ונחמני לא ערער על הטענה הזו (וחבל). בפסק הדין המקורי (תא 37304-10-20 סגל נ' נחמני) בית המשפט פסק שאין פערי כוחות בין דובר של חבר כנסת לבין עיתונאי בכיר בערוץ הנצפה בטלויזיה ומוסיף " יחד עם זאת, כפי שהוסבר לעיל ביחס לכל פרסום ופרסום, לאחר ניתוח ובחינה של עמידה בתנאי החוק,נקבע כי מרביתם של הפרסומים אינם חוסים תחת הגנת הבעת הדעה שלה טען הנתבע, ועל כן אין המדובר בתביעה במטרתה פגיעה בשיח הציבורי כי אם עמידה על זכות יסוד לשם הטוב של התובע".

4.

כלומר, כל פעם. כל פאקינג פעם. בתי המשפט לא מצליחים להבדיל בין הקטע של השתקה לבין תוכן הפרסומים. כשאתה בא לבדוק האם התביעה היא תביעת השתקה הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה לבדוק האם יש הגנות בחוק. התביעה מוגשת כיוון שיש לה סיכוי להתקבל, גם אם לא סיכוי חזק, אבל במקרים שבהם הפיצוי הכלכלי הוא לא הפרס שמגיע לתובע, אלא הוא משתמש בהליך למטרות חוץ משפטיות. ואני מזכיר: ההליך המשפטי נועד לפצות על נזק שנגרם. מישהו התנגש עם הרכב שלו ברכב שלך? מגיע לך פיצוי כדי להחזיר את המצב לקדמותו. אותו דבר כאן. אם המטרה של ההליך היא לא להחזיר את המצב לקדמותו אלא לנצח בויכוח אידיאולוגי? זו תביעת השתקה.

במסגרת השינויים שהכניסה הכנסת לחוק בשנת 2024 (מה שנקרא קלקול 13), התווסף סעיף שקובע פיצויים על מקרים כמו זה. עד עכשיו, היה את סעיף 29א לחוק. הסעיף הזה קבע שעל פגיעה בפרטיות אפשר לקבל פיצוי של עד 50,000 ש"ח (מותאם למדד). אבל, היתה מחלוקת האם זה חל גם על הפרות של הוראות אבטחת מידע ומאגרי מידע, ולא רק על הפרטיות הקלאסית.

בכל מקרה, מה שקרה בפסק הדין זה שבית המשפט קבע שלמרות שהיה צילום שלא בהתאם לנהלי גו מובייל, הרי שהמידע לא נשמר במאגר שנועד לעיבוד ממוחשב אלא רק בצורה זמנית בטלפון של העובד, ולכן אין מקום לפיצוי על האגירה. עד כאן הכל טוב ויפה (אפשר לראות ניתוח של אלדד ושלי על מתי זה "עיבוד ממוחשב" במסגרת בקשת ידיד שהגשנו בתיק של 'העין השביעית').

אפשר היה לסיים כאן ושום דבר לא חשוב. אבל זו הטעות של בית המשפט. המסגרת כאן היא בתביעות קטנות, איפה שיש גמישות על העניין של "מה החוק אומר" ו"מה הפרוצדורה". לפעמים, תובעים לא בהכרח מכירים או יודעים את כל הסעיפים, או נעזרים במדריכים וחברים. התפקיד של בית המשפט בתביעות קטנות הוא להיות יותר אקטיבי. מפה לשם, מה לדעתי בית המשפט היה צריך לעשות?

ובכן, עצם צילום התעודה הוא, לדעתי, פגיעה קלאסית בפרטיות. מצב של נטילת מידע שלא בהכרח בהסכמה, גם אם המטרה היתה ראויה. וההוכחה? גם הנתבעת בתיק הזה אומרת שהיתה הניחה שלא לצלם אלא רק להסתכל על התעודות. כלומר, היתה פה חריגה מנהלי הטיפול במידע (לאו דווקא נהלי אבטחה, אבל נשים את זה בצד).

במצב כזה? בית המשפט כן היה יכול לתת פיצוי על סעיף אחר, שהתובע לא ביקש, וזה עצם הפגיעה הקלאסית. בית המשפט קובע כך: "אדגיש: התובע לא השעין את תביעתו על טענה אחרת, לרבות על היבט אחר של פגיעה, נטענת, בפרטיותו. בנסיבות הללו, משנשמטה הקרקע מתחת לרגליה של העילה הנקובה, שוב אין לתובע יסוד אחר להניח עליו את תביעתו".

למה זה? אני יכול רק לנחש. וזה כי התובע הוא מתמחה במשפטים שעומד להיות עורך דין. במצב כזה, יכול להיות שבית המשפט הרגיש כי אכן היו פערי כוחות (הגם שבצד השני היתה רשת חנויות ולא חנות קטנה) ושכך הוא ילמד את התובע את שנדרש.

דמיינו מצב שבו שני אנשים מקבלים הוראה מסוימת מהמנהל הישיר שלהם. ההוראה היא יחסית קצרה, פסקה אחת. היא מגדירה מה מותר להם ומה אסור להם לעשות במהלך משימה שלהם בעבודה. כל אחד מהעובדים הולך חזרה לשולחן, פותח את המחשב ומתחיל לעשות משהו שונה לגמרי. איך קרה ששני עובדים, שעמדו אחד ליד השני וקיבלו את אותה ההוראה פרשו אותה בצורה שונה? התשובה לזה היא המהות של פרשנות במשפט. כלומר, הדרך שבה אנחנו מבינים פקודות והוראות כחלק מההקשר הרחב יותר, התרבותי, החברתי, והעבר שלנו. והיום? מצלמות במרחב הציבורי.

1.

בישראל יש הנחיה מקיפה מאוד של הרשות להגנת הפרטיות על מצלמות במרחב הציבורי. ההנחיה מסבירה איך מנהלים את הצילום, מה אסור לצלם (ויש פסיקה גם על זה, לא מעט, נניח, על איפה מותר להציב את המצלמות), איך שומרים את התיעוד, איך מתקינים מצלמות בבתים משותפים ומתי זה אסור. בואו נסתכל על אותו פסק דין, ת"א 54576-07-13 אמוראי ואח' נ' זגורי. מה בית המשפט אומר שם? אני מקצר: "בכל הקשור למצלמה שמיקומה הוא מעל לדלת דירת הנתבעים – הנתבעים רשאים לעשות שימוש זה, בהיותו שימוש מקובל וסביר. מדובר בדלת הדירה שלהם. אין מניעה שהנתבעים יתקינו מצלמת אבטחה המופנית לכיוון דלת הדירה, ואשר תצלם את מי שעובר בפתח דירתם. שימוש זה איננו בבחינת חריג, ואין לומר כי הוא שימוש פוגעני יתר על המידה" … "שונה הוא הדין בכל הקשור לשתי המצלמות האחרות הממוקמות בקומה 17 מעל לדלתות האש (לפני גרמי המדרגות המובילים אל הגג). יש לקבל את טענת התובעים בהקשר זה, כי ריבוי המצלמות בקומה, שלוש במספר, יוצר הצלבת צילומים מכיוונים שונים וללא הרף, ויש בכך כדי לפגוע בפרטיותם. אמנם, אין מדובר ב"רשות היחיד", במובן זה שאין מדובר בצילום פנימי של דירת התובעים. עם זאת, מדובר בקומה של בית המגורים, והתובעים משתמשים בה כל העת על מנת להיכנס ולצאת מביתם, הם ואורחיהם" … "יש אם כן, להבחין בין המצלמות השונות. בכל הקשור למצלמה שמעל דלת דירת הנתבעים, מדובר בשימוש מידתי וסביר ברכוש המשותף, אשר אין בו כדי לפגוע בתובעים יתר על המידה. לעומת זאת, בכל הקשור לשתי מצלמות האבטחה הנוספות – אלה חורגות מהסביר".

2.

כלומר, יש לכם בית משותף, יש דלת כניסה, מותר לכם להתקין מצלמה שמצלמת מי עובר במרחב הציבורי ליד הדלת כי זה "מקובל וסביר". נכון, יש לי הרבה ביקורת על קיצורי דרך שבתי משפט מקבלים כדי להגדיר "מקובל", "סביר", "נראה בעיני". לעומת זאת, ריבוי מצלמות בקומה, יוצר פגיעה בפרטיות גם אם לא מדובר על "רשות היחיד". הפרשנות כאן היא מאוד סובייקטיבית. איך בית המשפט חווה את הפגיעה. זה לא שזה שלילי, כי החוויה של בני תרבות דומה בדרך כלל זהה. אבל גם אם נחזור להנחיות של הרשות להגנת הפרטיות הנחת המוצא היא שמותר להתקין מצלמות, אבל יש צורך משמעותי לפקח על ההתקנה. גם בחובות רישום, גם בבדיקות של מידתיות במרחב הציבורי, גם בעדכון ויידוע.

3.

עכשיו, החוק הישראלי והחוק האירופי הולמים בנוגע לפרטיות. זה לא אומר שהם זהים, אלא שהם דומים מספיק. אבל, בואו תסתכלו על הבדל תרבותי. לפני שנה, ה-CNIL, הרשות לפרטיות בצרפת, הוציאה הנחיה על מצלמות מעקב גם כן שמשלימה חוות דעת שלה מ-2018. לפי חוות הדעת מ-2018 : "Les particuliers ne peuvent filmer que l’intérieur de leur propriété (par exemple, l’intérieur de la maison ou de l’appartement, le jardin, le chemin d’accès privé). Ils n’ont pas le droit de filmer la voie publique, y compris pour assurer la sécurité de leur véhicule garé devant leur domicile." ובעברית: לאנשים פרטים נאסר לצלם אלא את פנים הרכוש שלהם (לדוגמא, פנים הבית או הדירה, הגינה, שביל גישה פרטית). אין להם הרשות לצלם את המרחב הציבורי, כולל הרשות לצלם את רכבם החונה מול ביתם.

4.

אם אתה גר בבניין משותף, לועד הבית יש סמכות להתקין מצלמות לטובת מלחמה בגניבות והבטחון האישי, אבל הצילומים צריכים להשמר לא יותר מחודש, להיות נגישים רק לועד הבית ולרשויות החוק, וניתן לגשת אליהם רק בדיעבד כדי לאתר משהו, ולא בזמן אמת. התקנה של מצלמות בעסקים מותרת בנסיבות מסוימות, אבל גם אז, את המרחב הציבורי מצלמים במשורה, וככלל על ידי רשות ציבורית. גם הצילומים של הרשות הציבורית מוגבלים במיוחד. מה? איך זה יכול להיות? אתה גר בצרפת ולא יכול להתקין מצלמת דלת של Amazon Ring אם היא פונה לרחוב? איך יתכן שתעשיה שלמה השתנתה? התשובה היא בתרבות.

5.

כלומר, הדרך שבה חברה מתפתחת, ההיסטוריה שלה, הסיפורים שלה, והצרכים שלה משפיעים לא פחות מאשר החוק הכתוב. בעוד שבצרפת הציבור התרגל לרמה מסוימת של פרטיות ומוכן להשלים עם פיקוח על ידי ממשלה אך לא על ידי גורמים פרטיים, במדינות אחרות המצב שונה. כל מדינה וההיסטוריה שלה, ולפעמים ללמוד מההיסטוריה חשוב יותר מאשר להעתיק את הטקסט של החוק. בישראל מצלמות במרחב הציבורי הפכו לתופעה מתפשטת, בכל מקום יש מצלמות. בצרפת תוכלו ללכת ברחוב בלי לפחד שתתועדו. יותר מזה, גם הסבירות שצילום ממצלמה במרחב הציבורי תמצא את עצמה ברשת חברתית היא נמוכה. זה גם אומר הרבה על סוג התיעודים שיופיעו ברשתות חברתיות, וגם על איך הצריכה של המדיה.