מה קורה כאן בעצם? חברת הפנסיה שלי מציגה חלון שמונע ממני לגשת לחשבון אחרי ההתחברות עד שאבחר משהו. מה האפשרויות שלי? להסכים (עוד שניה נגיע למה אני מסכים) עם כפתור ירוק, או לא להסכים ולחפש אל מה אני לא מסכים בעצם וללחוץ "בפעם אחרת". אין לי אפשרות של "אל תציקו לי עם הזבל הזה בחיים" או "אני משלם לכם פאקינג אלפי שקלים בשנה דמי ניהול תעזבו אותי באמא שלכם ותנו לי רק לראות כמה כסף יש לי ביתרה ואל תציקו לי עם הזבל הזה יותר בחיים". ואם אני נשמע לכם עצבני, זה כי כל עוד לא תתנו הסכמה, מסכים מסגנון זה יופיעו לכם בכל אתר שתתחברו אליו. למה אין את זה? ובכן, כי הם יציקו עד שהם יקבלו הסכמה. רק עוד דוגמא אחת מהשבוע, הזמנתי חבילה מאמזון. קיבלתי הודעה שהחבילה בדרך אלי, עם לינק למעקב. מה קורה כשאני פותח את הלינק? ובכן, תשפטו בעצמכם:

עכשיו, אני לא מכיר את פרטי ההסכם של אותה חברת שליחויות עם אמאזון ואם בכלל מותר לה לעשות שימוש במידע על המשלוח שלי או לקבל כזו הסכמה. אבל מה יש? כפתור ירוק, וכולנו חונכנו להבין שירוק זה בסדר, והסתרה של האפשרות (בין אם בצבע אפור או בצורה שלא נראית כמו כפתור). החזרתיות וחוסר האפשרות לצאת מזה? הכל ביחד בעייתי. אבל, מה לעשות, למרות שהנושא מוכר לרשות להגנת הצרכן, לרשות להגנת הפרטיות ולשאר הרשויות שאמורות להגן עלינו, אז בישראל אין ממש איסור על מצב כזה. מה זה אומר? זה אומר שאפשר להציג לכם את השאלות האלה פעם אחר פעם, להמשיך לבקש מכם הסכמות, ולנסות לכוון אתכם לא רק לויתור על המידע אלא גם לכיוונים של הוצאות גדולות יותר. אמאזון, לדוגמא, השתמשה בדרכים אפלות כדי לגרום לכם להרשם לשירותי הפריים שלה פעם אחר פעם; פנגו הפעילה שירותים ודאגה להרשמה של משתמשים לשירותי מנוי בלי שהם מבינים פעמים רבות שהם נרשמים. אבל כל יום תראו תבניות כאלה בחיים שלכם.

אבל, סוף סוף, בערך, בית משפט לתביעות קטנות נכנס לעניין וקובע אולי בצורה לא חד-משמעית אבל מספיק טובה, שהבקשה של חברה אחת ספציפית, מקדונלד'ס, לא היתה תקינה (ת"ק 20929-09-25 מילשטיין נ' אלוניאל בע"מ). מה קרה כאן? ובכן, מילשטיין נרשם לאפליקציה של מקדונלד'ס (אלוניאל) והזמין אוכל. בעת ההזמנה מקדונלד'ס הציגה לו את האפשרות לצפות בקבלה "ירוקה", כאשר לחיצה על "כן" היתה גם הסכמה לקבלת הודעות ממקדונלד'ס, ולחיצה על "דלג" באה ללא הסבר. התובע טען שהוא לא לחץ על "כן" אף פעם, ובית המשפט קיבל את הטענה הזו. אבל שגם אם היה לוחץ, הרי שהוא לא היה רואה בכך הסכמה. מה פוסק בית המשפט? "הדין עם התובע, הטוען כי האפשרות "דלג" היא "מבלבלת" ומהווה "הטיה". ישאל השואל: מה משמעות המילה "דלג"? דלג על מה? האם "דלג" משמעו סירוב לקבלת דיוור פרסומי? העניין לא ברור ומבלבל למדי".

כלומר, גם אם הוא היה לוחץ "דלג" פעם אחר פעם, הרי מספיק שפעם אחת היה לוחץ בטעות, מתפלק לו ה"כן", כדי שיהיה לו קשה לצאת. וגם בית המשפט מבין את זה, בין אם כי הוא חווה את זה ביום-יום או מכל סיבה אחרת, הגיונית. אז מה אפשר ללמוד? שאולי הגיע הזמן שאחת הרשויות שיש לה סמכות לעשות כן תוציא נייר מחייב על תבניות אפלות ואיך אפשר להתמודד איתן.

התביעה של דודי אמסלם נגד לימור לבנת מעניינת לא בגלל נטלי ההוכחה, לא בגלל הטענות, לא בגלל המסקנות של בית המשפט. כל אחד מאלה היה יכול להיות שונה בכל יום אחר או שעה אחרת. התביעה מעניינת כי היא שמה את הזכרון ההיסטורי של אדם מסוים למשפט ושואלת איך אדם יכול להוכיח אירועים שהתרחשו בעבר. בקצרה, לימור לבנת התראיינה לפני כשש שנים מספר פעמים בכלי תקשורת, ואף כתבה ספר, בטענה כי בעת שכיהנה כשרת חינוך, לפני כ-20 שנה, דודי אמסלם, אז פעיל ליכוד במחוז ירושלים, ניסה לקדם פעילים פוליטיים כנגד תמיכה בפריימירס. לבנת כשלה מלהוכיח את הטענה בבית המשפט, ובית המשפט חייב אוותה בפיצוי של 85,000 ש"ח בתוספת הוצאות ושכר טרחה.

1.

השאלה היא לא אם האירוע קרה. יכול להיות שהאירוע לא קרה, ויכול להיות  שכן. השאלה היא מה לבנת עשתה כדי להוכיח אם אירוע בן עשרים ומשהו שנים סביר יותר שיקרה מלא יקרה. וזה החלק המתאגר כאן. נניח לרגע, שלבנת היתה טוענת שאמסלם התנגש ברכבה לפני עשרים שנה. כיצד היא היתה יכולה להוכיח זאת? ובכן, היא היתה צריכה לאתר קבלות בנות שני עשורים (כשהחוק מחייב לשמור רק שבע שנים), לראות אולי יש צילומים מאותה התקופה שנשמרו, לבדוק מי צפה באירוע בזמן אמת. עכשיו, כל זאת הגיוני אם אמסלם היה תובע את לבנת בלשון הרע על טענה כזו. מנגד, אם לבנת היתה מנסה לתבוע על הנזקים שנגרמו לרכב עשרים שנה לאחר שקרו, היא היתה נחסמת בחומת ההתיישנות. וכאן הקטע האירוני בחוק.

2.

במקרה שלנו, לבנת הביאה מספר ראיות: כתבות בזמן אמת שמציגות טענות קרובות לטענות שלה, כלומר התבטאויות על הסביבה המקורבת לאמסלם והצעות לא הגונות. יש סיכוי שאותן כתבות רוככו לאחר ייעוץ משפטי, יש סיכוי שלא. אחת הכתבות היו על מעצרים של מקורבים לאמסלם (ואמסלם עצמו) על חשד לעבירות מתחום טוהר המידות וכן מספר עדים. בית המשפט פוטסק כי "אני מתקשה להאמין כי מישהו מהצדדים או העדים זוכר את הפגישה לאשורה, ולטעמי בחלוף 25 שנים מאז הפגישה הרי שכל צד גיבש לעצמו גרסה, סיפר אותה לאנשים שונים, והוא זוכר את הגרסה המגובת ולא את הפגישה עצמה".

3.

מה שבית המשפט אומר הוא בעצם מימוש של תיאוריית הזכרון הריקונסטרוקטיבי. כאשר המח שלנו פונה לחלק בו כדי לשחזר זכרון, הוא לא רק קורא את הזכרון, אלא כותב אותו מחדש. כל פעם כזו יכולה להיות מוטציה, שינוי. וזה גם מה שמפריע כאן.

4.

זוכרים את ההתיישנות? בעצם, אם לבנת היתה תובעת את אמסלם, הרי שהאירוע התיישן. אז למה החוק לא מרשה לספר סיפורים על העבר? מה בעצם קורה כאן. לבנת זוכרת שאירוע מסוים קרה. היא מספרת אותו כרגע, היא חשופה לתביעה כרגע. אבל אם היא זו שצריכה להוכיח שהאירוע קרה ולחצות את הנטל הבלתי אפשרי של "אמת דיברתי", הרי שהיא לא תוכל לדבר על העבר. לדבר על העבר זהה ללדבר על ההווה במובן האחריות. לבנת תצטרך להסתובב עם משקפי רייבאן מטא, לתעד את כל הרגעים בחיים שלה. או, שהיא תצטרך לעמעם את הביטוי. לא להגיד "דוד אמסלם", אלא "אדם מסוים שהיום מכהן כשר" או "פעיל פוליטי בולט", וזה כשהיא מספרת את הסיפור כדי להציג את השינויים והבעיות בסיפור שלה.

5.

וזה מה שמעצבן כאן. בית המשפט קובע שלבנת לא הוכיחה. הוא לא קובע שהאירוע לא קרה. זה כמובן לא אפשרי. אבל מה היה קורה אם הנטל היה הפוך? האם אמסלם היה יכול להוכיח שהאירוע לא קרה? לכן, כשמסתכלים על ביטוי בעבר, ובמיוחד בעבר הרחוק, בית המשפט צריך לקחת קונטקסט היסטורי, סיפורי, ספרותי יותר. לא לתת למשפט להרוס סיפור טוב, גם אם הוא לא נכון.

בגדול? הסיפור הוא כזה. חוק הגנת הצרכן מחייב עסקים להציג את המחיר הכולל של העסקה, כולל מע"מ (אם זה רלוונטי), שהאדם צריך לשלם. אתר בוקינג, שהוא אתר מחו"ל שמספק שירותים לאנשים מכל העולם מציג גם יחידות נופש בישראל; כאשר תייר ישראלי מגיע ליחידת הנופש, הוא מחויב במע"מ. כאשר תייר מחו"ל מגיע ליחידה, הוא לא מחויב במע"מ. באילת, כמובן, יש הסדר אחר. כלומר, כדי להציג את המחיר הכולל, היה על בוקינג לבדוק בעת הגלישה באתר האם הגולש הוא תושב ישראל וחייב במע"מ או לא, ולפי זה להציג את המחיר. למה? כי אם היא היתה מציגה את המחיר כולל-מע"מ לכלל הגולשים, גם אז היא היתה מפרה את החוק.

אלא, שבדיקה כזו לא אפשרית עד לשלב הצ'קאאוט, בו הגולש ממלא פרטים. על כך, אחרי מספר הליכים ארוך ופרוצדורה מייגעת (שבמסגרתו התחיל הליך נגד חברה ישראלית שרק מספקת שירותים לבוקינג בכלל). הרשות הודיעה לבוקינג שהיא מתכננת להטיל עליה קנס, ובוקינג עשתה מה שכל תאגיד גדול שרוצה להרוויח עושה, ניסתה לקיים את הוראות החוק. בוקינג התחילה לדבר עם הרשות ולבדוק אם הצעה מאוד ספציפית שלה תעמוד בדרישות החוק, ואם לא, מה הרשות כן מציעה לעשות. ההצעה של בוקינג היתה פשוטה ויעילה יחסית: כאשר גולשים מכתובת IP ישראלית, יוצג מחיר כולל מע"מ וכאשר גולשים מכתובת מחוץ לישראל יוצג מחיר ללא מע"מ.

הרשות קיבלה את העמדה הזו, ופרסמה נצחון באתרה, אך במייל לבוקינג כתבה משהו ספציפי מאוד: "במכתבך ביקשת שהרשות תבחן את אופן הפרסום המוצע, ותאשר כי פרסום מחירים באופן זה מקיים את הדרישות שבחוק הגנת הצרכן ביחס לכלל משתמשי האינטרנט (תיירים ומי שאינם תיירים גם יחד), לרבות לעניין פרסום המחיר הכולל ואיסור הטעיה, באופן שימנע העלאת טענות לפיהן פרסום מחירים באופן זה מהווה הפרה של החוק. לאחר דיונים שקיימה הרשות בסוגיה, ובחינת הנושא לעומקו, הרשות הגיעה למסקנה שלא ניתן לספק את האישור המבוקש, וזאת מהסיבות שציינת בעצמך במכתבך. אנשים המבקרים מכתובת IP המזוהה עם מדינת ישראל עשויים להיות תיירים, ואנשים המבקרים מכתובת IP שאינה מזוהה עם מדינת ישראל עשויים שלא להיחשב לתיירים בהתאם להוראות המסדירות את העניין. המשמעות היא לפיכך שפרסום מחירים בהתאם לאופן הפרסום המוצע צפוי להוביל למצב שבו יהיו משתמשים שייחשפו למחיר שאינו המחיר הכולל הרלוונטי עבורם.  עם זאת, בשל קשיים אותם הצגתם, לא נמצאה בנסיבות המקרה דרך פרסום מחירים מיטבית אחרת שתוביל לכך שהמחיר הכולל עבור תיירים (דהיינו: מחיר הכולל מעיימ בשיעור 0%) יוצג רק בפני תיירים ואילו המחיר הכולל עבור מי שאינם תיירים (דהיינו: מחיר הכולל מע"מ בשיעור 17%) יוצג רק בפני מי שאינם תיירים".

כלומר, הרשות אומרת לך "אתה עובר על החוק" וגם "אף אחד לא יכול לעמוד בחוק". ואם זה המצב, איך אפשר לקנוס מישהו אם כולם עוברים על החוק תמיד? וזה בעצם פסק הדין. פסק הדין ממשיך לכתוש את הרשות על מספר דברים אחרים, כמו הדרך שבה היא חישבה את מספר ההפרות ("נקבע כי ממוצע הכניסות החודשי לאתרים האחרים מינואר ליוני 2017 היה סך של 99,813 כניסות, וממוצע הכניסות החודשי לאתר בוקינג, מפברואר עד יולי 2021, היה סך של 4,090,215 כניסות. עם זאת בהינתן שחלק מהכניסות מישראל הן לעסקאות שאינן חייבות במע"מ (יחידות אירוח בחו"ל ובאילת), ונוכח מספר מקומות האירוח שנספרו בישראל (בהפחתת היחידות באילת) נכון ליום 9.8.2021 (3,778 יחידות אירוח), הופחת מספר הכניסות לסך של 1,036,322. לפיכך הפער הממוצע עומד על 936,509 כניסות.
מטעמי צמצום והפחתה פער זה חולק ב-100 והוצא שורש ריבועי. בעניין זה צויין כי החלוקה ב-100 נועדה להפחית את מספר ההפרות, והשורש הריבועי נועד לאותה מטרה וכן להבטיח כי ככל שמספר ההפרות עולה, תוספת העיצום בגין כל הפרה נוספת תלך ותפחת. כן נערכה הפחתה של 20% בשל היעדר הפרות קודמות על ידי בוקינג"). אבל זה שולי לגמרי. נחזור לעיקר.

העיקר הוא החלק הקשה במיוחד בפסק הדין: " קביעה בדבר הפרה המצדיקה הליכי אכיפה מגלמת הנחה כי היה בידי העוסק לערוך את הפרסום כדין ובאופן העולה בקנה אחד עם הוראות הדין (שאם לא כן, המשמעות היא כי יש לאסור על העוסק לעשות כל פרסום או כי דין הפרה אחת אינו כדין הפרת אחרת)". כלומר, אם אין איך לקיים את החוק, אי אפשר להעניש על עבירות בחוק. וכאן האתגר; אם יש רשות שלא מוכנה לאשר כי השיטה שמוצעת על ידי בוקינג היתה חוקית (והיא מספיק כדי להראות שיש מאמץ לעמוד בהוראות של החוק), הרי שהיא מנועה מלהמשיך לאכוף את החוק הזה. וזו בעיה לרשות הרבה יותר מאשר שהיא בעיה לבוקינג.

גם כאן, הרגולטורים הלכו ובדקו אחר האירוע האם היתה הפרה של החוק, והגיעו למסקנה שלא. הציבור, מה לעשות, מורכב מפתיים.

ובכן, מישהו היה צריך לגלות על זה לשופט אריה ביטון, שפסק בשבוע שעבר בתביעת ערוץ 14 כנגד חיים לוינסון. בקצרה, לוינסון רצה למתוח ביקורת על ערוץ 14 (אז ערוץ 20) בכך שהם מתכחשים להיותו של נפתלי בנט ראש הממשלה. לוינסון פרסם ציוץ הנחזה להיות כזה של ערוץ 20, וקורא לציבור לצפות בדבריו של ראש הממשלה נתניהו בעקבות התפרצות הזן ההודי. ערוץ 20 לא אהבו, בלשון המעטה, את דבריו של לוינסון והגישו תביעה בלשון הרע. אחת מטענותיהם היתה כי עצם התלונות שהתקבלו ברשות השניה על כך שהיה פרסום כזה הן ראיה לכך שלא מדובר בסאטירה אלא כוונה לפגוע. קרי: לוינסון עשה מעשה תוך כוונה להטעות את הציבור.

מה לעשות, בית המשפט קנה את הטענה הזו של ערוץ 20 וקבע שזו לא סאטירה. למה? כי היא לא סומנה כסאטירה, כמו שסאטירה טובה צריכה להיות מסומנת. כך היתה מסומנת הסאטירה של חנוך לוין כאשר פרסם את התנצלותו המפורסמת: "בוש ונכלם, ויחד עם זאת אסיר-תודה עומד אני בפניכם היום. מאמציכם הכנים והבלתי-נלאים להורדת הצגת "מלכת-אמבטיה" פקחו את עיני וגרמו לי שאהרהר שנית במה שכתבתי. עתה, עם הורדת ההצעה מעל בימת "התיאטרון הקאמירי" יכול אני להודות בראש מורכן: ש ג י ת י. נצלתי את עקרונות הדמוקרטיה והחופש על מנת לערער את מוראל הצבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה ומבוכה בקרב אומה מלוכדת".

מה לעשות, סאטירה צריכה להיות מסומנת ככזו. בגלל זה הפטריוטים, תכנית הדגל של ערוץ 14 מתחילה באמירה "התוכנית מכילה גם תכנים סאטיריים ויש להתייחס אליהם בהקשר זה".

אכן, מבלי שקופית זו, יתכן כי אדם מסוים היה מתבלבל וחושש כי מדובר במהדורה הדנה באמת, ולא בסאטירה. אבל לא רק דרישת הסימון אבסורדית מצד השופט, אלא גם הדרישה כי סאטירה לא תהיה פוגענית. השופט מבקש כי במקרים בהם היא פוגעת באנושיות של המבוקר, היא לא תזכה להגנה. נכון. להציג את יחיא סינוואר כעכברוש זו באמת לא סאטירה. זו לא ביקורת על התחבאותו במחילה. זו  באמת דרך משפילה לאותו אדם. במיוחד כשאחר כך הציבור עוד ממשיך את הדאחקה. אכן, אולי סינוואר (או עזבונו), רב המרצחים, ילך לתבוע את אלו שפגעו באנושיותו. מה השלב הבא? שסאדם חוסיין יתבע את יוצרי סאות'פארק על ההצגה שלו כבדיחה? סאטירה עובדת רק כי היא לוקחת את החזק והופכת אותו לנלעג.

אבל גולת הכותרת היא כמובן מסקנת השופט: "זו לא סאטירה כי אנשים לא הבינו את הבדיחה". כלומר, היו כאלו שנחשפו לציוץ של לוינסון, לא הבינו שמדובר בבדיחה, והתלוננו לרגולטור. אז נשים שניה את הכל בצד. הטענה הזו מוכיחה כמובן דבר אחד: האדם הסביר היה מאמין כי ערוץ מסוים כל כך מנותק מהמציאות שהוא יסכים לשדר את זה. זה מוכיח את הסאטירה של לוינסון, ההגזמה היא חלק ממתחם המציאות המדומה שאותו ערוץ חי בו. אבל גם זו לא בעיה. למה? נחזור למקרה של וולס. האם  העובדה שיש מטומטמים בקרב הציבור שלא הבינו את הבדיחה כדי לקבוע שזו לא בדיחה?

ובמקרה הזה, הבדיחה היתה על חשבוננו.

זה היה צפוי. פסק הדין בערעור על הערעור קבע סופית (אלא אם יבקשו דיון נוסף) שאסור לקרוא לניסיםם ואטורי "המושחת באדם" ו"חסר השכלה המתגאה באפסותו". עכשיו כולם יודעים שזה לא בסדר (רע"א 65005-03-26 ואטורי נ' הררי). מאירועי הפרקים הקודמים, כמובן: מוטי הררי קורא לניסים ואטורי "המושחת באדם" ו"חסר השכלה המתגאה באפסותו" וניסים ואטורי תובע. בית משפט השלום מנפק לואטורי פיצוי בגובה של 10,000 ש"ח, תוך קביעה שהמילים הן תיאור עובדתי ולא דעה. הררי מערער לבית המשפט המחוזי, וזה, בפסק דין עם נימוקים קצת עלובים קובע שמדובר בהבעת דעה. למה? כי "נראה בעיניו". וזו הבעיה. ואטורי מערער לבית המשפט העליון וזה מחזיר את התוצאה המקורית: אסור לקרוא לו מושחת וחסר השכלה המתגאה באפסותו. הבעיה היא לא הנימוק של בית המשפט העליון, שהציג בערך את אותה הביקורת שאני הצגתי בזמן אמת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אלא הבעיה היא התוצאה.

1.

בואו נבין מה קרה כאן. בית המשפט העליון לא אמור להתערב בערעורים אלא במקרים חריגים. כלומר כאשר בית המשפט לערעור טעה בצורה כל כך יסודית. השופט אלכס שטיין קובע שהמסקנה כי האמירה היא אמירה עובדתית היתה מושתתת על קביעה עובדתית של בית משפט השלום ולא על מסקנה משפטית ולכן, קבלת הערעור בבית המשפט המחוזי היתה שגויה כי הוא התערב במקום שהוא לא אמור להתערב. כלומר, בית משפט השלום צדק. הערעור טעה בכך שהתערב בצדקה הזו, ועקב כך שהוא טעה, זה בסדר להתערב במסקנות שלו כי זו הבעיה כאן. אם לא הצלחתם להבין את זה, אז לא נורא. זה בסדר. זו בדיוק הבעיה. בית המשפט העליון בעצם קיצץ בכנפיים של בית המשפט המחוזי וביקש ממנו, בעדינות, לא לקבל ערעורים כל כך מהר. הוא לא קבע שהקביעות של בית המשפט המחוזי היו חריגות, אלא שההתערבות לא היתה נחוצה ולכן הוא מבטל את פסק הדין בערעור.

2.

וזו בעיה. זו בעיה כי בית המשפט המחוזי טעה לא בתוצאה שלו, אלא בנימוקים שלו. אם אני הייתי יושב בבית המשפט המחוזי, אני חושב שהדבר הראשון שהייתי עושה הוא לקבוע לא רק שמדובר בדעה, אלא שאם מדובר על עובדה הרי שהררי הוכיח אותה. מה קרה כאן? הררי קרא לואטורי מושחת, בין היתר, על סמך כך שואטורי שהיה בעל רשיון קבלן העמיד את רשיון הקבלן שלו לאחר. בית משפט השלום פסק שזה לא מספיק כדי לקבל את הגנת "אמת דיברתי", וזה מה לעשות בגלל שבתי המשפט מציפים רף בלתי אפשרי. כלומר, כדי להוכיח שואטורי היה מושחת לא מספיק להביא אירוע שחיתות אחד אלא צריך להביא רצף של כאלה. וכמה הרף הזה בלתי אפשרי? תסתכלו על הלינק הקודם. כדי לזכות בהגנת "אמת דיברתי" על הביטוי סאדיסט לא היה מספיק להראות אלימות מצד אותו אדם, שהוכחה בצילום וידאו אלא היה צריך להראות שהוא נהנה מזה. טוב לכם כבר?

3.

אז מה קרה כאן? שלוש ערכאות דנו בתיק שבו טוקבקיסט מצוי כתב מה שהוא חושב על פוליטיקאי שסיים את דרכו לעת עתה. עשרות שעות עבודה של שופטים, מאות שעות עבודה של עורכי דין, והכל כדי להעביר 10,000 שקלים מכיס אחד לכיס השני. אפילו לא רבע ממשכורתו של ח"כ ואטורי, ורבע מהקנס שהוא קיבל על כך שהוא עשה את המעשים שלדברי הררי הביאו לשחיתות. תיק שהיה צריך להשמע במקרה הטוב בבית המשפט לתביעות קטנות. ולמה? כדי שהאדם הבא שיקרא לואטורי מושחת יקבל אזהרה וירוץ למחוק.

כתבה שעלתה הבוקר ב"כלכליסט" מביאה עמדה שנראית על פניו קיצונית וחד-צדדית: יפה בן-דויד, מזכ"ל הסתדרות המורים, מבקשת לאסור על הורים לפנות אל המורים של ילדיהם ב-WhatsApp. משמע: כל תקשורת בין המורה להורה תהיה באמצעות המייל הארגוני. הדרישה מעוררת זעם אלא אם אתם מבינים את היסוד הברור: כאשר המורה מתקשר עם ההורה מהטלפון הפרטי שלו, בחשבון פרטי שלו, הוא לא נתון לפיקוח הארגוני. אי אפשר לבקש עותק מהחומרים, לנייד אותם, לארכב אותם כמו שצריך. לא סתם היועץ המשפטי לממשלה קבע לפני כמעט עשור שאי אפשר לגשת לתיבות אישיות של עובדי מדינה ב-WhatsApp בשם הגנה על פרטיות העובד. כלומר, אם המורה ישתמש באותו הטלפון, באותו החשבון, כדי לצור קשר גם עם ההורים וגם עם ארגון העובדים שלו, וגם עם הילד שלו, אזי במקרה של אירוע אבטחה, במקרה של תביעה, כל המידע הזה יהיה חשוף סתם.

1.

אבל זה לא רק עניין של אבטחה. כלומר, לי, בתור איש מידע, הכל הוא עניין של מידע. כלומר: למורה יש אינטרס משמעותי להפריד את המידע כי אי הפרדת המידע תגרור אחר כך סנקציות נגדו שיכולות לאפשר גם חיפוש בחומרים הפרטיים שלו (ראו, לדוגמא, חדל"ת 21631-10-25 גלובל אוטו מקס בע״מ ואח' נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי ואח'). אבל לבן-דויד יש עוד כמה אינטרסים בתור מייצגת ארגון העובדים. קודם כל, הזכות להתנתק. אם אנחנו מסתכלים על חוקי העבודה במקומות מודרניים, הרי שלעובד יש את הזכות לנתק את הציוד האלקטרוני שלו אחרי שעות העבודה ולקבל את זמן הפנאי שלו. כלומר, זה עובד ולא עבד. בפורטוגל, לדוגמא, לעובד יש זכות להתנתק אחר שעות העבודה ולמעסיק אסור לדרוש שהעובד יהיה מחובר. במקרים מסוימים יש ממש איסור וקנס על שליחת הודעות לעובד אחר שעות העבודה. ומדוע? כי המורה סיים את עבודתו בשעה 16:00, הגיע הביתה, מתערנן, צובר אנרגיה למחר. אם יבקשו ממנו לעבוד אחרי שעות העבודה הוא צריך לקבל על כך כסף.

2.

אבל הזכות להתנתק היא דבר אחד. השאלה היא כמה זה רע לצור קשר עם מורה ב-WhatsApp ולמה יש בכך פסול. יש לי לא מעט נימוקים נגד. העיקרי שבינהם הוא חוסר ההפרדה בין האישי למקצועי, אבל גם חוסר היכולת לנהל תיעוד לאורך זמן (מורה שעוזב לא חייב ולא יכול להעביר את ההיסטוריה), העדר פיקוח של הארגון (איך מוודאים שמורה וילד לא מתכתבים על נושאים שלא קשורים ללימודים ועוברים למערכת יחסים רומנטית), העדר שליטה במערכות, ואבדן של הסמכות. הדרישה ממורה לענות להודעות שהוא יקבל מחוץ לשעות העבודה גם יוצרת מורה חרדתי(ת), יוצרת דרישה למיידיות ("למה לא ענית לי") ומאבדת את הטון הפורמלי בתכתובת.

3.

בן-דויד צודקת כאן. אני יודע שקל לצאת נגדה. הורה חזר הביתה וראה ילד בוכה. הוא רוצה להבין מה קרה בבית הספר. את התמיכה של חברת התקשורת, של חברת הפיננסים, של קופת החולים, העבירו לWhatsApp (שוב, בצורה רשלנית בדרך כלל), למה את "חברת החינוך" הוא לא יכול להטריד באותה הצורה? ובכן, התשובה היא שכל עוד "חברת החינוך" לא תפעיל מערכת מרכזית ותתן למורים טלפון ייעודי לפניות, כל עוד היא לא תפתח מערכת שעוקבת ומנהלת את התקשורת ומחזיקה ארכיון, הרי שלא מדובר על אותו המוצר. הוא לא שולח הודעת WhatsApp לטלפון האישי של מנהל הבנק עם בקשה להעברה. במקרה הטוב הוא שולח הודעה לבוט שמתממשק עם מערכות ארגוניות. העובדה שהרגילו אותנו לזה היא הפסול, לא ההפך.

מועצת

הכותרת? "פעילות פוליטית" (שימו לב, לא מפלגתית, פוליטית). הטקסט: "עיתונאים המבקשים לעבוד או להיות פעילים בשירות מפלגות, ישירות או בעקיפין, חייבים לקבל מראש ממקום עבודתם חופשה ללא תשלום, בתנאי מפורש שיקבלו עוד קודם לכן את אישורה של ועדת תקנון ואתיקה לש מועצת העיתונות למלא את התפקיד המפורש". כלומר, לא מדובר על "פעילות פוליטית" אלא על מפלגתית; יש הבדל מהותי בין השתיים. אבל מה זה אומר? האם כלי תקשורת, ולא עיתונאי, שמציג את העמדות של מפלגה מסוימת או מחנה מסוים צריך לצאת בכללותו לחופשה ללא תשלום? לא. הטקסט מדבר על עיתונאי שבשירות של מפלגה.

האם כשעיתונאי מסוים הוא אידיוט שימושי של מפלגה, מהדהד בצורה עקבית את המסרים שלה בתקשורת ומציג את העמדה שלה בפאנלים הוא "בשירות מפלגות" וצריך לצאת לחופשה ללא תשלום? תרשו לי לפחפח. (ובכוונה אין כאן לינקים, שכל אחד ילך לעיתונאי השנוא עליו שמהדהד את המסרים של המפלגה שקרובה אליו).

נדלג על כמה בדיחות טובות ונמשיך ל"סולידריות עם עמיתים למקצוע". מה המועצה מבקשת? שעיתונאי ישמור על חבריו וכאשר פוליטיקאי תוקף את כלי התקשורת או העיתונאי, העיתונאי יגן עליו. מה המועצה לא אומרת? שגוף תקשורת שמסרב לעשות את זה לא יחשב כ"עיתונאות" אלא כ"תעמולה". כלומר, גוף תקשורת הוא רק מי שגוף תקשורת חושב שהוא גוף תקשורת. זה בסדר לנהל קמפיין לסגור גופי תקשורת כאלה ואחרים. היה ראוי שהמועצה גם תגיד "גוף שלא עומד בעקרונות א, ב, וג' אינו גוף תקשורת".

אבל נמשיך לנושא של "הפסקת ראיון". מה כאן המועצה אומרת? אם הפוליטיקאי משקר, תעצרו אותו. האם זה קורה? תרשו לי לשלוח לכם זר של פחפוחים. התקשורת לא רק שמציגה את אותם שקרים (כ"טענות") אלא משתמשת בהם כדי לקבל רייטינג. תסתכלו מה קרה עם הפרשה של זריקת האבן על חדשות 12: הכל נבנה עקב כך שאותו אדם "זעם" על טענות לא נכונות של פוליטיקאים שהודהדו בכלל אמצעי התקשרות על כך שהם חשפו פרשה שקרתה, אך לא הוציאה את צה"ל באור מחמיא. פוליטיקאים פרצו למחנה צבאי, וכלי תקשורת ציטטו את השקרים האלה תוך שהם "מציגים את כל הצדדים".

קל מאוד להבין למה. הרי, בסופו של דבר קליקים זה מכניס, ובלי קליקים אין איך לשלם על עיתונאות. אז מה המועצה מצפה? שלא יביאו לאולפן יותר שקרנים?

ומכאן למה שחסר בהמלצות, לקבוע שמי שלא עומד בהנחיות האלה לא יחשב עיתונאי ולא יזכה להגנות של עיתונאי בחוק, שיוטלו עליו סנקציות חברתיות ומנהליות. למה? כי בעצם היום כל אידיוט עם ערוץ טלגרם הוא "עיתונאי", וכל אחד כזה יכול לטעון שמפלים אותו. אם מוציטים אדם ש"רק שואל שאלות" כשברור שהשאלות הן הדרך להפיץ שקרים, מקבוצת הWhatsApp של ההודעות לעיתונת של מפלגה מסוימת, האם כל החברים צריכים לצאת? לא. אבל מה קורה כשמדובר על אדם ששואל את המשרד להגנת הסביבה שאלות קשות על חוסר התפקוד?

בית המשפט העליון נדרש לעומק פרשנות תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולשאלה האם זה "כתב תביעה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט" שצריך להיות מוגש במקום המגורים של הנתבע בלבד אם הוא צרכן. אבל לפני זה הוא נדרש לשאלה האם הסכם השיפוט שקובע סמכות שיפוט לתל-אביב גובר על התקנה.

לדברי בית המשפט לא. כב' השופט יחיאל כשר מציג שתי חלופות: הראשונה היא שאפשר לפרש את תקנה 7(ב) ככזו שלא גוברת על הסכם השיפוט והשניה היא שתקנה 7(ב) גוברת על הסכם השיפוט, והשניה היא שתקנה 7(ב) לא גוברת על הסכם השיפוט (סעיפים 25-27 לפסק הדין). כשר מציג טיעון איש קש, ומסביר שאי אפשר לקבל את הטענה שסעיף השיפוט גובר כיוון  ש"יש קושי רב לקבל פרשנות שלפיה כאשר הצרכן הוא שתובע את העוסק, הרי שאין תחולה להסכם מקום השיפוט בין הצדדים, ואילו דווקא כאשר העוסק הוא שתובע את הצרכן הרי שיש תחולה להסכם השיפוט בין הצדדים".

כלומר, השופט כשר קובע שבתביעה על פרסום או סחר באינטרנט בין עוסק לצרכן, כלל אין משקל לתניות שיפוט (ואולי זה פישוט יתר). למה? כי זה מה שהוא מסביר (סעיף 30):

"‫אכן‪,‬‬ ‫כאשר‬ ‫עסקינן‬ ‫בתביעה‬ ‫המאופיינת‬ ‫ביחסי‬ ‫עוסק‬ ‫‪-‬‬‫צרכן‬ יש‬‫ הצדקה‬ ‫להסדר‬ ‫הקבוע‬ ‫בתקנה‬ ‫‪7‬‬ ‫(ב)‬ ‫על‬ ‫שני‬ ‫חלקיו‪:‬‬ ‫הקלה‬ ‫עם‬ ‫התובע‬ ‫‪צרכן‬‫ כך‬ ‫שיוכל‬ להגיש‬‫את‬ ‫תביעתו‬ ‫גם‬ ‫במקום‬ ‫מגוריו‬ ‫או‬ ‫עסקו‬ ‫שלו‬ ‫וגם‬ ‫במקו‬ ‫ם‬ ‫מגוריו‬ ‫או‬ ‫עסקו‬ ‫של‬
‫הנתבע‪ ,‬‬‫ואילו‬ ‫החמרה‬ ‫עם‬ ‫התובע‬ ‫‪-‬‬ ‫העוסק‬ ‫כך‬ ‫שיוכל‬ ‫להגיש‬ ‫את‬ ‫תביעתו‬ ‫רק‬ ‫במקום‬ ‫מגוריו‬ או‬‫עסקו‬ ‫של‬ ‫הנתבע‬ ‫‪-‬‬ ‫הצרכן‪.‬‬ ‫כמו‬ ‫כן‪,‬‬ ‫בשים‬ ‫לב‬ ‫לתכלית‬ ‫הצרכנית‪,‬‬ ‫דומה‬ ‫כי‬ ‫במקרים‬ ‫אלו‬ יש‬‫גם‬ ‫הצדקה‬ ‫לכך‬ ‫שהסדר‬ ‫זה‬ ‫יגבר‬ ‫על‬ ‫תניית‬ ‫מקום‬ ‫שיפוט‬ ‫הקבועה‬ ‫בהסכם‬ ‫בין‬ ‫הצדדים‪,‬‬ כלומר‬‫ שתקנה‬ ‫‪7‬‬ ‫(ב)‬ ‫תגבר‬ ‫על‬ ‫תקנה‬ ‫‪7‬‬ ‫(א)‬ ‫סיפא‪.‬"

ומה הבעיה פה? ובכן, בעצם בית המשפט אומר לכל אתרי המסחר האלקטרוני "הסכם יפה כתבתם, אתם יכולים לזרוק אותו לפח". מעכשיו, כל מי שמוכר בישראל יצטרך להיות כפוף לסמכות שיפוט במקום המגורים של הלקוחות שלו, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע. מה זה אומר? יש לך חנות קטנה ביקנעם שמוכרת אביזרי מין? אתה רוצה לעשות משלוחים בכל הארץ? תצטרך להיות חשוף לתביעות למרות שבחיים לא יצאת ממחוז צפון. אם אתה רוצה להגביל את עצמך לתביעות רק באיזור שלך? אל תמכור רחוק מדי.

אה, וכמובן, כאן מגיע הדובדבן שבקצפת. כל ההחלטה הזו מיותרת. למה? כי בית המשפט קובע שלא היה כאן "פרסום" או "סחר ברשת האינטרנט", כי ההסכם נכרת במייל, ולכן התקנה לא חלה בכלל. כלומר הוא סתם יצר בלאגן במקרה שהוא לא היה צריך.

עכשיו, נכון, חנויות גדולות כמו KSP או Bug יכולות להרשות לעצמן להתבע בתביעות קטנות בכל המדינה (התקנון של KSP קובע סמכות שיפוט לתל-אביב, וגם של באג), אבל מה עם העסק הקטן? זה שאנחנו רוצים לתמרץ? ובכן, הוא יכול ללכת לחפש. שלא ימכור. חבל.

אמ;לק: אתם עורכי דין וכותבים תקנונים? אולי תפסיקו להוסיף תניית שיפוט.

כבר ארבע שנים אפשר להשתמש במשהו שנקרא Passkey. מדובר על דרך מעולה להמנע מנפילה בפישינג, שמגבירה את הזיהוי ונמצאת בשימוש באתרים מובילים בעולם. אבל מה? בישראל, כמו בישראל, כמעט ולא תמצאו אתרים שמוכנים להשתמש בזה. למעט ההזדהות הממשלתית, כל גוף החליט שהוא יודע לפתור את בעיות הזיהוי בצורה הטובה ביותר ואל תספרו לו שום דבר על מומחים חיצוניים. נתחיל בלהסביר מה זה Passkey בלי להיות טכנולוגיים יותר מדי, נמשיך בלהראות איך אתם יכולים להתקין, איפה כן אפשר להשתמש ואז נבדוק למה לעזאזל בישראל זה לא קרה.

1.

אז מה זה Passkey? אז הכל מתחיל בשאלה איך אנחנו מזהים אנשים (אפשר גם קצת כאן). אני הולך לקפוץ מעל כל מיני משוכות טכנולוגיות, אז באמת, אנשי הסייבר, אל תנטפקו. הדרך לזהות אנשים יכולה להיות בשלוש צורות: מה שאתה יודע (סיסמא, נניח), מה שאתה מחזיק (נניח, מפתח לדלת) ומי שאתה (ביומטריה). ההנחה היא שאימות דו-שלבי, כלומר שימוש בשניים מתוך שלושה, מונע את היכולת להתחזות. גם אם האקר ניחש את הסיסמא שלכם, אם הוא לא יחזיק את המפתח לדלת שלכם, הוא לא יכול לפתוח אותה. גם אם ההאקר גנב לכם את המפתח, אם אין לו את טביעת האצבע לדלת, הוא לא יכול לפתוח את הדלת. כלומר, שניים מתוך שלוש זו אבטחה נהדרת. הבעיה? ובכן, בישראל יש שתי בעיות.

2.

הבעיה הראשונה היא שהאקרים מרושעים נוטים לנסות לגנוב יותר מאמצעי אחד. מה זאת אומרת? אם אתה מרים אתר שמתחזה לגוגל, אז אתה גם מבקש את הסיסמא וגם את הקוד ששלחו לך ב-SMS ישר אחרי זה. מה זה אומר? זה אומר שבעצם אימות דו-שלבי טוב רק אם אתה עם עיניים מספיק זהירות. השניה היא שבישראל, כמו בישראל, לא אוהבים אימות דו-שלבי אמיתי אלא משתמשים בזיהוי ב-SMS ולא באפליקציות אימות (שוב, סטנדרטי זה רע כאן, כל אחד כותב מהתחלה). מה שאומר שהונאות החלפת סים מאפשרות פריצה יותר קלה. ראינו את זה קורה עם עוקצי קריפטו.

3.

כאן ה-Passkey נכנס לתמונה. מה זה בעצם? הנחת המוצא היא שיש לכם מכשיר שהוא מאובטח מספיק (נעול בסיסמא חזקה, מוצפן טוב, עם מערכת הפעלה מאובטחת), ושכל גישה אליו דורשת הקשה של הסיסמא או זיהוי ביומטרי. כאשר אתם ניגשים לאתר מסוים, אתם תוכלו להזדהות בלי סיסמא על ידי זה שהאתר והמכשיר יחליפו מידע. המכשיר מזהה אתכם כמי שאתם, והאתר מקבל את הזיהוי החזק. זה אומר שאם תבואו להתחבר לאתר מתחזה, ה-Passkey לא יעבוד, כי זה לא האתר. זה גם אומר שאם מישהו ינסה לגנוב את ה-Passkey עצמו הוא לא יוכל לעשות את זה. על פניו? זה נהדר כל עוד המכשיר באמת מאובטח (וברוב המקרים הוא לא, כי הסיסמא שלכם היא שנת הלידה שלכם, לא?).

זה לא אומר שPasskey חף מבעיות. העיקרית שבינהן היא שכל עוד הגישה למכשיר שמחזיק עליו את הPasskey לא מאובטחת מספיק, אז זה לא שווה כלום.

אם מישהו צריך את הסיסמא למחשב
בלשכה של ח״כ מירב בן ארי pic.twitter.com/RlpWVEqoLo

— HKN • החדשות (@haifakrayot) July 15, 2026

4.

ואיך זה עובד? בטלפון, כבר במנהל הסיסמאות של גוגל, או בכל מנהל סיסמאות מודרני, אפשר לשמור Passkey. מה זה אומר? שהתוכנה מספיק מוצפנת ומאובטחת כדי לשמור עליכם ותוכלו להתחבר לכל אתר בקליק אחד בלי להזין סיסמא ואפילו בלי קוד דו שלבי. האפליקציה תזהה את האתר הנכון, תחליף איתו מידע, ותתחברו מיד. זה עובד נהדר נניח במערכת הזיהוי הממשלתית של ישראל, באמאזון, בPayPal ובעוד שורה של אתרים. זה אומר שברגע שהתחברתם למערכת והזנתם את ה-Passkey אצלכם, אתם לא צריכים לפחד ליפול בפישינג כל עוד אתם מתחברים רק עם Passkey. זה אומר שאם מישהו יתחזה לאתרים האלה, הוא לא יצליח להפיל אתכם בפח כי אתם יודעים שאפשר להתחבר עם ה-Passkey ואם זה יכשל אז כנראה שהאתר הוא פישינג.

5.

מה הבעיה? הבעיה שבישראל, כמו בישראל, סטנדרט זה דבר נהדר אבל לא בבית ספרנו. יש כמה אתרים שמטמיעים טכנולוגיות דומות על עקרון קריפטוגרפי דומה, אבל לא ממש. בכתבה בGeektime מ-2023 דובר על שני אתרים ישראלים: אסותא ומטרנה. בנק הפועלים עובד עם Poalim Pass, עוד אפליקציה במקום לעבוד בסטנדרט (וזה עדיין יותר טוב מכלום), אבל למעט ההזדהות הממשלתית? אני לא מכיר באתרים הישראלים שלי ביום-יום דרך להזדהות עם Passkey.

6.

למערכות הפיננסיות הישראליות כמובן שיש רצון למנוע הונאות. להטמיע טכנולוגיה שמפחיתה פישינג תפחית נזקים לציבור, תפחית את העלויות שאנחנו משלמים על המערכות ותגביר את האמון. אבל מה? בישראל תמיד כל אחד יודע יותר טוב מכולם. במקום להטמיע סטנדרט, כל אחד מפתח את הסטנדרט שלו. כל אחד רוצה עוד אפליקציה. ובינתיים? קשישים יעקצו, נוכלים ינכלו, ואנחנו כולנו נפסיד.

קודם כל, שיר.

1.

הרשות להגנת הפרטיות הטילה אתמול עיצום כספי על קופת חולים מאוחדת בגובה של רבע מיליון שקלים. העיצום היה בגלל אירוע אבטחת מידע שהתרחש בחודש נובמבר 2025. לפי הדיווח של הרשות, אנשים היו יכולים לצפות בתיקים רפואיים של קרובי משפחה. אכן, ליקוי חמור במיוחד שנובע מתכנון לקוי וככל הנראה לא תקין של מערכות האבטחה של הקופה.

2.

אבל נחשו מה, העיצום הכספי הוא לא על האירוע עצמו. על האירוע, התכנון הלקוי, הקופה יצאה (הפעם, ככל הנראה) ללא פגע. העיצום הוא על העיכוב בדיווח לרשות להגנת הפרטיות, ועל העיכוב הזה בלבד. מה זאת אומרת? קופת החולים התעכבה כחודשיים בדיווח לרשות. בחודשיים האלה היא ככל הנראה חקרה את האירוע, בדקה מה קרה ו(אני מקווה) תיקנה אותו. אבל, לפי תקנה 11 לתקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), בעל מאגר צריך לדווח לרשות "באופן מיידי"; מתי זה "באופן מיידי"? ובכן, לא סתם התחלתי עם הסמית'ס.

3.

לפני כמה שנים הרשות שינתה מדיניות. פעם היתה אצלה מדיניות ברורה של "24 שעות ובכל מקרה לא יותר מ-72 שעות אחרי שנודע האירוע". זה השתנה ב-2022. מאז? הרשות, שמוציאה גילויי דעת על כל פיסת חקיקה קטנה, לא חשבה ליידע את הציבור על המיידיות שנדרשת לצורך דיווח על אירוע. האם 24 שעות זה מיידי? האם 72 שעות זה מיידי? האם חודשיים זה מיידי? (בקופת חולים שבה ממתינים 35 ימים לבדיקת MRI, אולי זה מיידי באמת).

4.

כלומר, הרשות לא מפרסמת, גם לא לצד העיצום הכספי הזה, How soon is now?. ולא סתם. למה? כי העיצום עצמו הוא על העיכוב ולא על אירוע האבטחה. הרשות היתה יכולה לקבוע גם שאירוע האבטחה הזה, עצם מתן גישה למבוטח א' על מידע של מבוטח ב' הוא מקרה חמור.

5.

מה? באמת? העיצום על מקרה שבו "בעל שליטה במאגר מידע או מחזיק במאגר מידע שלא נקט אמצעים מקובלים בנסיבות העניין ובהתאם לאופי המאגר וטיבו, כדי לוודא כי הגישה למאגר המידע ולמערכות המאגר נעשית בידי בעל הרשאה המורשה לכך בלבד לפי רשימת ההרשאות התקפות" הוא רק 160,000 ש"ח, להבדיל מה-320,000 ש"ח שאפשר לתת על אי דיווח, וזאת לפי חוק הגנת הפרטיות. כלומר, המחוקק שלנו ראה שבין שני המקרים: לא לדווח על אירוע, או לאפשר לאירוע לקרות, אז הדיווח יותר חמור מהאירוע.

6.

ולמה זה? ובכן, כי… איך נאמר זאת… לאף אחד לא איכפת. בואו נשחק לרגע "נדמה לי". אז קופת החולים דיווחה לרשות. ומה קרה מכאן? אני לא מכיר את המקרה בידיעה אישית, אני לא טיפלתי בזה, אבל אפשר לראות מקרים אחרים שבהם דיווחו על אירועים: שלוש כתבות של רן בר-זיק על אירועי אבטחת מידע: בית ספר בבת-חפר החזיק גוגל-דוק פתוח זמין לכולם עם פרטי תלמידים, ו"הנהלים חודדו". צה"ל? שם הנהלים כל כך מחודדים שאחרי שחידדו אותם, חידדו אותם שוב. זה הזמן להשקיע במחדדים, זו נראית תעשיה צומחת.

7.

וזו בעצם הבעיה. נכון. אירועי אבטחה קורים. יש תוקפים חיצוניים, יש מקרים שבהם תוקפים משתלטים על מערכות. אבל יש גם רשלנות בעיצוב. רוב האירועים שאנחנו רואים מגיעים מרשלנות כזו. לא האקרים עם קפוצ'ון אלא מישהו שבמקרה גילה שהוא יכול לגשת לתיק של אחותו. המבחן של הטיפול הוא איך מתמודדים. הרשות מבקשת דיווח, אבל מצד שני היא לא פועלת אחרי הדיווח כגוף מחנך, כזה שימנע את התקיפה הבאה. ונזכיר: העיצום הוא רק אחת הדרכים, המטרה היא שלא יהיו אירועים כאלה בכלל.