מה קרה שם? לא הרבה. תיק רגיל של תאונת דרכים עם נזק לרכבים ותביעה בין שתי חברות ביטוח. לא משהו שאמור לעניין אותנו האזרחים הקטנים; הרי, אנחנו משלמים לחברות הביטוח כדי לוודא שאם יש תאונה הן ישלמו. אז ריב בינן לבין עצמן לא מעניין.

אלא מה? לתביעה צורפו שתי תמונות שצולמו בזמן אמת. כמובן שכמו כל תמונה, יש פגמים. היא מטושטשת, לא ניתן לראות מי ישב ברכב במדויק, לא רואים את לוחית הרישוי של הרכב. ואז מגיע עורך הדין של אחת החברות ומבקש להגיש תמונה "משופרת". מאיפה התמונה? הוא השתמש במנוע בינה מלאכותית.

בית המשפט דוחה, בשורה אחת, את הבקשה להגיש ואומר שאין לתת לתמונה משקל. אבל, בהתחשב בכך שבית המשפט לא הטיל סנקציות על נסיון להגיש ראיה שהוכנה באמצעות בינה מלאכותית, אני תוהה ביני לבין עצמי מה ההבדל בין זה לבין לנסות להגיש חוות דעת עם הזיות? הרי, בסוף, היתה מטרה לתמונה ה"משופרת". היא לא קבילה כראיה, אבל היא כן מנסה לשכנע, להשפיע, לשנות את דעתו של השופט.

אם לא, אז אין לה שום צורך והיא לא מחדשת דבר, אז מה המטרה להגיש אותה? היא לא עדות שנקלטה בחושים או חיישנים, היא לא ניתוח של מידע קיים על ידי מומחה, היא המחשה, הדמיה, משחק של דמיון ונדמה לי, ואיך שקוראים לה בעולם הראיות: הזיה.

העדר הסנקציה על ההזיה נותן תמריץ בסופו של דבר. מדוע? אם הסנקציה היחידה על להזות ולהציג המחשה-בלבד היא מחיקה, אז במקרה הכי גרוע היא תמחק ובמקרה הכי טוב גם אם היא תמחק השופט יקבל במוחו תמונה שיכול שתקלט כתרחיש אפשרי. מה זה אומר? שהצליחו להשפיע על המשפט עם פוטושופ, בינה מלאכותית או כל הזיה אחרת. לכן, אם אני הייתי שם, אני כנראה הייתי מטיל סנקציה על נסיון כזה, לא נותן לה לעבור בשתיקה.

ובלועזית:

we are now updating our approach to controls for Gemini, Gemini Notebook, Gemini in Classroom, and Google Search. Access to these products will be entirely off for K-12 student accounts until school administrators explicitly turn them on.

1.
התגובות לא איחרו לבוא. הטענה החדשה היא שאי אפשר להשתמש בשירותי החיפוש של גוגל אם כיבית את שירותי ה-AI שלה. זה מבוסס על הקריאה של הרשימה והבנה שהפתיחה והסגירה היא בינארית. או שפותחים את כל המוצרים במפורש או שלא. מסתבר שזו לא היתה הפרשנות של גוגל. וגם זו לא הפרשנות אם קוראים את הטקסט בזהירות.

2.
גוגל הסבירה בפוסט מאוחר יותר בפח האשפה הבוער שנקרא בעבר טוויטר שאפשר לפתוח כל אחת מהאפשרויות האלה בנפרד. אבל, דבר אחד מאוד חשוב נכנס פנימה: העובדה שכרגע מערכות הבינה המלאכותית כל כך מוטמעות בתוך החיפוש שאי אפשר לחפש בלי להפעיל אותן. זה גם מה שגוגל כתבה בפוסט המקורי:

Google Search: We’re building Guided Learning capabilities into Search for student accounts to help them work through problems without skipping straight to answers. When our systems understand a student is looking for certain types of homework help, Search will walk them through the topic or problem step by step.

3.
גם בדוחות הכספיים של גוגל היא התייחסה לשימוש בבינה מלאכותית: השילוב של בינה מלאכותית בתוצאות החיפוש מוביל לכך שפחות אנשים לוחצים על קישורים ועקב כך גם פחות פרסומות מוצגות. זה מוביל לירידה בהכנסות, ויותר מזה, עלויות המחשוב להצגת תוצאות היא משמעותית. כלומר, הבינה המלאכותית כל כך משולבת במערכת החיפוש של גוגל שאי אפשר כבר להפריד בין השתיים.

4.
ולמה זה? פה מגיעה האנשיטיפיקציה. דמיינו את המצב הבא: יש בשכונה שלכם ארבע פיצריות; כולן בינוניות סטייל "פיצה אבי" עם 100% גבינה צהובה ועובדות בשעות אקראיות. מגיעה פיצה אמיתית, נאופוליטנית, עם משקיעי הון-סיכון מאחוריה. כדי להלחם בפיצריות הקיימות בשכונה ולקבל נתח שוק, הם מתחילים עם מנוי פיצה: אכול כפי יכולתך במאה שקלים בחודש, כולל משלוחים חינם הביתה. תוך שנתיים אין יותר פיצריות שכונתיות. אז, הם מתחילים להעלות את המחיר. אין יותר משלוח חינם, אלא משלמים על כל משלוח והמנוי עולה למאה חמישים. אחרי שנה, עוד עליית מחיר, ואין יותר מנוי חודשי אלא תשלום על משלוח והנחה על פיצות. אחרי עוד שנה, הם גם מבקשים שכדי לקבל את הפיצה תצטרכו להתקין את האפליקציה שלהם. אחרי עוד חודשיים-שלושה, הם מבקשים גם שכדי לקבל את הפיצה תצטרכו לעשות מנוי לחדר הכושר שלהם. זו אנשיטיפיקציה. ההפיכה המתמדת של מוצר טוב לחרא כדי לרצות את בעלי המניות והשחקנים.

5.
וזה גם מה שקרה למנוע החיפוש של גוגל. הוא התחיל בתור תיבת טקסט שיש לה שני כפתורים: "חיפוש" ו"אני מרגיש בר-מזל" (כלומר, להביא אותך לתוצאה הראשונה). מהר מאוד הוסיפו פרסומות מעל תוצאות החיפוש המעולות, ככה שלפעמים היית לוחץ על פרסומות (רלוונטיות) במקום על התוצאה. ואז הוסיפו עוד ועוד זבל. עוד כפתורים, ועכשיו גם תקציר בינה מלאכותית. מה קורה על הדרך? היה מוצר מעולה, אבל מה לעשות, עם מוצר מעולה לבד לא מגיעים לחברה של טריליוני דולרים, צריך לגרום לצרכן הקטן לאכול קצת צואה על הדרך.

6.
וזו הבעיה שהובילה גם לבלבול בתחילת הפוסט. זוכרים? גוגל אמרה "צריך להפעיל את התוצאות" והיא גם אמרה "הבינה המלאכותית כל כך משולבת בתוצאות החיפוש שלנו". כלומר, אם אתה רוצה חיפוש בלי צואה, לך למקום אחר. אם אתה רוצה חיפוש? תצטרך להשתמש במוצר שלנו שכולל בינה מלאכותית. אין חיפוש בלי זה. גוגל בפועל הרגה את המוצר שהוביל את הציבור אליה כל כך מהר והכניס לה את הכסף לפתח את כל המוצרים האחרים.

7.
אז מה עושים עם החיפוש בינתיים? אני אישית, מה לעשות, כבר על הגדר הרבה זמן. רציתי באמת לאהוב את DuckDuckGo, מנוע החיפוש הלכאורה פרטי ולכאורה יותר טוב. אבל גם הוא מביא תוצאות, בסופו של דבר, ממנוע Bing של מיקרוסופט ולא נותן תוצאות טובות. ניסיתי גם כמה מהמנועים האחרים. יש לי בעיה אבל. יש מנוע אחד, Kagi, שלכאורה עונה על כל הדרישות. אבל, רק החיפוש עולה חמישה דולר בחודש. האם זה מספיק מעצבן אותי כדי לשלם על חיפוש יותר מאשר על החבילה הסלולרית שלי? אני לא בטוח.

8.

אז מה נעשה בינתיים? נחכה שגוגל תאכל את עצמה? שהיא תייצר מנוע חיפוש חדש? שהיא תבין שהתוצאות עם AI הן זבל? לא ברור בכלל.

בלוקצ'יין? כן! בלוקצ'יין. יהיו סנקציות, יהיה כואב. לא נוכל לייבא חיטה, פירות, ירקות, נפט, מכוניות, מתכות, אבל יהיה לנו בלוקצ'יין, וסייבר, וAI, ואנחנו נחייה בעתיד. או ככה נדמה למי שקונה מפלגה מסוחר רכב משומש. סבבה. אבל חשבתם לרגע מה המשמעות של זה? האדם הממוצע מטומטם. כמה מטומטם? זה בכלל לא קשור למפלגה שמצביעה לו. האדם הממוצע מספיק מטומטם כדי שיהיו אזהרות "לא למאכל" על אקונומיקה. אז אנחנו חושבים שהאדם הממוצע יכול להחזיק ארנק בלוקצ'יין? אני לא מדבר בכלל על המדינה, אלא על האדם הממוצע.

1.

אז כמה אתם סומכים על מוכר הנעליים שלכם? כן. זה שלא הבין שהוא עוקב אחרי השאול אמסטרדמסקי הלא נכון וקנה בגלל זה מניות של חברת נפט ברזילאית שקרסה, או אחרי תמיר מנדובסקי המזויף ונפל בהונאות? אולי בכלל נפל בהונאה רומנטית? אז כן. האדם הממוצע, זה שאתם נתקלים בו ברחוב. אתם חושבים שהוא יכול להחזיק ארנק קריפטו ולשמור על הכסף שלו ככה? אותו אדם שצריך להזהיר אותו לא לקנות קרקע חקלאית?

2.

אז אנחנו רוצים שהגרביל הממוצע, זה שלא יודע לזהות הונאה, ילך להתקין ארנק קריפטו. יתקין תוכנה על הטלפון המאוד מאובטח שלו שבו הוא גם מתקין תוכנות ריגול סיניות וגם נותן לילד שלו לשחק במשחקי קזינו עם כרטיס האשראי. אנחנו רוצים שהוא ילך להתקין ארנק קריפטו ויחולל מפתח קריפטוגרפי, ואז כשאומרים לו לכתוב את הגיבוי בעט במקום מאובטח ולא לצלם מסך הוא לא יעשה צילום מסך וישלח את זה בווטסאפ לאישתו? יש לי כלכלה מבוססת בלוקצ'יין למכור לכם אם אתם מאמינים לזה.

3.

אז כבר הגענו למסקנה שהאדם הממוצע, בכלכלה מבוססת בלוקציין, לא ממש יאבטח את הכסף שלו. זה גם אומר משהו על איך העתיד נראה. אותו אדם, שבמקרה הטוב נועל את הטלפון שלו עם קוד שהוא תאריך הלידה, יחזיק מאה, מאתיים, שלוש מאות אלף שקלים בטלפון המאוד לא מאובטח שלו. ומה יקרה כשהוא מאבד את הטלפון? ובכן, או שחוסר האבטחה יהיה ברכה, והוא יוכל לשחזר את הארנק, או שהוא יצטרך לעשות כמו ג'יימס האוולס ולצלול לתוך פחי אשפה כדי לשחזר את שמונה מאות מיליון הדולר שנאבדו לו במזבלה על דיסק קשיח.

4.

אז כלכלת בלוקצ'יין אתם אומרים? איפה? במדינה שבה מצב תשתיות המחשוב מקביל לתשתיות הפיסיות שלה, ובמדינה שבה הממשלה עדיין מבקשת שאתה תשלח לה מסמכים שהיא הכינה עבורך, אנחנו רוצים להעביר את האזרחים לכלכלת בלוקצ'יין. מה שאומר ריבונות עצמאית, אחריות, דרישות של שמירה על מידע מוגן. ברור! עכשיו אני לא אומר שאי אפשר לעבור לכלכלה מבוזרת, כזו שמבוססת על בלוקצ'יין.  אני אומר שבשביל כלכלה כזו צריך תשתיות תומכות. לצורך העניין, צריך גופים מפוקחים רגולטורית שיוכלו להחזיק את הכספים עבור הגרביל הממוצע ועבור דג הזהב, צריך חברות טכנולוגיה שיכולות לאבטח ולספק הגנה ומשיכה של קבצים, צריך גופים שיודעים לנהל השקעות עבור אותם אנשים, וצריך כמובן מערכת פיננסית בינלאומית מתפקדת. כל אלה לא יכולים להתרחש במשטר סנקציות, שבו המערכות הבנקאיות המסורתיות לא מאפשרות הוצאה של כספים מתוך העולם הזה.

5.

מקווה שאתם מרוצים מהבחירה שלכם.

ההחלטה בתיק של תא 14904-05-26 בר מוחא נ' יוסף היא החלטה צפויה, כי כשאתה פטיש, כל הבעיות נראות כמו מסמר. בקצרה, עורך דין מבקש להסיר קבוצה שנפתחה כנגדו עד לסיום בירור המשפט נגד האנשים שעומדים מאחורי הקבוצה. בית המשפט, בהסתמך על הלכה שקיימת עוד משנות השמונים בנושא זה (אריה אבנרי נ' אברהם שפירא), מחליט לא להעתר לנושא. ההחלטה עצמה אולי מפתיעה בשמרנות שלה, כיוון שבתי משפט בעשורים האחרונים מעדיפים את "הזכות" לשם טוב (שהיא לא זכות אלא טעות נגררת) על חופש ביטוי, אבל מה שאולי מפתיע, זה הדברים שאפשר לעשות למרות ההלכה הזו, ואיך כן אפשר להסיר. כלומר, צאו מנקודת הנחה שהחוק לא מאפשר הסרה בטענות של לשון הרע. מה כן אפשר לעשות?

1.

הדבר הראשון שניסו לעשות, וגם בסכסוך הזה, זה לבקש צו הטרדה מאיימת. כלומר לטעון שהפרסום הוא בעצם stalking או מאיים כמו לעמוד מחוץ לבית. נכון, בתי משפט אסרו לא פעם על "הטרדה מאיימת" גם באינטרנט, אבל אז הצו צריך לפרט בדיוק מה הפעולות שאסור לעשות, ואיך הן מטרידות. שכן, לא כל מחאה ציבורית לכשעצמה היא "הטרדה מאיימת" (נניח, ראו  ע"א 24938-04-25 רוזיליו נ' נתניהו).

2.

אבל מה כן אפשר לעשות? כזכור, להבדיל מחוקי לשון הרע, שהם גמישים, בדרך כלל יש סטים אחרים של חוקים שיש בהם פחות הגנות ויותר אינטרסים. לדוגמא, אם אתה משתמש בחוקי זכויות יוצרים, כלומר בזכות שלך לקניין, קל יותר לבקש הסרה של תכנים. הפלטפורמות האמריקאיות, אלה שמקדשות את הקניין הפרטי, מסירות בגלל חוקי זכויות היוצרים האמריקאיים תכנים כמעט ללא ביקורת, להבדיל מטענות לפגיעה בחופש ביטוי, שם יש סיכוי פחות שטקסט ירד גם בגלל החסינות לפי סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת וגם בגלל העדפת חופש הביטוי בארצות הברית. במקרה כזה, אתה אפילו לא צריך בתי משפט. אתה רץ לפלטפורמה ומדווח "הקבוצה הזו משתמשת בלוגו שלי". לדוגמא, נסתכל על הפוסט הזה של אחד הנתבעים בתיק:

3.

לא ברור לי מהיכן הצילום, אך לפחות על פניו זה נחזה כצילום תדמיתי. כלומר כזה שלפי חוק זכויות יוצרים, בהעדר הסכמה אחרת, הזכויות בו אמורות להיות של המצולם בהתחשב בזה שמדובר בדיוקן (סעיף 35). כלומר, באותו המקרה, התובע היה יכול (בתיאוריה) לפנות לפייסבוק ולהגיד "חברים, זה הצילום שלי, בבעלותי, הקניין שלי. יכול להיות שיש לנתבע כל מיני הגנות, אבל הן צריכות להתברר, אז תורידו). בגלל שחוקי הקניין, מה לעשות, יותר חזקים, אז השימוש (שלפעמים הוא מכוער ולא לגיטימי) בזכויות יוצרים משיג את המטרה מהר יותר. נניח, הביקורת שלי כאן יכולה להכנס תחת הגנת "שימוש הוגן" שכן אני מציג את התמונה לצד ניתוח משפטי שאי אפשר להבין אותה. גם לנתבעים יכולה, במצב מסוים, לעמוד ההגנה הזו או הגנות אחרות בחוק.

4.

עוד שיטה, מסריחה אך כשרה, היא להשתמש בדיני המוניטין: סימני מסחר, עוולות מסחריות וכדומה. בשנות האלפיים המוקדמות היה ליין של תביעות על gripe sites, כלומר על אתרים שמבקרים מותגים, בטענה שהשימוש בשם המותג פוגע במוניטין ואסור. לא תמיד זה עבד, אבל במקרים מסוימים זה מצליח (נניח, עם אתר untied נקודה קום). כלומר במקרה שלנו, התובע יכול היה לטעון: יש לי עסק, הנתבעים מעלים עמוד שאדם סביר יכול לחשוב שקשור לעסק שלי ועקב כך הם פוגעים בעסק. שוב, בגלל העדפת הקניין הפרטי על חופש הביטוי, יש מקרים שזה עבד בהם. לא תמיד, אבל לא חסר סיכוי.

5.

הדבר האחרון זה שימוש דווקא בחוק הגנת הפרטיות. אגב, לא בטענה שיש פרסום של מידע אישי, אלא בסעיף 2(6) לחוק, שקובע ש"שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח" הוא פגיעה בפרטיות (היה צו כזה, לדוגמא, במקרה של ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314). כלומר, פגיעה בפרטיות, להבדיל מלשון הרע, שוב נכנסת לכיס הפרטי של אדם ומגנה עליו. אפשר לעשות את זה כדי לסכל פרסומים, גם אם זה לא מוחלט.

6.

בסופו של דבר, לומדים מכל החלטה. במקרה שלנו, מדובר על מאבק בין שני צדדים, לא ברור היום מי מהם צודק ובית המשפט גם לא הכריע בצורה חד-משמעית. מה שכן, כשאתה מגיע אל בעיה מסוימת עם זווית מסוימת, ארגז הכלים שלך מוגבל. לכן, אולי כשאתה מחפש פתרון, תפתח את הראש לעוד רעיונות.

1.
יש חלק שלם בהחלטה שמדבר בכלל על האם חוות דעת על עניינים משפטיים יכולה להיות מוגשת לבית המשפט. החלק הזה פחות רלוונטי לדיון שלנו, אבל הוא חשוב להבין. בעצם, מומחה מגיע לבית המשפט כדי להעיד על משהו שהוא לא קלט בחושיו אלא כדי להוכיח סברה, שיטות פעולה, או ניתוח בדיעבד של העדויות כמומחה. לדוגמא, מומחה יכול להיות איש פורנזיקה שנדרש לשאלה האם הודעה מסוימת נשלחה מכתובת מייל או לא, אבל הוא יכול להיות גם קבלן בניין שבא להעיד על הדרך שבה צריך להראות טופס להזמנת מערבל בטון. המומחה מסביר לבית המשפט מה שבית המשפט לא יודע, כי בית המשפט לא יודע הכל. מומחה לא צריך להגיד מה החוק אומר, אלא אם מדובר על חוק זר, נניח. כשיש הליך משפטי שחלק מהשאלות בו זה "מה החוק במדינה X אמר על הנושא" כי הצדדים חתמו על ההסכם במדינה X, לפעמים מביאים מומחה לדין הזר. במקרה הזה, חוות הדעת של הנתבעת באה להראות מה נהלי הבנק בנוגע להעברות כספים שגויות, והיא הפליגה להוראות חקיקה ופסיקה (שחלק מהם, ככל הנראה, הזו).

2.
עד כאן מדובר על תיקים מהסוגים שראינו פעם אחר פעם. צד מגיש בטעות טיוטא מוקדמת של מסמך שנערך בבינה מלאכותית והוא לא בדק בעצמו, צד מנסה לחסוך בכסף ומגיש משהו שהוא קיבל מהמתמחה, כשהמתמחה פישל והגיש הזיות בינה מלאכותית, או שהוא אפילו לא מיוצג והוזה. ותמיד, בית המשפט הטיל אחריות על עורך הדין. אבל כאן? כאן מי שהזה, לפחות על פניו, זה לא עורך הדין או הנתבע, אלא המומחה מטעמן. כלומר, בית המשפט "רגיל" כבר למצבים שעורכי דין מנסים להטעות אותו. פעם זה היה הציטוט הסלקטיבי ועכשיו זה הזיות הבינה המלאכותית. מה חדש כאן? אז מה שחדש הוא שבית המשפט מטיל אחריות על הנתבעת. עכשיו, בואו נדבר על זה רגע.

3.
מי כתב את חוות הדעת ההזויה? המומחה. האם יש סיכוי שעורכי הדין של הנתבעת עברו על חוות הדעת, נתנו הערות, תיקנו, שיפרו? ובכן כן. אבל מי שחתום על חוות הדעת, מי שלוקח את האחריות על חוות הדעת, זה המומחה. האם יש סיכוי שהנתבעת עצמה נתנה הערות וכתבה את ההזיות? יש סיכוי כזה, אבל גם הוא נמוך. מי חויב בהוצאות? לא המומחה שכתב את המסמך וחתום על ההזיות, לא עורכי הדין, שבדקו את המסמך והגישו אותם, אלא הלקוחה. הלקוחה המסכנה, שכבר שילמה למומחה, צריכה עכשיו לשלם על ההוצאות של המומחה שלה. בית המשפט לא אומר ללקוחה "תקשיבי גברת, המומחה שלך כתב הזיות בינה מלאכותית. אני שותף לצערך, קחי 30 ימים, תביאי לך מומחה אחר שלא יעשה את זה, ושהמומחה שחתם על זה ישלם" הוא אומר "גברתי, את משלמת, ואת לא יכולה להגיש חוות דעת מומחה".

4.
מה זה אומר? שלקוח לוקח על עצמו את האחריות לכך שמסמך שעורכי הדין שלו מגישים לבית המשפט ושמי שכתב אותו הוא בכלל אדם אחר, ששילמו לו כסף על הכתיבה, הזוי. ולמה זה כל כך בעייתי? ובכן, תסתכלו על הבעיה כאן: האדם שנדפק נדפק כאן מכל הכיוונים. נכון, יש רמה מסוימת של אחריות שמצפים מעורך דין. הוא לא יכול להגיש לבית המשפט מסמך שהוא יודע, בודאות, שהוא שקרי. הוא לא יכול לזייף מסמכים, אבל עורך הדין לא אחראי למה שהלקוח שלו עשה. וזה גם ממשיך בנושאי המומחים. לא עורך הדין ולא הלקוח יכולים להיות אחראים למה שמומחה, שהוא גורם עצמאי ובלתי תלוי, כתב בחוות הדעת שלו. נכון, יש חריגים. אם עורך הדין או הלקוח כתבו את חוות הדעת, אז ברור שאפשר להטיל עליהם אחריות. אבל כאן? לא.

טור של דר' חזי גור מזרחי, אדם שאני נהנה לקרוא, מנתח את שוק הקפה. מדובר על עיבוד של סקר של המכון לחקר הקמעונאות שהוא עומד בראשותו. הסקר השווה מחירים של מוצרי קפה שונים ברשתות השיווק, ומסביר למה הצרכן הישראלי, כרגיל, פרייאר כשהוא קונה מותגים ולא את המותג הפרטי. עד כאן הכל נכון. אבל כאן מתחיל הראנט שלי בעצם. הכל מתחיל בטבלה הזו, שכל כך עצבנה אותי שמזכה פוסט בבלוג שהוא לא ניתוח מעמיק של סוגיה מסובכת בדיני הגנת הפרטיות או זכויות יוצרים, אלא משהו כל כך בסיסי בתחביב שלי: קפה.

הטעות הראשונה היא המדידה של 9 גרם לכוס. למה? ובכן, כי בקפסולה של נספרסו יש 5.3 גרם קפה. כלומר, להגדיר 9 גרם כ"כוס" זו טעות. אבל הטעות ממשיכה כאן, וזה עוד יותר מעצבן. מצטער. באמת. אתם יכולים להפסיק לקרוא ולחכות לפוסט של שבוע הבא. מבטיח שלא אחפור על תחביבים שלי. אז בכוס נספרסו יש 5.3 גרם קפה, אבל הסטנדרט למכונות אספרסו הוא בין 14 ל-18 גרם במנה של "אספרסו כפול", כשבפועל למעט באיטליה לא משתמשים בראש בודד כסטנדרט. טוב, אז פעמיים טעות. כי אם יש לי מכונת אספרסו ביתית הכי בסיסית, כזו שמשתמשת אפילו ב-14 גרם של קפה, אז ה"עלות שנתית" משתנה לגמרי. מצד שני, בשביל להכניס את אותה כמות קפאין אני צריך שלוש קפסולות.

אבל עד כאן המנות שעצבנו אותי. מנות זה דבר אחד. הדבר שבאמת עצבן אותי זה שמתייחסים לקפה בתור "סחורה". מבחינתי, השוואה בין סוגי פולים שונים זה כמו להכין כתבה על "כמה עולה כרטיס כניסה להופעה של זמר" ובאותה טבלה לשים את נועה קירל ופול מקרטני. לא אומר שאחד יותר טוב מהשני, אלא שמדובר על מוצרים שונים לגמרי. ליתר דיוק, להסתכל על קפה בתור "מוצר" ולא בתור קשת של מוצרים זה כמו להשוות בין מחירים של כרטיסי טיסה, בלי להשוות את היעד, או להשוות בין מחירי מלונות בלי להסתכל על העיר, השכונה והכוכבים.

ואני אסביר. גם הקפה ה"יקר" בטבלה, הLavazza, הוא משהו שאני בתור חובב קפה לא אשתה. כשאני שותה קפה, אני מחפש קפה טרי, כלומר שנקלה בימים או השבועות האחרונים, ואני מחפש עקיבות (traceability ) כלומר אני רוצה להכיר את החקלאי שגידל, לוודא שהוא השתמש בחומרי גלם איכותיים, והפיק פרי איכותי שאחר כך עבר עיבוד איכותי. לארגון קפה הספיישלטי יש מדד שנקרא SCA Score, כלומר דירוג של הקפה. אם הקפה לא מגיע ל-80 הוא בכלל לא מקבל תעודה. אבל בואו נניח שאף קפה בסופרמרקט הוא לא כזה. אבל האם אפשר להשוות באמת במחיר בין אננס בקופסא לאננס טרי בלי להסתכל על האיכות?

הקפה שנמכר בסופרמרקט הוא קפה מסוים, לאנשים שמחפשים להזריק לעצמם קפאין. הוא לא קפה לאנשים שרוצים להנות מהקפה שלהם. ולכן, השוואת מחיר בין פולי קפה היא בעייתית. אתה משווה מחירים בין שני מוצרים שונים לגמרי, במנות שונות לגמרי, באיכויות שונות לגמרי.

אז כן, להשוות בין שני מוצרים שמיוצרים באותו מפעל, האחד עם מדבקה של "מותג הבית" והשני עם מיתוג יוקרתי? זו באמת צרכנות נבונה. השוואה בין מוצרי ניקוי כשההבדל היחיד בינהם הוא המיתוג? מעולה! הבדל בין שני מוצרים שהם אפילו לא אותו מוצר? פחות. וזו הבעיה שלי עם הסקר שלהם. לא שהוא לא מדויק. הפוך. הוא מדויק. הוא פשוט מסתכל על קפה בתור "עוד" מוצר שקונים. זה כמו להשוות בין עגבניות אורגניות של מגדל שהשקיע את הלב והנשמה שלו במוצר לבין עגבניות מיובאות שנמכרות בטונה. לא מדובר באותו המוצר אפילו, הם לא מחליפים אחד את השני.

בסוף השבוע היה אירוע אצל אחד מהספקים החיצוניים שנותן למיטב-טרייד, חברת מסחר בשוק ההון, שירותים. במסגרת האירוע הזה נחשפו פרטים שכוללים שמות, מספרי זהות, מספרי חשבון בנק ומספרי טלפון של כ-3,000 לקוחות, ונשלחו הודעות SMS עם קוד חד-פעמי כנסיון לדוג התחברות לחשבון. על כמה שיטת ההתחברות באמצעות SMS בלבד היא שיטה גרועה צייצתי כבר, זכיתי לחשיפה והכל בסדר. אבל עכשיו בוא נדבר על מה אפשר לעשות עם המידע שנפל מהמשאית, סליחה, הגיע לידי התוקפים.

1.

העולם מלא באנשים ש"אין להם מה להסתיר". העולם גם מלא באנשים שכשאין להם מה להסתיר חטפו נבוט בראש עם המציאות. בואו נניח שאתם  אנשים לא הגונים במיוחד, ושקיבלתם גישה למאגר המידע שנפל ממשאית. מה אתם יכולים לעשות איתו? ובכן, בשלב הראשון, יש לכם קבוצה של שלושת אלפים אנשים שאתם יודעים שהם לקוחות של מיטב טרייד. זה אומר שבכל אחד מהחשבונות יש לפחות 5,000 ש"ח (הסכום המינימלי לפתיחת חשבון), ויש לכם את המספר הסלולרי שלהם. אתם יכולים כמובן להתחזות למיטב טרייד. בואו נתחיל עם הפירות שכמעט נפלו מהעץ, אלה שאפילו המצביעים של בנימין נתניהו יצליחו לקטוף. שלב ראשון, שולחים SMS לאתר מזויף שבו פשוט דגים מספרי אשראי, למה? כי האנשים מספיק מטומטמים כדי ללחוץ על הקישור. עלות שליחת 3,000 SMSים? 30 שקלים. הרווח מגניבה של חמישה כרטיסי אשראי? 30,000 שקלים. רווח נקי.

2.

טוב, נו, נותרו 2,995 קורבנות שלא נפלו בפח. מה אפשר לעשות איתם? ובכן, לחץ ונציג טלפוני. זה כבר יקר יותר. אבל אפשר גם עם AI. מתקשרים לכל אחד מהאנשים ואומרים משהו כמו "שלום, מדברים ממיטב טרייד. היה לנו אירוע אבטחה לאחרונה. אנחנו מתקשרים כדי לעזור לאנשים שאולי נכוו או מפחדים להשתמש ורצינו לעזור לכם לאבטח את החשבון" (בוא נקווה ש-99% מהאנשים ינתקו מיד, כלומר 30 אנשים ישארו על הקו). אז עושים את מה שישראלים כל כך אוהבים לעשות, לעקוף את אמצעי האבטחה המקובלים. הנציג עושה את הפאשלה הידועה: הוא שולח לכם קוד ומבקש שתקריאו אותו. וכאן, הנציג מבקש להתחבר בשמכם, שולח לכם את הקוד בזמן שהוא בשיחה איתכם ואז אתם מקריאים לו כי אתם חושבים שהוא שלח את הקוד כדי לאמת, כשבפועל הוא פשוט עשה לוגין בשמכם. עכשיו נכון, הוא כנראה לא יצליח למשוך את הכסף שלכם ממיטב טרייד בשלב הזה. מה הוא כן יכול לעשות? להריץ מניות עם החשבון או לקנות מניות שהוא מריץ. עלות? 10-20,000 ש"ח. רווח? כחצי מיליון ש"ח.

3.

לא מספיק טוב? סבבה. בואו נתקדם. עכשיו מגיע הLong con. יש לך רשימה. אתה יכול להעלות אותה לפייסבוק, ולהגיד לו להציג פרסומות לאנשים האלה. כאן אתה יודע שיש אנשים שסוחרים במניות. מכאן הדרך להשפיע עליהם, לדחוף להם ידיעות מזויפות, קלה יותר. אפשר להריץ מניה ספציפית או לנסות לקדם הונאה רצינית יותר. אפשר להריץ הונאות קשות, כאלה שמכוונות לקהל הספציפי של משקיעים, כולל לפתוח עמודים מתחזים למיטב טרייד, כולל להציג סרטוני AI עם דיוויד שווימר, להתחיל הונאות מסובכות. הרי, יש לי רשימה איכותית של אנשים עם כסף.

4.

וכאן מגיע מפתח הצינורות. ובכן, יש לך רשימה מאוד איכותית של 3,000 אנשים. אם אתה ממש עבריין, אתה יודע שזו אינדיקציה שיש להם כסף. אתה לעשות קצת עבודת מודיעין, לבדוק מי מהם הוא הכי "איכותי" ולהגיע אליהם הביתה עם מפתח צינורות. להרביץ לדלת ולכל מי ששם עד שהם ישלמו. כי אתה עבריין, וזה לא שהמשטרה בישראל ממש תעשה משהו. היא עסוקה בלהזמין לחקירה אנשים שצילמו סרטונים, לא כאלה שבאמת מסכנים את הציבור. אני מזכיר: הכלל הוא פשוט. אם יש לך כסף, אתה לא רוצה שאחרים ידעו כמה יש לך. נכון, יש הרבה מאגרים ציבוריים שיכולים לאפשר לדעת כמה כסף יש למישהו. אבל אם אתה יודע שלשכן שלך יש כמה מאות אלפי שקלים בחשבון הטרייד שלו, אתה אולי תסתכל עליו אחרת כשהוא מבקש כוס סוכר, או כשהוא צריך טובה של לאסוף ילד מהגן.

5.

אה, ואז מגיעים הקטעים ה"רכים". הרשימות האלה, מה לעשות, כמו כל רשימה בישראל, יגיעו איכשהוא למשווקים. לגיטימיים יותר, פחות, זה לא משנה. בין אם זה בית השקעות שיתחיל להתקשר אלייך ולהטריד אותך תוך שהוא אומר "היי, אני יודע שיש לך חשבון במיטב טרייד, בוא תעבור אליי ותקבל X" ובין אם זו שיחה לגיטימית פחות. תניחו הטרדה.

6.

אז מה לעשות? ספציפית? אם הייתם ברשימה אז הדבר העיקרי הוא להזהר עכשיו יותר, לא שלא הייתם צריכים להיות זהירים קודם. אבל, בלי קשר, יש פוסט שלי על איך להגביר את הפרטיות. בנקודות: (1) תחזיקו מספר טלפון שמיועד רק לנותני שירותים ולא לחברים או עבודה. כך תדעו אם המידע דלף. כמעט ולא עולה כסף להחזיק קו כזה בשירות חיצוני. לי יש את Zadarma. אם תרשמו דרך הלינק שלי אני אקבל כמה אגורות על זה כקרדיט; (2) מייל. לשירותים כמו Proton (מומלץ בלי קשר) יש אפשרות לייצר כתובות מייל חד-פעמיות. מה זה אומר? נרשמתם לשירות מסוים? ביקשו מכם כתובת מייל? איך תדעו אחר כך אם הפרטים שלכם דלפו? ובכן, אתם יכולים לדעת את זה. הם מייצרים לכל חשבון כתובת מייל חד-פעמית, לשימוש רק עבורו; (3) לא לתת פרטים לאף אחד שהתקשר אליכם. מישהו הזדהה בתור הבנק? מעולה. חייגו בחזרה למספר של הבנק באתר האינטרנט של הבנק, לא למספר שחייגו מכם. בכלל, אם מישהו מנסה להתקשר ולמכור, לא לענות; (4) להעדיף שירותים שיש להם אבטחה מוגברת. נכון, בישראל זו בעיה כי כל השירותים משתמשים בשיטה המעפנה של "תן מספר זהות וטלפון ונשלח לך קוד לטלפון", אבל אם יש שירות שמאפשר Passkey, להעדיף אותו. כך גם עם שירותים שנותנים אימות-דו שלבי; (5) עקבו בצורה קבועה על אירועי אבטחה. תבדקו מה קורה אצל נותני השירותים שלכם. אל תקחו כמובן מאילו שידווחו לכם אם קרה משהו.

מה קורה כאן בעצם? חברת הפנסיה שלי מציגה חלון שמונע ממני לגשת לחשבון אחרי ההתחברות עד שאבחר משהו. מה האפשרויות שלי? להסכים (עוד שניה נגיע למה אני מסכים) עם כפתור ירוק, או לא להסכים ולחפש אל מה אני לא מסכים בעצם וללחוץ "בפעם אחרת". אין לי אפשרות של "אל תציקו לי עם הזבל הזה בחיים" או "אני משלם לכם פאקינג אלפי שקלים בשנה דמי ניהול תעזבו אותי באמא שלכם ותנו לי רק לראות כמה כסף יש לי ביתרה ואל תציקו לי עם הזבל הזה יותר בחיים". ואם אני נשמע לכם עצבני, זה כי כל עוד לא תתנו הסכמה, מסכים מסגנון זה יופיעו לכם בכל אתר שתתחברו אליו. למה אין את זה? ובכן, כי הם יציקו עד שהם יקבלו הסכמה. רק עוד דוגמא אחת מהשבוע, הזמנתי חבילה מאמזון. קיבלתי הודעה שהחבילה בדרך אלי, עם לינק למעקב. מה קורה כשאני פותח את הלינק? ובכן, תשפטו בעצמכם:

עכשיו, אני לא מכיר את פרטי ההסכם של אותה חברת שליחויות עם אמאזון ואם בכלל מותר לה לעשות שימוש במידע על המשלוח שלי או לקבל כזו הסכמה. אבל מה יש? כפתור ירוק, וכולנו חונכנו להבין שירוק זה בסדר, והסתרה של האפשרות (בין אם בצבע אפור או בצורה שלא נראית כמו כפתור). החזרתיות וחוסר האפשרות לצאת מזה? הכל ביחד בעייתי. אבל, מה לעשות, למרות שהנושא מוכר לרשות להגנת הצרכן, לרשות להגנת הפרטיות ולשאר הרשויות שאמורות להגן עלינו, אז בישראל אין ממש איסור על מצב כזה. מה זה אומר? זה אומר שאפשר להציג לכם את השאלות האלה פעם אחר פעם, להמשיך לבקש מכם הסכמות, ולנסות לכוון אתכם לא רק לויתור על המידע אלא גם לכיוונים של הוצאות גדולות יותר. אמאזון, לדוגמא, השתמשה בדרכים אפלות כדי לגרום לכם להרשם לשירותי הפריים שלה פעם אחר פעם; פנגו הפעילה שירותים ודאגה להרשמה של משתמשים לשירותי מנוי בלי שהם מבינים פעמים רבות שהם נרשמים. אבל כל יום תראו תבניות כאלה בחיים שלכם.

אבל, סוף סוף, בערך, בית משפט לתביעות קטנות נכנס לעניין וקובע אולי בצורה לא חד-משמעית אבל מספיק טובה, שהבקשה של חברה אחת ספציפית, מקדונלד'ס, לא היתה תקינה (ת"ק 20929-09-25 מילשטיין נ' אלוניאל בע"מ). מה קרה כאן? ובכן, מילשטיין נרשם לאפליקציה של מקדונלד'ס (אלוניאל) והזמין אוכל. בעת ההזמנה מקדונלד'ס הציגה לו את האפשרות לצפות בקבלה "ירוקה", כאשר לחיצה על "כן" היתה גם הסכמה לקבלת הודעות ממקדונלד'ס, ולחיצה על "דלג" באה ללא הסבר. התובע טען שהוא לא לחץ על "כן" אף פעם, ובית המשפט קיבל את הטענה הזו. אבל שגם אם היה לוחץ, הרי שהוא לא היה רואה בכך הסכמה. מה פוסק בית המשפט? "הדין עם התובע, הטוען כי האפשרות "דלג" היא "מבלבלת" ומהווה "הטיה". ישאל השואל: מה משמעות המילה "דלג"? דלג על מה? האם "דלג" משמעו סירוב לקבלת דיוור פרסומי? העניין לא ברור ומבלבל למדי".

כלומר, גם אם הוא היה לוחץ "דלג" פעם אחר פעם, הרי מספיק שפעם אחת היה לוחץ בטעות, מתפלק לו ה"כן", כדי שיהיה לו קשה לצאת. וגם בית המשפט מבין את זה, בין אם כי הוא חווה את זה ביום-יום או מכל סיבה אחרת, הגיונית. אז מה אפשר ללמוד? שאולי הגיע הזמן שאחת הרשויות שיש לה סמכות לעשות כן תוציא נייר מחייב על תבניות אפלות ואיך אפשר להתמודד איתן.

התביעה של דודי אמסלם נגד לימור לבנת מעניינת לא בגלל נטלי ההוכחה, לא בגלל הטענות, לא בגלל המסקנות של בית המשפט. כל אחד מאלה היה יכול להיות שונה בכל יום אחר או שעה אחרת. התביעה מעניינת כי היא שמה את הזכרון ההיסטורי של אדם מסוים למשפט ושואלת איך אדם יכול להוכיח אירועים שהתרחשו בעבר. בקצרה, לימור לבנת התראיינה לפני כשש שנים מספר פעמים בכלי תקשורת, ואף כתבה ספר, בטענה כי בעת שכיהנה כשרת חינוך, לפני כ-20 שנה, דודי אמסלם, אז פעיל ליכוד במחוז ירושלים, ניסה לקדם פעילים פוליטיים כנגד תמיכה בפריימירס. לבנת כשלה מלהוכיח את הטענה בבית המשפט, ובית המשפט חייב אוותה בפיצוי של 85,000 ש"ח בתוספת הוצאות ושכר טרחה.

1.

השאלה היא לא אם האירוע קרה. יכול להיות שהאירוע לא קרה, ויכול להיות  שכן. השאלה היא מה לבנת עשתה כדי להוכיח אם אירוע בן עשרים ומשהו שנים סביר יותר שיקרה מלא יקרה. וזה החלק המתאגר כאן. נניח לרגע, שלבנת היתה טוענת שאמסלם התנגש ברכבה לפני עשרים שנה. כיצד היא היתה יכולה להוכיח זאת? ובכן, היא היתה צריכה לאתר קבלות בנות שני עשורים (כשהחוק מחייב לשמור רק שבע שנים), לראות אולי יש צילומים מאותה התקופה שנשמרו, לבדוק מי צפה באירוע בזמן אמת. עכשיו, כל זאת הגיוני אם אמסלם היה תובע את לבנת בלשון הרע על טענה כזו. מנגד, אם לבנת היתה מנסה לתבוע על הנזקים שנגרמו לרכב עשרים שנה לאחר שקרו, היא היתה נחסמת בחומת ההתיישנות. וכאן הקטע האירוני בחוק.

2.

במקרה שלנו, לבנת הביאה מספר ראיות: כתבות בזמן אמת שמציגות טענות קרובות לטענות שלה, כלומר התבטאויות על הסביבה המקורבת לאמסלם והצעות לא הגונות. יש סיכוי שאותן כתבות רוככו לאחר ייעוץ משפטי, יש סיכוי שלא. אחת הכתבות היו על מעצרים של מקורבים לאמסלם (ואמסלם עצמו) על חשד לעבירות מתחום טוהר המידות וכן מספר עדים. בית המשפט פוטסק כי "אני מתקשה להאמין כי מישהו מהצדדים או העדים זוכר את הפגישה לאשורה, ולטעמי בחלוף 25 שנים מאז הפגישה הרי שכל צד גיבש לעצמו גרסה, סיפר אותה לאנשים שונים, והוא זוכר את הגרסה המגובת ולא את הפגישה עצמה".

3.

מה שבית המשפט אומר הוא בעצם מימוש של תיאוריית הזכרון הריקונסטרוקטיבי. כאשר המח שלנו פונה לחלק בו כדי לשחזר זכרון, הוא לא רק קורא את הזכרון, אלא כותב אותו מחדש. כל פעם כזו יכולה להיות מוטציה, שינוי. וזה גם מה שמפריע כאן.

4.

זוכרים את ההתיישנות? בעצם, אם לבנת היתה תובעת את אמסלם, הרי שהאירוע התיישן. אז למה החוק לא מרשה לספר סיפורים על העבר? מה בעצם קורה כאן. לבנת זוכרת שאירוע מסוים קרה. היא מספרת אותו כרגע, היא חשופה לתביעה כרגע. אבל אם היא זו שצריכה להוכיח שהאירוע קרה ולחצות את הנטל הבלתי אפשרי של "אמת דיברתי", הרי שהיא לא תוכל לדבר על העבר. לדבר על העבר זהה ללדבר על ההווה במובן האחריות. לבנת תצטרך להסתובב עם משקפי רייבאן מטא, לתעד את כל הרגעים בחיים שלה. או, שהיא תצטרך לעמעם את הביטוי. לא להגיד "דוד אמסלם", אלא "אדם מסוים שהיום מכהן כשר" או "פעיל פוליטי בולט", וזה כשהיא מספרת את הסיפור כדי להציג את השינויים והבעיות בסיפור שלה.

5.

וזה מה שמעצבן כאן. בית המשפט קובע שלבנת לא הוכיחה. הוא לא קובע שהאירוע לא קרה. זה כמובן לא אפשרי. אבל מה היה קורה אם הנטל היה הפוך? האם אמסלם היה יכול להוכיח שהאירוע לא קרה? לכן, כשמסתכלים על ביטוי בעבר, ובמיוחד בעבר הרחוק, בית המשפט צריך לקחת קונטקסט היסטורי, סיפורי, ספרותי יותר. לא לתת למשפט להרוס סיפור טוב, גם אם הוא לא נכון.

בגדול? הסיפור הוא כזה. חוק הגנת הצרכן מחייב עסקים להציג את המחיר הכולל של העסקה, כולל מע"מ (אם זה רלוונטי), שהאדם צריך לשלם. אתר בוקינג, שהוא אתר מחו"ל שמספק שירותים לאנשים מכל העולם מציג גם יחידות נופש בישראל; כאשר תייר ישראלי מגיע ליחידת הנופש, הוא מחויב במע"מ. כאשר תייר מחו"ל מגיע ליחידה, הוא לא מחויב במע"מ. באילת, כמובן, יש הסדר אחר. כלומר, כדי להציג את המחיר הכולל, היה על בוקינג לבדוק בעת הגלישה באתר האם הגולש הוא תושב ישראל וחייב במע"מ או לא, ולפי זה להציג את המחיר. למה? כי אם היא היתה מציגה את המחיר כולל-מע"מ לכלל הגולשים, גם אז היא היתה מפרה את החוק.

אלא, שבדיקה כזו לא אפשרית עד לשלב הצ'קאאוט, בו הגולש ממלא פרטים. על כך, אחרי מספר הליכים ארוך ופרוצדורה מייגעת (שבמסגרתו התחיל הליך נגד חברה ישראלית שרק מספקת שירותים לבוקינג בכלל). הרשות הודיעה לבוקינג שהיא מתכננת להטיל עליה קנס, ובוקינג עשתה מה שכל תאגיד גדול שרוצה להרוויח עושה, ניסתה לקיים את הוראות החוק. בוקינג התחילה לדבר עם הרשות ולבדוק אם הצעה מאוד ספציפית שלה תעמוד בדרישות החוק, ואם לא, מה הרשות כן מציעה לעשות. ההצעה של בוקינג היתה פשוטה ויעילה יחסית: כאשר גולשים מכתובת IP ישראלית, יוצג מחיר כולל מע"מ וכאשר גולשים מכתובת מחוץ לישראל יוצג מחיר ללא מע"מ.

הרשות קיבלה את העמדה הזו, ופרסמה נצחון באתרה, אך במייל לבוקינג כתבה משהו ספציפי מאוד: "במכתבך ביקשת שהרשות תבחן את אופן הפרסום המוצע, ותאשר כי פרסום מחירים באופן זה מקיים את הדרישות שבחוק הגנת הצרכן ביחס לכלל משתמשי האינטרנט (תיירים ומי שאינם תיירים גם יחד), לרבות לעניין פרסום המחיר הכולל ואיסור הטעיה, באופן שימנע העלאת טענות לפיהן פרסום מחירים באופן זה מהווה הפרה של החוק. לאחר דיונים שקיימה הרשות בסוגיה, ובחינת הנושא לעומקו, הרשות הגיעה למסקנה שלא ניתן לספק את האישור המבוקש, וזאת מהסיבות שציינת בעצמך במכתבך. אנשים המבקרים מכתובת IP המזוהה עם מדינת ישראל עשויים להיות תיירים, ואנשים המבקרים מכתובת IP שאינה מזוהה עם מדינת ישראל עשויים שלא להיחשב לתיירים בהתאם להוראות המסדירות את העניין. המשמעות היא לפיכך שפרסום מחירים בהתאם לאופן הפרסום המוצע צפוי להוביל למצב שבו יהיו משתמשים שייחשפו למחיר שאינו המחיר הכולל הרלוונטי עבורם.  עם זאת, בשל קשיים אותם הצגתם, לא נמצאה בנסיבות המקרה דרך פרסום מחירים מיטבית אחרת שתוביל לכך שהמחיר הכולל עבור תיירים (דהיינו: מחיר הכולל מעיימ בשיעור 0%) יוצג רק בפני תיירים ואילו המחיר הכולל עבור מי שאינם תיירים (דהיינו: מחיר הכולל מע"מ בשיעור 17%) יוצג רק בפני מי שאינם תיירים".

כלומר, הרשות אומרת לך "אתה עובר על החוק" וגם "אף אחד לא יכול לעמוד בחוק". ואם זה המצב, איך אפשר לקנוס מישהו אם כולם עוברים על החוק תמיד? וזה בעצם פסק הדין. פסק הדין ממשיך לכתוש את הרשות על מספר דברים אחרים, כמו הדרך שבה היא חישבה את מספר ההפרות ("נקבע כי ממוצע הכניסות החודשי לאתרים האחרים מינואר ליוני 2017 היה סך של 99,813 כניסות, וממוצע הכניסות החודשי לאתר בוקינג, מפברואר עד יולי 2021, היה סך של 4,090,215 כניסות. עם זאת בהינתן שחלק מהכניסות מישראל הן לעסקאות שאינן חייבות במע"מ (יחידות אירוח בחו"ל ובאילת), ונוכח מספר מקומות האירוח שנספרו בישראל (בהפחתת היחידות באילת) נכון ליום 9.8.2021 (3,778 יחידות אירוח), הופחת מספר הכניסות לסך של 1,036,322. לפיכך הפער הממוצע עומד על 936,509 כניסות.
מטעמי צמצום והפחתה פער זה חולק ב-100 והוצא שורש ריבועי. בעניין זה צויין כי החלוקה ב-100 נועדה להפחית את מספר ההפרות, והשורש הריבועי נועד לאותה מטרה וכן להבטיח כי ככל שמספר ההפרות עולה, תוספת העיצום בגין כל הפרה נוספת תלך ותפחת. כן נערכה הפחתה של 20% בשל היעדר הפרות קודמות על ידי בוקינג"). אבל זה שולי לגמרי. נחזור לעיקר.

העיקר הוא החלק הקשה במיוחד בפסק הדין: " קביעה בדבר הפרה המצדיקה הליכי אכיפה מגלמת הנחה כי היה בידי העוסק לערוך את הפרסום כדין ובאופן העולה בקנה אחד עם הוראות הדין (שאם לא כן, המשמעות היא כי יש לאסור על העוסק לעשות כל פרסום או כי דין הפרה אחת אינו כדין הפרת אחרת)". כלומר, אם אין איך לקיים את החוק, אי אפשר להעניש על עבירות בחוק. וכאן האתגר; אם יש רשות שלא מוכנה לאשר כי השיטה שמוצעת על ידי בוקינג היתה חוקית (והיא מספיק כדי להראות שיש מאמץ לעמוד בהוראות של החוק), הרי שהיא מנועה מלהמשיך לאכוף את החוק הזה. וזו בעיה לרשות הרבה יותר מאשר שהיא בעיה לבוקינג.