אפשר לסיים בזה – פסטיבל יהודי בקייב בזמן מלחמה, מה עוד יש להסביר.

אבל אז תאבד חצי מהסיפור.

Jewish Open Space מתקיים כבר יותר מעשר שנים, התרחב מאירוע אחד בקייב לתוכנית במספר מדינות, והמארגן שלו אינו חב”ד, לא מבנה יהודי ממשלתי של אוקראינה ולא קרן תרבות חילונית. הפסטיבל צמח סביב קהילת היהודים המשיחיים של קייב, שחבריה מאמינים בישוע – ישו – כמשיח ישראל. הקהילה עצמה אינה מסתירה זאת, אך על הפוסטר של הפסטיבל המרכיב הדתי נראה הרבה פחות מהמוזיקה והתפוחים עם הדבש.

הכותב של НАновостей פאבל שווייקו חקר היכן מסתיים פסטיבל יהודי עירוני ומתחילה ההיסטוריה של הקהילה עצמה. אין צורך בספוילר כאן: הגבול די מטושטש.

5 בספטמבר – פארק, יידיש וקולנוע תחת כיפת השמיים

בשנת 2026 התוכנית הקייבית חולקה לשני תאריכים – 5 ו-12 בספטמבר. האתר הרשמי של הפסטיבל מאשר את שני התאריכים בקייב.

היום הראשון התקיים בפארק ‘נטלקה’. הפוסטר הקייבי תיאר את התוכנית כך: שירים ביידיש עם סט DJ מודרני, ריקודים למוזיקה חיה, פעילויות ספורטיביות, סדנאות נושאיות ואזור ילדים. בנפרד בשעה 18:30 הוכרז על הקרנה חינמית של קולנוע יהודי במתחם Wave על גדת הדנייפר. הכניסה הייתה חופשית, כל מי שרצה יכול היה להגיע.

זה, כנראה, הפנים המוכרות של Jewish Open Space. לא כנס מאחורי דלתות סגורות ולא תפילה עם רישום חובה, אלא מרחב עירוני שאפשר להגיע אליו עם המשפחה, להאזין למוזיקה, לאכול משהו, לדבר, לרקוד.

כך בנו את הפסטיבל גם בעבר.

12 בספטמבר – כבר ‘ניבקי הול’

עם התאריך השני הייתה קצת בלבול. בהודעות מוקדמות הופיעו מקומות אחרים, אך הפוסטר הסופי ל-12 בספטמבר כבר ציין את ‘ניבקי הול’, שדרות ברסט, 84, הזמן – מ-15:00 עד 19:30. שם גם נרשמו קונצרט שירי יידיש עם סט DJ, סדנאות, מוזיקה חיה, ריקודים, בית קפה נושאי, מזכרות יהודיות ואזור ילדים. הכניסה שוב הייתה חופשית.

למה בדיוק השתנה המקום, לא נוכל לקבוע. אין לנו הצהרה מהמארגנים עם הנוסח ‘הועבר בגלל איום’ – לכן, אין צורך להמציא זאת עבורם.

אבל גורם המלחמה נוכח באופן גלוי לחלוטין. באתר הרשמי של Jewish Open Space כתוב כעת בנפרד כי ליד כל מתחם פסטיבל באוקראינה יש מקלט ובמקרה של אזעקת אוויר מבקשים מהמבקרים לעבור לשם. עבור קייב של היום זו כבר פרט ארגוני רגיל. אם כי, אם חושבים על זה, זה בכלל לא רגיל.

והתאריך 12 בספטמבר היה מיוחד גם מסיבה אחרת.

בערב 11 בספטמבר 2026 התחיל ראש השנה 5787, ושבת, 12 בספטמבר, היה היום הראשון של השנה היהודית החדשה – ובמקביל שבת. החג הסתיים בערב 13 בספטמבר. לכן תפוחים, דבש ומוטיבים של השנה החדשה של הפסטיבל לא היו קישוט ‘בסגנון יהודי’, אלא קשר ישיר ללוח השנה.

לישראלי כאן, אכן, עולה מיד שאלה אחרת. נחזור אליה עוד.

Jewish Open Space לא הופיע אתמול

לפי ההיסטוריה של הפסטיבל עצמו, המקורות מאפשרים ללכת בביטחון למדי לכיוון שנת 2014. בעבודת המאסטר של האוניברסיטה הקתולית האוקראינית, שנכתבה ב-2021 על בסיס, בין היתר, ראיונות עם נציגי קהילת היהודים המשיחיים של קייב, נאמר כי באותה עת Jewish Open Space התקיים שבע שנים. KJMC הנוכחית מנסחת זאת כבר בפשטות: הפסטיבל קיים ‘יותר מ-11 שנים’.

פסטיבלים גדולים לפני המלחמה נערכו בפארק מרינסקי.

בשנת 2019 כתב ‘ווצ’רני קייב’ העירוני על הופעות של התזמורת האקדמית הלאומית לכלי נגינה עממיים של אוקראינה, מקהלת רווצקי, קבוצות יהודיות ומבצעים מוזמנים. המארגן אנדריי לוגובסקי הוצג ישירות – כעוזר לרב של קהילת היהודים המשיחיים של קייב.

KJMC עצמה מדברת כעת על כ-10,000 מבקרים של אותו פסטיבל בפארק מרינסקי. זהו מספר של הארגון, ולא ספירה עצמאית, ולכן לא נערבב אחד עם השני. אבל זה לפחות מאפשר לדמיין את היקף האירוע.

וכאן עולה שאלה, בלעדיה קשה לכתוב בכנות על Jewish Open Space: מהי קהילת היהודים המשיחיים של קייב?

לקהילה יותר משלושים שנה

המבנה הבינלאומי הנוכחי נקרא Kingdom Jewish Messianic Confederation — KJMC. הקהילה המרכזית שלה בקייב מתחילה את ההיסטוריה שלה משנת 1995. בראש הקהילה עומד בוריס גריסנקו, שהארגון מכנה אותו הרב הראשי וראש הקונפדרציה.

בעמוד About KJMC מצוינים כעת 58 קהילות וקבוצות ב-21 מדינות. לגבי מספר חברי הקהילה הקייבית עצמה האתר לא מדויק לגמרי: בעמוד אחד מדובר על יותר מ-1700 משתתפים לאחר תחילת המלחמה, בעמוד אחר – כבר על יותר מ-2000. לפני הפלישה המלאה הארגון מציין יותר מ-2200 אנשים. לכן לא ניתן לתת מספר אחד נוכחי כבלתי ניתן לערעור.

אבל עם האמונה אין שום אי בהירות.

KJMC מכנה את עצמה ישירות תנועה יהודית משיחית גלובלית ומדברת על מטרתה לעזור ליהודים ‘לגלות את המשיח שלהם – ישוע’. הקהילה הקייבית מתארת את עצמה כאיחוד של יהודים ולא יהודים המאמינים שישוע הוא משיח ישראל והעולם כולו.

שם גם פסטיבלים, קונצרטים והפקות תיאטרון נקראים כאחד הדרכים להכיר אנשים עם התרבות היהודית, המסורות המקראיות, אלוהי ישראל ופעילות הקהילה.

כלומר, הקשר של Jewish Open Space עם המשימה הדתית – אינו ניחוש של עיתונאי ולא האשמה זרה. על כך מדבר הארגון עצמו.

וכאן נמצא מסמך שמסדר הרבה דברים במקומם

יש מקור מעניין יותר מדפי פרסום.

בשנת 2021 לודיה מוסקל הגנה באוניברסיטה הקתולית האוקראינית על עבודת מאסטר על התיאולוגיה של קהילת היהודים המשיחיים של קייב. בה יש פרק נפרד על האוונגליזציה, המבוסס, בין היתר, על ראיונות עם נציגי KEMO.

זקן הקהילה אנדריי לוגובסקי אמר לחוקרת שהבאת הבשורה לאנשים היא המטרה הראשונה של הקהילה. בהמשך מתארת המחברת מספר רמות של פעילות כזו – והאירוע ההמוני השנתי הגדול ביותר נקרא בדיוק Jewish Open Space.

לפי נתוני המחקר של אותה תקופה, לפסטיבל גויסו כ-700 מתנדבים-משרתים של הקהילה. הפארק חולק לאזורים נושאיים, התקיימו קונצרטים וסדנאות, והמבקרים הוזמנו לאחר מכן למועדונים פעילים ולמפגשים אחרים של KEMO.

אבל כאן צריך להימנע ממסקנה נוחה ופשוטה מדי.

העבודה מתארת את פעילות הקהילה לפני 2020. היא מראה כיצד KEMO עצמה ראתה אז את Jewish Open Space בתוך מערכת האוונגליזציה שלה. זהו מקור היסטורי רציני, אך הוא לא מוכיח אוטומטית שאדם שהגיע ב-2026 להאזין ליידיש או להביא ילד לסדנה בהכרח נחשף להטפה דתית.

מצד שני, KJMC של היום עדיין מכנה את הפסטיבל דרך לספר על האמונה והמשימה של הקהילה. כאן הקו לא נקטע. פשוט הצורה הפכה רחבה יותר.

בדיוק בגלל זה НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency מפרידים בין שני דברים שקל לערבב: התוכנית התרבותית הפתוחה האמיתית של הפסטיבל והזהות הדתית של הארגון שמבצע את הפסטיבל הזה.

שניהם קיימים בו זמנית.

לאחר הפלישה הרוסית הופיעה עוד קו – עזרה

בתיאור הנוכחי של Jewish Open Space יש הרבה יותר מקום לעבודה חברתית מאשר בעבר.

האתר הרשמי כותב על כמרים שנוסעים לחיילים ומבקרים פצועים בבתי חולים, על פעילות התנדבותית ורפואת שיניים צדקה. KJMC מספרת בנפרד על סיוע הומניטרי, עבודה עם אנשים עקורים פנימיים, רפואת שיניים ניידת באזורים משוחררים של מחוז קייב, סיוע לחיילים ופרויקטים לאנשים שחוו טראומת מלחמה. אלה נתוני הארגון עצמו וכך נכון להציגם.

בשנים האחרונות המילה ‘פסטיבל’ הפכה לכן למשהו קצת שונה ממה שהיה בפארק מרינסקי לפני המלחמה. נשארו מוזיקה, ריקודים, תיאטרון, סמלים יהודיים, ילדים. ליד – איסופים, עזרה, שיחות על המלחמה ומקלט בקרבת מקום.

כמה דברים המלחמה פשוט הציבה זה לצד זה, למרות שבעבר הם חיו בנפרד.

זה נראה גם בפרויקטים יהודיים אחרים באוקראינה. НАновости סיפרו לאחרונה, למשל, על מוזיאון שלום עליכם בקייב ואיך שם נשמרת התרבות החיה של היידיש, וגם על פרויקט של האיחוד האירופי ויונסק”ו לשימור המורשת התיעודית היהודית של אוקראינה. Jewish Open Space נמצא באותה מציאות יהודית-אוקראינית גדולה, אבל ארגונית ודתית זו סיפור אחר לגמרי.

מקייב הפסטיבל עבר למספר מדינות

בלוח הזמנים הרשמי של שנת 2026 מצוינים כעת קייב, לבוב, ברדיצ’ב, אוז’גורוד, חמלניצקי וויניצה באוקראינה. מחוץ לה – הלסינקי, פורבו, ברן, אמסטרדם, שטוטגרט, קלן וסקרמנטו. אם סופרים ערים ולא תאריכים נפרדים, מתקבלות 13 ערים בשש מדינות.

וגם כאן היה צורך לבדוק את המספרים, כי אתרי הארגון עצמו קצת מתווכחים זה עם זה. עמוד אחד של KJMC מייחס 15 ערים בשש מדינות לשנת 2024, עמוד אחר כותב על 15 ערים כבר בשבע מדינות ב-2025. לכן עדיף להשאיר את המספרים הרטרוספקטיביים עם ההערה ‘לפי נתוני KJMC’, ולא לבנות מהם סולם סטטיסטי מדויק.

עצם העובדה של ההתרחבות, עם זאת, אינה מעוררת ספקות. בשנת 2026 האתר הרשמי של הפסטיבל מראה כבר את אוקראינה, גרמניה, פינלנד, הולנד, שווייץ וארה”ב. יתרה מכך, התוכניות שונות. בסקרמנטו האמריקאית, למשל, הוכרז על פסטיבל רחוב, ריקודים ישראליים, מוזיקה יהודית מודרנית ומפגשים שבועיים נוספים לאחר האירוע עצמו.

כלומר, מיוצאת כבר לא הופעה קייבית אחת. מיוצאת מודל.

הסבר לקוראים ישראלים: מי הם יהודים משיחיים

לקורא בישראל המילה ‘משיחי’ משנה את ההקשר באופן עקרוני.

משתתפי התנועה המשיחית יכולים לראות עצמם כיהודים ולשמור שבת, חגים יהודיים, צורות תפילה, מוזיקה, ריקודים, עברית, אלמנטים של מסורת. אבל במקביל, חלק מרכזי באמונתם הוא הכרה ב-ישוע – ישו – כמשיח ושימוש בברית החדשה.

הזרמים המרכזיים של היהדות המודרנית – אורתודוקסי, קונסרבטיבי, רפורמי ורקונסטרוקציוניסטי – אינם מכירים ביהדות המשיחית כזרם של היהדות. עם זאת, התנועה המשיחית עצמה אינה מסכימה עם סיווג חיצוני כזה ומדברת על עצמה כהמשך של האמונה היהודית במשיח.

מכאן גם מובן יותר התאריך המוזר לכאורה של הפסטיבל הקייבי.

12 בספטמבר 2026 – היום הראשון של ראש השנה ושבת. עבור קהילה יהודית אורתודוקסית, תוכנית ציבורית עם סט DJ, מוזיקה ופעילויות דומות בזמן זה הייתה בלתי אפשרית לפי כללי שמירת השבת והחג. עבור קהילה משיחית, הפרקטיקה הדתית מאורגנת אחרת.

יש עוד נקודה, כי שמות לעיתים קרובות מערבבים הכל יחד. KJMC ו-Jewish Open Space – אינם Jews for Jesus. Jews for Jesus היא ארגון נפרד. היא שייכת לשדה הרחב יותר של התנועה המשיחית, אבל זה לא אותו ישות משפטית או ארגונית.

לקורא הישראלי זה, אולי, המפתח להבנת כל הסיפור. הכיתוב ‘פסטיבל יהודי’ כאן אינו מציין אוטומטית אירוע של אותה יהדות שהאדם רגיל להיתקל בה בישראל.

אז מה קרה ב-5 וב-12 בספטמבר בקייב

אם מסתכלים רק על התמונות – פסטיבל יהודי פתוח וטוב. וזה לא שקר.

היו יידיש, מוזיקה, ילדים, סדנאות, קולנוע, ריקודים. אנשים הגיעו. למרות המלחמה האירוע התקיים, סוף השבוע השני תואר על ידי המארגנים עצמם כמרחב שבו אפשר היה קצת לנשום ולהיות יחד.

אבל אם חופרים שכבה אחת עמוק יותר, מופיעה קהילת היהודים המשיחיים של קייב עם היסטוריה של שלושים שנה. עוד עמוק יותר – המשימה שלה, ישוע, עבודה עם יהודים וה-KJMC הבינלאומית שנוצרה סביב הקהילה. ואז שוב יוצאים החוצה – ושם רפואת שיניים צדקה, עזרה לחיילים, ילדים, פסטיבלים כבר בגרמניה ופינלנד.

כל זה Jewish Open Space. לא חלק אחד במקום השאר.

ואולי בגלל זה הפרויקט שרד כמה תקופות שונות מאוד. פארק מרינסקי ופסטיבלים של אלפי אנשים לפני המלחמה. קוביד. הפלישה הרוסית. הגירה של חלק מהקהילה. מעבר הפורמט למדינות אחרות. אזעקות אוויר בקייב.

ובספטמבר 2026 אנשים שוב התאספו בקייב. תחילה בפארק, שבוע לאחר מכן – ב’ניבקי הול’. יידיש הופעלה ליד עמדת DJ, תפוחים עם דבש נכנסו לפוסטר, בקרבת מקום היה מקלט.

עבור Jewish Open Space התערובת הזו, כנראה, כבר היא החיים הנורמליים.

מדיניות פרטיות זו של שירות Nikk.Agency “חדשות ישראל” (להלן: “המדיניות”) חלה על המידע הנמסר על ידי משתמשים (להלן: “משתמשים”) של שירות Nikk.Agency (להלן: “השירות”) במהלך תהליך ההרשמה בשירות של חברת Nikk.Agency (להלן: “המנהל”), שהוא המנהל והבעלים של השירות, וכן על ישויות הקשורות אליו.

המנהל מקדיש תשומת לב רבה להגנה ולסודיות של מידע המשתמשים. משתמשים יכולים לגלוש ברוב דפי השירות מבלי לספק כל מידע על עצמם. עם זאת, כדי לספק שירותים מסוימים בשירות, ייתכן שיידרש מהמשתמש לספק מידע מסוים, כפי שמפורט במדיניות זו. כל מידע על המשתמש שהמנהל מקבל משמש אך ורק למתן השירותים המוצעים על ידי השירות ולשיפור איכותם, וכן להפוך את השירות ותוכנו לקלים ונוחים יותר לשימוש.

להלן עקרונות ושיטות עיבוד המידע של כל משתמשי השירות שהסכימו לתנאי מדיניות זו.

אנא עיינו במדיניות שלנו לפני השימוש בשירות או הגשת המידע שלכם לשירות.

על ידי הרשמה לשירות, המשתמש מסכים ללא תנאי למדיניות זו ולתנאים לעיבוד המידע שלו המפורטים בה. אם המשתמש אינו מסכים לתנאים אלה, עליו להימנע מהרשמה לשירות.

תיאור המידע על המשתמש שנאסף ומעובד על ידי מנהל השירות

בעת רישום משתמש בשירות, וכן בעת תשלום ושימוש במוצרים ובשירותים של השירות, או בעת ביצוע סקרים בשירות, המנהל עשוי לבקש מהמשתמש את המידע הבא:

— שם המשתמש (ללא שם משפחה ושם אמצעי), כתובת דוא”ל, פרטי התחברות וסיסמה לגישה לתכונות מסוימות של השירות, מידע על מספר, עלות, זמן וסדר המוצרים או השירותים המבוקשים על ידי המשתמשים, השתתפות בפעולות קידום של השירות, מידע על מנוי לחומרי מידע או חומרי תמיכה של השירות. המידע החובה שיש לספק מסומן על ידי המנהל באמצעות תוויות מיוחדות, בעוד שהמידע הנותר מסופק לפי שיקול דעתם של המשתמשים;

— מידע המועבר אוטומטית למנהל במהלך השימוש בשירות דרך התוכנה המותקנת על מכשיר המשתמש, כולל כתובת IP, מידע על קובצי cookie, המדינה ו/או העיר של מיקום המשתמש, מידע על דפדפן האינטרנט של המשתמש (או תוכנה אחרת המשמשת לגישה לשירות), זמן הגישה, כתובת הדף המבוקש ומידע על המכשיר המשמש לגישה לשירות.

מדיניות זו חלה רק על השירות. המנהל אינו שולט ואינו אחראי על אתרי אינטרנט ותוכנות של צד שלישי שהמשתמש עשוי לבקר בהם דרך קישורים זמינים בשירות. באתרים של צד שלישי עשוי להיאסף או להידרש מידע שונה מהמשתמש, וייתכן שיינקטו פעולות שונות, שעליהן המנהל אינו אחראי.

המנהל אינו מאמת את דיוק המידע הנמסר על ידי המשתמשים ואינו עוקב אחר כושרם המשפטי. עם זאת, המנהל מניח שהמשתמש מספק מידע מדויק ומספיק ושומר על מידע זה מעודכן. ההשלכות של מסירת מידע שגוי מוגדרות בהסכם המשתמש ובחקיקה של ישראל.

מטרות איסוף ועיבוד מידע

המנהל משתמש במידע אך ורק למתן השירותים המוצעים על ידי השירות ולשיפור איכותם, וכן להפוך את השירות ותוכנו לקלים ונוחים יותר לשימוש, כולל עבור:

— זיהוי המשתמש במסגרת הסכם המשתמש;

— מתן שירותים מותאמים אישית ומומלצים של השירות למשתמש;

— התאמה אישית של הצגת חומרי פרסום למשתמש של השירות;

— עיבוד בקשות מהמשתמשים על ידי המנהל או צוות התמיכה של השירות;

— ביצוע ניתוח ומחקר שמטרתם לשפר את השירות, כמו גם את המוצרים והשירותים של השירות;

— שליחת מידע חדשותי ופרסומי על מוצרים, שירותים והצעות מיוחדות מהשירות;

— שליחת הודעות שירות (לדוגמה, לשחזור סיסמת חשבון המשתמש);

— מניעת וגילוי הונאה ושימוש בלתי חוקי בשירות, בשירותי השירות;

— ביצוע מחקרים סטטיסטיים ואחרים על בסיס נתונים אנונימיים.

תנאים לעיבוד מידע

המנהל משתמש במידע של המשתמש רק למטרות ובהתאם למדיניות זו.

הסודיות של מידע המשתמש נשמרת.

המנהל לא יחשוף, יפיץ, ימכור, יעביר או ינהג אחרת במידע שהתקבל לצדדים שלישיים, למעט למטרות ולשיטות המפורטות במדיניות זו.

בעת עיבוד מידע המשתמש, המנהל פועל בהתאם לחקיקה הנוכחית של ישראל.

שינוי או מחיקת מידע בשירות

המשתמש יכול בכל עת לשנות (לעדכן, להוסיף) את המידע שסיפק או כל חלק ממנו באמצעות תכונת עריכת המידע בשירות בתוך החלק האישי של המשתמש.

המשתמש יכול למחוק את המידע שסיפק בחשבונו על ידי שליחת בקשה והעתק סרוק שלה לכתובת הדוא”ל info@nikk.agency. מחיקת החשבון תגרום לאי יכולת להשתמש בשירות במלואו.

הגנת מידע המשתמש

המנהל מעריך את המידע האישי של המשתמשים ומבטיח את הגנתו המתאימה. לשם כך, המנהל יישם טכנולוגיות להגנה על נתונים סודיים של המשתמשים מפני גישה בלתי מורשית ושימוש לא נכון על ידי צדדים שלישיים, ויעדכן אמצעים אלה ככל שיתאפשרו טכנולוגיות חדשות.

כל עובדי המנהל מחויבים לעמוד בתנאי מדיניות זו. המדיניות קובעת כי על העובדים לשמור על סודיות מוחלטת בנוגע למידע המשתמשים. חובה זו נשארת בתוקף גם לאחר שהעובד מפסיק לעבוד עבור המנהל.

מצד שני, על המשתמשים גם לנקוט אמצעים מתאימים להגנה על המידע שלהם. סיסמת המשתמש היא סודית, והמנהל ממליץ בחום לא לשתף אותה עם אף אחד ולמנוע מאחרים לדעת אותה.

קובצי Cookie

קובץ “cookie” הוא קובץ טקסט קטן שנשלח לאחסון המכשיר של המשתמש משרת המנהל. קובצי Cookie מכילים מידע שניתן להשתמש בו מאוחר יותר על ידי המנהל.

אין מידע שנאסף על ידי המנהל באמצעות קובצי Cookie שניתן להשתמש בו לזיהוי המשתמשים.

המנהל עשוי להשתמש בקובצי Cookie לצורך שליטה בשימוש בשירות, איסוף מידע לא אישי על המשתמשים, אחסון העדפות ומידע אחר על מכשיר המשתמש כדי לחסוך למשתמשים זמן בהזנת אותו מידע שוב ושוב בטפסי השירות ולהציג תוכן במהלך ביקורים חוזרים של המשתמש בשירות.

מידע שהתקבל באמצעות קובצי Cookie עשוי לשמש גם על ידי המנהל למחקרים סטטיסטיים שמטרתם להתאים את תוכן השירות להעדפות המשתמשים.

המשתמש יכול לשנות את הגדרות קבלת קובצי ה-Cookie בהגדרות הדפדפן שלו או להשבית אותם לחלוטין, אך במקרה זה, ייתכן שחלק מהפונקציות של השירות לא יפעלו כראוי.

ביטול הרשמה מרשימות תפוצה

על ידי קבלת תנאי מדיניות זו, המשתמש מסכים כי על ידי ציון מספר הטלפון שלו, כתובת הדוא”ל שלו, או הסכמה לקבל התראות דחיפה שנשלחות מהשירות למכשיר המשתמש, למנהל יש את הזכות לשלוח למשתמש מידע באמצעות התראות, התראות קופצות, הודעות, התראות דחיפה או הודעות דוא”ל על השירותים, תכונות חדשות ותנאי השימוש בשירות, כמו גם מידע אחר, כולל תוכן פרסומי.

למעט התראות, התראות קופצות והודעות דוא”ל המכילות מידע על השימוש בשירות, למשתמש יש את הזכות לבטל את קבלת מידע אחר על ידי השבתה עצמאית של:

— פונקציית רשימת התפוצה בהגדרות הדוא”ל על ידי לחיצה על קישור מיוחד בהודעת הדוא”ל או על ידי שליחת דוא”ל למנהל בכתובת info@nikk.agency;

— הגדרות התראות דחיפה במכשיר או בשירות בחלק האישי של המשתמש על ידי השבתת ההסכמה לקבל התראות דחיפה;

— ביטול המנוי במסנג’ר על מכשיר המשתמש.

מידע לילדים ולהורים

המנהל מתייחס ברצינות להגנה על מידע של ילדים ושואף להגן על סודיות מידע כזה.

אנו מעודדים ילדים מתחת לגיל 18 לא להירשם לשירות ולא להשתמש בו ללא הסכמת והשתתפות הוריהם או האפוטרופוסים שלהם, וכן לא לספק כל מידע על עצמם.

כללי השימוש בשירות מחייבים את ההורים להבטיח פיקוח מתמשך על השימוש בשירות על ידי ילדים מתחת לגיל 18.

שינויים במדיניות. הסכמת המשתמש למדיניות.

המשתמש מכיר ומסכים כי הרשמה לשירות, יצירת חשבון ושימוש עוקב בשירות, בכל אחד משירותיו או תכונותיו, משמעו קבלת המשתמש ללא תנאי של כל תנאי מדיניות זו.

המשך השימוש בשירות לאחר כל שינוי במדיניות משמעו שהמשתמש מסכים לשינויים ו/או תוספות אלה.

המשתמש מחויב לעיין באופן קבוע במדיניות זו כדי להישאר מעודכן על שינויים בה.

המנהל שומר לעצמו את הזכות, לפי שיקול דעתו, לשנות ו/או להוסיף למדיניות בכל עת ללא הודעה מוקדמת ו/או עוקבת למשתמש. הגרסה החדשה של המדיניות נכנסת לתוקף מרגע פרסומה בשירות, אלא אם כן צוין אחרת בגרסה החדשה של המדיניות. הגרסה הנוכחית של המדיניות זמינה תמיד בממשק השירות בכתובת:

אם המשתמש אינו מסכים להוראות המדיניות, עליו להימנע משימוש בשירות.

הוראות סופיות. פרטי קשר

מדיניות זו והיחסים בין המשתמשים למנהל הנובעים מהחלת מדיניות זו כפופים לחוקי ישראל.

מדיניות זו נגישה לכל המשתמשים בשירות ללא יוצא מן הכלל.

נשמח לקבל את המשוב, השאלות, ההצעות וההערות שלכם בנוגע למדיניות הפרטיות שלנו, שיש לשלוח לכתובת הדוא”ל הבאה: info@nikk.agency

השינוי האחרון במדיניות הפרטיות נעשה ב-16.12.2020.

…………………….

מדיניות הפרטיות באתר Nikk.Agency מתארת כיצד אנו מעבדים ומגנים על הנתונים האישיים שלכם. אנו עומדים בכל הדרישות החוקיות ומבטיחים שקיפות בנושאי איסוף ושימוש בנתונים.

המדיניות שלנו מפרטת בבירור אילו נתונים אנו אוספים, כיצד אנו משתמשים בהם ואילו אמצעים אנו נוקטים כדי להגן עליהם. אנו שואפים ליצור סביבה בטוחה למשתמשים ומבטיחים שהמידע שלכם יישאר בטוח.

העצה פשוטה מדי. VPN, חוסם פרסומות וסינון DNS עובדים עם חלקים שונים של חיבור האינטרנט. לפעמים אדם צריך אחד מהכלים האלה, לפעמים שניים, לפעמים אף אחד. ובוודאי לא VPN ולא חוסם מבטלים את הצורך לבדוק לאן בדיוק מוביל הקישור מה-SMS.

לכן עדיף להבין לא איזו תוכנה מבטיחה “הגנה מלאה”, אלא איזו בעיה בדיוק צריך לפתור. עבור משתמש ישראלי זהו שאלה מעשית במיוחד: אותו טלפון יכול לעבוד בשבוע אחד בבית, במשרד, בבית קפה, בשדה התעופה וכבר במדינה אחרת.

בכתבה זו יש קישורים שותפים של AdGuard. אם הקורא ירכוש מוצר לאחר מעבר דרך קישור כזה, נאנובוסטי עשוי לקבל עמלה. עבור הקונה זה לא מעלה את המחיר ולא משפיע על הערכת המוצר המערכתית.

VPN: לא “הגנה מהכל”, אלא כלי ספציפי

VPN יוצר חיבור בין המכשיר של המשתמש לשרת ה-VPN. לאחר מכן, המשאב האינטרנטי רואה את ה-IP של השרת דרכו מתבצע החיבור, ולא את ה-IP החיצוני הרגיל של המשתמש.

בפועל זה יכול להיות שימושי ללא סיפורי ריגול. אדם עובד דרך Wi-Fi של מלון, יושב עם מחשב נייד בשדה התעופה, נמצא מחוץ לישראל או רוצה להשתמש בנקודת יציאה אחרת לאינטרנט. כאן ה-VPN מבצע עבודה ברורה — משנה את מסלול החיבור ומוסיף קטע מוצפן בין המכשיר לשרת ה-VPN.

אחת האפשרויות למשימה כזו היא AdGuard VPN. אבל לקנות אותו רק כי המילה VPN מופיעה בכל מקום, אין בזה טעם. קודם צריך להבין אם הפונקציה הזו בדיוק נחוצה.

VPN לא יתקן טעות של אדם שפתח אתר פישינג והכניס שם סיסמה. לא יסיר אפליקציה זדונית שכבר הותקנה. לא יהפוך חנות אינטרנט מפוקפקת לאמיתית ולא יבדוק עבור המשתמש את מספר הטלפון שממנו מתקשרים אליו.

אלו רמות שונות של בעיות.

למה אחרי הפעלת ה-VPN הפרסומות לא נעלמו

כאן מתחילה בלבול אחר. אדם קונה VPN, פותח אתר — והבאנרים נשארים כמו שהיו. נראה שהשירות “עובד רע”.

למעשה הוא בכלל לא חייב לפתור את המשימה הזו.

לפרסומות, חלונות קופצים וחלק מהאלמנטים המעקב משתמשים בחוסמים. במקרה של AdGuard זהו מוצר נפרד — AdGuard Ad Blocker.

AdGuard משתמש במסננים — מערכות כללים לפיהן נקבעים אלמנטים פרסומיים, מעקביים ואחרים. בתיעוד הרשמי מתוארים בנפרד מסננים בסיסיים, ניידים, אזוריים, הגנה ממעקב, הסרת פרמטרי מעקב מ-URL ומנגנונים אחרים.

כלומר, המצב “אני רוצה לשנות IP” והמצב “אני רוצה להסיר באנרים” — אלו שתי משימות שונות.

אם הטענה העיקרית לאינטרנט היא שהדפים מלאים בפרסומות, VPN עשוי להתברר ככלי הלא נכון להתחיל איתו.

ולהפך: חוסם פרסומות לא הופך ל-VPN רק כי הוא גם קשור לפרטיות. הוא לא מיועד לתת למשתמש IP חיצוני אחר.

כמו בחומרים מעשיים אחרים נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency, כאן מועיל יותר לא להכניס את כל המילים על אבטחה לקופסה אחת. אחרת אדם קודם קונה מוצר, ויום לאחר מכן מגלה שהוא ציפה ממנו לפונקציה שונה לחלוטין.

DNS: השכבה השלישית, שעליה המשתמש הרגיל כמעט לא חושב

יש גם DNS. זה נשמע טכני, אף על פי שאנחנו משתמשים בו כל הזמן.

כשאדם מכניס שם של אתר, המכשיר צריך לקבוע לאיזה כתובת רשת לפנות. אם לפשט לגמרי, DNS עובד כאחת משירותי הכתובות של האינטרנט.

ואת הסינון אפשר לעשות כבר ברמה הזו.

AdGuard DNS מאפשר להשתמש ברשימות חסימה לדומיינים פרסומיים ומעקביים, וכן ברשימות המיועדות להגנה מפני משאבים פישינג ומרמה.

לגישה כזו יש שימוש משלה. במיוחד בבית, שבו מחוברים לאינטרנט כבר לא מחשב אחד: טלפונים, טאבלטים, טלוויזיות, קונסולות, לפעמים בכלל טכנולוגיה שלא ניתן להתקין בה תוסף דפדפן רגיל.

אבל שוב, אין להפוך את מסנן ה-DNS לרשת קסם שתופסת את כל הרע. הוא עובד עם דומיינים וכללים. משאב מרמה חדש עשוי עדיין לא להיכנס לרשימות בשימוש, ואתר אמיתי עשוי להתנהג כך שסינון אגרסיבי מדי ישבור חלק מהפונקציות שלו.

מפת המשימות: מה להשתמש באיזו סיטואציה

נניח אדם שטס לעיתים קרובות מישראל, עובד עם מחשב נייד בדרכים ומתחבר לרשתות שהוא לא מנהל בעצמו. המשימה הראשונה שלו — חיבור, מסלול התעבורה, IP חיצוני. כאן יש היגיון להסתכל על VPN.

לאדם אחר אין בעיות עם IP. הוא פשוט עייף מבאנרים, חלונות קופצים, תוספות פרסומיות וחלק מהמעקבים. עבורו הגיוני יותר קודם כל להתמודד עם חוסם הפרסומות.

השלישי רוצה להגדיר סינון מיד לרשת הביתית ולכמה מכשירים. כאן כבר מופיע DNS.

ויש מקרה רביעי: לאדם בכלל לא נדרש שום שירות חדש בתשלום. הוא יושב בבית, לא משנה מדינה חיבור, הפרסומות לא מטרידות אותו במיוחד, לא רוצה להגדיר DNS. אין צורך לקנות שלוש מנויים “למקרה חירום” כאן.

תשובה כזו גם היא נורמלית.

ישראל: איפה VPN לפעמים עוזר, ואיפה הוא עצמו יוצר בעיה מיותרת

בישראל יש את המאפיינים היומיומיים שלה. להרבה אנשים יש חשבונות ושירותים מחולקים בין כמה מדינות. בנק ישראלי וקופת חולים נמצאים ליד שירות אוקראיני, חשבון ישן ממדינה אחרת, מנוי זר ואפליקציות שהאדם משתמש בהן במהלך נסיעות.

VPN במבנה כזה לפעמים פותר בעיה עם מקום החיבור, ולפעמים הופך לסיבה לבדיקה נוספת.

אם לאחר הפעלת ה-VPN אפליקציית הבנק או שירות רגיש מתחילים להתנהג מוזר, אין צורך מיד להתקין מחדש את הטלפון. קודם כל כדאי לבדוק דרך איזו מדינה החיבור מתבצע כרגע. לפעמים השירות פשוט לא אוהב שלפני חמש דקות המשתמש היה בישראל, ועכשיו ה-IP שלו פתאום נמצא במדינה אחרת.

בנסיעה המצב הפוך. רשת ציבורית במלון או בשדה התעופה — זה בדיוק התרחיש שבו ל-VPN יש מטרה מעשית ברורה.

לקורא נאנובוסטי, שחי בישראל אך ממשיך להשתמש בשירותים אוקראיניים או נוסע באופן קבוע בין מדינות, זה לא אקזוטי. כאן אין מצב קבוע של “VPN תמיד מופעל” או “VPN אף פעם לא נחוץ”. הרשת והמשימה משתנים — גם ההגדרה.

נאנובוסטי כבר ניתחו מצב שבו משתמשים מישראל נתקלו בבעיות גישה למשאבים ותעודות רוסיים. שם VPN יכול היה לעזור עם חלק מהבעיה, אבל לא תיקן הכל אוטומטית. לפרטים נוספים — בחומר על “צ’בורנט” הרוסי ובעיות הגישה.

יש לנו גם חומר נוסף על איך מגבלות כאלה מורגשות מחוץ לרוסיה: Russian “Cheburnet” continues to affect users abroad.

אבל עם SMS מ”הבנק” VPN כמעט לא יעזור

סיפור נפרד — פישינג.

מגיע הודעה: החבילה מתעכבת, הכרטיס נחסם, צריך לשלם דחוף 6.90 ₪, לאשר Bit, לעדכן נתוני בנק. האדם פותח דף, הוא נראה אמיתי, מכניס מספר כרטיס וקוד.

אפשר באותו רגע להשתמש ב-VPN היקר ביותר בשוק. אם המשאב המזויף לא נעצר על ידי מנגנונים אחרים והמשתמש עצמו מסר את הנתונים, VPN כאן לא פותר את הבעיה העיקרית.

סינון DNS או רשימות הגנה יכולים לסנן חלק מהדומיינים הפישינג הידועים כבר. אבל גם מנגנון זה בנוי על כללים וכתובות ידועות, ולא על יכולת לקרוא מחשבות המשתמש.

לכן אבטחה דיגיטלית עדיין נשארת שילוב: עדכוני מערכת, אימות דו-שלבי, בדיקת כתובת האתר, זהירות עם הודעות ורק לאחר מכן כלים נוספים.

נאנובוסטי סיפרו גם על תוכניות שבהן תושבי ישראל טופלו דרך מרכזי שיחות מאורגנים במיוחד. שם הבעיה לא הייתה בכלל בהיעדר VPN. לפרטים נוספים — בחומר שלנו על מבצע המשטרה האוקראינית והישראלית.

ומה עם אפשרויות חינמיות?

VPN חינמי לא בהכרח רע, בתשלום אוטומטית טוב גם לא הופך. עם חוסמים אותו סיפור.

צריך להסתכל על המגבלות האמיתיות: האם יש מגבלת תעבורה, אילו שרתים זמינים, מה קורה עם המהירות, איך השירות ממומן, אילו נתונים נאספים, כמה מכשירים אפשר לחבר ואילו פונקציות באמת כלולות באפשרות החינמית.

אם VPN נדרש כמה פעמים בשנה, ייתכן בהחלט שפתרון חינמי יספיק לאדם. אם דרכו עובר תעבורה עבודה יומית מכמה מכשירים — הדרישות כבר אחרות.

וגם עם DNS תמונה דומה. סינון DNS פשוט וניהול מלא של מכשירים, סטטיסטיקות וכללים אישיים — לא אותו דבר.

הסבר לקוראים ישראלים

VPN — רשת פרטית וירטואלית. נוצר חיבור מאובטח בין המכשיר לשרת ה-VPN, והאתרים הנצפים רואים את ה-IP של שרת ה-VPN.

כתובת IP — כתובת רשת החיבור. באמצעותה שירות האינטרנט יכול בין היתר לקבוע בקירוב את מדינת המשתמש.

DNS — מערכת שעוזרת למכשיר לקבוע כתובת רשת של אתר לפי שמו. סינון DNS מאפשר לא לאפשר פניות לדומיינים מסוימים.

מעקב — אלמנט של אתר או אפליקציה המשמש לאיסוף מידע על התנהגות המשתמש. זה יכול להיות דפים שנצפו, קליקים, פרמטרי מכשיר ונתונים אחרים.

פישינג — ניסיון לגרום לאדם לחשוף בעצמו סיסמה, נתוני בנק, קוד אישור או מידע אחר. דף מזויף לעיתים קרובות עשוי במיוחד להיראות כמו אתר של שירות מוכר.

ועוד פרט אחד לישראל הרב-לשונית: למערכות סינון יש כללים אזוריים עבור סגמנטים לשוניים שונים של האינטרנט. לכן העבודה עם אתרים ברוסית, אוקראינית, אנגלית ועברית יכולה להיות שונה.

מה בסופו של דבר לבחור

אם הבעיה בעיקר בפרסומות, חלונות קופצים ואלמנטים מעקביים, המועמד הראשון יהיה AdGuard Ad Blocker. הוא עובד בדיוק עם סינון פרסומות ותוכן לא רצוי אחר; VPN למשימה זו בלבד לא חובה לקנות.

אם המשימה היא חיבור דרך רשתות ציבוריות, עבודה בנסיעות, שינוי IP חיצוני ופרטיות נוספת של החיבור, אז יש היגיון להסתכל על AdGuard VPN. אבל הוא לא מחליף חוסם פרסומות, אנטי-וירוס והרגל לבדוק קישורים חשודים.

אם צריך לנהל סינון ברמת DNS וכמה מכשירים או רשת ביתית, אפשרות נפרדת — AdGuard DNS. כאן הדגש כבר לא על שינוי IP, אלא על אילו בקשות דומיין מאושרות או נחסמות.

אפשר להשתמש במוצר אחד או בכמה — בהתאם למשימה. אין צורך לקנות הכל כחבילה רק כי השמות עומדים זה ליד זה.

AdGuard: כל שלוש האפשרויות במקום אחד

למי שהגיע לסוף ורוצה כבר לא לקרוא על טרמינולוגיה, אלא לבחור כלי ספציפי, נחזור בלי ערפל טכני.

AdGuard VPN — לפתוח את השירות כדאי להסתכל למי שצריך IP חיצוני אחר, VPN לנסיעות, רשתות ציבוריות ופרטיות נוספת של החיבור. זו אפשרות בדיוק על VPN, ולא על “הגנה מהאינטרנט” אוניברסלית.

AdGuard Ad Blocker — לצפות בגרסאות למכשירים מיועד קודם כל לחסימת פרסומות, באנרים, אלמנטים קופצים וחלק ממנגנוני המעקב.

AdGuard DNS — לפתוח הגדרות ותעריפים נדרש כבר לרמה אחרת: סינון DNS, רשימות חסימה וניהול בקשות של מכשירים מחוברים. זה יכול להיות נוח יותר שם, שבהתקנת תוסף בדפדפן לא ניתן לפתור את המשימה.

נאנובוסטי גם ביקשו מ-AdGuard קוד קידום נפרד לקוראים. לאחר אישורו נעדכן חומר זה ונוסיף את הקוד יחד עם תנאי ההנחה הקיימים.

הקישורים למוצרים של AdGuard בחומר זה הם קישורים שותפים. אם הקורא יבצע רכישה לאחר מעבר דרך אחד מהם, נאנובוסטי עשוי לקבל עמלה. עבור הקורא קישור שותף לא מעלה את מחיר המוצר.

מי נשאר להאזין לנתניהו: אוקראינה, מדינות מערביות ושותפים ערביים של ישראל

אבל זה ויכוח שקרי.

השאלה אינה האם אפשר לזכור את הסבים, הסבתות, ההורים, החיילים, הפרטיזנים, האסירים, הנופלים והניצולים. לא רק שאפשר – יש לזכור אותם. השאלה היא אחרת: האם אפשר לקחת זיכרון משפחתי אישי, להכפיף אותו לתסריט ממשלתי, להקיף אותו בסמלים צבאיים, בסיסמאות על ‘חזרה’ למלחמה, בפורטרטים של דיקטטורים ולהשתמש בכל זה כהסוואה מוסרית לתוקפנות חדשה.

בדיוק כאן עובר הגבול.

זיכרון – כן.

פולחן המלחמה – לא.

פורטרטים של קרובים – כן.

שימוש במתים להצדקת מיתות חדשות – לא.

מזיכרון משפחתי לטקס ממלכתי

איך סיפור אישי הפך לחלק ממכונה פוליטית

כאשר ‘גדוד האלמוות’ רק צבר פופולריות, לרבים הוא נראה כצורת זיכרון משפחתית טבעית ואפילו מרגשת. אנשים יצאו עם תמונות של קרוביהם שעברו את מלחמת העולם השנייה, נהרגו בחזית, מתו מפציעות, שרדו את הכיבוש, המצור, המחנות, הפינוי, הרעב והחורבן שלאחר המלחמה.

בזה לא היה שום דבר מביש. יתר על כן, הרעיון להחזיר פרצופים ספציפיים להיסטוריה של המלחמה הגדולה יכול היה להיות עמוק ואנושי.

שהרי מצעדים ממלכתיים תמיד מדברים בשפת הטכניקה, הדגלים, הגנרלים והתאריכים. זיכרון משפחתי מדבר אחרת: הנה סבי, הנה סבתי, הנה אדם שלא חזר, הנה אדם שחזר אבל כל חייו שתק על מה שראה. זיכרון כזה אינו דורש סיסמאות רמות. הוא נשען על תמונה, שם, סיפור משפחתי והפסקה.

אבל בשנים האחרונות ‘גדוד האלמוות’ נתפס פחות ופחות כיוזמה אזרחית ספונטנית ויותר ויותר כאלמנט של מדיניות המדינה של הפדרציה הרוסית.

האירועים תחת המותג הזה כבר לא נראים כפעולות זיכרון ספונטניות בלבד. הארגון שלהם, הסמליות, המסלולים, התסריטים הציבוריים והליווי המידעתי קשורים יותר ויותר למבנים רוסיים רשמיים וחצי רשמיים: נציגויות דיפלומטיות, ‘בתים רוסיים’, החברה ההיסטורית הצבאית הרוסית, רשתות כמו ‘מתנדבי הניצחון’, ארגונים תרבותיים פרו-רוסיים ומבני השפעה בקרב התפוצה ‘דוברת הרוסית’.

בדיוק המעבר הזה משנה את משמעות המתרחש.

כאשר אדם בבית שומר תמונה של סבו – זה זיכרון משפחתי.

כאשר אדם מגיע לבית הקברות, מדליק נר, קורא קדיש, שותק ליד הקבר או מספר לילדים את סיפור המשפחה – זה זיכרון.

אבל כאשר פורטרטים של מתים משתלבים בטקס ממלכתי של מדינה שמנהלת היום מלחמה תוקפנית נגד אוקראינה, עוזרת לבן בריתה איראן ולטרוריסטים אחרים, הורסת ערים, כובשת שטחים ובו זמנית מכנה את המלחמה שלה ‘מאבק בנאציזם’, הזיכרון מפסיק להיות רק זיכרון. הוא הופך למשאב פוליטי.

למה הסמליות משנה את המשמעות

אי אפשר להתייחס ל’גדוד האלמוות’ בנפרד מהשפה הוויזואלית שמקיפה אותו.

המדים הסובייטיים, הדגלים הרוסיים, סרטי ג’ורג’, שירי מלחמה, פורטרטים של סטלין, סיסמאות ‘אפשר לחזור’, ילדים בכובעים ובמדים – כל אלה כבר אינם אלמנטים ניטרליים. בהקשר המודרני הם פועלים לא כשפת אבל, אלא כשפת גיוס.

במיוחד מסוכנת הנוסחה ‘אפשר לחזור’.

אם מדובר במלחמת העולם השנייה, בשואה, בערים הרוסות, במיליוני הרוגים, במצורים, בגירושים, בהוצאות להורג המוניות ובמחנות מוות, אז התגובה המוסרית הנורמלית צריכה להיות אחרת: אי אפשר לחזור. לעולם לא עוד – ‘Never Again’. לעולם לא שוב. לא נגדנו ולא נגד אחרים.

‘אפשר לחזור’ נשמע לא כזיכרון על טרגדיה, אלא כהכנה להיכנס שוב לאסון, להפוך שוב את המלחמה לנורמה, להפוך שוב את חיי האדם לחומר מתכלה של המדינה.

בזה טמונה ההחלפה העיקרית.

מלחמת העולם השנייה לא הייתה רק ניצחון צבאי. זו הייתה קטסטרופה אנושית נוראה. מיליוני הרוגים. ערים הרוסות. כפרים שרופים. גטאות. הוצאות להורג המוניות. מחנות ריכוז. גירושים. רעב. דורות פגועים שחיו עשרות שנים עם מה שלא יכלו לספר אפילו לילדיהם.

קורבנות הנאציזם והסטליניזם היו אנשים ממגוון לאומים: יהודים, אוקראינים, פולנים, בלארוסים, רוסים, ליטאים, לטבים, ארמנים, גאורגים, מולדבים, עמי אירופה, עמי הקווקז, עמי מרכז אסיה ורבים אחרים.

לאף אחד אין מונופול על הזיכרון הזה.

בדיוק בגלל זה הניסיון של הקרמלין להציג את הניצחון כרכוש כמעט בלעדי של רוסיה המודרנית הוא לא רק מניפולציה פוליטית. זו זיוף היסטורי וחוסר כבוד לתרומת עמים אחרים.

הקרמלין מנכס לא רק את הניצחון, אלא גם את האבל

התעמולה הרוסית מנסה מזמן להפריט את שנת 1945. אבל היום מדובר לא רק בניכוס הניצחון. הקרמלין מנסה לנכס את האבל עצמו.

הוא ממנה את עצמו למנהל הראשי של הזיכרון. הוא מחליט מי ‘זוכר נכון’ ומי כביכול ‘בוגד בזיכרון’. הוא הופך את חוסר ההסכמה עם המדיניות המודרנית של רוסיה ל’רוסופוביה’, ‘פשיזם’ או ‘עלבון לוותיקים’.

זו תבנית מאוד נוחה.

אם הזיכרון שייך רק לקרמלין, אז כל התנגדות למלחמתו יכולה להיות מוכרזת כהתקפה על הניצחון. אם הצבא הרוסי כביכול יורש את צבא 1945, אז כל תוקפנות חדשה שלו מקבלת הילה שקרית של צדק היסטורי. אם אוקראינה מוכרזת ‘נאצית’ רק כי היא מתנגדת לפלישה הרוסית, אז המלחמה נגדה מוצגת לא כתוקפנות, אלא כהמשך ‘המלחמה הפטריוטית הגדולה’.

כך בדיוק ההיסטוריה הופכת לנשק.

המלחמה המלאה נגד אוקראינה משנת 2022 שולבה על ידי הקרמלין ברטוריקה של ‘מאבק בנאציזם’. זו לא נוסחה תעמולתית מקרית, אלא חלק מרכזי במיתולוגיה הצבאית הרוסית. הניצחון בעבר משמש ליצירת אשליה של זכות מוסרית למלחמות חדשות.

אבל ניצחון על רוע אחד לא נותן זכות להפוך למקור של רוע חדש.

שום זיכרון על שנת 1945 לא מצדיק את הרס מריופול, בחמוט, אבדייבקה, חרקוב, חרסון, דניפרו, אודסה, קייב וערים אוקראיניות אחרות. שום תמונה של לוחם חזית לא יכולה להיות אישור מוסרי לכיבושים חדשים, טילים חדשים, קברים אחים חדשים והלוויות חדשות.

פעולות זרות כתמונה למוסקבה

שאלה נפרדת – ‘גדוד האלמוות’ מחוץ לרוסיה.

לחלק מהמשתתפים זה יכול להישאר מחווה אישית. מישהו באמת מגיע עם תמונה של אב, סב או סבתא. מישהו רוצה להיזכר בסיפור המשפחתי. מישהו גדל במסורת הסובייטית של ‘9 במאי’ ולא תמיד מבין עד כמה השתנה ההקשר הפוליטי לאחר התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה.

אבל המכונה הפוליטית פועלת אחרת.

מצעדים המוניים בחו”ל משמשים כהוכחה ויזואלית לתמיכה בינלאומית רחבה לכאורה ברוסיה. תמונות וסרטונים חיים אחר כך את חייהם: הם מוצגים לקהל הרוסי, משמשים ברשתות החברתיות, מוכנסים לעלילות תעמולה, הופכים לטיעון: תראו, תומכים בנו גם באירופה, גם בישראל, גם באמריקה וגם בקרב התפוצה.

כך אדם אחד מגיע עם זיכרון, והמכונה הממשלתית לוקחת מהאירוע תמונת תעמולה.

זה במיוחד ציני כי הכאב האישי של המשתתפים יכול להיות כנה. הבעיה אינה בסבתא עם תמונת האב שנהרג. הבעיה היא במדינה שמעמידה את התמונה הזו בשורה אחת עם סיסמאות המלחמה החדשה.

כאשר האבל הופך לנשק

מקבילות היסטוריות: לא העתק, אלא מנגנון

להפיכת הזיכרון לכלי פוליטי יש מקבילות היסטוריות. חשוב להביא אותן בזהירות: לא כדי לומר שכל המצבים זהים, אלא כדי להראות מנגנון משותף.

לאחר מלחמת העולם הראשונה איטליה הפשיסטית הפכה את הזיכרון על הנופלים לפולחן הקרבה הירואית. האבל על הנופלים הוכפף בהדרגה לרעיון של גיוס לאומי, משמעת, כוח ונכונות למלחמות חדשות. המתים הפכו לא רק לאובייקט של זיכרון, אלא גם לטיעון בעד תוקפנות עתידית.

בגרמניה הנאצית הטראומה של התבוסה במלחמת העולם הראשונה, המיתוס על ‘בגידה בעורף’ ותחושת ההשפלה הלאומית הפכו לדלק לרוונשיזם. הזיכרון על המלחמה הקודמת שימש לא כאזהרה נגד קטסטרופה חדשה, אלא כבסיס רגשי עבורה.

בצרפת משטר וישי השתמש בדמותו של המרשל פטן, גיבור ורדן, כדי להכשיר סדר חדש סמכותני. תהילת המלחמה של העבר עזרה לכסות על כניעה פוליטית ושיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית.

ביפן מקדש יאסוקוני הפך לדוגמה כיצד מקום זיכרון יכול להפוך לסמל פוליטי, אם יחד עם חיילים שנפלו שם מכבדים פושעי מלחמה מורשעים. עבור סין ודרום קוריאה זה לא רק טקס יפני פנימי, אלא סימן לגישה מסוכנת למיליטריזם העבר.

בכל המקרים הללו מדובר במנגנון דומה: האבל הופך לפולחן, הפולחן – לגיוס, הגיוס – להצדקת מדיניות חדשה.

בדיוק בגלל זה חשוב להסתכל לא רק על המילים ‘אנחנו זוכרים’, אלא גם על מה שעומד ליד הזיכרון הזה. אם לידו מופיעות סיסמאות של כוח, רוונש, פולחן הצבא, ילדים במדים והצדקת תוקפנות מודרנית, אז הזיכרון כבר לא משמש כאזהרה, אלא כהכנת החברה לנורמה חדשה של מלחמה.

פורטרטים של מתים: היכן עובר הגבול היהודי והאתי

יש לומר במיוחד על נשיאת פורטרטים של מתים.

כשלעצמו זה לא מהווה משהו אסור או לא מוסרי. אם אדם נושא תמונה של קרובו כסימן אישי לזיכרון, זה יכול להיות צורת הנצחה מכובדת. במסורת היהודית הזיכרון על המתים תופס מקום חשוב: יארצייט, קדיש, נר זיכרון, ביקור בקבר, צדקה ומעשים טובים לזכות המת.

אבל כאן שוב חשוב ההקשר.

פורטרט של מת לא צריך להפוך לפולחן של מת, לאיקון פוליטי או לחלק מהערצה המונית למדינה. המת לא יכול לתת הסכמה לכך שפניו יישאו ליד סיסמאות ‘אפשר לחזור’, דגלים רוסיים, פורטרטים של סטלין או סמליות של מדינה שמנהלת היום מלחמה חדשה.

ביהדות יש מושג של כבוד המת – כבוד המת. הוא דורש כבוד, איפוק ואמת. אדם מת לא צריך להפוך לכלי בקמפיין פוליטי של מישהו אחר.

לכן הנוסחה יכולה להיות פשוטה מאוד.

היהדות לא אוסרת פורטרט כסימן לזיכרון. אבל היהדות לא מקבלת הפיכת פורטרט של מת לכלי פוליטי.

הזיכרון על המתים לא יכול לשמש כהיתר למיתות חדשות.

יהדות: הזיכרון צריך להוביל לאחריות

מנקודת המבט של המסורת היהודית, הזיכרון אינו טקס דקורטיבי ולא פולחן כוח. זו חובה מוסרית.

הזיכרון היהודי על יציאת מצרים לא ניתן כדי להלל את השלטון או את הניצחון לשם ניצחון. הוא מחזיר כל הזמן למסקנה מוסרית: אתה עצמך היית עבד, אתה עצמך היית זר, אתה עצמך היית חסר זכויות – כלומר, אל תדכא אחר.

זה שונה באופן עקרוני מהלוגיקה האימפריאלית של הזיכרון.

האימפריה אומרת: סבלנו, לכן עכשיו יש לנו זכות.

היהדות אומרת אחרת: אתה זוכר את הסבל, לכן אתה חייב להיות זהיר יותר עם השלטון, האלימות וההשפלה של האחר.

כמובן, היהדות אינה פציפיזם מוחלט. הגנה על החיים מותרת וחובה. במסורת היהודית יש מקום להגנה עצמית, לצבא, להגנת הקהילה והמדינה. ישראל כמדינה קיימת במציאות שבה הביטחון אינו הפשטה.

אבל בין הגנה על החיים לפולחן המלחמה יש הבדל עצום.

הגנה על החיים – זו חובה.

רומנטיזציה של המלחמה – זו סכנה.

הזיכרון על הנופלים – זה חובה.

שימוש בנופלים להצדקת נפילות חדשות – זה עיוות מוסרי.

מנקודת המבט של המסורת היהודית, הזיכרון על המלחמה צריך להיות מעשה של יראה, אחריות ואמת. אם הזיכרון הופך לפולחן כוח, למופע פוליטי ולהצדקת תוקפנות חדשה, הוא מפסיק להיות זיכרון והופך לעבודת אלילים בפני המדינה, הצבא והאלימות.

לישראל זה רגיש במיוחד.

הזיכרון על מלחמת העולם השנייה כאן בלתי נפרד מהזיכרון על השואה. והזיכרון היהודי על השואה נבנה לא על הסיסמה ‘אפשר לחזור’, אלא על הנוסחה ‘לעולם לא עוד’.

ובמובן המוסרי זה אזהרה נגד דה-הומניזציה, אלימות המונית, שקר אימפריאלי, גירושים, הרס ערים והפיכת אנשים לחומר למטרות מדינתיות.

לזיכרון היהודי הלקח העיקרי מהמלחמה הוא לא ‘אפשר לחזור’, אלא ‘אי אפשר לחזור’.

ילדים במדים: זיכרון או חזרה על נאמנות

זה במיוחד מדאיג כאשר ילדים מעורבים בטקסים כאלה.

ילד במדים צבאיים באירוע זיכרון נראה למצלמה מרשים. אבל השאלה היא איזה משמעות מעבירים לו. האם הוא לומד על מחיר המלחמה, על הפחד, על הרעב, על הנופלים, על השואה, על משפחות הרוסות? או שמציעים לו לשחק תפקיד של חייל קטן בהצגה היסטורית יפה?

אם נותנים לילד כובע, מדים וסיסמה ‘אפשר לחזור’, זה כבר לא שיעור זיכרון. זו חזרה על נאמנות פוליטית.

כך המלחמה מפסיקה להיות טרגדיה והופכת להצגה לילדים. וזו אחת הצורות המסוכנות ביותר של מיליטריזציה של התודעה: הילד עדיין לא מבין את ההיסטוריה, אבל כבר מעורב רגשית בפולחן הכוח.

אוקראינה כהקשר המרכזי של הוויכוח של היום

בלי אוקראינה אי אפשר להבין למה ‘גדוד האלמוות’ היום נתפס אחרת מאשר לפני עשר או חמש עשרה שנה.

אם היה מדובר רק בהנצחה משפחתית, הוויכוח היה אחר. אבל רוסיה היום מנהלת מלחמה מלאה נגד אוקראינה ומשתמשת בו זמנית בשפת מלחמת העולם השנייה כדי להסביר את התוקפנות הזו. הקרמלין מכנה את ההתנגדות האוקראינית ‘נאציזם’, את הפלישה הרוסית ‘שחרור’, ואת הרס הערים הזרות ‘המשך המשימה ההיסטורית’.

זה הופך כל פעולה המונית תחת שליטה סמלית ממלכתית רוסית לטעונה פוליטית.

לאוקראינה זה לא ויכוח על העבר. זו שאלה של חיים ומוות היום.

כאשר בעיר ישראלית, אירופית או אמריקאית (או במדינה אחרת) מתקיימת פעולה עם סמליות רוסית וסיסמאות על הניצחון, ובמקביל אוקראינים מתאבלים על הנופלים מטילים רוסיים, מתעורר קונפליקט מוסרי. הזיכרון על הניצחון על תוקפן אחד משמש כהסוואה לתוקפן אחר – זה שפועל עכשיו.

בדיוק בגלל זה הנוסחה המרכזית צריכה להישמע בבירור:

אנחנו בעד זיכרון, אבל נגד השימוש בו למלחמות חדשות.

ישראל, לטרון והשאלה הלא נוחה על טקס זר

נתניהו, פוטין והתמונה של 2018

בנושא הזה יש פרק ישראלי לא נוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

ב-9 במאי 2018 בנימין נתניהו השתתף במוסקבה במצעד ‘גדוד האלמוות’ לצד פוטין ונשיא סרביה אלכסנדר ווצ’יץ’. בדיווחים על האירוע נאמר שפוטין נשא פורטרט של אביו הלוחם, ווצ’יץ’ – פורטרט של סבו, ונתניהו נשא פורטרט של וולף וילנסקי, ותיק יהודי של מלחמת העולם השנייה, גיבור ברית המועצות, שחי לאחר המלחמה בישראל.

חשוב לתאר את הפרק הזה במדויק.

נתניהו לא הלך עם פורטרט של קרוב משפחתו. הוא נשא פורטרט של ותיק יהודי. ובשנת 2018 מחווה כזו ניתן היה להסביר כהבעת כבוד לזיכרון היהודים שנלחמו נגד הנאציזם ורצון להדגיש את תרומת היהודים לניצחון.

אבל לאחר התוקפנות הרוסית המלאה נגד אוקראינה, התמונה הזו נקראת אחרת.

לא בגלל שזיכרון וולף וילנסקי הפך לפחות חשוב. להפך: דווקא בגלל זה אי אפשר למסור אותו לקרמלין.

הבעיה היא אחרת. ראש ממשלת ישראל יכול היה להיכנס לטקס הזה עם לוגיקה אחת – זיכרון על לוחמים יהודים, מחווה דיפלומטית, סמל היסטורי. הקרמלין קיבל משהו אחר: תמונה שבה מנהיג המדינה היהודית נמצא בתוך הטקס הממלכתי הרוסי של הניצחון.

כך בדיוק עובדת הפוליטיקה הסמלית של מוסקבה.

משתתף אחד מגיע עם זיכרון.

אחר משתמש בזיכרון הזה כהוכחה לצדק ההיסטורי שלו.

האם זה היה לחץ של מוסקבה?

כאן חשוב לא לטעון מה שלא ניתן להוכיח.

אי אפשר לכתוב ללא מסמכים אמינים שנתניהו פעל “תחת לחץ ישיר של מוסקבה”. זו ניסוח חלש ופגיע.

הרבה יותר מדויק לדבר על הקשר דיפלומטי.

בשנת 2018 ישראל נאלצה להתחשב בנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה. עבור ירושלים, היחסים עם מוסקבה לא היו קשורים רק לטקסים ולזיכרון היסטורי, אלא גם לשאלות ביטחון: חופש הפעולה של צה”ל נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, אספקת נשק ל”חיזבאללה” והאיומים בגבולות הצפוניים של ישראל.

לכן ניתן לראות את השתתפות נתניהו בטקס במוסקבה כמחווה שנבעה לא רק מזיכרון, אלא גם מחישוב מדיניות חוץ.

הנוסחה כאן צריכה להיות זהירה:

נתניהו יכול היה ללכת לשם מתוך לוגיקה של ביטחון ישראל. הקרמלין השתמש בתמונה הזו מתוך לוגיקה של התעמולה שלו.

זה לא מצדיק ולא מבטל את השאלה. להפך, זה הופך אותה לעוד יותר חשובה.

גם אם מנהיג זר נכנס לטקס הקרמלין מתוך שיקולים פרגמטיים, התוצאה עשויה להיות מנוצלת לא על ידו, אלא על ידי מוסקבה. אפילו זיכרון כנה של משתתף אחד יכול להיבלע על ידי מכונת התעמולה של מדינה אחרת.

הסיפור עם נתניהו מראה ש”הגדוד האלמותי” אינו רק נושא פנימי רוסי. זו מלכודת למנהיגים זרים, דיאספורות, קהילות ומדינות שנכנסות לטקס עם הזיכרון שלהן ויוצאות כחלק מהתמונה הקרמלינית.

למה זה חשוב במיוחד לקהל הישראלי

עבור ישראל, שאלת הזיכרון על מלחמת העולם השנייה אינה נושא אירופאי רחוק.

כאן חיים משפחות יוצאי ברית המועצות לשעבר, אוקראינה, רוסיה, בלארוס, מדינות הבלטיות, הקווקז, מרכז אסיה, מדינות המזרח התיכון, מזרח ומערב אירופה. כאן חיים צאצאים של ניצולי השואה. כאן הזיכרון על המלחמה מצטלב עם יד ושם, עם ארכיונים משפחתיים, עם סיפורי עולים, עם מורשת הווטרנים הסובייטיים, עם הכאב האוקראיני של המלחמה של היום ועם המציאות הביטחונית הישראלית.

לכן חשוב לחברה הישראלית להבחין בין כבוד לנופלים לבין השתתפות בתעמולה ממלכתית זרה.

חדשות ישראל — Nikk.Agency רואה את הנושא הזה לא כוויכוח על תאריך בלוח השנה ולא כהתקפה על זיכרון משפחתי. זו שאלה האם ניתן להפוך את הזיכרון על מלחמת העולם השנייה והשואה לכלי להצדקת תוקפנות חדשה.

התשובה צריכה להיות כנה: אי אפשר.

הזיכרון על היהודים שנלחמו נגד הנאציזם לא צריך להפוך לחלק מהמיתוס הקרמליני על זכות רוסיה למלחמה חדשה.

לטרון כחלופה ישראלית למונופול הקרמליני

לישראל יש מסגרת זיכרון משלה, עמוקה וכנה יותר, על השתתפות יהודית במלחמת העולם השנייה.

זה לא רק יד ושם, שבו הזיכרון על השואה מוצב במרכז התודעה הלאומית והעולמית. זה גם מוזיאון החייל היהודי במלחמת העולם השנייה על שם חיים הרצוג בלטרון — מוזיאון הלוחם היהודי.

המוזיאון הזה ממוקם בלטרון, על הדרך בין תל אביב לירושלים. מטרתו לספר פרק חשוב וארוך שנשאר בצל בהיסטוריה היהודית: לא רק השואה, אלא גם הגבורה, ההשתתפות והתרומה של חיילים יהודים במיגור הנאציזם. המוזיאון עצמו מציין שהוא מוקדש לכ-1.5 מיליון יהודים שגויסו או התנדבו לצבאות בעלות הברית, יחידות פרטיזנים ותנועות התנגדות, וכן לזכרם של כ-250 אלף חיילים יהודים שנהרגו במהלך המלחמה.

זה דגש עקרוני חשוב.

היהודים לא היו רק קורבנות השואה. הם היו חיילים, קצינים, מרגלים, פרטיזנים, מחתרתיים, משתתפים במרידות בגטאות ובמחנות. הם נלחמו בצבא האדום, בצבאות ארה”ב, בריטניה, צרפת, פולין ומדינות אחרות. הם שירתו ביחידות יהודיות, השתתפו בהתנגדות, שחררו את אירופה, ורבים מהם הפכו מאוחר יותר לחלק מההיסטוריה של הקמת ישראל.

התצוגה של המוזיאון בנויה לפי חזיתות, צבאות וצורות התנגדות. התיאור הרשמי מדבר על סיפור כרונולוגי של המלחמה מספטמבר 1939 עד כניעת יפן בספטמבר 1945, כולל השנים המוקדמות של המלחמה, מזרח אירופה וברית המועצות, ארה”ב, פרטיזנים, מחתרתיים, לוחמי גטאות ומחנות ריכוז, וכן מתנדבים מארץ ישראל.

זהו התשובה הישראלית החזקה למונופול הקרמליני.

לישראל אין צורך להיכנס לטקס הממלכתי הרוסי כדי לזכור את הלוחמים היהודים. לישראל יש את לטרון, יד ושם, סיפורים משפחתיים, ארכיונים, שמות, מסמכים, עדויות ומסגרת מוסרית משלה.

לטרון מראה שזיכרון על מלחמת העולם השנייה יכול להיות צבאי בנושא, אך לא מיליטריסטי ברוחו.

שם החייל היהודי נשאר אדם, ביוגרפיה וחלק מההיסטוריה, ולא תפאורה לתעמולה ממלכתית זרה.

החלופה האוקראינית: זיכרון ללא פולחן מלחמה

אוקראינה בשנים האחרונות מציעה יותר ויותר מודל זיכרון אחר: במרכז לא פולחן ניצחון ממלכתי, לא הצבא כאובייקט פולחן ולא סיסמה על חזרה למלחמה, אלא המחיר האנושי.

זה זיכרון על קורבנות הנאציזם והסטליניזם.

זיכרון על יהודים שנורו.

זיכרון על עמים שגורשו.

זיכרון על אוקראינים שנהרגו.

זיכרון על ערים שנהרסו.

זיכרון על מלחמות עכשוויות – באוקראינה, סוריה, צ’צ’ניה, גאורגיה ומקומות אחרים שבהם הלוגיקה האימפריאלית שוב השמידה אנשים.

זיכרון כזה יכול להיות שונה: טקסים מקומיים, פרויקטים חינוכיים, יוזמות ארכיוניות, תערוכות מוזיאוניות, סיפורים משפחתיים, דקות דומיה, קריאת שמות, סיפורים על גורלות ספציפיים. היא לא דורשת דגלי תוקפן, פורטרטים של דיקטטורים וסיסמאות “אפשר לחזור על זה”.

היא דורשת משהו אחר: לקרוא לרע רע ולא לאפשר לחזור על זה.

9 במאי 2026 כמבחן למערב הגלובלי

9 במאי 2026 הופך למבחן עבור חברות המערב.

השאלה אינה אם לאפשר לאנשים לזכור את מתיהם. כמובן, זיכרון לא יכול להיות אסור. השאלה היא אחרת: האם ערים אירופאיות, אמריקאיות וערים אחרות של “הציוויליזציה המערבית” יאפשרו להשתמש בזיכרון על הניצחון על תוקפן אחד כהסוואה לתוקפן אחר – זה שמנהל מלחמה נגד אוקראינה ברגע זה?

סובלנות לאירועים עם סיסמאות פרו-מלחמתיות, סמלים ממלכתיים רוסיים ופרשנות היסטורית קרמלינית עשויה למעשה להוות מתן מרחב ציבורי ללגיטימציה של תוקפנות.

באותו זמן, כבוד לזיכרון אינו דורש צורות כאלה.

אפשר לקיים טקסים ללא דגלי תוקפן. אפשר לזכור את כל הנופלים. אפשר לדבר על גורלות יהודיים, אוקראיניים, פולניים, אנגליים, אמריקאיים, צרפתיים, בלארוסיים, רוסיים, ליטאיים, לטביים, גאורגיים, ארמניים ורבים אחרים. אפשר לקרוא שמות. אפשר לפתוח תערוכות. אפשר לדבר על השואה, על החזית, על פרטיזנים, על גירושים, על פשעי סטלין ועל מחיר המלחמה.

אבל אי אפשר להעמיד פנים שסיסמאות התעמולה הרוסית המודרנית הן פשוט “מסורת תרבותית”.

אם בעיר אירופאית מאפשרים טקס זיכרון קרמליני, שם צריך להיות מקום גם לקול של אלה שהמלחמה הרוסית הורגת היום. לקהילות יש זכות להזכיר: הניצחון על הנאציזם במלחמת העולם השנייה אינו שייך לקרמלין.

חופש ההתכנסות לא צריך להפוך למונופול של גרסה תעמולתית אחת של ההיסטוריה.

מה יכולה להיות חלופה ראויה

יש חלופה.

זה זיכרון ללא פורטרטים של דיקטטורים.

זיכרון ללא סיסמאות מלחמתיות.

זיכרון ללא הצדקה לרציחות חדשות.

זה טקסים ללא דגלי מדינה תוקפנית. זה זיכרון של כל קורבנות הנאציזם והסטליניזם. זה סיפורים על משפחות ספציפיות. זה דקת דומיה במקום מצעד מיליטריסטי. זה תוכניות חינוכיות, פרויקטים ארכיוניים, תערוכות מוזיאוניות, פרסום מסמכים ועדויות.

זה זיכרון על אמריקאים, יהודים, צרפתים, אוקראינים, פולנים, אנגלים, גרמנים, בלארוסים, רוסים, ליטאים, לטבים, ארמנים, גאורגים וכל העמים שדרכם עברה המלחמה.

זה סירוב לנוסחה “אפשר לחזור על זה”.

זה חזרה לנוסחה “אי אפשר לחזור על זה”.

עבור ישראל, חלופה כזו היא טבעית במיוחד. יד ושם ולטרון מראים שני ממדים חשובים של הזיכרון היהודי: יהודים כקורבנות השמדה ויהודים כלוחמים בהתנגדות לנאציזם. במסגרת זו אין צורך בטקס קרמליני. יש שמות, ביוגרפיות, מסמכים, גורלות, כאב ואחריות.

לא כל משתתף הוא תעמולן, אבל כל אחד צריך לראות את ההקשר

חשוב מאוד לא להפוך את המאמר להאשמה של כל האנשים שאי פעם יצאו עם תמונה של קרוב משפחה.

לא כל משתתף ב”גדוד האלמותי” תומך במודע בקרמלין. רבים באמת הולכים מתוך כאב אישי. מישהו נושא תמונה של אבא. מישהו – של סבא. מישהו – של סבתא-אחות. מישהו – של קרוב משפחה שעבר את החזית ולאחר מכן כל חייו לא יכול היה לישון בשקט.

הזיכרון הזה יכול להיות כנה.

אבל מניע כנה לא מבטל את התוצאה הפוליטית.

אם אדם מגיע למרחב שמאורגן על ידי מבנים של מדינה שמנהלת מלחמה תוקפנית מודרנית, אם לידו נשמעות סיסמאות “אפשר לחזור על זה”, אם משתמשים בסמלים שהפכו לחלק מתעמולת המלחמה הרוסית, אם כל הטקס הופך לאחר מכן לתמונה עבור מוסקבה, אז צריך לשאול בכנות: האם הזיכרון האישי שלי לא נוצל נגד המשמעות של הזיכרון עצמו?

זו שאלה קשה. אבל בדיוק שאלות כאלה מבדילות מצפון חי מהשתתפות אוטומטית בתסריט זר.

זיכרון משותף – אחריות משותפת

הזיכרון על מלחמת העולם השנייה שייך לעמים רבים. אף אחד לא מחזיק במונופול על הניצחון.

הוא שייך למשפחות הנופלים.

הוא שייך ליהודים ששרדו את השואה ונלחמו נגד הנאציזם.

הוא שייך לאוקראינים שעריהם וכפריהם נהרסו במלחמה.

הוא שייך לפולנים, בלארוסים, אמריקאים, אנגלים, רוסים, ליטאים, לטבים, ארמנים, גאורגים, עמי הקווקז, מרכז אסיה ואירופה.

הוא שייך לאלה שנהרגו.

לאלה ששרדו.

לאלה ששתקו.

לאלה שלא הספיקו לספר.

לאלה ששמותיהם נשמרו ולאלה ששמותיהם נמחקו.

כבוד אמיתי לנופלים פירושו לא רק לזכור את העבר. זה אומר לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע טרגדיות דומות בעתיד.

לכן היום כל כך חשוב להבחין: איפה הזיכרון ואיפה התעמולה. איפה האבל ואיפה הגיוס. איפה פורטרט של קרוב משפחה שנפטר ואיפה כרזה פוליטית. איפה “לעולם לא עוד” – “Never Again”, ואיפה “אפשר לחזור על זה”.

השאלה אינה אם לזכור את הנופלים.

חובה לזכור אותם.

השאלה היא אחרת: האם נאפשר להפוך את פניהם לתפאורה למלחמה חדשה?

זיכרון אמיתי לא דורש את הסיסמה “אפשר לחזור על זה”. הוא דורש משהו אחר: לא לאפשר לחזור על זה – “Never Again”.

מחבר: פאבל שווייקו

הקונצרט יתחיל ב-19:30 על גג המנזר הארמני העתיק ביפו, תחת כיפת השמיים במרחב ליד הים.

בפוסטר הקונצרט של וסיל מישצ’נקו מוצג כ-Voice of Ukraine. הזמר עצמו ידוע בעיקר בזכות השתתפותו בעונה הרביעית של “קולו של אוקראינה” בשנת 2014.

מי הוא וסיל מישצ’נקו ומה הוא שר

וסיל וסילייביץ’ מישצ’נקו נולד ב-24 בינואר 1991 ומקורו בכפר בלינצי במחוז איוואנו-פרנקיבסק. לפני התהילה הטלוויזיונית הוא כבר עסק במוזיקה באופן מקצועי: למד בתחום המוזיקה, עבד כמנהל אמנותי של מועדון הכפר, עסק במקהלה ובאנסמבלים. מאוחר יותר הקהל הרחב הכיר אותו בעונה הרביעית של הפרויקט “קולו של אוקראינה. פרזנטציה מחדש”, שם הופיע בצוות של סביאטוסלב וקרצ’וק.

אבל על מישצ’נקו כדאי לדבר לא רק דרך תוכנית הטלוויזיה הישנה, אלא גם דרך הרפרטואר האישי שלו. לפי ערוץ היוטיוב האישי שלו, וסיל שר לא בז’אנר צר אחד. יש לו כמה קווים בולטים: שיר אוקראיני, פופ לירי, רפרטואר איטלקי, קאברים באנגלית והקלטות אישיות.

אחת העבודות הבולטות ביותר שלו בערוץ היא השיר “מויה”. הווידאו פורסם כ-“וסיל מישצ’נקו — מויה (בכורה 2020)”, ובין הסרטונים בערוץ זה נראה כאחד הנצפים ביותר. זה כבר לא מספר טלוויזיוני מפרויקט זר, אלא עבודה סולו אישית של האמן.

מקום מיוחד ברפרטואר שלו תופסת הנושא האוקראיני. בערוץ יש וידאו “אוקראינה”, וגם הקלטה של “דיבליוס יא על השמיים” — אחד השירים הליריים האוקראיניים המוכרים ביותר. עבור הקורא הישראלי כאן כדאי להבהיר: “דיבליוס יא על השמיים” — זהו יצירה אוקראינית מאוד מזוהה, שמבצעים לעיתים קרובות זמרים בסגנון אקדמי או חצי-אקדמי. עבור מישצ’נקו חומר כזה הוא טבעי לחלוטין: יש לו בריטון חזק והגשה שמיועדת לא למספר פופ מהיר, אלא למשפט ווקאלי ארוך וקול “חי”.

עם זאת, הרפרטואר שלו לא מוגבל לשירים אוקראיניים. בערוץ יש Il Mondo, כלומר קלאסיקה שירית איטלקית, שאיתה, אגב, הוא מזוהה עוד מימי “קולו של אוקראינה”. יש גם קאבר באנגלית — Can’t Help Falling in Love With You מהרפרטואר של אלביס פרסלי. זה כבר זווית קצת אחרת של יצירתו: לא מספר אקדמי ולא ליריקה אוקראינית, אלא פופ רומנטי רך.

לכן אי אפשר לתאר את מישצ’נקו במשפט אחד כמו “שר שירים אוקראיניים”. מדויק יותר יהיה לומר כך: הרפרטואר שלו נשען על כמה עמודים — שיר לירי אוקראיני, בלדות פופ, רפרטואר ווקאלי איטלקי וקאברים באנגלית, פלוס עבודות סולו אישיות.

אם למנות את השירים וההקלטות הבולטים ביותר שנראים בערוץ היוטיוב שלו ובהופעות המוכרות, אז זה קודם כל:

“מויה” — שיר סולו אישי;
“אוקראינה” — רפרטואר פטריוטי/לירי אוקראיני;
“דיבליוס יא על השמיים” — שיר אוקראיני מוכר;
Il Mondo — רפרטואר איטלקי;
Can’t Help Falling in Love With You — קאבר באנגלית.

כלומר בקונצרט ביפו הצופה לא יפגוש מבצע “מהפוסטר”, אלא זמר עם סגנון שכבר התגבש: בריטון חזק, נטייה לשירים מלודיים, אהבה לליריקה אוקראינית וניסיון בביצוע רפרטואר אוקראיני ובינלאומי.

ערוץ היוטיוב של וסיל מישצ’נקו:
https://www.youtube.com/@ВасильМіщенко-с8ю/

המוזיקה הייתה עבודתו עוד לפני הטלוויזיה

לפני “קולו של אוקראינה” מישצ’נקו כבר עסק במוזיקה לא כתחביב.

הוא למד, עבד עם קבוצות מוזיקליות והיה מנהל אמנותי של מועדון הכפר בבלינצי. בראיונות לאחר הפרויקט סיפר על עבודה עם מקהלה ואנסמבלים, על הופעות ועל כך שהתחיל לשיר כבר בילדותו.

קולו אז כונה לעיתים קרובות אקדמי. מישצ’נקו עצמו נזכר שבמהלך העבודה עם סביאטוסלב וקרצ’וק היה עליו לשנות את הסגנון הרגיל: לא בכל יצירה נדרשה עוצמה מרבית וצפיפות צליל, חלק מהשירים היה צריך לבצע בצורה קלה יותר.

ברפרטואר של תקופת “קולו של אוקראינה” היו יצירות בשפות שונות. כבר בהופעה הטלוויזיונית הראשונה הוא בחר את Il mondo האיטלקית, ובהמשך הראה את קולו בצורות מוזיקליות שונות לחלוטין.

מה יהיה ב-24 באוקטובר

המארגנים מכנים את הערב תוכנית קונצרט מיוחדת משירים אוקראיניים אהובים.

הקונצרט יתקיים עם ליווי מוזיקלי חי.

יחד עם וסיל מישצ’נקו יופיעו ורוניקה ברוק — דואט ווקאלי, אלכס גולד — פסנתר, סטב פישר — גיטרה אקוסטית ואליסה גולדנברג — צ’לו.

הרכב כזה מיד קובע פורמט די קאמרי. כאן לא מצוינים מופע ריקודים או תוכנית אלקטרונית: הבסיס של הערב צריך להיות קול וכלים אקוסטיים.

עבור חלק מהמאזינים הישראלים הביטוי “שירים אוקראיניים” עשוי להתכוון בעיקר לרפרטואר עממי. בהודעה, עם זאת, לא פורסם רשימת יצירות ספציפית: המארגנים מנסחים את התוכנית בצורה רחבה יותר — כשירים אוקראיניים אהובים. לכן לא נייחס מראש לקונצרט יצירות מסוימות.

ועוד פרט עקרוני: לקונצרט מוזמנים כל מי שמתעניין במוזיקה אוקראינית ובביצוע חי. זה לא אירוע סגור עבור קהילה אחת בלבד. השירים יושמעו בשפה האוקראינית.

יפו העתיקה, הים והמנזר

מקום האירוע — אחד החלקים המיוחדים ביותר של הפוסטר הזה.

הקונצרט יתקיים בשטח המנזר הארמני ביפו, במרחב הערב ליד הים.

למי שחי לאחרונה בישראל: יפו היא חלק מהעירייה המאוחדת תל אביב–יפו, אבל יפו העתיקה — זהו חלק נמל עתיק של העיר עם בנייה מאבן, מקדשים, מנזרים ורחובות שיורדים ישירות לים התיכון.

לפי המידע של המארגנים, הכניסה לקונצרט תהיה מצד הטיילת של יפו. הם מזהירים במיוחד את האורחים לא להתבסס על כניסה דרך העיר העתיקה.

יש גם עניין מעשי לגמרי. ביום בישראל בסוף אוקטובר עדיין יכול להיות חם, אבל ליד הים לאחר שקיעת השמש הטמפרטורה מרגישה אחרת, במיוחד ברוח. המארגנים ממליצים לקחת שכבה קלה או משהו חם.

כך שהמקום כאן הוא לא רק כתובת בפוסטר. פורמט הקונצרט קשור ישירות למרחב: ערב, ים, קירות ישנים ומוזיקה חיה ללא אולם סגור גדול.

נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מספרים באופן קבוע על איך מוזיקה אוקראינית ופרויקטים תרבותיים אוקראיניים הופכים לחלק מהפוסטר הישראלי: מהופעות של מבצעים ידועים ועד קונצרטים מקומיים, ערבי מועדונים והופעות של מוזיקאים שכבר עובדים בישראל.

שותפי הקונצרט

בפוסטר הרשמי מצוינים שני שותפים לאירוע — SHO? Traditional Ukrainian Food ו-MAK UA.

SHO? — מסעדה של אוכל אוקראיני מסורתי בתל אביב ברחוב קרלבך, 3. המהדורה הישראלית Ynet תיארה אותה כמסעדה של אוכל אוקראיני, שעובדת בו זמנית כמרחב ערב ומקום לקיום אירועים.

הקטלוג האוקראיני Svoyi מכנה את SHO? המסעדה הראשונה של אוכל אוקראיני מסורתי בישראל. בתפריט מוצגים בורשט, קוטלטה קייבסקי, גלושקי, ורניקי ומנות נוספות; שם גם מתקיימת מוזיקה חיה באופן קבוע.

MAK UA — זהו “הסדנה האמנותית האוקראינית החובבנית בישראל”, קולקטיב יצירתי אוקראיני/יוזמה תרבותית בישראל. לפרויקט יש תוכניות תיאטרליות ותרבותיות משלו, ובשנת 2025 MAK UA הציג בישראל מחזה אוקראיני מקורי “אגדה על מלנקה והנחש הרע” בתל אביב, חיפה ואשדוד. נאנובוסטי חדשות ישראל Nikk.Agency

בשנת 2026 MAK UA גם משתתף באירועים תרבותיים אוקראיניים בישראל. לדוגמה, מרינה קדצקה מייצגת את MAK UA בתוכנית DISCO UKRAЇNA “ליל ולס”, שם הפרויקט אחראי על ההקשר התרבותי האוקראיני של הערב — סמלים, דימויים ומסורות.

העיקר לפני הנסיעה

הקונצרט של וסיל מישצ’נקו יתקיים ב-24 באוקטובר 2026.

התחלה — 19:30.

מקום — תל אביב–יפו, שטח המנזר הארמני ליד הים (על הגג).

כניסה — מצד הטיילת של יפו.

בתוכנית — שירים אוקראיניים בביצוע חי.

על הבמה יחד עם וסיל מישצ’נקו יופיעו ורוניקה ברוק, אלכס גולד, סטב פישר ואליסה גולדנברג.

שותפי הערב — SHO? Traditional Ukrainian Food ו-MAK UA.

לשאלות רכישת כרטיסים המארגנים מציעים לפנות דרך פרסום האירוע בפייסבוק:

https://www.facebook.com/share/p/1HaeTpzER5/

ב-24 באוקטובר ביפו מוזמנים כל מי שמתעניין בשירים אוקראיניים, ווקאל חי ומוזיקה בפורמט קאמרי. התוכנית תושמע בשפה האוקראינית, והקונצרט עצמו יתקיים לא באולם רגיל, אלא בערב ליד הים, בשטח המנזר העתיק.

ומה באמת קורה עם השפה הרוסית בבלטיות?

מחבר: אנטון פשדינסקי

שבעה רפובליקנים ושבעה דמוקרטים. מדוע הם פנו לטראמפ

ב-25 בספטמבר 2026, ועדת הסנאט של ארה”ב ליחסים בינלאומיים פרסמה פנייה של ארבעה עשר סנאטורים לנשיא דונלד טראמפ. מחברי המכתב דרשו לשקול מחדש את ההזמנה של ולדימיר פוטין לפסגת ה-G20, שאמורה להתקיים ב-14–15 בדצמבר במיאמי, פלורידה.

יוזמי הפנייה היו שני נציגים ממפלגות שונות: ג’ין שהין — סנאטורית מהמפלגה הדמוקרטית, שנבחרה ממדינת ניו המפשייר ומייצגת את המיעוט הדמוקרטי בוועדת הסנאט ליחסים בינלאומיים, ורוג’ר ויקר — רפובליקני ממדינת מיסיסיפי, יושב ראש ועדת הסנאט לכוחות המזוינים.

אליהם הצטרפו עוד שנים עשר סנאטורים.

ממפלגת הרפובליקנים חתמו על המכתב מיטש מקונל (מדינת קנטקי), ג’ון קורנין (טקסס), ג’רי מורן (קנזס), טום טיליס (צפון קרוליינה), ג’ון קרטיס (יוטה) ואלן ארמסטרונג (אוקלהומה).

ממפלגת הדמוקרטים — שלדון וייטהאוס (רוד איילנד), מייקל בנט (קולורדו), כריס קונס (דלאוור), ריצ’רד בלומנטל (קונטיקט), טים קיין (וירג’יניה) ורובן גאלגו (אריזונה).

ישנה תכונה אחת: אלן ארמסטרונג, בניגוד לשאר החותמים, לא נבחר על ידי בוחרי מדינתו. ב-24 במרץ 2026, מושל אוקלהומה קווין סטיט מינה אותו כסנאטור זמני במקום מרקווין מאלין, שעבר לתפקיד שר הביטחון הפנימי של ארה”ב. ארמסטרונג מייצג את המפלגה הרפובליקנית ומכהן עד לסיום כהונתו הנוכחית בינואר 2027.

כך, תחת הפנייה יש חתימות של שבעה דמוקרטים ושבעה רפובליקנים, המייצגים ארבע עשרה מדינות אמריקאיות שונות. בין החותמים הרפובליקנים ישנו מנהיג המפלגה לשעבר בסנאט מיטש מקונל ויושב ראש ועדת הכוחות המזוינים הנוכחי רוג’ר ויקר.

להבנת המערכת הפוליטית האמריקאית: סנאטורים נבחרים על ידי אוכלוסיית כל מדינתם, ולא על ידי מחוז בחירה נפרד, כמו חברי בית הנבחרים. מדינה אחת מיוצגת בסנאט על ידי שני מחוקקים.

יצא בדיוק שווה נציגים משתי המפלגות. זה משמעותי להבנת ההקשר הפוליטי: לא ניתן לראות במסמך יוזמה בלעדית של האופוזיציה הדמוקרטית לטראמפ. בין מחבריו ישנם גם רפובליקנים משפיעים, כולל ראש הוועדה העוסקת ישירות בענייני ההגנה האמריקאית.

במכתב נאמר כי מתן אפשרות לנשיא הרוסי להשתתף בפסגה על אדמת ארה”ב מעורר שאלות רציניות על רקע המשך המתקפות הרוסיות על מטרות אזרחיות באוקראינה.

עם זאת, המלחמה באוקראינה אינה הטיעון היחיד. הסנאטורים מציינים בנפרד דיווחים על כך שרוסיה מסייעת לצבא האיראני לקבוע מטרות למתקפות על חיילים אמריקאים במזרח התיכון.

המקור של הפנייה — ועדת הסנאט של ארה”ב ליחסים בינלאומיים.

מדוע במכתב על פוטין הופיע פתאום איראן

עבור הקהל הישראלי, חלק זה של המסמך האמריקאי מעניין במיוחד.

הסנאטורים לא הסתפקו בתיאור הפעולות הרוסיות באוקראינה. הם קישרו אותן למה שקורה במזרח התיכון והזכירו דיווחים פומביים על סיוע מוסקבה לכוחות המזוינים האיראניים.

הסיפור התחיל הרבה לפני הפנייה הנוכחית.

ב-6 במרץ, הוושינגטון פוסט פרסם חקירה המבוססת על מידע משלושה פקידים אמריקאים המכירים את המודיעין. לפי המידע, רוסיה העבירה לאיראן מידע על מיקומם של מתקנים צבאיים אמריקאים, ספינות ומטוסים באזור.

לא מדובר באספקת נשק רגיל, אלא במידע שניתן להשתמש בו פוטנציאלית בבחירת מטרות ובהכנת מתקפות.

הצד הרוסי אז לא אישר את המידע על העברת המודיעין. דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב סירב להגיב על המידע של המודיעין האמריקאי.

מאוחר יותר הופיעו דיווחים נוספים על שיתוף פעולה רוסי-איראני, כולל העברת תמונות לוויין, טכנולוגיות מל”טים ותמיכה טכנית.

חשוב להבחין בין דרגות האישור. המכתב עצמו של הסנאטורים אינו מכיל מסמכי מודיעין חדשים שפורסמו. המחוקקים מסתמכים על דיווחים שפורסמו בעבר, והמעורבות הספציפית של מוסקבה במתקפות איראניות נותרת נושא לחקירות.

אבל כעת המידע הזה משמש לא רק בחקירה עיתונאית. הם נכללו בטיעון הרשמי של המחוקקים האמריקאים, המופנה ישירות לנשיא ארה”ב.

נאנובסטי סיפרו בעבר בפירוט על הסיפור הזה בחומר “כיצד הניסיון הרוסי מהחזית כעת פועל נגד ישראל”.

מאוקראינים שאהד לאובייקטים אמריקאים במזרח התיכון

כדי להבין את המרכיב הישראלי של הפנייה הנוכחית, כדאי לחזור לשנת 2022.

לאחר הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה, איראן הפכה לאחת מספקיות טכנולוגיות המל”טים לצבא הרוסי. שאהד האיראני, שקיבל ברוסיה את הכינוי “גרניום”, הפך בהדרגה לאחד הכלים המרכזיים במתקפות מסיביות על ערים אוקראיניות ותשתיות אנרגיה.

בתחילה דובר על העברת מכשירים מוכנים. מאוחר יותר רוסיה הקימה ייצור משלה והחלה לשנות את מבנה המל”טים בהתאם לניסיון הקרבי שנצבר.

ב-17 בינואר 2025, מוסקבה וטהראן חתמו על הסכם שותפות אסטרטגית מקיפה. המסמך כולל שיתוף פעולה של שירותי מודיעין, חילופי מידע, הכשרה צבאית ופיתוח שיתוף פעולה צבאי-טכני.

זה לא הסכם על הגנה צבאית הדדית אוטומטית. אבל הוא יצר בסיס רשמי להמשך שיתוף הפעולה בין שתי המדינות.

באביב ובקיץ 2026 הופיעו דיווחים על כך ששיתוף הפעולה הצבאי מתפתח גם בכיוון ההפוך. מוסקבה, לפי דיווחים של עיתונאים מערביים ומקורות מודיעיניים, החלה לסייע לטהראן בטכנולוגיות ומידע בעלי ערך ישיר בעימות עם ארה”ב וישראל.

נאנובסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency חקרו בפירוט את הקשר הזה בחומר “איראן ורוסיה: כיצד המלחמה באוקראינה הפכה לשדה ניסוי למלחמה עתידית נגד ישראל וארה”ב”.

יש גם צד חומרי לשיתוף הפעולה. באוגוסט NBC News דיווחה על אספקת נשק רוסי לאיראן דרך הים הכספי. בין המטענים שהוזכרו היו רכיבי מל”טים, תחמושת ו-TNT — טריניטרוטולואן, חומר נפץ המשמש בייצור תחמושת.

לפרטים נוספים — בחקירה שלנו “רוסיה מספקת נשק לאיראן דרך הים הכספי: TNT, תחמושת וחלקי מל”טים”.

דווקא החיבור הזה של שני הכיוונים הופיע כעת במכתב הסנאט. המחוקקים רואים את המתקפות הרוסיות על אוקראינה ואת הדיווחים על סיוע לצבא האיראני בהקשר של האינטרסים הביטחוניים הכלליים של ארה”ב.

במיאמי כבר החלו להזמין פקידים רוסים. זה גם לא מוצא חן בעיני הסנאטורים

לפנייה הנוכחית יש היסטוריה משלה, והיא די קונקרטית.

המחוקקים האמריקאים מזכירים לטראמפ כמה אירועי G20 שבהם כבר נכחו נציגים רשמיים של מוסקבה.

באשוויל, צפון קרוליינה, המשלחת הרוסית בראשות שר האוצר אנטון סילואנוב השתתפה בפגישה פיננסית. נציגי רוסיה השתתפו גם בפגישה על חדשנות בצ’אפל היל ובאירוע אנרגיה ביוסטון.

כל שלוש הערים נמצאות בארה”ב. לכן, עבור מחברי המכתב, השאלה אינה רק בנוכחות רוסיה במשא ומתן בינלאומי, אלא גם בהכנסת פקידים רוסים, הנמצאים תחת סנקציות אמריקאיות, ישירות לשטח המדינה.

הסנאטורים מזכירים כי פוטין וסילואנוב כפופים למגבלות שהוטלו בהתאם לצו נשיאותי מס’ 14024. מנגנון סנקציות זה מוחל על ידי וושינגטון בקשר לפעולות ההנהגה הרוסית המשפיעות על האינטרסים והביטחון האמריקאים.

כבר ב-3 באפריל העלו המחוקקים האמריקאים את השאלה על הכנסת חברי הדומה הרוסית הנמצאים תחת סנקציות לארה”ב.

כעת המחלוקת עברה לרמת ההזמנה של הנשיא הרוסי עצמו.

עם זאת, אין לפרש את הסנקציות באופן אוטומטי כאיסור מוחלט על כל פגישה דיפלומטית. לאירועים בינלאומיים רשמיים קיימות פרוצדורות משפטיות מיוחדות וחריגות. הסנאטורים מערערים בעיקר על ההחלטה הפוליטית של הממשל לאפשר לנציגים הרוסים הזדמנות כזו.

בחלק האחרון של המכתב הם דורשים לבטל את ההזמנה לפוטין ולהגביל את השתתפותם של פקידים רוסים נוספים הנמצאים תחת סנקציות בפגישות ה-G20 הקרובות.

מה עונה ממשל טראמפ ומדוע ההזמנה בכלל הופיעה

ב-23 בספטמבר 2026, יומיים לפני פרסום הפנייה הסנאטית, מזכיר המדינה של ארה”ב מרקו רוביו אישר כי וושינגטון הזמינה את פוטין לפסגת דצמבר.

ההצהרה נמסרה בניו יורק, לאחר פגישת רוביו עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב בשולי העצרת הכללית של האו”ם.

רוביו הסביר את עמדת הממשל בצורך לשמור על קשרים גם עם מנהיגים מדיניים שיש לארה”ב חילוקי דעות חמורים איתם. לדבריו, ההשתתפות ב-G20 תאפשר לפוטין לתקשר לא רק עם טראמפ, אלא גם עם מנהיגים עולמיים אחרים.

זו לוגיקה שונה באופן עקרוני מזו המוצגת במכתב הסנאט. הבית הלבן רואה בהזמנה כלי דיפלומטי אפשרי, בעוד שהמחוקקים החותמים על הפנייה מצביעים על הסיכון לנורמליזציה פוליטית של היחסים עם ההנהגה הרוסית לפני סיום המלחמה.

נכון ל-26 בספטמבר אין אישור פומבי להסכמת פוטין להגיע למיאמי.

כאן עולה גם השאלה האוקראינית.

ב-12 בספטמבר ולדימיר זלנסקי הצהיר על נכונותו להיפגש אישית עם הנשיא הרוסי בפלטפורמת הפסגה האמריקאית. עם זאת, אוקראינה עצמה אינה חברה ב-G20, והשתתפות מנהיגה דורשת הזמנה נפרדת מהצד המארח.

נאנובסטי כבר ניתחו את המצב הזה בפרסום “זלנסקי מזמין את פוטין למיאמי: G20 עשויה להיות הפגישה האישית הראשונה מאז 2019”.

כעת לאי הוודאות לגבי הפגישה האפשרית בין נשיאי אוקראינה ורוסיה נוסף חוסר הסכמה גלוי של חלק מהסנאט האמריקאי עם ההזמנה עצמה של המנהיג הרוסי.

מה השתנה עבור אוקראינה וישראל

עבור קייב, הפנייה משמעה שבתוך הממסד הפוליטי האמריקאי נשמרת קבוצה בין-מפלגתית של מחוקקים התומכת בהמשך הלחץ על רוסיה. עם זאת, עמדתה אינה זהה להחלטת כל הסנאט ואינה מחייבת את הנשיא לבטל אוטומטית את ההזמנה.

עבור ישראל, משמעות המסמך שונה במקצת.

שיתוף הפעולה הצבאי הרוסי-איראני מופיע כעת במחלוקת הפוליטית האמריקאית לא כבעיה אזורית נוספת, אלא כאחד הטיעונים הקשורים ליחסים בין וושינגטון למוסקבה.

בחינה כזו יוצרת מסגרת דיפלומטית חדשה: פעולות רוסיה מוערכות על ידי הסנאטורים האמריקאים בו זמנית דרך המלחמה נגד אוקראינה ודרך דיווחים על תמיכה במבצעים צבאיים של איראן נגד כוחות אמריקאים במזרח התיכון.

לתהליכים אלה יש גם ממד מעשי. מערכות ההגנה האווירית הישראליות והאמריקאיות מתמודדות עם התפתחות טכנולוגיות המל”טים, ואוקראינה צברה ניסיון רב שנים בהתמודדות עם השימוש המסיבי שלהן. חילופי נשק, טכנולוגיות ייצור ומידע מודיעיני בין מוסקבה לטהראן משפיעים על האינטרסים הביטחוניים של שתי המדינות.

אבל המכתב הנוכחי עצמו אינו מציין לא הטלת סנקציות חדשות, לא שינוי במדיניות האמריקאית כלפי ישראל ולא ביטול השתתפות רוסיה ב-G20.

הפסגה בדצמבר תלויה כעת לא רק בקרמלין

נכון להיום נותרו שלוש שאלות פתוחות: האם ממשל טראמפ ישמור על ההזמנה, האם הנשיא הרוסי יסכים להגיע לארה”ב והאם הרעיון של פגישה אישית בין זלנסקי לפוטין יתפתח.

מחברי הפנייה הסנאטית מציעים לקשור את השתתפות ההנהגה הרוסית באירועים בינלאומיים להשגת שלום באוקראינה. ממשל טראמפ, לעומת זאת, מסביר בפומבי את ההזמנה כהזדמנות לנהל משא ומתן ישיר.

הפסגה במיאמי מתוכננת ל-14–15 בדצמבר. עד אז יש עוד כמעט שלושה חודשים, ובפרק זמן זה עשויים להופיע פתרונות דיפלומטיים חדשים.

עם זאת, המכתב שפורסם ב-25 בספטמבר כבר קיבע פרט חשוב: בדיון על מקומה של רוסיה בשולחן המשא ומתן הבינלאומי, המחוקקים האמריקאים מעלים בנפרד את השאלה על הסיוע הצבאי המשוער שלה לאיראן.

בסיפור הזה, אוקראינה והמזרח התיכון לא הפכו לשתי נושאים עצמאיים במדיניות החוץ האמריקאית, אלא לחלקים של מסמך אחד המופנה לנשיא ארה”ב.

מחבר: אלכסנדר חמלניצקי

ב-25 בספטמבר 2026 פרסם ערוץ הטלוויזיה האמריקאי ABC News כתבה גדולה על הקטסטרופה ההומניטרית בעיר. באותו יום הופיעו עדויות חדשות של תושבים, מתנדבים ונציגי הממשל האוקראיני. נציב מועצת אירופה לזכויות האדם, מייקל או’פלארטי, דרש להבטיח פינוי בטוח של האוכלוסייה האזרחית ואספקה בלתי מופרעת של סיוע הומניטרי.

באולשקי עצמה, לפי הערכת הממשל הצבאי העירוני האוקראיני, נותרו כאלפיים איש. יחד עם הכפרים הסובבים – כ-6,000, ביניהם 182 ילדים. לא ניתן לקבוע את המספר המדויק: כמעט אין קשר, אנשים נעלמים מעיני קרוביהם, חלקם יוצאים בעצמם דרך שדות מוקשים.

כל זה קורה ממש מול חרסון המשוחררת. שני ערים אוקראיניות מופרדות בכ-9 קילומטרים בקו אווירי, דנייפר וקו החזית.

כיצד היו אולשקי לפני הפלישה הרוסית

אולשקי (הנה הוא על מפת גוגל – https://maps.app.goo.gl/Ee37c5txzzY2pryDA) – עיר עתיקה על הגדה השמאלית של הדנייפר, ידועה גם בהיסטוריה הקוזאקית שלה. בשנים 1711–1728 התקיימה בקרבת מקום סיץ’ אולשקובסקה. מאוחר יותר קיבלה העיר את השם צ’ורופינסק, ובשנת 2016 הוחזר לה רשמית שמה ההיסטורי.

לפני המלחמה המלאה התגוררו כאן כ-24,000 איש. הקהילה האולשקובסקית – איחוד מנהלי של העיר עם 12 יישובים סובבים – מנתה כ-40,000 תושבים.

מחרסון הגיעו לכאן לנפוש, לקנות מוצרים, לבקר בחולות האולשקובסקיים המפורסמים – מסה טבעית גדולה של נופים חוליים, מוקפת ביערות ובשפכי הדנייפר. פעלו בית חולים, בתי ספר, חנויות, מפעלים, והיה קו תחבורה סדיר עם המרכז המחוזי.

בפברואר 2022 הסתיימה החיים הרגילים.

24 בפברואר – 14 באפריל 2022: כיצד רוסיה כבשה את אולשקי

בבוקר 24 בפברואר החלו הכוחות הרוסיים במתקפה מכיוון חצי האי קרים הכבוש על מחוז חרסון. אולשקי נמצאה באחד מכיווני תנועת הציוד הצבאי לגשר אנטונובסקי – מעבר אסטרטגי על הדנייפר, שחיבר את הגדה השמאלית עם חרסון.

יחידות רוסיות הופיעו באזור העיר כבר ביום הראשון של הפלישה. התקיימו קרבות על הגשר והשטחים הסמוכים. מאוחר יותר החלו הכוחות הרוסיים להיכנס ישירות לשכונות המגורים.

אך הממשל המקומי האוקראיני עדיין המשיך לפעול. ראש העיר יבגני רישצ’וק ועובדי השירותים העירוניים ניסו לשמור על ניהול העיר, לספק את השירותים הציבוריים ולשמור על הסדר.

ב-8 במרץ 2022 יצאו מאות תושבים להפגנה נגד הכיבוש הרוסי. אנשים צעדו ברחובות עם דגלים אוקראיניים, דרשו את יציאת הכוחות הרוסיים. אז עדיין הייתה אפשרות להביע אי הסכמה בפומבי, אם כי המצב הפך במהירות למסוכן יותר.

ב-14 באפריל הסירו הכוחות הרוסיים את הדגל האוקראיני מבניין הממשל העירוני ותלו את הדגל הרוסי.

באותו יום הודיע רישצ’וק כי יחידות רוסיות נכנסות לחלוטין לעיר ומתחילות לסייר ברחובות בעצמן. הפטרולים המקומיים סירבו לעבוד יחד איתם.

בהדרגה הופיעו מבנים כיבושיים רוסיים, החלו מעצרים, בדיקות ולחץ על התושבים. כך החלה הכיבוש הצבאי של השטח כבר ב-24 בפברואר, ואפריל היה הזמן של הדחת הממשל העירוני האוקראיני מהעיר.

נובמבר 2022: חרסון שוחררה, אך אולשקי נותרה ממול

בספטמבר ערכה רוסיה בשטח הכבוש של מחוז חרסון את מה שנקרא משאל עם, שלאחריו הכריזה על סיפוח האזור. אוקראינה ורוב מוחלט של הקהילה הבינלאומית לא הכירו בלגיטימיות של שינוי הגבולות.

ב-11 בנובמבר 2022 שחררו הכוחות האוקראיניים את חרסון. הצבא הרוסי נסוג מהחלק הימני של המחוז, אך שמר על אולשקי והיישובים הסמוכים בגדה המזרחית.

הדנייפר הפך לקו חזית. גשר אנטונובסקי נהרס, הקשר הרגיל בין הערים הופסק.

עבור התושבים שנותרו זו הייתה טרגדיה נפרדת. חרסון הייתה ממש קרובה, אך לא ניתן היה להגיע לשם בדרך הרגילה. רבים קיוו שהכוחות האוקראיניים ישחררו בקרוב גם את הגדה השמאלית. חלק מהמשפחות החליטו לא לעזוב בדיוק מסיבה זו.

במרץ 2023 הכריזה הממשל הכיבוש הרוסי אפילו על החזרת שם העיר לשם הסובייטי צ’ורופינסק. עבור אוקראינה, השם הרשמי נותר ונשאר אולשקי.

6 ביוני 2023: העיר נמצאה מתחת למים

לאחר הריסת תחנת הכוח ההידרואלקטרית קחובסקה, מסה עצומה של מים זרמה במורד הדנייפר. אולשקי הייתה בין היישובים שנפגעו ביותר.

לפי הערכות אז של הרשויות המקומיות האוקראיניות, המים הציפו כ-90% משטח העיר. באזורים רבים היא הגיעה לגגות הבתים. אנשים ניצלו בעליות גג, בקומות עליונות ועל עצים.

תחנת הכוח קחובסקה הייתה תחת שליטת הכוחות הרוסיים מאז פברואר 2022. אוקראינה מאשימה את רוסיה בפיצוצה, מוסקבה מכחישה את האחריות. חקירות נסיבות הריסת הסכר הצביעו על סבירות גבוהה לפיצוץ בתוך המבנה.

בדצמבר 2023 פרסמה Associated Press חקירה על השלכות ההצפה וניסיונות הממשל הכיבוש להסתיר את מספר ההרוגים.

עובדי רפואה שראיינו עיתונאים העריכו את מספר הקורבנות באולשקי ב-200–300 איש. הרשויות הכיבושיות הרוסיות דיווחו על מספרים נמוכים בהרבה בכל השטח המוצף שבשליטתן.

זו הערכה של עדים ורופאים, ולא סטטיסטיקה שמית סופית. לא ניתן לקבוע את המספר המלא של ההרוגים עד לשחזור הגישה העצמאית לשטח.

ההצפה השמידה את רכושם של אלפי משפחות, הרסה כבישים ותשתיות ציבוריות. רבים איבדו מסמכים, מה שהפך למכשול נוסף בניסיונות לצאת מהכיבוש לאחר שלוש שנים.

שנים 2024–2025: העיר מאבדת בהדרגה את תנאי החיים הנורמליים

לאחר ההצפה לא התרחש שיקום מלא. אולשקי נותרה בקרבת קו החזית, באזור נמשכו פעולות לחימה, והטמנת מוקשים ושימוש ברחפנים הגבילו יותר ויותר את תנועת האוכלוסייה האזרחית.

חשמל וגז נעלמו מחיי היומיום של רוב התושבים. מים נשאבו מבארות, השתמשו בגנרטורים ופאנלים סולאריים. בחורף היה צורך לחמם את הבתים בעץ.

ביולי 2026 פרסמה Human Rights Watch תוצאות ראיונות עם שישה תושבים שהצליחו לעזוב את אולשקי בין אוקטובר 2025 למאי 2026. סיפוריהם מתארים את התפוררות מערכת השירותים הציבוריים, מחסור במזון, היעדר טיפול רפואי נורמלי והסכנה בתנועה ברחובות.

הכיבוש הרוסי לא משמעותו הפסקת פעולות הלחימה: עמדות היחידות הרוסיות והכוחות האוקראיניים בגדה הנגדית נותרו בקרבת מקום. אזרחים מצאו את עצמם באמצע המלחמה הזו.

שנת 2026: שני מיליון בעיות ואספקת מזון נורמלית אחת

המצב החל להחמיר בחדות מינואר 2026, כאשר החנות המזון הרגילה האחרונה הפסיקה לפעול באופן סדיר בשל היעדר סחורות.

עוד ב-2 במרץ כתבו נאנובוסטי על הבידוד המזון הגובר של אולשקי. אז עדיין הצליחו יזמים בודדים להביא מזון מדי פעם, אם כי כל נסיעה לוותה בסיכון.

ב-26 במאי הגיעו לעיר שתי מכוניות מסחריות עם מזון. לפי נתוני הממשל האוקראיני, זו הייתה האספקה המוצלחת האחרונה.

כבר ב-25 ביוני אישרה משימת המעקב של האו”ם לזכויות האדם כי לאחר תאריך זה לא הובאו מזון לאולשקי. עד ספטמבר המצב לא השתנה באופן עקרוני.

בקיץ הצילו את התושבים גינות הירק. אנשים אכלו ירקות, פירות, שימורים ביתיים, החליפו מלאי קטן. חלקם צדו יונים ופזנים.

עד הסתיו נגמרו גם האפשרויות הללו.

בעדויות שפורסמו ב-25 בספטמבר, מספרים התושבים שהם מבשלים מרק מלבד, פורטולקה ושיריצה – צמחים בר שעד כה נחשבו כעשבים שוטים.

ליד בית החולים נוצר שוק ספונטני קטן. לפי סיפורי המקומיים, עשרה ביצים יכלו לעלות כ-800 גריבנה. מוצרים אחרים נמכרו במחירים קשים להשגה באותה מידה עבור התושבים שנותרו.

ראש הממשל הצבאי העירוני של אולשקי, טטיאנה חסאננקו, דיווחה כי קיבלה אישור למקרים בודדים שבהם משפחות החלו לאכול כלבים. זו עדות של פקיד על פי דברי אדם שנמצא בעיר; לא ניתן לבצע בדיקה עצמאית של המקרים הספציפיים הללו כרגע.

עשרים קילומטרים למזון. לפעמים אנשים לא חוזרים

אחד המקומות הבודדים שבהם עדיין ניתן לרכוש מזון הוא רדנסק, הנמצא כעשרים קילומטרים מאולשקי.

ברגל לשם צריך להגיע כ-5 שעות. הדרך חזרה, עם מזון, הופכת קשה בהרבה.

אחת התושבות המקומיות סיפרה שהיא יצאה לרדנסק באופניים, וחזרה ברגל. היא נשאה כמעט 85 קילוגרם של קניות – דגנים, ירקות, פסטה ודברים נחוצים אחרים. המזון היה מיועד לשלוש משפחות.

אך לא לכולם מצליח לחזור הביתה.

קרובי משפחה של תושבים סיפרו לעיתונאים על שני גברים שנשאו מזון מרדנסק ונהרגו לאחר התקפת רחפן. המזון נותר ליד גופותיהם. לא ניתן היה לקבוע באופן עצמאי את נסיבות המכה הספציפית הזו.

הדרכים מלאות מוקשים. מעליהן פועלים כל הזמן רחפנים, כולל FPV – מכשירים קטנים המופעלים על ידי מפעיל, המעבירים תמונה מהמצלמה בזמן אמת.

במקביל, מסוכן לא רק לנוע בדרכים. לצאת ליער לפטריות או לנהר לדגים אנשים גם חוששים: אזורים ממוקשים יכולים להימצא אפילו ליד שכונות מגורים.

מכוניות עם סיוע הומניטרי גם לא יכולות להגיע

ב-2 ביוני 2026 התפוצצה שיירה אזרחית עם מזון וסיוע הומניטרי על מוקש בכניסה לאולשקי.

לפי נתוני האו”ם, אדם אחד נהרג, שלושה נפצעו. לאחר מכן ניסיונות לארגן אספקה מלאה הפכו מסוכנים יותר ויותר.

ב-1 בספטמבר התרחש עוד אירוע חמור. שיירה של ארבע מכוניות, שהייתה בדרכה עם מזון לעיר, הותקפה.

הצדדים האוקראיני והרוסי הטילו את האחריות זה על זה. מתנדבים מספרים על מכוניות שנפגעו ונהגים שנאלצו לחזור ברגל. עם זאת, לא ניתן היה לקבוע באופן אמין מי בדיוק תקף את השיירה הספציפית הזו על פי העדויות הפתוחות הקיימות.

רוסיה מאשימה את הכוחות האוקראיניים בחסימת האספקה. נציגים אוקראיניים טוענים כי יחידות רוסיות מונעות מעבר של תחבורה הומניטרית, מניחות מוקשים ומשתמשות באוכלוסייה האזרחית כמגן לעמדות צבאיות.

ארגון זכויות האדם Human Rights Watch תיעד בנפרד עדויות מהימנות על שימוש אפשרי ברחפנים ומוקשים על ידי יחידות אוקראיניות בדרכים סביב אולשקי. עם זאת, לא ניתן היה לקבוע את האחריות על התקפות ספציפיות לחוקרים.

קיומן של פעולות לחימה משני הצדדים אינו מבטל את חובותיה של רוסיה כמדינה השולטת בשטח הכבוש לספק מזון וסיוע רפואי לאוכלוסייה.

בית החולים שמבקש מזון מהחולים ובני משפחותיהם

בית החולים באולשקי נותר כמעט המקום האחרון בעיר שבו ניתן לקבל לפחות סיוע רפואי מוגבל.

עם זאת, חסרים תרופות ואנטיביוטיקות, הגנרטור מופעל רק לעיתים רחוקות בשל מחסור בדלק. מתנדבים מדווחים כי בית החולים מבקש מהתושבים להביא דגנים ומוצרים אחרים כדי לספק ארוחות חמות לחולים המרותקים למיטה.

מכוניות אמבולנס כמעט הפסיקו לצאת לקריאות. לפעמים יש צורך להעביר פצועים בעגלות גינה רגילות.

האו”ם כבר ביוני תיעד מצב של ארבעה חולים שנזקקו להעברה מאולשקי לבית החולים בסקאדובסק. לא ניתן היה לארגן את ההעברה. אדם אחד מת מבלי לקבל את הסיוע הנדרש.

קיימות גם עדויות על גופות של מתים שנשארות בלתי קבורות במשך זמן רב.

חסאננקו דיווחה ל-ABC News כי יותר ממאה גופות נמצאות במרתף של אחד מבנייני בית החולים לאחר הריסת המורד. חלק מהתושבים נאלצים לקבור את קרוביהם ישירות בחצרות בתיהם.

מספר הגופות שצוין עדיין לא אושר בבדיקה עצמאית. אך עדויות רבות של תושבים, הממשל והמתנדבים מאפשרות לדבר על הפרה חמורה של מערכת הסיוע הרפואי והקבורה הרגילה של המתים.

מה קבע האו”ם: 29 הרוגים ו-54 פצועים אזרחיים

ב-25 ביוני 2026 פרסמה משימת המעקב של האו”ם לזכויות האדם חומר נפרד על המצב בגדה השמאלית הכבושה של מחוז חרסון.

עובדי המשימה ראיינו יותר מעשרים תושבים של יישובים בקו החזית, כולל אולשקי וגולאיה פריסטן.

לפי מצב הפרסום, האו”ם קיבל דיווחים על לפחות 29 הרוגים ו-54 פצועים אזרחיים בשנת 2026 בשתי הערים הללו. רבים מהאירועים הצליחו לאמת באופן עצמאי.

ביניהם – התקפת רחפן ב-5 במרץ על אנשים שהמתינו לחלוקת מזון. אז נהרגו שני אזרחים, ועוד כמה אנשים נפצעו.

במקרה אחר רחפן פצע עובד רפואי מקומי שנסע על קטנוע. המכה הבאה הרגה אותו ואת האיש שבא לעזרתו.

האו”ם מציין כי רוב האבדות האזרחיות המתועדות קשורות לרחפנים לטווח קצר, אך לא ניתן היה לקבוע את האחריות על כל אירוע בנפרד.

חשוב לא לערבב בין מדדים שונים: 29 ההרוגים הם המינימום המתועד עד סוף יוני בשני היישובים, ולא המספר המלא של ההרוגים באולשקי במשך ארבע וחצי שנות הכיבוש.

מדוע אנשים לא יכולים פשוט להתפנות

המצב פרדוקסלי: חרסון האוקראינית נמצאת במרחק של כמה קילומטרים, אך אין קשר בטוח ישיר איתה.

הדנייפר נותר קו חזית. מעבר ללא הפסקת פעולות לחימה מוסכמת כמעט בלתי אפשרי. באזור איי הנהר נמשכים עימותים.

לכן תושבים שהחליטו על פינוי עצמאי יוצאים תחילה לרדנסק או ליישובים אחרים בשטח הכבוש. לאחר מכן מנסים למצוא תחבורה לכיוון חוף הים השחור, להגיע לרוסיה או בלארוס ומשם להגיע לשטח שבשליטת אוקראינה.

המתנדבת קסניה ארכיפובה סיפרה ל-ABC News כי יציאה כזו עולה לפעמים עד 500 דולר לאדם.

מלבד כסף, יש צורך במסמכים. לרבים הם נשרפו או נהרסו במהלך ההצפה של 2023. במחסומים הרוסיים אנשים עוברים בדיקות וחקירות, וגברים חוששים ממעצר וגיוס כפוי לשירות בצבא הרוסי.

יש גם כאלה שאינם מסוגלים פיזית לעבור מסלול כזה. האו”ם הביא סיפור של משפחה שבה הגבר נותר באולשקי מכיוון שאביו בן ה-84 לא יכול היה לעבור עשרה קילומטרים למקום האיסוף המיועד.

אחרים לא רוצים לעזוב את בתיהם, חוששים מהיעדר דיור לאחר הפינוי או פשוט אין להם אמצעים לדרך.

כך שהטענה כי התושבים יכלו לעזוב בחופשיות אך החליטו להישאר אינה תואמת את התנאים שתוארו על ידי משקיפים בינלאומיים.

358 אנשים שנבדקו מחכים לעזרה. מתי ייפתח מסדרון הומניטרי?

לפי נתוני נציב זכויות האדם האוקראיני דמיטרי לובינץ, משרדו קיבל 176 פניות בנוגע למצב ההומניטרי בגדה השמאלית הכבושה של מחוז חרסון ובדק נתונים של 358 אנשים הזקוקים לעזרה דחופה בפינוי.

אלה 358 אנשים ספציפיים שנקבעו, ולא המספר הכולל של כל המעוניינים לעזוב את אולשקי.

במאי, במהלך ירידה זמנית בעוצמת פעולות הלחימה מה-9 עד ה-11, הצליחו מתנדבים לארגן יציאה של 32 אנשים. עד סוף יוני כ-180 אזרחים עזבו את היישובים המסוכנים בזכות מאמצי פינוי לא פורמליים נפרדים.

קסניה ארכיפובה סיפרה ל-ABC News כי בספטמבר עזרה ל-47 אנשים לצאת. עוד כ-300 היו ברשימות הממתינים. חסאננקו סיפרה בנפרד על אחד עשר תושבים שעברו בעצמם דרך אזורים מסוכנים.

מידע זה מתייחס לתקופות, ארגונים ודרכי פינוי שונים, ולכן לא ניתן לצרף אותם כקבוצות עצמאיות ללא בדיקה נוספת.

לדברי לובינץ, הצד האוקראיני הסכים על רשימות האזרחים והנכונות להבטיח מצב של שקט – הפסקת פעולות לחימה זמנית לצורך ביצוע מבצע הומניטרי.

הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), ארגון הומניטרי עצמאי, אישר כי הוא בקשר עם הצדדים האוקראיני והרוסי ומוכן לסייע ביציאה בטוחה.

עם זאת, נכון ל-22 בספטמבר, מוסקבה לא אישרה את הנכונות לבצע פינוי מוסכם.

ספטמבר 2026: הפניות הגיעו לאפיפיור ולמועצת אירופה

המצב באולשקי הפך בהדרגה לנושא של פניות בינלאומיות.

ב-19 בספטמבר פנה המועצה האוקראינית של כנסיות וארגונים דתיים לאפיפיור ליאו ה-14, למועצה העולמית של כנסיות ולארגונים דתיים בינלאומיים אחרים בבקשה לסייע בהצלת האוכלוסייה.

במועצה הכלל-אוקראינית נכללים נציגים של קהילות דתיות שונות באוקראינה, כולל זרמים נוצריים, ארגונים מוסלמיים ויהודיים.

ב-20 בספטמבר שר החוץ של אוקראינה אנדריי סיביגה הצהיר רשמית כי רוסיה מונעת אספקת מזון ותרופות, פעילות ארגונים הומניטריים ופינוי תושבים אזרחיים.

ב-25 בספטמבר מועצת הכנסיות העולמית הביעה תמיכה פומבית בפנייה של מנהיגים דתיים אוקראינים.

באותו יום נציב מועצת אירופה לזכויות האדם מייקל או’פלארטי הצהיר על הצורך בהפסקת אש מקומית מיידית, גישה הומניטרית ופינוי בטוח.

מועצת אירופה היא ארגון בינלאומי נפרד העוסק בהגנה על זכויות האדם, דמוקרטיה ושלטון החוק; אין לבלבל אותו עם האיחוד האירופי.

או’פלארטי הדגיש כי המשפט ההומניטרי הבינלאומי מטיל על רוסיה כמדינה כובשת את החובה לספק לאוכלוסייה האזרחית מזון וסיוע רפואי.

НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר ב-20 בספטמבר ניתחו בפירוט את המצב עם 358 תושבים הממתינים לפינוי ואת הפנייה של ארגונים דתיים. עדויות חדשות מראות כי במהלך השבוע האחרון תנאי החיים בעיר המשיכו להידרדר.

הקשר הישראלי: הרב אסמן סייע בהצלת תושבי חרסון כבר בשנת 2023

עבור הקהל היהודי והישראלי, לסיפור זה יש קשר ישיר לאירועים לאחר הריסת תחנת הכוח קחובקה.

ב-8 ביוני 2023 הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אסמן הגיע לחרסון עם משימה הומניטרית והשתתף בפינוי אנשים מאזורים מוצפים.

במהלך אחת מנסיעות ההצלה, הקבוצה שבה היה הרב נורתה. אסמן פרסם סרטון מהמקום. האנשים הצליחו להינצל.

НАновости סיפרו על נסיעה זו של משה אסמן כבר ב-8 ביוני 2023.

שלוש שנים לאחר מכן, נציגים דתיים יהודיים יחד עם קהילות אחרות באוקראינה משתתפים שוב בפניות בינלאומיות בנוגע למצב ההומניטרי בחרסון.

יש גם קשר דיפלומטי.

ב-23 בספטמבר 2026 ישראל הצטרפה להצהרה משותפת של 51 מדינות חברות באו”ם, שקראו לרוסיה להסכים להפסקת אש מלאה, מיידית וללא תנאים באוקראינה. מדובר ביוזמה כללית לתמיכה בהפסקת המלחמה, ולא בהחלטה נפרדת לגבי אולשקי.

НАновости כתבו על כך בפירוט במאמר “יותר מ-51 מדינות באו”ם, כולל ישראל, קראו לרוסיה להסכים להפסקת אש”.

החורף מתקרב. מה יכול לקרות עם התושבים שנותרו?

נותר פחות זמן עד להגעת הקור. בקיץ אנשים יכלו לגדל ירקות, לאסוף פירות ולהחליף מוצרים עם השכנים. בחורף אפשרויות אלו כמעט ייעלמו.

טטיאנה גסאננקו מזהירה כי לאחר שהאדמה תקפא והשלג יופיע, יהיה קשה יותר לגלות מוקשים. הדרך בת 20 הקילומטרים לרדנסק עשויה להיות בלתי נגישה אפילו לאלו שיכולים ללכת בה היום ברגל.

במקביל, יגדל הצורך בחימום, דלק, תרופות וחשמל. ודווקא משאבים אלו כבר חסרים בעיר.

ישנם מספר כיוונים אפשריים לפתרון הבעיה: פינוי המוני מתואם, אספקה הומניטרית בטוחה ושיקום הסיוע הרפואי לאנשים שאינם יכולים או אינם רוצים לעזוב את בתיהם. כל זה דורש הסכמות אמיתיות על ביטחון, ולא רק פניות פומביות.

ארגונים העוסקים בפינוי ממשיכים להדגיש את הצורך בפינוי מוקשים ובזמני הפסקת אש. כרגע אין ערבויות כאלה.

במשך ארבע וחצי שנים אולשקי חוו פלישה רוסית, הקמת ממשל כיבוש, הפרדה מחרסון בקו החזית, הצפה קטסטרופלית לאחר הריסת תחנת הכוח קחובקה והתמוטטות הדרגתית של התשתיות.

כעת התושבים נאלצים להחליט האם לצאת לחפש מזון בדרך ממוקשת או לנסות לשרוד עוד כמה ימים על המלאי שנותר.

חרסון המשוחררת נמצאת במרחק תשעה קילומטרים. אך עבור האנשים שנותרו באולשקי, הדרך הזו עדיין סגורה.

מחבר: אלכסנדר חמלניצקי

הקורס מועבר על ידי פרופסור מאוניברסיטת טורונטו אנה שטרנשיס, אחת החוקרות של היהדות הסובייטית והתרבות האידיש.

ההשתתפות חינם, נדרשת הרשמה.

להירשם לקורס הפתוח של אנה שטרנשיס

המארגנים מבטיחים גם תעודה למי שיבצע את המשימות המבחניות.

ולקורא הישראלי יש כאן פרט לא קטן בכלל. למרות שהתוכנית מתבצעת על ידי מוסדות אקדמיים ואירגונים יהודיים אוקראיניים, ההרצאות יינתנו בשפה הרוסית — זה מצוין במפורש בטופס ההרשמה הרשמי. כך יוצא שקורס זה יכול להתחבר אליו חלק גדול מהאוכלוסייה דוברת הרוסית בישראל ללא מחסום שפה.

לא רק השואה: איך חיו היהודים בין 1917 ל-1991

להיסטוריה הסובייטית-יהודית יש בעיה של תפיסה. עבור רבים היא מתפרקת לכמה נקודות מוכרות: מהפכה, שואה, אנטישמיות של סטלין, סרבנים, עלייה. בין הנקודות הללו נשארים כמעט שלושה דורות של חיים רגילים — בית ספר, תיאטרון, מקצוע, משפחה, שירים, ספרים, זיכרונות ילדות, ניסיונות לשמור על התרבות או, להפך, להיטמע בסביבה הסובייטית.

בדיוק על פרק זמן זה מכוונת תוכנית שטרנשיס. בתיאור הקורס המארגנים מדגישים במיוחד שההיסטוריה תיבחן לא רק דרך החלטות מדיניות וקמפיינים פוליטיים, אלא גם דרך ספרות, זיכרונות, פולקלור, קולנוע, סיפורים אישיים ומוזיקה. כלומר, השאלה מוצגת בצורה פשוטה: לא רק מה עשתה המדינה הסובייטית ליהודים, אלא גם איך חיו היהודים בתוך המדינה הזו.

זה ניכר כבר בלוח הזמנים:

• 1 באוקטובר — מהפכה: יצחק באבל, ס. אן-סקי, פרץ מרקיש, דוד ברגלסון;
• 8 באוקטובר — יצירת תרבות יהודית חדשה ו’ליגת התרבות’;
• 15 באוקטובר — ‘יהודית בצורה, סובייטית בתוכן’: ‘אגדה אדומה’, סעודה ביום כיפור והיומיום;
• 27 באוקטובר — בתי ספר יהודיים וילדות;
• 29 באוקטובר — תיאטרון יהודי, גוסט קייב ותיאטראות חובבים;
• 12 בנובמבר — משפחה, מקצוע וחיים רגילים;
• 23 בנובמבר — השואה באוקראינה ומוזיקה באידיש בטרנסניסטריה;
• 7 בדצמבר — יהודים בפינוי באוזבקיסטן, קירגיזסטן, טג’יקיסטן וקזחסטן;
• 10 בדצמבר — סטליניזם מאוחר, מעצרי סופרי אידיש, מאבק ב’קוסמופוליטיות’ ו’פרשת הרופאים’;
• 17 בדצמבר — חוויות יהודיות ולא יהודיות באוקראינה בשנות ה-60–80: מה היה משותף ומה נשאר שונה.

אגב, כאן נמצא חוסר התאמה קטן בהודעות. בהודעה הראשונית נאמר שההרצאות מתקיימות בימי חמישי בשעה 20:00, אך טופס ההרשמה המפורט מציין גם שיעורים ביום שלישי 27 באוקטובר ובימי שני 23 בנובמבר ו-7 בדצמבר. לכן לפני ההתחברות עדיף להתמקד בתאריך הספציפי שישלח למאזינים הרשומים, ולא רק לזכור ‘כל יום חמישי’.

מהי ‘ליגת התרבות’ ולמה כאן קייב

השם ‘ליגת התרבות’ לקורא הישראלי עשוי להישמע כמו עוד ארגון סובייטי. אבל היא נוצרה עוד לפני הקמת המערכת הסובייטית הסופית — בקייב בתחילת 1918, בתקופת מועצת המרכז האוקראינית.

זו הייתה ארגון תרבותי יהודי גדול, שהתמקד בעיקר בתרבות חילונית באידיש. באוקראינה היא הקימה בתי ספר, גני ילדים, ספריות, סטודיות תיאטרון, חוגי מוזיקה, הכינה מורים. לפי האנציקלופדיה של YIVO, בקיץ 1918 היו סניפים של ‘ליגת התרבות’ כמעט במאה ערים ועיירות אוקראיניות.

ואז מתחילה היסטוריה, די אופיינית לברה”מ. השלטון החדש תחילה משתמש ומממן חלק מהתשתית התרבותית, מאוחר יותר המרחב האוטונומי הולך ומוכפף לאידיאולוגיה ולשליטה מדינית.

לכן ההרצאה על ‘ליגת התרבות’ — היא לא רק סיפור על ספרים או תיאטרון. דרכה ניתן לראות את הרגע שבו קייב הייתה אחד המרכזים הבולטים של התרבות האידיש המודרנית במזרח אירופה, תרבות לא מוזיאלית, אלא חיה ועירונית מאוד.

בחדשות נאנובוסטי הקו הזה כבר הופיע מצד אחר. בחומר על הקשר בין אוקראינית, אידיש ועברית סיפרנו מדוע אידיש בערים האוקראיניות לא היה ‘שפה זרה של תפוצה’, אלא שפה יומיומית של כמות עצומה של אנשים, שחיה במשך מאות שנים לצד האוקראינית. ‘אוקראינית — לא “כמעט רוסית”: מדוע ההיסטוריה שלה מובילה לאידיש ולעברית’

ואז העולם הזה כמעט נעלם

בשנות ה-30 המדיניות הסובייטית משנה מאוד את תנאי החיים היהודיים. מוסדות דתיים נסגרים, ארגונים ציבוריים עצמאיים נעלמים, מוסדות תרבות נכנסים תחת שליטה מדינית. באודסה, למשל, נסגרו בתי כנסת, בתי ספר דתיים, ספריות עצמאיות, תיאטראות והוצאות לאור; תהליכים דומים התרחשו גם בערים אחרות בברה”מ.

אבל זה לא אומר שאנשים בבוקר אחד הפסיקו להיות יהודים. מישהו המשיך לדבר באידיש בבית, מישהו ויתר עליה. מישהו הכיר את החגים היהודיים רק מזיכרון משפחתי, למישהו נשארו קרובים דתיים. נוצרת זהות סובייטית-יהודית מיוחדת — לעיתים קרובות חילונית, לפעמים כמעט כולה דוברת רוסית, אבל עדיין מועברת בתוך המשפחה.

והנה הסיפור הזה כבר מאוד קרוב לישראל. לא באופן מופשט: היא הובאה על ידי משפחות מקייב, אודסה, חרקוב, דניפרו, ז’יטומיר, צ’רנוביץ ומאות ערים אחרות של ברה”מ לשעבר.

הסבר לקוראים הישראלים: טרנסניסטריה כאן — לא פרידנסטרוביה של היום

אחת ההרצאות נקראת ‘השואה באוקראינה: מוזיקה באידיש בטרנסניסטריה’. כאן בלי הסבר קל להתבלבל.

טרנסניסטריה בתקופת השואה — זה לא רק פרידנסטרוביה הלא מוכרת של היום. בשנים 1941–1944 כך נקראה שטח גדול בין הדניסטר לבוג הדרומי, שנכבש ונוהל על ידי רומניה, שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית. חלק ניכר ממנה היה בשטח אוקראינה המודרנית, והמרכז המנהלי היה אודסה.

לפי הערכת מוזיאון השואה האמריקאי, השלטונות הרומניים והכוחות המקומיים עזרו להשמיד באזור זה כ-280–380 אלף יהודים — דרך הוצאות להורג המוניות, גירושים, רעב, מחלות ותנאים בלתי אנושיים שנוצרו על ידי משטר הכיבוש.

לכן נושא השירים באידיש שם נשמע כמעט מוזר — עד שמבינים שדווקא שירים כאלה הפכו לעדויות של אנשים שידעו מה קורה סביבם.

אנה שטרנשיס והשירים שנחשבו אבודים

הקורס מועבר על ידי אנה שטרנשיס (Anna Shternshis) — פרופסור מאוניברסיטת טורונטו, המחזיקה בקתדרה ללימודים יהודיים על שם J. Richard and Dorothy Shiff ומנהלת את Anne Tanenbaum Centre for Jewish Studies. הנושאים המדעיים העיקריים שלה הם היסטוריה ותרבות של יהודים סובייטיים, קשרים תרבותיים יהודיים-סלאביים, תרבות המונים אידישית, מוזיקה ותיאטרון. את הדוקטורט שלה קיבלה שטרנשיס באוניברסיטת אוקספורד בשנת 2001.

בין ספריה — Soviet and Kosher: Jewish Popular Culture in the Soviet Union, 1923–1939, המוקדש לתרבות עממית והמונים יהודית בברה”מ, ו-When Sonia Met Boris: An Oral History of Jewish Life under Stalin — מחקר על חיי היומיום היהודיים בתקופת סטלין, המבוסס בין היתר על עדויות בעל פה.

אבל עם אוקראינה שטרנשיס מקשרת לא רק עניין כללי ביהדות הסובייטית. במהלך עבודה עם חומרים ארכיוניים אוקראיניים היא פנתה לגוף ייחודי של שירים באידיש מתקופת מלחמת העולם השנייה, שנאספו על ידי הפולקלוריסט מויסיי ברגובסקי. במשך זמן רב חלק ניכר מהטקסטים הללו נותרו למעשה לא ידועים לקהל הרחב.

על בסיס החומרים שנמצאו שטרנשיס יחד עם פסוי קורולנקו יצרה את הפרויקט Yiddish Glory: The Lost Songs of World War II, שהחזיר לחיים שירים שנכתבו והוקלטו על ידי יהודים במהלך המלחמה. הפרויקט היה מועמד ל-Grammy, ובשנת 2020 קיבלה שטרנשיס עצמה את Guggenheim Fellowship.

כיום היא ממשיכה לחקור מוזיקה אידישית שנוצרה בשנות הכיבוש הנאצי באוקראינה. לכן הרצאה נפרדת על השואה ושירים באידיש בטרנסניסטריה נראית לא כתוספת מקרית לתוכנית, אלא כאחת מהנושאים ששטרנשיס עובדת עליהם מקצועית במשך שנים רבות.

וזה משנה את הדרך עצמה לדבר על השואה. ב-23 בנובמבר לא ידובר רק על החלטות של מנהלות הכיבוש, גירושים או מספר הנספים. דרך השירים מופיע קול של אדם מסוים: הוא נזכר בבית, מפחד, כועס, לפעמים מתלוצץ, רושם את המתרחש סביבו — ובכך משאיר עדות ששורדת את המלחמה יחד עם הטקסט.

“פרשת הרופאים”: מה הכוונה

עוד מונח בתוכנית, שיכול לא לומר דבר לקורא הישראלי הצעיר, הוא “פרשת הרופאים” הסובייטית.

בשנים 1952–1953 קבוצה של רופאים סובייטיים ידועים, שחלק ניכר מהם היו יהודים, הואשמה בקשר לרצח מנהיגי ברה”מ. הקמפיין לווה בתעמולה אנטישמית, מעצרים ועינויים. לאחר מותו של סטלין הופסקה הפרשה, ההאשמות הוסרו, הרופאים העצורים שוחררו ושוקמו.

עבור הקורס זו נקודת סיום לוגית לא בפני עצמה. אליה מוביל חיסול חלק ניכר מהסביבה התרבותית היהודית העצמאית, המאבק במה שנקרא “קוסמופוליטיות חסרת שורשים”, רדיפות אינטלקטואלים וסופרים יהודיים.

ואז סטלין מת — אבל החיים היהודיים לא חוזרים מיד. לכן ההרצאה העשירית מסיימת את הסיפור לא ב-1953, אלא מביאה אותו עד העשורים האחרונים של ברה”מ.

אוקראינה היום שוב אוספת את ההיסטוריה היהודית שלה

את הקורס מעבירה התוכנית הבינלאומית הבין-תחומית להסמכה בלימודי יהדות בחסות מכון המזרחנות על שם א. קרימסקי של האקדמיה הלאומית למדעים של אוקראינה, בשיתוף עם הפדרציה הציונית של אוקראינה ובתמיכת הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. בספטמבר התקבלו לתוכנית הראשית השנה 23 סטודנטים חדשים לאחר 32 ראיונות.

וזו לא היסטוריה נפרדת. ב-22–23 בספטמבר באוקראינה מתקיימת גם כנס בינלאומי של האגודה האוקראינית ללימודי יהדות, שבו חוקרים מאוקראינה, ישראל, ארה”ב והונגריה דנים בשאלה אחרת — מי וכיצד עיצב את הידע על יהודים באנציקלופדיות בשני המאות האחרונות. נאנובוסטי סיפרו בפירוט על התוכנית הזו והאפשרות להתחבר אונליין. ‘האגודה האוקראינית ללימודי יהדות אוספת חוקרים’

כך יוצא שני אירועים בהפרש של פחות משבועיים. חוקרים אחדים מנתחים כיצד נרשמה ההיסטוריה היהודית. קורס אחר — כיצד ההיסטוריה הזו נחוותה על ידי אנשים.

עבור נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן עובר אחד הקווים הישירים אוקראינה — ישראל. ההיסטוריה היהודית של אוקראינה היום חוזרת לא רק דרך אנדרטאות ותאריכי זיכרון, אלא דרך שפה, מסמכים משפחתיים, שירים, מחקרים אוניברסיטאיים וניסיון לשחזר חיים רגילים סביב הקטסטרופה.

לא מזמן סיפרנו, למשל, כיצד בשנת 1966 כמה עשרות אנשים יצאו לראשונה באופן עצמאי להנציח את היהודים שנרצחו בבאבי יאר — אז המערכת הסובייטית כינתה מפגשים כאלה “לאומנות יהודית”, והמשתתפים נאלצו להסתיר את הסרטים שצולמו מהשלטונות. ‘בשנת 1966 התקיים המפגש הראשון בבאבי יאר’

הקורס של שטרנשיס מאפשר לראות מה קרה משני צידי התאריך הזה — ומדוע עד 1966 הפכה אמירה פומבית פשוטה של זיכרון יהודי למעשה.

איך להצטרף מישראל

הקורס מתחיל ב-1 באוקטובר 2026 ומורכב מעשר הרצאות מקוונות. ההשתתפות חינם, אך ההרשמה חובה; הקישור להתחברות נשלח על ידי המארגנים לדואר האלקטרוני של המשתתף. לקבלת תעודה יש לבצע משימות מבחניות.

בטופס ההרשמה מצוין במיוחד ש-אנה שטרנשיס היא אזרחית קנדה, מעולם לא חיה באוקראינה, וההרצאות ניתנות בשפה הרוסית. המשתתף חייב לאשר שהוא מבין ומקבל תנאי זה.

להירשם לקורס הפתוח של אנה שטרנשיס

למאזין דובר הרוסית מישראל הפורמט לכן די פשוט: זום, עשר פגישות ונושא שלרבים מהמשפחות מתחיל בכלל לא בספר הלימוד. הוא מתחיל עם שם המשפחה של הסבתא, עיר הלידה של הסבא, כמה מילים לא מובנות באידיש או עם אותה תשובה סובייטית: “אצלנו בבית לא דיברו על זה במיוחד”.

בתוך מרכז לינקולן, הצופים יתאספו להקרנת הבכורה הצפון-אמריקאית של הסרט התיעודי NAZA — סרטם של יובל אברהם ורחלי שור על פעולות ישראל וצה”ל ברצועת עזה.

ובחוץ, המועצה הישראלית-אמריקאית מתכננת להקים מסכי LED ניידים ולהציג תיעודים מהבוקר של ה-7 באוקטובר 2023: מצלמות אבטחה, טלפונים ניידים וסרטונים שצילמו הטרוריסטים עצמם במהלך התקיפה על ישראל.

מחבר: ויקטוריה קצמן

מתקבלת סצנה כמעט בלתי אפשרית לתסריט מתוכנן מראש.

אנשים הולכים לצפות בסרט על מה שקרה אחרי ה-7 באוקטובר. ובכניסה מראים להם מה קרה ב-7 באוקטובר.

הפעולה קיבלה את השם לסרטים יש עריכה. להיסטוריה אין — «לסרטים יש עריכה. להיסטוריה אין».

היא תתחיל ב-26 בספטמבר בשעה 15:00 לפי שעון ניו יורק. הקרנת הבכורה הצפון-אמריקאית של NAZA באולם אליס טולי, אחד מאולמות מרכז לינקולן, מתוכננת לשעה 15:30 במסגרת פסטיבל הסרטים ה-64 של ניו יורק.

לפני הכניסה — צילומים מה-7 באוקטובר

המועצה הישראלית-אמריקאית, או IAC, היא אחת מהארגונים הגדולים ביותר של הקהילה הישראלית-אמריקאית בארה”ב. היא עוסקת בקשר בין ישראלים החיים בארצות הברית לישראל, בפרויקטים חינוכיים וקהילתיים.

הפעם הארגון בחר בפורמט ישיר מאוד.

על המסכים ליד מרכז לינקולן מתכננים להציג חומרים מהפרויקט התיעודי October 7: Bearing Witness to the Massacre.

זה לא שחזור אמנותי של התקיפה.

באוסף נעשה שימוש בהקלטות אמיתיות ממצלמות אבטחה, טלפונים, מצלמות רכב וסרטונים שצילמו הטרוריסטים של חמאס בעצמם במהלך התקיפה.

בפעולה אמורים להשתתף רום אל-חי ושלב ביטון, ששרדו את התקיפה על פסטיבל המוזיקה נובה, וכן יוניס אלקרנאווי — בדואי ישראלי שהציל אנשים ב-7 באוקטובר.

פסטיבל נובה התקיים ליד קיבוץ רעים, קרוב לגבול עם רצועת עזה. בבוקר ה-7 באוקטובר פרצו לשם טרוריסטים. מאות משתתפי הפסטיבל נהרגו, עשרות נחטפו.

לאדם בישראל המילים «נובה» או «רעים» כבר לא דורשות פירוש.

לחלק מהקהל האמריקאי של הסרט — דורשות.

וכאן מתחיל הוויכוח לא רק על קולנוע.

מה זה NAZA ועל מה הסרט הזה

NAZA נוצר על ידי הבמאים הישראלים יובל אברהם ורחלי שור.

הם כבר ידועים בזכות הסרט No Other Land, שזכה באוסקר כסרט התיעודי הטוב ביותר. אבל כאן נדרשת דיוק: No Other Land נוצר על ידי ארבעה במאים. NAZA — כבר פרויקט נפרד של אברהם ושור.

בספטמבר הסרט השתתף בתחרות הראשית של פסטיבל הסרטים בוונציה וזכה ב-Special Jury Prize — פרס מיוחד של חבר השופטים.

קודם לכן חדשות נא כבר ניתחו בפירוט, מה קרה בישראל לאחר הפרס הזה: עצומה בדרישה לשלול מאברהם ושור את האזרחות, הצהרות שר התרבות מיקי זוהר ומה שבאמת מאפשר החוק הישראלי על אזרחות. שם יש גבול חשוב: האשמה פוליטית, אפילו מאוד חמורה, עדיין לא מהווה פשע מוכח.

השם NAZA קשור למונח הצבאי הישראלי נז״א — נזק אגבי, כלומר «נזק נלווה».

בשפה הצבאית מדובר בהערכת הנזק האפשרי לאזרחים ולתשתיות אזרחיות בעת תקיפה על מטרה צבאית.

יוצרי הסרט מנסים להראות כיצד חישובים כאלה, לפי גרסתם, נעשו על ידי צה”ל במהלך המלחמה בעזה.

הסרט בנוי, בין היתר, על ראיונות עם ישראלים, שהיוצרים מציגים כחיילים, קצינים ואנשים הקשורים למערכת המודיעין.

בסרט נדונים בחירת המטרות, הנזק הנלווה המותר, מערכות אוטומטיות ושימוש בטכנולוגיות בינה מלאכותית.

וכאן קל מאוד לעשות טעות.

מה שמוצג בסרט תיעודי עדיין לא הופך לעובדה מוכחת רק בגלל שהסרט תיעודי.

התיאור הרשמי של פסטיבל הסרטים של ניו יורק משתמש בניסוחים מאוד קשים על פעולות ישראל ומותם של אזרחים פלסטינים. זו עמדת יוצרי הסרט והפלטפורמה הפסטיבלית. צה”ל מערער על חלק מהמסקנות והטענות הללו.

צה”ל הגיב לא רק במילים

ב-14 בספטמבר הרמטכ”ל של צה”ל, רב-אלוף אייל זמיר, הורה לבדוק את האפשרות לפעולות משפטיות בקשר לסרט NAZA.

בנפרד הוטל על הגופים הצבאיים לבדוק אפשרות של דליפת חומרים סודיים שיכלו להגיע ליוצרי הסרט.

זה כבר מישור אחר.

לבקר את פעולות הצבא — זה דבר אחד.

לקבל או להשתמש במידע צבאי סודי באופן בלתי חוקי — זה דבר אחר לגמרי.

אבל גם כאן אי אפשר לדלג על הוכחות. במועד הפרסום אין החלטה משפטית שקובעת שאברהם או שור קיבלו מידע סודי באופן בלתי חוקי או ביצעו פשע.

זמיר כינה את הסרט עיוות מכוון של המציאות. זו עמדת הרמטכ”ל.

נציגי צה”ל גם הצהירו שהצבא מערער על מספר טענות של הסרט, אבל לתשובה מלאה יש צורך קודם לצפות בסרט כולו.

כלומר, הוויכוח מתנהל כרגע במקביל בכמה רמות: עובדות, עבודה עיתונאית, פוליטיקה, מוסר המלחמה ואפשרות שמירת מידע סודי.

לערבב את כל זה למשפט אחד זה מאוד קל.

לפרק חזרה — הרבה יותר קשה.

חדשות נא — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר כתבו על הגבול הזה במאמר «ישראל, אוקראינה ומחיר המילה: מתי טקסט כנה מתחיל לעבוד על שנאת זרים»: הקשר לא מבטל עובדה ולא מצדיק פשע, אבל בלי הקשר עובדה אמיתית אחת לפעמים מתחילה להציג את כל הסיפור.

ועם NAZA השאלה הזו הופכת כמעט למילולית.

למה IAC מוציא את ה-7 באוקטובר לרחוב

הלוגיקה של המועצה הישראלית-אמריקאית די ברורה.

אדם בא לצפות בסרט על פעולות ישראל בעזה.

לפני שהוא נכנס לאולם, מציעים לו לראות את התקיפה שלאחריה החלה המלחמה הנוכחית.

לא סיפור של פוליטיקאי.

לא נאום של דובר.

לא שחזור של נטפליקס.

צילומים מהבוקר של ה-7 באוקטובר.

עבור IAC זהו עניין עקרוני של כרונולוגיה: אי אפשר לדון במלחמה הבאה כאילו התאריך הראשון שלה הוא ה-8 באוקטובר.

הארגון אומר במפורש שהוא לא רוצה לאפשר למחוק את ה-7 באוקטובר מהסיפור על מה שקורה.

מכאן המשפט: «לסרטים יש עריכה. להיסטוריה אין».

וזה תופס.

אבל כאן יש עוד דבר שאי אפשר להסתיר מאחורי סיסמה מוצלחת.

הקלטות הרציחות ב-7 באוקטובר לא עונות אוטומטית על השאלה על חוקיות כל תקיפה ישראלית בעזה.

בדיוק כמו שמותם של אזרחים פלסטינים לא מבטל את הרצח ההמוני של ישראלים, חטיפת אנשים, התקיפה על קיבוצים ופסטיבל נובה.

תמונה אמיתית אחת לא הופכת את שאר התמונות ללא אמיתיות.

כנראה שזה החלק הכי לא נעים בכל הסיפור הזה.

למה עבור ישראל ה-7 באוקטובר — לא רק «הקשר»

עבור הקורא הישראלי יש כאן עוד הבדל שהקהל הזר לא תמיד מרגיש.

ה-7 באוקטובר בישראל נתפס לא רק כ«תחילת המלחמה בין ישראל לחמאס».

בשעה 06:29 בבוקר החלה תקיפה רחבת היקף מרצועת עזה. טרוריסטים פרצו את הגבול, תקפו יישובים, בסיסים צבאיים ופסטיבל נובה, הרגו אזרחים וחיילים, ואנשים נלקחו לעזה כבני ערובה.

עבור המדינה זהו בו זמנית רצח המוני, כישלון של מערכת הביטחון, סיפור של בני ערובה וטראומה פוליטית שישראל עדיין מתמודדת איתה.

אלף ימים לאחר התקיפה חדשות נא כתבו בפירוט, למה הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית על כישלונות ה-7 באוקטובר נשארת בתוך ישראל כאחד מהנושאים הציבוריים המרכזיים. הזיכרון של הנופלים כאן קיים לצד שאלות קשות מאוד למדינה, לממשלה ולצבא.

כלומר, השיחה הישראלית על ה-7 באוקטובר לא מסתכמת בעמדה «צה”ל תמיד צודק».

להפך.

בישראל מתווכחים כבר שנים על מי אפשר את האסון, מי צריך לשאת באחריות, למה המודיעין טעה, למה הצבא לא הספיק ולמה חקירה ממלכתית מלאה הפכה לקרב פוליטי נפרד.

יש גם שכבה נוספת.

ישראל ממשיכה לזהות בשמות את משתתפי התקיפה. חדשות נא סיפרו על כך במאמר על יחידת NILI ובסיס משתתפי הטבח ב-7 באוקטובר: כמעט שלוש שנים לאחר האירועים של אותו בוקר ממשיכים לפרק אותם לפי אנשים, שמות, תמונות ואירועים ספציפיים.

כך שהמשפט «צריך לזכור את ה-7 באוקטובר» בישראל אומר הרבה יותר מאשר רק להראות שוב את הסרטונים המפחידים.

זו עדיין היסטוריה לא סגורה.

אבל המלחמה אחרי ה-7 באוקטובר גם לא נעלמת

יש סיכון ללכת גם לקיצוניות השנייה.

אם כל שיחה על קורבנות אזרחיים בעזה תסתיים רק במילים «איפה הייתם ב-7 באוקטובר?», גם השיחה על מה שקרה אחר כך לא תתקיים.

יוצרי NAZA טוענים שזה בדיוק מה שהם מנסים לחקור: כיצד ישראל קיבלה החלטות על מטרות והסיכון המותר לאזרחים במהלך המלחמה.

ואת החלק הזה אי אפשר לבטל רק בגלל שמסקנות הסרט מעוררות זעם בישראל.

צריך לבדוק אירועים ספציפיים.

מי נתן את הפקודה.

מה הייתה המטרה.

איזה מידע היה לפני התקיפה.

מה ידעו המפקדים.

אילו מגבלות היו קיימות.

מה קרה אחר כך.

שם כבר מתחיל השיח העובדתי.

לא בסיסמה — כלשהי.

שני מסכים ושתי נקודות התחלה שונות מאוד

ב-26 בספטמבר כל זה יהפוך לגלוי פיזית.

בשעה 15:00 ליד מרכז לינקולן יתחילו להציג צילומים מה-7 באוקטובר.

בשעה 15:30 בתוך אולם אליס טולי יתחיל NAZA.

חלק מהאנשים יגיעו לסרט הפסטיבלי.

אחרים יגיעו במיוחד לפעולה של IAC.

חלק מהצופים, כנראה, יראו את שני התמונות.

וכאן כבר יהיה קשה לעשות כאילו קיימת רק נקודת התחלה אחת לסיפור הזה.

NAZA מציע להסתכל על פעולות ישראל אחרי ה-7 באוקטובר.

IAC מכריח להחזיר לתמונה את ה-7 באוקטובר עצמו.

זה לא עושה אוטומטית צד אחד של המחלוקת צודק.

אבל זה מכריח לראות את הכרונולוגיה בשלמותה.

והיא לא נוחה.

מאוד.

ולא יסתיים בניו יורק

ההיסטוריה חשובה גם כי NAZA לא תישאר סרט של פסטיבל אחד.

ב-24 בספטמבר הוכרזה הפצה בינלאומית של הסרט ביותר מ-50 מדינות. לאחר ההפצה הקולנועית, הסרט מתוכנן להיות זמין גם דרך The Guardian.

כלומר, הצופה שעובר היום ליד המסכים של IAC ליד מרכז לינקולן, הוא רק חלק קטן מהקהל העתידי.

בעוד כמה שבועות או חודשים, אנשים שצופים ב-NAZA שלא היו מעולם בישראל, לא יודעים איפה נמצא בארי או כפר עזה, לא מבדילים בין רעים לניר עוז, ועבורם ה-7 באוקטובר הפך מזמן לשורה לפני הביטוי ‘מלחמה בעזה’.

ואז השאלה של הסדר הופכת לעוד יותר חשובה.

באוקראינה, אגב, הזיכרון של ה-7 באוקטובר ממשיך לחיות בנפרד מהדיון הפנימי הישראלי. לפני כמה ימים סיפרו חדשות על פרויקט RUN 7.10 — ‘אנחנו רצים והולכים יחד עם ישראל’, שמבצעות ארגונים יהודיים אוקראיניים לזכר הנופלים.

זה דוגמה טובה לכמה תאריך אחד קיים בצורה שונה במדינות שונות.

במקום אחד — כזיכרון.

במקום אחר — כטיעון פוליטי.

במקום אחר כבר כמעט כהיסטוריה רחוקה.

באמת אפשר לערוך את ההיסטוריה

כנראה שדווקא כאן הסיסמה של IAC מפסיקה להיות רק משפט פרסומי.

כל סרט עורכים.

גם כל מאמר.

המחבר מחליט מאיפה להתחיל. איזה פרק לשים קודם. איזה אחר כך. מה להסביר בפירוט ומה להשאיר בשורה אחת.

אפילו מצלמה דוקומנטרית בוחרת כיוון.

ההיסטוריה — לא.

בה ה-7 באוקטובר קרה לפני המלחמה בעזה.

ואז הייתה מלחמה.

היו ישראלים שנהרגו.

היו חטופים.

היו תושבים פלסטינים חפים מפשע שנהרגו.

היו החלטות של מפקדים.

היו טעויות.

היו האשמות.

יהיו עוד חקירות.

כל זה קיים בו זמנית, אם מישהו אוהב את המבנה הזה או לא.

ולכן הסצנה ליד מרכז לינקולן יצאה חזקה יותר מכל ויכוח ברשתות החברתיות.

בחוץ — קטעים לא מעובדים מה-7 באוקטובר.

בפנים — סרט דוקומנטרי על מה שקרה אחרי.

כמה דלתות ביניהם.

אבל סיפור אחד.

ואי אפשר באמת לערוך מחדש את מה שכבר קרה.

אדם יכול לגור בישראל, אך לעבוד עם לקוחות בארה”ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, פולין, קנדה או מדינה אחרת. מספר בינלאומי באתר לא תמיד נוח ללקוחות מקומיים, ורכישה ותחזוקה מתמדת של מספר כרטיסי SIM פיזיים הופכים לבעיה נפרדת.

במצב כזה ניתן לחבר מספר וירטואלי של המדינה הנדרשת. לקוחות יתקשרו למספר מקומי רגיל, והבעלים יוכל לקבל שיחות דרך האינטרנט על סמארטפון, מחשב, טלפון IP או באמצעות העברה.

פיזית להיות במדינה שהמספר שלה מחובר, בדרך כלל לא נדרש. עם זאת, הכללים תלויים במדינה הספציפית: לפעמים לצורך רישום המספר יש לאמת זהות, כתובת או לספק מסמכי חברה.

מערכת נאנובוסטי משתמשת בשירות Zadarma, ולכן החלטנו לספר בפירוט וללא מונחים טכניים מסובכים, איך פועלת טלפוניה וירטואלית, למי היא באמת יכולה להיות מועילה ואילו מגבלות יש לבדוק לפני תשלום המספר.

מהו מספר טלפון וירטואלי

מספר וירטואלי הוא מספר טלפון מלא, שאינו קשור לכרטיס SIM פיזי או למכשיר מסוים.

הוא יכול לכלול קוד של מדינה ועיר נבחרת. לדוגמה:

• +972 — ישראל;
• +1 — ארה”ב או קנדה;
• +44 — בריטניה;
• +49 — גרמניה;
• +33 — צרפת;
• +34 — ספרד;
• +39 — איטליה;
• +48 — פולין;
• +380 — אוקראינה;
• +995 — גאורגיה.

הלקוח מחייג את המספר המוכר לו, והשיחה מועברת דרך האינטרנט לבעל המספר. לקבלת שיחות ניתן להשתמש באפליקציה, תוכנה במחשב, טלפון IP, מרכזיה בענן או העברה למספר טלפון רגיל.

Zadarma מציעה יותר מ-30 אלף מספרים וירטואליים ב-110 מדינות. בהתאם למדינה זמינים מספרים עירוניים, לאומיים, ניידים וחינמיים למתקשר.

אין לבלבל מספר וירטואלי עם מספרים זמניים חינמיים, שמתפרסמים באתרים פתוחים לקבלת הודעה אחת. זהו מספר קבוע, שאדם או חברה יכולים להשתמש בו כל עוד משלמים על תחזוקתו ומקיימים את תנאי המפעיל.

איך מספר פועל ללא כרטיס SIM

עקרון הפעולה די פשוט.

המשתמש נרשם לשירות, בוחר מדינה ומספר זמין, עובר את הבדיקה הנדרשת ומגדיר את אופן קבלת השיחות. לאחר מכן השיחות מתקבלות דרך האינטרנט.

בדרך כלל התהליך נראה כך:

1. האדם בוחר מדינה.
2. מגדיר את סוג המספר המתאים.
3. בודק את העלות והדרישות למסמכים.
4. מחבר את המספר.
5. מתקין אפליקציה על סמארטפון או מחשב.
6. מגדיר שיחות נכנסות ויוצאות.
7. במידת הצורך מחבר העברה או מרכזיה בענן.

לפעולת האפליקציה נדרש Wi-Fi יציב או אינטרנט נייד. אם האינטרנט אינו זמין או פועל לא יציב, ניתן להפנות שיחות למספר טלפון רגיל. Zadarma תומכת רשמית בקבלת שיחות דרך אפליקציות וטלפוני IP, העברה, מרכזיה בענן משלה ושרתים חיצוניים.

מתברר שסמארטפון אחד יכול לשמש בו זמנית לכרטיס SIM אישי ולמספר אחד או כמה מספרים וירטואליים לעבודה.

אילו מספרים של מדינות ניתן לחבר

Zadarma מספקת מספרים ב-110 מדינות. זה לא אומר שבכל המדינות זמינים אותם תנאים: במקום אחד ניתן לבחור מספר עירוני של אזור מסוים, במקום אחר מוצע מספר לאומי או נייד, ובמדינות מסוימות זמינים מספרים בפורמט 800.

בין היעדים הפופולריים:

• ישראל;
• ארה”ב;
• קנדה;
• בריטניה;
• גרמניה;
• צרפת;
• ספרד;
• איטליה;
• פולין;
• צ’כיה;
• אוסטריה;
• בלגיה;
• הולנד;
• שוויץ;
• שוודיה;
• נורווגיה;
• פינלנד;
• רומניה;
• בולגריה;
• יוון;
• קפריסין;
• גאורגיה;
• מולדובה;
• אוקראינה;
• קזחסטן;
• טורקיה;
• איחוד האמירויות הערביות;
• הודו;
• יפן;
• דרום קוריאה;
• סינגפור;
• אוסטרליה;
• ניו זילנד;
• מקסיקו;
• ברזיל;
• ארגנטינה;
• צ’ילה;
• דרום אפריקה.

לפני החיבור יש לפתוח את דף המדינה הספציפית ולבדוק איזה סוג מספר מוצע, האם ניתן לרשום אותו על שם תושב חוץ, אילו מסמכים יידרשו והאם המספר תומך ב-SMS.

אילו סוגי מספרים וירטואליים קיימים

הבחירה תלויה במטרה שלשמה נדרש הטלפון.

מספר עירוני

מספר כזה מכיל קוד של עיר או אזור מסוים. לדוגמה, חברה יכולה לחבר מספר של תל אביב, לונדון, ניו יורק או עיר אחרת, גם אם העובדים עובדים מרחוק.

מספר עירוני מתאים לאתרים, שירותי ייעוץ, חברות תיקונים, סוכנויות נדל”ן, מרפאות, חנויות מקוונות ומשרדים קטנים.

מספר לאומי

מספר לאומי לא תמיד קשור לעיר מסוימת. הוא יכול לשמש חברה שעובדת עם לקוחות בכל הארץ.

בישראל, לדוגמה, קיימים מספרים לאומיים וירטואליים עם קוד +972 77. יש לבדוק את תנאי החיבור והעלות ישירות לפני ההזמנה.

מספר נייד

במדינות מסוימות Zadarma מציעה מספרים ניידים וירטואליים. הם יכולים לתמוך לא רק בשיחות קוליות, אלא גם בקבלת SMS.

לדוגמה, מספר נייד וירטואלי ישראלי +972 55 מאפשר לקבל שיחות ו-SMS דרך אפליקציה, העברה, מרכזיה או CRM, כאשר נמצאים מחוץ לישראל. עם זאת, המספר הספציפי יכול להינתן אוטומטית, ללא אפשרות לבחור שילוב יפה של ספרות.

מספר 800

זהו מספר שהשיחה אליו בדרך כלל משולמת על ידי הבעלים ולא על ידי הלקוח. מספרים כאלה משמשים שירותי תמיכה, מחלקות מכירות וחברות גדולות.

התעריפים לשיחות נכנסות וזמינות מספרי 800 משתנים בהתאם למדינה.

למה צריך מספר של מדינה אחרת

מספר וירטואלי פותר לא בעיה אחת, אלא כמה בעיות בבת אחת.

עבודה עם לקוחות זרים

חברה ישראלית יכולה לחבר מספר של ארה”ב, בריטניה, גרמניה, צרפת או מדינה אחרת. הלקוח יתקשר למספר מקומי מוכר, והעובד יקבל את השיחה בישראל.

ללקוח זר שיחה כזו בדרך כלל מובנת יותר מאשר שיחה למספר בינלאומי לא מוכר.

עם זאת, מספר טלפון זר בפני עצמו לא אומר שהחברה רשומה או שיש לה משרד פיזי במדינה המתאימה. באתר יש לציין בכנות את המיקום הפיזי והנתונים המשפטיים של העסק.

מעבר למדינה אחרת

לאחר מעבר אדם יכול להמשיך לעבוד עם לקוחותיו הקודמים. לדוגמה, מומחה גר בישראל, אך מקבל שיחות מגרמניה, פולין, בריטניה, אוקראינה, קנדה או ארה”ב.

ללקוחות לא חייבים להודיע על מספר נייד זר חדש: הם ממשיכים להתקשר למספר המוכר של מדינתם.

חדר נפרד לעבודה

יזמים רבים מפרסמים את מספר הנייד האישי באתר, ברשתות החברתיות ובמודעות פרסום. כתוצאה מכך שיחות עבודה מתערבבות עם אישיות, והמספר נכנס למאגרי מידע רבים.

מספר וירטואלי מאפשר להפריד את התקשורת:

• שיחות אישיות מגיעות לכרטיס ה-SIM הרגיל;
• שיחות עבודה – לאפליקציה נפרדת;
• בזמן לא עבודה מופעלת הודעה קולית;
• פניות שהוחמצו נשמרות בסטטיסטיקה;
• במידת הצורך השיחות מוקלטות.

עבודה בזמן נסיעות

מספר וירטואלי אינו קשור לכרטיס SIM אחד ולמדינה אחת. אם אדם נסע זמנית מישראל, הוא יכול להמשיך לקבל שיחות עבודה דרך האינטרנט.

התנאי העיקרי – חיבור יציב לרשת.

עבודת מספר עובדים

ניתן לחבר מספר אחד לא רק לאדם אחד. באמצעות מרכזיה בענן השיחות מחולקות בין עובדים, מחלקות או סניפים.

לדוגמה, תחילה השיחה מגיעה למנהל, לאחר מכן – לעובד השני, ואם אף אחד לא ענה, היא מופנית לתא קולי.

מספר וירטואלי של ישראל

לקרואי נאנובוסטי במיוחד רלוונטיים מספר תרחישים:

• מספר ישראלי לחברה שעובדיה נמצאים בחו”ל;
• מספר שני לעסק ללא כרטיס SIM שני;
• מספר נפרד לאתר או לפרסום;
• מספר +972 לקבלת שיחות מישראל;
• מספר תל אביב או אזור אחר;
• מספר נייד עם אפשרות לקבלת SMS;
• מספר כללי למספר עובדים.

זאדרמה מציעה לישראל מספרים עירוניים, לאומיים, ניידים וחינמיים. ניתן לקבל שיחות נכנסות דרך אפליקציות לסמארטפונים ומחשבים, העברה, מרכזיה בענן או CRM.

לחיבור מספר ישראלי עשויים להידרש דרכון או תעודת זהות, כתובת נוכחית או מסמכי רישום של החברה. הרשימה המדויקת תלויה בסוג המספר שנבחר.

לכן אי אפשר להבטיח מראש שכל מספר +972 מחובר מיידית וללא בדיקה.

מספרים של ארה”ב, קנדה ומדינות אירופה

לעסקים במיוחד מבוקשים מספרים אמריקאים, קנדיים ואירופיים.

מספר ארה”ב

מספר אמריקאי יכול להיות שימושי לחברה שעובדת עם לקוחות בארה”ב, לפרויקט אינטרנט, ליועץ או למומחה מרחוק.

בהתאם להצעה ניתן לחבר מספר עירוני, נייד או חינמי. מספרים ניידים אמריקאים של זאדרמה מאפשרים לקבל שיחות ו-SMS דרך אפליקציה, העברה, מרכזיה ו-CRM. ההפעלה מתבצעת לאחר בדיקת הנתונים המסופקים.

מספר בריטניה

מספר בריטי +44 ניתן לחבר למחשב, סמארטפון, טלפון IP, מרכזיה משרדית או מכשיר אחר עם תמיכה ב-SIP. ניתן גם להעביר שיחות למספר רגיל.

מספרים של גרמניה, צרפת, פולין, ספרד ואיטליה

מספרים אירופיים מתאימים לחברות ש:

• מוכרות שירותים במספר מדינות;
• מייעצות ללקוחות זרים;
• מקבלות הזמנות דרך האתר;
• ארגנו שירות תמיכה מרחוק;
• רוצות להשתמש במספרים נפרדים לשווקים שונים;
• מנתחות את יעילות הפרסום לפי אזורים.

יש לקחת בחשבון שמדינות אירופה עשויות לקבוע כללים שונים לרישום מספרים. עבור מספרים עירוניים מסוימים נדרש לאשר כתובת או קשר עם האזור המתאים.

טלפון אחד – מספרי עבודה מרובים

לשימוש במספר וירטואלי אין צורך לקנות סמארטפון שני.

במכשיר אחד יכולים לעבוד בו זמנית:

• כרטיס SIM אישי;
• מספר וירטואלי ישראלי;
• מספר ארה”ב;
• מספר אירופי;
• מספר כללי של החברה.

זה נוח לעורכי דין, מתווכים, יועצים, משווקים, בעלי חנויות אינטרנט, חברות תיקונים, סוכנויות נסיעות ומומחים אחרים.

בזמן שיחה נכנסת האפליקציה מראה לאיזה מספר וירטואלי התקשר הלקוח. העובד מבין לאיזה שוק או פרויקט מתייחסת הפנייה.

הפרדת מספרים מאפשרת גם להשתמש בברכות שונות, לוחות זמנים לעבודה וכללי העברה.

כיצד מערכת נאנובוסטי משתמשת בזאדרמה

מערכת נאנובוסטי משתמשת בשירות זאדרמה לטלפוניה וירטואלית. לכן אנו רואים בו לא כפלטפורמת פרסום מופשטת, אלא ככלי מעשי לאנשים וחברות שעובדים בין מספר מדינות.

השירות יכול להיות שימושי כאשר יש צורך:

• לקבל שיחות דרך האינטרנט;
• להפריד מספר עבודה ממספר אישי;
• לשמור על זמינות בזמן נסיעות;
• לחבר מספר של מדינה אחרת;
• להפנות שיחות למספר עובדים;
• להקליט ולנתח שיחות עבודה;
• לשלב שיחות עם CRM.

עם זאת, טלפוניה וירטואלית דורשת הגדרה ראשונית, ואיכות השיחה תלויה בחיבור האינטרנט. לפני החיבור חשוב גם לבדוק את עלות השיחות, המסמכים ותמיכת SMS למספר שנבחר.

כיצד לחבר מספר זאדרמה

תחילה יש לרשום חשבון ולבחור מדינה. לאחר מכן יש לפתוח את דף סוג המספר הרצוי וללמוד את התנאים בקפידה.

ניתן להירשם ולראות את היעדים הזמינים דרך הקישור השותפי של נאנובוסטי:

https://zadarma.com/en/?ref=23b32c008f2740949f1ac024ef29097f

לאחר ההרשמה סדר הפעולות בדרך כלל הוא:

1. לבחור מדינה.
2. לבחור מספר עירוני, לאומי, נייד או חינמי.
3. לבדוק את דמי החיבור והתחזוקה החודשית.
4. לברר את עלות השיחות הנכנסות והיוצאות.
5. לבדוק את האפשרות לקבלת SMS.
6. להעלות מסמכים, אם הם נדרשים.
7. לחבר את המספר.
8. להתקין את האפליקציה.
9. להגדיר את קבלת השיחות.
10. במידת הצורך לחבר מרכזיה בענן והעברה.

אין לבחור מספר אך ורק לפי מחיר נמוך. לפעמים אפשרות זולה יותר אינה תומכת ב-SMS, דורשת אישור כתובת מקומית או יש לה מגבלות בשימוש.

כיצד לקבל שיחות על סמארטפון ומחשב

זאדרמה מאפשרת לקבל שיחות בכמה דרכים.

אפליקציה לסמארטפון

ניתן להתקין את האפליקציה על אנדרואיד או אייפון. לאחר ההרשאה המספר הווירטואלי עובד דרך Wi-Fi או אינטרנט נייד.

זו האפשרות הפשוטה ביותר למשתמש אחד.

תוכנה למחשב

ניתן לקבל שיחות על מחשב עם אוזניות. אפשרות זו מתאימה ליועצים, מפעילי תמיכה ולעובדים שמבלים את רוב יום העבודה מול המחשב.

טלפון IP

במשרד ניתן להתקין מכשיר שולחני רגיל שמתחבר לא לקו טלפון רגיל אלא לאינטרנט.

העברה

אם אדם לא רוצה להשתמש באפליקציה או נשאר זמנית ללא אינטרנט, ניתן להעביר שיחות למספר נייד או קווי רגיל.

יש לזכור שההעברה עצמה עשויה להיות מחויבת כשיחה יוצאת מהמספר הווירטואלי למספר היעד.

מרכזיה בענן

לצוות עדיף להשתמש במרכזיה בענן. היא מאפשרת לחלק שיחות בין עובדים ולהוסיף פונקציות עסקיות שאינן זמינות בכרטיס SIM רגיל.

מהי מרכזיה בענן

מרכזיה בענן היא מערכת טלפונית וירטואלית של החברה. אין צורך לקנות ולהתקין תחנת משרד פיזית.

באמצעות מרכזיה ניתן:

• לחבר מספר עובדים;
• למנות מספרים פנימיים;
• להגדיר ברכת קול;
• ליצור תפריט ‘לחץ 1 כדי ליצור קשר עם מחלקת המכירות’;
• להפיץ שיחות בתור;
• להעביר שיחה לעובד אחר;
• להגדיר שעות עבודה;
• להפעיל תא קולי;
• להקליט שיחות;
• לצפות בסטטיסטיקה;
• לחבר CRM.

מרכזיה בענן Zadarma תומכת בהפניית שיחות, הקלטת שיחות, תור שיחות, החזקת שיחה וניתוח פעילות טלפונית.

זה במיוחד מועיל לחברות שעובדיהן עובדים מהבית, נמצאים בערים שונות או אפילו במדינות שונות.

הקלטת שיחות וסטטיסטיקה

הקלטת שיחות עוזרת לשחזר הסכמות, לשלוט באיכות הייעוץ ולפתור מצבים שנויים במחלוקת.

ב-Zadarma ניתן להאזין להקלטות דרך מדור הסטטיסטיקה של המרכזיה בענן. הן נשמרות בענן, ושיחות חשובות ניתן לשמור בנפרד.

לפני הפעלת ההקלטה יש לבדוק את החקיקה במדינה שבה נמצאים המשתתפים בשיחה. בחלק מהתחומים יש להודיע מראש למשתתף על ההקלטה.

לשם כך ניתן להוסיף הודעה קולית אוטומטית לפני החיבור לעובד.

הסטטיסטיקה מאפשרת לראות:

• מספר השיחות הנכנסות והיוצאות;
• שיחות שלא נענו;
• משך השיחות;
• זמן ההמתנה;
• העובד שקיבל את השיחה;
• מקור הפנייה בשימוש במעקב שיחות.

אינטגרציה של טלפוניה עם CRM

בעת אינטגרציה עם CRM העובד יכול לראות את כרטיס הלקוח בזמן שיחה נכנסת, לבצע שיחות בלחיצה אחת ולשמור את היסטוריית השיחות.

בהתאם למערכת בשימוש זמינים:

• פתיחה אוטומטית של כרטיס הלקוח;
• שמירת תאריך ומשך השיחה;
• צירוף הקלטת השיחה;
• יצירת קשר חדש;
• הפצת לקוחות בין מנהלים;
• סטטיסטיקת עבודה של העובדים.

Zadarma מציעה אינטגרציות עם CRM ושירותים שונים. לדוגמה, אינטגרציה עם Bitrix24 תומכת בשיחות בלחיצה אחת, פתיחת כרטיס לקוח, הקלטות שיחות וסטטיסטיקה מלאה של שיחות.

האם ניתן לקבל SMS

האפשרות לקבל SMS תלויה במדינה ובסוג המספר הספציפי.

SMS לא נתמכים בכל המספרים העירוניים, הלאומיים והניידים. במקרים מסוימים יש להפעיל את הפונקציה בנפרד, לאשר זהות ולשלם על המספר מראש לתקופה מינימלית שנקבעה.

התנאים הרשמיים של Zadarma כוללים קבלת הודעות דרך:

• אפליקציה לאנדרואיד;
• אפליקציה ל-iOS;
• תוכנה ל-Windows;
• דואר אלקטרוני;
• חשבון אישי;
• חלק מהמסרים;
• CRM ושירותים משולבים.

בעמוד התעריפים מצוין בנפרד שקבלת SMS זמינה רק למספרים ניידים במדינות מסוימות. להפעלה עשוי להידרש חיבור מספר לפחות לשלושה חודשים והעלאת תעודת זהות. עם זאת, השירות אינו מבטיח קבלת הודעות ממשלחים זרים.

לכן, לפני התשלום יש לפתוח את התנאים של המספר הספציפי ולוודא שהוא אכן תומך בסוג ההודעות הנדרש.

האם מספר וירטואלי מתאים ל-WhatsApp ו-Telegram

זו אחת השאלות הנפוצות ביותר, אך לא ניתן לתת הבטחה אוניברסלית.

חלק מהמספרים הווירטואליים מקבלים קודי רישום ל-WhatsApp, WhatsApp Business, Telegram ופלטפורמות אחרות. עם זאת, הפלטפורמות עצמן עשויות להגביל את השימוש במספרי VoIP, לשנות את כללי האימות או לסרב לשלוח קוד לטווחים מסוימים.

גם קיום פונקציית SMS לא אומר שהמספר יקבל בהכרח הודעה מהבנק, שירות ממשלתי או מסר.

לכן, עדיף לבחור מספר וירטואלי בעיקר לשיחות ותקשורת עסקית. יש לראות את האפשרות לרישום באפליקציה מסוימת כפונקציה נפרדת שיש לבדוק לפני הרכישה.

Zadarma מפרסמת הוראות לשימוש במספרים וירטואליים ל-WhatsApp Business, אך גם מציינת את הצורך לבחור מספר מתאים ולספק את המסמכים המבוקשים.

לא ניתן להבטיח לקורא שכל מספר Zadarma יתאים בוודאות ל-WhatsApp, Telegram, חשבון בנק או אימות דו-שלבי.

אילו מסמכים עשויים להידרש

מספר וירטואלי לא ניתן להחשיב ככלי אנונימי לחלוטין.

הדרישות נקבעות על ידי המפעילים והחקיקה במדינה. בהתאם לכיוון עשויים לבקש:

• דרכון;
• תעודת זהות;
• תמונת בעל המספר;
• אישור כתובת מגורים;
• מסמכים על רישום חברה;
• כתובת משרד;
• הוכחה לקשר עם העיר או האזור הנבחר;
• תיאור השימוש המתוכנן במספר.

לחלק מהמספרים מספיק לעבור בדיקת זהות רגילה. אחרים זמינים רק לתושבים, חברות או אנשים שיש להם כתובת במדינה המתאימה.

לפני התשלום חשוב לקרוא בעיון את תנאי החיבור. אם המסמך הנדרש חסר, המספר עשוי לא להיות מופעל.

כמה עולה מספר וירטואלי

אין מחיר אחיד. העלות תלויה ב:

• מדינה;
• עיר;
• סוג המספר;
• טווח נייד או נייח;
• אפשרות קבלת SMS;
• תקופת התשלום;
• תוכנית התעריפים שנבחרה;
• מספר העובדים;
• פונקציות נוספות.

ההוצאות עשויות לכלול:

• תשלום חד פעמי על חיבור;
• תשלום חודשי או שנתי;
• שיחות יוצאות;
• הפניית שיחות;
• שיחות נכנסות למספרי 800;
• אחסון הקלטות;
• מקומות עבודה נוספים;
• מספרים נוספים.

בעמודים הרשמיים של Zadarma המחירים מוצגים בנפרד לכל מדינה וסוג מספר. חלק מהמספרים מחוברים ללא תשלום חד פעמי, אך זה לא אומר שהשימוש בהם יהיה חינם לחלוטין.

לפני ההזמנה יש לחשב לא רק את עלות המספר עצמו, אלא גם את מספר השיחות הצפוי.

יתרונות המספר הווירטואלי

היתרונות העיקריים כוללים:

• אין צורך בכרטיס SIM פיזי;
• ניתן לחבר מספר ממדינה אחרת;
• שיחות מתקבלות מכל מקום עם אינטרנט;
• סמארטפון אחד יכול לשרת מספר מספרים;
• התקשורת האישית והעסקית מופרדות;
• המספר אינו תלוי במכשיר אחד;
• ניתן לחבר מספר עובדים;
• זמינים הפניית שיחות ותפריט קולי;
• ניתן להקליט ולנתח שיחות;
• אפשרית אינטגרציה עם CRM;
• המספר נוח לשימוש במהלך נסיעות;
• החברה יכולה ליצור ערוץ תקשורת מקומי ללקוחות זרים.

חסרונות והגבלות

טלפוניה וירטואלית לא מתאימה לכולם. יש לקחת בחשבון את הדברים הבאים:

• איכות השיחה תלויה באינטרנט;
• ההגדרה הראשונית עשויה להיראות לא מוכרת;
• לא כל המספרים תומכים ב-SMS;
• קבלת קודים מבנקים וממסנג’רים אינה מובטחת;
• לכמה מדינות נדרשים מסמכים נוספים;
• הפניית שיחות עשויה להיות בתשלום נפרד;
• התעריפים משתנים לפי כיוונים;
• מספרי 800 עשויים לכלול שיחות נכנסות בתשלום;
• מספר וירטואלי אינו מחליף תקשורת סלולרית רגילה במצבי חירום;
• מספר זר אינו יוצר נוכחות משפטית של החברה;
• הפרת כללי השירות או החוק עשויה להוביל לניתוק המספר.

למי מתאים Zadarma

השירות עשוי להיות מועיל:

• ליזמים;
• לעצמאים;
• לעורכי דין;
• למתווכים;
• ליועצים;
• לבעלי חנויות מקוונות;
• לחברות תיקון ושירות;
• לסוכנויות תיירות;
• לפרויקטים בינלאומיים;
• לצוותים מרוחקים;
• לשירותי תמיכה;
• לאנשים החיים בין מספר מדינות;
• לחברות הזקוקות למספרים נפרדים לשווקים שונים.

Zadarma עשוי להיות מיותר לאדם הזקוק רק לקוד אישור אחד או למספר זמני לכמה דקות. לטלפוניה וירטואלית קבועה בדרך כלל אין מטרה כזו.

מה לבדוק לפני החיבור

לפני תשלום המספר כדאי לענות על כמה שאלות:

1. האם יש צורך במספר לשיחות או גם ל-SMS?
2. איזה קוד מדינה ועיר נדרש?
3. האם מספר יכול להירשם על שם תושב חוץ?
4. אילו מסמכים יידרשו?
5. כמה עולה החיבור?
6. מהו התשלום החודשי?
7. האם שיחות נכנסות בתשלום?
8. כמה עולות שיחות יוצאות?
9. האם הפניית שיחות מחויבת?
10. האם ניתן לחבר מספר עובדים?
11. האם יש צורך בהקלטת שיחות?
12. האם ה-CRM בשימוש נתמך?
13. האם יש הגבלות ל-WhatsApp או Telegram?
14. מה יקרה עם המספר במקרה של תשלום מאוחר?

גישה זו תעזור להימנע ממצב שבו מספר זול מתגלה כלא מתאים למשימה מסוימת.

מספר וירטואלי הוא כלי, לא פתרון קסם

מספר וירטואלי מאפשר לחיות במדינה אחת, לעבוד עם לקוחות במדינות אחרות ולקבל שיחות דרך האינטרנט ללא מספרי SIM פיזיים מרובים.

הוא יכול להפוך למספר עבודה נפרד, קו טלפון של פרויקט בינלאומי או בסיס למרכזיה עננית מלאה עם מספר עובדים, הקלטת שיחות ו-CRM.

עם זאת, לפני החיבור יש לבדוק בקפידה את תנאי המדינה הנבחרת, תמיכת SMS, דרישות למסמכים, עלות הפניית שיחות וכללי שירותים חיצוניים.

מערכת החדשות של НАновости משתמשת ב-Zadarma ורואה בטלפוניה וירטואלית ככלי מעשי ונוח לתקשורת בינלאומית. עם זאת, בחירת מספר מסוים צריכה להיות תלויה לא בפרסום, אלא במשימות המשתמש.

ניתן לצפות במדינות, מספרים ותנאי חיבור זמינים בקישור השותפים של НАновости:

https://zadarma.com/en/?ref=23b32c008f2740949f1ac024ef29097f

זהו קישור שותפים. אם הקורא יירשם ויתחיל להשתמש בשירות, מערכת החדשות של НАновости עשויה לקבל תגמול. מעבר לקישור אינו משנה את התעריפים שפורסמו באתר Zadarma עבור המשתמש.

27 בינואר, יום השואה הבינלאומי.

בישראל, בהר הזיכרון בירושלים, יש “יד ושם” – מקום שעבור רבים הפך לסמל של אבל, זיכרון ותקווה. היום אנחנו רוצים לדבר בקטע “יהודים מאוקראינה” לספר לך סיפור מרדכי שנהווי – האדם שהפך את החלום לשמר את הזיכרון למציאות.

סיפורו של מרדכי שנהווי מוולוצ'יסק, יוצר האנדרטה הישראלית יד ושם, מדגיש את הקשר העמוק של קהילת יהודי אוקראינה עם שימור זיכרון השואה.

מרדכי שנהווי (אלפנביין), יליד העיר וולוצ'יסק שבאוקראינה (כיום חבל חמלניצקי, אוקראינה), נכנס להיסטוריה כיוצר האנדרטה הישראלית יד ושם, המוקדשת לזכר קורבנות השואה.

סיפורו האישי הוא דוגמה לא רק למאבק לשימור זיכרון הטרגדיה של העם היהודי, אלא גם לקשר הייחודי בין אוקראינה לישראל.

מרדכי שנהווי נולד בשנת 1900 בוולוצ'יסק, עיירה קטנה במחוז חמלניצקי המודרני באוקראינה. משפחתו, כמו משפחות יהודיות רבות באותה תקופה, עסקה במסחר, אך בשל תנאי חיים קשים היגרו תחילה לבודפשט ולאחר מכן לווינה.

כבר בצעירותו התעניין מרדכי ברעיונות סוציאליסטיים וציוניים, שהפכו לבסיס לחייו העתידיים. הוא היה ממייסדי ארגון “השומר הצעיר”, המאחד פעילים יהודים צעירים.

לוולוצ'סק, השוכנת באזור חמלניצקי באוקראינה, יש שורשים יהודיים עמוקים שנוצרו במשך מאות שנים. האזכור הראשון של העיר מתוארך לשנת 1463, ומהמאה ה-18 החלה להתפתח כאן באופן פעיל הקהילה היהודית.

עד 1765 חיו 384 יהודים בוולוצ'יסק עד 1897, מספרם גדל ל-3,295 איש, שהיוו 49.1% מאוכלוסיית העיר. יהודים מילאו תפקיד חשוב בחיי הכלכלה של וולוצ'יסק, שעסקו במלאכה, במסחר ובבנקאות. בעיר היו כמה בתי כנסת וכן מוסדות חינוך וחסד.

בתחילת המאה ה-20 ראה וולוצ'יסק פריחה של חיי החברה היהודיים. היה בית ספר יהודי לנשים, בית ספר פרטי לגברים ושותפות חיסכון והלוואות.

הטרגדיה של השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה הפך וולוצ'יסק לאתר הטרגדיה של הקהילה היהודית. לאחר הכיבוש הנאצי של העיר ב-1941, נוצר בוולוצ'יסק גטו, שבו הוחזקו אלפי יהודים. באוגוסט 1942 נהרגו 8,634 יהודים, וב-11 בספטמבר של אותה שנה נורו עוד כ-4,000 בני אדם. בסך הכל, 9,975 בני אדם הפכו לקורבנות השואה באזור וולוצ'יסק.

כיום, במקום האירועים הנוראים הללו, מוצבות אנדרטאות, המזכירות את הטרגדיה של העם היהודי. בית העלמין היהודי הישן והאנדרטה בבית העלמין החדש משמרים את זכר ההרוגים.

וולוצ'יסק בתקופה הסובייטית והיום

לאחר תום מלחמת העולם השנייה החלה הקהילה היהודית של וולוצ'יסק להתאושש בהדרגה, למרות שמספרה מעולם לא הגיע לרמות שלפני המלחמה. בתקופת ברית המועצות, החיים היהודיים הוגבלו באופן משמעותי על ידי המדיניות האנטי-דתית של ברית המועצות. רוב בתי הכנסת נסגרו ופעילויות תרבות ודת דוכאו.

עד שנות ה-70 חיו בוולוצ'יסק רק כ-150 יהודים. רבים מהם היגרו לישראל, לארצות הברית ולמדינות נוספות בתקופת העלייה הגדולה של שנות ה-70–1990.

כיום, הקהילה היהודית של וולוצ'יסק הצטמצמה משמעותית. נכון לשנות ה-20 של המאה ה-20 מתגוררות בעיר משפחות יהודיות בודדות בלבד. הזיכרון של קהילה משגשגת בעבר נשמר באמצעות אנדרטאות שמורות, בתי קברות ויוזמות שיקום היסטוריות מקומיות.

מעבר לארץ ישראל והצעדים הראשונים לכיוון יד ושם

בשנת 1919 היגר מרדכי לארץ ישראל דרך אודסה. תוך כדי עבודתו בקיבוץ המשיך לפתח את רעיונותיו על חשיבות הזיכרון והמורשת.

לפי האגדה, בשנת 1942 חלם לו חלום: יהודים נשאו מצבות על כתפיהם וערמו אותן לתוך אנדרטה גדולה, המסמלת את זיכרון חייהם. החלום הזה נתן השראה למרדכי ליצור אנדרטה שבה יונצחו שמות כל קורבנות השואה.

“עלינו ליצור מקום שבו כל קורבן השואה ייזכר בשמו, שבו ההיסטוריה של עמנו תישמר לנצח”, כתב שנהווי.

הרעיון של יד ושם

ב-10 בספטמבר 1942 הציג מרדכי את הטיוטה הראשונה של האנדרטה להנהגת הקרן הקיימת לישראל. הרעיון שלו כלל:

• פארק בשטח של 200 דונם.
• בית קברות סמלי לנספים בגלות ובארץ ישראל.
• ביתן בו יאספו שמות כל קורבנות השואה.
• ארכיונים, מוזיאון, מרכז מחקר ואפילו מתחם בתי מלון.

למרות שהפרויקט נתקל בביקורת ואי הבנה, שנהווי המשיך לקדם אותו. בשנת 1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, זכה רעיון יד ושם לתמיכה ממנהיגים כמו דוד בן-גוריון.

יישום הפרויקט

בשנת 1953, במאמץ של מרדכי שנהווי, התקבל חוק ממלכתי להקמת אנדרטת יד ושם. שנהווי עצמו הפך למנהל הראשון של האנדרטה, ואסף באופן פעיל תערוכות וחומרי ארכיון.

עם זאת, בשל תככים פוליטיים, הוא עזב עד מהרה את התפקיד הזה. למרות זאת, תרומתו הייתה מהותית: יד ושם הפך לאחת מאנדרטאות הזיכרון המשמעותיות בעולם לשואה.

מה המשמעות של יד ושם לעולם

היום יד ושם הוא לא רק מוזיאון, אלא סמל לזיכרון ולמאבק ברוע. זהו האתר השני הכי מתוייר בישראל אחרי הכותל. באנדרטה מבקרים יותר ממיליון בני אדם מדי שנה, כולל ראשי מדינות ומנהיגים בינלאומיים.

מַסְקָנָה

סיפורם של מרדכי שנהווי והקהילה היהודית בוולוצ'יסק מראה עד כמה חשובים הזיכרון והקשר בין הדורות בשימור המורשת. קראו עוד סיפורים מדהימים על תרומתם של יהודים מאוקראינה במדור “יהודים מאוקראינה“ עַל NAnews – חדשות ישראל.

NAnews – חדשות ישראל ממשיך לספר סיפורים המאחדים את העם היהודי והאוקראיני כדי לשמר את העבר ולבנות עתיד טוב יותר.

#יהודית

…

קרא בוואטסאפ – ערוץ חדשות ↓ — חדשות ישראל

לִקְרוֹא בטלגרם – ערוץ חדשות ↓ — חדשות ישראל

הם מברכים אותו בחום ובסגנון ביתי, וקראו לו “רומוצ’קה שלנו”. הם מדגישים שהוא באמת ראוי לפרס הזה.

כמקובל במסורת היהודית, הם מאחלים לו “מזל טוב” וחיים ארוכים – “עד 120”.

מצוין כי רומן מרקוביץ’ הצליח לשרוד את הנאציזם ואת המערכת הסובייטית, ויש ביטחון שהוא יתמודד עם אתגרים מודרניים, כולל רשיזם.

רומן מרקוביץ’ שוורצמן, שנולד ב-7 בנובמבר 1936 בבֵּרְשַד שבמחוז ויניצה, נכנס בגיל חמש לגטו ברשד, שם שהה במשך 3.5 שנים בתנאים בלתי אנושיים. חוויה זו הותירה חותם בל יימחה על גורלו והפכה ליסוד במאבקו למען האמת והזיכרון.

לפי מקורות בפורטל האודסאי “דומסקאיה” בעירייה, מועצת העיר מתכננת להעניק לו תואר זה בקרוב.

רומן שוורצמן אישר את המידע הזה לכתב “דומסקאיה” ושיתף את תחושותיו.

«עבורי זו כבוד גדול והתרגשות עמוקה – להיות מועמד לתואר אזרח כבוד של אודסה», — ציין שוורצמן.

הוא הוסיף כי זו ההוקרה הגבוהה ביותר מהעיר שבה חי כל חייו לאחר המלחמה, ושזו הייתה עבורו “מקור לתחייה וכוח”.

«זהו הוקרה לא רק לעמלי, אלא לכל אלו שאת זכרם אני מנסה לשמר. כל מי שעברו דרך הגטאות ומחנות הריכוז. כל מי שמסרו את חייהם במאבק נגד הנאציזם. כל מי שנלחמים היום למען עצמאות אוקראינה… תואר ‘אזרח כבוד של אודסה’ – זה לא רק עבורי. זה עבור כל מי ששרד, מי שזוכר, מי שמעביר את האמת הלאה. זה עבור אודסה, שתמיד הייתה עיר רב-לאומית, חופשית ובעלת רוח חזקה. אני מודה לכל מי שתומך ביוזמה זו. עבורי זה לא סיום, אלא חובה חדשה: לעבוד עוד יותר, לדבר בקול חזק יותר, לזכור עמוק יותר», — אמר רומן שוורצמן.

עשורים של פעילות ציבורית

מאז 1990, רומן שוורצמן פעיל באופן נרחב בעשייה הציבורית כראש האגודה האזורית של אודסה ליהודים – אסירי גטאות ומחנות ריכוז לשעבר. בשנת 1992 הוא הפך לחבר בארגון הבינלאומי של אסירי גטאות ומחנות ריכוז לשעבר, שהוקם באודסה. עד היום הוא נותר חבר פעיל, מאחד סביבו את אלו שזוכרים את הדפים הקשים של ההיסטוריה.

שוורצמן מכהן כסגן נשיא האגודה הכל-אוקראינית ליהודים – אסירי גטאות ומחנות ריכוז לשעבר, בראשות בוריס זברקו. הוא גם סגן יו”ר מועצת החברה לתרבות יהודית באודסה ומנהל המרכז החברתי-תרבותי.

מוזיאון השואה ואנדרטאות – מפעל חיים

שוורצמן מילא תפקיד מרכזי ביצירת מוזיאון השואה באודסה, שנפתח ב-22 ביוני 2009. לדבריו:

«המוזיאון הזה צריך להיות בית ספר, אוניברסיטה עבור הצעירים, כדי שיבינו מהי השואה».

כיום המוזיאון מציג יותר מ-4,000 פריטים, ובמהלך שנות פעילותו ביקרו בו כ-20,000 איש – דיפלומטים, סטודנטים, תלמידים, תיירים וישראלים, עבורם זיכרון השואה הוא חלק בלתי נפרד מזהותם.

בזכות התמדה של שוורצמן, באודסה, במחוז אודסה ובמחוז מיקולאייב הוקמו למעלה מ-30 אנדרטאות ומזכרות. ביניהן – המתחם הזיכרון בדרך לוסטדורף, מקום שבו נרצחו 25,000 יהודים. בשנת 2015 התגלה בכפר גווזדבקה-2 קבר אחים עם שרידי 3,500 יהודים, ומעליו הוצב שלט זיכרון ביוזמתו של שוורצמן.

«בכל מקום שתחפור, תמצא עצמות – שיניים וגולגלות. זה נורא».

נאום בבונדסטאג והכרה בינלאומית

ב-30 בינואר 2025, רומן שוורצמן נאם בבונדסטאג הגרמני במושב שהוקדש לזכר קורבנות הנאציזם. דבריו, שנאמרו בפני חברי הפרלמנט, הפכו לסמל של הקבלה בין זוועות השואה לתוקפנות המודרנית של פוטין נגד אוקראינה:

«אז היטלר רצה להרוג אותי כי אני יהודי. עכשיו פוטין מנסה להרוג אותי כי אני אוקראיני», — הצהיר בנאומו בפרלמנט הגרמני ב-29 בינואר 2025 במסגרת המושב שהוקדש לזכר קורבנות הנאציזם.

שוורצמן גם קרא לגרמניה לתמוך באופן פעיל באוקראינה ולהגביר את אספקת הנשק:

«אני פונה אליכם, חמשו אותנו, כדי שפוטין יסיים את המלחמה הזו להשמדה».

הוא הדגיש במיוחד את הצורך של אוקראינה בטילים ארוכי טווח.

שוורצמן הזכיר כי חובתם של הדורות הנוכחיים היא למנוע קטסטרופות חדשות ולהגן על אזרחים שלווים מפני אלימות.

נאומו עורר מחיאות כפיים סוערות ותמיכה מנשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר. הוא קרא לגרמניה להגדיל את הסיוע לאוקראינה והדגיש את החובה המוסרית של כל אחד – לעצור את הברבריות החדשה.

פרסים והכרה

במהלך עשרות שנות עבודה ושירות לחברה, רומן שוורצמן קיבל פרסים רבים:

• עיטור “על ההישגים” דרגה III (2006) – על אומץ אישי ומאבק נגד הפשיזם.
• עיטור “על ההישגים” דרגה II (2013) – על פיתוח תנועת הווטרנים וחינוך פטריוטי של הנוער.
• עיטור “על ההישגים” דרגה I (2018) – על תרומה יוצאת דופן לפיתוח אוקראינה ומקצועיות גבוהה.
• תואר “מהנדס מכונות מצטיין של אוקראינה” (1989).
• מדליות “על הצטיינות בעבודה” (1977) ו”ותיק העבודה” (1985).
• פרס כבוד של ראש עיריית אודסה “תהילת העבודה”.
• צלב “על ההישגים” של גרמניה (2003).
• מדליות יובל על הישגים למדינה ולקהילה הבינלאומית.

זיכרונות מהשואה

בזכרונותיו מילדותו, רומן שוורצמן סיפר כי בתחילת יולי 1941 ניסתה אמו להתפנות עם שמונה ילדים. עם זאת, בשל התקדמות הצבא הגרמני והרומני, הניסיון נכשל. באוגוסט 1941 נכנסו הכובשים לעיר ברשד והקימו שני גטאות, באחד מהם הייתה משפחת שוורצמן.

לגטו הובאו 25,000 יהודים מבסרביה וממחוז ויניצה. במהלך שנות הכיבוש, הנאצים השמידו 13,871 יהודים.

בשנת 1942, כשהאח הבכור של רומן עבד בתיקון גשר מעל נהר דוחנו, הוא נורה למוות על ידי שומרים רומנים. הטרגדיה הזו שימשה בסיס לאחד הסרטים של הבמאי הישראלי בוריס מווצר. שוורצמן נזכר בתנאים הבלתי נסבלים, ברעב ובפחד המתמיד. ב-29 במרץ 1944 שוחררה העיר ברשד.

לאחר סיום המלחמה, בשנת 1955, עבר שוורצמן לאודסה, שם למד במוסד מקצועי מס’ 2 במקצוע “מסגר-מרכיב”. לאחר מכן השלים את לימודיו במכון האודסאי למהנדסי הצי הימי והפך למהנדס-מכונות. כל חייו המקצועיים היו קשורים למפעל “פוליגרפמש”, שם עבד במשך יותר מ-30 שנה במסירות ומקצועיות.

אודסה מכבדת את גיבורה

היום מועצת העיר אודסה מכינה החלטה להענקת תואר “אזרח כבוד” לרומן שוורצמן. עבורו זו לא רק הוקרה, אלא אתגר חדש ואחריות:

זהו הוקרה לא רק לעמלי, אלא לכל אלה ששרדו את השואה וממשיכים להילחם למען חירותה של אוקראינה.

האתר НАновости – חדשות ישראל מדגיש: סיפורו של שוורצמן הוא דוגמה חשובה לאחדות העם היהודי והאוקראיני, המתמודדים יחד מול שנאה ותוקפנות.

סיפורו של רומן שוורצמן מזכיר לכולנו שהעם היהודי והאוקראינים, למרות כל המכשולים, ממשיכים להילחם על האמת והחירות. האתר НАновости – חדשות ישראל בטוח: גיבורים כאלה עוזרים לנו לזכור את לקחי העבר ולבנות עתיד של שלום.

מחבר: R.Verter

בתוכנית הערב – סיפור על המסורות הקולינריות של צ’רנוביץ, טעימות של מנות אופייניות לבוקובינה, חידון עם פרסים, ריקודים, תמונות וגיוס כספים לצבא אוקראינה.

האירוע נערך על ידי “Історичний Арсенал: Зустрічі та лекції з Іриною Сахно” יחד עם Ukrainian Cultural Center in Tel Aviv. אותן פלטפורמות כבר ערכו בישראל אירועים המוקדשים לצ’רנוביץ.

בתל אביב יחגגו את יום צ’רנוביץ ב-4 באוקטובר – באותו סוף שבוע שבו העיר עצמה חוגגת באופן מסורתי את יום הולדתה. בצ’רנוביץ יום העיר חל בשבת הראשונה של אוקטובר והוא קשור לתיעוד הכתוב הראשון של העיר ב-8 באוקטובר 1408.

מה אכלו בצ’רנוביץ ולמה המטבח של העיר יצא בדיוק כזה

אחת החלקים המרכזיים של הערב תהיה הסיור הגסטרונומי של אירינה סחנו.

צ’רנוביץ לאורך ההיסטוריה שלה חיה בצומת של תרבויות אוקראיניות, יהודיות, רומניות, אוסטריות, פולניות ואחרות. מדינות וגבולות השתנו, שפות ברחובות וכללי החיים העירוניים – אך המתכונים נשארו במשפחות, התערבבו ועברו משכן לשכן.

בדיוק על כך מציעים המארגנים לדבר ב-4 באוקטובר: איך ההיסטוריה הגדולה והדי מורכבת של העיר התבטאה בצלחת הצ’רנוביצית הכי רגילה.

ואז אפשר יהיה לבדוק את התיאוריה באופן מעשי.

את טעימת המנות מכינה ילידת צ’רנוביץ גלינה דוסקליוק.

אחת מהן היא מריטורים. לקורא הישראלי המילה עשויה להישמע לא מוכרת: כך בבוקובינה קוראים למגוון ירקות כבושים ביתיים – מלפפונים, פלפלים, עגבניות וירקות עונתיים אחרים. זו לא שחזור מסעדתי, אלא מסורת ביתית חיה שעדיין נשמרת באזור.

יהיה גם פורשמק צ’רנוביצי. בישראל להסביר מה זה פורשמק לרוב הקוראים כנראה לא צריך, אבל לגרסה הצ’רנוביצית יש מסורת מקומית משלה. המארגנים מבטיחים להגיש אותה עם לחם מחמצת ביתי מגלינה.

עוד מנה היא בבקה קפרונית, שאורחי המפגשים הקודמים כבר יכלו לטעום. זו אחת המנות של המסורת הגסטרונומית הבוקובינית המודרנית, שמופיעה גם בסיפורים על המטבח של מחוז צ’רנוביץ.

לא רק אוכל

הערב לא יסתיים רק במריטורים.

סיפור נפרד לאורחים הכין הצ’רנוביצי אולכסנדר גוסאק. המארגנים קוראים לו אינטלקטואל מצ’רנוביץ ומבטיחים סיפור נפרד על העיר.

לאחר מכן – חידון עם פרסים. כך שידע על צ’רנוביץ, בוקובינה והמסורות שלהם עשוי להיות שימושי מיד במקום.

לאחר החלק השיחתי התוכנית תהפוך פחות אקדמית: על הריקודים אחראי רומן זוטס, ותמונות הערב תעשה טטיאנה גור.

במהלך האירוע יתקיים גם גיוס כספים לתמיכה בכוחות המזוינים של אוקראינה.

למה צ’רנוביץ כל כך מזוהה בישראל

לישראל הסיפור הזה בכלל לא זר.

צ’רנוביץ הייתה אחד המרכזים החשובים של החיים היהודיים בבוקובינה. בשנת 1908 התקיימה כאן הוועידה הצ’רנוביצית המפורסמת על יידיש, והתרבות היהודית הייתה במשך עשורים חלק טבעי מחיי העיר לצד האוקראינית, הגרמנית והרומנית.

לאחר מלחמת העולם השנייה רבים מילידי בוקובינה מצאו את עצמם בישראל. יחד איתם עברו לכאן סיפורי משפחה, מוזיקה וכמובן מתכונים.

נאנווסטי כבר סיפרו בפירוט על ההיסטוריה של העיר ועל למה צ’רנוביץ וישראל קשורים הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון.

לכן הערב הנוכחי בתל אביב – סיפור לא רק עבור אלה שנולדו בצ’רנוביץ או גרו שם פעם.

נאנווסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר כתבו על הערב הצ’רנוביצי הקודם בתל אביב. הפורמט החדש מזיז את הדגש באופן ניכר לכיוון הגסטרונומיה: מציעים לזכור את העיר דרך מנות, לחם ביתי, מתכונים ישנים ושיחות סביב השולחן.

4 באוקטובר – עוד תאריך בהיסטוריה של העיר

לתאריך האירוע יש גם צירוף מקרים היסטורי מעניין.

בדיוק ב-4 באוקטובר 1875 התקיימה חנוכת האוניברסיטה הצ’רנוביצית, שהוקמה על ידי הקיסר פרנץ יוזף. בהמשך האוניברסיטה הפכה לאחד הסמלים של העיר.

עם זאת, המארגנים עצמם בפרסום ההודעה לא מקשרים את בחירת תאריך האירוע עם יום השנה לפתיחת האוניברסיטה, ולכן נכון יותר לדבר על צירוף מקרים ולא על סיבה.

מה יהיה ב-4 באוקטובר

ובכן, תוכנית “יום צ’רנוביץ 2026” בתל אביב כוללת:

— סיפור של אירינה סחנו על ההיסטוריה הקולינרית של צ’רנוביץ;

— טעימת מנות מגלינה דוסקליוק;

— מריטורים בוקוביניים;

— פורשמק צ’רנוביצי עם לחם מחמצת ביתי;

— בבקה קפרונית;

— סיפור של אולכסנדר גוסאק;

— חידון ופרסים;

— גיוס כספים לצבא אוקראינה;

— ריקודים עם רומן זוטס;

— צילום על ידי טטיאנה גור.

תאריך: 4 באוקטובר 2026.

מקום: Ukrainian Cultural Center in Tel Aviv.

דף האירוע:
https://www.facebook.com/events/2057065661602232/

המארגנים מזמינים לא רק ילידי צ’רנוביץ. הערב פתוח לכל מי שמתעניין בבוקובינה, בהיסטוריה של העיר, בתרבות האוקראינית והיהודית – או פשוט רוצה סוף סוף לדעת מה זה מריטורים ולמה אחרי הראשון בדרך כלל רוצים לקחת עוד אחד.

זו השאלה הנפוצה ביותר ושאלה הגיונית לחלוטין.
והתשובה הקצרה היא — לא, לא כל האדמה בישראל שייכת למדינה.

…

נאמר מיד, בישראל צוברת תאוצה עצומה/פנייה פתוחה של אזרחי ישראל לממשלה בדרישה “לעצור את העברת חצר אלכסנדר לרוסיה ולמבנים הקשורים לה“, כי הם סבורים שהעברה כזו “מאיימת על ביטחון ישראל” ומציגה “סיכונים הקשורים להשפעה חיצונית ואינטרסים פוליטיים של מוסקבה וארגונים קשורים”.

“להגן על ישראל מהאיום הרוסי: לעצור את העברת חצר אלכסנדר לתומכי חמאס“
«להגן על ישראל מהאיום הרוסי: לעצור את העברת חצר אלכסנדר לתומכי חמאס»

הנה היא (עברית) – https://www.atzuma.co.il/threatfromrussia

…

נחזור לבעלות על הקרקע.

מאיפה בכלל הגיע המיתוס הזה

בישראל באמת:

• רוב הקרקע נמצאת בניהול המדינה;
• קיים מנהל מקרקעי ישראל;
• הקרקע לעיתים קרובות לא נמכרת, אלא מושכרת לטווח ארוך.

בגלל זה נוצר הרושם ש

«הכל ממשלתי — כלומר הכל המדינה מחליטה».

אבל זה לא בדיוק כך.

מה באמת שייך למדינה ומה לא

בישראל יש שלושה סוגי קרקע שונים:

1. קרקע מדינה
   כן — שייכת למדינה.
   כאן הכל פשוט.
2. קרקע פרטית של אזרחים וארגונים
   כן — קיימת.
   עם מסמכים, רישומים וזכויות בעלות.
3. בעלות פרטית היסטורית וזרה
   כאן מתחילה כל הסיפור עם חצרות, כנסיות ומבנים ישנים.

רבים מהשטחים הללו:

• נרכשו עוד לפני 1948,
• בתקופת האימפריה העות’מאנית, המנדט הבריטי,
• על ידי חברות פרטיות, כנסיות, קרנות.

וישראל לא ביטלה אוטומטית את הזכויות הללו.

למה ישראל לא אמרה: «הכל שלנו, נקודה»

כשישראל הוקמה מחדש, היא במודע לא הלכה בדרך של הפקעת כל הרכוש הפרטי.

הסיבות פשוטות וקשות:

• היא רצתה להיות מדינת חוק, ולא משטר מהפכני;
• היא ירשה את מערכת המשפט הבריטית, ולא השמידה אותה;
• הפקעה המונית הייתה משמעותה:
  • בתי משפט אינסופיים,
  • בידוד בינלאומי,
  • הרס הלגיטימיות העצמית.

במילים פשוטות:

ישראל יכלה לקחת — אבל החליטה לא להפוך למי שלוקח על פי עקרון הכוח.

אז מה המשמעות של «מעבירים» במחלוקות כאלה

כשאומרים שהאובייקט «מעבירים», זה לא אומר ש:

• ישראל נותנת «את הקרקע שלה»,
• או עושה למישהו מתנה.

בפועל ישראל:

• לא הבעלים של אובייקטים כאלה,
• פועלת כבוררת,
• מחליטה, את מי להכיר כבעלים החוקי בין הצדדים המתדיינים.

האם ישראל יכולה לקחת את זה לעצמה?

תיאורטית — כן:

• אם האובייקט יוכר כנטוש,
• אם אף צד לא יוכיח זכות,
• או מסיבות יוצאות דופן של אינטרס ציבורי.

«אינטרס ציבורי» — אלו מקרים נדירים שבהם המדינה יכולה להתערב ברכוש פרטי למען ביטחון, תשתיות חיוניות או הגנה על מורשת ייחודית, למשל לבניית כביש, רכבת או מטרו, יצירת אזור ביטחון או שימור אתר היסטורי.

אבל זה תסריט קיצוני, שישראל כמעט לא נוקטת בו, כי הוא:

• יוצר תקדים מסוכן,
• פוגע במוניטין הבינלאומי,
• מערער את ההיגיון של מדינת חוק.

ההסבר הקצר ביותר

קרקע תחת ריבונות ישראל — כן.
אבל הבעלות — לא תמיד ממשלתית.
לכן ישראל לא «נותנת את שלה», אלא מחליטה, של מי זה על פי החוק (של ישראל ובינלאומי).

נתחיל.

מהו חצר אלכסנדר כיום — בפועל

חצר אלכסנדר, הנה היא במפת גוגל, — זהו מתחם היסטורי-ארכיאולוגי, פולחני ומוזיאוני בעיר העתיקה של ירושלים, הממוקם כ-40–50 מטרים מכנסיית הקבר (1–2 דקות הליכה). זה לא מלון ולא אכסניה מסחרית: אין שם אירוח לתיירים או עולי רגל.

שטח ומיקום.
המתחם תופס שטח של כ-1,300–1,500 מ”ר, שזהו גודל משמעותי לבנייה הצפופה של העיר העתיקה. בסמוך נמצאות מקומות קדושים ומיקומים מרכזיים:

• כנסיית הקבר — 40–50 מ’;
• מסלול ויה דולורוזה — צמוד ישירות (סף שערי המשפט הוא חלק ממנו);
• אזור מוריסטן — כ-100 מ’;
• שער יפו — כ-250–300 מ’.

מה נמצא בשטח החצר:

• כנסיית הבית של אלכסנדר נבסקי — כנסייה אורתודוקסית קטנה מסוף המאה ה-19; תפילות נערכות שם מדי פעם, אין קהילה נזירית קבועה.
• סף שערי המשפט — אתר ארכיאולוגי אמיתי מהתקופה הרומית (המאה ה-1 לספירה), קטע של דרך עתיקה וסף; לפי המסורת הנוצרית קשור לדרכו של ישו למשפט פונטיוס פילאטוס ונכלל במסלול ויה דולורוזה.
• אתר ארכיאולוגי — אלמנטים של חומות העיר העתיקה ובניינים בירושלים, שנחשפו בחפירות מהמאה ה-19 ושומרו.
• מוזיאון קטן וחללי תצוגה, המוקדשים להיסטוריה של המתחם ולממצאים.
• חצר פנימית ומבנים היסטוריים, היוצרים מתחם אדריכלי סגור בתוך העיר העתיקה.

מה קורה שם עכשיו:

• החצר פתוחה למבקרים כאובייקט תרבותי-היסטורי;
• נערכות סיורים וצפייה באתר הארכיאולוגי;
• פועלת תצוגה מוזיאונית;
• מתוחזקת פונקציה פולחנית של הכנסייה;
• מתבצעות עבודות תחזוקה, שמירה ושימור של המונומנטים.

מה אין שם באופן עקרוני:

• אין מלון או אכסניה;
• אין שירות תיירותי מסחרי;
• אין מוסד דיפלומטי או ממשלתי.

מי מנהל את האובייקט:

הניהול והפעילות היומיומית מתבצעים על ידי Orthodox Palestine Society (OPS) — ארגון ציבורי לא ממשלתי, הפועל בירושלים במסגרת החוק הישראלי. במקום עובדים מנהלים, מדריכים ושומרים; במידת הצורך מגויסים משמרים ומומחים לשימור מונומנטים. מדינת ישראל לא מנהלת את החצר ישירות, אך מפקחת במסגרת החקיקה לשימור המורשת ההיסטורית והביטחון.

השילוב של שטח משמעותי, ערך ארכיאולוגי וקרבה קיצונית לכנסיית הקבר הופך את חצר אלכסנדר לאובייקט של תשומת לב מיוחדת ומסביר מדוע המחלוקת סביבו חורגת הרבה מעבר לשאלה רכושית רגילה.

נמשיך.

בנובמבר 2025, בבית המשפט המחוזי בירושלים התקיים סבב חדש של דיונים על העברת חצר אלכסנדר – מהחברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית (איפפו) – למי – החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית (איפפו).

לא, זו לא טעות.

למה «איפפו ≠ איפפו», אם ביניהם הייתה OPS

(במובן המשפטי-בינלאומי, בהתחשב בתפקיד OPS)

בפועל מדובר לא בשני, אלא בשלושה גופים שונים, מה שיוצר את הבלבול העיקרי. שניים מהם נושאים את אותו שם — החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית, והשלישי — Orthodox Palestine Society (OPS) — תפס מקום ביניים בתקופת הפער המשפטי.

האימפריאלית איפפו (1882–1917)

החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית “(איפפו) הייתה איגוד ציבורי פרטי, שהוקם ב-1882 ופעל במסגרת הסדר המשפטי של האימפריה הרוסית.

הבהרה משפטית עקרונית:
האימפריאלית איפפו לא הייתה שייכת למדינת האימפריה הרוסית ולא הייתה רכוש של משפחת הצאר או בית רומנוב.

• החברה לא הייתה גוף ממשלתי;
• לא הייתה חלק ממבנה המשרדים או המחלקות;
• רכושה לא היה רכוש מדינה;
• היא לא הייתה בבעלות אישית של הצאר או חברי השושלת.

החסות האימפריאלית התבטאה אך ורק ב:

• אישור התקנון,
• תמיכה מוסרית ופוליטית,

אבל לא בזכות בעלות.

כל הקרקעות והמבנים ב”פלסטין”, כולל החצרות הירושלמיות, היו שייכים לחברה עצמה כישות משפטית עצמאית, ולא למדינה ולא למשפחת הצאר.

המונח «פלסטין» משמש כאן אך ורק במובן היסטורי-משפטי, כפי שהוא מופיע במסמכים עות’מאניים, אירופיים ומנדטוריים מסוף המאה ה-19 — תחילת המאה ה-20, ואין לו קשר למציאות הפוליטית המודרנית או לשאלות ריבונות ישראל. להבהרה, בהמשך הטקסט שם זה ישמש אך ורק בצורה ובמשמעות שבהן הוא מתועד במסמכים הרשמיים של התקופה המתאימה.

לאחר 1917 האימפריה הרוסית והסדר המשפטי האימפריאלי חדלו להתקיים. כתוצאה מכך, האימפריאלית איפפו איבדה את הכשירות המשפטית והפסיקה להתקיים כישות משפטית. לא היה מעשה פורמלי של פירוק, אך במובן המשפטי-בינלאומי החברה חדלה להתקיים.

חשוב למקרה איפפו

כבר ב1918 רוסיה הסובייטית, ולאחר מכן ברית המועצות, ויתרו רשמית על ירושת האימפריה הרוסית, כפי שנקבע בצו של מועצת הקומיסרים על ביטול חובות המדינה וניתוק ההתחייבויות המשפטיות והחוזיות האימפריאליות. הוויתור הזה לא רק שלא הכיר בחובות המדינה האימפריאליים, אלא גם היעדר ירושה על ידי חברות פרטיות אימפריאליות, כולל החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית. בהתאם לכך, רכוש איפפו בחו”ל לא נחשב על ידי ברית המועצות כיורש ולא היה תחת הגנה או ניהול של המדינה הסובייטית, מה שהבטיח את הפער המשפטי-בינלאומי בגורל החברה ורכושה.

OPS כתקופת המשך בפועל

בתנאי הוואקום המשפטי שנוצר לאחר 1917, הפעילות והניהול של רכוש איפפו לשעבר בארץ הקודש עברו למעשה לOrthodox Palestine Society (OPS)— ארגון אורתודוקסי ירושלמי, שהוקם בסביבת הגירה מהאימפריה הרוסית בשנות ה-20. ל-OPS עברו אנשים, מבנה מקומי, ארכיונים וניהול בפועל של החצרות.

Orthodox Palestine Society (OPS) — זהו איגוד ציבורי לא ממשלתי, הפועל בירושלים ומקושר למסורת ההיסטורית של החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית שלפני המהפכה, אך הוא עצמאי משפטית ואינו מייצג מדינה כלשהי. הוא פועל במסגרת החוק הישראלי ועוסק בניהול אובייקטים היסטוריים, כולל חצר אלכסנדר. במסגרת מאמר זה OPS מוזכר רק כאחד הצדדים במחלוקת רכושית, ללא העמקה בהיסטוריה שלו.

עם זאת, OPS לא הייתה ולא הוכרה כיורשת משפטית של האימפריאלית איפפו. היא לא קיבלה את הרכוש על פי מעשה ירושה או העברה והופיעה בלוגיקה המשפטית-בינלאומית כמחזיקה בפועל ושומרת, ולא כבעלים חוקיים.

האיפפו הרוסי (משנות ה-90)

החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית הרוסית המודרנית “(איפפו) הוקמה בשנות ה-90 ונרשמה על פי חוק הפדרציה הרוסית. במובן המשפטי זו ישות משפטית חדשה, שאינה זהה לחברה שלפני המהפכה.

האיפפו הרוסי מצהיר על עצמו כיורש של האיפפו האימפריאלי, תוך הסתמכות על המשכיות היסטורית, משימה, מסורות ושחזור השם. עם זאת, מבחינת החוק הבינלאומי והישראלי, התאמת השם והפנייה לזהות היסטורית לא יוצרים ירושה אוטומטית.

מסקנה משפטית-בינלאומית

בלוגיקה המשפטית-בינלאומית ירושה אוטומטית אפשרית רק כאשר יש רציפות של אותה ישות משפטית או מעשה העברת זכויות המוכר בינלאומית. במקרה של איפפו לא היו תנאים כאלה. גורם נוסף שמחזק את הפער הוא קיומה של OPS כמחזיקה בפועל עצמאית של הרכוש בתקופה שבין 1917 לשנות ה-90.

הנוסחה הסופית

החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית הייתה איגוד ציבורי פרטי ולא הייתה שייכת למדינת האימפריה הרוסית או למשפחת הצאר; רכושה לא היה רכוש מדינה. במובן המשפטי-בינלאומי האיפפו הרוסי המודרני אינו יורש אוטומטי של האיפפו שלפני המהפכה, מכיוון שאין רציפות של ישות משפטית ולא היה מעשה העברת זכויות המוכר בינלאומית.

מהי הקוליזיה המשפטית

בדצמבר 2019 דיווחו כלי התקשורת הישראליים על רישום חצר אלכסנדר על שם רוסיה במרשם המקרקעין הישראלי. רישום זה יצר את הרושם שהאובייקט כבר הועבר. עם זאת, הרישום בוצע בדרך מנהלית, ללא סיום הליכים משפטיים וללא הסרת התנגדויות מצד Orthodox Palestine Society (OPS).

OPS בראשות ניקולאי וורונצוב-הופמן הגישו מחאה, ולאחר מכן בית המשפט המחוזי בירושלים הוציא צו זמני על העברת האובייקט לאיפפו הרוסי, ובכך הקפיא את המצב.

החלטה מנהלית 2020

ב2020 חתם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על מסמך מנהלי, שבו חצר אלכסנדר סווגה כ«מקום פולחן נוצרי».

החלטה זו לא הייתה מעשה העברת בעלות ולא החליפה את ההליך המשפטי, אך הוציאה את האובייקט למשטר משפטי מיוחד, שבו שאלות הסטטוס שלו יכולות להיבחן ברמת הממשלה, ולא רק במסגרת הליך משפטי אזרחי רגיל. בכך קיבלה הרשות המבצעת כלי נוסף ליישוב המחלוקת מחוץ לדרך המשפטית הקלאסית.

המצב המשפטי הנוכחי

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע לשמור על הסטטוס-קוו עד לקבלת החלטה פוליטית-מנהלית.

על פי החלטת בית המשפט, החצר נשארת זמנית בניהול ארגון OPS (Orthodox Palestine Society) — כלומר מבנה שמבצע את הניהול בפועל של האובייקט כרגע — עד שהוועדה הממשלתית הבין-משרדית של ישראל תקבל החלטה סופית בשאלת הבעלות.

בית המשפט לא הכיר באף אחד מהצדדים כבעלים סופי, והדגיש את מגבלות סמכותו במצב זה.

עמדות הצדדים

• הצד הרוסי טוען שישראל צריכה למלא התחייבויות פוליטיות קודמות ולהשלים את תהליך העברת האובייקט לטובת האיפפו הרוסי, שנחשב בעיניהם כיורש היסטורי.
• OPS (Orthodox Palestine Society) מתעקש שהחצר היא רכוש היסטורי שלו, שמעולם לא הייתה בבעלות ישירה של רוסיה או מבנים רוסיים, ומתנגד לרעיון ההעברה.
• ממשלת ישראל נוקטת עמדה ביניים, מנסה לאזן בין לחץ חוץ-פוליטי, סיכונים משפטיים פנימיים וביקורת בינלאומית, תוך הימנעות מהחלטה חד-צדדית ללא מסקנות הוועדה המיוחדת.

מה הלאה

בית המשפט ציין במפורש שההחלטה הסופית נמצאת בסמכות הוועדה הממשלתית הבין-משרדית, ולא של בית המשפט ולא של ראש הממשלה באופן אישי.

עד לקבלת החלטה כזו המצב נשאר תלוי משפטית. עם זאת, צפוי המשך לחץ מצד הצד הרוסי, במיוחד לאור ההקשר הגיאופוליטי הנוכחי, בעוד ממשלת ישראל ממשיכה לדחות את ההחלטה הסופית, במטרה למזער את ההשלכות המשפטיות והפוליטיות.

אגב –

על האיפפו הרוסי המודרני יש חומר מהעיתון הישראלי “דטאלי”

“חצר אלכסנדר רוצים להעביר למבנה, המאשימה את ישראל ב«טבח 7 באוקטובר» ומקדמת יותר מ-170 תערוכות על «השמדת הפלסטינים»”

והנה וידאו סרגיי אוסלנדר – ניקיטה ארונוב בנושא זה:

התקופה העברית הקדומה (המאה ה-10 לפנה”ס — 70 לספירה)

הקרקע הוסדרה על פי נורמות החוק העברי הקדום (דין תורה), וכן על ידי ניהול עירוני ומלכותי. השטח היה מחוץ לאזור הקדוש של הר הבית, ולכן לא חל עליו משטר רכוש המקדש (קדשי המקדש). הבעלות הייתה חילונית ויכלה להיות פרטית, קהילתית או מנהלית במסגרת החוק העברי הקדום.

בעלים ספציפיים לא ידועים בשמותיהם, מכיוון שלא הייתה רישום קנייני במובן המודרני. לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה וליקוי המבנה העירוני, התארים הקנייניים העבריים הקדומים איבדו למעשה את תוקפם המשפטי.

התקופה הרומית (70 לספירה — המאה ה-4 לספירה)

לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, השטח עבר לשליטה ישירה של האימפריה הרומית והוסדר על פי נורמות החוק הרומי (ius Romanum). הקרקע נחשבה או כרכוש מדינה (ager publicus) או כרכוש פרטי (dominium privatum), שהועבר לאזרחים רומיים או למבנים מוניציפליים של העיר.

בעלים ספציפיים של השטח לא מתועדים במקורות שנשמרו. זכויות הקניין של האוכלוסייה הקודמת הופסקו כתוצאה מהמלחמה והגירושים, והבעלות הבאה נקבעה על ידי החלטות המנהל הרומי והניהול העירוני (municipium).

התקופה הביזנטית והנוצרית הקדומה (326–637 לספירה)

בשנים 326–335 לספירה, ביוזמת הקיסרית הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטין הגדול, ועל פי צו ישיר של השלטון הקיסרי, השטח באזור העתידי של כנסיית הקבר הוצא מהמחזור העירוני הרגיל. החלטה זו הייתה חלק ממדיניות המדינה של ניצור ירושלים לאחר הלגליזציה של הנצרות. הקרקע, שהייתה בעבר חלק מהבנייה העירונית החילונית, הועברה למעמד של רכוש קדוש (res sacrae) על פי נורמות החוק הביזנטי והרומי האימפריאלי (ius Romanum, ius Byzantinum).

הנושא המשפטי של הזכויות על השטח הפך לכנסיית ירושלים (ecclesia Hierosolymitana), כלומר מוסד נוצרי מקומי תחת ניהולו של הבישוף של ירושלים, שפעל תחת חסות קיסרית (imperial patronage). ההעברה לא הוסדרה בחוזה מכירה, מכיוון שהופעל מנגנון של הוצאה קיסרית והקדשה של הקרקע, אופייני למאה ה-4. אנשים פרטיים לא היו בעלי הקרקע, והעברת השטח הוצאה מחוץ למחזור האזרחי.

הקמת כנסיית הקבר והשטח הסמוך לה קיבעה לאזור זה מעמד נוצרי יציב, שנשמר לאורך כל התקופה הביזנטית. אישור תיעודי לכך הם מקורות עכשוויים מהמאה ה-4, בעיקר עדויות אוסביוס מקיסריה (Vita Constantini), וכן הפרקטיקה הביזנטית של ניהול הכנסייה. עד לכיבוש הערבי של ירושלים בשנת 637, השטח היה רכוש כנסייתי מוכר, שנמצא בבעלות מוסדית ולא פרטית.

התקופה האסלאמית הקדומה (מ-637 — המאה ה-10)

לאחר כיבוש ירושלים בשנת 637 על ידי כוחות הח’ליף עומר אבן אל-ח’טאב, העיר עברה לשליטת הח’ליפות הראשידונית, ולאחר מכן האומיית והעבאסית. עם שינוי הריבונות, המקומות הקדושים הנוצריים והנכסים הכנסייתיים לא הופקעו. זכויות כנסיית ירושלים על השטח באזור כנסיית הקבר נשמרו במסגרת הסדר האסלאמי.

הבסיס המשפטי היה הענקת מעמד זיממי (ahl al-dhimma) לנוצרים, מה שהבטיח הגנה על האישיות, הפולחן והרכוש בתמורה לתשלום מס גולגולת (jizya). רכוש הכנסייה הוכר כחוקי ובלתי פגיע, והקרקע המשיכה להיות בבעלות מוסד נוצרי כקולקטיב דתי. הח’ליפות לא העבירה שטחים כאלה לווקף ולא כללה אותם בקרן הקרקע הממשלתית (bayt al-mal).

כך, בתקופה האסלאמית הקדומה לא התרחש חלוקה מחדש של הרכוש, אלא אישור של התואר הכנסייתי הביזנטי הקודם. עד המאה ה-10, השטח נותר חלק מאזור הקונפיסיונלי הנוצרי סביב כנסיית הקבר, עם בעלות מוסדית רציפה וללא הפסקה במעמד המשפטי.

התקופה הימי-ביניימית: הצלבנים, האיובים, הממלוכים (המאה ה-11–15)

בשנת 1099 נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים, והעיר עברה לשליטת ממלכת ירושלים הלטינית. הרכוש הנוצרי באזור כנסיית הקבר חולק מחדש בתוך העולם הנוצרי: הניהול והבעלות על השטחים עברו למוסדות כנסייתיים לטיניים על פי החוק הקנוני (ius canonicum). עם זאת, הקטגוריה עצמה של רכוש כנסייתי קדוש נשמרה, והקרקע לא הפכה לרכוש פרטי חילוני.

לאחר חזרת ירושלים לשליטת האיובים בשנת 1187 והקמת השליטה הממלוכית, התרחש נסיגה מהדומיננטיות הלטינית. השלטונות המוסלמניים החזירו את עקרון ההגנה על המקומות הקדושים הנוצריים והרכוש במסגרת החוק האסלאמי. השטחים הכנסייתיים סביב כנסיית הקבר נשמרו עבור הקהילות הנוצריות המזרחיות, כולל היוונים והקופטים, כקולקטיבים דתיים מוכרים. הרכוש נחשב לבעלות קונפיסיונלית קולקטיבית ולא נכלל בקרן הקרקע הממשלתית.

עד סוף התקופה הממלוכית, השטח שעליו נבנתה מאוחר יותר חצר אלכסנדר היה חלק ממסגרת רכוש נוצרי יציב בעיר העתיקה. המעמד המשפטי נקבע לא על ידי חוזה מכירה ספציפי, אלא על ידי הכרה רציפה ברכוש דתי עם שינוי המשטרים הפוליטיים.

התקופה העות’מאנית (1517 — אמצע המאה ה-19)

לאחר כיבוש ירושלים על ידי האימפריה העות’מאנית בשנת 1517, העיר נכללה במערכת המנהלית-משפטית העות’מאנית. הקהילות הנוצריות הוכרו על ידי המדינה כקולקטיבים דתיים במסגרת מערכת מילט, מה שנתן להן זכות לבעלות קולקטיבית על נכסים וניהול עצמאי של ענייניהן הפנימיים. רכוש הקונפיסיות הנוצריות, כולל שטחים באזור כנסיית הקבר, הוסדר על פי נורמות החוק העות’מאני, ששילבו שריעה וחוקי האימפריה (קאנון).

בשלב המוקדם של השלטון העות’מאני, זכויות הקהילות הדתיות תועדו בעיקר ברישומים פיסקליים-קרקעיים (דפתר). מסמכים אלה שיקפו הכרה בבעלות הקולקטיבית על השטח ובאחריותה כלפי המדינה, אך לא היוו תואר קנייני פרטני במובן המודרני. מדובר היה באישור מדינתי של הבעלות הקונפיסיונלית הקיימת, ולא ביצירת זכות קניין חדשה.

עם התפתחות מערכת הקרקעות העות’מאנית וביצוע הרפורמות במאות ה-18–19, הבעלות הדתית בירושלים הוסדרה בצורה פורמלית יותר במערכת תעודות הקרקע טאפו. טאפו סנדי הפכו לסוג הראשון של מסמך שניתן לראות בו כמעשה קנייני מלא, המוכר על ידי המדינה ומאפשר העברת רכוש.

במסגרת רישום זה חלק מהשטחים הנוצריים סביב כנסיית הקבר נרשמו על שם הקהילה האורתודוקסית הקופטית של ירושלים כישות משפטית עצמאית.

חשוב להדגיש שהשלטונות העות’מאניים לא «העבירו» את הקרקע לקופטים. זכותם התבססה על בעלות קונפיסיונלית רציפה, שהמדינה הכירה בה ופורמלית באמצעות רישום. המנהל העות’מאני ראה בקהילה הקופטית כבעלים חוקיים, המסוגלים לנהל את הנכסים, כולל מכירתם, בכפוף להליך שנקבע ולקבלת אישור מהשלטונות.

עד אמצע המאה ה-19 הקהילה הקופטית החזיקה בתואר קנייני מוסדר ומוכר על ידי המדינה, המאושר על ידי מסמכי טאפו. הופעתו של מעשה קנייני עות’מאני פורמלי זה הייתה המקרה הראשון של תיעוד זכות קניין על השטח במובן המשפטי ויצרה אפשרות משפטית למכירתו החוקית למיסיון הרוסי בירושלים בשנים 1859–1860.

קניית השטח על ידי המיסיון הרוסי בירושלים (1859–1860)

בשנים 1859–1860, השטח באזור כנסיית הקבר, שנרשם בעבר על שם הקהילה האורתודוקסית הקופטית של ירושלים, נמכר למיסיון הרוסי בירושלים. העסקה הוסדרה כקניית מכירה פרטית בין שני קולקטיבים דתיים ובוצעה במסגרת החוק העות’מאני. המוכר היה מוסד כנסייתי קופטי, שהחזיק בתואר קנייני מוסדר, המאושר על ידי מערכת טאפו, והקונה היה המיסיון הרוסי, שפעל דרך ראשו הארכימנדריט אנטונין (קפוסטין).

הבסיס המשפטי לעסקה היה חוזה קניית מכירה, שנחתם על פי נורמות שריעה וקאנון עם אישור מנהלי חובה מהשלטונות העות’מאניים להעברת נכסים לנושא דתי זר. הליך כזה היה סטנדרטי לירושלים באמצע המאה ה-19 והוחל על כל המיסיונים הנוצריים הזרים. המנהל העות’מאני ראה במיסיון הרוסי לא כגוף ממשלתי של האימפריה הרוסית, אלא כמוסד כנסייתי, מה ששלל את הסיווג של העסקה כמדינית.

מימון הרכישה בוצע מתרומות ומשאבים כנסייתיים, אך מקור הכסף לא השפיע על המעמד המשפטי של הקניין. במסמכים ורישומים עות’מאניים נרשם בעל השטח כמיסיון הרוסי בירושלים, ולא האימפריה הרוסית, לא משפחת הצאר ולא האוצר. לא הוסדרו מעשים שהעבירו את השטח לרכוש מדינה של רוסיה.

סיום העסקה בשנים 1859–1860 יצר תואר קנייני חדש, שהוכר על ידי המדינה העות’מאנית והיה תקף בתקופות הבאות. מאותו רגע השטח היה בבעלות כנסייתית פרטית של המיסיון הרוסי, מה שהפך לבסיס המשפטי לבנייה הבאה וליצירת חצר אלכסנדר, אך לא יצר זכויות כלשהן לאימפריה הרוסית כמדינה.

פיתוח השטח ויצירת חצר אלכסנדר (שנות ה-1860 — שנות ה-1890)

לאחר סיום קניית המכירה בשנים 1859–1860, המיסיון הרוסי בירושלים החל בפיתוח השטח כבעלים חוקי על פי החוק העות’מאני. השימוש בקרקע בוצע על בסיס תואר טאפו מוסדר ולא לווה במעשים כלשהם של העברה או שינוי במעמד המשפטי של הקניין. השלטונות העות’מאניים ראו בעבודות הבנייה והארכיאולוגיה כהתנהלות מותרת של קניין כנסייתי פרטי (מולק).

בשנות ה-1860–1870 השטח נוקה והותאם למטרות דתיות ועלייה לרגל. בשנות ה-1880–1890 נוצר כאן מתחם אדריכלי, שקיבל את השם חצר אלכסנדר. שם זה היה בעל אופי זיכרוני ולא שיקף צורת קניין או שייכות מדינית של האובייקט. זכות המיסיון הרוסי על השטח נשמרה ללא שינוי ולא דרשה רישום חוזר.

העברת ניהול חצר אלכסנדר לחברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית (סוף המאה ה-19)

בסוף המאה ה-19, המיסיון הרוסי בירושלים קיבל החלטה להעביר את הניהול הכלכלי והעלייה לרגל של חצר אלכסנדר לחברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית. הבסיס לכך היה מטרות התקנון של איפפו, שהתמקדו בארגון עלייה לרגל, תחזוקת מוסדות רוסיים בפלסטין וניצול נכסים דתיים. ההעברה בוצעה בצורת הוראה פנימית בין מבנים כנסייתיים-ציבוריים קשורים ולא הוסדרה כעסקת מכירה אזרחית.

מבחינה משפטית, מדובר היה בהאצלת תפקידי ניהול ושימוש (אדמיניסטרציה), ולא בהעברת זכות קניין (דומיניום). המיסיון הרוסי שמר על תואר הבעלות, המבוסס על טאפו עות’מאני, בעוד איפפו פעל כארגון מנהל, שביצע בעלות בפועל, תחזוקה וניצול של האובייקט. לא הוסדרו חוזי מכירה, מתנה או מעשה קנייני אחר לטובת איפפו, והחלפת הבעלים לא נרשמה לא ברישומים עות’מאניים ולא ברישומים הבאים.

העברת הניהול לא דרשה אישור נפרד מהשלטונות העות’מאניים, מכיוון שלא נגעה בתואר הבעלות ונחשבה כהוראה פנימית של הבעלים בגבולות סמכויותיו. מבחינה משפטית, איפפו פעל כמחזיק חוקי של הנכס (lawful possessor), שקיבל גישה לאובייקט על בסיס הסכמת הבעלים.

סטטוס זה הפך מאוחר יותר למפתח להערכת רציפות הבעלות לאחר 1917, אך לא הפך את איפפו לבעלים בשלב זה.

שנים 1917–1922: הפסקת המיסיון הרוסי, ויתור על ירושה ויצירת ואקום משפטי

לאחר אירועי המהפכה של 1917, הסדר הכנסייתי-מדיני של האימפריה הרוסית נהרס. הסינוד הקדוש, דרכו פעל המיסיון הרוסי בירושלים, בוטל, הניהול והתקצוב המרכזי של המיסיון הופסקו, והשלטון הסובייטי סירב להכיר במוסדות הכנסייתיים שלפני המהפכה כנושאי זכויות קניין בחו”ל. כתוצאה מכך, המיסיון הרוסי איבד את הכשירות המשפטית ואת היכולת לפעול כבעלים פעיל של נכסים.

הפסקת פעילות המיסיון לא לוותה במעשה פירוק, הפקעה או העברת נכסים. חצר אלכסנדר לא הועברה למדינה או למבנה כנסייתי אחר. בשנים 1918–1922, רוסיה הסובייטית ויתרה רשמית על ירושה על רכוש פרטי וכנסייתי בחו”ל של האימפריה הרוסית, מה ששלל את היווצרות התואר לרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית או לברית המועצות. כך, תואר הבעלות, שהוסדר במאה ה-19 על המיסיון הרוסי, הפך ל”יתום”: הוא לא בוטל, אך איבד נושא פעיל.

הפטריארכיה המוסקבאית, שהוקמה בתנאים חדשים, לא הפכה ליורשת המיסיון הרוסי במובן הקנייני. היא נוצרה כמבנה כנסייתי חדש במסגרת הסדר הסובייטי ולא קיבלה הכרה בינלאומית אוטומטית כיורשת נכסים בחו”ל שלפני המהפכה. לא המדינה הסובייטית ולא הרשויות הזרות הסדירו מעשי ירושה, שקישרו את הפטריארכיה לזכויות המיסיון על נכסים בירושלים.

בתנאים אלה, החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית, שכבר לפני 1917 ביצעה ניהול ושימוש חוקי של חצר אלכסנדר על בסיס הסכמת הבעלים, המשיכה בבעלות בפועל על האובייקט. בעלות זו הוגדרה כטובה ורציפה (lawful possession), מכיוון שאיפפו לא נכנס בכוח, לא הדיח בעלים אחר ופעל במסגרת הסמכויות שהתקבלו בעבר. היעדר יורש למיסיון הרוסי והוויתור של מדינת ברית המועצות על תביעות יצרו ואקום משפטי, שבו איפפו נותרה הנושא היחיד שביצע בעלות, מה שיצר את הבסיס להכרה בתואר על בסיס עקרון רציפות הבעלות (continuity of possession).

תקופת המנדט הבריטי (1917–1948): פרקטיקה מנהלית והכרה באיפפו

בתקופת המנדט הבריטי בפלסטין (1917–1948) קיבלו השלטונות החדשים את עקרון שמירת הזכויות והתארים הקנייניים הקיימים, שנוצרו לפני שינוי הריבונות. ביחס לחצר אלכסנדר, המנהל הבריטי לא ביצע הפקעה, סיקווסטר או הלאמה ולא הכריז על האובייקט כנטוש (bona vacantia). היעדר בעלים פעיל, שנוצר לאחר הפסקת המיסיון הרוסי, לא הושלם בהעברת הנכסים למדינת המנדט.

הפרקטיקה של ניהול ואינטראקציה מנהלית נבנתה ישירות עם החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית. כל ההתכתבות הרשמית, ההיתרים וההוראות לניצול ותחזוקת החצר הופנו לאיפפו כבעלים אחראי ומנהל. הרשויות הבריטיות לא דרשו מאיפפו להציג מעשה העברת בעלות ולא יזמו רישום מחדש של התואר, מה שאומר הכרה שקטה בבעלות הקיימת דרך התנהגות מנהלית של השלטון (recognition by conduct).

מבחינה משפטית, תקופה זו הפכה למפתח לקיבוע מעמד איפפו. בעלות טובה ורציפה (lawful possession) בהיעדר בעלים מתחרה ובהיעדר פעולות מדינה להפקעת נכסים הובילה לקריסטליזציה של התואר. המנדט הבריטי לא יצר זכות קניין חדשה, אך אישר את המצב הקיים, המבוסס על רציפות הבעלות (continuity of possession), מה שאחר כך התקבל על ידי השלטונות הריבוניים הבאים.

התקופה הירדנית (1948–1967): שמירת הסטטוס-קוו של הבעלות והחוק החל

לאחר 1948 עברה ירושלים המזרחית לשליטת ירדן, שהחילה את עקרון שמירת הסדר הקנייני הקיים (status quo), המשמש בפרקטיקה הבינלאומית בעת שינוי ריבונות. החוק החל היה נורמות החוק הקרקעי העות’מאני (Ottoman Land Code 1858), שהמשיכו לפעול בירושלים המזרחית, וכן הוראות החוק המנדטורי, שירשו מהמנהל הבריטי. מקורות אלה נחשבו כהמשך הסדר המשפטי ולא דרשו רישום מחדש אוטומטי של הבעלות.

ביחס לחצר אלכסנדר, השלטונות הירדניים לא ביצעו הפקעה, סיקווסטר או הכרה בנכסים כנטושים (bona vacantia). היעדר פעולות כאלה משמעותו שמירת התואר הקודם. האינטראקציה המנהלית בוצעה עם החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית כבעלים בפועל ומנהל, ללא דרישת מעשה העברת בעלות. בתנאים אלה הוחל עקרון הבעלות הטובה והרציפה (lawful possession, continuity of possession), שבו הזכות לא נוצרת מחדש, אלא נשמרת בהיעדר תביעות מתחרות.

רכוש מדינה רוסי לשעבר במערב ירושלים לאחר 1948

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בשנת 1948 והקמת שליטתה על החלק המערבי של ירושלים, קיבלה ישראל תחת סמכותה מספר אובייקטים, שהיו בעבר שייכים לאימפריה הרוסית כמדינה. שאלת גורלם לא נפתרה אוטומטית, אלא בתנאי לחץ חוץ-פוליטי פעיל מצד ברית המועצות.

ברית המועצות הייתה אחת המדינות הראשונות שהכירה בישראל, והשתמשה בהכרה זו ככלי לחץ פוליטי. הדיפלומטיה הסובייטית דרשה במפורש את העברת הנכסים המדיניים האימפריאליים לשעבר לברית המועצות כיורשת האימפריה הרוסית. עבור המדינה הישראלית הצעירה, שהייתה בבידוד בינלאומי ותלויה בתמיכה חיצונית, היה לכך משמעות מכרעת.

כתוצאה מכך, בשנים 1949–1951 הכירה ישראל בזכויות ברית המועצות על אובייקטים, שהיו עד 1917 רכוש מדינה של האימפריה הרוסית ונמצאו בגבולות מערב ירושלים. לאובייקטים אלה השתייכו מתחם החצר הרוסית (מגרש הרוסים), מבני בית החולים הרוסי לשעבר, וכן מבנים מנהליים וייצוגיים, שנבנו ונרשמו על שם האוצר המדיני. אובייקטים אלה לא היו שייכים לרכוש כנסייתי ולא היו שייכים לארגונים ציבוריים או דתיים.

הסדרת הנושא בוצעה בהחלטות מנהליות של ממשלת ישראל ורישום לאחר מכן במוסדות הקניין. הבסיס לכך היה הכרת ישראל בברית המועצות כמדינה יורשת של האימפריה הרוסית רק בחלק של רכוש מדינה, וכן הסכמים דיפלומטיים בין הצדדים. לא התקבל חוק מיוחד נפרד; האפקט המשפטי הושג באמצעות מכלול של פעולות ביצועיות והתחייבויות בינלאומיות.

מנגנון זה לא חל על אובייקטים, שהיו עד 1917 שייכים למיסיון הרוסי, למנזרים או למבנים ציבוריים, מכיוון שהם לא היו רכוש מדינה ולא נכללו בעקרון הירושה המדינית.

«עסקת התפוזים». רכישת מדינת ישראל של נכסים סובייטיים לשעבר במערב ירושלים (1964)

בשנת 1964 רכשה מדינת ישראל מברית המועצות חלק ניכר מהנכסים במערב ירושלים, שהוכרו בעבר כמדיניים של האימפריה הרוסית. העסקה הוסדרה במסגרת הסכם בין-מדינתי וקיבלה את השם הלא רשמי «עסקת התפוזים».

נושא הרכישה היו אך ורק אובייקטים, שהיו עד 1917 רכוש מדינה ונמצאו בשטח שהיה תחת שליטת ישראל. אלה כללו את המבנים העיקריים של מתחם החצר הרוסית (מגרש הרוסים), מבנים מנהליים ותשתיות נלוות, וכן מבני בית החולים הרוסי לשעבר. לאחר סיום העסקה הופסקה זכות הבעלות של ברית המועצות על אובייקטים אלה, והם עברו לבעלות מלאה של מדינת ישראל.

ההחלטה על הרכישה נבעה ממספר סיבות. הבעלות הפורמלית של ברית המועצות על אובייקטים גדולים במרכז ירושלים נחשבה על ידי ישראל כבעיה של ריבונות וביטחון פנימי. מבחינה משפטית, ישראל לא יכלה להלאים רכוש מדינה זר ללא השלכות בינלאומיות חמורות, ולכן הרכישה נבחרה כדרך חוקית להסדרת הסוגיה. בנוסף, ברית המועצות הייתה מעוניינת להמיר נכסים לא מנוצלים בחו”ל לפיצוי כלכלי, וישראל — לקבל שליטה מלאה על השטח לצורך מיקום מוסדות מדינה, משפטיים ועירוניים.

העסקה של 1964 לא חלה על אובייקטים שנמצאו במזרח ירושלים, לא נגעה לרכוש כנסייתי וציבורי ולא הייתה קשורה לאובייקטים, שהיו עד 1917 שייכים למיסיון הרוסי, למנזרים או לחברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית. חצר אלכסנדר לא נכללה בתהליך זה.

1967: החלת מערכת רישום הקרקעות הישראלית וקיבוע הבעלות של איפפו

לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 והקמת השליטה הישראלית על מזרח ירושלים, החילה ישראל על שטח זה את חוקיה האזרחיים והקנייניים. לראשונה לעיר העתיקה הוחלה מערכת רישום נכסים לאומית אחידה — מרשם הקרקעות הישראלי טאבו (לשכת רישום מקרקעין).

לפני כן בירושלים היו צורות רישום קרקע אחרות: רישומים עות’מאניים טאפו, וכן פרקטיקה מנדטורית וירדנית של שמירת רישומים אלה. עם זאת, אף אחת מהן לא היוותה מרשם מדינתי מודרני עם רישום חובה של הבעלים הנוכחי. הטאבו הישראלי, בניגוד למערכות הקודמות, מקבע את זכות הבעלות כעובדה משפטית המוכרת על ידי המדינה.

בעת הכללת אובייקטים ממזרח ירושלים בטאבו, ישראל לא ביצעה הלאמה, לא יצרה תארים חדשים ולא שינתה בעלים. הוחל עקרון שמירת הזכויות הקנייניות הקיימות (status quo / continuity of title): אם לאובייקט היה בעלים חוקי ולא הועבר, זכותו נשמרה והייתה כפופה לרישום במרשם.

חצר אלכסנדר נרשמה במרשם הקרקעות הישראלי (טאבו) עם ציון Orthodox Palestine Society (OPS) כבעלת השטח. הבסיס לכך היו מסמכי קניית מכירה עות’מאניים, כניסה חוקית של החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית שלפני המהפכה לבעלות, ניהול בפועל רציף של האובייקט על ידי מבנה מקומי לאחר 1917 והיעדר מעשה העברה כלשהו לטובת המדינה. האובייקט לא נרשם על שם מדינת ישראל ולא נחשב כרכוש מדינה.

כך, לאחר 1967, זכות הבעלות על חצר אלכסנדר נרשמה לראשונה באופן פורמלי במרשם מדינתי מודרני דווקא על שם OPS. לא מדובר ביצירת זכות חדשה, אלא בקיבוע מדינתי של תואר היסטורי קיים, מה שבחוק הישראלי מהווה אישור מלא של בעלות פרטית.

1967–1990: היעדר מחלוקות והתחלת תביעות רוסיות

מאז הכללת מזרח ירושלים במסגרת החוק של מדינת ישראל בשנת 1967 ועד תחילת שנות ה-90 שאלת הבעלות על חצר אלכסנדר לא עלתה ולא הועמדה בספק.

באותה תקופה ברית המועצות לא הצהירה על תביעות קנייניות על חצר אלכסנדר, מה שתאם את הוויתור שהצהירה עליו קודם לכן על ירושה על רכוש פרטי וכנסייתי בחו”ל של האימפריה הרוסית.

שנים 1991–1996: הצעדים המעשיים הראשונים של רוסיה

בשנים 1991–1992, לאחר התפרקות ברית המועצות, החלו הנציגויות הדיפלומטיות הרוסיות בישראל להעלות את שאלת הסטטוס של אובייקטים מסוימים של מה שנקרא «רכוש רוסי», כולל חצר אלכסנדר, במסגרת קשרים עבודה עם מוסדות ישראליים. פעולות אלה היו בלתי פורמליות וייעוציות ולא לווה בהגשת תביעות, הצהרות רשמיות על זכות קניין או ניסיונות לשנות את הרישום במרשם הקרקעות.

בשנים 1993–1996 שלחה הצד הרוסי למוסדות הישראליים בקשות מנהליות בבקשה להבהיר את הסטטוס המשפטי של האובייקט ואת האפשרות לרישום מחדש שלו. בתגובה ציינו המוסדות הרושמים הישראליים על קיומו של רישום קיים בטאבו, וכן על היעדר מסמכים קנייניים מתאימים, הנדרשים לשינוי המרשם. לא החלו הליכים פורמליים לבחינת הרישום.

באותה תקופה לא התקיימו הליכים משפטיים, לא התקבלו החלטות על העברה, ולא חלו שינויים במרשם הקרקעות. כל הפעולות הוגבלו להתכתבות וייעוץ ברמה בין-משרדית.

סוף שנות ה-90 — תחילת שנות ה-2000: מעבר לדרישות פורמליות

בסוף שנות ה-90 — תחילת שנות ה-2000 עברה הפדרציה הרוסית מייעוץ לפניות פורמליות למוסדות הישראליים בדרישה לבחון מחדש את הסטטוס של חצר אלכסנדר.

באותה תקופה החל הצד הרוסי להצהיר רשמית שהאובייקט הוא «רכוש רוסי», ולהתעקש על רישומו מחדש במרשמים המדינתיים של ישראל.

המוסדות הרושמים הישראליים סירבו לשנות את הרישום בטאבו, תוך הפניה ל:

• היעדר מסמכים קנייניים מתאימים;
• היעדר שרשרת תואר רציפה ומוכרת;
• קיומו של רישום קיים על שם נושא אחר.

לא התקבלו החלטות משפטיות בתקופה זו, והרישום במרשם הקרקעות נותר ללא שינוי.

שנים 2019–2022: החלטות מנהליות ובחינתן מחדש

בשנת 2019 בישראל החל תהליך מנהלי הקשור לשינוי הסטטוס של חצר אלכסנדר. בחינת השאלה התבצעה לא בהליך משפטי, אלא ברמת הרשות המבצעת והמוסדות הרושמים.

בדצמבר 2019, במסגרת תהליך זה, נעשה ניסיון לרישום מנהלי של זכויות הפדרציה הרוסית על האובייקט. פעולות אלה היו בעלות אופי פוליטי-מנהלתי והתרחשו על רקע משא ומתן בין ישראל לרוסיה בנושא האזרחית הישראלית נעמה יששכר, שנשפטה ברוסיה.

חשוב להדגיש שלא היה מדובר בהכרה משפטית בזכות קניין. פעולות הרישום בוצעו בדרך מנהלית, ללא בחינת השאלה של שרשרת תואר רציפה וללא ביטול הרישום הקיים במרשם הקרקעות, מה שיצר קוליזיה משפטית.

בשנת 2020 התקבלה במקביל החלטה מנהלית נפרדת על סיווג חצר אלכסנדר כ«מקום פולחן נוצרי», מה שהעביר את האובייקט למשטר משפטי מיוחד, אך לא היה מעשה העברת קניין ולא החליף את ההליך המשפטי.

בשנת 2022 ביטלו המוסדות הישראליים את ההחלטות המנהליות של 2019–2020, שעסקו בשינוי הסטטוס של האובייקט. הביטול בוצע בדרך מנהלית, על פי תוצאות בדיקה פנימית של חוקיות פעולות הרישום, ללא קבלת החלטה משפטית על מהות המחלוקת על הקניין.

במהלך הבדיקה נקבע ששינוי הסטטוס של חצר אלכסנדר בוצע:

• ללא בסיס משפטי מתאים;
• ללא החלטה משפטית;
• ללא אישור של שרשרת תואר רציפה ומוכרת של קניין.

לאחר ביטול ההחלטות המנהליות הוחזר הרישום במרשם הקרקעות למצב שהיה קיים לפני 2019.

שנת 2022 — ההווה: סטטוס-קוו והמתנה להחלטה

נכון לעכשיו, הסטטוס המשפטי של חצר אלכסנדר נותר בלתי מוגדר. האובייקט ממשיך להיות במצב סטטוס-קוו עד לקבלת החלטה סופית על ידי המוסדות המוסמכים של מדינת ישראל. התהליך לא הושלם: הצעדים הבאים תלויים במסקנות הוועדה הממשלתית הבין-משרדית ובפעולות משפטיות חדשות אפשריות.

בסופו של דבר, ההחלטה המרכזית נותרת בידי ממשלת ישראל, ולא בידי בית המשפט. בתי המשפט רק קיבעו את הסטטוס-קוו וציינו במפורש שהתשובה הסופית צריכה להיות מגובשת על ידי הוועדה הבין-משרדית ולאחר מכן מאושרת על ידי הרשות המבצעת. כך, השאלה חורגת הרבה מעבר למחלוקת רכושית פרטית והופכת למבחן ליכולת ממשלת ישראל לעמוד בלחץ חיצוני, מבלי להרוס את ההיגיון הפנימי של מדינת חוק.

האם בנימין נתניהו יוכל בסופו של דבר לשמור על האינטרסים של מדינת ישראל — לעמוד בפני דרישותיו המתמידות של פוטין — או שהמדינה תאשר את מחויבותה לעובדות היסטוריות-משפטיות, לחוק ולנהלים דמוקרטיים, יהפוך למדד לאיזה עקרון יהיה מכריע: “כדאיות פוליטית” או “שלטון החוק”.

אחרי הבחירה הזו והשלכותיה ממשיכים לעקוב בקפידה נאחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency.

תגובה ציבורית: עצומה על סיכונים לביטחון ישראל

על רקע המחלוקת המתמשכת סביב חצר אלכסנדר בישראל, נוצרה יוזמה ציבורית בצורת עצומה, שהועלתה על פלטפורמת עצומה תחת השם איום מרוסיה. מחברי הפנייה קוראים לממשלת ישראל לעצור כל צורה של העברת חצר אלכסנדר למבנים הקשורים לפדרציה הרוסית, ורואים בצעד כזה סיכון פוטנציאלי לביטחון הלאומי.

“להגן על ישראל מהאיום הרוסי: לעצור את העברת חצר אלכסנדר לתומכי חמאס”
«להגן על ישראל מהאיום הרוסי: לעצור את העברת חצר אלכסנדר לתומכי חמאס»

הנה היא (עברית) – https://www.atzuma.co.il/threatfromrussia

בטקסט העצומה מודגש שמדובר לא רק במחלוקת רכושית או היסטורית. לדעת היוזמים, העברה אפשרית של האובייקט עלולה להוביל ל”התקבעות מוסדית של נוכחות רוסית באזור רגיש בירושלים”, מה שנחשב כגורם להשפעה פוליטית וסמלית, החורגת מעבר לשימוש דתי.

מושם דגש נפרד על הסיכון לשימוש במבנים דתיים וציבוריים ככלי להשפעה חיצונית, כולל קידום “נרטיבים פוליטיים וקשרים לא פורמליים, שאינם תואמים את האינטרסים של ישראל”. מחברי העצומה מציינים שמנגנוני השפעה כאלה כבר יושמו על ידי רוסיה במדינות אחרות תחת כיסוי של מוסדות תרבותיים ודתיים.

בפנייה מודגש גם ההקשר הגיאופוליטי: “אינטראקציה פעילה של רוסיה עם מדינות ומבנים עוינים לישראל, כולל איראן והכוחות הקשורים אליה”. לאור זאת, העברת האובייקט בירושלים נתפסת כ”ערוץ פוטנציאלי ללחץ חיצוני“, ולא כמעשה משפטי נייטרלי.

לבסוף, המחברים רואים מסוכן את “התקדים של החלטה פוליטית תוך עקיפת הליך משפטי מלא“, מכיוון שלדבריהם הוא “מערער את האמון במוסדות המדינה ויוצר פגיעות ללחץ חיצוני עתידי על החלטות ישראליות”.

עם זאת, העצומה אינה מסמך משפטי ואין לה כוח מחייב. היא משקפת את עמדת חלק מהחברה הישראלית ומשמשת צורה של לחץ ציבורי על הרשות המבצעת, תוך השלמת ההקשר המשפטי והפוליטי סביב חצר אלכסנדר.

אם NAnews חשוב לכם ואתם רוצים לעזור לפרויקט להמשיך לפעול, להתפתח ולהישאר פתוח לכולם — תוכלו לתמוך בנו בדרך הנוחה לכם.

גם תמיכה קטנה עושה הבדל.

מה הדרך הנוחה ביותר לתמוך ב־NAnews?

למה התמיכה שלכם חשובה?

NAnews הוקמה כפרויקט עצמאי של אנשים המחוברים גם לישראל וגם לאוקראינה. אנחנו רוצים לדבר על האירועים שמתרחשים סביבנו בלי להתאים את העמדה המערכתית לאינטרסים של מפלגה פוליטית, גוף ממשלתי או נותן חסות חיצוני.

הגישה הזאת משפיעה גם על בחירת הנושאים שלנו. מעניין אותנו במיוחד החיבור בין ישראל לאוקראינה — אירועים, אנשים ותהליכים שלעתים נופלים בין סדרי היום התקשורתיים המרכזיים של שתי המדינות.

לא מעניינת אותנו רק הידיעה עצמה. חשוב לנו להבין מאיפה הגיע המידע, מה עומד מאחורי כותרת בולטת, איך אירועים שונים קשורים זה לזה ומה המשמעות שלהם עבור ישראל, אוקראינה ואנשים המחוברים לשתי המדינות.

לכן אנחנו מחפשים מקורות ראשוניים, משווים דיווחים, בודקים טענות שנויות במחלוקת ומשתדלים להפריד בצורה ברורה בין עובדה מבוססת, ניתוח ודעה.

על מה אנחנו כותבים?

📌 ישראל ואוקראינה — היחסים בין המדינות, פוליטיקה, חברה, כלכלה, תרבות ופרויקטים משותפים.
📌 המלחמה באוקראינה וביטחון ישראל — אירועים, החלטות ממשלה והשלכותיהן.
📌 ישראלים בעלי שורשים אוקראיניים — אנשים, יוזמות וסיפורים המחברים בין שתי המדינות.
📌 הקהילה היהודית באוקראינה — החיים כיום, היסטוריה, אנשים ופעילות הקהילות.
📌 היסטוריה — פרקים מורכבים ביחסים בין העמים והשפעת העבר על ההווה.
📌 אנשים — דמויות מישראל ומאוקראינה שהשאירו חותם בהיסטוריה המשותפת.
📌 דיסאינפורמציה ותעמולה — בדיקת הצהרות בולטות, מניפולציות, פייקים ומבצעי השפעה.

למה מיועדת התמיכה?

פרויקט חדשות הוא לא רק כתיבת טקסטים. כדי שכתבה תעלה לאתר ותגיע לקוראים דרושים תשתיות, שירותים טכניים, אבטחה, חיפוש מקורות, בדיקת מידע והפצת התוכן.

תמיכת הקוראים מאפשרת לנו להפנות יותר משאבים ל:

✔ הכנת כתבות — חיפוש נושאים ומקורות ראשוניים, בדיקת מידע וניתוח;
✔ תפעול האתר — שרתים, אחסון, גיבויים, עדכונים ותחזוקה טכנית;
✔ אבטחה — הגנת האתר, ניטור ושירותים נחוצים;
✔ גרסאות בשפות שונות — פרסום ברוסית, אוקראינית, עברית, צרפתית ואנגלית;
✔ הפצה — קידום פרסומים חשובים והגעה לקוראים חדשים;
✔ נראות במנועי חיפוש — פיתוח טכני ו־SEO כדי שניתן יהיה למצוא את הכתבות העצמאיות של NAnews במנועי חיפוש.

NAnews נשאר פתוח לכולם

אנחנו לא רוצים להפוך את הכתבות המרכזיות של NAnews לתוכן סגור הזמין רק לאחר תשלום. האפשרות לפתוח כתבה ולקרוא אותה לא צריכה להיות תלויה בשאלה אם קורא מסוים יכול לתמוך בפרויקט מבחינה כספית.

Patreon, PayPal, Bit, Buy Me a Coffee ו־USDT הם אמצעים וולונטריים לתמיכה ב־NAnews, ולא תשלום עבור גישה לפרסומים.

והעזרה לפרויקט אינה רק כסף. כשאתם קוראים את הכתבות שלנו, שולחים קישור לחברים, משתפים פרסום או מספרים לאחרים על NAnews — גם כך אתם עוזרים לפרויקט לגדול.

הכתבות האחרונות של NAnews

זו סיפור על להיטי פופ ששרדו עשרות פלייליסטים ועדיין עובדים באולם. וכן, כאן חשוב ההקשר של השנים האחרונות: חלק מהקהל מגיע לא רק בשביל נוסטלגיה.

אפישת הסיור: תאריכים, ערים, מקומות

חיפה — 30 באפריל 2026

חמישי, 20:00
קרית חיים, תיאטרון הצפון, רחוב ביילינסון 41

מחירים: 336–756 ₪

תל אביב — 2 במאי 2026

שבת, 20:00
אוניברסיטת תל אביב, אודיטוריום ‘סמולארש’, רחוב ד”ר ג’ורג’ וייס (שער 4)

מחירים: 356–856 ₪

אשדוד — 4 במאי 2026

שני, 20:00
מרכז האמנויות הבמה, רחוב דרך הארץ 1

מחירים: 336–756 ₪

כרטיסים – https://showman.co.il/e/vera-brejneva-2026/

איך עובר הערב

פתיחת דלתות: 19:00

תחילת הקונצרט: 20:00

משך: כ-100 דקות

פורמט: צליל חי

כללי גיל: אורחים מתחת לגיל 14 – רק בליווי מבוגרים.

נפרד מצוין דבר יומיומי, אבל בישראל הוא חשוב: עדיף לא לסמוך על ‘אספיק בדיוק בזמן’. הערב מתחיל לפי לוח זמנים, זרם הכניסה באולמות גדולים יכול להיות צפוף.

‘אהבה תציל את העולם’: מה יהיה על הבמה ולמה זה עובד

התקופה הזהובה של ‘וויה גרא’ – בלי הסברים מיותרים

וירה ברז’נבה – סולנית ההרכב הזהוב של להקת ‘וויה גרא’. זה נשמע כמו שורה מהודעה לעיתונות, אבל המשמעות ברורה: מדובר בשירים שהפכו עבור רבים ל’נקודת זמן’.

לא חייבים להיות מעריצים כדי לזכור את הפזמונים. האולם בדרך כלל עושה את השאר.

להיטים סולו – המקרה שבו ‘מכירים מהאקורדים הראשונים’

בתוכנית מופיעים הקומפוזיציות הסולו המפורסמות ביותר. המארגנים מתארים את הקונצרט כערב על רגשות, קרבה ומה שנראה פשוט עד שזה הופך למורכב.

בהרגשה של פורמט כזה, כאן לא מדובר ב’מופע מושלם לשם מופע’. יותר על קשר. הזמרת מחזיקה את האולם לא רק במוזיקה, אלא גם באופן שבו היא מדברת בין השירים – בשקט, בלי מרחק מופגן.

צליל חי ואפקט ‘פגישה אישית’

הביטוי ‘כל קונצרט הוא שיחה כנה עם הקהל’ בדרך כלל נראה פרסומי. אבל אצל ברז’נבה התזה הזו כבר מזמן מובנית בתדמית: הגשה רכה, שירים מובנים, אינטונציה אנושית.

וכאן מתאים פרט אחד, חשוב במיוחד לקהל שלנו: נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מציב את האפיש הזה לא רק כבידור לסוף השבוע. עבור רבים מהישראלים עם ניסיון אוקראיני, קונצרטים כאלה הם גם דרך לשמור על עצמם בנורמליות, כשהחדשות כל הזמן מושכות חזרה למלחמה.

בלתי יאומן, אבל עובדה: לפעמים אנשים באמת צריכים ערב שמבוסס על מחשבה פשוטה – העולם הזה יכול להינצל רק על ידי אהבה.

אחרי 2022: עזרה לאוקראינה ומעבר לשירים אוקראיניים

התנדבות, עבודה הומניטרית, פרויקטים צדקה

אחרי 24 בפברואר 2022, וירה ברז’נבה תפסה עמדה אנטי-מלחמתית ודיברה על המלחמה כטרגדיה לאוקראינה ולתושבים השלווים.

בהמשך היו פעולות קונקרטיות: עבודה התנדבותית במחסנים הומניטריים באירופה, השתתפות באיסוף עזרה, חיבור הקהל ליוזמות צדקה.

בקו הציבורי שלה בשנים האחרונות נשמעת באופן קבוע אותה מסגרת: לעזור לא ‘בתיאוריה’, אלא דרך מנגנונים מובנים ומוכחים – כסף, לוגיסטיקה, שותפויות, תמיכה ממוקדת.

חשוב גם דבר אחר: העמדה הזו נקראת כעימות ישיר עם מדיניות הקרמלין והקו של פוטין. גם כשלא מזכירים את השם בכל הודעה – המשמעות ברורה.

מה משתנה בתפיסת הקונצרט בישראל

לישראל הנושא הזה לא מופשט.

באולמות חיפה, תל אביב, אשדוד יושבים לעיתים קרובות אנשים עם חוויות שונות: מישהו הגיע מזמן, מישהו – אחרי 2022, מישהו פשוט גדל על השירים האלה ורוצה ערב בלי כובד.

ועדיין הרקע נוכח. הוא לא בהכרח נאמר מהבמה, אבל הוא משפיע על איך הקהל מגיב, איך מקשיבים, איך מוחאים כפיים אחרי הפסקה.

הפנייה לאוקראינית: דוגמאות שמזכירים בדרך כלל ראשונות

אחרי 2022, אצל ברז’נבה התחזקה באופן ניכר הקו האוקראיני – לא כהפגנת עמדה חד פעמית, אלא כשכבה יציבה בהוצאות ובתדמית הציבורית.

מה שמזכירים בדרך כלל כדוגמה:

‘וישיוונקה’ (דואט עם TAYANNA, 2022)
הטרק יצא כהוצאה אוקראינית ובמדיה האוקראינית/לייף סטייל תואר כעבודה עם מסגרת זהות חזקה (‘קוד האומה’ וכו’).

‘טאקי מי לודי’ (2023)
קומפוזיציה אוקראינית, סביבתה המדיה ציטטה בנפרד את דבריה על שינויים פנימיים ושלב חדש.

מיני-אלבום ‘דיאקויו’ (2023)
עובדת יציאת ההוצאה מתועדת בזרמים (כ-EP).

חשוב שזה לא ‘שיר אחד לסימון’: לפי ראיונות והגיון ההוצאות רואים שהכיוון האוקראיני הפך ליציב – חלק ממה שהיא מציגה את עצמה כיום.

יש גם עבודות אוקראיניות אחרות – המשמעות שלהן בדרך כלל אחת: השפה הופכת לחלק מהמציאות האישית והפוליטית, ולא רק שאלה של שוק.

על וירה ברז’נבה

וירה ברז’נבה (שם אמיתי – וירה ויקטורובנה גלושקה) נולדה ב-3 בפברואר 1982 בדנפרודזרז’ינסק (כיום קמנסקה, מחוז דנפרופטרובסק, אוקראינה). לפי לאום – אוקראינית, אזרחית אוקראינה.

קיבלה השכלה באוניברסיטת התחבורה הלאומית של דנפר. הקריירה המוזיקלית החלה בתחילת שנות ה-2000, וכבר ב-2003 הצטרפה להרכב להקת ‘וויה גרא’, שם הופיעה עד 2007. תקופה זו נחשבת לזמן ‘ההרכב הזהוב’ של הקבוצה.

מאז 2007 וירה מפתחת קריירת סולו. עובדת בז’אנר הפופ, מופיעה כזמרת, שחקנית ומנחת טלוויזיה. הכלי העיקרי – ווקאל. בשנים שונות שיתפה פעולה עם קונסטנטין מלדזה, פוטאפ, דן באלן, DJ סמאש, ארתור פירוז’קוב, מונאטיק ואמנים אחרים.

במקצועיות ידועה בשמות הבמה וירה ברז’נבה ו-VIRA. אחרי 2022 החלה להשתמש יותר בפורמט יצירתי אוקראיני.

זכתה בפרסים מדינתיים של אוקראינה, כולל עיטור הנסיכה אולגה מדרגה שלישית.

בשנים שונות הייתה נשואה למיכאיל קיפרמן וקונסטנטין מלדזה.

איך לקנות כרטיסים

כרטיסים – https://showman.co.il/e/vera-brejneva-2026/

מחבר: לב ורשבסקי

לאדם שגדל בברית המועצות או בעלייה ה’רוסית-סובייטית’ הגדולה לישראל, השפה האוקראינית נראית לעיתים קרובות מוכרת באופן מטעה. הקירילית כמעט זהה, חלק מהמילים מזוהות מיד, וכמות עצומה של אוקראינים מהדור המבוגר מבינים רוסית באופן חופשי ולעיתים קרובות מדברים בה ללא מבטא ניכר.

מכאן נעשה במשך עשרות שנים מסקנה פשוטה מדי: כלומר, אוקראינית היא כמעט רוסית, וההבדלים ביניהן אינם גדולים במיוחד. הבלשנות מראה תמונה אחרת. קרבת השפות, כמות אוצר המילים המשותף, דמיון הדקדוק, הכתב הזהה והיכולת האמיתית של שני אנשים מסוימים להבין זה את זה – אלו פרמטרים קשורים, אך בכל זאת שונים.

בדיוק מההבדל הזה כדאי להתחיל.

קרובים – כן. שפה אחת – לא

אוקראינית, בלארוסית ורוסית שייכות לשפות הסלאביות המזרחיות. הקרבה שלהן אמיתית ועמוקה, אך הבלשנות המודרנית רואה באוקראינית מערכת לשונית נפרדת עם הפונולוגיה, המורפולוגיה, המילון, הדיאלקטים והנורמה הספרותית שלה. ההתפתחות ההיסטורית של נורמה זו התרחשה משני צידי הגבולות המדיניים: במאה ה-19 – במחצית הראשונה של המאה ה-20, האדמות האוקראיניות חולקו בין האימפריה הרוסית והאוסטרית, ומאוחר יותר גם פולין, רומניה, צ’כוסלובקיה וברית המועצות; לכן היו מסורות מזרחיות ומערביות של סטנדרטיזציה, שהתקרבו עם הזמן.

כלומר, שתי הקיצוניות שגויות. אוקראינית אינה ‘רוסית מקולקלת’, אך גם אין סיבה להציג אותה כשפה כמעט לא קשורה לרוסית. האב הקדמון המשותף ומאות שנים של שכנות השאירו כמות עצומה של תכונות משותפות.

בזה האוקראינית היא רגילה לחלוטין. אנגלית וגרמנית – קרובות, צרפתית ואיטלקית – קרובות, שוודית ודנית – קרובות. מהקרבה לא נובע ששפה מודרנית אחת היא סוג של אחרת.

מה באמת אומרים 84%, 70%, 68% ו-62%

הערכה מצוטטת נרחבת, הקשורה לעבודות הבלשן האוקראיני קונסטנטין טישצ’נקו, נותנת את הרצף הבא של קרבה לקסיקלית לאוקראינית: בערך 84% מאוצר המילים המשותף עם בלארוסית, 70% עם פולנית, 68% עם סלובקית ו-62% עם רוסית. מספרים אלו משוחזרים גם בפרסומים אקדמיים מודרניים.

אבל ‘62%’ – זה לא מבחן להבנה יומיומית. זה לא אומר שאדם רוסי יבין בהכרח 62 מילים מתוך מאה שנאמרו על ידי אוקראיני. התוצאה תלויה במערכת אוצר המילים המושווה, בהגדרת המילים הקרובות, בהתחשבות בהשאלות, בדיאלקט ובשיטה עצמה; אפילו תיאורים אקדמיים מזהירים בנפרד שהאחוזים עשויים להשתנות בהתאם לאזור ולגוף.

לכן במיוחד לא מוצלח להפוך את המספרים הללו לסרגל אוניברסלי ולכתוב כאילו ‘אוקראינית ורוסית שונות בדיוק כמו צרפתית ופורטוגזית’. אחוזים שהתקבלו ממחקרים שונים למשפחות לשוניות שונות לא ניתן להניח באופן מכני זה על זה.

אבל בתוך שיטה אחת המספרים מראים דבר חשוב: לא ניתן לתאר את האוקראינית אך ורק כתוספת לרוסית. ההיסטוריה הלקסיקלית שלה קשורה קשר הדוק לבלארוסית, פולנית, סלובקית ושפות אחרות של מרכז-מזרח אירופה.

למה ‘місто’, ‘шукати’ ו’дякую’ חשובים יותר מאחוזים יבשים

זה קל יותר לראות במילים יומיומיות. האוקראינית місто – עיר; ליד הפולנית miasto והסלובקית mesto, בעוד שהרוסית משתמשת ב’город’. האוקראינית шукати דומה לבלארוסית шукаць ולפולנית szukać, הרוסית אומרת ‘искать’.

האוקראינית дякую מזוהה בקלות ליד הפולנית dziękuję והבלארוסית дзякуй. Праця נמצאת ליד הפולנית praca, בעוד שברוסית זה ‘работа’ או ‘труд’.

ואחרי כמה שניות המצב מתהפך. מים, יד, אח, אחות, אדמה, חורף ומספר עצום של מילים אחרות מראים מיד את המורשת הסלאבית המשותפת.

לכן אדם דובר רוסית יכול לקרוא משפט אוקראיני כמעט ללא מאמץ, ואז להיתקל בארבע מילים בלתי שקופות לחלוטין, ואת המשפט הבא להבין שוב. זה לא מוזר ולא הוכחה ל’קלקול’ של שפה אחת על ידי אחרת – כך שפות קרובות עצמאיות מתקשרות באופן נורמלי לחלוטין.

למה האוקראינית כל כך קרובה לבלארוסית ולפולנית

המפה המדינית המודרנית לא מסבירה היטב את ההיסטוריה של השפה. שטחים גדולים של אוקראינה הנוכחית היו במשך מאות שנים במרחב פוליטי ותרבותי משותף עם אדמות בלארוסיות ופולניות – בנסיכות הגדולה של ליטא וברפובליקה הפולנית-ליטאית; גליציה התפתחה מאוחר יותר במונרכיה ההבסבורגית.

אנשים סחרו, למדו, שירתו, התחתנו, עברו, והגבולות המדיניים לעיתים קרובות זזו סביבם. במקביל, השפות יצרו קשר לא רק דרך החצר והמנהלה, אלא בשוק, בסדנה, בכנסייה, בפונדק ובחצר השכנה.

כתוצאה מכך, האוקראינית יצרה קשר עם הפולנית והבלארוסית במשך מאות שנים, ובאזורים שונים – גם עם הגרמנית, ההונגרית, הרומנית, הטטרית של קרים, האידיש ושפות אחרות. זו הסיבה שהאוקראינית המודרנית לא ניתן לפרק לשתי קופסאות: ‘שלנו’ ו’רוסית’.

ההיסטוריה שלה הרבה יותר רב-שכבתית.

הקירילית יוצרת תחושת דמיון כמעט מוחלטת

הרוסית והאוקראינית נראות ויזואלית קרובות מאוד פשוט כי שתיהן משתמשות בקירילית. הפולנית כתובה בלטינית ולכן נתפסת פסיכולוגית כרחוקה יותר, אפילו כאשר מילה פולנית מסוימת מתבררת כקרובה יותר לאוקראינית מאשר המקבילה הרוסית שלה.

אבל האלפביתים של הרוסית והאוקראינית אינם זהים. באוקראינית יש і, ї, є, ґ, שאינם קיימים ברוסית המודרנית; ברוסית יש ы, э, ё, ъ, שאינם קיימים באלפבית האוקראיני.

גם האותיות המוכרות פועלות בצורה שונה. הг האוקראינית בדיבור סטנדרטי בדרך כלל מציינת את הצליל [ɦ], בעוד של [g] קיימת ґ. מערכות התנועות והעיצורים שונות, צורות המילים ושורה שלמה של הרגלים דקדוקיים; למשל, באוקראינית יש מקרה קריאה מלא – мамо, Олено, Андрію.

לכן האוקראינית הכתובה עבור דובר רוסית לעיתים קרובות מתבררת כקלה יותר מדיבור מהיר רגיל.

הפרדוקס העיקרי: למה האוקראינים מבינים רוסית טוב יותר מאשר הרוסים – אוקראינית

כאן הרושם היומיומי במיוחד סותר את מבנה השפה.

רוב האוקראינים מהדור הסובייטי והפוסט-סובייטי היו במגע עצום עם הרוסית: טלוויזיה, קולנוע, צבא, ספרים, השכלה גבוהה, עבודה, מוסדות כלל-איחודיים, משפחות מעורבות. אפילו אדם מבית דובר אוקראינית לחלוטין יכול היה לשמוע רוסית כמעט כל יום.

לכן הוא קיבל שליטה פסיבית בשפה השנייה, גם אם מעולם לא למד אותה במיוחד.

ספר הלימוד של Cambridge University Press מביא בדיוק את הדוגמה האוקראינית-רוסית, ומסביר את ההבנה ההדדית האסימטרית: רוב דוברי האוקראינית, בשל היכרות מתמדת עם הרוסית, מבינים אותה ללא בעיות רציניות, בעוד שהרוסי הממוצע, שלא נתקל הרבה באוקראינית, יכול להבין רק קטעים מסוימים מהדיבור האוקראיני.

לישראלי קל להבין את המכניקה הזו. עולה מקייב או מוסקבה אחרי עשרים שנה בישראל יכול להבין היטב גם רוסית וגם עברית; זה לא אומר דבר על קרבת הרוסית והעברית. זה אומר על הביוגרפיה של האדם.

לכן הטענה ‘כל האוקראינים שפגשתי הבינו רוסית’ מוכיחה רק דבר אחד: האוקראינים הללו ידעו רוסית.

למה הרוסית קיבלה באוקראינה יתרון כל כך גדול

גם את ההקשר ההיסטורי כאן אי אפשר להוציא.

באימפריה הרוסית, חוזר ואלוייב משנת 1863 הגביל ברצינות את הדפוס האוקראיני, במיוחד פרסומים דתיים ולימודיים. צו אֶמְס משנת 1876 הלך רחוק יותר: הגביל את הפרסום והייבוא של ספרים אוקראיניים, קריאות פומביות, הצגות תיאטרון וצורות אחרות של שימוש בשפה. מכון המחקר האוקראיני של הרווארד רואה בהיסטוריה של הגבלות אלו כחלק מרכזי מההיסטוריה של מעמד השפה האוקראינית.

לאחר המהפכה המדיניות השתנתה. בשנות ה-20 של המאה ה-20 האוקראיניזציה הרחיבה בחדות את מרחב החינוך, המדע והעיתונות האוקראיניים; מאוחר יותר הקורס הופסק, והרוסית קיבלה משקל רב יותר כשפת קריירה איחודית, צבא, תקשורת בין-אזורית וחלק ניכר מהתרבות ההמונית.

מכאן האסימטריה. לאוקראיני היה צורך לדעת רוסית הרבה יותר מאשר לתושב ה-RSFSR – אוקראינית.

סורז’יק: לא ‘שפה נחותה’, אלא תוצאה של מגע ממושך

מוצר נפרד של ההיסטוריה הזו הוא סורז’יק, כלומר צורות דיבור אוקראיניות-רוסיות מעורבות שונות. הוא אינו מערכת אחת קבועה: הסורז’יק של פולטבה, מחוז אודסה או משפחה מסוימת עשוי להיראות שונה.

מחקר קורפוס מודרני Russian Linguistics מראה שהסורז’יק משמש מיליוני אנשים ואינו בהכרח אוסף כאוטי של מילים אקראיות. באזורים מסוימים החוקרים רואים העדפות יציבות וסימנים לייצוב הדיבור המעורב.

לישראל הדוגמה שוב נמצאת ממש סביבנו. הדיבור הרוסי של עולים מזמן ספג ‘מזגן’, ‘קופת חולים’, ‘ביטוח’, ‘עירייה’, ‘תעודת זהות’, ומשורשי עברית נעשים באופן קבוע פעלים וסיומות רוסיים.

קיומה של תערובת כזו לא הופכת את הרוסית והעברית לשפה אחת. עם האוקראינית והרוסית פועל אותו עיקרון.

ב-נאנובוסטי כבר ניתחנו בנפרד מדוע הרוסית ההיסטורית של יהודי אוקראינה אינה שווה לזהות רוסית. ‘יהודי אוקראינה דיברו היסטורית רוסית. המלחמה משנה זאת’

וכאן מופיעה האידיש

אם מסתכלים על האוקראינית רק דרך הרוסית, מאבדים חלק עצום מההיסטוריה האמיתית שלה. במשך כמה מאות שנים לצד האוקראינית בשטחי אוקראינה הנוכחית התקיימה עוד שפה יומיומית המונית – אידיש.

לחלק מהקהל הישראלי כאן יש צורך להבהיר את המובן מאליו: אידיש ועברית אינן שתי גרסאות של אותה שפה. עברית שייכת לשפות השמיות, אידיש – לגרמניות. אידיש נוצרה על בסיס גרמני, מכילה רכיב עברי-ארמי גדול ונכתבת בכתב עברי, ובמזרח אירופה ספגה שכבה סלאבית חזקה.

לפני השואה של יהדות אירופה, האידיש הייתה בשטחי אוקראינה לא ‘שפה איפשהו ליד’, אלא שפת המשפחה, המסחר, העיתונות, הספרות, התיאטרון, החיים הדתיים והעירוניים. זו הסיבה שאחת הדיונים האוקראיניים האחרונים קיבלה שם שנראה במבט ראשון פרובוקטיבי, אך מובן היסטורית – ‘אידיש כשפה אוקראינית’: לא במובן הגנאלוגי, כמובן, אלא במובן של שפה מושרשת עמוק באדמת אוקראינה. על הדיון בארסנל הספרים נאנובוסטי כתבו בנפרד.

לאחרונה חזרנו לנושא הזה ובמאמר גדול ‘אידיש – שפה מושרשת באדמת אוקראינה’, שבו החוקרת טטיאנה נפיופנקו מסבירה מדוע ההיסטוריה האוקראינית של האידיש לא ניתן לצמצם לנוסטלגיה מוזיאלית.

כמה האוקראינית באמת שינתה את האידיש

כאן ההשפעה הייתה הרבה יותר עמוקה מכמה מילים מושאלות.

פרופסור האוניברסיטה העברית בירושלים וולף מוסקוביץ’ כותב שהקשר האוקראיני-אידיש נמשך כ-500 שנה והשאיר חותם בפונולוגיה, מורפולוגיה, תחביר, מילון ופרזיולוגיה של האידיש. לפי נתוניו, בסוף המאה ה-19 בשטחים האתנוגרפיים האוקראיניים חיו כ-30% מיהדות העולם; במערב ובאוקראינה הימנית יהודים היוו חלק ניכר מהאוכלוסייה, ובערים ועיירות מסוימות – רוב יחסי.

הוא מביא גם מדד כמעט מעבדתי של היקף הקשר. המילון האידיש הראשון באימפריה הרוסית, שפורסם על ידי שייה-מורדכה ליפשיץ בז’יטומיר בשנת 1876, הכיל 280 השאלות אוקראיניות; הרשימה שהורכבה על ידי ק. פ. לוברסקי באודסה בשנת 1927 כללה כבר כ-500, ומוסקוביץ’ מדגיש שהכמות האמיתית הייתה גבוהה יותר.

באידיש הדרום-מזרחית, או האוקראינית, ההשפעה האוקראינית חדרה אפילו לדקדוק. Encyclopedia of Ukraine מביאה דוגמה מאוד מוחשית עם צורת הפועל – כלומר ההבדל בין התהליך עצמו לפעולה שהושלמה. באוקראינית זו קטגוריה בסיסית: באופן מותנה писати — написати, ‘לכתוב — לכתוב’. באידיש תחת השפעה סלאבית הופיעה ניגודיות דומה: ikh hob geshribn – ‘כתבתי / אני כתבתי’ ו-ikh hob ongeshribn – כבר עם גוון של השלמה: ‘סיימתי לכתוב, השלמתי את הכתיבה’. עבור הבסיס הגרמני התיכון של האידיש, מודל כזה לא היה מקורי – הוא נוצר בסביבה הסלאבית של מזרח אירופה.

באופן דומה, באידיש החלו לפעול באופן פעיל תחיליות, המשנות את האופן או התוצאה של הפעולה. Jewish Languages Project מציין בנפרד את התחילית tse- כדוגמה למערכת צורת הפועל, שנוצרה מבחינה סמנטית תחת השפעה סלאבית חזקה. העיקרון עצמו מאוד מוכר לאדם דובר אוקראינית: התחילית לא רק יוצרת מילה חדשה, אלא מבהירה, האם הפעולה התחילה, נמשכה, חזרה על עצמה או הושלמה.

ההשפעה האוקראינית ניכרת גם במילים שירותיות. באידיש האוקראינית התקבעו צורות כמו i… i – ‘ו… ו / כמו… כך גם’, take – ‘באמת, בדיוק כך’, nu – אותו ‘נו’, שהפך לאחת החלקיקים המזוהים ביותר של האידיש המזרח אירופית. Encyclopedia of Ukraine מקשרת ישירות את חדירתם של רבים מהחיבורים, המקדימים והתארים הללו לסביבה הלשונית האוקראינית.

יש גם דוגמה פונולוגית. באידיש המזרחי פועל הקוליות הרגרסיבית של העיצורים האופיינית לשפות הסלאביות: הצליל יכול להשתנות תחת השפעת העיצור הקולי הבא אחריו. Jewish Languages Project מביא את הצורה fus + benkl → fu[z]benkl: ה-s האטום לפני ה-b הקולי הופך ל-z. עבור אדם המכיר את הפונולוגיה האוקראינית או הסלאבית האחרת, המנגנון עצמו מוכר לחלוטין.

עוד יותר ניכרת ההשפעה ביצירת המילים. באידיש נכנס הסופית הסלאבית -nik: למשל, nudnik – ‘נודניק, אדם מעצבן’, מ-nudne – ‘משעמם, נודניק’. התקבלו גם הקטנות -ke ו--tshik. ההרגל האוקראיני ליצור הקטנות רגשיות השפיע אפילו על שמות יהודיים: Encyclopedia of Ukraine מביאה Moyshenyu ו-Khayimke – הקטנות ממושה וחיים.

שכבה נפרדת – פעלים, המציינים אופן פעולה מאוד ספציפי. באידיש הושאלו צורות סלאביות כמו shushken – ‘ללחוש’, kvitshen – ‘לצרוח, לצעוק בקול רם’, mlien – ‘להתייסר, לרתוח לאט’. יתרה מכך, הפעלים הללו לא רק נכנסו למילון, אלא יצרו באידיש מחלקה מורפולוגית נפרדת.

אותו דבר קרה עם מונחים קרובים. באידיש המזרחי התקבעו zeyde – ‘סבא’, bobe – ‘סבתא’, plemenik – ‘אחיין’. Encyclopedia of Ukraine מביאה בנפרד את zayde כמילה הקשורה לאוקראינית дід, וכן השאלות אוקראיניות כמו khrayn – ‘חזרת’ ו-nudnik, הקשורה לאוקראינית נודני.

לכן הביטוי ‘האוקראינית השפיעה על האידיש’ כאן לא ניתן להבין כעשרה מילים שהובאו מהשוק. הקשר נגע בהגייה, צורת הפועל, תחיליות, יצירת מילים, צורות הקטנה, מילים שירותיות ומחלקות שלמות של פעלים. החוקר וולף מוסקוביץ’ מדבר על השפעת האוקראינית על כל רמות האידיש – מהפונולוגיה ועד התחביר והפרזיולוגיה.

כלומר, האידיש של יהודי מברדיצ’ב, אומן, ז’יטומיר או פודוליה הייתה שפה גרמנית – אך שפה גרמנית שחיה כמה דורות בתוך סביבה קולית ודקדוקית סלאבית.

‘מזינקה’, ‘-ניק’ והעקבות האוקראיניות שנסעו לאמריקה ולישראל

יש דוגמאות חיות במיוחד. mezinke / mezinik האידישית, המציינת את הילד הצעיר במשפחה, בדרך כלל מקושרת לאוקראינית מיזינץ – אצבע קטנה, ובהשאלה הקטן ביותר. מאוחר יותר mezinke התקבע גם בשם המנהג האשכנזי בחתונה.

דרך הסביבה הסלאבית האידיש אימצה מודלים פרודוקטיביים של יצירת מילים כמו -nik, הקטנות -ke, -tshik, וכן שכבה גדולה של פעלים סלאביים. Jewish Languages Project מביא בין השאלות כאלה פעלים עם משמעויות ‘ללחוש’, ‘לצעוק’, ‘לרתוח לאט’.

זה ניואנס חשוב: לא כל סלאביזם באידיש ניתן להכריז בביטחון כאוקראיני. האוקראינית, הפולנית והבלארוסית היו במגע זו עם זו במשך מאות שנים, ולכן עבור חלק מהמילים לא ניתן לקבוע תורם יחיד מדויק.

אבל קיומו של מרחב דיאלקטי אוקראיני של האידיש והיקף ההשפעה האוקראינית אינם מעוררים ספקות.

ומה האידיש נתנה לאוקראינית

התנועה ההפוכה הייתה גם היא ניכרת.

מוסקוביץ’ כותב על השאלות אידישיות רבות וקלקות בדיאלקטים האזוריים האוקראיניים ובסוציולקטים העירוניים. חומר עשיר במיוחד נשמר בגליציה, בוקובינה, פודוליה, ווהלין, אודסה ושטחים אחרים של שכנות אוקראינית-יהודית אינטנסיבית.

בדיבור האוקראיני היומיומי התקבעו מילים הקשורות למסחר, מלאכה, חיי עיר ודיבור רגשי. בין הדוגמאות הנדונות לעיתים קרובות – ґешефт, ґвалт, צימס, שבת, מחלול, חוכמה וצורות אחרות.

אבל האטימולוגיה כאן דורשת זהירות. מילה אחת יכולה הייתה להיות בעלת שורש עברי קדום, להיכנס לאידיש, לקבל הגייה אשכנזית, ואז לעבור דרך הדיבור העירוני הפולני או האוקראיני. אחרת יכולה הייתה להיות גרמנית במקורה, אך להיכנס לאוקראינית דווקא דרך האידיש.

לכן הביטוי ‘מילה יהודית’ כמעט תמיד גס מדי. ההיסטוריה של מילה מסוימת לעיתים מזכירה את מסלול המשפחה דרך חמש גבולות.

העברית בסיפור הזה תופסת מקום אחר

עם העברית התמונה שונה באופן עקרוני. ‘אוקראינית מובה. אנציקלופדיה’ מציינת כי השאלות ישירות מעברית קדומה לאוקראינית מתועדות יחסית מעט; הדרך העתיקה לעיתים קרובות נראתה כמו עברית קדומה → יוונית → סלאבית עתיקה → אוקראינית, ושכבה מאוחרת יותר חלקית עברה דרך האידיש.

לכן האוקראיניות אמין, הללויה, משיח, שטן, שרף, כרוב, מן, עדן יש להן בסופו של דבר מקור עברי קדום, אך זה לא עקב שיחה יומיומית של איכר אוקראיני עם שכן שדיבר עברית. זה בראש ובראשונה דרך הכתיבה המקראית והכנסייתית.

שכבה אחרת כבר קשורה יותר לחיים היהודיים: כשר, מצה, רב, תורה, חדר, מלמד, שמש ואוצר מילים דומה. חלק מהמילים הללו הגיעו דרך האידיש.

דוגמה טובה – שבת: המילונים הלשוניים האוקראיניים מביאים אותה ישירות כהשאלה דרך האידיש ממקור עברי קדום. מתקבלת שרשרת עברית → אידיש → אוקראינית.

ובזמן החדש כבר מופיעה שכבה ישראלית ישירה – קיבוץ, כנסת ומילים אחרות הקשורות למדינת ישראל המודרנית.

האם האוקראינית השפיעה על העברית המודרנית

כאן צריך לא להפריז. ההשפעה הישירה של האוקראינית על העברית הישראלית המודרנית אינה ניתנת להשוואה להשפעתה על האידיש האוקראינית.

הסיבה פשוטה. במשך רוב ההיסטוריה של הקהילות האשכנזיות במזרח אירופה, העברית הייתה בראש ובראשונה שפת הטקסט הדתי, הלימוד, הכתיבה וחלק מהחיים האינטלקטואליים; השפה המשפחתית היומיומית הייתה האידיש.

לכן ההשפעה האוקראינית נכנסה תחילה לאידיש. לאחר מכן הפונולוגיה האידישית האזורית השפיעה על ההגייה האשכנזית של העברית, וכבר יחד עם נושאי המסורות הללו חלק מהרגלי הדיבור הועברו לפלסטינה ולישראל.

הכי מדויק כאן לומר לא ‘האוקראינית שינתה את העברית’, אלא על שרשרת סביבה אוקראינית → אידיש אוקראיני → הגייה אשכנזית אזורית של העברית → מטען לשוני של חלק מנושאי העברית המודרנית.

כך בדיוק ההיסטוריה הלשונית האמיתית בדרך כלל עובדת: לא בקו ישר, אלא דרך אנשים.

מכתב קייב: כאשר העברית שומרת על ההיסטוריה של טופונימה אוקראינית

ועכשיו ההיסטוריה פונה באופן בלתי צפוי לחלוטין. מסמכים עבריים חשובים לא רק כי הם נתנו לאוקראינית מילים נפרדות: הם הפכו למקור לחקר ההיסטוריה של המרחב הלשוני האוקראיני עצמו.

Encyclopedia of Ukraine מציינת כי מכתב ההמלצה של הקהילה היהודית בקייב במחצית הראשונה של המאה ה-10 מכיל את התיעוד הידוע הראשון של שם קייב. מאוחר יותר, במיוחד מהמאה ה-16-17, תגובות רבניות וכרוניקות יהודיות תיעדו יותר ויותר שמות גיאוגרפיים אוקראיניים, אם כי השימוש בכתב עברי ללא סימון מלא של תנועות מגביל את האפשרויות לשחזור פונולוגי מדויק.

נאנובוסטי סיפרו בפירוט על מסמך זה במאמר נפרד על ‘מכתב קייב’. הוא התגלה על ידי נורמן גולב בין חומרי גניזת קהיר; המסמך מקושר לקהילה היהודית בקייב מהמאה ה-10, ושם העיר נמסר בכתב עברי. ‘מכתב קייב’ מהמאה ה-10 והקהילה היהודית הקדומה של קייב

זהו דוגמה מצוינת עד כמה חסר טעם להפריד את ההיסטוריה של אוקראינה וההיסטוריה היהודית לשתי מדפים הרמטיים. לפעמים אחד העקבות הקדומים ביותר של עיר אוקראינית נשמר ממש בתוך טקסט יהודי.

סמבאטאס: שם עתיק נוסף של קייב והשערה זהירה

יש גם עלילה מעניינת נוספת. בטרקטט הביזנטי של קונסטנטין השביעי פורפירוגנטוס ‘על ניהול האימפריה’ מהמאה ה-10 מופיע ליד קייב השם סמבאטאס.

מקור השם הזה נותר נושא לדיונים. אחת ההשערות מקשרת אותו לנהר האגדי היהודי סמבטיון – נהר המופיע במסורת היהודית; לא ניתן לראות בקשר כזה אטימולוגיה מוכחת ומקובלת.

נאנובוסטי ניתחו בנפרד בדיוק את הגרסה היהודית הזו והטיעונים סביבה. סמבאטאס, קייב והקשר האפשרי לנהר סמבטיון

לנושא שלנו העלילה הזו חשובה לא כסנסציה על ‘מקור יהודי לקייב’, אלא כתזכורת: קייב מהמאה ה-10 הייתה ברשת בינלאומית, מסחרית ולשונית הרבה יותר מורכבת ממה שלעיתים מציג הדמיון הלאומי המודרני.

למה יהודי אוקראינה אז עברו בהמוניהם לרוסית

אם אוקראינית ויידיש היו בקשר כה הדוק במשך מאות שנים, עולה שאלה הגיונית: מדוע במאה ה-20 חלק עצום מיהודי אוקראינה הפך דובר רוסית?

התשובה קשורה להיררכיה החברתית והפוליטית של השפות. באימפריה הרוסית, ולאחר מכן בברית המועצות, הרוסית פתחה גישה לחינוך הממשלתי, לקריירה עירונית, לאוניברסיטה ולסביבה תרבותית רחבה. עבור משפחות יהודיות רבות המעבר נראה כמו מודרניזציה חברתית: מיידיש לרוסית.

לאחר השואה, הרדיפות הסובייטיות נגד התרבות היהודית, סגירת המוסדות היידישיים והעירוניות הנוספת, התהליך הזה הואץ בחדות. באוקראינה הסובייטית יידיש איבדה בהדרגה את הסביבה היומיומית, בעוד הרוסית התחזקה.

זו הסיבה לכך שיהודי אוקראיני דובר רוסית בסוף המאה ה-20 הוא תופעה רגילה לחלוטין. אבל שפתו אינה מבטלת את המוצא האוקראיני של המשפחה, ולא את השכבה היידישית המוקדמת יותר.

ב-נאנובוסטי הסיפור הזה מתואר בפירוט, למשל, בחומר על ה-הגדה של פסח הראשונה בשפה האוקראינית, שם המעבר מרוסית לאינטראקציה לשונית אוקראינית-יהודית ישירה הופך כבר לחלק מהתרבות המודרנית. הגדה של פסח הראשונה בשפה האוקראינית

היום הקשר הישן הפך ישיר

הדבר המעניין ביותר קורה עכשיו. פעם אוקראינית ועברית עתיקה נפגשו לעיתים קרובות יותר דרך יוונית, סלאבית כנסייתית ויידיש; היום אוקראינית ועברית מודרנית נפגשות ישירות יותר ויותר.

בשנת 2026 יצא באוקראינה ספר לימוד מלא בשפה האוקראינית «דבניוורייסקה מובה» מאת דמיטרי צולין — דקדוק וסינטקס של שפת התנ”ך, תרגילים ומילון עברי-אוקראיני עתיק. «שפה עברית עתיקה»: ספר לימוד באוקראינית

בישראל פרויקט «נמלה נְמָלָה» כבר בונה תנועה ישירה לשני הכיוונים — מתרגם ספרות אוקראינית לעברית ועברית לאוקראינית. פרויקט «נמלה נְמָלָה»

במסגרת אותו תהליך תרבותי הופיעה קלאסיקה אוקראינית בעברית, כולל סקורודה, ובישראל יצא הכרך הראשון של «אנתולוגיה של שירה אוקראינית: מסקורודה ועד פרנקו». קלאסיקה אוקראינית בעברית: סקורודה אנתולוגיה של שירה אוקראינית בעברית

כלומר, המתווך בדמות הרוסית כאן כבר לא הכרחי. טקסט אוקראיני יכול לעבור ישירות לעברית, והישראלי — ישירות לאוקראינית.

יידיש גם חוזרת — עכשיו דרך תרגום

במקביל מתרחש חזרה אחרת. בקייב בשנת 2025 הוצגו שבעה ספרים, שתורגמו לראשונה מיידיש לאוקראינית; זה כבר לא ערבוב שפות יומיומי של שטעטל ישן, אלא עבודה מודעת עם שכבה תרבותית כמעט אבודה. שבעה ספרים, שתורגמו לראשונה מיידיש לאוקראינית

פרויקט UkraYiddish הלך דרך המוזיקה: שירים עממיים אוקראיניים מתורגמים ליידיש, ויידישיים — לאוקראינית. פרויקט UkraYiddish

בקייב הקולקטיב «בואו נשיר» מבצע שירים ביידיש ובעברית, כאשר חלק מהמשתתפים כלל אינם מגיעים ממשפחות יהודיות. השפה כאן כבר לא רק נורשת — בוחרים בה ולומדים אותה. סטודנטים קייביים שרים ביידיש ובעברית

וכאן עבור הקוראים נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency הסיפור מפסיק להיות אקזוטיקה פילולוגית: מגע לשוני, שהתרחש במשך כמה מאות שנים במקרה — כי אנשים חיו ברחוב אחד, — היום הופך לפרויקט תרבותי מודע.

מבוצ’אץ’ לספרות הישראלית

יש גם קו אנושי של הסיפור הזה.

בוצ’אץ’ — עיר בשטח אוקראינה המודרנית, שבה נפגשו המסורת היהודית האוקראינית, הפולנית, היידיש והעברית, — נתנה לעולם את שמואל יוסף עגנון, זוכה פרס נובל לעתיד ואחד מהכותבים הגדולים ביותר בספרות העברית. שמואל עגנון: מבוצ’אץ’ לפרס נובל

היום הספר «איי הזיכרון» מחבר את בוצ’אץ’ כבר בשלוש שפות — אוקראינית, אנגלית ועברית. «איי הזיכרון»: בוצ’אץ’, אוקראינה וישראל

חיים הזז, שנולד במחוז קייב וגדל בין דיבור יידיש, רוסית ואוקראינית, הפך לאחד מהכותבים החשובים ביותר בעברית ולזוכה הראשון בפרס ישראל לספרות. חיים הזז: מהפולסיה האוקראינית לספרות הישראלית

ושאול צ’רניחובסקי, שנולד בשטח מחוז זפוריז’יה הנוכחי, הפך לאחד מהקלאסיקנים של השירה העברית החדשה — היום כל ישראלי מכיר את דיוקנו על שטר של 50 שקל. שאול צ’רניחובסקי והעקבות האוקראיניים על 50 שקל

זה לא אומר שהספרות העברית המודרנית היא “אוקראינית”. זה אומר משהו אחר: חלק מיוצריה התגבשו בסביבה רב-לשונית מזרח-אירופית, שבה הדיבור האוקראיני היה אחד מהמרכיבים של העולם הקולי היומיומי.

לאחר 2022 מאזן השפות באוקראינה משתנה שוב

הדו-לשוניות האוקראינית-רוסית לא נעלמה מיד, אבל הפרופורציות השתנו באופן ניכר.

לפי סקר של המכון הבינלאומי לסוציולוגיה בקייב, שנערך בין 7 במאי ל-3 ביוני 2026 בקרב 1000 אזרחים בגירים בשטח שבשליטת אוקראינה, 62% דיווחו שהם מדברים בבית בעיקר או אך ורק באוקראינית, 23% משתמשים באוקראינית וברוסית, 14% — בעיקר או אך ורק ברוסית. המדגם לא כלל תושבים של שטחים מחוץ לשליטת הממשלה ואזרחים שיצאו לחו”ל לאחר 24 בפברואר 2022, ולכן לא ניתן להחיל את המספרים האלה על כל האוקראינים בעולם.

כלומר, הרוסית באוקראינה נשארת שפה יומיומית חיה של מיליוני אנשים. במקביל האוקראינית הרחיבה באופן משמעותי את מרחב השימוש הביתי והציבורי.

וזה חשוב לא לבלבל עם השאלה על מוצא שתי השפות. התפוצה הסוציולוגית של השפה והסטטוס הגנאלוגי שלה — הם דברים שונים.

מה אומר החוק האוקראיני — ומה הקשר ליידיש ולעברית

סעיף 10 לחוקת אוקראינה קובע את האוקראינית כשפה הרשמית ובמקביל מדבר על הבטחות לפיתוח חופשי, שימוש והגנה על שפות של מיעוטים לאומיים. החוק משנת 2019 מסדיר בעיקר את התחום הציבורי ומציין במפורש שפעולתו לא חלה על תקשורת פרטית וטקסים דתיים.

ב-13 ביוני 2026 נכנס לתוקף החוק מס’ 4699-IX, שעדכן את יישום האמנה האירופית לשפות אזוריות או מיעוטים. ברשימה נמצאות כעת, בין היתר, בלארוסית, בולגרית, גגאוזית, טטרית-קרים, פולנית, רומנית, סלובקית — וגם במיוחד חשובות לנושא שלנו עברית ויידיש; השפה הרוסית אינה ברשימה זו.

ההיסטוריה של הכללת העברית והיידיש נאנובוסטי ניתחו כבר בשלב הצעת החוק. «עברית ויידיש יהפכו לשפות מוגנות באוקראינה»

עבור הבלשנות זה לא משנה את מוצא השפות, אבל עבור ההיסטוריה התרבותית זה סמלי: שתי שפות יהודיות, שאחת מהן הייתה במשך מאות שנים שפת היומיום של ערים ועיירות אוקראיניות, היום מוכרות משפטית כחלק מהמגוון הלשוני ההיסטורי של המדינה.

אז מה באמת נמצא בין אוקראינית לרוסית

לא תהום — ולא זהות.

אוקראינית ורוסית קרובות משפחה. יש להן שכבה סלאבית משותפת עצומה, קטגוריות דקדוקיות דומות והמון מילים שקופות זו לזו.

אבל האוקראינית התפתחה במשך מאות שנים בדרכה שלה. הלקסיקון שלה קשור במיוחד לבלארוסית ולפולנית; באזורים שונים היא אינטראקציה עם רומנית, הונגרית, גרמנית, שפות טורקיות. וכמה מאות שנים של שכנות יומיומית עם יהודים יצרו שכבה נוספת — אוקראינית-יידישית, עמוקה בהרבה ממה שהקורא המודרני בדרך כלל מדמיין.

כאן מתבררת החלק המעניין ביותר של כל הסיפור.

הרוסית השפיעה רבות על הביוגרפיה הלשונית של האוקראינים. הפולנית והבלארוסית — על המבנה ההיסטורי של הלקסיקון האוקראיני. היידיש ספגה מילים, מודלים ואינטונציות אוקראיניות, תוך שהיא מעניקה לאוקראינית חלק מהלקסיקון העירוני והיהודי שלה. העברית השפיעה בעיקר דרך כתיבה דתית ויידיש, שמרה על עדויות טופונימיות אוקראיניות מוקדמות, והיום כבר נפגשת ישירות עם האוקראינית בתרגומים, ספרי לימוד וחיי הספרות הישראלית.

לכן ארבעה מספרים — 84, 70, 68 ו-62 — מעניינים לא כתחרות: מי “קרוב” יותר לאוקראינית.

הם גורמים לראות מפה אחרת.

במפה זו האוקראינית אינה נמצאת בפריפריה של השפה הרוסית, אלא בתוך מרחב היסטורי גדול בין הסלאבים המזרחיים והמערביים, מרכז אירופה ומזרח אירופה היהודית. כאן עומדים זה לצד זה בלארוסית ופולנית, רוסית וסלובקית, יידיש אוקראינית של ברדיצ’ב וצ’רנוביץ, טקסט עברי עתיק של מכתב קייב ועברית מודרנית של תל אביב.

ואולי, דווקא מישראל זה קל במיוחד להבין. כאן אדם יכול לדבר עם הוריו ברוסית, עם ילדיו בעברית, לזכור כמה מילים ביידיש מסבתא והיום לקרוא חדשות אוקראיניות. השפות האלה לא הופכות בגלל זה לאחת.

הן פשוט מספרות את סיפורו של האדם.

כך גם האוקראינית: זה שמיליוני אוקראינים יודעים רוסית, לא הופך את האוקראינית לסוג של רוסית. וזה שבאוקראינית וביידיש, באוקראינית ובעברית נשמרו עקבות זו של זו, לא מוחק את הגבולות בין השפות — להפך, מראה כמה זמן נושאי השפות חיו בהיסטוריה משותפת.

“זיכרון בהיר למקסים בוליגין.
זוכרים. מכבדים. לא נשכח.
ברוך דיין האמת – ברוך השופט הצודק“, – מאת פדרציית הקהילות היהודיות של אוקראינה.

ב-20 בינואר 2026 בז’יטומיר התקיים אירוע זיכרון, שהוקדש לפתיחת לוח זיכרון למקסים בוליגין — בוגר בית הספר הפרטי “אור אבנר!, שנהרג ב-10 ביוני 2024, בהגנה על אוקראינה. בטקס השתתפו הורים, קרובי משפחה, תלמידים, מורים ונציגי הקהילה היהודית בעיר.

מקסים בוליגין היה חייל בכוחות המזוינים של אוקראינה, מתנדב שהחליט להגן על המדינה מהחודשים הראשונים של המלחמה המלאה. לוח הזיכרון, שהותקן על קירות בית הספר שבו למד, הפך לסמל של כבוד והכרת תודה מצד הקהילה והמוסד החינוכי, וכן תזכורת למחיר שאוקראינה משלמת עבור חירות ועצמאות.

טקס זיכרון בבית הספר שבו למד

פתיחת לוח הזיכרון התקיימה באווירה מרוסנת וממוקדת. עבור בית הספר “אור אבנר” האירוע הזה הוא בעל משמעות מיוחדת: מקסים לא היה גיבור מופשט, אלא תלמיד של בית הספר הזה, בוגר שזכרו היטב כאן.

במהלך האירוע נשמעו דברים על דרכו בחיים, אופיו, בחירתו ואומץ ליבו. הנוכחים כיבדו את זכרו של מקסים בדקת דומייה. עבור תלמידי בית הספר, הטקס היה רגע חשוב של הבנה שהמלחמה אינה חדשות רחוקות, אלא מציאות שנוגעת לסביבתם, לעירם ולבית ספרם.

עמדת הקהילה הרשמית

על האירוע דיווחו גם נציגי הקהילה היהודית של אוקראינה. בהודעה שפורסמה נאמר:

פדרציית הקהילות היהודיות של אוקראינה:

«🕯 כבוד לזכרו של הגיבור — מקסים בוליגין.

ב-20 בינואר בבית הספר הפרטי “אור אבנר” בעיר ז’יטומיר התקיים אירוע חגיגי שהוקדש לפתיחת לוח זיכרון למקסים בוליגין — בוגר בית הספר, שנהרג ב-10 ביוני 2024, בהגנה על אוקראינה.

באירוע השתתפו הורים, תלמידים, מורים ואורחים. הנוכחים כיבדו את זכרו של הגיבור, נזכרו בדרכו בחיים, באומץ ליבו, בהקרבתו ובדרך שעבר למען חירות ארצו. היום הזה היה תזכורת למחיר החירות ולאלה שנתנו את היקר מכל — את חייהם.

זיכרון בהיר למקסים בוליגין.

זוכרים. מכבדים. לא נשכח.

ברוך דיין האמת — ברוך השופט הצודק».

ביוגרפיה וסיפור אישי

מקסים בוליגין נולד וגדל בז’יטומיר. היה לו אזרחות אוקראינית, ובלאום היה יהודי אוקראיני — מידע זה מצוין בויקיפדיה האוקראינית ומאושר על ידי הביוגרפיה שלו והשתתפותו בחיי הקהילה היהודית בעיר.

היה הילד היחיד במשפחה. הלך לגן ילדים יהודי, לאחר מכן, סיים את בית הספר החב”די “אור אבנר” (שם עבדה סבתו כמורה במשך 25 שנה), נרשם לבית הספר המקצועי מס’ 18, שם קיבל מקצוע “טבח-אופה”.

היה תלמיד חרוץ, שר במקהלה, מצא תחביב לשנים רבות – שחמט (אינ.ג’. שש-בש). מילדות היה חבר פעיל בקהילה היהודית של ז’יטומיר. בין השנים 2019 ל-2021 שירת שירות חובה בצבא אוקראינה, שירת כצלף. לאחר השחרור עבד ב”דואר החדש”, תחילה כסבל, לאחר מכן הפך לסורק.

ב-24 בפברואר 2022, בתחילת הפלישה המלאה, מקס קיבל צו גיוס ומיד עמד להגן על אוקראינה. לחם במסגרת יחידות שונות. זמן קצר לפני מותו היה בשורות החטיבה הממוכנת ה-117. כל 2.5 השנים שירת במזרח – בחמוט, אבדייבקה, זייצבו והלאה. כמה פעמים כמעט נהרג.

ב-2024 מקסים הועבר לגדוד אחר, הציע להיות מפעיל כטב”ם, למד את המקצוע הזה, וכשהלך למשימה קרבית ראשונה, כבר לא חזר. מפעיל הכטב”ם מקסים-וולף בוליגין נהרג בגבורה ב-10 ביוני 2024 במהלך ביצוע משימה קרבית להגנת אוקראינה מפני התוקפים הרוסים בכפר רובוטינו במחוז זפוריז’יה, כאשר על עמדתו הושלכה חומר נפץ.

שנה לפני מותו היה למקסים אהובה, הם קבעו חתונה לסוף יוני, המגן תיאם חופשה, אך שבועיים לפני היום הנכסף נהרג.

«הילד של סבתא»

מאחורי הניסוחים הרשמיים והביוגרפיות נשאר הצד האישי של חייו של מקסים, עליו מדברים קרוביו. סבתו של מקסים, טטיאנה ליפינסקיה, נזכרת:

«הוא קרא לעצמו “הילד של סבתא”».

המשפט הפשוט הזה מנוגד בחדות לדמות החייל ומדגיש את הממד האנושי של גורלו. עבור המשפחה מקסים היה לא רק חייל וגיבור, אלא גם נכד, אדם קרוב, עם חיבה חמה לקרוביו.

שירות ומוות

ב-10 ביוני 2024 מקסים בוליגין נהרג במהלך ביצוע משימה קרבית בכיוון זפוריז’יה. מותו היה מכה קשה למשפחה, לחברים ולקהילה.

ב-25 ביוני 2024 לאחר טקס פרידה יהודי מסורתי ליד בית הכנסת בז’יטומיר, שנערך על ידי הרב שלמה וילהלם, נקבר מקסים בוליגין בבית הקברות הצבאי העירוני סמוליאנסק.

על אומץ אישי שהפגין בהגנה על הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, ביצוע מסור של חובתו הצבאית, הוענק לו – צו נשיא אוקראינה מ-27 בנובמבר 2024 מס’ 787, עיטור “על אומץ” דרגה III (לאחר מותו).

ב-20 ביוני על מותו של מקסים בוליגין, בעמוד הפייסבוק שלו, כתב הרב הראשי של קייב ואוקראינה משה אסמן. באותו צו נשיא מס’ 787, ובאותו עיטור, (לאחר מותו) קיבל בנו של הרב משה אסמן — סמבורסקי מתתיהו.

משמעות האירוע לקהילה ולעיר

פתיחת לוח הזיכרון בז’יטומיר היא בעלת משמעות לא רק כאירוע מקומי. זהו חלק מתהליך רחב יותר של שמירת זיכרון על מגיני אוקראינה שנהרגו — ללא קשר למוצאם, דתם או לאומיותם.

סיפורו של מקסים בוליגין מפריך את המיתוסים התעמולתיים על “התרחקות” כביכול של מיעוטים לאומיים מהגנת אוקראינה. הקהילה היהודית במדינה משתתפת בהגנה מהימים הראשונים של המלחמה — בחזית, בהתנדבות, בסיוע הומניטרי.

זיכרון כאחריות

בבית הספר “אור אבנר” מדגישים שלוח הזיכרון הוא לא רק סמל של אבל, אלא גם אלמנט של עבודה חינוכית. הוא יזכיר לתלמידים על גורלות אמיתיים של בוגרי בית הספר, על מחיר ההחלטות ועל כך שחירות אינה קיימת מעצמה.

סיפורו של מקסים הוא סיפורו של אדם שעשה בחירה ונשאר נאמן לה עד הסוף. עבור בית ספרו, עירו וקהילתו הבחירה הזו הפכה לחלק מהזיכרון המשותף.

«זוכרים כל מי שמחזיק את השמים מעלינו»

«זוכרים כל מי שמחזיק את השמים מעלינו» — נוסחה זו, שנשמעה במהלך הטקס, הפכה לסיכום הלא רשמי של האירוע. לוח הזיכרון על קירות בית הספר — הוא תזכורת לחיים ספציפיים, לגורל ספציפי ולאובדן ספציפי.

מקסים בוליגין יישאר לנצח בזיכרון משפחתו, מוריו, חבריו לכיתה וקהילת ז’יטומיר. שמו נכתב לא רק על קירות בית הספר, אלא גם בהיסטוריה המודרנית של אוקראינה — היסטוריה שנכתבת כאן ועכשיו, במחיר חיי אדם. סיפורים כאלה, מאחורי כל אחד מהם עומדים אנשים אמיתיים ואובדנים אמיתיים, נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים חשיבות לשמר ולספר, כדי שהזיכרון על מגינים שנהרגו לא יהפוך לשורה יבשה בכרוניקה.

מחבר: סטס שיפר

אם לאסוף את ההצהרות הללו לפי תאריכים, לא רואים קו דיפלומטי אחיד, אלא תנודות די בולטות.

ב-25 בספטמבר 2026: נהרג אזרח ישראלי בן 14 – משרד החוץ מדבר ישירות על התקפות רוסיות

ב-25 בספטמבר משרד החוץ של ישראל הודיע כי הוא מגנה את ההתקפות הרוסיות על קייב, שבהן נהרג אזרח ישראלי בן 14 וכ-20 אנשים, כולל אמו, נפצעו.

״אנחנו מגנים את ההתקפות הרוסיות האחרונות על קייב, שבהן נהרג אתמול בערב אזרח ישראלי בן 14 וכ-20 אנשים, כולל אמו של הילד, נפצעו״, נאמר בהצהרת המשרד.

משרד החוץ הביע תנחומים למשפחת הנער ולמשפחות אחרות שאיבדו את יקיריהם ״כתוצאה מהתוקפנות הרוסית״.

המשפחה התגוררה בבניין רב קומות ברובע פצ’רסקי בקייב, ליד שגרירות ישראל. קרובי המשפחה ביקשו להעביר את גופת הנער לישראל, שם מתגוררים סבתו וסבו. באותו לילה רוסיה תקפה את אוקראינה עם מאות רחפנים מסוגים שונים; חיל האוויר האוקראיני דיווח על 295 רחפנים.

הצהרה זו בולטת בפרט אחד: הפעם ההתקפה הרוסית גבתה ישירות את חייו של אזרח ישראלי. עם זאת, נוסחת הגינוי של רוסיה לא הייתה חדשה עבור משרד החוץ הישראלי.

ב-28 בינואר 2026: סער שוב מגנה את התקפות רוסיה על אזרחים אוקראינים

ב-28 בינואר 2026 שר החוץ של ישראל גדעון סער שוחח בטלפון עם עמיתו האוקראיני אנדריי סיביגה.

לאחר השיחה, הצד הישראלי הודיע כי סער הביע סולידריות עם העם האוקראיני וגינה את ההתקפות הרוסיות נגד אזרחים אוקראינים. הוא גם הביע תקווה להשגת הסכם שיביא לסיום המלחמה.

כלומר, ההצהרה של ינואר לא הייתה תגובה למותו של ישראלי או לנזק לאובייקט ישראלי. מדובר היה בהתקפות על האוכלוסייה האזרחית של אוקראינה.

ב-1 באוגוסט 2025: התקפה רוסית פגעה בבית של עובדת שגרירות ישראל

ב-1 באוגוסט 2025 סער הגיב בצורה חריפה יותר לאחר התקפה על אזורים מגורים בקייב.

״אני מגנה את ההתקפות הרוסיות על אזורים מגורים בקייב, שהובילו לאבדות אנושיות עצומות וטרגיות״, כתב ראש משרד החוץ הישראלי. הוא הודיע כי שוחח עם מזכירת השגריר של ישראל באוקראינה: ביתה גם נפגע.

סער שוב קרא לשלום בר קיימא שיבטיח את ביטחונה של אוקראינה. כאן רוסיה כבר לא הסתתרה מאחורי נוסחאות כמו ״פעולות לחימה״ או ״צדדים לסכסוך״. היא נקראה ישירות.

ב-23 ביולי 2025: ״ישראל מגנה את ההתקפות הרוסיות על אזרחים״

כמה ימים לפני כן, ב-23 ביולי 2025, גדעון סער היה בקייב והופיע יחד עם אנדריי סיביגה.

אז נשמעה אחת הנוסחאות הישירות ביותר של ישראל במשך כל זמן המלחמה המלאה:

״ישראל מגנה את ההתקפות הרוסיות על אזרחים״.

סער גם דיבר על ״שלום ארוך ובר קיימא שיבטיח את ביטחונה של אוקראינה״, כינה את היחסים בין ישראל לאוקראינה מיוחדים והסביר כי הגיע לקייב כדי להביע תמיכה בעם האוקראיני.

נאנווסטי ניתחו בפירוט את הביקור ההוא במאמר ״אנחנו מגנים את ההתקפות של רוסיה על האוכלוסייה האזרחית״: גדעון סער בקייב.

מעניין דבר אחר. כאשר ההצהרה הופיעה, כמה פרסומים תיארו אותה כמעט כמקרה הראשון שבו ראש משרד החוץ של ישראל גינה ישירות את רוסיה. היסטורית זה לא נכון: הצהרות כאלה נשמעו כבר בפברואר ובמרץ 2022.

שנת 2024: לאחר התקפה על ״אוחמטדט״ — סיוע במקום הצהרה נוקשה נפרדת

ב-8 ביולי 2024 טיל רוסי פגע בבית החולים לילדים ״אוחמטדט״ בקייב — המרכז הרפואי המיוחד הגדול ביותר לילדים באוקראינה. משלחת המעקב של האו״ם דיווחה מאוחר יותר על סבירות גבוהה לפגיעה ישירה של טיל ששוגר על ידי הפדרציה הרוסית.

התגובה הישראלית אז הלכה בעיקר בקו ההומניטרי. השגריר מיכאל ברודסקי הודיע על נכונות לקבל ילדים אוקראינים עם מחלות אונקולוגיות בישראל ודיבר על סיוע בשיקום בית החולים. ישראל כבר שיתפה פעולה עם ״אוחמטדט״: ילדים אוקראינים טופלו במרפאות ישראליות גם קודם.

עם זאת, בפרסומים הרשמיים הזמינים לנו מאותה תקופה לא מצאנו הצהרה נפרדת של משרד החוץ הישראלי עם נוסחה ברמת ״מגנים את ההתקפה הרוסית על ״אוחמטדט״״. זה גם חלק מההיסטוריה ואין לצייר אותה מחדש בדיעבד.

לנאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן בדיוק חשובה ההבדל בין סיוע לאוקראינה לבין נוסחה פוליטית: ישראל סייעה לנפגעים ובו זמנית לא אחרי כל התקפה רוסית כינתה את רוסיה אשמה בפומבי.

ב-28 באפריל 2023: אומן, בית מגורים וקשר מיוחד עם ישראל

ב-28 באפריל 2023 התקפה טילית רוסית פגעה באומן. שני טילים פגעו בבית מגורים, נהרגו 23 אנשים, ביניהם שישה ילדים.

שגריר ישראל מיכאל ברודסקי גינה את ההתקפה הרוסית והזכיר במיוחד את המשמעות הדתית והתרבותית המיוחדת של אומן ליהודים בכל העולם. כאן נמצא קברו של רבי נחמן מברסלב, אליו מגיעים מדי שנה בראש השנה עשרות אלפי חסידים, רבים מהם מישראל.

לכן אומן עבור הקורא הישראלי אינה רק אחת הערים האוקראיניות הרחק מהחזית. לעיר יש קשר ישיר ורב שנים עם ישראל, והתקפות הטילים הרוסיות עליה מאז תחילת המלחמה נכנסו כל הזמן לתחום הראייה של הדיפלומטיה הישראלית.

ב-6 ביוני 2023: תחנת הכוח ההידרואלקטרית קחובסקה — יש גינוי, רוסיה לא נקראה

לאחר הרס תחנת הכוח ההידרואלקטרית קחובסקה ישראל בחרה בשפה שונה לחלוטין.

דובר משרד החוץ ליאור חיאט הצהיר כי ישראל מזועזעת מהיקף ההרס של הסכר וכי אלפי אזרחים נמצאים בסכנה. הוא הוסיף כי התקפות מכוונות על תשתיות קריטיות ואנשים צריכות להיגנות באופן נחרץ על ידי הקהילה הבינלאומית.

אבל רוסיה לא נקראה בהצהרה זו.

אוקראינה האשימה את הכוחות הרוסיים ששלטו באזור הסכר, רוסיה האשימה את אוקראינה. ישראל בנוסחה הפומבית לא קבעה אז אחריות של אחד הצדדים.

וזהו דוגמה טובה עד כמה השפה הדיפלומטית הישראלית הייתה שונה אפילו בתוך שנה אחת.

ב-10 באוקטובר 2022: לפיד מגנה ישירות את רוסיה על התקפות על קייב וערים אחרות

ב-10 באוקטובר 2022 רוסיה ביצעה אחת מההתקפות הטיליות המסיביות הראשונות על ערים אוקראיניות לאחר כמה חודשי מלחמה. טילים פגעו בקייב ובאזורים אחרים.

באותו זמן יאיר לפיד כבר כיהן כראש ממשלת ישראל.

נוסחתו הייתה ברורה ביותר: הוא הצהיר כי הוא ״מגנה נחרצות את ההתקפות הרוסיות על האוכלוסייה האזרחית של קייב וערים אחרות באוקראינה״, והביע תנחומים למשפחות ההרוגים ולעם האוקראיני.

במבנה שלה, הצהרה זו דומה מאוד למה שמשרד החוץ הישראלי יאמר כמעט ארבע שנים לאחר מכן לאחר מותו של אזרח ישראלי בן 14 בקייב.

ב-10 באפריל 2022: קרמטורסק ודרישה להפסיק את ״ההתקפה הרוסית״

ב-8 באפריל טיל רוסי פגע בתחנת הרכבת של קרמטורסק, שם היו אלפי אנשים שניסו להתפנות מאזור דונצק. נהרגו עשרות אנשים.

יומיים לאחר מכן משרד החוץ הישראלי יצא בתגובה רשמית.

״מותם של אזרחים בתחנת הרכבת של קרמטורסק הוא אירוע מזעזע שראוי לגינוי״, הצהיר המשרד. לאחר מכן באה עוד משפט משמעותי: ישראל קראה ל״הפסקה מיידית של ההתקפה הרוסית״.

כלומר, כבר באביב 2022 משרד החוץ הישראלי לא רק גינה את מותם של אזרחים, אלא גם קשר ישירות את המתרחש עם ההתקפה הרוסית.

ב-3 באפריל 2022: בוצ’ה — ״גרימת נזק מכוונת לאזרחים היא פשע מלחמה״

לאחר עזיבת הכוחות הרוסיים מבוצ’ה ליד קייב נמצאו גופות של מאות אזרחים. חלקם שכבו ברחובות עם ידיים קשורות, אחרים נמצאו בקברי אחים. רוסיה הכחישה אחריות.

בתחילה שגריר ישראל מיכאל ברודסקי כתב כי הריגת אזרחים היא פשע מלחמה ואין לה הצדקה. עם זאת, משרד החוץ אז הבהיר במיוחד לעיתונאים: הצהרת השגריר אינה מהווה האשמה רשמית של רוסיה.

כמה שעות לאחר מכן הופיע יאיר לפיד. הוא אמר כי אי אפשר להישאר אדיש לתמונות מבוצ’ה ״לאחר שהצבא הרוסי עזב״, והוסיף: גרימת נזק מכוונת לאוכלוסייה האזרחית היא פשע מלחמה שהוא מגנה נחרצות.

רוסיה הייתה נוכחת בהקשר של ההצהרה, אם כי נוסחה משפטית ״רוסיה ביצעה פשע מלחמה״ לפיד אז לא אמר. ההבדל קטן בשמיעה, אבל לטקסט דיפלומטי הוא משמעותי.

ב-13–14 במרץ 2022: ״אין הצדקה לפלישה הרוסית״

ב-13 במרץ 2022 במהלך ביקור ברומניה לפיד אמר כמעט ללא עיקופים דיפלומטיים: ישראל מגנה את הפלישה הרוסית לאוקראינה, אין לה ״הצדקה״, ורוסיה צריכה להפסיק את האש וההתקפות ולעבור למשא ומתן.

למחרת בברטיסלבה הוא חזר: ישראל מגנה את הפלישה הרוסית, אין הצדקה להפרת השלמות הטריטוריאלית של אוקראינה ולהתקפות נגד האוכלוסייה האזרחית. במקביל לפיד הצהיר כי ישראל לא תאפשר להשתמש במדינה כדרך לעקוף את הסנקציות המערביות נגד רוסיה.

כלומר, כבר שלושה שבועות לאחר תחילת הפלישה המלאה, העמדה הפומבית של ראש משרד החוץ הישראלי נוסחה בצורה די ישירה.

ב-1 במרץ 2022: באבי יאר — והקרע הדיפלומטי הראשון בנוסחאות

ב-1 במרץ התקפה רוסית על מגדל הטלוויזיה של קייב פגעה ליד מתחם הזיכרון באבי יאר. נהרגו חמישה אנשים, ניזוקו מבנים בשטח בית הקברות היהודי הסמוך.

לקהל הישראלי הסבר כאן כמעט אינו נדרש, אבל חשובה הכובד ההיסטורי של המקום: בבאבי יאר בספטמבר 1941 הנאצים ירו למוות כמעט 34 אלף יהודים קייביים ביומיים.

יאיר לפיד הצהיר כי ישראל מגנה את הנזק למתחם הזיכרון ולבית הקברות היהודי ומוכנה לעזור לשקם את האובייקטים שנפגעו. אבל רוסיה בהצהרתו הוא לא נקב.

ואילו יד ושם באותו יום השתמש בשפה הרבה יותר חריפה, מדבר ישירות על ״התקפה רוסית קטלנית״ ומגנה את ההתקפות על אובייקטים אזרחיים.

נוצרו כמעט שני שפות בתוך ישראל אחת: דיפלומטיה ממלכתית זהירה והצהרה הרבה יותר ישירה של המוזיאון הלאומי לשואה.

ב-24 בפברואר 2022: הגינוי הרשמי הראשון

ולבסוף, הנקודה שממנה הכל מתחיל.

ב-24 בפברואר 2022, ביום הראשון של הפלישה הרוסית המלאה, שר החוץ יאיר לפיד הצהיר בפומבי:

״ההתקפה הרוסית על אוקראינה היא הפרה חמורה של הסדר הבינלאומי. ישראל מגנה את ההתקפה הזו״.

הוא גם הודיע על נכונות ישראל לספק סיוע הומניטרי לאוקראינה. זה היה הגינוי הפומבי הישיר הראשון של מוסקבה על ידי ההנהגה הישראלית לאחר תחילת המלחמה המלאה.

כבר ב-1 במרץ נציג ישראל בעצרת הכללית של האו״ם חזר כי הפלישה הרוסית היא הפרה חמורה של הסדר הבינלאומי, וקרא לרוסיה להפסיק את ההתקפה ולכבד את ריבונות אוקראינה.

עם זאת, ראש הממשלה נפתלי בנט בשבועות הראשונים של המלחמה בחר בקו פומבי זהיר יותר וניסה לשמור על אפשרות לתיווך ולקשרים עם מוסקבה. זה יצא לפעמים מוזר: ראש משרד החוץ כינה את רוסיה ישירות, ראש הממשלה נמנע מכך. אבל בדיוק בגלל זה ההיסטוריה של העמדה הישראלית לא מתאימה לפשוט ״ישראל גינתה״ או ״ישראל שתקה״.

מה השתנה בארבע וחצי שנים

אם לשים את ההצהרות זו לצד זו, רואים כמה תקופות שונות.

בפברואר–מרץ 2022 לפיד עבר די מהר מגינוי כללי של הפלישה הרוסית לדרישה ישירה להפסיק את ההתקפות. אבל במקביל ישראל ניסתה לא לנתק את הקשרים עם מוסקבה ולפעמים במודע לא כינתה את האשם בהתקפה מסוימת — כך היה, למשל, לאחר ההתקפה ליד באבי יאר.

באביב ובסתיו 2022 הנוסחאות שוב הפכו לישירות: קרמטורסק, בוצ’ה, התקפות מסיביות על קייב וערים אחרות.

בשנים 2023–2024 הקו הפומבי היה פחות אחיד. לאחר ההתקפה על אומן השגריר הישראלי הגיב ישירות, לאחר הרס תחנת הכוח ההידרואלקטרית קחובסקה רוסיה לא נקראה בהצהרה, ולאחר ההתקפה על ״אוחמטדט״ ישראל שמה דגש על סיוע רפואי.

עם כניסתו של גדעון סער למשרד החוץ השפה שוב הפכה להיות ברורה יותר. ב-23 ביולי 2025 — ״מגנים את ההתקפות הרוסיות על אזרחים״. ב-1 באוגוסט — ״התקפות רוסיות על אזורים מגורים בקייב״. ב-28 בינואר 2026 — שוב גינוי של התקפות רוסיות נגד אזרחים אוקראינים.

וב-25 בספטמבר 2026 הכרונולוגיה הדיפלומטית הזו קיבלה כבר הקשר אנושי ישראלי ישיר: בקייב נהרג אזרח ישראלי בן 14 מהתקפה רוסית, אמו נפצעה.

לכן ההצהרה הנוכחית של משרד החוץ — אינה הגינוי הראשון של רוסיה על ידי ישראל ואפילו לא הגינוי הראשון של התקפות רוסיות על אזרחים. אבל הנסיבות של ההצהרה הזו שונות. המלחמה, שהדיפלומטיה הישראלית מפברואר 2022 לפעמים כינתה ישירות ולפעמים תיארה במילים זהירות מאוד, הפעם גבתה את חייו של ילד ישראלי.

מחבר: Anton Pshydynskyi

מארגן הפגישה — MAK_UA / Українська Мистецька Аматорська Кузня в Ізраїлі. האירוע יתקיים ב-8 באוקטובר 2026 בשעה 20:00 במרכז התרבות האוקראיני בתל אביב בכתובת רחוב ירמיהו, 22. עלות ההשתתפות — 50 שקלים.

הפגישה הקודמת של הפרויקט הוקדשה ל«במה הנורית» — לבמאים, מחזאים ושחקנים אוקראינים שעבודתם נפגעה מהדיכוי הסובייטי. כעת המארגנים מציעים לראות מה קרה בהמשך: כיצד התיאטרון האוקראיני החזיר לעצמו בהדרגה את העצמאות והשפה שלו.

לאחר הכרזת העצמאות של אוקראינה ב-1991, חיי התיאטרון כבר לא היו צריכים להתקיים אך ורק במסגרת המערכת הממשלתית הסובייטית. הופיעו קבוצות עצמאיות, בתי ספר לבימוי חדשים וצורות עבודה חדשות, שלא היו קיימות קודם לכן או שהיו קיימות בשולי הבמה הרשמית.

בפגישה מתכוונים לדבר על תיאטרון דוקומנטרי, פרפורמנס, תיאטרון פיזי וורבטים. המונח האחרון עשוי להיות לא מוכר לצופה הישראלי: זו צורת תיאטרון דוקומנטרי שבה המחזה נבנה על דיבור אמיתי של אנשים — ראיונות, עדויות ושיחות מוקלטות, כאשר המחברים מנסים לשמור על מאפייני הדיבור החי.

נושא נפרד — המידאן, כלומר אירועי מהפכת הכבוד בשנים 2013–2014. עבור התרבות האוקראינית זה היה לא רק שינוי פוליטי. התיאטרון הפך לאחד המרחבים שבהם נדונו המלחמה, הזהות, הטראומה החברתית, הזיכרון והאחריות.

תהליך זה השתנה עוד יותר לאחר 24 בפברואר 2022. המלחמה נכנסה לתיאטרון האוקראיני באופן מילולי: הופיעו הצגות המבוססות על עדויות של חיילים ופליטים, הפקות על ערים הרוסות, כיבוש, הגירה וחיים של משפחות המופרדות בגבולות.

אבל הפגישה בתל אביב לא מתוכננת להיות הרצאה אקדמית.

למשתתפים יוצעו תרגילים תיאטרליים, אימפרוביזציה, עבודה עם קול, גוף ורגשות. המארגנים מבטיחים ניסויים ותקשורת חיה — הזדמנות לא רק לשמוע סיפור על התיאטרון המודרני, אלא גם לנסות כמה מהכלים שלו על עצמם.

בדיוק בגלל זה יש להבין את השם «תיאטרותרפיה» כאן בצורה רחבה יותר ממועדון תיאטרון רגיל. זהו מרחב שבו התיאטרון משמש בו זמנית כאמצעי להיכרות עם התרבות, תקשורת וחקר התגובות האישיות.

עבור הקהילה האוקראינית בישראל, מפגשים כאלה יש להם משמעות נוספת. התרבות, שמאז פברואר 2022 נמצאת פיזית מפוזרת בין קייב, לבוב, ורשה, ברלין, תל אביב ועשרות ערים אחרות, ממשיכה להתקיים הרחק מגבולות אוקראינה. НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency מספרת באופן קבוע על יוזמות תרבותיות אוקראיניות כאלה בישראל בדיוק משום שהיום זהו כבר חלק ניכר מחיי התרבות המקומיים.

המארגנים מדגישים: ניסיון תיאטרלי למשתתפים אינו נדרש. מספיק עניין בנושא ונכונות לצאת לכמה שעות מעבר לפורמט הרגיל של «המרצה מדבר — הקהל מקשיב».

השאלה המרכזית של הערב נשמעת רחבה בהרבה מההיסטוריה של תיאטראות או במאים בודדים: כיצד נראה התיאטרון האוקראיני היום — וכיצד הוא יכול להיראות מחר?

כפי שמצוין בהודעת האירוע, הפגישה מתקיימת בתמיכת שגרירות אוקראינה במדינת ישראל.

מתי: 8 באוקטובר 2026, 20:00
איפה: מרכז התרבות האוקראיני בתל אביב, רחוב ירמיהו, 22
עלות: 50 שקלים
מארגן: MAK_UA / Українська Мистецька Аматорська Кузня в Ізраїлі
דף האירוע: Facebook Events

שיפוץ בחיפה ובקריות בלי מקדמות! ״טימור ושות׳״ — שיפוץ קומפלט ודקורטיבי, בעל מקצוע לשעה, עיצוב פנים. עובדים בחיפה, קרית ים, קרית מוצקין, קרית ביאליק, קרית חיים, קרית אתא, נשר וטירת כרמל.

חברת ״טימור ושות׳״ מבצעת שיפוץ דירות, בתים ומשרדים בחיפה ובקריות כבר למעלה מ-15 שנה. התחלנו ב-2008 ומאז מקפידים על כלל אחד: בלי מקדמות — תשלום רק בסיום העבודה בפועל. הגישה הזאת עושה את התהליך שקוף וברור: משלמים על תוצאה אמיתית, לא על הבטחות.

אנחנו מבינים ששיפוץ זה כאב ראש ואי נוחות זמנית. לכן אנחנו מארגנים את העבודה בצורה שתהיה לכם הכי רגועה: ביקור וייעוץ חינם, הצעת מחיר הוגנת מראש, ניקיון אחרי כל שלב, אפשרות מעקב בווידאו ודוחות קבועים בוואטסאפ.

כמה עולה שיפוץ? (תשובה קצרה)

בקצרה: שיפוץ דירות בחיפה ובקריות עולה החל מ־200 ש”ח למ”ר לשיפוץ קוסמטי והחל מ־600 ש”ח למ”ר לשיפוץ קומפלט. ביקור איש מקצוע והצעת מחיר — בחינם. תשלום תמיד רק בסיום העבודה.

📞 055-966-4053

🌐renovation.nikk.co.il

אילו סוגי שיפוצים אנחנו מבצעים

אנחנו עובדים עם דירות ובתים בכל מצב: מפרויקט חדש ועד דירה ותיקה. מתאימים פתרונות לפי לוחות זמנים ותקציב, ומסבירים את האפשרויות בשפה פשוטה וברורה.

תחומי פעילות עיקריים

• שיפוץ קומפלט — פירוק חיפויים ישנים, החלפת חשמל ואינסטלציה מלאה, יישור/יציקת רצפה, הקמת מחיצות, עבודות גמר, ניקיון סופי ומסירת הנכס.
• שיפוץ קוסמטי — ריענון מהיר: צבע, שפכטל, טפטים ופאנלים, תיקונים נקודתיים ועבודות תחזוקה קלות.
• עיצוב פנים — תכנון חלוקה, בחירת חומרים וגוונים, הדמיות וליווי מחבר לאורך הביצוע.
• בעל מקצוע לשעה — עבודות בית שוטפות עם יציאה מהירה: ברזים, גופי תאורה, הרכבת רהיטים ותיקונים קטנים.

שיפוץ קומפלט בחיפה — מחזור עבודה מלא עם הצעת מחיר קבועה ובקרה על לוחות זמנים; זמינה גם שירות בעל מקצוע לשעה בחיפה למשימות קטנות בלי להמתין.

אנחנו מבצעים גם שיפוץ קומפלט בחיפה ומעניקים בעל מקצוע לשעה בחיפה — יציאה מהירה וקפדנית בכל רחבי העיר.

עבודות גמר

• צביעה: הכנת תשתיות, שפכטל, פריימר, צביעה בשכבות.
• טפטים: ויניל, פליזלין, טקסטיל — חיבורים נקיים ושמירה על דוגמה.
• אריחים: גרניט פורצלן ומוזאיקה, מקלחונים, חיפויי מטבח, חיתוכים ורובה תואמת.
• רצפות: למינציה, לינוליאום, פרקט רב-שכבתי, פאנלים, ספי מעבר וחיבורים.

עבודות טכניות

• חשמל: קווי הזנה ולוחות, שקעים/מתגים, תאורה והכנות למיזוג.
• אינסטלציה: החלפת צנרת וברזים, אינסטלציות, אמבטיות/מקלחונים וניקוזים, דודי מים.
• תקרות ומחיצות: גבס, פתרונות אקוסטיים, נישות לוילונות ותקרות מתוחות.
• חלונות ודלתות: החלפה וכיוון, איטום, משקופים ומסגרות.

הייחוד שלנו

אנחנו מנקים אחרי כל שלב, לא רק בסוף. זה חוסך לכם זמן ומאפשר לראות את האיכות מיד. לפי בקשה מחברים מעקב וידאו — תוכלו לצפות בהתקדמות השיפוץ מרחוק.

כמה עולה שיפוץ בחיפה ובקריות

מחירים משוערים

המחירים הם הערכה. הצעת מחיר סופית ניתנת אחרי ביקור חינם במקום. העיקרון של ״טימור ושות׳״: תשלום רק בסיום העבודה, בלי הפתעות ובלי תוספות נסתרות.

המחירים המקובלים לשיפוצים בחיפה תואמים את הטווחים שצוינו; העלות הסופית תלויה בגודל הנכס, מצבו והחומרים שתבחרו.

📞055-966-4053

🌐renovation.nikk.co.il

איפה אנחנו עובדים

אנחנו עובדים בכל שכונות חיפה ומבצעים שיפוץ דירות בקריות — קרית ים, קרית מוצקין, קרית ביאליק, קרית חיים וקרית אתא — במהירות, בקפדנות ובלי מקדמות.

ערי שירות

• שיפוץ דירות בחיפה — שיפוצים קומפלט ודקורטיביים בדירות ותיקות ובפרויקטים חדשים; הכרמל, העיר התחתית, הדר.
• שיפוץ דירות בקרית ים — הכנה להשכרה: צבע, ריצוף, אינסטלציה.
• שיפוץ דירות בקרית מוצקין — רענון קוסמטי ושינויים קומפקטיים בתכנון.
• שיפוץ דירות בקרית ביאליק — שיפוץ קומפלט של בניינים ותיקים כולל החלפת מערכות.
• שיפוץ דירות בקרית חיים — פרויקטים מקיפים בפרויקטים חדשים, עבודות חשמל מדויקות.
• שיפוץ דירות בקרית אתא — דירות ובתים פרטיים, מעבודות גמר ועד שיפוץ קומפלט.
• שיפוץ דירות בנשר — טאון-האוס ובתים פרטיים: מטבחים, חדרי רחצה, חיפויים ואינסטלציה.
• שיפוץ דירות בטירת כרמל — שיפוץ קומפלט ועבודות גמר בדירות חדשות.

סוגי נכסים

• דירות ובתים פרטיים
• משרדים וחנויות
• בתי קפה ומסעדות

למה דווקא אצלנו?

אנחנו גרים ועובדים בחיפה — והמוניטין המקומי חשוב לנו. צוות מקומי מגיב מהר יותר, מכיר היטב את התכניות האופייניות ואת “המחלות” של הבניינים, ולכן מתכנן את התקציב והלו״ז בצורה מדויקת יותר.

למה לבחור ב״טימור ושות׳״

היתרונות שלנו

• ניסיון של יותר מ־15 שנה.
• עובדים ישירות, בלי מתווכים ובלי קבלני משנה.
• מחירים הוגנים והצעות מחיר שקופות.
• תשלום רק בסיום העבודה — בלי מקדמות.
• ביקור וייעוץ חינם בבית הלקוח.
• ניקיון וסדר בכל שלב.
• מעקב וידאו ודוחות תמונה ללקוח.

היתרונות של אנשי מקצוע מקומיים

1. מהירות תגובה — ברוב המקרים נגיע ביום הקריאה או למחרת.
2. היכרות עם השוק — יודעים אילו חומרים מתאימים לאקלים החוף של חיפה והקריות.
3. מוניטין — עובדים איפה שאנחנו גרים; ההמלצות מפה לאוזן הן הפרסום הכי טוב שלנו.
4. נוחות — לא צריך לחפש צוות מבחוץ, אנחנו קרובים וזמינים תמיד.

שלבי השיפוץ

1. שיחה וייעוץ ראשוני

מתקשרים ל־055-966-4053 או משאירים פנייה. מגדירים את המשימה, לוחות הזמנים המשוערים ומועד נוח לביקור.

2. ביקור חינם בנכס

איש המקצוע בוחן את החללים, מודד שטחים ובודק את מצבם. כבר במקום נותנים טיפים איפה אפשר לחסוך בלי לפגוע באיכות.

3. הצעת מחיר ולו״ז עבודה

מכינים הצעת מחיר שקופה עם פירוט עבודות וחומרים, ומגדירים לו״ז ברור. אתם יודעים מה ייעשה ומתי.

4. פירוק והכנה

הסרת חיפויים ישנים, הגנה על רהיטים ורצפה, והכנת המשטחים להמשך העבודה.

5. עבודות שלד ותשתיות

החלפת חשמל ואינסטלציה, יישור קירות ורצפות. זה הבסיס לאיכות — לא מתפשרים כאן.

6. עבודות גמר

אריחים, שפכטל, צבע, תקרות ומחיצות. מקפידים על גאומטריה וחיבורים נקיים.

7. שלב הסגירה

רצפות, דלתות, פרזול, חיבורי תאורה. מציגים תוצאה לפי חדרים ומיישמים את ההערות שלכם.

8. ניקיון ומסירת הנכס

ניקיון סופי, פינוי פסולת, מסירת הנכס והנחיות אחריות ותחזוקה. התשלום — רק אחרי מסירת העבודה לשביעות רצונכם.

טעויות נפוצות בשיפוץ

• חיסכון בשכבות בסיס — שפכטל או פריימר זולים גורמים לסדקים. אצלנו עובדים רק עם מערכות מוכחות ועפ״י הוראות יצרן.
• עבודה בלי הצעת מחיר וחוזה — העלות “צפה”. אצלנו הצעת מחיר וחוזה חתומים לפני תחילת העבודה — סוגרים מחיר וכמות.
• בעלי מקצוע מזדמנים — מבטיחים יפה, אך התוצאה דורשת תיקונים יקרים. אצלנו אחראים על האיכות והזמנים.
• בחירת חומרים לא נכונים — באזורים לחים או באקלים חוף דרושים פתרונות מיוחדים. אנחנו מייעצים על חומרים מתאימים.

חוות דעת של לקוחות

דנה, קרית ים

״הזמנו ריענון לפני השכרה. הכל בזמן, נקי ומסודר. התשלום היה רק בסיום העבודה, כמו שהובטח.״

יוסי, חיפה

״שיפוץ קומפלט בדירה ישנה הפך אותה לחדשה. בלי מקדמות — וזה נתן שקט נפשי.״

מירי, טירת כרמל

״שיפוץ קומפלט: הצעת מחיר שקופה, ניקיון אחרי כל שלב, והתוצאה עלתה על הציפיות.״

אבי, קרית אתא

״כל השלבים בוצעו בצורה מסודרת ובלי הפתעות. שילמתי רק אחרי המסירה — נוח והוגן.״

רותם, קרית ביאליק

״הייתי סקפטית, אבל עשו עבודה מושלמת. מהר, נקי ולפי ההצעת מחיר.״

דוד, נשר

״שיפצנו את הבית, המחירים היו בהתאם למה שסיכמנו. ממליץ בחום.״

סיכום

אם אתם גרים בחיפה, קרית ים, קרית מוצקין, קרית ביאליק, קרית חיים, קרית אתא, נשר או טירת כרמל ומחפשים צוות אמין לשיפוצים — פנו ל״טימור ושות׳״.

📞055-966-4053

🌐renovation.nikk.co.il

אנחנו גם ב־פייסבוק

העיקרון שלנו פשוט: אתם משלמים רק אחרי סיום העבודה — בלי מקדמות ובלי הפתעות נסתרות.

בישראל, השכלה נוספת לעיתים קרובות מתחילה לא בשאלה ‘איזו מקצוע חדש לבחור’, אלא הרבה יותר פרוזאית. אחרי העבודה מתברר שחסר עברית מדוברת. בראיון פתאום צריך אנגלית. בתפקיד החדש מבקשים טבלת ציר ב-Excel, והאדם פתח את התוכנה בפעם האחרונה לפני כמה שנים. מישהו מסתכל לכיוון הייטק, Python או AWS, אבל עדיין לא מבין אם הוא מוכן להחלפה רצינית.

וכאן קורס אונליין לפעמים חכם יותר מתוכנית לימודים גדולה. אפשר לעבור אותו בערב, לחזור לשיעורים לא מובנים, לעזוב נושא שלא נכנס, או להפך, להבין שדווקא בו כדאי להשקיע יותר. זה לא תחליף לאוניברסיטה, לאולפן או לרישיון מקצועי. יותר דרך לבדוק כיוון יחסית בזול ולסגור פער ספציפי.

בדקנו את הקטלוג של Udemy מנקודת מבט ישראלית ובחרנו עשרה קורסים למשימות שונות — מאדם שהתחיל ללמוד א–ב אתמול, ועד מומחה שכבר עובד עם מערכות ענן. הנתונים על דירוגים, מספר תלמידים ותאריכי עדכון נכונים למועד הכנת החומר ויכולים להשתנות עם הזמן.

בכתבה של נאנובוסטי נעשה שימוש בקישורים שותפים. אם הקורא רוכש קורס לאחר מעבר דרך קישור כזה, נאנובוסטי עשויה לקבל עמלה. עבור הקונה, המחיר אינו עולה בשל כך; המחיר, ההנחות והתנאים נקבעים על ידי הפלטפורמה עצמה.

1. Hebrew For Beginners (“עברית למתחילים”)

זהו אפשרות להתחלה מאפס. הקורס מתחיל מהאלפבית, קריאה וכתיבה, ואז עובר לאוצר מילים בסיסי, בניית משפטים, שאלות ושיחה פשוטה. בתוכנית יש יותר ממאה שיעורים וכמה שעות וידאו, וכבר אלפי תלמידים עברו את הקורס.

למתחיל חדש יש כאן יתרון ברור: אפשר לגלול את החומר כמה פעמים שצריך. באולפן המורה לא יכול לעצור את כל הקבוצה לעשרים דקות כי אדם אחד שוב התבלבל בין את ואתה. בבית — אפשר. אבל את העברית המדוברת עדיין צריך להוציא החוצה: בחנות, בעבודה, עם השכנים, בטלפון. כמה שעות וידאו לא יחליפו סביבה לשונית.

לצפות Hebrew For Beginners ב-Udemy אפשר ישירות בעמוד הקורס.

2. Master Hebrew Foundations: Learn with a University Expert (“יסודות העברית עם מרצה אוניברסיטאי”)

כאן הגישה קצת יותר יבשה ומערכתית. הקורס מכסה אותיות דפוס וכתב, ניקוד, כינויים, דקדוק, זמן הווה של פעלים, מספרים, רבים ומבנים יומיומיים. זה כבר אפשרות לאדם שלא מספיק לו לזכור כמה עשרות משפטים מוכנים.

בעברית די מהר מגיע הרגע שבו צריך להבין למה אותה מחשבה משתנה בהתאם למין, מספר וצורת הפועל. אם רוצים לא רק לחזור אחרי הקריין, אלא גם להבין את המכניקה הפנימית של השפה, פורמט כזה יכול להיות מועיל יותר מקורס מדוברת בלבד.

הקורס Master Hebrew Foundations מוביל ישירות לעמוד שלו ב-Udemy.

3. Conversational Hebrew – Introduction (“עברית מדוברת: מבוא”)

וכאן כבר משימה אחרת. המחברים בונים את הלמידה סביב שיחות וטיול וירטואלי בישראל: נותנים דיאלוג, טקסט עם תרגום וטרנסליטרציה, אודיו, ואז מפרקים את המבנים לחלקים. הקורס קצר בהרבה מהקודמים, ולכן כדאי לראות בו כתוספת ולא כתוכנית לימוד מלאה של השפה.

יש גם תנאי משמעותי: רצוי כבר לקרוא עברית לפחות ברמה בסיסית. לכן למתחיל שעדיין מנסה לזכור מה ההבדל בין כ ל-ב, להתחיל מכאן זה מוזר. אבל אחרי החודשים הראשונים של הלימודים זה יכול להיות גשר קטן בין ‘אני יודע את הכללים’ לדיבור ישראלי רגיל, שבו השותף לשיחה לא חייב לדבר במהירות של מורה.

לצפות Conversational Hebrew – Introduction אפשר כאן.

4. Learn Hebrew: Speak & Understand (“עברית: לדבר ולהבין”)

הקורס הזה הולך כמעט בכיוון ההפוך. המחבר מציע ללמוד עברית בעיקר דרך שמיעה ודיבור, ללא צורך הכרחי בהעמקה באלפבית והסברים דקדוקיים כבדים. בתוכנית יש הרבה תרגול מדוברת, מילים וחזרה בקול.

הגישה שנויה במחלוקת לא במובן רע, אלא פשוט: לאנשים מסוימים היא מתאימה, לאחרים בכלל לא. אם אדם צריך להתחיל להבחין בדיבור בקופה, במרפאה או באוטובוס כמה שיותר מהר, פורמט כזה יכול להיות נוח. אם המטרה היא לקרוא מסמכים, לכתוב הודעות בעברית ולהמשיך ללמוד בשפה, ‘להקשיב ולחזור’ לא יספיק.

התוכנית Learn Hebrew: Speak & Understand ממוקמת ב-Udemy.

לנאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן מעניין לא הפלטפורמה עצמה עם הקורסים, אלא ההבדל בין כלי שסוגר פער ספציפי לבין הבטחה לקבל מיומנות חדשה שלמה בכמה ערבים. בישראל זה במיוחד בולט בשפה: אדם יכול לקרוא בצורה סבירה ובאותו זמן להתבלבל בשיחה או לדבר וכמעט לא לכתוב.

5. אנגלית מדוברת – לימוד כמו שפת אם (“אנגלית מדוברת — לימוד כמו שפת אם”)

זה כבר קורס שנעשה בעברית עבור תלמידים דוברי עברית. המחבר במודע מתרחק מהסכמה הקלאסית של שינון דקדוק ומציע מילים באנגלית דרך קול, תמונות והגייה מוסברת בעברית. כמעט ולא נדרשים ידע מוקדם באנגלית.

אבל כאן צריך להסתכל לא רק על התיאור היפה. זהו קורס חדש יחסית וקטן, ולכן יש לו הרבה פחות ביקורות ותלמידים מאשר לרבי המכר הבינלאומיים של הפלטפורמה. כללנו אותו לא כ’אנגלית הטובה ביותר ב-Udemy’, אלא כי זהו דוגמה נדירה למוצר שנעשה מלכתחילה עבור אדם שחושב ולומד בעברית.

לצפות בקורס האנגלית לדוברי עברית אפשר בעמוד הנפרד שלו.

6. קורס הבינה המלאכותית המלא — ChatGPT, COPY AI, GPT (“הקורס המלא בבינה מלאכותית”)

כאן כבר מתחילה טריטוריה שבה צריך להסתכל על תאריך יצירת הקורס כמעט לפני הדירוג. התוכנית בעברית מספרת על ChatGPT, יצירת תוכן, אימייל, SEO, מסחר אלקטרוני, יצירת תמונות וכלים אחרים של AI.

אבל הקורס עודכן ב-2024, ול-AI גנרטיבי שנתיים זה פרק זמן עצום. שמות המודלים, הממשקים, התעריפים והאפשרויות של השירותים השתנו מספר פעמים. לכן חומר כזה חכם יותר להשתמש כהקדמה בסיסית לנושא בעברית, ולא כהוראה עדכנית למצב הנוכחי.

לצפות בקורס העברי על AI אפשר כאן.

לשוק העבודה הישראלי, השאלה של AI כבר מזמן לא מסתכמת ביכולת לכתוב בקשה ל-ChatGPT. משתנה המבנה של העבודה, הדרישות של המעסיקים והסט הכלים בתוך המקצועות. לכן ללמוד ‘בינה מלאכותית בכלל’ זה לא מספיק: מועיל יותר להבין מראש איזו משימה ספציפית אתם מתכוונים לפתור בעזרתו.

7. Microsoft Excel – Excel from Beginner to Advanced (“Microsoft Excel: מרמה התחלתית לרמה מתקדמת”)

Excel לעיתים קרובות נופל מהשיחות על מקצועות אופנתיים, למרות שהוא זה שפוגש את האדם בחשבונאות, לוגיסטיקה, מכירות, רכש, ניהול, עבודה משרדית ועסקים קטנים. בתוכנית של הקורס הזה יש נוסחאות, פונקציות, PivotTables, ויזואליזציה, מאקרו, VBA וכלים אחרים לעבודה עם נתונים.

לאדם שכבר עובד בישראל, מיומנות כזו יכולה להיות מעשית יותר מניסיון נוסף להיכנס להייטק. לפעמים צעד קריירה הוא לא מקצוע חדש, אלא היכולת לעשות בחצי שעה מה שלקח חצי יום. ואת התוצאה של לימוד כזה אפשר לבדוק בעבודה שלך כמעט מיד.

הקורס Microsoft Excel: מרמה התחלתית לרמה מתקדמת נמצא כאן.

8. 100 Days of Code: The Complete Python Pro Bootcamp (“100 ימים של קוד: קורס Python מלא”)

זה כבר פרויקט גדול, ולא כמה הרצאות ערב. הקורס בנוי סביב תרגול יומיומי ועשרות פרויקטים; בתוכנית נכללים Python, אוטומציה, אתרים, אפליקציות, ניתוח נתונים, Pandas, NumPy, Flask, Selenium, SQL ואלמנטים של למידת מכונה.

אבל לקנות אותו עם המחשבה ‘בעוד מאה ימים אהיה מתכנת’ לא כדאי. הרבה יותר מועיל להשתמש בשבועות הראשונים כניסוי: האם האדם בכלל אוהב להתעסק בקוד, לחפש שגיאות ולשבת על משימה שמסרבת לעבוד. אם כן — אז כבר יש טעם לדון במסלול לימודים מלא. אם לא, לגלות את זה אונליין עדיין זול יותר מאשר אחרי תשלום על בוטקמפ גדול.

לצפות 100 Days of Code אפשר ישירות ב-Udemy.

9. The Complete Digital Marketing Course – 12 Courses in 1 (“הקורס המלא בשיווק דיגיטלי — 12 קורסים באחד”)

SEO, YouTube, שיווק באימייל, רשתות חברתיות, אנליטיקה, פרסום וחקר קהל נאספו כאן לתוכנית גדולה אחת. זה לא רק קורס לאדם שרוצה להיקרא דיגיטל-מרקטולוג. חלק מהחומר יכול להיות מועיל לאלה שמקדמים את השירותים שלהם או עסק קטן בעצמם.

הקשר הישראלי כאן די רחב. במדינה יש הרבה עסקים קטנים, מומחים פרטיים ועצמאים — יזמים עצמאיים, שעדיין צריכים להבין מאיפה הגיע הלקוח, למה צריך את Google, מה קורה עם האתר ולמה הפרסום אוכל את התקציב. לא חייבים להפוך למומחה PPC; לפעמים מספיק להפסיק להיות תלוי לחלוטין בקבלן.

הקורס The Complete Digital Marketing Course אפשר לראות בקישור הזה.

10. Ultimate AWS Certified Solutions Architect Professional 2026 (“AWS Solutions Architect Professional 2026”)

והנה הקורס הזה בהחלט לא כדאי לראות כעוד אפשרות למתחיל מוחלט. הוא מיועד להכנה להסמכה מקצועית של AWS ומניח שהאדם כבר יודע למה הוא צריך ארכיטקטורת ענן ומה המשמעות של רשתות, אבטחה, עמידות ותשתית.

ההסמכה עצמה לא מבטיחה מקום בחברה טכנולוגית ישראלית, והקורס בוודאי לא מבטיח. אבל למומחה שצריך מבנה לפני הבחינה או סיסטמטיזציה של ניסיון שכבר יש לו, פורמט כזה נראה הרבה יותר ברור מהבטחה כללית נוספת ‘להיכנס לענן’ בכמה שבועות.

לצפות Ultimate AWS Certified Solutions Architect Professional 2026 אפשר כאן.

מה מזה יש לו משמעות דווקא בישראל

אולפן — זו מערכת לימוד עברית, בעיקר לעולים חדשים. קורס אונליין לא חייב להתחרות בו. הוא יכול לסגור מה שהאדם פספס, לתת דרך אחרת להסביר דקדוק או להוסיף תרגול בערב, כשכבר אי אפשר לחזור לקבוצה לימודית רגילה.

עם אנגלית המצב שונה. בחיי היומיום אפשר להסתדר בלעדיה, אבל בסביבה אקדמית, בחברות בינלאומיות ובחלק ניכר מההייטק היא מהר מאוד הופכת לכלי עבודה. עם זאת, קורס למתחיל דובר עברית ואנגלית מקצועית למומחה שכבר עובד — אלו שתי משימות שונות לחלוטין, ויש לבחור לא לפי המילה English בשם.

עם Python, AWS ו-AI קל לטעות עוד יותר. פלטפורמה מקוונת יוצרת בקלות תחושה שמספיק לסיים עוד עשרים שעות וידאו ושוק העבודה מחכה. לא מחכה. הקורס יכול לתת בסיס, מבנה, תרגול או לעזור להתכונן להסמכה, אבל למעסיק בהמשך דרושים כישורים אמיתיים, פרויקטים, ניסיון ויכולת לפתור בעיות בלי רמז מהמורה.

איך לבחור קורס כדי שלא יישאר בתיקייה ‘מתישהו’

כדאי להסתכל קודם לא על ההנחה. לפלטפורמות מקוונות מחירים ומבצעים משתנים כל הזמן, והמספר האדום הגדול לא אומר כלום על התוכן. הרבה יותר מועיל לבדוק את תאריך העדכון האחרון, שפת ההוראה, הדרישות לרמת התחלה, משך הקורס ותוכנית החלקים הראשונים.

לשפה יש טעם לראות כמה קטעים חינמיים ולשמוע את המורה. אם אחרי עשר דקות הקול, הקצב או השיטה מעצבנים, ששתים עשרה ההרצאות הבאות לא ישפרו את המצב. לדיסציפלינות טכניות כדאי לבדוק עוד יותר בקפדנות את תאריך העדכון: Python משתנה לאט יותר משירותי AI, והוראות לממשק ספציפי של ChatGPT מלפני שנתיים עשויות לדרוש בדיקה כמעט של כל צעד מעשי.

ועוד עיקרון פשוט: לא לקנות עשרה קורסים בבת אחת. אם עכשיו הבעיה היא בעברית, תתחילו בעברית. אם בעבודה אתם מתמודדים עם Excel — תתמודדו עם Excel. לימוד מקוון נוח דווקא בכך שהוא לא דורש להפוך שיפור מיומנות אחת לפרויקט חדש לכל החיים.

אם אף אחת מהאפשרויות המפורטות לא מתאימה, אפשר לראות את כל הקטלוג של Udemy ולחפש כבר לפי המשימה שלכם, השפה ורמת ההכנה. כדאי לבחור שם לא את הקורס עם השם הכי רועש, אלא את זה שאחריו ברור מה בדיוק תוכלו לעשות עם המיומנות החדשה כבר בשבוע הבא.

ישראלי שבחר באוקראינה לא במילים, אלא בשירות

הפולק ההסתערותי הנפרד ה-24 של הכוחות המזוינים של אוקראינה ‘איידר‘ פרסם ב-30 באפריל 2026 ראיון וידאו עם גריגורי פיבובארוב — רב-סמל, לוחם עם הכינוי ‘יהודי’ ואזרח ישראל שנלחם עבור אוקראינה מאז 2014.

הווידאו נקרא: ‘יהודי. על ישראל, צה”ל, מידאן, אזרחות ומלחמה מאז 2014‘.

קישור לווידאו: https://www.youtube.com/watch?v=cr_hX2mA-f8

זה לא רק סיפור של זר שנמצא במלחמה האוקראינית. זהו סיפור של אדם שעבר את המידאן, תנועת המתנדבים, החזית, פציעות, תפקידים פיקודיים ועדיין מדבר על אוקראינה כעל ביתו.

בתחילת הראיון גריגורי פיבובארוב מציג את עצמו ישירות: שמו גריגורי, כינויו — ‘יהודי’, הוא לוחם בפולק ‘איידר’, והוא זר, אזרח ישראל, שנלחם מאז 2014 עבור עצמאות אוקראינה.

לציבור הישראלי הסיפור הזה חשוב במיוחד. בו נפגשות כמה קווים: ניסיון צה”ל, זהות יהודית, המלחמה האוקראינית עבור חירות, תוקפנות רוסית והבחירה האישית של אדם שיכול היה לחיות במדינה אחרת, אך בחר להישאר לצד אלה שהוא מכנה אחים.

מהמידאן ל’איידר’: איך התחיל המסע של גריגורי פיבובארוב

לדברי פיבובארוב, הגעתו לאוקראינה בזמן המידאן הייתה במידה רבה מקרית.

לפני כן הוא חי בברצלונה, עסק בפרויקטים מועדוניים ותיירות. לאוקראינה הזמין אותו חבר-רופא, שנזקק לאנשים חזקים לפינוי פצועים. גריגורי נזכר שהחבר הסביר בפשטות: הוא חייל ישראלי לשעבר, לא מפחד מדם ויכול לעזור במקום שבו נדרשים אנשים המסוגלים לפעול תחת לחץ.

הוא הגיע לקייב בפברואר 2014. למארינקה ב-18 בפברואר לא הספיק, אך נמצא על הבריקדות בכיכר העצמאות כאשר נשרף נגמ”ש. לאחר זעזוע מוח פונה יחד עם משתתפים אחרים באירועים.

לאחר מכן הייתה ניצחון המידאן, תנועת הסטודנטים, חדשות מדאיגות מחצי האי קרים והבנה הדרגתית שהכל לא מסתיים בהחלפת השלטון. אוקראינה נכנסה למלחמה, אף כי אז רבים עדיין לא כינו זאת מלחמה במלוא מובן המילה.

במאי 2014 פיבובארוב הצטרף ל’איידר’. בראיון הוא מציין את התאריך: ב-19 במאי 2014 הוא הגיע ליחידה. מאוחר יותר היו מעברים, קשיים משפטיים בשל מעמדו כזר, שירות במבנים אחרים וחזרה ל’איידר’, שם בפברואר 2016 הוא הפך רשמית לחייל הכוחות המזוינים של אוקראינה.

למה דווקא ‘איידר’

אחד הרגעים החזקים בראיון הוא התשובה לשאלה מדוע הוא נשאר כל כך הרבה שנים דווקא ב’איידר’.

פיבובארוב אומר שהחלק הזה מזכיר לו יחידה שבה שירת בצה”ל: לשם מגיעים אנשים ממגוון שכבות החברה, ומהם עושים לוחמים חזקים. לדבריו, ‘איידר’ לא רודף אחרי פרסום, אלא פשוט עושה את עבודתו.

במשפט הזה נראית היטב העצבים של כל השיחה. עבורו הצבא אינו תפאורה, לא סיסמה ולא מקום לתמונות יפות. זו סביבה שבה נבדק מי נמצא לידך, מי עומד בלחץ, מי חוזר לאחר פציעה ומי לא עוזב את חבריו.

מה זה 24 אוש”פ ‘איידר’ ולמה השם הזה כל כך חשוב

24 אוש”פ ‘איידר’ — זהו הפולק ההסתערותי הנפרד ה-24 ‘איידר’, יחידה קרבית של כוחות היבשה של אוקראינה.

עצם ‘איידר’ צמח מבטליון מתנדבים שהופיע ב-2014 לאחר המידאן ותחילת התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה.

השם קשור לנהר איידר במחוז לוהנסק. בזיכרון הצבאי האוקראיני השם הזה הפך לאחד הסמלים של החודשים הראשונים של ההתנגדות, כאשר יחידות מתנדבים לעיתים קרובות סגרו את החזיתות שבהן המערכת המדינית עדיין רק התארגנה מחדש למציאות של מלחמה גדולה.

באתר הרשמי של הפולק מודגש ש’איידר’ התחיל את דרכו ב-2014 ותמיד היה יחידה קרבית. בין הערכים של הפולק מצוינים אידיאולוגיה, אחווה, המשכיות, תרבות פנימית של לוחם, אחריות אישית ותוצאה.

זה חשוב להבנת הווידאו עצמו. הראיון של פיבובארוב אינו ביוגרפיה נפרדת על רקע המלחמה. זהו סיפור של אדם שנמצא בתוך יחידה עם מסורת מתנדבים חזקה מאוד.

האתר הרשמי של ‘איידר’ גם מתאר את תהליך ההצטרפות לפולק: בקשה, שיחת מגייס, ראיון מיון, בדיקה רפואית, בדיקת מסמכים, חתימת חוזה והתחלת שירות. בין הדרישות מצוינים גיל, נכונות לשרת בהיררכיה צבאית, כושר גופני, היעדר הרשעות ונכונות לעבוד בצוות.

נאחדות — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמה דגש על הקשר הזה: הסיפור של גריגורי פיבובארוב מראה כיצד המלחמה האוקראינית הפכה לעסק לא רק של אזרחי אוקראינה, אלא גם של אנשים שבחרו במודע בצד החירות — לא לפי דרכון, אלא לפי אמונה.

איך ברוסיה מתייחסים ל’איידר’

ברוסיה מתייחסים ל’איידר’ בעוינות קיצונית — הן ברמת התעמולה והן ברמת העמדה המשפטית הרשמית.

בגרסה הרוסית ‘איידר’ מכונה ‘באטליון לאומי’, ‘קיצוניים’ ו’ארגון טרור’. בדצמבר 2023 הכניסה ה-FSB את ‘איידר’ האוקראיני לרשימת הארגונים הטרוריסטיים של רוסיה. לפני כן היחידה כבר הוכרה ברוסיה כקיצונית ואסורה.

עבור התעמולה הרוסית ‘איידר’ הוא אחד הסמלים של ההתנגדות האוקראינית שיש לשדד. כמו ‘אזוב’ או ‘המגזר הימני’, הוא מוצג בדרך כלל לא כיחידה של הכוחות המזוינים של אוקראינה, אלא כ’מענישים’, ‘נאצים’ ו’לוחמים’. כך מנסה מוסקבה להציג את המלחמה נגד אוקראינה לא כתוקפנות של רוסיה, אלא כמאבק נגד כביכול ‘קיצוניים’.

סטטוס זה משמש גם את בתי המשפט הרוסיים. חיילים אוקראינים יכולים להירדף כבר על עצם השירות ב’איידר’. ידוע, למשל, מקרה של הרופאה הצבאית ויקטוריה טקצ’נקו, שנשפטה על ידי בית משפט רוסי דווקא על שירות ביחידה שהוכרה ברוסיה כ’טרוריסטית’.

בחזית ‘איידר’ נתפס על ידי חיילים רוסים ולוחמים פרו-רוסים כאויב מסוכן ושנוא. זה תואם את מה שאומר בראיון גריגורי פיבובארוב: לדבריו, עבור האויב ‘איידר’ הוא שם מפחיד מאוד, ואת המשוחררים משבי של איידר אפשר ‘לספור על אצבעות’.

בקצרה: ברוסיה ‘איידר’ אסור רשמית, בתעמולה משודד, ובקרב החיילים הרוסים נתפס כאחד הסמלים האוקראיניים השנואים ביותר מאז 2014.

צה”ל, ישראל והחזית האוקראינית

בראיון יש שכבה נפרדת, חשובה לקוראים בישראל. פיבובארוב — אזרח ישראל, חייל ישראלי לשעבר, אדם שיודע מבפנים מהי תרבות צבאית, אחריות כלפי יחידה וניסיון מלחמה עם אויב המשתמש בנשק סובייטי ורוסי.

הוא אומר שאביו חי בישראל, הוא רופא משפחה וקפטן רפואה במילואים. הוא גם מספר על אחיו הצעיר, ששירת בצה”ל, היה פרמדיק-יורה, ולאחר מכן הפך לראש שירותי הרפואה.

באחד הקטעים המראים ביותר פיבובארוב מקשר בין הניסיון הישראלי והאוקראיני דרך מקור איום משותף.

הוא מזכיר שברית המועצות מימנה את אויבי ישראל, ורוסיה המודרנית תומכת בחמאס, ‘חיזבאללה’ וכוחות אחרים הנלחמים נגד ישראל. לדבריו, טילים נגד טנקים, מרגמות, רקטות, ‘גראדים’ ו’קטיושות’ יש להם מקור ברור בשרשרת הצבאית הזו.

עבור הקורא הישראלי זה לא גיאופוליטיקה מופשטת. זו ניסיון להסביר: אוקראינה וישראל מתמודדות עם חזיתות שונות של בעיה גדולה אחת — משטרים תוקפניים ובעלי בריתם המשתמשים בטרור, תקיפות רקטות, תעמולה ומלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית.

‘הבית שלי — אוקראינה’

אחת התשובות החזקות ביותר בווידאו נשמעת על השאלה: היכן ביתו.

פיבובארוב עונה: ‘הבית שלי — אוקראינה’.

בהמשך הוא מסביר מדוע המניפולציה הרוסית בנושא האנטישמיות הפכה עבורו לאחת הסיבות להתנגדות פנימית. הוא אומר שהכעיסו אותו הסיפורים על כך שהאוקראינים הם אנטישמים, ומצביע על עובדות היסטוריות שהתעמולה הרוסית או מעוותת או מתעלמת מהן לחלוטין.

הוא מזכיר את האוקראינים בין חסידי אומות העולם, מדבר על דפי ההיסטוריה היהודית האוקראינית, על הקשרים בין התנועה הלאומית האוקראינית והציונים, וגם נזכר בוולדימיר ז’בוטינסקי וסימון פטליורה. בלוגיקה שלו זה לא הרצאה אקדמית, אלא תשובה אישית לניסיון של רוסיה לגנוב מאוקראינה את הסובייקטיביות ההיסטורית ולהציג את האוקראינים כאויבי היהודים.

כן, ההיסטוריה האוקראינית-יהודית מורכבת. היו בה טרגדיות, כאב, פוגרומים, שואה, שיתוף פעולה, שקרים סובייטיים וקונפליקטים אמיתיים של זיכרון.

אבל דווקא בגלל זה עדויות כאלה חשובות. פיבובארוב לא מציע תמונה פרימיטיבית. הוא מדבר על כך שהתעמולה הרוסית משתמשת באנטישמיות ככלי כדי להרעיל את היחס לאוקראינה ולהסתיר את התוקפנות שלה עצמה.

פציעות, פיקוד ואזרחות שעדיין אין

בראיון גריגורי פיבובארוב מספר שהוא חזר לאחר פציעות כי לא יכול היה לעזוב את אחיו לנשק. הפציעה הראשונה — כי חבריו משכו אותו. השנייה — כי היה צריך לחזור. השלישית — כי לדבריו, התבייש לעזוב את היחידה לאחר מינויו למפקד מחלקה. פציעה נוספת הוא אפילו לא מחשיב רצינית, אף על פי שהיא תועדה.

המסלול שלו בתוך הצבא גם הוא מראה: חייל פשוט, רקטיסט, מפקד מחלקה, סמל ראשי של מחלקה, מפקד מחלקה, ממלא מקום מפקד פלוגה, ולאחר מכן עבודה בגיוס הפולק.

זו ביוגרפיה של אדם שלא הגיע להשתתפות סמלית. הוא באמת חי את המלחמה הזו.

ועל רקע זה במיוחד חדה נשמעת נושא האזרחות. פיבובארוב אומר שיש לו פרסים, דרגות, פציעות, שירות מאז 2014, אך אזרחות אוקראינית עדיין אין לו. הוא מפרט את הישגיו ולא מסתיר את אכזבתו: המדינה שהוא מגן עליה עדיין לא הפכה למדינתו מבחינה משפטית.

זה אחד המשמעויות המרכזיות של הווידאו. אוקראינה יודעת לקבל דם, שירות ונאמנות. אבל המערכת הביורוקרטית לא תמיד יודעת להכיר במהירות וביושר באלה שכבר הוכיחו את שייכותם למדינה במעשה.

קריאה לאוקראינים

החלק הסופי של הראיון הוא פנייה לאוקראינים שמפקפקים אם ללכת לשרת ולאן בדיוק ללכת.

פיבובארוב מדבר בקשיחות, אך ללא תיאטרליות: האויב לא ישן. הוא מזכיר את מחוזות דונצק ולוהנסק, מריופול, בחמוט, קורחובו, אוגלדר — מקומות שראה חיים, ולאחר מכן ראה הרוסים. הטיעון שלו פשוט: אם אנשים לא רוצים לראות את זה ליד בתיהם, יש להגן על המדינה עכשיו.

הוא קורא לא לחכות עד שהאדם יילקח על ידי ה-TCC, אלא לבחור מראש יחידה, לפנות לחיילים מוכרים, לחפש את אלה שאתה רוצה לשרת איתם ולקבל החלטה מודעת.

בנפרד הוא מזמין ל’איידר’, מדגיש שהיחידה שמרה על רוח הבטליון המתנדב הראשון של הכוחות המזוינים של אוקראינה, ומפקדיה עברו קרבות אמיתיים, פציעות ודרך חזיתית.

למה הווידאו הזה חשוב לאוקראינה, לישראל ולציבור היהודי

הסיפור של גריגורי פיבובארוב שובר כמה סכמות תעמולתיות בבת אחת.

רוסיה מנסה במשך שנים להציג את אוקראינה כמדינה זרה ליהודים. אבל מול הצופה — אזרח ישראל עם כינוי ‘יהודי’, שהגיע לאוקראינה, ראה את המידאן, הלך למלחמה, משרת ביחידה אוקראינית מאז 2014 ואומר שהבית שלו — אוקראינה.

רוסיה מנסה להציג את הצבא האוקראיני כמבנה מלאכותי. אבל מול הצופה — אדם שמשווה את רוח ‘איידר’ למה שהוא מכיר מצה”ל: אחריות, אחווה, אנשים שונים בשורה אחת, מפקדים עם ניסיון קרבי ונכונות לחזור לחבריהם.

רוסיה מנסה להשתמש בנושא האנטישמיות כנשק נגד אוקראינה. אבל מול הצופה — יהודי וישראלי, שמדבר ישירות על המניפולציה בנושא הזה ועל כך שההיסטוריה האוקראינית עמוקה ומורכבת הרבה יותר מהקלישאות הרוסיות.

עבור ישראל הווידאו הזה גם לא משני. הוא מזכיר שמלחמת רוסיה נגד אוקראינה ומלחמת בעלי הברית הטרוריסטיים של איראן נגד ישראל נמצאות באותו שדה מוסרי: מדובר בזכות העם לחיות בחופשיות, להגן על ביתו ולא להיות מושמד על ידי רצון אימפריאלי או טרוריסטי זר.

סיום פתוח

הווידאו של 24 אוש”פ ‘איידר’ — זו הצגה לא רק של לוחם אחד. זו הצגה של בחירה.

גריגורי פיבובארוב יכול היה להישאר בישראל, באירופה או בכל נקודה אחרת של הביוגרפיה שלו. אבל הוא נמצא באוקראינה, נשאר לאחר המידאן, עבר את המלחמה מאז 2014 וממשיך לדבר על המדינה הזו כעל ביתו, אפילו בלי דרכון אוקראיני.

אולי זהו השאלה המרכזית למדינה ולחברה: מי באמת הופך לאוקראיני — זה שקיבל מסמך, או זה שמגן על המדינה במשך שנים במחיר בריאותו, דמו וחייו?

הווידאו משאיר את השאלה הזו פתוחה. אבל התשובה של גריגורי פיבובארוב כבר נשמעה בחזית.

בישראל מתפתח במהירות קהילה חדשה ללא מטרות רווח לחובבי מסלולים, טבע ותקשורת חיה. היוזמה «נו שו, פישלי?», שנוצרה בנובמבר 2025 על ידי “אוקראינים” במובן התרבותי הרחב, מאחדת בהדרגה ישראלים שונים — מעולים חדשים ועד אלו שגדלו כאן אך שומרים על קשר עם השפה האוקראינית, וכן אנשים מכל מוצא שמרגישים קרובים לאווירה התרבותית האוקראינית.

הקבוצה פתוחה לכולם. אין ולא היו הגבלות על לאום. הכלל היחיד — התקשורת מתבצעת בשפה האוקראינית, כי השפה כאן אינה “מסנן”, אלא מרכז כובד תרבותי. היא עוזרת ליצור סביבה נוחה, אך אינה מוציאה אף אחד שמכבד את הפורמט.

אנחנו משיקים את קהילת ההייקינג האוקראינית בישראל!

למי הערוץ הזה:

למי שלא יכול בלי תנועה.

למתחילים שרוצים להתחיל לצאת לטיולים אך לא מכירים מסלולים.

למי שמחפש חברים אוקראינים פעילים.

אוספים קבוצות, משתפים קואורדינטות, מארגנים פיקניקים ופשוט מבלים נהדר.

למה דווקא עכשיו

מעברים, התאמה, מציאות חדשה — כל זה יוצר צורך במרחב שבו אפשר לנוע, לתקשר ולהרגיש חלק ממשהו חי. רבים מה”אוקראינים” בישראל חיפשו זמן רב פורמט שבו יוכלו לשלב מנוחה בטבע וזהות תרבותית. אך בסופו של דבר התברר שסביב הרעיון הזה קל להתאחד גם עם ישראלים אחרים: למישהו מעניינים המסלולים, למישהו התקשורת, למישהו פשוט הפורמט של יציאה משותפת לטבע.

הקהילה בנויה כולה על התנדבות: אין אלמנטים מסחריים, אין מבנים פורמליים. מישהו מציע מסלולים, מישהו עוזר לאסוף קבוצה, מישהו פשוט מגיע והולך יחד. הגישה האורגנית הזו היא שעושה את היוזמה חיה.

הייקינג בלי הסברים מסובכים

בישראל הייקינג — לא פעילות אליטיסטית ולא ספורט למוכנים. זה פורמט שבו כל אחד בוחר את הרמה שלו — מטיולים יומיים קלים ועד טיפוסים דינמיים.

מסלולים קצרים נמשכים כשעה ומתאימים לכולם. בינוניים — בין 6 ל-12 קילומטרים, בדרך כלל 2.5–5 שעות, עם עליות מתונות. קשים יכולים להימשך עד 20 קילומטרים או לכלול עליות תלולות במשך 5–8 שעות.

הקבוצה בוחרת טיולים כך שאף אחד לא ירגיש “חלש מדי”, “חסר ניסיון מדי” או “מוכן מדי”. האיזון נוצר באופן טבעי.

מה זמין להייקינג בישראל: סקירה חיה, לא קטלוג

ישראל מפתיעה אנשים שרק מתחילים להכיר את הטבע של המדינה. במרחק קומפקטי נמצאות כמה אזורי אקלים, וכל אחד מהם מציע את המסלולים שלו.

בצפון, בגליל ובגולן, המסלולים בדרך כלל נמשכים שלוש–חמש שעות — בערך 7–12 קילומטרים. אלו קניונים ירוקים, מפלים, טרסות, חלקות יער ונופים על הכנרת. כאן האקלים מתון יותר, השבילים ברמות שונות, ורבים מהישראלים מתחילים את ההיכרות שלהם עם הייקינג דווקא מכאן.

באזור חיפה והקריות — טיולים קצרים באורך 3–5 קילומטרים, שניתן לעבור בשעה–שעתיים. המסלולים חמים, מוצלים, פשוטים מבחינת תוואי, ולכן מתאימים למתחילים, משפחות ולמי שרוצה לטבול בטבע בהדרגה. הכרמל — אחד האזורים הנוחים ביותר להייקינג רגוע אך עשיר.

הלאה — מדבר יהודה. קונטרסטי, שמשי, חד. כאן אפשר לעבור 2–3 קילומטרים למפלי עין גדי תוך שעה, או לבחור מסלול של שלוש–ארבע שעות בערוץ נחל ערוגות. העלייה למצדה נמשכת כשעה, אך דורשת יותר כוחות: הפרשי הגובה מורגשים, התוואי סלעי.

החלק הדרומי של המדינה — הנגב ומכתש רמון — חוויה שונה לחלוטין. המסלולים כאן בדרך כלל 8–12 קילומטרים, עם משך של שלוש–חמש שעות. העליות חדות יותר, אך דווקא האזור הזה מעניק נופים “מארסיים”, שלמענם מגיעים לכאן אנשים מכל הארץ.

יש גם אפשרויות רכות: חוף הים התיכון, שבו טיולים של 3–7 קילומטרים נמשכים שעה–שעה וחצי, מקסימום שלוש, ומתאימים לכולם. אלו המסלולים שניתן לעבור אפילו אחרי יום עבודה.

הרי אילת מציעים מסלולים לכל הרמות: קניונים קצרים לשעה, עליות פנורמיות לשעתיים–ארבע, ואווירת מדבר, שבחורף הופכת לנוחה במיוחד.

הפיזור הזה של פורמטים הופך את ישראל למדינה אידיאלית לאנשים שרוצים לצאת לטיולים באופן קבוע וללא קושי בלוגיסטיקה.

למה הקהילה התבררה כחשובה ל”אוקראינים” ולישראלים בו זמנית

טיולים יוצרים מרחב שבו נעלמות גבולות: גיל, תרבות, מקצוע. אנשים הולכים יחד, מחליפים חוויות, דנים בחדשות, משתפים איך הם עוברים התאמה או כמה זמן הם חיים כאן.

השפה האוקראינית הפכה בקהילה לא ל”מחלקת”, אלא לגורם מאחד: היא עוזרת למי שקשור לאוקראינה תרבותית להרגיש בטוח. והישראלים, שהשפה מעניינת או קרובה להם, מצטרפים באותה טבעיות כמו כל משתתף אחר.

המשתתפים אומרים: “כשאתה הולך בשביל ושומע דיבור אוקראיני בישראל, זה יוצר תחושת תמיכה תרבותית. אבל עוד יותר חשוב — אתה רואה לידך אנשים עם ביוגרפיות שונות מאוד”.

השילוב הזה מסביר למה הקבוצה גדלה ללא פרסום ומבנים פורמליים.

הקהילה האוקראינית «נו שו, פישלי?» הפכה לאחת התנועות הטבעיות החמות ביותר בישראל. היא מאחדת אנשים ממוצאים שונים, ערים וביוגרפיות — דרך שבילים, יערות, מדבריות, חופים, דרך שיחות ותמיכה. ישראל מתאימה באופן מושלם ליוזמות כאלה, והבסיס התרבותי בשפה האוקראינית הופך את המרחב הזה למיוחד.

נאנווסטי תמשיך לספר על פרויקטים שמחזקים את הקשר בין “אוקראינים” לחברה הישראלית.
נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency

איך להצטרף

הכל מאורגן בצורה פשוטה ביותר:
👉 https://t.me/nyshogoo

בצ’אט מופיעים מסלולים חדשים, נקודות ציון, המלצות על ציוד, זמן התחלה, תמונות. כל משתתף יכול להציע את השביל שלו או להצטרף לטיול מתוכנן.

הקהילה דינמית, פתוחה, רב-תרבותית — ובכל זאת שומרת על השפה האוקראינית כבסיס שלה.

מחבר: מערכת נאנובוסטי

כמה שעות לאחר מכן, קייב שוב הייתה תחת מתקפה. ב-15:03 דיווח הפורטל הרשמי של העיר כי לאחר פגיעת רחפן בבניין משרדים ברובע סולומנסקי, נמצאו בחניון גופות של שלושה הרוגים נוספים, שבעה אנשים נפצעו. כך, בהתחשב בנער שנהרג בבוקר, היה ידוע על לפחות ארבעה הרוגים בקייב ב-25 בספטמבר.

הפגיעה בסביבות שמונה בבוקר

אזעקת אוויר בקייב הוכרזה ב-07:58. כבר ב-08:19 דיווחו הרשויות העירוניות על פגיעת רחפן בבניין מגורים ברובע פצ’רסקי. בתחילה ציינה קמ”ד את רמת הקומות 7–10; המשטרה דיווחה מאוחר יותר על פגיעה ברמה של כ-10–11 קומות. ההבדל נובע מהערכות ראשוניות במקום ולא משנה את העיקר: הפגיעה הייתה ישירות בחלק המגורים של הבניין בן 16 הקומות.

לפי נתוני העיתונאית שעבדה במקום מ”נוביני LIVE”, נפגעו כ-30 דירות ורכבים חונים ליד הבניין. שבעה דיירים נפצעו: שניים, לפי מידע ראשוני, במצב בינוני, וחמישה נוספים במצב קל. כוחות ההצלה, המשטרה והחבלנים המשיכו לבדוק את הבניין, ולכן הנתונים השתנו במהלך היום.

עד הצהריים, היקף ההשלכות בכל קייב התברר כגדול יותר. ב-12:24 דיווחו הרשויות העירוניות כבר על 20 נפגעים בבירה. שמונה פצועים היו בבתי חולים, ביניהם ילדה בת תשע. לאחר מכן החלה אזעקת אוויר חדשה, ולאחר 14:43 התקבל דיווח על פגיעת רחפן נוספת – הפעם בבניין משרדים ברובע סולומנסקי.

Ynet: המשפחה הייתה בעלת אזרחות ישראלית וחיה בקייב מספר שנים

החלק הישראלי של הסיפור הזה הופיע בנפרד מהדיווחים הראשוניים של הרשויות האוקראיניות. Ynet, בהתבסס על מידע משלו, כתב כי הילד שנהרג השתייך למשפחה יהודית עם אזרחות ישראלית, שעברה לקייב לפני מספר שנים.

לפי נתוני הפרסום, הרחפן פגע ישירות בדירת המשפחה. אמו של הנער נפצעה בידה ואושפזה במצב בינוני. אחיו הצעיר היה גם הוא בתוך הדירה, אך לא נפגע פיזית.

Ynet מדווח על פרט נוסף: המשפחה ביקשה להעביר את גופת הילד לישראל לקבורה, שכן סבתו וסבו חיים שם. כעת ידוע גם מה שלא היה בדיווחים הראשוניים: משרד החוץ הישראלי כבר מעורב בעבודה על המקרה הזה. המשפחה מקבלת סיוע מהקהילה היהודית בקייב ומרשת הסיוע הדחוף JRNU, הפועלת בחב”ד. היא שומרת על קשר עם המשפחה ועם הארגון הישראלי ZAKA במקרה של צורך בארגון העברת הגופה לישראל.

לקורא הישראלי ZAKA ידועה היטב בעבודתה לאחר פיגועים, אסונות וטרגדיות המוניות. במקרה זה מדובר על סיוע למשפחה וארגון אפשרי של החזרת הגופה, ולא על הודעה כי תאריך ההלוויה כבר נקבע.

הבית ממוקם ברובע פצ’רסקי, לא רחוק משגרירות ישראל, שנמצאת בשדרות לסיה אוקראינקי. קרבה זו כרגע יש לה רק משמעות גיאוגרפית: אין נתונים על כך שנציגות דיפלומטית ישראלית או משפחה ישראלית ספציפית היו מטרה למתקפה הרוסית.

צילם Shahed או עשה שיעורי בית: מה ידוע על הדקות האחרונות

כאן הופיעו שני פרטים ממקורות שונים, ואין להפוך אותם באופן מלאכותי לכרונולוגיה מדויקת אחת.

נציגי המינהל האזורי סיפרו לעיתונאית “נוביני LIVE”, שעבדה ליד הבית ההרוס, כי הילד בן ה-14 צילם בווידאו את ה-Shahed המעופף. הפרסום לא מדווח אם ההקלטה נשמרה, כמה זמן עבר מהצילום עד הפיצוץ והיכן בדיוק היה הנער בזמן הצילום.

Ynet, מצידו, כותב כי לפי המידע שהתקבל במערכת, בזמן הפגיעה היה הנער בחדרו ועשה שיעורי בית.

הדיווחים הללו לא בהכרח סותרים זה את זה: הילד יכול היה לראות את הרחפן ולצלם אותו זמן קצר לפני הפגיעה, ואז להיות בחדרו. אך כרגע אין רצף מאומת של הדקות האחרונות. לכן נכון להביא את שני הפרטים עם ציון המקורות, מבלי לצייר את הדקות האחרונות של חיי הילד בעצמנו.

295 רחפנים במתקפה אחת, מתוכם 52 Shahed ריאקטיביים

הפגיעה ברובע פצ’רסקי הייתה חלק ממתקפה אווירית גדולה שהחלה כבר בערב 24 בספטמבר. לפי נתוני כוחות האוויר האוקראיניים, רוסיה שיגרה 295 רחפנים מסוגים שונים, וההגנה האווירית האוקראינית דיווחה בבוקר על דיכוי או השמדת 267 מטרות.

מאפיין המתקפה הזו הוא מספר גדול של מכשירים ריאקטיביים מהירים יותר. הצבא האוקראיני ספר 52 Shahed ריאקטיביים.

בערך באותו זמן שבו הוכרזה אזעקה נוספת בקייב, הזהירו כוחות האוויר על תנועת רחפנים ריאקטיביים לכיוון הבירה. לכן התקשורת האוקראינית קישרה את הפגיעה בפצ’רסקי דווקא ל-Shahed ריאקטיבי.

אך המשטרה עדיין לא ציינה בפומבי את המודיפיקציה המדויקת של הרחפן שפגע בבניין המגורים. זו גבול חשובה: ניתן לדבר על Shahed ריאקטיבי באזור קייב ועל שימוש המוני במכשירים כאלה במתקפה זו, אך לא ניתן לקבוע ללא מומחיות שהדירה נפגעה דווקא על ידי “גרניום-3” או דגם אחר.

טכנולוגיה איראנית חזרה למשפחה ישראלית כבר בקייב

לישראל כאן יש קשר נוסף, והוא רחב יותר מרחפן ספציפי אחד.

Shahed הוא במקור משפחת רחפנים תקיפה איראנית. ה-Shahed-238 הריאקטיבי היה פיתוח נוסף של ה-Shahed-136 המוכר יותר. ישראל התמודדה עם רחפנים ממשפחה זו ישירות בעימות עם איראן.

רוסיה קיבלה תחילה מכשירים וטכנולוגיות איראניות, ואז לוקליזציה של הייצור והחלה לשנות את המבנה לצרכים שלה. ניווט, מנועים, תקשורת, חלקים קרביים, הגנה מפני אמצעי לוחמה אלקטרונית – משפחת “גרניום” הרוסית התרחקה בהדרגה מה-Shahed המיובא הראשון.

לכן לא יהיה מדויק לכתוב: “רחפן איראני הרג ישראלי בקייב”. המכשיר הספציפי יכול היה להיות מיוצר כבר ברוסיה, והמודיפיקציה שלו עדיין לא נקבעה בפומבי.

אך מקור הטכנולוגיה לא נעלם מכך. רוסיה קיבלה את הבסיס של Shahed מאיראן, פתחה ייצור סדרתי והמשיכה לפתח את הפלטפורמה הזו כנשק שלה. בסופו של דבר, הטכנולוגיה שישראל רגילה לראות כאיום מצד טהרן, מיושמת היום במודיפיקציות רוסיות נגד ערים אוקראיניות – וב-25 בספטמבר באחד מהבתים האלה נהרג ילד ממשפחה ישראלית.

נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר ניתחו בפירוט את שרשרת הטכנולוגיה הזו במאמר “איראן ביקשה מרוסיה Geran-5 למלחמה עם ישראל וארה”ב? מה ידוע באמת”. היום הסיפור הזה קיבל מימד נוסף: הקשר בין איראן, רוסיה, אוקראינה וישראל הפסיק להיות רק נושא לניתוח צבאי והגיע לדירה ספציפית בקייב.

קייב מספר ימים ברצף: בנייני מגורים, מרכזי נתונים, משרדים

הקשר של הימים האחרונים חשוב גם הוא. רחפנים רוסיים פוגעים בקייב כבר לא לילה אחד ברצף, וההשלכות נרשמות בו זמנית ברבעים מגורים, בעסקים, בתחבורה ובתשתיות תקשורת.

ב-23 בספטמבר דיווחו ספקי האינטרנט “פבוטינה” ו-UTELS על נזק למרכזי נתונים בבירה, שם היה ציוד רשת. ביום למחרת דיווחו על נזק לתשתיות לאחר התקפות על מרכזי נתונים בקייב עוד שלושה מפעילים – “דומונט”, Kievnet ו-Faust. זה הוביל להפרעות בשירותי אינטרנט לא רק בקייב עצמה: למשל, בלוצק הפסיקו לעבוד כראוי לוחות אלקטרוניים של תחבורה ציבורית בגלל בעיות בתשתיות.

מנתונים אלה לא ניתן להסיק אוטומטית שכל מרכז נתונים ספציפי נבחר מראש כמטרה צבאית עצמאית. אך ניתן לדבר על דבר אחר: במשך מספר ימים, התקפות רוסיות פגעו שוב ושוב בתשתיות של מרכזי נתונים וספקי אינטרנט אוקראיניים, במקביל לפגיעות בבנייני מגורים ובמבנים אזרחיים אחרים.

יום לפני מותו של הילד בן ה-14, ב-24 בספטמבר, נהרגו שני אנשים בקייב לאחר מתקפה רוסית. אחת הפגיעות הייתה ליד בית יולדות: רכבים עלו באש, הבניין נפגע. באזורים אחרים נפגעו מבנים מחסנים ומנהליים.

ב-25 בספטמבר הרצף נמשך. תחילה נהרג הנער בפצ’רסקי. בצהריים, לאחר אזעקת אוויר נוספת, פגע רחפן בבניין משרדים ברובע סולומנסקי. ב-15:03 דיווחו הרשויות בקייב על שלוש גופות שנמצאו ושבעה פצועים במיקום זה.

כמה ילדים כבר נהרגו: הרשימה הרשמית גדלה ב-87 מקרים בפחות משנה

מאחורי הטרגדיה של משפחה אחת עומדת סטטיסטיקה שקל לקרוא מהר מדי.

הפלטפורמה הממשלתית האוקראינית “ילדי המלחמה”, המשתמשת בנתוני משרד התובע הכללי, ב-24 בספטמבר 2026 כללה 744 ילדים הרוגים ו-2903 פצועים מאז תחילת הפלישה הרוסית המלאה. הפלטפורמה עצמה מזהירה כי לא ניתן לקבוע את המספר המדויק בגלל המשך הלחימה והכיבוש של חלק מהשטח האוקראיני.

ב-1 באוקטובר 2025, באתר הרשמי של נשיא אוקראינה הובאו דברי הגברת הראשונה ילנה זלנסקה על 657 ילדים הרוגים. מתברר, בפחות משנה מספר מקרי המוות של ילדים שאושרו על ידי הרשויות האוקראיניות גדל ב-87 מקרים.

עם זאת, זה לא אומר אוטומטית שכל 87 הילדים נהרגו דווקא בתקופה זו. החוקרים ממשיכים לקבוע נסיבות שלא היו ידועות קודם לכן, לזהות את ההרוגים ולקבל מידע מהשטחים הכבושים זמנית. לכן מדויק יותר לומר: מ-1 באוקטובר 2025 עד 24 בספטמבר 2026 הרשימה הרשמית גדלה מ-657 ל-744 ילדים הרוגים מאושרים.

כמה חמור היה השנה הנוכחית, ניתן לראות גם מהסטטיסטיקה העצמאית של האו”ם. רק ביולי אישרה משלחת המעקב של האו”ם לזכויות האדם 17 ילדים הרוגים ו-166 פצועים – המספר החודשי הגבוה ביותר של קורבנות ילדים מאז אפריל 2022.

במשך שמונת החודשים הראשונים של 2026 אישרה האו”ם 2222 הרוגים ו-13,058 פצועים אזרחיים באוקראינה. זה כבר יותר מאשר בכל שנת 2025. רק באוגוסט היו טילים ארוכי טווח ורחפנים סיבה למותם של 194 אנשים ולפציעתם של 1077 נוספים, כאשר רוב הקורבנות הללו היו רחוקים מקו החזית, במרכזי ערים.

במספר 744 הוא עדיין לא היה

לסטטיסטיקה הרשמית האוקראינית יש תאריך ספציפי – 24 בספטמבר. באותו זמן, ברשימת הילדים ההרוגים עמד המספר 744.

הילד בן ה-14 מרובע פצ’רסקי בקייב נהרג כבר בבוקר 25 בספטמבר. לכן לשנות את המספר הרשמי ל-745 לפני העדכון הבא של הרישום יהיה לא נכון.

אך מאחורי ההבדל היבש בתאריכים כבר עומדת סיפור ידוע. משפחה יהודית עם אזרחות ישראלית חיה בקייב מספר שנים. בבוקר פגע רחפן רוסי בדירתם. האם נפצעה בידה והגיעה לבית חולים. הבן הצעיר שרד. הבן הבכור היה בן 14.

לפי נתוני המינהל האזורי, זמן קצר לפני מותו הוא צילם את ה-Shahed המעופף. לפי מידע Ynet, בזמן הפגיעה עצמה היה הילד בחדרו. כעת משרד החוץ הישראלי, הקהילה היהודית בקייב, JRNU ו-ZAKA מסייעים למשפחה, שרוצה לקבור את הילד בישראל ליד קרוביהם.

ובזמן שהמשפחה הזו מחליטה איך להביא את הבן הביתה, המתקפה על קייב לא הסתיימה. כמה שעות לאחר הפגיעה בביתם, רחפן פגע שוב בעיר – והרשויות דיווחו על שלושה הרוגים נוספים.

הסיפור על המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי אנו מספרים בקטגוריה שלנו ” !! היסטוריה ועובדות “, משום שחייו ופעולתו חשובים להבנת הקשרים בין האוקראינים ליהודים, וכן כדי להבין את תפקידו בהצלת יהודים במהלך השואה. סיפור זה עוזר לחשוף דפים חשובים בהיסטוריה המשותפת שלנו, שעשויים לחזק את הכבוד ההדדי והתמיכה בין העמים, וכן תומך בשאיפה להציג את העבר בצורה אובייקטיבית וכנה, ללא עיוותים ופרופגנדה.

המקור – ב- “Ukrainian Jewish Encounter” (UJE).

אנדרי שפטיצקי — אחד מהסמלים הרוחניים של האומה האוקראינית. גרף במוצאו, אחד מהאנשים האמידים בגליציה, הקדיש את עצמו לשירות האדון והגיע לרמת מטרופוליטן. אתגר אמיתי היה שלטון הרוחני בזמן שבו ניסו שלטונות טוטליטריים — גרמניה הנאצית והברית הסובייטית — לכפות שליטה על גליציה. לשפטיצקי היה את ההשפעה הרוחנית הגדולה ביותר כראש הכנסייה היוונית-קתולית באזור בתקופת השואה.

באופן רשמי, כמו שאר הכנסיות הנוצריות באירופה (למעט אחת), הוא בירך את השלטון הגרמני החדש, אך במקביל שפטיצקי היה מעורב באופן פעיל בהצלת יהודים.

בסביבתו הקרובה — לפחות שבעה חסידי אומות העולם, וישראל אינה מכחישה את תפקידו של המטרופוליטן בהצלת יהודים.

עשרות מועמדויות לחסיד אומות העולם

לרשות “הפגישה היהודית-אוקראינית” (UJE) יש תגובה ממורשת השואה “יד ושם” (ירושלים) בנושא הענקת תואר חסיד אומות העולם למטרופוליטן אנדרי שפטיצקי.

הנושא הזה הוא נושא שנוי במחלוקת בשיח היהודי-אוקראיני כבר שנים רבות, והחל משנת 1964, כאשר הרב דוד קגנה, שהציל אותו שפטיצקי, שלח ל”יד ושם” בקשה להעניק לו את התואר הגבוה. את זה סיפר לנו ד”ר יוריאן סקרה עבור UJE, חוקר בכיר במכון לחקר אוקראינה באוניברסיטת הקתולים האוקראינית.

לאחר קבלת עצמאות אוקראינה בשנת 1991, קהילת היהודים האוקראינית שחזרה את עצמה שלחה פעמים רבות בקשות ל”יד ושם” להכיר בשפטיצקי כחסיד אומות העולם.

רעיון זה הוזם ותמך על ידי נציגים ומובילים של הארגונים היהודיים באוקראינה, לפי דבריו של יו”ר ויאד אוקראינה יוסי זיסלס. בפרט נשלחו מכתבים קבוצתיים ל”יד ושם”. גם ידוע כי “החברה היהודית-אוקראינית” בישראל, שנוהלה על ידי אלכסנדר פלדמן ויעקב סוסלנסקי, שלחה בעבר, בשנות ה-1980, בקשה ל”יד ושם” להעניק למטרופוליטן שפטיצקי את התואר “חסיד אומות העולם” לאחר מותו.

מה אומרים ב”יד ושם”

נזכיר כי, לפי חוקי מדינת ישראל, התואר חסיד אומות העולם מוענק לא-יהודים שהצילו יהודים במהלך השואה, לא קיבלו תועלת כלכלית מהמעשה וידעו בעת המעשה שהם מצילים יהודים, מודעים לתוצאות הקשות שיכולות להיות להם עצמם. ההחלטה להעניק את התואר מתקבלת בוועדת “יד ושם”, המורכבת משורדים, חוקרי היסטוריה, רבנים ועוד. ההחלטה מאושרת על ידי בית המשפט העליון של ישראל.

“עד כה לא נמצא אף מסמך אשר יכיל פקודות ישירות מראש הכנסייה היוונית-קתולית להעניק סיוע ליהודים או להסתירם. הדבר מוסבר בסיכון שבו מצויים היו בתקופה זו ובתוצאות עבור האנשים אם דברים אלו היו נופלים לידי המשטר הגרמני. לפי העדויות, המטרופוליטן נתן פקודות בעל פה למשמרים להסתיר את היהודים.”

למרות זאת, כפי שציינה “יד ושם” ל-UJE,

“בשנת 2012 הוקדש פגישה של ועדת ‘יד ושם’ להענקת תואר חסיד אומות העולם לעיון במעמדו של המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי, כאשר נשקלו כל העדויות והמסמכים. הוועדה קיבלה את ההחלטה כי שפטיצקי הציע מקלט ליהודים בזמן השואה.”

כפי שכתב במאמרו “המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי: מבחן לאירופה” ההוגה דעות מיירוסלב מארינוביץ’,

“המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי יחד עם כנסיית היוונית הקתולית שבראשה עמד, ובייחוד עם אחיו קלימנט שפטיצקי, אב המנזר בסטודיו, הקימו רשת הצלה של יהודים שהיו בתהליך השמדת חיים. הערכה היא של כ-200 יהודים ניצלו בזכותם.”

ולמרות זאת, “יד ושם” טוענים כי ישנם מכשולים בהכרתו כחסיד אומות העולם.

כפי שזכור מד”ר יורי סקרה, בשעת סקירת תיקו ב”יד ושם” בשנות ה-1960 הקשו את התהליך בכך שבמידה והכנסייה של כל דת תיוכר כחסיד, אז בעצם היא נחשבת כמעורבת בהצלת יהודים.

עם זאת, לא ניתן לומר זאת לגבי כל דת נוצרית אחרת. רק האחוות של עדי יהוה סירבו לתת שבועה להיטלר בצורה כוללת בשואה. לשם כך, הם הוסרו בהגדרה כ”אויבים” והושמו בקלגרים, שם נמשו איתם אזיקים בלאום מוביל

אנו זוכרים את המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי — אוקראיני מפורסם, שהוכר כמציל יהודים הן בקהילה היהודית של אוקראינה והן בישראל. עם זאת, עד כה הוא לא קיבל את תואר חסיד אומות העולם.

הסיפור על המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי אנו מספרים בקטגוריה שלנו ” !! היסטוריה ועובדות “, משום שחייו ופעולתו חשובים להבנת הקשרים בין האוקראינים ליהודים, וכן כדי להבין את תפקידו בהצלת יהודים במהלך השואה. סיפור זה עוזר לחשוף דפים חשובים בהיסטוריה המשותפת שלנו, שעשויים לחזק את הכבוד ההדדי והתמיכה בין העמים, וכן תומך בשאיפה להציג את העבר בצורה אובייקטיבית וכנה, ללא עיוותים ופרופגנדה.

המקור – ב- “Ukrainian Jewish Encounter” (UJE).

אנדרי שפטיצקי — אחד מהסמלים הרוחניים של האומה האוקראינית. גרף במוצאו, אחד מהאנשים האמידים בגליציה, הקדיש את עצמו לשירות האדון והגיע לרמת מטרופוליטן. אתגר אמיתי היה שלטון הרוחני בזמן שבו ניסו שלטונות טוטליטריים — גרמניה הנאצית והברית הסובייטית — לכפות שליטה על גליציה. לשפטיצקי היה את ההשפעה הרוחנית הגדולה ביותר כראש הכנסייה היוונית-קתולית באזור בתקופת השואה.

באופן רשמי, כמו שאר הכנסיות הנוצריות באירופה (למעט אחת), הוא בירך את השלטון הגרמני החדש, אך במקביל שפטיצקי היה מעורב באופן פעיל בהצלת יהודים.

בסביבתו הקרובה — לפחות שבעה חסידי אומות העולם, וישראל אינה מכחישה את תפקידו של המטרופוליטן בהצלת יהודים.

עשרות מועמדויות לחסיד אומות העולם

לרשות “הפגישה היהודית-אוקראינית” (UJE) יש תגובה ממורשת השואה “יד ושם” (ירושלים) בנושא הענקת תואר חסיד אומות העולם למטרופוליטן אנדרי שפטיצקי.

הנושא הזה הוא נושא שנוי במחלוקת בשיח היהודי-אוקראיני כבר שנים רבות, והחל משנת 1964, כאשר הרב דוד קגנה, שהציל אותו שפטיצקי, שלח ל”יד ושם” בקשה להעניק לו את התואר הגבוה. את זה סיפר לנו ד”ר יוריאן סקרה עבור UJE, חוקר בכיר במכון לחקר אוקראינה באוניברסיטת הקתולים האוקראינית.

לאחר קבלת עצמאות אוקראינה בשנת 1991, קהילת היהודים האוקראינית שחזרה את עצמה שלחה פעמים רבות בקשות ל”יד ושם” להכיר בשפטיצקי כחסיד אומות העולם.

רעיון זה הוזם ותמך על ידי נציגים ומובילים של הארגונים היהודיים באוקראינה, לפי דבריו של יו”ר ויאד אוקראינה יוסי זיסלס. בפרט נשלחו מכתבים קבוצתיים ל”יד ושם”. גם ידוע כי “החברה היהודית-אוקראינית” בישראל, שנוהלה על ידי אלכסנדר פלדמן ויעקב סוסלנסקי, שלחה בעבר, בשנות ה-1980, בקשה ל”יד ושם” להעניק למטרופוליטן שפטיצקי את התואר “חסיד אומות העולם” לאחר מותו.

מה אומרים ב”יד ושם”

נזכיר כי, לפי חוקי מדינת ישראל, התואר חסיד אומות העולם מוענק לא-יהודים שהצילו יהודים במהלך השואה, לא קיבלו תועלת כלכלית מהמעשה וידעו בעת המעשה שהם מצילים יהודים, מודעים לתוצאות הקשות שיכולות להיות להם עצמם. ההחלטה להעניק את התואר מתקבלת בוועדת “יד ושם”, המורכבת משורדים, חוקרי היסטוריה, רבנים ועוד. ההחלטה מאושרת על ידי בית המשפט העליון של ישראל.

“עד כה לא נמצא אף מסמך אשר יכיל פקודות ישירות מראש הכנסייה היוונית-קתולית להעניק סיוע ליהודים או להסתירם. הדבר מוסבר בסיכון שבו מצויים היו בתקופה זו ובתוצאות עבור האנשים אם דברים אלו היו נופלים לידי המשטר הגרמני. לפי העדויות, המטרופוליטן נתן פקודות בעל פה למשמרים להסתיר את היהודים.”

למרות זאת, כפי שציינה “יד ושם” ל-UJE,

“בשנת 2012 הוקדש פגישה של ועדת ‘יד ושם’ להענקת תואר חסיד אומות העולם לעיון במעמדו של המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי, כאשר נשקלו כל העדויות והמסמכים. הוועדה קיבלה את ההחלטה כי שפטיצקי הציע מקלט ליהודים בזמן השואה.”

כפי שכתב במאמרו “המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי: מבחן לאירופה” ההוגה דעות מיירוסלב מארינוביץ’,

“המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי יחד עם כנסיית היוונית הקתולית שבראשה עמד, ובייחוד עם אחיו קלימנט שפטיצקי, אב המנזר בסטודיו, הקימו רשת הצלה של יהודים שהיו בתהליך השמדת חיים. הערכה היא של כ-200 יהודים ניצלו בזכותם.”

ולמרות זאת, “יד ושם” טוענים כי ישנם מכשולים בהכרתו כחסיד אומות העולם.

כפי שזכור מד”ר יורי סקרה, בשעת סקירת תיקו ב”יד ושם” בשנות ה-1960 הקשו את התהליך בכך שבמידה והכנסייה של כל דת תיוכר כחסיד, אז בעצם היא נחשבת כמעורבת בהצלת יהודים.

עם זאת, לא ניתן לומר זאת לגבי כל דת נוצרית אחרת. רק האחוות של עדי יהוה סירבו לתת שבועה להיטלר בצורה כוללת בשואה. לשם כך, הם הוסרו בהגדרה כ”אויבים” והושמו בקלגרים, שם נמשו איתם אזיקים בלאום מוביל

• הירומן מארק (סְטֵק);
• הכמר נִיקָנוֹר (דֵיינֵגה) — עוזר ארכיבישוף של הסביבה היוונית-קתולית בלבוב בתקופת המחתרת והכמורה היחידה ששרדו עד 2024;
• הירומן דניאל (טימצ’ין);
• הכמרים הסכימיים לוקה (שיאן) ותיאודוסיוס (ציבריבסקי).

כמו כן, המטרופוליטן שפטיצקי היה קרוב לאדם מקיבוץ המזרח הגרופי, חסיד אומות העולם ואסוס פלאור שמורו, שנשאר לתמוך ברבים ממכירת חפץ וחולה.

“אני תומך לחלוטין בכך שהמטרופוליטן אנדרי שפטיצקי יוכר כחסיד אומות העולם. הוא זכאי לכבוד הזה פעמים רבות. זה לא רק דעתי, אלא גם עמדת הקהילות היהודית של אוקראינה שהעניקו למטרופוליטן שפטיצקי את תואר החסיד של אוקראינה. אני מאמין כי חוקרי הדור החדש ב’יד ושם’ יגיעו לסיכום הזה,” אומר א. פודולסקי.

הוא מאמין שהסיבה לכך ששפטיצקי לא הוכר כחסיד אומות העולם עד היום נובעת מהיעדר עונש על פשעים של הלניניזם, הסטליניזם וגולאג, בניגוד לפשעים של הסוציאליזם הנאצי.

“היעדר עמדת ביניים בין המעצמות הבינלאומיות ביחס לפשעים של הסוציאליזם הסטליני השפיעה על החלטות האנשים ב’יד ושם’. דבר זה הפך לגורם שהוביל לכך שרוסיה יכלה לפגוע באוקראינה כיום. לדעתי, המלחמה הזאת אמורה להאיץ את קבלת ההחלטות ב’יד ושם’ בעד המטרופוליטן שפטיצקי כחסיד אומות העולם,” מסיים א. פודולסקי.

מחבר – מרגריטה אורמוצדזי – מקור – ב- “Ukrainian Jewish Encounter” (UJE).

מרגריטה אורמוצדזי היא המפיקה והמייסדת של פרויקט “מילת החסיד” (Word of the Righteous), העוסקת בהצלת יהודים על ידי אוקראינים בזמן השואה.

NAnews – חדשות ישראל‼️: סיפורו של המטרופוליטן אנדרי שפטיצקי הוא חלק חשוב מהזיכרון ההיסטורי המשותף, והוא מאיר את תרומתו המובילה בהצלת יהודים בזמן השואה.

בקטגוריה “!! היסטוריה ועובדות” אנו מבצעים דגש על איך פעולתו תורמת לחיזוק כבוד הדדי בין האוקראינים והיהודים, ועוזרת להבין נכון את העבר, ללא עיוותים ופרופגנדה. גלו יותר על תרומתו של המטרופוליטן בהצלת העם היהודי ותפקידו המורכב בהיסטוריה.

«תרבות היא מה שמאפשר לאוקראינים להרגיש יציבות ועמידות, זו נקודת המשען שלנו בזמנים קשים אלו, – אומר יבגני קוטליאר. הוא כמעט היחיד באוקראינה שחוקר את ציורי בתי הכנסת. כאשר טיל פגע בוויטראז’ים של בית הכנסת בקייב, היה זה הוא שנאלץ לשקם אותם.

בבית הכנסת הגדול בפודול שבקייב משקמים את הוויטראז’ים שנפגעו במהלך התקפה רוסית. יבגני קוטליאר, אמן מחארקוב, חוקר אמנות יהודית וחוקר מורשת יהודית, שלפני יותר מעשרים שנה יצר את החלונות הללו בעצמו, לקח על עצמו את העבודה. עליהם מופיעים ברכת הכהנים, באבי יאר והחזרת החיים היהודיים. כעת הסיפור הזה קיבל חלק נוסף, שלא תוכנן כלל על ידי המחבר.

מחבר: R.Verter

ב-14 בספטמבר 2026 פרסם Ukraїner חומר גדול על האמן יבגני קוטליאר והוויטראז’ים של בית הכנסת הגדול בקייב, וב-16 בספטמבר פרסם את הסיפור הזה בנפרד ברשתות החברתיות שלו. הפרויקט הוכן בשיתוף עם UNESCO Ukraine בתמיכה כספית של האיחוד האירופי. החומר של Ukraїner נקרא “אור שנע. ויטראז’ים של בית הכנסת בקייב”.

הסיפור שם נראה על אמן ושלושה חלונות. אבל אם לא עוצרים בחלונות, מתקבל סיפור בקנה מידה אחר: אסימילציה סובייטית, חזרה של אדם לשורשיו היהודיים, קייב היהודית שהושמדה, תחיית הקהילה לאחר ברית המועצות ומלחמה חדשה, שבמהלכה יש להציל את מה שכבר הוחזר.

ועוד צירוף מקרים אחד, אם כי המילה “צירוף מקרים” כאן לא ממש מתאימה. את דירתו לאחר התקפות רוסיות קוטליאר שיקם כבר שלוש פעמים. כעת הוא משקם גם את הוויטראז’ים של בית הכנסת.

לבית הכנסת הוא הגיע לראשונה כבר כמבוגר

יבגני קוטליאר נולד בחארקוב בשנות ה-70. המשפחה הייתה יהודית, אך טיפוסית למדי לברית המועצות המאוחרת – מתבוללת, סובייטית באורח חייה, ללא פרקטיקה דתית סדירה, אם כי בבית ידעו על המוצא והתייחסו אליו בכבוד.

לבית הכנסת קוטליאר הגיע לראשונה בתחילת שנות ה-90, כאשר מבנים דתיים לאחר עשורים של איסורים והחרמות סובייטיים החלו לחזור לקהילות. לפי זכרונותיו, ההרגשה הייתה כמעט פיזית: כאילו נמצא על כוכב לכת אחר. אז הוא עדיין ידע מעט על אדריכלות דתית יהודית, אך הבין שהקירות סביבו היו מקום תפילה של אנשים, שהקשר איתם החיים הסובייטיים כמעט ניתקו.

מאוחר יותר זה הפך לאחת הנושאים המרכזיים בעבודתו.

קוטליאר הפך לאמן ויטראז’ים, חוקר אמנות, מרצה, אוצר, משחזר. הוא חוקר ציורי בתי כנסת, עוסק באמנות יהודית באוקראינה. Ukraїner מכנה אותו כמעט החוקר האוקראיני היחיד שעובד באופן שיטתי עם ציורי בתי כנסת. בין הפרויקטים שלו – “תפילות מצוירות” ו”השטעטל האוקראיני. חזרה למקומות הכוח”.

אגב, “שטעטל” כאן אינו כינוי יפה לעיירה ישנה. זו מילה ביידיש – כך כינו ערים ועיירות במזרח אירופה עם אוכלוסייה יהודית משמעותית. שמות רבים, שפוגשים כיום ישראלים במסמכי סבים וסבתות, בספרי משפחה או בארכיונים של יד ושם, היו פעם מרכזים יהודיים חיים כאלה.

ומה שנותר מהמקומות הללו, כעת מנסים לפחות לתעד. באוגוסט חוקרי מרכז האמנות היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים נסעו לפודוליה האוקראינית ובדקו יותר מ-30 בתי כנסת היסטוריים. נאנובוסטי סיפרו בפירוט על המשלחת הזו מירושלים. פודוליה במקרה זה לא צריך לבלבל עם פודול של קייב: פודוליה הוא אזור היסטורי גדול בדרום-מערב אוקראינה, ופודול הוא רובע ישן של קייב עצמה.

וכאן בדיוק בפודול מתחילה החלק הקייבי של סיפורו של קוטליאר.

בית הכנסת בפודול הפך למקום של המשפחה

לאחר תחילת הפלישה הרוסית המלאה, קוטליאר יחד עם משפחתו עזב את חארקוב לקייב.

בבירה המשפחה החלה ללכת לבית הכנסת הגדול בפודול. עבורם הוא הפך כבר לא לאובייקט מחקר ולא למבנה היסטורי, אלא למרחב קהילתי אישי.

פודול הוא אחד הרבעים העתיקים ביותר בקייב, החלק ההיסטורי התחתון של העיר ליד הדנייפר. עבור ההיסטוריה של יהודי קייב זה גם מקום חשוב: לפני המהפכה הייתה כאן סביבה עירונית יהודית צפופה עם בתי תפילה, מסחר, מלאכה, בתי ספר, צדקה.

בית הכנסת הגדול עצמו הופיע כאן בסוף המאה ה-19. והוא נוצר לא בדרך הרגילה.

האימפריה הרוסית הגבילה ברצינות את זכויות היהודים, כולל האפשרות ליצור מבנים תפילה חדשים. לכן ההיסטוריה של בית הכנסת בקייב קשורה לניסיונות הקהילה לעקוף משפטית את האיסורים שהיו בתוקף – המבנה עוצב במקור כך שניתן יהיה להשתמש בו בפועל לתפילה.

זו פרט חשוב. כשמסתכלים היום על בית הכנסת הישן רק כאנדרטה אדריכלית, קל לאבד את השאלה: למה בכלל היה צריך לבנות אותו כך?

התשובה די פשוטה. כי לא תמיד הרשו ליהודים לבנות בית כנסת בצורה נורמלית.

אחר כך הגיעה השלטון הסובייטי. בשנת 1929 סגרו את בית הכנסת. מאוחר יותר הוא חזר לפעול ובמשך עשרות שנים נותר אחד המקומות הבודדים לחיים דתיים יהודיים פומביים בקייב.

כך שהיום בית הכנסת הפעיל אינו שחזור של עולם שנעלם. זה מבנה, שדרכו העולם ההוא עבר איכשהו הלאה.

שלושה ויטראז’ים. ובתוכם כמעט כל ההיסטוריה של הקהילה

לקוטליאר יש בבית הכנסת שלושה נושאים מרכזיים של ויטראז’ים.

באחד – ידיים של כהנים בזמן ברכה.

כהנים הם צאצאי משפחת הכהונה היהודית העתיקה, הקשורה לשירות המקדש. מחווה עם אצבעות מפוזרות בצורה מסוימת לישראלי, שמבקר לפעמים בבית הכנסת, בדרך כלל אין צורך להסביר. אבל עבור הקורא החילוני דובר הרוסית באוקראינה, התמונה הזו עשויה להיראות פשוט כשתי ידיים מורמות. במסורת היהודית יש לו משמעות ספציפית – ברכת כהנים.

חלון אחר מוקדש לבאבי יאר.

באבי יאר נמצא בקייב עצמה. ב-29 וב-30 בספטמבר 1941 כוחות הכיבוש הגרמניים ויחידותיהם ירו שם כמעט 34 אלף יהודים. הרציחות נמשכו מאוחר יותר; במקום הושמדו גם רומאים, שבויי מלחמה סובייטיים, מחתרתיים ואנשים אחרים.

עבור ישראל, השם “באבי יאר” הפך מזמן לאחד הסמלים של השואה בשטח ברית המועצות. אבל עבור קייב זו גם היסטוריה של השמדת חלק עצום מתושבי העיר עצמה.

לאחר המלחמה, השלטון הסובייטי נמנע במשך עשרות שנים משיחה נפרדת על קורבנות יהודיים של באבי יאר. בספטמבר 1966 אנשים החלו להתאסף שם לראשונה בעצמם. נאנובוסטי סיפרו איך התקיימה ההפגנה הראשונה הזו ולמה מסמכים סובייטיים כינו אותה “אסיפה מבישה של לאומנים יהודים ואוקראינים”.

הזיכרון היה צריך לחזור ממש מלמטה.

אפילו הספר של אנטולי קוזנצוב “באבי יאר” עבר דרך הצנזורה הסובייטית. בספטמבר 2026 יצא בקייב מהדורה אוקראינית חדשה של הספר התיעודי הזה; סיפרנו בנפרד מה בדיוק קרה עם הטקסט של קוזנצוב ולמה הגרסה המלאה של הספר נמצאה מחוץ לברית המועצות.

והנה התמונה של באבי יאר נמצאת לא במוזיאון, אלא בחלון של בית הכנסת הפעיל בקייב.

הוויטראז’ השלישי עוסק כבר במשהו אחר: בתחיית הקהילה היהודית.

אם לפשט, שלוש העבודות מספרות סיפור ארוך אחד: מסורת יהודית, השמדה וחיים לאחר השמדה.

קוטליאר יצר אותה בזכוכית.

ואז לידו התפוצץ טיל רוסי.

“אלוהים, זה ממש מול הוויטראז’ים שלי”

באוקטובר 2025 במהלך התקפה רוסית על קייב, בית הכנסת נפגע.

נפגעו גם הוויטראז’ים.

קוטליאר סיפר ל-Ukraїner שכשראה את החדשות על המכה, מיד חשב על החלונות שלו. בבוקר הגיע לבית הכנסת. התברר שהכל יכול היה להסתיים הרבה יותר גרוע: גל הפיצוץ הראשי עבר נמוך יותר, ולכן הוויטראז’ים לא נהרסו לחלוטין.

אבל היו נזקים.

שני חלונות היה צריך לפרק ולשקם.

זה לא מקרה בודד בהיסטוריה של אובייקטים יהודיים אוקראיניים לאחר פברואר 2022. הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה אספה נתונים על כ-40 אובייקטים של תשתית דתית, זיכרון, חינוך וחברה יהודית שנפגעו במהלך התוקפנות הרוסית. ברשימה יש בתי כנסת, בתי ספר, בתי קברות, מבני קהילה ומקומות זיכרון.

נאנובוסטי פרסמו ניתוח מלא של הרשימה הזו בנפרד. שם חשוב להסתכל לא רק על מספר האובייקטים. מאחורי פריט אחד לפעמים עומד בית קברות, מאחורי אחר – בית ספר או קהילה פעילה, כלומר מקומות בעלי תפקיד שונה לחלוטין ובקנה מידה שונה לחלוטין.

כאן חשובה עוד נקודה.

עבור חלק מהקוראים הישראלים “המלחמה באוקראינה” היא קודם כל חזית, קייב, חארקוב, טילים, פוליטיקה. אבל תחת המכות נמצאת גם טריטוריה שבה במשך מאות שנים התפתחה חלק משמעותי מהתרבות היהודית האשכנזית. לפעמים טיל פוגע לא רק בעוד מבנה ישן ברחוב אוקראיני. זה יכול להיות מקום, ששמו דרך שני דורות כבר חי בחיפה, אשדוד או באר שבע.

ויטראז’ – בכלל לא מסורת טיפוסית של השטעטל הישן

לסיפור הזה יש עוד שכבה מעניינת.

קוטליאר מסביר: הוויטראז’ים עצמם לא היו חלק מסורתי של בתי הכנסת הישנים במזרח אירופה.

תרבות הוויטראז’ים קשורה הרבה יותר חזק לאדריכלות הנוצרית של אירופה. בבתי כנסת היא מתחילה להתפשט יותר בולט בערך מהמאה ה-19, במיוחד בקהילות מודרניות. בשטעטל אוקראיני או פולני קטן זכוכית צבעונית בבית תפילה לא הייתה דבר הכרחי.

אמנות יהודית מעולם לא התקיימה בוואקום. היא חיה לצד תרבויות אחרות, קיבלה משהו, שינתה משהו לעצמה.

זה נראה היטב גם בציורי בתי הכנסת הישנים של אוקראינה.

לאחרונה הוצגה בקייב תערוכה “תפילות מצוירות”, שהוקדשה לציורי בתי הכנסת של בוקובינה האוקראינית, שנמצאים בסכנת היעלמות. נאנובוסטי סיפרו על התערוכה הזו ועל למה סטודנטים אוקראינים היום מתעדים אמנות יהודית בערים קטנות של בוקובינה.

כאן המעגל כמעט נסגר: קוטליאר עוסק באותו עולם, שלפני זמן לא רב עבור רוב תושבי אוקראינה התקיים איפשהו בנפרד – כ”היסטוריה יהודית”.

אבל הוא לא נפרד.

מקייב עד סטריי – מבנים שונים מאוד, בעיה אחת

ב-19 בספטמבר 2026 הופיע עוד דוגמה.

בסטריי שבמחוז לבוב חתמו הרשויות העירוניות וארגון “ספדשינה UA” על מזכר על הכנת שיקום בית הכנסת הגדול משנת 1817. נאנובוסטי ניתחו בפירוט את ההיסטוריה של המבנה הזה – מהקהילה היהודית הגדולה של סטריי עד השואה, מחסן סובייטי וניסיון להפוך את בית הכנסת לבריכה.

סטריי – עיר דרומית ללבוב. במסמכים ישנים אפשר למצוא Stryj, Stryi, סטריי, סטריי או סטרי בעברית – אלה לא מקומות שונים, אלא צורות לשוניות שונות של שם אחד. עבור משפחות ישראליות זה בעל משמעות מעשית: אדם מחפש את עיר אבותיו בארכיון ולפעמים חושב שפגש כמה יישובים שונים.

עם בית הכנסת בקייב המצב כמעט הפוך.

בקייב המבנה חי, הקהילה פועלת, והמשחזר מציל אלמנטים פגועים נפרדים.

בסטריי מבית הכנסת הגדול נותרו בעיקר קירות.

אבל שתי ההיסטוריות מראות בעיה אחת: המורשת היהודית של אוקראינה היום צריכה בו זמנית להיחקר, לשקם ולפעמים פשוט להספיק לשמר עד ההרס הבא.

וכאן מופיעה קשר ישראלי ישיר, שלא הומצא במיוחד למאמר. מרכז האמנות היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים חקר באוגוסט 2026 יותר מ-30 בתי כנסת בפודוליה האוקראינית. המומחים צילמו חזיתות, תיעדו תכנון, פרטים אדריכליים, שרידי ציורים. הם חוקרים לא “חורבות אקזוטיות של מזרח אירופה”, אלא עולם חומרי של קהילות, מהן יצאה חלק מהיהדות המודרנית של ישראל.

נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency בשבועות האחרונים חוזרים לנושא הזה שוב ושוב: קייב, סטריי, פודוליה, בוקובינה נראים סיפורים נפרדים רק כל עוד לא מציבים אותם זה לצד זה. לאחר מכן מופיעה מפת חיים יהודיים שכיסתה פעם חלק עצום מאוקראינה הנוכחית.

למה זו כבר היסטוריה אוקראינית, ולא רק יהודית

יש שינוי, שקל לפספס מאחורי האירועים הרועשים של המלחמה.

בתי הכנסת הישנים של אוקראינה נחקרים יותר ויותר לא רק על ידי ארגונים יהודיים.

“תפילות מצוירות” מוצגות בקייב. מומחים אוקראינים עובדים עם ציורי בתי כנסת. Ukraїner יחד עם UNESCO Ukraine עושים סיפור נפרד על קוטליאר. “ספדשינה UA”, שאינה קרן יהודית בכלל, לוקחת יחד עם העיר את בית הכנסת של סטריי.

זה עדיין לא אומר שהבעיה של שימור המורשת היהודית נפתרה. רחוק מאוד מזה. חלק מהמבנים עומדים ללא גגות, חלק איבדו את הפנים לפני עשרות שנים, חלק שונו כל כך שקשה לזהות בהם בית תפילה ללא מומחה.

אבל משתנה התשובה לשאלה “של מי זו ההיסטוריה”.

בית כנסת יהודי בעיר אוקראינית – אינו אנדרטה זרה שהובאה מאיפשהו. הוא הופיע כי יהודים היו תושבי העיר הזו. לפעמים היוו שליש מהאוכלוסייה, לפעמים כמעט חצי, סחרו, התווכחו, בנו בתים, פתחו בתי ספר, קברו קרובים ליד.

אחר כך רוב העולם הזה הושמד פיזית במהלך השואה.

מה שנשאר, הגיע לאוקראינה הנוכחית יחד עם כל שאר ההיסטוריה שלה – נוחה ולא נוחה.

עבור ישראל הכל נראה קצת מהצד השני. אנשים עזבו, ערים נשארו.

קוטליאר משקם לא רק זכוכית

קוטליאר עצמו אומר שתרבות נותנת לאדם משמעות קיום ותחושת יציבות.

במקרה שלו, מילים גדולות נבדקות בצורה די יומיומית.

את דירתו הפגועה הוא שיקם.

הוויטראז’ שנפגע – הוא מפרק את הזכוכית ומשקם אותה.

באותו הזמן אחד מהוויטראז’ים הללו מוקדש לבאבי יאר, אחר מראה ברכה יהודית עתיקה, השלישי – החזרת הקהילה.

אולי בגלל זה הסיפור עובד ללא פאתוס נוסף.

לפני יותר מעשרים שנה האמן יצר עבור בית הכנסת בקייב חלונות על איך החיים היהודיים שרדו השמדה וחזרו.

אז הוא בוודאי לא יכול היה לדעת שיום אחד יצטרך לחזור בעצמו – כבר עם כלי שיקום, לאחר מכה רוסית נוספת על קייב.

הזכוכית הצליחה להינצל.

עכשיו האור שוב עובר דרכה.

https://renovation.nikk.co.il/

זו בדיוק הסיבה שהנושא של צביעת דירות חורג הרבה מעבר לשיפוץ כשלעצמו.

בצפון ישראל היא קשורה קשר הדוק לאמון, למאפיינים המקומיים של הדיור, ללחות ליד הים, למבנים ישנים, לדירות אחרי שוכרים ולרצון של הבעלים להביא את הנכס לסדר ללא התערבות קפיטלית כבדה. עבור קוראי נאנובוסטי, הסיפור הזה מעניין גם כי הוא מראה בדיוק רב איך בישראל משתנה התנהגות הלקוח: האדם מגיב פחות ופחות לצעקות “זול”, ומחפש יותר ויותר שקט, הצעת מחיר ברורה וארגון תהליך אנושי נורמלי.

למה צביעת דירות הפכה לנושא נפרד לשוק הדיור בישראל

בתיאוריה, צביעה נראית כאחת מהשירותים הפשוטים ביותר. אבל במציאות, היא לעיתים קרובות הופכת למכריעה בתפיסת הדירה. סימנים ישנים מהתקנות, כתמים בתקרה, שחיקות, אזורים צבועים לא אחידים, סימני רטיבות, פינות כהות, עייפות ויזואלית של הקירות – כל אלה הופכים את הדיור לפחות אטרקטיבי, גם אם בשאר הוא מתאים לחיים.

בחיפה ובכל רצועת הקריות זה בולט במיוחד. הלחות, גיל חלק מהמבנים, שוק השכירות הפעיל והחלפת הדיירים המתמדת מביאים לכך שדווקא הקירות והתקרות מתחילים להראות את עייפות הדירה מהר יותר. לכן, צביעה במציאות המקומית – אינה קוסמטיקה קטנה, אלא כלי מלא להכנת הנדל”ן.

איפה זה מורגש במיוחד

התסריטים הטיפוסיים ביותר לצפון ישראל נראים כך:

• הדירה מוכנה לכניסת משפחה חדשה;
• הדיור צריך רענון מהיר אחרי שוכרים;
• הבעלים רוצה להפוך את הנכס ליותר מסודר ויזואלית לפני מכירה;
• אחרי רטיבות, כתמים או דליפה מקומית צריך להחזיר למקום מראה נורמלי;
• המשפחה לא רוצה להתחיל שיפוץ גדול, אבל רוצה להסיר את תחושת ההזנחה.

בכל המקרים האלה הלקוח מחפש לא את “הצביעה הזולה ביותר”, אלא פתרון שיסיר את הדאגה הביתית והפיננסית.

למה הלקוח הישראלי מסתכל אחרת על שירות כזה

בישראל יש רגישות חזקה לזמן ולצפיות בהוצאות. אנשים מוכנים לשלם לא רק על עבודה בידיים, אלא גם על היעדר כאוס. זו בדיוק הסיבה שבחיפה, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין, קריית ים, קריית חיים, נשר וטירת כרמל עובדים הכי טוב לא הבטחות איכות מופשטות, אלא ניסוחים ברורים ומובנים: נפח מובן מראש, זמנים מוסכמים, אפשרות לעבוד בדירה מאוכלסת, דיוק, עזרה עם קירות לחים וללא תוספות פתאומיות.

מה בדיוק מוכר שוק צביעת הדירות בחיפה ובסביבה

אם נסתכל על איך בישראל מוצגת הנושא של צביעת דירות, מהר מאוד מתברר: השוק מוכר לא רק מאסטר. הוא מוכר שקט, מהירות, מחיר ברור והיעדר הפתעות. זו הלוגיקה המרכזית, שאי אפשר להתעלם ממנה היום לא לעסקים ולא למערכת, אם היא רוצה להסביר בכנות לקהל למה הצעות מסוימות עובדות טוב יותר מאחרות.

הטריגרים העיקריים שעליהם מגיב הלקוח

דחיפות

אחד המניעים החזקים ביותר – האפשרות לעשות מהר. לפני כניסה, אחרי שוכרים, לפני חגים, לפני מכירה – במצבים האלה חשוב לאדם לא בעוד חודש, אלא עכשיו. לכן הבטחת זמנים מהירים ולוח זמנים מובן מראש הפכה לאחד מהטיעונים השיווקיים החזקים ביותר.

עבודה בדירה מאוכלסת או מרוהטת

זה כבר לא בונוס נוסף, אלא יתרון תחרותי מלא. לא כל משפחה יכולה לפנות רהיטים, לפנות את הדירה ולכבות את החיים הרגילים לכמה ימים. האפשרות לצבוע את הדיור ללא מעבר וללא פינוי מוחלט של המרחב – גורם בחירה רציני.

רטיבות, עובש וקירות בעייתיים

לחיפה החופית ולחלק מהאזורים בצפון ישראל זה נושא נפרד. הלקוח לעיתים קרובות מחפש לא רק צביעה, אלא פתרון לבעיה כואבת יותר: סימני לחות, פטריות, התקלפות צבע ישן ותקרות עייפות. שם, היכן שהמבצע יכול לא רק “לצבוע”, אלא להעריך בכנות את מצב השטח ולהכין אותו, האמון גבוה יותר.

הצעת מחיר ברורה לפני התחלה

הלקוח הישראלי רגיש מאוד למחיר שמתנפח. לכן, ההצעות שעובדות הכי חזק הן אלה שבהן הצעת המחיר נדונה מראש, הנפח נקבע לפני התחלה, ולא מתפשט במהלך התהליך.

ניקיון ודיוק

לדירה מאוכלסת זה אחד מהגורמים העיקריים. אנשים חוששים לא מהצביעה עצמה, אלא מהפיכת הבית לבלאגן. שם, היכן שמובטחת עבודה מדויקת, הגנה על רהיטים ומסירה נורמלית של הנכס, ההמרה גבוהה יותר.

למה הצעה זולה לא תמיד הכי טובה לשוק הצפון של ישראל

במבט ראשון, יכול להיראות שמנצח מי שמבטיח מחיר נמוך יותר. אבל במציאות, הצעות זולות מדי ואגרסיביות לעיתים קרובות מושכות לא את הלידים האיכותיים ביותר. הלקוח מגיע למחיר “מ…”, ואז נתקל בכך שבמציאות הכל יקר יותר, מסובך יותר ולא נעים יותר. בסופו של דבר, שני הצדדים לא מרוצים.

לחיפה וקריות עובדת חזק יותר מודל אחר. לא “מ-400 ₪ ואז נראה”, אלא חיבור רגוע:

• קובעים את הנפח מראש;
• עובדים בזהירות גם בדירה מאוכלסת;
• עוזרים עם עובש, לחות וקירות בעייתיים;
• לא כופים מיותר;
• דנים בזמנים מראש;
• לא יוצרים תוספות פתאומיות מהאוויר.

זו בדיוק הלוגיקה שנתפסת היום כמבוגרת ואמינה. עבור הקהל הישראלי זה הרבה יותר קרוב לבקשה האמיתית מאשר לצעקות “זול בכל מחיר”.

איך זה קשור לשוק הנדל”ן ולפסיכולוגיה של בעל הדירה

צביעה – זה גם על שליטה. כאשר הדירה מוכנה להשכרה, מכירה או אכלוס, הבעלים רוצה להחזיר לעצמו במהירות את תחושת הניהול. הוא לא תמיד מוכן לשיפוץ רחב היקף, אבל רוצה להסיר בעיות ויזואליות ברורות.

כאן מתגלה הכוח המעשי של השירות. צביעה מאורגנת היטב מאפשרת:

• לשנות במהירות את הרושם הראשוני מהדירה;
• להפוך את הנכס ליותר מואר ומסודר ויזואלית;
• להפחית את תחושת ה”עייפות” ללא השקעות כבדות;
• להכין את הדיור לשלב הבא של השימוש.

למציאות הישראלית זה רלוונטי במיוחד בערים שבהן שוק השכירות פעיל, והדירות לעיתים קרובות פועלות כנכס השקעה. וכאן נאנובוסטי – חדשות ישראל יכול להסתכל על השאלה בצורה רחבה יותר מרמת הבית: צביעה הופכת לחלק מאסטרטגיית ניהול הנדל”ן, ולא רק לפרט ביתי קטן. זו בדיוק הסיבה שנאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הנושא הזה לא רק כשירותי, אלא גם כחברתי-כלכלי: מדובר על איך ישראלים מצמצמים עלויות, מאיצים את הכנת הדיור ומנסים למזער את הלחץ סביב הנכס.

מה חשוב במיוחד לחיפה, קריות, נשר וטירת כרמל

הקשר המקומי כאן קריטי. אי אפשר לדבר באותו אופן על צביעת דירה במתחם מגורים חדש יחסית ובבית ישן עם היסטוריה של רטיבות, עשרות סימנים של השכרות קודמות וקירות שלא חודשו שנים.

המאפיינים המקומיים של האזור

לאזור זה מאפיינים:

• מבנים ישנים;
• לחות חופית;
• דירות אחרי השכרה ארוכת שנים;
• הצורך להכין במהירות את הדיור להשכרה חוזרת;
• רגישות גבוהה לזמנים ולמחיר.

זו בדיוק הסיבה שדף שירות נפרד, פרסום נפרד והצגת נושא נפרדת עובדים טוב יותר מאשר טקסטים כלליים “על שיפוץ הכל”.

למה חשוב לציין ערים ולא להסתתר מאחורי המילה “קריות”

לאמון ול-SEO חשוב מאוד לא רק לומר “קריות”, אלא גם באופן ספציפי: קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין, קריית ים, קריית חיים, בנוסף לנשר וטירת כרמל. כאשר אדם רואה את מקומו ישירות, הטקסט נתפס כתשובה למצבו האמיתי, ולא כהכנה אוניברסלית.

אילו הצעות באמת עובדות הכי טוב

להלן – טבלה קצרה של מה שמסיר הכי חזק את פחד הלקוח ומוכר את השירות הכי טוב בשוק הזה.

מה כדאי לקחת בחשבון לבעלי דירות לפני הזמנת צביעה

לפני שבוחרים מבצע, לבעלים כדאי לבדוק לא רק את המחיר, אלא גם את הלוגיקה של ההצעה.

על מה להסתכל קודם כל

האם יש הסבר ברור על היקף העבודה

אם לא ברור מה בדיוק כלול במחיר, כמעט תמיד יהיו בעיות מאוחר יותר.

האם מוכנים לעבוד בדירה מרוהטת

למשפחות ואנשים עסוקים זה לעיתים קרובות אחד מהשאלות העיקריות.

האם יש שיחה כנה על מקומות בעייתיים

אם יש סימני לחות בתקרה או עובש על הקירות, חשוב לא הבטחה “הכל ייעלם”, אלא הערכה אמיתית.

האם מבינים את המאפיינים המקומיים

חיפה וצפון ישראל – זה לא שוק מופשט. כאן חשובים לחות, מבנים ישנים ותסריטים מהירים להכנת הדיור.

איפה אפשר לראות שירותים בנושא

גרסה רוסית:

https://renovation.nikk.co.il/

עברית:

https://renovation.nikk.co.il/he/

גרסה אנגלית:

https://renovation.nikk.co.il/en/

סיכום

צביעת דירות בחיפה, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין, קריית ים, קריית חיים, נשר וטירת כרמל – זו כבר לא סיפור על “מצאנו צבעי וחידשנו את הקירות”. היום זה שירות מלא שבו נמכרים שקט, מהירות, הצעת מחיר ברורה, דיוק, עבודה בדירה מאוכלסת והיעדר הפתעות לא נעימות.

עבור הקהל הישראלי זה רגיש במיוחד, כי דירה כאן – לא רק מקום לחיים, אלא גם נכס יקר, אובייקט להשכרה, ביטחון משפחתי ומקור קבוע לפתרונות ביתיים. זו בדיוק הסיבה שהשוק הולך יותר ויותר מהבטחות זולות וצעקניות לכיוון שירות נורמלי, ברור וצפוי.

לעסקים זה אומר דבר אחד: מנצח לא זה שצועק חזק יותר על המחיר, אלא זה שמסיר טוב יותר את הפחד של הלקוח. ולגבי הקורא זה אומר דבר אחר: בבחירת שירות צביעה חשוב להסתכל לא על המספר היפה בשורה הראשונה, אלא על כמה הוסברו לכם מראש הנפח, המועדים, המגבלות והתוצאה האמיתית.

נאנובוסטי סבור כי דווקא נושאים מקומיים כאלה הם שמעצבים כיום את התמונה האמיתית של חיי היומיום בישראל: היכן שההחלטות מתקבלות לא ברמת הפרסום, אלא ברמת האמון, הפרקטיות והיכולת לחסוך לאדם זמן, כסף ועצבים.

מחבר: פאבל שווייקו

נפגשים ביום שישי, 30 באוקטובר 2026, ב-CALLAS TLV, Menachem Begin Rd 37, Tel Aviv-Yafo. הדלתות ייפתחו בשעה 19:00, התוכנית המרכזית תתחיל בשעה 20:00, ולאחר חצות יישארו עוד שעתיים לאפטר-פארטי.

כרטיסים כבר זמינים ב-https://selector.org.il/e/Pcy-i4HGkP2

הערב יתקיים בשפה האוקראינית, אך האירוע פתוח לכל המעוניינים. אין צורך להכיר את הפולקלור האוקראיני, להגיע בחולצה רקומה או להבין מי הן המווקות. אפשר פשוט להגיע למסיבה, להאזין למוזיקה ולהכיר עוד חלק מהחיים התרבותיים האוקראיניים המודרניים בישראל.

מה זה “ליל ולס” ומי הם הדמויות שלו

לקורא הישראלי כאן עדיף מיד להפריד בין שני דברים.

ולס – אכן אל סלאבי עתיק, הידוע ממקורות כתובים יותר מאלף שנה. ו”ליל ולס” מ-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר בצורתו האוקראינית המודרנית – מסורת תרבותית מודרנית שהפכה לבולטת באוקראינה כבר במאה ה-21.

ולס, או וולוס, מוזכר בסיפורי כרוניקה על הסכמים של רוס עם ביזנטיון בשנים 907 ו-971. הוא נקרא “אל הבקר” וקושר לבקר, משק, שפע ורווחה חומרית. כלומר, ולס עצמו אינו דמות מודרנית שהומצאה לפסטיבלים סתיו או Halloween: שמו אכן ידוע ממקורות מתקופת רוס של קייב.

אבל חג שנתי נפרד בשם “ליל ולס” בדיוק ב-31 באוקטובר לא מתועד ברשומות אתנוגרפיות אוקראיניות מהמאה ה-19 וה-20. עם זאת, התרבות העממית האוקראינית אכן הכירה סיפורים רבים על אבות, ניחושים, מכשפות, יצורי יער, כוחות על טבעיים וימים מיוחדים שבהם הגבול בין העולם הרגיל והעל טבעי נראה פחות ברור. פשוט היסטורית כל התפיסות הללו לא היוו חג אחד תחת השם של היום.

במרחב המידע האוקראיני השם “ליל ולס” הופך לבולט בערך משנת 2017. הלילה מ-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר מתחילים לתאר כפרשנות אוקראינית ל-Halloween, תוך הוספת דמויות עממיות וספרותיות משלהם. ב-שנות ה-2020 זה כבר לא רק נושא אינטרנטי: תחת השם “ליל ולס” באוקראינה מתקיימות תוכניות תרבותיות, מפגשים פולקלוריים, פסטיבלים ומסיבות נושאיות.

לדוגמה, ב-שנת 2025 בפולטבה התקיים ערב אתנוגרפי “ליל ולס: טקסים של Halloween האוקראיני”. עם זאת, הצורה המודרנית של החג נחשבת יותר כהתבוננות חדשה במוטיבים פולקלוריים ישנים, ולא כהחייאה מילולית של טקס עתיק אחד.

מכאן גם הדמויות שמופיעות היום סביב “ליל ולס”. עבור הקהל האוקראיני רבים מהם מוכרים מילדות, מבית הספר, מהספרות, מהתיאטרון או מהתרבות ההמונית המודרנית. עבור ישראלי המילים “מכשפה קונוטופית” או “מווקה קרפטית” דורשות הסבר נפרד.

המכשפה הקונוטופית – קודם כל אחד הדמויות המוכרות ביותר בספרות האוקראינית של המאה ה-19. קונוטופ – עיר אמיתית במחוז סומי הנוכחי. ב-שנת 1833 הסופר האוקראיני גריגורי קוויטקה-אוסנוביאנקו כתב סיפור סאטירי-פנטסטי “המכשפה הקונוטופית”, שפורסם ב-שנת 1837. במרכז הסיפור – ציד מכשפות, קסם, אמונות תפלות והמכשפה יבדה זוביחה, ומאחורי כל זה – סאטירה די קשה על פקידים מקומיים, בורות וטיפשות אנושית.

כמעט שני מאות לאחר מכן “המכשפה הקונוטופית” שוב הפכה לחלק מהתרבות האוקראינית המודרנית. ב-שנת 2023 הבמאי איוון אוריבסקי העלה את ההצגה באותו שם בתיאטרון הלאומי על שם איוון פרנקו בקייב. ההפקה הפכה לאחד הלהיטים התיאטרליים הבולטים באוקראינה, קטעים מההצגה התפשטו ברשתות החברתיות, והדמות של המכשפה הקונוטופית שוב מצאה את עצמה בתרבות ההמונית. לכן היום זו גם דמות מהספרות הישנה וגם סמל תרבותי אוקראיני מודרני.

מווקה – דמות ממקור פולקלורי הרבה יותר ישן. בתפיסות העממיות האוקראיניות זהו יצור נשי על טבעי, הקשור ליער ולטבע הפראי. במיוחד הרבה סיפורים על מווקות נרשמו ב-קרפטים, בוולין ובפודוליה במאות ה-19 וה-20. בדרך כלל המווקה תוארה כבחורה צעירה ויפה, אך היא שייכת לעולם הלא אנושי ובסיפורים הישנים לא תמיד בטוחה למי שפוגש אותה.

בכל אוקראינה דמות המווקה הפכה למוכרת במיוחד בזכות לסיה אוקראינקה, שכתבה ב-שנת 1911 את הדרמה-פנטזיה “שיר היער”. המווקה שלה הפכה לאחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות האוקראינית. במאה ה-21 הדמות קיבלה גל פופולריות נוסף בזכות התרבות המודרנית, כולל הסרט האנימציה האוקראיני “מווקה. שיר היער”, שיצא ב-שנת 2023.

לכן הביטוי “מווקה קרפטית” עבור אוקראיני בדרך כלל מעורר סט אסוציאציות די ברור: הרים, יער, שיער ארוך, טבע, יופי ובו זמנית משהו לא אנושי וקצת מסוכן.

מכשפות בכלל תופסות מקום גדול בפולקלור האוקראיני. ברשומות מהמאות ה-19 וה-20 ייחסו להן יכולת להשפיע על היבול, על הבקר, על מזג האוויר, על בריאות האנשים ועל חיי המשפחה. עם זאת, המכשפה העממית האוקראינית לא בהכרח נראתה כמו המכשפה של Halloween המערבית עם כובע שחור ומטאטא. בסיפורים זו יכולה להיות אישה רגילה לחלוטין, שהסובבים אותה חשבו שהיא מסוגלת לכשף.

לצד המכשפות בסיפורים העממיים היו קוסמים, מרפאים ו”אנשים יודעים”. חלקם טיפלו בעשבים, אחרים השתמשו בלחשים, לשלישיים ייחסו יכולת לראות או לעשות מה שלא נגיש לאדם רגיל. הגבול בין רפואה עממית, אמונה, אמונות תפלות וקסם בסיפורים כאלה היה מאוד נייד.

הקרפטים גם מופיעים ב”ליל ולס” המודרני לא במקרה. הקרפטים האוקראיניים קשורים במיוחד בתפיסה ההמונית לפולקלור הררי, יצורי יער, מרפאים, קסמים ואגדות רבות. לכן ערפל מעל הקרפטים, מווקות ומכשפות הפכו היום כמעט לשפה ויזואלית מוכנה לנושא המיסטי האוקראיני.

לעומת זאת, דלעת עם פנים מגולפות מתייחסת כבר בעיקר לתרבות הבינלאומית המודרנית של Halloween. בחיי היומיום האוקראיניים הדלעת ידועה במשך מאות שנים ואפילו קיבלה משמעות סמלית: הביטוי “לתת דלעת” פירושו לסרב לאדם בזמן שידוכים. אבל להפוך דלעת לפנס עם פנים – זה לא מנהג אוקראיני עתיק של “ליל ולס”, אלא אלמנט של Halloween, שהתמזג בשלווה עם הנושא האוקראיני במאה ה-21.

לכן ה-“ליל ולס” האוקראיני המודרני נראה בדיוק כמו תערובת תרבותית כזו. שנים 907 ו-971 נותנות לנו אזכורים כתובים אמיתיים של ולס; המאות ה-19 וה-20 – שכבה עצומה של פולקלור אוקראיני מוקלט על מכשפות, מווקות, מרפאים ועולם על טבעי; שנים 1833 ו-1837 – הופעת “המכשפה הקונוטופית” בספרות האוקראינית; שנת 1911 – “שיר היער” של לסיה אוקראינקה והמווקה המפורסמת; בערך משנת 2017 השם “ליל ולס” מתפשט במרחב המידע האוקראיני; וב-שנות ה-2020 הופך כבר לפורמט מודרני מוכר של אירועים תרבותיים ומסיבות.

לכן, כאשר היום נמצאים יחד ולס, מכשפות קונוטופיות, מווקות קרפטיות, קוסמים ודלעות, זה לא רשימת דמויות של טקס עתיק אחד. זו פרשנות אוקראינית מודרנית, שבה התחברו השם העתיק של ולס, פולקלור אוקראיני אמיתי, ספרות קלאסית מהמאה ה-19 וה-20 ותרבות Halloween של היום.

מה זה “ליל ולס” במקרה זה

המארגנים לא מנסים להפוך את המועדון למוזיאון אתנוגרפי והם עצמם מסבירים את הרעיון שלהם בצורה די מדויקת: “פרשנות מודרנית של Halloween האוקראיני”.

באוקראינה המודרנית השם “ליל ולס” הפך לפורמט סתיו מיסטי מוכר, שבו מתחברים מוטיבים עממיים אוקראיניים, סיפורים על מכשפות, מווקות, קרפטים, עולם על טבעי ותרבות Halloween שכבר מוכרת. במסיבת DISCO UKRAЇNA החליטו לא רק לכתוב את הנושא על הפוסטר, אלא לשלב אותו בתוכנית הערב.

לכן כאן תופיע מרינה קדצקה, המייצגת את MAK UA – “הנפחיה האמנותית האוקראינית החובבנית בישראל”. היא תספר לאורחים על הסמלים, הדמויות והעולם המיסטי של “ליל ולס”. המארגנים מזהירים מיד: לא תהיה בחינה היסטורית. אחרי הכל, אנשים באו לרקוד.

לקורא הישראלי הכי קל לדמיין את הפורמט כך: זו מסיבת Halloween נושאית אוקראינית, רק במקום סטנדרט של תרבות הפופ המערבית המארגנים לוקחים דמויות אוקראיניות ומוסיפים להן את סצנת המועדונים המודרנית של תל אביב.

ארבעה DJ ובכורה חדשה של סרדוצ’קה

על המוזיקה ב-30 באוקטובר אחראים DOMINIC, LOUTIQUE, SAMSO ו-ROMAN ZOTS.

לאחר המסיבה הקודמת הצוות ערך סקר בין האורחים ואומר שהתוכנית המוזיקלית הורכבה כבר בהתחשב במשובים שהתקבלו. לכן מבטיחים לא ללכת רק בכיוון אחד: תהיה מוזיקה אוקראינית מודרנית, שירים מוכרים מהעבר, גרסאות מקוריות של יצירות, רמיקסים חדשים וקטעי ריקוד בינלאומיים.

שני DJ מכינים לערב בכורות משלהם – DOMINIC ו-LOUTIQUE.

ל-LOUTIQUE יהיה עוד מספר נפרד: רמיקס חדש ל-“Dancing Lasha Tumbai” של ורקה סרדוצ’קה. עד יום השנה ה-20 לשיר עדיין יש זמן – סרדוצ’קה הופיעה איתו באירוויזיון ב-2007, – לכן כאן מדובר על בכורה לפני יום השנה. בפעם הראשונה הגרסה החדשה המארגנים מבטיחים להשמיע דווקא ב-DISCO UKRAЇNA.

לפרויקט ניסויים מוזיקליים כאלה כבר אינם חדשות. במסיבה הגדולה הקודמת “נזאלז’נה 2026”, שהתקיימה באוגוסט באותו מקום CALLAS TLV, LOUTIQUE הכין רמיקס נפרד לשיר של אירינה ביליק. אז הצטרפה לצוות גם DJ LUMARE מלבוב. את החומר שלנו על המפגש ההוא ניתן לקרוא כאן: “נזאלז’נה 2026” בתל אביב.

מכשפה בכניסה, אוליה ירוש וסטנדאפ מיסטי

ההיכרות עם נושא הערב תתחיל ממש מהדלת. האורחים יתקבלו על ידי ויטה, שהמארגנים מציגים כ”פגישה ראשונה עם המיסטיקה”.

המנחה תהיה שוב אוליה ירוש. עליה התחרויות, האינטראקטיבים והקשר בין חלקי התוכנית השונים.

ו-אנטון שבצ’נקו מכין ל”ליל ולס” סטנדאפ נפרד עם נטייה מיסטית. לאחר ההופעה התוכנית תחזור שוב לרחבת הריקודים.

ל-נא-חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן מעניינת גם האבולוציה של DISCO UKRAЇNA. עוד באביב הפרויקט ערך White Party ב-PHI GARDEN, ועכשיו לאחר “נזאלז’נה 2026” באוגוסט נשאר במקום גדול יותר CALLAS ובונה כבר ערב נושא מלא עם מנחה, סטנדאפ, חלק תרבותי ופעילויות נפרדות. על המסיבה של מאי סיפרנו בחומר “DISCO UKRAЇNA בתל אביב – White Party האוקראינית”.

על התחפושת הטובה ביותר יינתנו 1,000 שקלים

התחפושות הפעם לא רק לצילומים. הפרס הראשי של התחרות – 1,000 ₪.

המארגנים מציעים להיזכר במכשפות קונוטופיות, מווקות קרפטיות, קוסמים, דלעות או להמציא בכלל דמות משלכם. המנצח ייבחר במשותף על ידי האורחים והחבר השופטים. מי ייכנס לחבר השופטים, יודיעו קרוב יותר למסיבה.

אבל אין חובה להגיע בתחפושת. קוד הלבוש מנוסח די רחב: חגיגי, קוקטיילי, נושאי או עם דגש אוקראיני.

יש רק הגבלה אחת, והיא לישראל עכשיו די מובנת. הצוות מבקש להימנע מדמויות מדממות ומפחידות מדי – בהתחשב במה שעוברים אנשים גם באוקראינה וגם בישראל. מיסטיקה כמה שתרצו. המארגנים לא רוצים לראות בערב הזה אימה מדממת.

יהיה גם גלגל המזל עם מתנות. רשימת הפרסים עדיין לא נחשפת – מבטיחים לפרסם אותה קרוב יותר ל-30 באוקטובר.

איך יתקיים הערב

ב-19:00 ייפתחו הדלתות. בשעה זו כבר תתנגן מוזיקה, הבר יפעל, אפשר להיפגש עם חברים, להזמין אוכל או לשתות משהו לפני תחילת התוכנית.

מ-20:00 עד חצות – החלק המרכזי: סטים של DJ, רמיקסים חדשים, סיפור על “ליל ולס”, סטנדאפ, תחרויות, גלגל המזל וריקודים.

מ-00:00 עד 02:00 יישאר אפטר-פארטי. כפי שניסחו המארגנים עצמם: התוכנית המרכזית תסתיים, המסיבה – לא.

בעלות כל כרטיס כבר כלול משקה אחד לבחירה – בירה או כוס יין. ב-CALLAS גם יפעל בר עם מחירים מיוחדים, אפשר להזמין אוכל. כל מה שמעבר למשקה הכלול משולם בנפרד.

כניסה – רק מגיל 18+.

ליד CALLAS יש כמה חניונים. מידע מפורט יותר על חניה ופרטים מעשיים אחרים הצוות מבטיח לשלוח לאורחים לפני האירוע.

כרטיסים: מ-99 שקלים

כעת פועלת מחיר מבצע.

כרטיס מבצע רגיל עולה 99 ₪ + עמלת שירות. אפשרות 119 ₪ + עמלה כוללת את אותם תנאים ו-20 שקלים נוספים לתמיכה בכרטיסים מוזלים לפליטים אוקראינים. כרטיס עם הסעה עולה 149 ₪ + עמלה. המחיר המלא של הכרטיס ברכישה ישירה בכניסה – 199 ₪ + עמלה.

כרטיסים נמכרים דרך Selector: דף DISCO UKRAЇNA “ליל ולס”.

פליטים אוקראינים בישראל

החלק החברתי של DISCO UKRAЇNA נשמר גם במהדורה החדשה. ברכישת כרטיס ניתן להוסיף 20 שקלים, שיופנו למימון כרטיסים מוזלים לפליטים אוקראינים הנמצאים כעת בישראל עקב המלחמה.

לאוקראינים הזקוקים לכרטיס כזה מציעים לפנות ב-WhatsApp ל-חנה: +972-55-318-0875. היא מייצגת את ASSAF, ארגון ישראלי העובד עם פליטים ומבקשי מקלט. מגע זה מיועד במיוחד לשאלות על כרטיסים מוזלים; על המסיבה עצמה המארגנים מבקשים לכתוב להם ישירות.

סכמה כזו כבר שימשה את DISCO UKRAЇNA בעבר. לדוגמה, במסיבת פברואר Be My Valentine ובמסיבת מאי White Party האיסוף הנוסף של 20 שקלים גם הלך לכרטיסים לאוקראינים שנמצאו בישראל עקב המלחמה. על האירוע הראשון כזה סיפרנו ב-נא-חדשות כאן: “תמיכה בפליטים אוקראינים בישראל: DISCO UKRAЇNA”.

בנוסף לכך, חלק מההכנסות מהערב המארגנים מבטיחים להעביר לתמיכה ביוזמות התנדבותיות באוקראינה ובקהילה האוקראינית בישראל.

מי מארגן את DISCO UKRAЇNA

בכרטיס האירוע המארגן מצוין כ-DISCO UKRAINA, דוא”ל ליצירת קשר – nezalezhna.il@gmail.com. הפרויקט קשור לצוות “נזאלז’נה – מסיבה אוקראינית”, שמקיים אירועים מוזיקליים וציבוריים אוקראיניים בישראל. בהודעות קודמות של הסדרה הזו המארגן גם צוין כ”נזאלז’נה”.

אחרי החדשות של הצוות ניתן לעקוב דרך Nezalezhna.il בפייסבוק ובאינסטגרם. עם זאת, המסיבה עצמה נשארת אוקראינית בשפה ובתוכן, אך ההזמנה מופנית לא רק לאוקראינים: המארגנים מצפים לחברים של הקהילה, לישראלים ולכל מי שרוצה לבלות ערב שישי עם מוזיקה אוקראינית וקצת מיסטיקה לא שגרתית לתל אביב.

DISCO UKRAЇNA: “ליל ולס” תתקיים ב-30 באוקטובר ב-CALLAS TLV, Menachem Begin Rd 37.

הדלתות – ב-19:00, התוכנית המרכזית – מ-20:00, אפטר-פארטי – עד 02:00.

ואפשר להשאיר את התחפושת בבית. אם כי עם פרס של אלף שקלים, אולי כדאי בכל זאת לחשוב.

כרטיסים כבר זמינים ב-https://selector.org.il/e/Pcy-i4HGkP2

היום אנחנו מדברים על כוכב הוליוודי – מייל מרקובנה קוניס! — מדור חדש 🔯 — יהודים מאוקראינה 🇺🇦

📍 לידה והגירה

• נוֹלָד 14 באוגוסט 1983 בצ'רנוביץ, אוקראינה 🇺🇦.
• בגיל 7 היגרה עם משפחתה ללוס אנג'לס, ארה”ב 🇺🇸.

🕯 סיפור משפחתי טראגי

רבים מקרובי משפחתה של מילה מתו במהלך השואה. השחקנית הזכירה שוב ושוב את האנטישמיות בברית המועצות:

“חונכנו כך: אתה יהודי, רק אל תספר על זה לאף אחד. זו הסיבה שעברנו לארה”ב”.

🕎 יהדות וקבלה

לדת היהודית תפקיד חשוב בחיי מילה ומשפחתה.

“אנחנו חוגגים את יום כיפור וחנוכה, אם כי לא תמיד לפי כל הכללים. אני אוהב את הדת שלנו. אני הולך לבית הכנסת לא מתוך התחייבות, אלא כי זה חשוב לי”.

מילה ומשפחתה מדליקים נרות שבת, קוראים תפילות, וילדיה יודעים ברכות בעברית.

היא גם מדגישה את החשיבות של מסורות משפחתיות:

“בימי שישי אנחנו מתכנסים כמשפחה, מסתכלים אחד לשני בעיניים, אומרים “אני אוהב אותך” ומשתפים באירועי השבוע. הזמן הזה מחזק את הקשר שלנו. לא משנה איפה אנחנו, אנחנו תמיד מוצאים לזה רגע”.

🧬 שורשים יהודיים

בדיקת DNA גנאלוגית הראתה שמילה היא אתנית 98% יהודים אשכנזים.

“אני די יהודי, אבל בניו יורק אני הופך להיות סופר יהודי!”

🤝 נישואים לאשטון קוצ'ר

בעלה של מילה, השחקן אשטון קוצ'ר, למרות שאינו יהודי, חולק את תחומי העניין הרוחניים שלה:

“הוא מדבר וקורא עברית וקרא בתורה מיליון פעמים. הוא לימד אותי משהו שלא ידעתי בעצמי”.

אשטון ביקר בישראל יותר מפעם אחת, כולל עם מילה. בשנת 2013 הם הגיעו לצפת להלווייתו של המקובל פיליפ ברג.

“ישראל יקרה ללבי. בשבילי זה כמו לחזור לשורשים של יצירתיות, שמעוררת השראה בכל הרמות”.

🇺🇦 עזרה לאוקראינה

המלחמה בקנה מידה מלא עם רוסיה חיזקה את זהותה האוקראינית של מילה.

“מעולם לא הייתי גאה יותר במוצאי מאשר עכשיו. אני גאה להיות אוקראיני”.

💪 צדקה

• מילה ואשטון אספו יותר מ 35 מיליון דולר לעזור לעקורים אוקראינים, תורמים 3 מיליון מכספם עבור זה.
• בטקס האוסקר הכריזה השחקנית על דקת דומיה לזכר ההרוגים באוקראינה.

👦🏻 הכירו את ולדימיר זלנסקי

מילה מכירה את ולדימיר זלנסקי מאז 2016, אז שוחחה איתו על הזכויות לגרסה מחודשת של הסדרה “משרת העם”.

“כשראיתי שלאוקראינה יש נשיא יהודי חדש, חשבתי: “מזל טוב!” זה שם משפחה מוכר!” מאוחר יותר מצאתי התכתבות איתו”.

מילה ואשטון נפגשו עם זלנסקי ואשתו אלנה מספר פעמים, כולל בניו יורק, שם דנו בשיתוף פעולה בין אוקראינה לארצות הברית בתעשיית הקולנוע.

🏆 הישגים של מילה קוניס

• בשנת 2022 נכנסו לרשימה 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם לפי הגרסה זְמַןיחד עם ולדימיר זלנסקי.
• תפס את המקום הראשון בדירוג “100 הנשים הסקסיות בעולם” (FHM) ומקום 4 בין הנשים היפות ביותר (פִּתגָם).
• מוּכָּר אסקווייר האישה הסקסית ביותר על פני כדור הארץ.

🎬 סרטים נבחרים של מילה קוניס

1. ברבור שחור (2010)
2. חברי מין (2011)
3. גלגל שלישי (2012)
4. עוז הגדול והחזק (2013)

מילה קוניס: גאוותם של יהודי אוקראינה

מילה קוניס היא לא רק אחת השחקניות המצליחות בהוליווד, אלא גם דוגמה נוצצת ליהודי ממוצא אוקראיני ששומר על קשר עם תרבות, דת וארצ הולדתו. תרומתה לאוקראינה והכבוד למסורת היהודית משמשים השראה למיליונים.

מאמר זה הוכן במיוחד עבור האתר חדשותשם תמצאו סיפורים מעניינים עוד יותר על יהודי אוקראינה בולטים, כמו מילה קוניס.

מדור הוודה @davidkrutonog – יהודי מאוקראינה ומייסד סוכנות שיווק tlv.agency

השאר תגובה בערוץ טלגרם חדשות ↓ — חדשות ישראל

החומר הוכן על ידי פאבל שווייקו.

295 מטרות בלילה, אך ביניהן היו מל”טים שונים מאוד

המתקפה הרוסית החלה בערב ה-24 בספטמבר ונמשכה בבוקר ה-25. לפי נתוני כוחות האוויר של אוקראינה, בסך הכל זוהו 295 מל”טים – שאהד, “גרברים”, “באנדרולים”/”דאן-ט”, מכשירי חיקוי וסוגים אחרים. בנפרד הצד האוקראיני ציין 52 מל”טים רקטיים. עד 07:30 דווח על 267 מטרות שהופלו או דוכאו.

המספר האחרון דורש זהירות. “הופלו או דוכאו” בדיווחים האוקראיניים פירושו שני דברים שונים: חלק מהמכשירים מושמדים פיזית על ידי ההגנה האווירית, חלק מאבדים את המסלול או את היכולת לבצע את המשימה כראוי בגלל לוחמה אלקטרונית. עבור ישראלי, ראשי התיבות לוחמה אלקטרונית עשויים להיות פחות מוכרים מאשר כיפת ברזל או חץ, אם כי העיקרון מוכר היטב לצבא בישראל: ניתן לעצור מטרה לא רק באמצעות טיל, אלא גם על ידי התערבות בניווט, בערוץ השליטה או בתקשורת.

במקביל, כוחות האוויר תיעדו פגיעות ב-16 מיקומים, בעוד שבארבעה מקומות נוספים – נפילת מטרות שהופלו או שבריהן. זה מסביר את המתמטיקה הלא נעימה של מתקפה אווירית גדולה. גם כאשר המערכת משמידה את רוב המכשירים שהושקו, נותרו מספיק כדי שכמה ערים יקבלו נזקים ממשיים בו זמנית.

בלילה הקודם התמונה הייתה כמעט זהה. בלילה של ה-24 בספטמבר רוסיה השתמשה ב-282 מל”טים, יחד עם טילים בליסטיים ואחרים. אז נהרגו אנשים, נפגעו בית חולים, בתי מגורים, בית ספר, חווה, מחסנים ואובייקטים אזרחיים אחרים. נאנובוסטי ניתחו את המתקפה ההיא בפירוט. זה לא היה פשיטה לילית בודדת, אלא שתי פעולות אוויריות גדולות ברצף.

וכאן מופיעה אחת מהפרטים של ה-25 בספטמבר, שקל לאבד מאחורי המספר הכולל של 295. 52 מכשירים היו רקטיים. הם מהירים בהרבה מהשאהד המוברגים הרגילים, ולכן גילוי המטרה אינו מספיק – הזמן שבו הצוות צריך להבין את המסלול, לבחור את אמצעי היירוט ולהגיב מתקצר. באמצע ספטמבר רוסיה כבר ביצעה מתקפה שבה הצד האוקראיני ספר 46 מכשירים רקטיים מתוך 93 מטרות. נאנובוסטי אז הסבירו בפירוט מדוע מל”טים רקטיים יוצרים בעיה נפרדת עבור ההגנה האווירית.

בקייב הפגיעה הייתה בבניין רב קומות

בסביבות שמונה בבוקר מל”ט רוסי פגע ב-בניין מגורים בן 16 קומות ברובע פצ’רסקי בקייב. הפגיעה הייתה בערך בגובה הקומות ה-10–11, פרצה שריפה. הכבאים חילצו את הדיירים ופירקו את המבנים.

נהרג ילד בן 14. הדיווחים הראשונים דיברו על לפחות שבעה פצועים, אך פעולת החילוץ עדיין נמשכה, ולכן המספרים הסופיים בשעות הראשונות לאחר הפגיעה עשויים להשתנות.

זלנסקי לאחר הדיווח על מותו של הנער כינה את הפגיעה הזו כחסרת היגיון צבאי. כאן יש להשאיר גבול בין עובדה מוכחת להערכה פוליטית: הפגיעה בבניין מגורים ומותו של ילד אושרו על ידי השירותים האוקראיניים, הערכת המניעים והאופי של הפגיעה הרוסית – דברי נשיא אוקראינה.

רובע פצ’רסקי נמצא במרכז קייב ורחוק מהתמונה של המלחמה שלפעמים מצייר לעצמו הקורא מחוץ לאוקראינה: תעלות, ערים קטנות בקו החזית, קו מגע קרבי. מהחזית כאן יש מאות קילומטרים. דווקא טילים ארוכי טווח ומל”טים הפכו את ההבדל הזה להרבה פחות אמין – אדם יכול להימצא עמוק בעורף, אך אזעקת אוויר עדיין אומרת סיכון פיזי ממשי לביתו.

יו”ר התעשיות האוויריות של ישראל בועז לוי דיבר לאחרונה על השינוי הזה, כשהוא מציין את אוקראינה וישראל יחד. ניסוחו – “המלחמות הבאות מתרחשות בערים” – לא היה ניסיון להשוות בין שתי המלחמות, אלא תיאור של טכנולוגיה שמביאה את החזית לשכונות מגורים. נאנובוסטי פרסמו ניתוח מפורט של הראיון שלו.

עבור ישראל, מנגנון כזה כבר מזמן הפסיק להיות הפשטה. אבל להשוות בין ההגנה האווירית האוקראינית והישראלית באחוזי מטרות שהופלו זה חסר טעם. ישראל קטנה יותר בשטח, יש לה ארכיטקטורת אזהרה שונה ומערכת מדורגת של כיפת ברזל, קלע דוד, חץ, תעופה ולוחמה אלקטרונית. אוקראינה מכסה שטח גדול בהרבה, תוך שהיא מתמודדת עם טילים בליסטיים, טילים שיוט, שאהד, מכשירים רקטיים ומטרות מדומות. הבעיה המשותפת לשתי המדינות אינה במערכת הגנה זהה, אלא במשהו אחר: המטרות הזולות הופכות לכל כך רבות, שהיירוט היקר אינו יכול להיחשב כתשובה אוניברסלית.

כך נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנים את הניסיון האוקראיני לצד הישראלי: ללא ניסיון להדביק שתי מלחמות לאחת, אך גם ללא הפרדה מלאכותית של טכנולוגיות שכבר עוברות ממלחמה אחת לאחרת.

באודסה שוב פגעו בלוגיסטיקה, בזפוריז’יה – ברפואה

מחוז אודסה קיבל את חלקו במתקפה הלילית. הרשויות האוקראיניות דיווחו על פגיעות בתשתיות מגורים ואזרחיות, וזלנסקי ציין במיוחד פגיעה חוזרת במסוף דואר, שלאחריה נהרג אדם.

מסוף דואר בזמן מלחמה – הרבה יותר ממקום שבו ממיינים חבילות מחנויות אינטרנט. דרך צמתים כאלה עוברים משלוחים רגילים, מסמכים, סחורות לעסקים, תרופות, מטענים הומניטריים. באוקראינה, מפעילי דואר גדולים הפכו למעשה לחלק מרשת הלוגיסטיקה הפנימית של המדינה, שממשיכה לפעול גם ליד אזורים מסוכנים.

“פגיעה חוזרת” גם היא בעלת משמעות מעשית. לאחר הפגיעה הראשונה, במקום עשויים כבר להימצא כבאים, רופאים, משטרה ועובדי המפעל. מתקפה חדשה באותו אזור מגדילה את הסיכון לאנשים שמגיעים לטפל בתוצאות הקודמות.

בזפוריז’יה הפגיעות הרוסיות היו במוסדות רפואיים. באחד האובייקטים פרצה שריפה, אנשים פונו. מאוחר יותר הופיעו דיווחים על פגיעה באובייקט רפואי נוסף, רכבי אמבולנס ותחבורה אזרחית. היו נפגעים.

זפוריז’יה – מרכז מחוז בדרום מזרח אוקראינה, אך עבור הקורא הישראלי חשוב יותר דבר אחר: העיר ממוקמת קרוב יותר לקו החזית מאשר קייב. לכן מגוון האיומים שם רחב יותר. בנוסף למל”טים וטילים ארוכי טווח, אזורי הדרום והמזרח של אוקראינה עשויים להיכנס לאזור השימוש באמצעים שהמרחק לקייב כבר גדול מדי עבורם.

לדברי זלנסקי, מתחילת היום תועדו פגיעות ותוצאותיהן ב-שמונה מחוזות באוקראינה. דיווחים על פצועים הגיעו גם ממחוזות סומי וניקולייב.

אי אפשר “לשבת ולחכות”

לאחר המתקפות, זלנסקי עבר מהדיווח על התוצאות למה שקייב מצפה מהשותפים. הוא הצהיר שבמהלך פגישות בינלאומיות הצד האוקראיני הזהיר מהגברת המתקפות הרוסיות הצפויה לפני החורף.

המשפט של הנשיא, שסביבו בנוי הפנייה שלו היום, נשמע קשה: הרוסים, לדבריו, צריכים להבין ש“אי אפשר לשבת ולחכות וצריך לסיים את המלחמה”. זלנסקי דורש יישום החלטות הסנקציות האמריקאיות והמשך הלחץ מצד אירופה. ההיגיון שלו הוא שהדיפלומטיה תוכל לתת תוצאה רק כאשר המשך המלחמה יהפוך ליקר יותר עבור מוסקבה.

זו עמדת קייב, ולא נוסחה מוכחת לסיום המלחמה. עד כמה סנקציות ספציפיות יכולות לשנות את החלטות ההנהגה הרוסית ובאיזה לוחות זמנים, לא ניתן לקבוע מראש. אך תאריך ההצהרה של זלנסקי כאן חשוב: היא נעשתה ב-25 בספטמבר, מיד לאחר כמה ימים של דיפלומטיה פעילה בניו יורק ושתי לילות של מתקפות מסיביות ברצף.

ב-22 בספטמבר זלנסקי נפגש עם דונלד טראמפ. לאחר השיחה הוא הודיע שאוקראינה מוכנה להפסיק הדדית את המתקפות על האנרגיה: קייב מפסיקה לתקוף מתקני זיקוק נפט ואובייקטים אנרגטיים אחרים של רוסיה, אם מוסקבה מפסיקה בו זמנית את המתקפות על מערכת האנרגיה האוקראינית. מדובר היה דווקא על תכנית הדדית, ולא על התחייבות חד צדדית של אוקראינה. ניתחנו בפירוט את הנוסחה הזו לאחר הפגישה של זלנסקי וטראמפ.

הפסקת אש אנרגטית, אם הצדדים יגיעו אליה בכלל, גם היא לא שווה לסיום המלחמה. זהו הגבלה של סוג מסוים של מתקפות. פעולות לחימה בחזית ומתקפות על אובייקטים שלא נכללו בהסכם עשויות להימשך בתרחיש כזה. לכן סביב הצעות כאלה תמיד עולה השאלה הבאה: אילו אובייקטים נחשבים אנרגטיים, מי מתעד הפרה ומה קורה לאחר הפגיעה השנויה הראשונה.

ב-23 בספטמבר יותר מ-50 מדינות באו”ם, ביניהן ישראל, הצטרפו גם הן לקריאה להפסקת אש מלאה, מיידית וללא תנאים. כמה שעות לאחר מכן החלה מתקפה מסיבית ב-24 בספטמבר, בלילה הבא – חדשה, כבר עם 295 מל”טים.

עצם הצירוף של האירועים הללו עדיין לא מוכיח שהקרמלין קבע את המתקפות דווקא כתשובה להצהרות בניו יורק. למסקנה כזו נדרשים נתונים על קבלת ההחלטות בתוך ההנהגה הצבאית והפוליטית הרוסית, שאינם זמינים לציבור. אך את רצף האירועים כבר ניתן לתעד ללא השערות: הצהרות דיפלומטיות עדיין לא הובילו להפחתת עוצמת המלחמה האווירית.

החורף מופיע כעת כמעט בכל שיחה כזו

האזכור של החורף בפנייה של זלנסקי גם הוא לא פרט רטורי מקרי. אוקראינה נכנסת לעונה הקרה לאחר כמה שנים של מתקפות רוסיות על תחנות כוח, תחנות משנה, רשתות, תשתיות חום ואובייקטים גזיים. לכן אפילו ההצעה להימנע הדדית ממתקפות על האנרגיה לא נולדה בוואקום.

המטרה של רוסיה, לפי הערכת ההנהגה האוקראינית, כוללת גם לחץ על מערכת האנרגיה ברגע של צריכה עונתית מקסימלית. הצד הרוסי מתאר את מטרותיו אחרת ומצהיר על מתקפות על אובייקטים הקשורים לתעשייה הצבאית האוקראינית ולתשתיות צבאיות. יש לבדוק את הסטטוס הספציפי של כל אובייקט שנפגע בנפרד: הצהרה רוסית או אוקראינית עצמה אינה מחליפה בדיקה כזו.

במקביל, משתנה הטכנולוגיה של המתקפות עצמן. שני לילות – 282 מל”טים, לאחר מכן 295. יותר ויותר מכשירים רקטיים. מספר כיווני שיגור. מטרות מדומות לצד מטרות פגיעה. לוחמה אלקטרונית, קבוצות ניידות, תעופה וטילים נגד מטוסים נאלצים לעבוד כמערכת אחת במשך שעות, ולא כמה דקות לאחר אזעקה אחת.

כאן המספר 267 שהופלו ודוכאו ב-25 בספטמבר נראה כבר אחרת. הוא מדבר על אחוז גבוה של מטרות שנוטרלו, אך אינו עונה על השאלה הכי לא נעימה של הלילה הזה.

אחד המל”טים בכל זאת הגיע לבניין מגורים בקייב.

בדירה היה ילד בן 14.

В квартире находился 14-летний мальчик.

זהו מקום לתערוכות, מפגשים, הרצאות ואירועי קהילה, אליו מגיעים לא רק אוקראינים, אלא גם ישראלים, שחשוב להם להבין את השכנים והשותפים לא דרך כותרות, אלא דרך אנשים ומשמעויות.

מהו המרכז הזה ולמה הוא נחוץ בישראל

המרכז קשור לשגרירות אוקראינה במדינת ישראל ופועל כנקודת נוכחות תרבותית של אוקראינה בעיר.

אם לומר בפשטות: זהו מרחב שבו ניתן לראות, לשמוע ו”לגעת” באוקראינה דרך התרבות — ללא אידיאולוגיה מיותרת וללא רשמיות, שלעיתים מרתיעה.

המרכז התרבותי האוקראיני בתל אביב התחיל ב-13 באוקטובר 2021 — בהודעות על הפתיחה זה נקרא תחילת עבודה במצב ניסיוני.

בנפרד בעמוד שגרירות אוקראינה במדינת ישראל מצוין שהמרכז פועל “מאוקטובר 2021” ושקודם לכן היה בבת ים.

איפה נמצא

הכתובת שמשתמשים בה בהודעות ובמידע:

רחוב ירמיהו 22, תל אביב, ישראל.

איך להגיע – https://maps.app.goo.gl/YdLnoL4dH34XU7cP6

לקהל הישראלי נוח להסביר כך: זו כתובת עירונית רגילה, לא “איפשהו בפרברים”, וניתן להגיע כמו לכל מקום בתל אביב — העיקר לבדוק את זמן האירוע הספציפי.

אילו אירועים מתקיימים שם

תערוכות והצגת פרויקטים.

שיחות פומביות והרצאות — מהיסטוריה ותרבות ועד נושאים עכשוויים.

ערבים לקהילה: מפגשים אינטימיים, קריאות, מוזיקה, פורמטים שיחתיים.

לפעמים מופיעים שיעורים מעשיים — למשפחה, לנוער, לעולים חדשים, לקבוצות מתנדבים.

מה נוח בזה לישראלי: אתם יכולים להגיע “לערב אחד”, ולעזוב עם הבנה של הקשר, שמשנה אחר כך את תפיסת החדשות והשיחות ברשתות החברתיות.

למה זה חשוב לישראל

ישראל חיה במציאות שבה דיפלומטיה תרבותית — אינה הפשטה, אלא חלק מהביטחון היומיומי, היציבות החברתית והיחסים עם השכנים והשותפים.

בדיוק בגלל זה חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מתמקדת באופן קבוע במקומות כאלה: לפעמים שיחה תרבותית רגועה אחת נותנת יותר מעשרות דיונים רגשיים “בתגובות”.

בסביבה הישראלית זה גם דרך לשמור על גשרים בין קהילות — ללא לחץ, ללא סיסמאות, אלא עם קשרים אמיתיים ונורמליות אנושית.

אם אתם רוצים להציע את האירוע שלכם או שותפות

הדרך הכי יעילה — לא “פוסט לשום מקום”, אלא מכתב קצר: מי אתם, מה אתם רוצים לעשות, לאיזו קהל, באיזו שפה, איזה פורמט וכמה אנשים אתם מצפים.

למארגנים בדרך כלל קריטי להבין שני דברים: האם זה יהיה בטוח ומובן לקהל המקומי, והאם המקום התרבותי לא הופך לעצרת פוליטית.

מה אפשר לעשות ממש עכשיו

אם אתם ישראלים ורוצים פשוט להבין — התחילו מאירוע אחד ותראו אם זה “שלכם” או לא.

אם אתם מהקהילה האוקראינית — השתמשו במרכז כמקום שבו אפשר לא רק להתגעגע לבית, אלא גם להתאסף סביב עניינים אמיתיים: אמנות, שפה, תמיכה ותקשורת.

ואם אתם מדיה או פעילים עירוניים — נקודות כאלה עוזרות להסביר את הסדר היום האזורי המורכב בשפה אנושית נורמלית, ללא חימום יתר וללא תוויות זולות.

איך ליצור קשר אם אתם רוצים להגיע או לברר פרטים

פרטי הקשר המצוינים:

טלפון: 054-352-4326

דואר אלקטרוני: zoryan.kis@mfa.gov.ua

עקבו אחרי ההודעות על האירועים המתקיימים ב”מרכז התרבותי האוקראיני”:

https://www.facebook.com/profile.php?id=61561521344927

כאן יש ניואנס חשוב: מרכזים כאלה חיים לעיתים קרובות לפי הלוגיקה של “מאירוע לאירוע”, ולכן עדיף לבדוק את שפת האירוע, פורמט הכניסה והצורך בהרשמה, גם אם נראה לכם ש”זה רק תערוכה”.

מותו אינו רק טרגדיה אישית — אלא סמל לאחדות בין העם היהודי לעם האוקראיני במאבק מול תוקפנותו של פוטין.

אדם של אור, כוח וניגודים

צבי הירש נולד באודסה, למד בבית הספר היהודי ״אור אבנר – חב״ד״ וגדל באווירה של מסורת וחיי קהילה. הוא התחיל לעבוד בגיל 15, תיעב עצלנות וחלם לפתוח מסעדה עם כוכב מישלן — אך הגורל הוביל אותו לחזית.

״הוא לא דיבר הרבה על רגשות, אך הראה אהבה במעשים — בדאגה, בנוכחות, בנאמנות״, נזכרים בו חבריו.

משפחה וילדים

גריגורי הלך לעולמו מוקדם מדי. אך הותיר אחריו זיכרון של אדם עוצמתי ומלא אור, עם רצון חיים עז. הוא היה אב לשני ילדים — לב (בן 5) ואליסה (בת 4) — חלקים ממנו שלעולם לא יימחקו.

הוא חלם להיות עמוד תווך עבורם, לבנות איתם עתיד. אך במקום זאת, הוא הפך לגיבור שהקריב את חייו למען ביטחונם.

גיבור בלי פאתוס

לדברי רבה של אודסה ודרום אוקראינה, הרב אברהם וולף, הירש היה חלק בלתי נפרד מהקהילה:

״צבי הירש מסר את נפשו במסירות נפש אמיתית — כלוחם אוקראיני וכיהודי גאה. הוא היה איתנו מאז ילדותו, ועזב אותנו כגיבור״.

הבשורה הקשה נמסרה ב-6 ביוני 2025 על ידי הקפלאן ר׳ יעקב סיניאקוב, אשר גם דאג להחזרת גופתו של הירש לאודסה ללא נתיחה, בהתאם להלכה. ההלוויה תתקיים לפי דין תורה.

את ההלוויה מארגנים הרב אברהם וולף יחד עם הקהילה היהודית המקומית באודסה.

פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה משתתפת בצערה של המשפחה, החברים והלוחמים. אנו שותפים לאבל הכבד הזה.

כיצד ישראל ואוקראינה מחוברות דרך גורלות

סיפורו של צבי הירש הוא אחד מני רבים הממחישים את הקשר ההדוק בין ישראל לאוקראינה. באתר NAnews – חדשות ישראל אנו מפרסמים בקביעות כתבות על יהודים הנלחמים למען אוקראינה ועל התמיכה הישראלית במדינה.

אנחנו מספרים לא רק על עובדות, אלא על אנשים — כאלה שמגלמים התנגדות, אמונה ואהבה. צבי הירש היה אחד מהם.

תגובת הקהילה

פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה הייתה הראשונה לדווח על האסון והביעה צער עמוק:

״ברוך דיין האמת״.

הקהילה היהודית באודסה כבר מתכוננת להלוויה. דברי תנחומים נשלחים מכל רחבי העולם — ובמיוחד מישראל, שם חיים אלפים עם שורשים אוקראיניים.

NAnews — מה שמאחד אותנו

מערכת NAnews – חדשות ישראל שולחת תנחומים למשפחתו של גרישה, לילדיו, לחבריו ולחבריו לנשק.

הסיפור שלו הוא תזכורת: המלחמה אינה פוליטיקה מופשטת — היא חיי אדם ממשיים. ובחיים האלה אנו מוצאים כאב משותף ועתיד משותף — ליהודים, לאוקראינים ולכל מי שמסרב לקבל את החושך.

9 מהם נכללו ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק”ו.

הנה הם:

1. מצדה,
2. העיר העתיקה עכו,
3. העיר הלבנה של תל אביב,
4. תלים מקראיים במגידו, חצור ובאר שבע,
5. דרך הבשמים והערים המדבריות בנגב,
6. האתרים הקדושים של הבהאים בחיפה ובגליל המערבי,
7. נחל מערות בהר הכרמל,
8. מערות מרשה ובית גוברין,
9. נקרופוליס בית שערים

כדי להיכלל ברשימה היוקרתית, אתרים תרבותיים או טבעיים צריכים לעמוד במספר קריטריונים, כולל דוגמאות יוצאות דופן לגאונות יצירתית אנושית, קיום תופעות טבע ייחודיות או שלבים היסטוריים משמעותיים של כדור הארץ.

מצדה

אין ביקור בישראל שמושלם בלי נסיעה למצדה, ונראה שגם המומחים באו”ם מסכימים עם זה.

המצודה העתיקה על ראש ההר, שבה קבוצה של משפחות יהודיות התנגדה במשך חודשים ללגיון הרומי החזק, בולטת על רקע מדבר יהודה וים המלח ומהווה מחזה מוחלט.

זה גם, ככל הנראה, המתקן הרומי השלם ביותר שנותר, ומניסיון אישי, זה בהחלט שווה את הטיפוס המפרך (למרות שניתן גם לעלות ולרדת ברכבל).

העיר העתיקה עכו

העיר העתיקה עכו בחוף הצפון-מערבי ייחודית בכך שהיא מציגה שילוב מרהיב של אדריכלות צלבנית ועות’מאנית.

אולם האבירים, המסגד הגדול והרחובות המרוצפים נראים ממש כמו על סט צילומים, אך למרבה המזל הם בית לשילוב נפלא של אנשים ומסורות.

העצה שלנו היא לבקר באזור בימים החמים ביותר של הקיץ, כדי שהאבנים העתיקות הקרירות יעניקו לכם הפוגה מהשמש הקופחת — בדיוק כפי שעשו זאת במשך דורות לפניכם.

העיר הלבנה של תל אביב

העיר הלבנה בתל אביב היא האוסף השלם ביותר של אדריכלות מודרניסטית. בשפת העם ידועה כ”באוהאוס”, היא מוצגת בבניינים לבנים עם מרפסות מעוגלות ופרופורציות אלגנטיות, שנבנו תוך התחשבות בפונקציונליות.

רבים מהאדריכלים המודרניסטים נמלטו מאירופה במהלך מלחמת העולם השנייה לתל אביב, והביאו איתם את הסגנון הייחודי הזה לפינה הקטנה שלנו במזרח התיכון ונתנו לו מראה חדש לחלוטין. למרות שבתל אביב ניתן לערוך סיורים רבים כדי ללמוד עליו יותר, ניתן גם פשוט ליהנות מהליכה ברחובות העיר, כמו שדרות רוטשילד, ולראות דוגמאות רבות.

תלים מקראיים במגידו, חצור ובאר שבע

תלים הם תלוליות יישוב פרהיסטוריות שניתן למצוא בישראל, לבנון, סוריה ומזרח טורקיה.

מתוך 200 תלים בישראל, אונסק”ו בחרה בשלושה במגידו (המוכר גם כארמגדון), חצור ובאר שבע כדוגמאות בולטות הן לקשרים מקראיים והן לשלטון מרכזי של תקופת הברזל, דרכי מסחר ואיסוף מים תת-קרקעיים, שנותנים לנו תובנה על הקהילות המשגשגות שחיו כאן פעם.

דרך הבשמים והערים המדבריות בנגב

עד היום, מדבר הנגב בדרום ישראל יכול ליצור תנאים די קשים, ולכן אנו יכולים רק לדמיין שלפני 2000 שנה היה הרבה יותר.

ובכל זאת, כפי שמראים ארבעת הערים הנבטיות הפזורות לאורך דרך הבשמים העתיקה, הנוף הקשה הזה היה מיושב, מעובד והיווה חלק חשוב מנתיב המסחר של בשמים ותבלינים שחצה את דרום ערב עד לים התיכון.

כיום ניתן לסייר בשרידים הארכיאולוגיים של מבצרים ומערכות השקיה ולהיות אסירי תודה על האפשרות לחזור לאוטובוס ממוזג בסוף הסיור.

האתרים הקדושים של הבהאים בחיפה ובגליל המערבי

דת הבהאים נולדה באיראן במאה ה-19, ובזכות תפניות הגורל והגלות, חלק מהאתרים הקדושים שלה והמנהלה המרכזית נבנו בערים הצפוניות של ישראל, חיפה ועכו.

אונסק”ו מציינת את המקדשים בשתי הערים, הקשורים למייסדי הדת, את משמעותם הרוחנית ואת התפקיד שהם ממלאים בעלייה לרגל. שני המתחמים עם הגנים המטופחים שלהם מעניקים למבקרים הזדמנות להתרשם מתרבות ודת אחרת בסביבה שקטה, מכובדת ויפה.

נחל מערות בהר הכרמל

אונסק”ו בחרה במתחם נחל מערות (נהר המערות) בהר הכרמל כדוגמה מרהיבה לאבולוציה של האדם. האזור, שבו נמצאים שלושה מתחמי מערות, כולל ממצאים ארכיאולוגיים המייצגים לפחות חצי מיליון שנות אבולוציה אנושית, כולל קיום בו-זמני של ניאנדרטלים ובני אדם מודרניים.

גם באתר זה נמצאו דוגמאות לאדריכלות אבן וכלים שונים, המסמנים את המעבר של האנושות מאורח חיים של ציידים-לקטים לחקלאות. זה, מציינת אונסק”ו, הופך את האזור למקום מפתח להבנת האבולוציה של האדם בכלל והפרהיסטוריה של הלבנט בפרט.

מערות מרשה ובית גוברין

מערות מרשה ובית גוברין בשפלת יהודה לא רק מתאימות לטיול משפחתי יומי, אלא גם משמשות כמיקרוקוסמוס של ארץ המערות ופסיפס תרבותי של אזור שהיה בצומת של שתי אימפריות גדולות — מצרים ומסופוטמיה.

המערות החצובות באזור זה — יש כ-3500 מהן — שימשו כמקומות פולחן, שובכים, בתי בד ומאגרים, ומספקות תובנה מרתקת על איך אנשים חיו כאן במשך 2000 שנה, מהמאה השמינית לפנה”ס.

נקרופוליס בית שערים

בעוד שבית קברות עשוי להיראות לכם כבחירה מוזרה לאתר מורשת עולמית, נקרופוליס בית שערים ליד חיפה בהחלט מיוחד מספיק.

סדרת הקטקומבות הזו שימשה כבית קברות יהודי ידוע לפני כ-2000 שנה וכוללת מגוון רחב של יצירות אמנות, אוצרות, קברים וכתובות בעברית וביוונית, כולל כמה קללות שנועדו להרתיע שודדי קברים.

חשיבותו טמונה בקשר שלו עם רבי יהודה, שהנהיג את הקהילה היהודית בתקופת השלטון הרומי ולאחר חורבן בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה.

…………

השאר ביקורת או תגובה

חדשות ישראל והעולם קראו בערוצים «ניקק»
Nikk.Agency ב טלגרם ,  פייסבוק  ו  Google News

הוא משמש לתשלום על פרסום בפייסבוק, אינסטגרם וגוגל, מנויים לשירותי עבודה, אחסון, דומיינים, חנויות מקוונות, אפליקציות, נסיעות, משלוחים, פלטפורמות בינלאומיות ועשרות תשלומים קבועים קטנים.

כל עוד הכל עובד – זה נוח. אבל ברגע שמשרד הפרסום גובה יותר מהצפוי, המנוי מתחדש אוטומטית, שירות זר דוחה את התשלום או שיש להנפיק מחדש את הכרטיס, מתברר: להחזיק את כל התשלומים על כרטיס ראשי אחד זה לא תמיד חכם.

על רקע זה, יותר ויותר משתמשים מסתכלים לכיוון כרטיסים וירטואליים נפרדים. אחד השירותים המדוברים בנושא זה הוא RedotPay.

לעיתים קרובות קוראים לו כרטיס קריפטו, אבל למשתמש הרגיל חשוב לא רק הקריפטו.

RedotPay יכול להיות מעניין ככלי תשלום נפרד: לתשלומים מקוונים, משרדי פרסום, שירותים בינלאומיים, ארנקים ניידים, מגבלות, וכן עבודה עם USDT, USDC, BTC, ETH ונכסים דיגיטליים נתמכים אחרים.

באופן רשמי, RedotPay מתאר את עצמו כאפליקציית תשלום וכרטיס מבוסס stablecoin, שמקשר נכסים דיגיטליים לתשלומים יומיומיים, ובמרכז התמיכה של השירות מצוין שכדי לקבל כרטיס יש להוריד את האפליקציה, להירשם, לעבור בדיקת זהות, להוסיף נכסי קריפטו דרך הפקדה on-chain או לקנות קריפטו, ואז להגיש בקשה לכרטיס וירטואלי או פיזי.

מה זה RedotPay במילים פשוטות

RedotPay זה לא כרטיס בנק רגיל מבנק ישראלי. זהו שירות תשלום נפרד עם כרטיס וירטואלי ובתנאים מסוימים, כרטיס פיזי.

ניתן לשקול אותו בכמה תרחישים.

1. התרחיש הראשון – RedotPay ככרטיס וירטואלי לתשלומים מקוונים: פרסום, מנויים, חנויות, שירותים בינלאומיים, כלים לעבודה.
2. התרחיש השני – RedotPay ככרטיס לתשלום דרך הטלפון, הוא מתווסף ל-Google Wallet או Apple Wallet.
3. התרחיש השלישי – RedotPay כארנק קריפטו ואפליקציית תשלום, שבה המשתמש יכול לעבוד עם נכסים דיגיטליים נתמכים, להטעין את היתרה, להעביר כספים, לקנות נכסי קריפטו ולהשתמש בהם לתשלומים.

בתיאורים הרשמיים RedotPay מציין כרטיסים וירטואליים ופיזיים, תשלום עם BTC, ETH, USDT, USDC ונכסים אחרים, תשלומים ניידים, אפשרות לתשלום מקוון ובחנויות, וכן שימוש בכרטיס אצל מספר רב של סוחרים ברחבי העולם.

אבל נקודה חשובה: RedotPay לא צריך להיתפס כ”כרטיס ללא חוקים”. זהו כלי פיננסי-תשלומי עם מגבלות, עמלות, בדיקת זהות, כללי טעינה, מגבלות לפי מדינות ושאלות אפשריות לגבי מקור הכספים.

למה צריך כרטיס וירטואלי נפרד

היתרון העיקרי של כרטיס וירטואלי נפרד הוא שליטה.

כאשר כרטיס הבנק הראשי מחובר לכל האתרים והשירותים, המשתמש למעשה פותח גישה לכלי התשלום הראשי שלו לעשרות פלטפורמות שונות. זה לא תמיד מסוכן, אבל לעיתים קרובות לא נוח.

לדוגמה, בעל עסק קטן משיק פרסום בפייסבוק ובגוגל.

במקביל הוא משלם על דומיינים, אחסון, CRM, דיוורים, שירותי עיצוב, כלים מבוססי AI, Canva, Adobe, מנויים, מרקטפלייסים ואפליקציות. אחרי כמה חודשים כבר קשה להבין איפה ההוצאות העסקיות, איפה התשלומים האישיים, איפה הפרסום ואיפה החידוש האוטומטי של מנוי ישן.

כרטיס וירטואלי נפרד RedotPay מאפשר להפריד את התשלומים. ניתן להשתמש בכרטיס אחד רק לפרסום. אחר למנויים. שלישי לנסיעה או קניות מקוונות. גם אם משהו ישתבש, כרטיס הבנק הראשי לא יהיה מחובר לכל שירות.

למשתמשים בישראל זה במיוחד רלוונטי, כי רבים עובדים עם פלטפורמות בינלאומיות, משלמים על שירותים בחו”ל, מנהלים משרדי פרסום בשפות שונות ומשתמשים בשירותים שלא תמיד עובדים בצורה מושלמת עם כרטיסים מקומיים.

תשלום על פרסום בפייסבוק, אינסטגרם וגוגל

אחת הכאבים הגדולים של עסקים היא תשלומי פרסום.

מודעות פייסבוק, מודעות אינסטגרם ומודעות גוגל גובות כסף באופן קבוע. לפעמים החיוב מתבצע לאחר צבירת סכום מסוים, לפעמים לפי לוח זמנים, לפעמים לאחר שינוי מגבלות במשרד הפרסום. אם לפרסום מחובר הכרטיס הראשי, אז תקציב הפרסום מתערבב עם הוצאות אישיות ואחרות.

כרטיס RedotPay נפרד יכול לעזור לעשות סדר. ניתן להשתמש בו רק לפרסום, להטעין אותו בסכום הנדרש ולשלוט בהוצאה לפי פרויקט.

RedotPay במרכז התמיכה מזכיר בנפרד שלאחר הפעלת הכרטיס המידע מסונכרן עם פלטפורמות כמו PayPal, Google Pay ופייסבוק, אבל זה לא אומר שכל תשלום בכל משרד פרסום תמיד יעבור ללא סירובים. לפלטפורמות פרסום, בנקים, רשתות תשלום ולשירות עצמו עשויים להיות כללים משלהם לבדוק תשלומים.

לכן הגישה הנכונה היא כזו: קודם לבדוק סכומים קטנים, לבדוק איך הכרטיס עובר במשרד הפרסום הנדרש, ורק אז להשתמש בו לתקציבים קבועים.

מגבלות על תשלום אחד ועל יום

עוד יתרון חזק של כרטיס נפרד הוא האפשרות להגביל הוצאות.

אם השירות מאפשר להגדיר מגבלה על תשלום חד פעמי ומגבלה יומית, זה נוח לפרסום, מנויים, קניות מקוונות והוצאות צוות. המשתמש יכול מראש להגביל את הסכום שהכרטיס יוכל להוציא בפעם אחת או ביום.

זה חשוב כאשר הכרטיס מחובר למשרד פרסום. לדוגמה, אם אתם רוצים להוציא על בדיקת פרסום לא יותר מסכום מסוים, המגבלה עוזרת להפחית את הסיכון לחיוב בלתי צפוי.

זה גם מועיל למנויים. שירות ישן לא יוכל לחייב יותר ממה שמותר במגבלה. ואם הכרטיס משמש רק לפרויקט מסוים, ההוצאות קלות יותר לשליטה.

במרכז התמיכה של RedotPay יש חומרים נפרדים על מגבלות ועמלות הכרטיס, וכן סעיף על שימוש בכרטיס, שבו בין השאלות מצוינת הגדרת מגבלות עסקה. לפני שימוש פעיל יש לבדוק את המגבלות העדכניות בדיוק בחשבון שלכם, כי התנאים עשויים להשתנות לפי סוג הכרטיס, מדינה, רמת בדיקה וכללי השירות.

Google Wallet ו-Apple Wallet: כרטיס בטלפון

לרבים מהמשתמשים כבר לא צריך פלסטיק. הם משלמים בטלפון: בחנויות, בתי קפה, תחבורה, אפליקציות ושירותים.

לכן שאלה חשובה: האם ניתן להוסיף כרטיס וירטואלי לארנק נייד?

לRedotPay יש הוראות נפרדות לחיבור כרטיס וירטואלי ל-Google Pay, וכן סעיף במרכז התמיכה על ארנקים דיגיטליים, שבו יש חומרים על Google Pay ו-Apple Pay. באתר RedotPay יש גם דף נפרד על RedotPay Card on Apple Pay.

לקורא זה אומר דבר פשוט: אם הפונקציה זמינה לכרטיס שלו, למדינה שלו, למכשיר שלו ולחשבון שלו, הכרטיס הווירטואלי יכול להפוך לכלי תשלום רגיל בטלפון. לישראל – זמין.

אבל כאן אי אפשר להבטיח יותר מדי. לפני השימוש יש לבדוק אם הוספת הכרטיס נתמכת אצלכם: בישראל (אפשר), במכשיר שלכם, עם החשבון שלכם, עם גרסת הכרטיס שלכם ובארנק הנייד שלכם.

אם הכרטיס נוסף ל-Google Wallet או Apple Wallet, זה נוח לקניות רגילות. אם לא – עדיין ניתן לשקול אותו ככרטיס לתשלומים מקוונים, פרסום, מנויים ושירותים בינלאומיים.

ארנק קריפטו בתוך RedotPay: לא רק כרטיס

RedotPay מעניין לא רק ככרטיס וירטואלי. בתוך השירות יש לוגיקה של ארנק ועבודה עם נכסים דיגיטליים.

הדף הרשמי להורדת האפליקציה RedotPay מפרט בין האפשרויות Personal: Card, Send to bank & e-wallet, Send to RedotPay user, Multi-Currency Wallet, Credit, Earn, Swap ו-P2P Marketplace. זה מראה שהשירות מכסה לא תרחיש אחד, אלא כמה: כרטיס, ארנק, העברות, החלפה ועבודה עם פונקציות תשלום שונות.

למשתמש זה יכול להיות נוח אם הוא כבר עובד עם USDT או נכסים אחרים. לדוגמה, הוא יכול להטעין את היתרה, להשתמש בנכס הנתמך לתשלום בכרטיס, להעביר כספים בתוך הפונקציות הזמינות או לקנות נכסי קריפטו דרך האפליקציה.

אבל ככל שיש יותר פונקציות, כך יש יותר אחריות. צריך להבין עמלות, רשתות, מגבלות, כללי העברה, תנאי משיכה ודרישות בדיקת זהות.

USDT, USDC, BTC, ETH ונכסים אחרים

RedotPay בתיאורי האפליקציה מציין תמיכה בתשלומים עם BTC, ETH, USDT, USDC ונכסים אחרים. אבל את הרשימה העדכנית תמיד עדיף לבדוק בתוך האפליקציה, כי הנכסים הנתמכים, הרשתות והתנאים עשויים להשתנות.

לרוב המשתמשים התרחיש הכי מובן הוא USDT או USDC, כי אלו stablecoins. אבל גם כאן יש סיכון לטעות: USDT יכול להתקיים ברשתות שונות, ויש להעביר אותו רק לכתובת הנכונה ברשת הנכונה.

הטענה בקריפטו: איפה הכי נפוץ לטעות

במרכז התמיכה של RedotPay מתואר אופן הטענה בקריפטו: לפתוח את האפליקציה, לעבור ל-Home > Deposit, לבחור מטבע, למשל USDT, ואז לבחור את הרשת המתאימה למטבע הנבחר.

הטעות הכי מסוכנת היא לחשוב ש”USDT – הוא בכל מקום USDT”.

למשתמש זה יכול להסתיים בבעיה. אם לבחור רשת לא נכונה או לשלוח נכס לא נכון, ההפקדה עשויה לא להגיע. לכן לפני העברת סכום גדול עדיף לבצע העברה ניסיונית על סכום קטן ולוודא שהכתובת, הרשת והנכס נבחרו נכון.

זה במיוחד חשוב לאנשים שהשתמשו בעבר רק בכרטיס בנק רגיל ולא רגילים לארנקי קריפטו. בבנק לפעמים אפשר לבטל או לערער על פעולה. בהעברות קריפטו טעות ברשת או בכתובת יכולה להיות הרבה יותר קשה.

הטענה מכרטיס בנק או אשראי רגיל

למשתמשים מישראל שאלה חשובה נשמעת כך: האם ניתן להטעין את RedotPay לא רק בהעברת קריפטו מארנק חיצוני, אלא דרך כרטיס בנק או אשראי רגיל?

במרכז התמיכה של RedotPay מצוין שהמשתמש יכול לקנות נכסי קריפטו נתמכים באפליקציה באמצעות כרטיס אשראי/דביט, וכן שיטות תשלום אחרות זמינות.

אבל למשתמש הישראלי זה צריך להיבדק בפועל.

יכול לעבור כרטיס אחד ולא לעבור אחר. הבנק יכול לדחות את הפעולה. ספק התשלום יכול לקחת עמלה. עשויות להיות מגבלות על קנייה, מגבלות לפי מדינה, דרישות KYC או בדיקות נוספות.

לכן הניסוח הנכון הוא כזה: RedotPay מציין אפשרות לקניית נכסי קריפטו נתמכים עם כרטיס אשראי/דביט, אבל לפני השימוש יש לבדוק אם הכרטיס הבנקאי או האשראי הישראלי שלכם עובר, אילו עמלות חלות והאם אין מגבלות מצד הבנק או השירות.

העברות בין ארנקים ומשתמשים

עוד תרחיש הוא העברות.

אם השירות מאפשר לשלוח כספים למשתמשים אחרים של RedotPay, לעבוד עם ארנק רב-מטבעי, העברות לבנק וארנק אלקטרוני או פונקציות אחרות, זה יכול להיות נוח למי שמבצע תשלומים בינלאומיים לעיתים קרובות או מפריד בין כספים עסקיים ואישיים.

אבל כאן שוב חשוב לא להבטיח יותר מדי. לכל פונקציה עשויים להיות תנאים נפרדים: מדינה, מטבע, עמלה, מהירות, מגבלה, KYC, זמינות למשתמש מסוים.

לכן במאמר עדיף לכתוב לא “אפשר הכל”, אלא “באפליקציה מצוינות פונקציות שונות לכרטיס, ארנק, העברות וניהול כספים; לפני השימוש בפעולה מסוימת יש לבדוק את זמינותה ותנאיה”.

גישה כזו בטוחה והוגנת יותר.

במה RedotPay שונה מכרטיס בנק רגיל

כרטיס בנק רגיל מחובר לחשבון בבנק. RedotPay הוא שירות תשלום נפרד.

בזה יש יתרונות.

אפשר לא לחבר את כרטיס הבנק הראשי לכל האתרים.

אפשר להשתמש בכרטיס נפרד לפרסום.

אפשר להפריד הוצאות עסקיות מאישיות.

אפשר להגדיר מגבלות.

אפשר להשתמש בכרטיס וירטואלי למנויים ושירותים בינלאומיים.

אפשר להוסיף את הכרטיס לארנק נייד, אם הפונקציה זמינה.

אפשר לעבוד עם נכסים דיגיטליים נתמכים.

אבל יש גם מגבלות.

זה לא בנק במובן הרגיל.

יש כללי שירות.

יש עמלות.

יש KYC.

יש מגבלות.

יש סיכון לדחיית תשלומים.

יש סיכון לטעויות בהעברות קריפטו.

יש שאלות מס וענייני בנקאות, אם מדובר בסכומים משמעותיים ונכסים דיגיטליים.

לכן עדיף לראות ב-RedotPay לא כתחליף לבנק ישראלי, אלא ככלי תשלום נוסף למשימות מסוימות.

למי RedotPay יכול להיות מועיל

RedotPay יכול להיות מעניין ליזמים, משווקים, בעלי אתרים, פרילנסרים, מומחי דיגיטל ולכל מי שמשלם באופן קבוע על שירותים בינלאומיים.

לדוגמה, אם אתם משיקים פרסום בפייסבוק, אינסטגרם או גוגל, כרטיס נפרד עוזר להפריד את תקציב הפרסום מהוצאות אישיות.

אם אתם משלמים על אחסון, דומיינים, שירותי SEO, כלים מבוססי AI, CRM, דיוורים, פלטפורמות עיצוב ומנויים, כרטיס וירטואלי עוזר לא לחבר לכל דבר את כרטיס הבנק הראשי.

אם אתם נוסעים לעיתים קרובות או קונים בחנויות מקוונות בחו”ל, כרטיס נפרד יכול להיות כלי תשלום גיבוי נוח.

אם כבר יש לכם USDT, USDC או נכסים נתמכים אחרים, RedotPay יכול להיות מעניין כקישור בין נכסים דיגיטליים לתשלומים יומיומיים.

אם חשוב לכם לשלם בטלפון, כדאי לבדוק את התמיכה ב-Google Wallet ו-Apple Wallet לכרטיס שלכם ולמדינה שלכם.

למי עדיף לא למהר

RedotPay לא כדאי להשתמש בו על בסיס רגשות.

לא כדאי למהר אם אתם לא מבינים מה ההבדל בין בנק, כרטיס, ארנק קריפטו, בורסה ושירות תשלום.

לא כדאי למהר אם אתם לא יודעים מה זו רשת העברה.

לא כדאי למהר אם אתם חושבים ש-USDT בכל רשת אפשר לשלוח לכל כתובת USDT.

לא כדאי למהר אם אתם מחפשים “כרטיס אנונימי”, “עקיפת בנק” או “תשלומים ללא שאלות”.

לא כדאי להפקיד סכומים גדולים עד שתבדקו עמלות, מגבלות, תמיכה, כללי משיכה ועבודת הכרטיס בתשלומים קטנים.

ובמיוחד לא כדאי להשתמש בשירותים כאלה לפעולות מפוקפקות. כל שירות תשלומים נורמלי עובד עם כללים, בדיקות והגבלות.

מה לבדוק לפני ההרשמה

לפני ההרשמה ל-RedotPay, משתמש מישראל צריך לעבור על רשימת בדיקה קטנה.

האם השירות זמין למדינה ולמסמך שלכם.

אילו מסמכים נדרשים לאימות זהות.

אילו עמלות יש להנפקה ושימוש בכרטיס.

אילו מגבלות יש לתשלום אחד וליום.

האם ניתן להגדיר מגבלות נדרשות ידנית.

האם ניתן להוסיף את הכרטיס ל-Google Wallet.

האם ניתן להוסיף את הכרטיס ל-Apple Wallet.

האם הכרטיס עובר ב-Facebook Ads, Instagram Ads ו-Google Ads.

האם הכרטיס מתאים למנויים ולשירותים מקוונים שלכם.

האם ניתן לקנות נכסים קריפטוגרפיים נתמכים עם כרטיס הבנק או האשראי שלכם.

אילו עמלות גובה ספק התשלומים בעת רכישה עם הכרטיס.

אילו נכסים קריפטוגרפיים נתמכים.

אילו רשתות זמינות ל-USDT או נכסים אחרים.

האם ניתן להעביר כספים למשתמשים אחרים.

האם ניתן למשוך את היתרה.

איך עובדת התמיכה.

מה לעשות במקרה של חיוב שנוי במחלוקת.

מה לעשות אם ההפקדה לא הגיעה.

אילו תנאים יש לתוכנית ההפניות.

זו לא בירוקרטיה, אלא היגיינה פיננסית נורמלית. ככל שהמשתמש יבדוק את השאלות הללו מוקדם יותר, כך יהיו פחות הפתעות אחר כך.

תוכנית ההפניות של RedotPay: איך לדבר בכנות

ל-RedotPay יש תוכנית הפניות. משתמש יכול להזמין אדם אחר באמצעות קישור או קוד ולקבל תגמול אם המוזמן יעמוד בתנאי השירות.

למדיה חשוב להציג זאת בשקיפות. אין צורך להסוות את קישור ההפניה כהמלצה “נייטרלית”. הקורא צריך להבין שהמחבר או המערכת עשויים לקבל תגמול.

ניסוח נורמלי נראה כך:

להירשם וללמוד את תנאי RedotPay בעצמכם ניתן בקישור:

https://url.hk/i/en/0h7rn

החומר מכיל קישור הפניה. אם תירשמו דרכו ותעמדו בתנאי RedotPay, המחבר או המערכת עשויים לקבל תגמול. זה לא מהווה ייעוץ פיננסי, השקעה, מס או משפטי.

הסיכונים העיקריים שיש לזכור

הסיכון הראשון — עמלות. לכרטיס, רכישת נכסים קריפטוגרפיים, המרה, משיכה, תשלומים או שירותים עשויות להיות עמלות שונות. יש לבדוק אותן לפני הפעולה, ולא אחריה.

הסיכון השני — מגבלות. אם התשלום לא עובר, הסיבה עשויה להיות לא בחנות, אלא במגבלת הכרטיס, מגבלת השירות, הגדרות החשבון או כללי רשת התשלומים.

הסיכון השלישי — KYC. RedotPay דורש אימות זהות לקבלת הכרטיס, וזה חלק נורמלי מעבודת שירותים כאלה. במרכז העזרה, קבלת הכרטיס קשורה ישירות לאימות זהות.

הסיכון הרביעי — טעויות בהעברות קריפטו. רשת לא נכונה, נכס לא נכון או כתובת לא נכונה יכולים ליצור בעיה חמורה.

הסיכון החמישי — דחיית תשלומים. לא כל שירות חייב לקבל כרטיס מסוים. חדרי פרסום, מנויים, חנויות ומערכות תשלומים עשויים להיות בעלי כללים משלהם.

הסיכון השישי — שאלות של הבנק או מומחה המס. אם מדובר בנכסים דיגיטליים וסכומים משמעותיים, חשוב לשמור על היסטוריית הפעולות, אישורי רכישה, העברות, דוחות ומסמכים על מקור הכספים.

איך להתחיל בצורה בטוחה יותר

הדרך ההגיונית ביותר היא לא להתחיל עם סכום גדול.

קודם כל, יש להוריד את האפליקציה, ללמוד את התנאים, לעבור רישום ולבדוק אילו פונקציות זמינות בדיוק לכם.

לאחר מכן, ניתן להנפיק כרטיס וירטואלי, לבדוק עמלות, מגבלות והגדרות אבטחה.

לאחר מכן, כדאי לבצע תשלום ניסיוני קטן: למשל, בשירות מקוון או במקום שבו אתם מתכננים להשתמש בכרטיס.

אם אתם רוצים להשתמש בכרטיס לפרסום, קודם כל בדקו אותו על תקציב פרסום קטן.

אם אתם רוצים להטעין בקריפטו, קודם כל בצעו העברה ניסיונית של סכום קטן.

אם אתם רוצים לקנות קריפטו עם כרטיס בנקאי או אשראי רגיל, קודם כל בדקו אם הכרטיס הישראלי שלכם עובר ומה העמלה הסופית.

אם אתם רוצים לשלם בטלפון, בדקו הוספה ל-Google Wallet או Apple Wallet.

גישה כזו לא מבטיחה היעדר בעיות, אך מפחיתה משמעותית את הסיכון להפתעות לא נעימות.

שאלות נפוצות

RedotPay — האם זה כרטיס בנקאי?

לא, זה לא כרטיס בנקאי רגיל מבנק ישראלי. זהו שירות תשלומים נפרד עם כרטיס וירטואלי ובתנאים מסוימים, כרטיס פיזי.

האם ניתן להשתמש ב-RedotPay בישראל?

לפני ההרשמה יש לבדוק את זמינות השירות, KYC והפונקציות בדיוק למשתמשים מישראל. התנאים עשויים להיות תלויים במדינה, במסמך, בחשבון ובכללי השירות הפנימיים.

האם ניתן לשלם על פרסום ב-Facebook, Instagram ו-Google?

ניתן לשקול את הכרטיס לתשלומי פרסום, אך כל חדר פרסום יש לבדוק בנפרד. התשלום עשוי להיות תלוי בכללי הפלטפורמה, הכרטיס, המגבלות והבדיקה.

האם ניתן להגדיר מגבלה לתשלום אחד וליום?

ל-RedotPay יש חומרי עזר על מגבלות ושימוש בכרטיס. לפני השימוש יש לבדוק אילו מגבלות זמינות בדיוק בחשבון שלכם והאם ניתן להגדיר אותן לצרכים שלכם.

האם ניתן להוסיף את הכרטיס ל-Google Wallet או Apple Wallet?

ל-RedotPay יש הוראות ל-Google Pay ו-Apple Pay, אך יש לבדוק את הזמינות למדינה, למכשיר, לחשבון ולכרטיס הספציפי שלכם.

האם ניתן לשלם בחנויות רגילות?

אם הכרטיס נוסף לארנק נייד ותומך במסוף מסוים, ניתן להשתמש בו לתשלום ללא מגע. אך לפני כן יש לבדוק את זמינות הפונקציה ולבדוק את התשלום.

אילו נכסים קריפטוגרפיים תומך RedotPay?

בתיאורים הרשמיים של האפליקציה מצוינים BTC, ETH, USDT, USDC ונכסים אחרים. עדיף לבדוק את הרשימה העדכנית באפליקציה.

האם ניתן להטעין את RedotPay דרך USDT?

במרכז העזרה של RedotPay מתואר הטעינה דרך Deposit עם בחירת מטבע, למשל USDT, והרשת המתאימה. העיקר — לבחור את הרשת הנכונה ולא לשלוח סכום גדול ללא בדיקה.

האם ניתן להטעין את RedotPay עם כרטיס בנקאי או אשראי רגיל?

RedotPay מציין שניתן לקנות מטבעות קריפטוגרפיים נתמכים באפליקציה באמצעות כרטיס אשראי/דביט ושיטות תשלום אחרות זמינות. אך למשתמש מישראל יש לבדוק אם הכרטיס הספציפי שלו עובר, אילו עמלות חלות והאם אין הגבלות בנק.

האם זו המלצה פיננסית?

לא. חומר כזה צריך להיות סקירה אינפורמטיבית. ההחלטה על הרשמה, הטענה, רכישת נכסים דיגיטליים או שימוש בכרטיס מתקבלת על ידי המשתמש בעצמו.

סיכום

RedotPay עשוי להיות מעניין למשתמשים בישראל לא רק כשירות קריפטו, אלא גם ככרטיס וירטואלי נפרד לתשלומים מקוונים, פרסום, מנויים, שירותים בינלאומיים ותשלומים דרך הטלפון.

הערך המעשי שלו — בהפרדת הוצאות ושליטה. אין צורך לקשור את כרטיס הבנק הראשי לכל האתרים. לפרסום ניתן להשתמש בכלי תשלום נפרד. למנויים ניתן להגדיר מגבלות. לרכישות מקוונות ניתן להחזיק כרטיס נפרד. לנכסים דיגיטליים ניתן להשתמש בארנק, הטענה ופונקציות תשלום נתמכות.

אבל RedotPay לא צריך להיתפס כ”כרטיס פשוט ללא שאלות”. זהו שירות עם KYC, עמלות, מגבלות, כללים, מדינות נתמכות, רשתות, תנאי תשלום וסיכונים אפשריים.

לפני ההרשמה כדאי לבדוק את התנאים בשקט, לבדוק סכום קטן, להבין את המגבלות, להבין את כללי ההטענה, לוודא את זמינות Google Wallet או Apple Wallet ולא לשמור סכומים גדולים ללא הבנת כל התנאים.

להירשם וללמוד את תנאי RedotPay בעצמכם ניתן בקישור:

https://url.hk/i/en/0h7rn

החומר מכיל קישור הפניה. אם תירשמו דרכו ותעמדו בתנאי RedotPay, המחבר או המערכת עשויים לקבל תגמול. זה לא מהווה ייעוץ פיננסי, השקעה, מס או משפטי.

מחבר: R.Verter

האירוע יתקיים בעברית. אך המארגנים ציינו פרט חשוב עבור רבים מיוצאי אוקראינה וברית המועצות לשעבר בישראל: למעוניינים יחולקו אוזניות עם תרגום סימולטני. זה לא סתם הערה טכנית בסוף התוכנית – הקהל לזיכרון כזה בישראל כבר מזמן רב-לשוני.

בתוכנית מופיעים יו”ר יד ושם דני דיין, נתן שרנסקי – יו”ר מועצת המנהלים של מרכז באבי יאר, שגריר אוקראינה בישראל יבגני קורניצ’וק וממלאת מקום יו”ר איגוד יוצאי אוקראינה בישראל לריסה לבקובסקה.

תהיה גם חלק מחקרי נפרד. מאשה פולק רוזנברג מהמכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם תישא הרצאה על תגובת הסובבים להשמדת יהודי קייב בסתיו 1941. בלובי של אולם ספרה תוצב התקנה “עקבות של היעדר” — עקבות של היעדר. את התוכנית תוביל אורלי ניר מיד ושם, והחלק המוזיקלי יבוצע על ידי הכנר סניה קרויטר.

למה דווקא 29 בספטמבר

זהו המקרה שבו התאריך מסביר כמעט הכל.

הכוחות הגרמניים כבשו את קייב ב-19 בספטמבר 1941. לפני המלחמה חיו בעיר כ-160 אלף יהודים – כ-חמישית מהאוכלוסייה. כ-100 אלף הספיקו לעזוב את קייב לפני הכיבוש, השאר נשארו: בעיקר נשים, ילדים, זקנים, חולים, אלה שלא יכלו לעזוב או עד הרגע האחרון לא הבינו מה יקרה הלאה. את המספרים הללו מביא מוזיאון הזיכרון לשואה של ארה”ב בכרונולוגיה של כיבוש קייב.

ב-28 בספטמבר נתלו ברחבי קייב מודעות. ליהודים נצטווה להגיע בבוקר שלמחרת למקום מסוים עם מסמכים, כסף, חפצי ערך ובגדים חמים. מי שלא יציית לפקודה, איימו לירות בו. אוסף החפצים הזכיר יותר הכנה להעברה או גירוש – זה גם עזר לאסוף אנשים. הפקודה הזו ותהליך האירועים מתוארים בפירוט בחומרים של יד ושם על קהילת יהודי קייב ובאבי יאר.

ב-29 בספטמבר הובילו את העמודות לעבר ערוץ באבי יאר, שהיה אז מחוץ לבנייה העירונית. האנשים נאלצו להתפשט, ואז הובלו בקבוצות קטנות למקום הירי. הרציחות בוצעו על ידי יחידות גרמניות של האס אס והמשטרה, איינזצגרופה C וכוחות עזר. USHMM בחומר נפרד על קייב ובאבי יאר מתאר בפירוט את מנגנון המבצע הזה.

ב-29 וב-30 בספטמבר נרצחו 33,771 יהודים. זה לא הערכה מודרנית משוערת ולא מספר שהופיע עשרות שנים מאוחר יותר: המספר תועד בדיווחים של האיינזצגרופה עצמם. יד ושם גם מציין את הקשר ללוח השנה היהודי – הרצח ההמוני התרחש בערב יום כיפור. עבור הקורא הישראלי פרט זה אינו דורש הסבר ארוך: את תושבי קייב הרגו בדיוק בימים שבהם המסורת היהודית נכנסת לחלק הכבד והאישי ביותר של השנה.

באבי יאר – זה לא רק שני ימי ספטמבר

אחרי 30 בספטמבר היריות לא פסקו. באבי יאר המשיך לשמש כמקום רציחות כמעט עד חזרת קייב לשליטה סובייטית. שם הרגו יהודים אחרים שנמצאו מאוחר יותר, שבויי מלחמה סובייטים, רומאנים, אזרחים אוקראינים ואנשים מקטגוריות אחרות של נרדפים. לפי הערכת מוזיאון הזיכרון לשואה של ארה”ב, בסך הכל ייתכן שנרצחו בבאבי יאר כ-100 אלף איש.

אבל כאן יש גבול עקרוני שלפעמים מטשטשים בסיפור. קורבנות באבי יאר היו שונים, אך הפעולה ב-29–30 בספטמבר 1941 הייתה השמדה המונית מכוונת של יהודי קייב. לערבב את 33,771 האנשים הללו במספר הכולל של כל הנרצחים – זה שוב לאבד את המשמעות של מה שקרה בדיוק בשני הימים הללו.

НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency

עבור ישראלי, באבי יאר לפעמים נשאר שם מההיסטוריה הבית ספרית של השואה: קייב, ערוץ, יריות. אבל עד ספטמבר 1941 מאחורי המקום העתידי הזה של רצח המוני היה קייב אחר לגמרי – עם אחת הקהילות היהודיות הגדולות באזור, משפחות, בתי ספר, רופאים, מוזיקאים, בעלי מלאכה, מהנדסים. תוך יומיים השמידו לא קבוצה מופשטת של אוכלוסייה. נעלמה חלק עצום מעולם עירוני קונקרטי.

מכאן הניסוח של ההזמנה הנוכחית של יד ושם. המארגנים מדברים לא רק על יום השנה לבאבי יאר, אלא גם על זיכרון יהודי אוקראינה שנספו בשואה. באבי יאר כאן הופך לנקודת כניסה לסיפור הרבה יותר רחב.

אחרי הרצח התחילה מאבק אחר – על איך לדבר על זה

השלטון הסובייטי לא הסתיר שבבאבי יאר הנאצים ביצעו רציחות המוניות. ובכל זאת, הזהות היהודית של הקורבנות העיקריים של הפעולה בספטמבר נמסה במשך עשרות שנים בנוסחה כללית יותר על “אזרחים סובייטים” שנרצחו.

לכן ההיסטוריה של באבי יאר אחרי המלחמה היא גם לא בדיוק היסטוריה של אנדרטאות. זו היסטוריה של מי הורשה לקרוא לקורבנות יהודים, ומי עלול היה להיתקל בבעיות על תזכורת כזו.

בספטמבר 1966, לציון 25 שנה ליריות, התקיימו בקייב פעולות זיכרון אזרחיות ראשונות. בתחילה הגיעו עשרות אנשים, לאחר מכן – כבר מאות. בין המשתתפים היו ויקטור נקרסוב, איוון דזיובה, דינה פרוניצ’בה ששרדה את באבי יאר. הרשויות הסובייטיות עקבו אחרי מה שהתרחש, והשילוב של זיכרון יהודי ואוקראיני עצמאי נתפס על ידי השלטונות בחשדנות ברורה.

НАновости שחזרו את הסיפור הזה בפירוט – עם שני מפגשים בספטמבר, סרט קולנוע שנשמר, תגובת הקג”ב ואנשים שהגיעו לשם אז, כאשר הזיכרון הרשמי עדיין העדיף לדבר במילים אחרות – בחומר “מפגש מביש של לאומנים יהודים ואוקראינים”: איך ב-1966 התקיים המפגש הראשון בבאבי יאר.

עבור הקהל הישראלי יש כאן עוד עצב מובן. אחרי השואה השאלה “מי בדיוק נרצח?” אינה כלל דרישה בירוקרטית לניסוח לוח זיכרון. כאשר יהודי נרצח כי הוא יהודי, ואז בגרסה הרשמית נעלם המילה “יהודי” עצמה, הזיכרון משתנה בפעם השנייה – כבר אחרי מותו של האדם.

קוזנצוב כתב על אותו קייב מבפנים

יש עוד קו שמחבר את הטקס הנוכחי עם מה שקורה באוקראינה כבר היום.

בספטמבר 2026 יצא לאור בקייב מהדורה אוקראינית חדשה של הרומן הדוקומנטרי של אנטולי קוזנצוב “באבי יאר”. קוזנצוב היה ילד בזמן הכיבוש וגר בסמוך. מאוחר יותר הוא אסף עדויות, רשם את מה ששמע וראה, אך הפרסום הסובייטי הראשון של ספרו ב-1966 יצא לאחר התערבות צנזורה רצינית. את הטקסט המלא המחבר הבריח מאוחר יותר מברית המועצות.

НАновости כבר סיפרו מדוע ההיסטוריה של הספר עצמו הפכה להמשך הוויכוח על הזיכרון: תחילה האדם ראה את מה שהתרחש בעיניו, אחר כך ניסה לרשום זאת, ואז המדינה החליטה אילו חלקים מהנראה להראות לקורא ואילו עדיף להסיר. פרטים נוספים – בחומר שלנו על המהדורה האוקראינית החדשה של “באבי יאר” של אנטולי קוזנצוב.

מתקבלת כרונולוגיה מוזרה, לא מוזיאלית בכלל. 1941 – רציחות. 1966 – קוזנצוב והמפגשים הציבוריים הראשונים בבאבי יאר. 1991 – כבר באוקראינה העצמאית מופיעה מנורה לזכר היהודים שנרצחו. ב-2026 הספר יוצא שוב באוקראינית, ובירושלים יד ושם אוסף אנשים לציון 85 שנה.

ישראל ואוקראינה כאן נפגשות לא ברמת הפרוטוקול הדיפלומטי

נוכחות שגריר אוקראינה בטקס מובנת. מובן גם השתתפות נציגי יוצאי אוקראינה בישראל. אבל אם נשאיר את החומר רק ברמת “נציגי שתי המדינות כיבדו את הזיכרון”, תתקבל ידיעה פרוטוקולית סטנדרטית ותיעלם הסיבה שבגללה הנושא הזה בכלל נוגע כאן.

בישראל חיה סביבה גדולה ודוברת אוקראינית, שהגיעה מקייב, אודסה, חרקוב, דניפרו, צ’רנוביץ ועשרות ערים קטנות יותר. עבור חלק מהמשפחות הללו השואה בשטח אוקראינה – אינה היסטוריה זרה ואפילו לא רק היסטוריה לאומית של ישראל. אלה מקומות מהם הגיעו ההורים, הסבים, הסבתות; לפעמים מקום שבו הענף המשפחתי פשוט נקטע.

לכן גם נקרא ההחלטה של יד ושם לעשות תרגום סימולטני לרוסית. הטקס מתקיים בעברית – שפה טבעית של המרחב הממשלתי הישראלי. אבל האפשרות להאזין בשפה אחרת מאפשרת להגיע גם לאותם ישראלים מבוגרים, שעבורם זו השפה שנותרה כשפת הסיפור המשפחתי על המלחמה והשואה.

הצד האוקראיני כאן גם לא מסתכם בנוכחות השגריר. אחרי התפרקות ברית המועצות, אוקראינה קיבלה יחד עם השטח גם ירושה מורכבת של זיכרון: מקומות רצח המוני יהודיים, צורות הנצחה סובייטיות שלהם, סיפורים לא מסופרים על שיתוף פעולה עם הכובשים ובו זמנית סיפורים על הצלת יהודים. צריך לעבוד עם כל זה בבת אחת, ולא לבחור רק את החצי הנוח.

על רקע כזה במיוחד קל להופיע תחליף פוליטי של העבר בוויכוח של היום. НАновости כבר ניתחו את הסיפור על “ניקוי” כביכול של תערוכה ביד ושם הקשורה לאוקראינים: הבסיס לפרסומים הרועשים היה, בין היתר, פריים מסרט עלילתי מ-2003 שהוצג כתצלום מוזיאוני. פרטים נוספים – בניתוח שלנו על הפייק סביב התערוכה ביד ושם.

זהו דוגמה טובה מדוע באבי יאר דורש לא הכללות רועשות, אלא דיוק משעמם לפעמים – תאריכים, מסמכים, שמות משפחה, מקור התצלום. אחרת האירוע של 1941 הופך מהר מאוד לטיעון לשיחה שבאמת מתנהלת על 2026.

על מה תדבר מאשה פולק רוזנברג

שם ההרצאה בתוכנית יד ושם מעלה עוד רמה: תגובת הסובבים להשמדת יהודי קייב.

לשואה זה אחד השאלות הקשות ביותר, כי בין הרוצח לקורבן כמעט תמיד היה סביבה. שכנים ראו משפחות נעלמות, מישהו הבין לאן הולכת העמודה, מישהו לקח את הרכוש שנותר, מישהו הלשין, מישהו החביא אדם אצלו. היו גם כאלה שסיכנו את חייהם וחיי משפחתם כדי להציל יהודים.

כאן לא עובד טוב הרצון לקבל תשובה אחת מיד על כל העיר או כל העם. התנהגות האנשים הייתה שונה, והמחקר נדרש בדיוק כדי לא להחליף מסמך בסיסמה – לא מאשימה ולא מצדיקה.

אולי לכן שם ההתקנה “עקבות של היעדר” פוגע בנושא בצורה מדויקת יותר מנאומים ארוכים. אחרי רצח המוני נשארת לא רק קבר. נשארת דירה ריקה, מקום ליד שולחן הלימודים, שם משפחה שאין מי שימשיך אותו, שכן שכבר איננו. אחרי 85 שנה ההיעדר הזה עדיין ניתן לראות, אם יודעים לאן להסתכל.

אם רוצים להגיע

האירוע יתקיים ביום שלישי, 29 בספטמבר 2026, באולם ההרצאות על שם אדמונד ג’ ספרה ביד ושם, ירושלים. בכרטיס האירוע מצוין 12:00, לפי התוכנית המפורטת ב-12:15 מתחילה ההתכנסות וכיבוד קל, וב-13:00 – החלק המרכזי.

שפת העבודה – עברית. למעוניינים יש תרגום סימולטני דרך אוזניות. את התוכנית העדכנית ופרטי ההשתתפות יד ושם מפרסם בעמוד הרשמי של האירוע לציון 85 שנה לבאבי יאר.

ב-29 בספטמבר באולם יד ושם ידברו על אירוע שלגביו נשמרה כמעט מספר מדויקת מפחידה: 33,771 יהודים שנרצחו ביומיים. אבל המשמעות של המפגש הנוכחי היא בדיוק בכך שהמספר לא יישאר מספר.

בין קייב של ספטמבר 1941 לירושלים של ספטמבר 2026 עברו 85 שנה. הוויכוח על הזיכרון בזמן הזה שינה שפות, מדינות ומערכות פוליטיות. והשאלה הפשוטה נשארה אותה: האם אנחנו יכולים לקרוא לנרצחים כפי שהיו, לשמור על המסמכים ולא לתת לגרסה נוחה נוספת של ההיסטוריה להחליף את האנשים.

סטיבן שפילברג הוא אחד הבמאים המפורסמים בהיסטוריה האנושית! קטגוריה 🔯 — יהודים מאוקראינה #יהודית סוקריינה

📍 נולד: 18/12/1946, סינסינטי 🇺🇸

💙💛 הסבים והסבתות של שפילברג היו יהודים מקמינץ-פודולסקי וסודילקוב, מחוז חמלניצקי. אוקראינה

🔯 אמו ניהלה מסעדה חלבית (חלבית) כשרה. כל משפחתו הקרובה היו יהודים דתיים. סטפן למד בבית ספר עברי וגם חגג את בר המצווה שלו. משפחתו הייתה מעורבת בבית הכנסת והיו לה חברים יהודים רבים.

🤔ספילברג התקשה לקבל את המורשת שלו

“אני שונא להודות בזה… אבל בתור ילד, אלוהים יסלח לי, התביישתי כי היינו יהודים אורתודוקסים. התביישתי בתפיסה החיצונית”.

בבית הספר, אנטישמים שברו לו את האף פעמיים. “זה היה נורא.”

💍ספילברג פגש את השחקנית קייט קאפשו כשצילם אותה בסרט אינדיאנה ג'ונס. הם נישאו ב-1991, והכלה התגיירה בזמן נישואיהם.

סטיבן אמר:

“קייט היא פרוטסטנטית והיא התעקשה להתגייר. היא בילתה שנה בלימודים, במקווה, כל זה. היא החליטה להתגייר לחלוטין לפני נישואינו. זה, יותר מכל דבר אחר, החזיר אותי ליהדות. השיקסה הזו (לא יהודיה ביידיש) הפכה אותי ליהודי טוב יותר מהורי”.

🕯על השואה אמר כי הוריו “דיברו על זה כל הזמן וכך זה תמיד היה בראש שלי”.. אביו איבד לפחות 16 קרובי משפחה בשואה. ב-1993 ביים שפילברג את רשימת שינדלר על איש עסקים שעזר להציל 1,100 יהודים מהשואה. הסרט נכלל בכל הדירוגים הגדולים של הסרטים הטובים בהיסטוריה.

🇮🇱 מינכן של שפילברג (2005) מספרת את סיפור התגמול של ממשלת ישראל נגד טרוריסטים ערבים לאחר ש-11 אולימפיים ישראלים נחטפו ונהרגו במהלך האולימפיאדה של 1972.

📝 ארכיון הסרטים היהודי של סטיבן שפילברג מוקדש לשימור ומחקר של סרטים תיעודיים יהודיים. הארכיון מנוהל על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים וההסתדרות הציונית העולמית. הארכיון מכיל יותר מ-16,000 חלקי תוכן.

🕎 יחד עם ויקטור פינצ'וק (אוקראינה), הוא הפיק את הסרט התיעודי “תגיד את שמך”. הסרט מספר על ניצולי באבי יאר, וצולם על פי עדותה של הקרן לניצולי השואה. הקרן מכילה 55,000 עדויות וידאו ב-43 שפות מ-65 מדינות, מה שהופך אותה לארכיון הגדול מסוגו בעולם.

🇺🇦בשנת 2006, ספילברג ביקר באוקראינה בפעם הראשונה בחייו בהקרנת הבכורה של הסרט הזה. לסרט הייתה השפעה משמעותית על יחסי אוקראינה-יהודים ושינה את הבנת השואה באוקראינה.

👾בסרטו של שפילברג “מלחמת העולמות” אירועי מתקפת החייזרים מתחילים בחריגות באוקראינה.

🤝 בנוסף להשפעה תרבותית, שפילברג תמך שוב ושוב בישראל ובאוקראינה:
❤️תרם מיליון דולר לסיוע לישראל במהלך מלחמת לבנון 2006
❤️אחותו ננסי היא המייסדת והמנהלת של ארגון הצדקה ילדי צ'רנוביל. סטיבן גם תומך בחברה זו.
❤️בשנת 2022, בקשר לפלישה הרוסית לאוקראינה, הוא ואשתו תרמו מיליון דולר לפליטים אוקראינים.
❤️ בשנת 2023, בעקבות מתקפת חמאס בישראל, אספה קרן השואה, שהוקמה על ידי שפילברג, יותר מ-100 עדויות וידאו מניצולי הפיגוע ב-7 באוקטובר כדי להוסיף לאוסף ניצולי השואה. הוא אמר: “מעולם לא חשבתי שאראה ברבריות בלתי נתפסת כזו נגד היהודים בימי חיי”.

🏆 ספילברג הוא אחד מדמויות הקולנוע המוענקות ביותר ובאופן רשמי הבמאי המצליח מבחינה מסחרית בהיסטוריה. הוא לבדו קיבל מועמדות לבמאי הטוב ביותר במשך שישה עשורים רצופים:

• אוסקר: 3 פרסים / 23 מועמדויות
• אמי: 12/27
• גלובוס הזהב: 24/9
• BAFTA: 2/14
• ועוד מאות.
• הוא גם קיבל מדליה מיוחדת מנשיא ישראל 🥇

🎬 סרטים מומלצים:

• מלתעות;
• זָר;
• סדרת סרטי אינדיאנה ג'ונס;
• פארק היורה;
• רשימת שינדלר;
• הצלת טוראי ריאן;
• תפוס אותי אם אתה יכול;
• מָסוֹף;
• מינכן.
  —

מאמר זה הוכן במיוחד עבור האתר חדשות — חדשות ישראל, שם תמצאו עוד סיפורים מעניינים על יהודים בולטים מאוקראינה, כמו סטיבן שפילברג.

מדור הוודה @davidkrutonog – יהודי מאוקראינה ומייסד סוכנות שיווק tlv.agency

#jewsukraine

השאר תגובה בטלגרם – ערוץ חדשות ↓ — חדשות ישראל

NAnews Nikk.agency – פרויקט מידע עצמאי שנוצר על ידי קבוצת ישראלים עם שורשים אוקראינים.

תקרא את כל NAnews – חדשות ישראל

אנו מדברים על היחסים בין ישראל לאוקראינה, על האופן בו גורלם של שני העמים זה בזה, וכיצד אירועים היסטוריים ומודרניים משפיעים על עתידנו.

הצטרף ל- k NAnews Nikk.agency ברשתות חברתיות:

🔹 WhatsApp: https://whatsapp.com/channel/0029vaztzqoiirusuqe7l1r

🔹  Telegram: https://t.me/agensnikk

🔹 X (Twitter): https://x.com/agensnikk

🔹 Facebook: https://www.facebook.com/nikk.agency.il

האתר שלנו – NAnews Nikk.agency

תקרא את כל NAnews – חדשות ישראל

אֲתַר אִינטֶרנֶט NAnews Nikk.agency – זהו משאב מידע עצמאי המפרסם חומרים על יחסי ישראל ואוקראינה בארבע שפות:

🔹 רוּסִית – https://nikk.agency/

🔹 אוקראינית – https://nikk.agency/uk/

🔹 אַנגְלִית – https://nikk.agency/en/

🔹 עִברִית – https://nikk.agency/he/

NAnews Nikk.agency – פרסום פרטי של ישראלים עם שורשים אוקראינים. חדשות על ישראל ואוקראינה, יחסים בין המדינות, חשיפת הזיופים, אנליסט. קרא רוסית, אוקראינית, אנגלית ועברית.

על ננובו ניקק

אנו פרויקט עצמאי שנוצר על ידי קבוצת ישראלים עם שורשים אוקראינים. ננובוסטיה היא:

✅ חדשות בפועל על ישראל ואוקראינה

✅ חשיפה של זיופים ומניפולציות

✅ היסטוריה, תרבות וחיי החברה של שתי המדינות

✅ מידע כנה ללא מעורבות פוליטית

אָנוּ לא קשור עם מפלגות, ארגונים או קבוצות פוליטיות אנחנו לא ממומנים על ידי מדינותו כל העבודות מתבצעות אך ורק על חשבון משתתפי הפרויקט.

ננובוסטיה היא יותר מחדשות

תקרא את כל NAnews – חדשות ישראל

אנחנו לא רק מכסים אירועים – אנו עוזרים להבין את העומק שלהם, לחשוף את הקשר ולהילחם עליה אמת היסטוריתו

אָנוּ אנחנו לא יכולים לשתוק על מה שקורה בישראל ובאוקראינה. זֶה העולם המשותף שלנוואנחנו מדברים עליו בכנות.

רוצה לשתף את החדשות?

שלח חומרים, ניתוחים, דוחות או הכרזות על אירועים חשובים. לאחר בדיקת העובדות, נפרסם אותן באתר שלנו וברשתות חברתיות.

📩 שלח את החדשות: https://t.me/send_news_nikk

הצטרף ל- NAnews -Nikk.agency

🔹 אתר (בארבע שפות): https://nikk.agency

הצטרף ל- k NAnews Nikk.agency ברשתות חברתיות:

🔹 WhatsApp: https://whatsapp.com/channel/0029vaztzqoiirusuqe7l1r

🔹  Telegram: https://t.me/agensnikk

🔹 X (Twitter): https://x.com/agensnikk

🔹 Facebook: https://www.facebook.com/nikk.agency.il

NAnews nikk.agency – מידע כנה ללא מניפולציות. יחד אנחנו יכולים יותר! 🇮🇱🇺🇦

NAnews Nikk.agency – פרסום משאבי מידע עצמאי חדשות בפועל על ישראל בארבע שפות: רוסית, אוקראינית, אנגלית ועברית. אנו מכסים את האירועים הקשורים לישראל ואוקראינה, מנתחים יחסים בינלאומיים, חושפים זיופים ומייצגים דעות בלעדיות.

לַעֲקוֹב חדשות ישראל V NAnews Nikk.agency – מידע כנה ללא מניפולציות.

תקרא את כל NAnews – חדשות ישראל

אתם נוחתים בוורשה, ברלין, פראג או מדינה אחרת. המטוס עדיין מתקרב לטרמינל, אבל האינטרנט כבר נחוץ: לכתוב למשפחה ב-WhatsApp, לפתוח את Google Maps, להזמין מונית, למצוא את כתובת המלון.

בעבר הבחירה הייתה די ברורה: או להשתמש בנדידה של המפעיל הישראלי שלך או לחפש כרטיס SIM מקומי לאחר הנחיתה. טכנולוגיית eSIM הוסיפה אפשרות שלישית – לרכוש חבילת סלולר מראש ולהוריד אותה לטלפון בצורה דיגיטלית.

זה בדיוק על זה פועל Airalo.

אבל כאן כדאי להפריד מיד בין שני מושגים שלעתים קרובות מתבלבלים ביניהם. eSIM – זו טכנולוגיה. Airalo – שירות שדרכו ניתן לרכוש חבילת סלולר ל-eSIM.

מה זה Airalo במילים פשוטות

Airalo מכנה את עצמו כמרקטפלייס בינלאומי ל-eSIM. בתנאים שלו החברה מגדירה את תפקידה בצורה מדויקת יותר כאגגרטור ופלטפורמת שירותי תקשורת: היא אוספת הצעות מספקי חיבור סלולרי ומוכרת למשתמש חבילות eSIM מתאימות. כיום השירות מציע אפשרויות חיבור ליותר מ-200 מדינות ויעדים.

לכן, לתפוס את Airalo כעוד Cellcom, Partner או Pelephone זה לא ממש נכון.

המשתמש פותח את האתר או האפליקציה של Airalo, בוחר מדינה או אזור, רוכש חבילה מתאימה ומקבל eSIM דיגיטלית שניתן להתקין על סמארטפון תואם. כבר במדינת היעד הטלפון משתמש ב-eSIM זו כדי להתחבר לרשת סלולרית נתמכת.

אין צורך לקבל כרטיס פלסטיק.

לאדם זה נראה בערך כך:

מדינה → חבילת אינטרנט → תשלום → התקנת eSIM → חיבור לרשת לאחר ההגעה.

ניתן לצפות באפשרויות הזמינות של Airalo למדינת היעד כאן:

https://airalo.pxf.io/QYWr76

ומה זה בכלל eSIM ואיפה היא נמצאת?

כרטיס SIM רגיל מוכר כמעט לכל אחד: כרטיס פלסטיק קטן עם שבב שאנו מכניסים לטלפון.

עם eSIM העיקרון שונה.

המודול הנחוץ כבר מובנה במכשיר תואם, ולכן אין צורך להחליף כרטיס פיזי. לאחר הרכישה המשתמש מוריד לסמארטפון פרופיל דיגיטלי של המפעיל או ספק התקשורת. Airalo מאפשרת להתקין את ה-eSIM שנרכשה דרך האפליקציה, קוד QR או הזנת נתונים ידנית – השיטה הזמינה תלויה במכשיר ובהצעה הספציפית.

ראיתם פעם בהגדרות iPhone או Android את הסעיף “הוסף eSIM” ולא הבנתם למה הוא נחוץ?

בדיוק למקרים כאלה.

ובטלפון יכול להישאר בו זמנית כרטיס ה-SIM או eSIM הישראלי הראשי שלכם.

זה מה שהופך את הטכנולוגיה למעניינת במיוחד לישראלים שנוסעים הרבה בין ישראל, אירופה ומדינות אחרות.

איך Airalo עובד: מרכישה ועד הופעת האינטרנט

נפרט את כל התהליך ללא קיצורי פרסום.

תחילה המשתמש נכנס ל-Airalo ובוחר את יעד הנסיעה. לדוגמה, הוא טס מישראל לפולין.

לאחר מכן יש לבחור חבילה. ההצעות עשויות להשתנות בכמות הג’יגהבייטים, תקופת התוקף, הרשתות הנתמכות והימצאות שירותים נוספים. Airalo מציעה חבילות עם נפח נתונים מסוים וגם כמה אפשרויות עם תנאים אחרים, ולכן יש לבדוק את המאפיינים ישירות לפני הרכישה.

לאחר התשלום ה-eSIM מופיעה בחשבון המשתמש. ברוב המקרים היא זמינה כמעט מיד, אם כי Airalo מזהירה שלפעמים העיבוד עשוי לקחת יותר זמן.

לאחר מכן ה-eSIM מותקנת בטלפון.

לאחר ההגעה יש להפעיל את הקו המתאים ולבחור אותו להעברת נתונים סלולריים. כאשר ה-eSIM המותקנת נרשמת ברשת הנתמכת במדינת היעד, הטלפון מקבל אינטרנט סלולרי במסגרת החבילה שנרכשה.

כלומר, מבחינה טכנית Airalo לא יוצרת לתייר Wi-Fi נפרד. הטלפון עדיין מתחבר לרשת סלולרית רגילה – פשוט הגישה אליה מתבצעת דרך ה-eSIM שהורדה.

ומה יקרה עם המספר הישראלי שלי?

זו אחת השאלות המרכזיות למשתמש הישראלי.

נניח שבטלפון נמצא המספר הקבוע שלכם של Partner, Cellcom, Pelephone או מפעיל אחר. לשימוש ב-eSIM תיירותי אין צורך למחוק אותו.

אם יש תמיכה ב-Dual SIM הטלפון יכול להשתמש בקווים שונים למשימות שונות. לדוגמה:

• להשאיר את ה-SIM הישראלי פעיל למספר שלכם, שיחות ו-SMS;
• למנות את Airalo להעברת נתונים סלולריים;
• WhatsApp ואפליקציות אינטרנט אחרות ימשיכו לעבוד דרך האינטרנט הסלולרי;
• המספר הרגיל של WhatsApp לא משתנה אוטומטית מהתקנת eSIM חדשה.

Airalo מסבירה בנפרד שכאשר משתמשים ב-eSIM לנתונים בלבד, המשתמש יכול להשאיר קו אחר פעיל לשיחות קוליות ו-SMS.

אבל כאן יש פרט חשוב.

אם ה-SIM הישראלי שלכם נשאר פעיל בחו”ל, תנאי השיחות, ה-SMS והנדידה בקו זה נקבעים כבר על ידי המפעיל הישראלי שלכם. נוכחות Airalo כשלעצמה לא מבטלת הוצאות אפשריות על ה-SIM הראשי.

לכן, לפני הטיסה כדאי לבדוק לא רק את ה-eSIM, אלא גם את הגדרות הקו שלכם.

לקוראי חדשות ישראל — חדשות ישראל זה אולי חשוב יותר מהבטחות “אינטרנט תוך כמה דקות”: טעות בבחירת קו העברת הנתונים יכולה להפוך את כל החיסכון לחסר משמעות.

ניתן לצפות באפשרויות הזמינות של Airalo למדינת היעד כאן:

https://airalo.pxf.io/QYWr76

האם Airalo נותן מספר טלפון חדש?

לא בהכרח.

ל-Airalo יש סוגים שונים של חבילות. חלקן מיועדות רק לנתונים סלולריים – data-only. דרך eSIM כזו לא ניתן לבצע שיחות קוליות רגילות או לשלוח SMS מסורתיים דווקא מהקו הזה. עם זאת, WhatsApp, Telegram, Signal ושירותים אחרים המשתמשים באינטרנט פועלים דרך הנתונים הסלולריים.

יש גם הצעות הכוללות נתונים סלולריים, שיחות והודעות טקסט. לדוגמה, Airalo מציעה אפשרויות גלובליות עם data, calls and texts, אבל יש לבדוק את נוכחות הפונקציות האלה בחבילה הספציפית לפני התשלום.

לכן הנוסחה “קניתי Airalo – קיבלתי מספר זר” אינה נכונה.

לפעמים מספר או שירותי טלפון כלולים בחבילה. לפעמים לא.

אם מספר מקומי נחוץ לכם, למשל לעבודה, לרישום בשירות מסוים או לשהייה ממושכת במדינה, יש לבדוק את הפרמטר הזה בנפרד.

Local, Regional או Global: למה ל-Airalo יש כל כך הרבה אפשרויות

ב-Airalo ההצעות מחולקות ל-eSIM מקומיות, אזוריות וגלובליות.

Local eSIM מיועדת למדינה אחת.

טסים מישראל רק לגרמניה? אז הגיוני לבדוק קודם את החבילה לגרמניה.

Regional eSIM מכסה כמה מדינות באזור מסוים.

תארו לעצמכם מסלול:

ישראל → פולין → גרמניה → צ’כיה.

במקום eSIM נפרדת לכל עצירה אפשר לבדוק חבילה אזורית אירופית ולראות אם המדינות הנחוצות כלולות בכיסוי.

Global eSIM מיועדת לנסיעות דרך מדינות ואזורים שונים בעולם. אבל המילה Global לא אומרת אוטומטית “פועלת בכל מקום”: יש לבדוק את רשימת המדינות הנתמכות בהצעה הספציפית.

לכן לא כדאי לבחור חבילה רק לפי שמה.

ניתן לצפות באפשרויות הזמינות של Airalo למדינת היעד כאן:

https://airalo.pxf.io/QYWr76

מה לבדוק לפני שלוחצים על “קנה”

כאן מתחילה החלק החשוב ביותר.

עצם העובדה ש-Airalo מוכרת eSIM למדינה שלכם עדיין לא אומרת שהחבילה הראשונה שתמצאו מתאימה לכם.

לפני התשלום חדשות ישראל — חדשות ישראל ממליצים לבדוק לפחות את הפרמטרים הבאים.

האם הטלפון שלכם תומך ב-eSIM

לא כל הסמארטפונים יודעים לעבוד עם eSIM. יתרה מכך, התמיכה עשויה להיות תלויה לא רק בשם הדגם, אלא גם בגרסה הספציפית של המכשיר והשוק שאליו הוא שוחרר. Airalo מנהלת רשימה נפרדת של מכשירים תואמים וממליצה לבדוק את התאימות לפני הרכישה.

האם המכשיר לא נעול למפעיל אחד

Airalo מציינת שכדי להתקין eSIM המכשיר צריך להיות פתוח לעבודה עם רשתות אחרות. אם הסמארטפון נעול למפעיל מסוים, יש לפתור את הבעיה הזו קודם עם המפעיל שלכם.

כמה אינטרנט אתם קונים

1 ג’יגהבייט לכמה הודעות, מפות ובדיקת דואר – זו סיפור אחד.

שיחות וידאו עבודה, YouTube, העלאת תמונות ושיתוף אינטרנט למחשב נייד – זה סיפור אחר לגמרי.

צריך להסתכל לא רק על המחיר, אלא גם על נפח הנתונים.

כמה ימים החבילה תקפה

לחבילות יש תקופת תוקף. זה יכול להיות, למשל, 7, 15 או 30 ימים, אם כי האפשרויות הספציפיות משתנות.

מתי מתחיל הספירה

זה חשוב במיוחד.

לרוב ה-eSIM של Airalo תקופת התוקף מתחילה לאחר ההפעלה, וההפעלה בדרך כלל מתרחשת כאשר ה-eSIM המותקנת מתחברת לראשונה לרשת הנתמכת במקום היעד. אבל זה לא כלל אוניברסלי לכל מוצר: Airalo ממליצה לפני הרכישה לפתוח את Additional Information → Activation Policy ולראות את התנאים של ה-eSIM הספציפית.

במילים אחרות, אי אפשר להניח אוטומטית: “אקנה היום, ו-30 הימים יתחילו להיספר רק אחרי המטוס”.

קודם מסתכלים על Activation Policy.

האם אפשר לקנות עוד אינטרנט אחר כך

לרבים מה-eSIM זמינים חבילות Top Up נוספות, אבל האפשרות להטעין תלויה במוצר. באפליקציית Airalo ל-eSIM תואמות מופיעה פונקציה מתאימה.

האם יש שיחות רגילות ו-SMS

אם זה חשוב – בודקים לפני התשלום.

לא אחרי.

האם אפשר לשתף אינטרנט

Airalo מדווחת שניתן להשתמש ב-Personal Hotspot/Tethering אם המכשיר והרשת הנתמכת מאפשרים זאת. לכן לאדם שצריך אינטרנט גם למחשב נייד, כדאי לבדוק את הנקודה הזו בנפרד.

מה זול יותר: Airalo, SIM מקומי או נדידה ישראלית?

כאן אנחנו במיוחד לא נכתוב ש-eSIM של Airalo “תמיד זולה יותר”.

אין כלל אוניברסלי כזה.

מחירי המפעילים, חבילות הנדידה והצעות ה-eSIM משתנים. יתרה מכך, לשני אנשים שטסים לאותה מדינה, האפשרויות האופטימליות עשויות להיות שונות.

נכון יותר להשוות שלוש פתרונות לפני כל נסיעה.

נדידה של המפעיל הישראלי נוחה בכך שהמשתמש כמעט לא צריך להתקין כלום. אבל העלות תלויה במפעיל שלכם ובחבילה שנרכשה.

כרטיס SIM מקומי לפעמים עשוי להיות אטרקטיבי יותר בנפח הנתונים או בתנאים. עם זאת, בדרך כלל צריך לקבל או לקנות אותו מהמפעיל המקומי ולעבור את תהליך החיבור המיועד.

Travel eSIM כמו Airalo מעניינת בעיקר בכך שניתן לפתור את שאלת האינטרנט עוד לפני הנסיעה ולא להוציא את ה-SIM הראשי מהטלפון.

לכן השאלה צריכה להיות לא “מה תמיד זול יותר?”, אלא:

מה אני צריך בדיוק בנסיעה הזו וכמה זה יעלה בכל אחת משלוש האפשרויות?

מתי Airalo באמת יכול להיות נוח

ניקח כמה מצבים המוכרים לקהל של נאנובוסטי.

ישראלי מגיע לאירופה רק לשלושה-ארבעה ימים. הוא לא צריך חוזה מקומי ומספר חדש. הוא צריך מפות, WhatsApp, אתרים, מוניות ודואר.

תסריט אחר: אדם מגיע למדינה לא מוכרת מאוחר בערב. לחפש חנות של מפעיל סלולרי ולהתעסק עם תעריפים מקומיים מיד אחרי שדה התעופה זה ממש לא מה שהוא רוצה.

אפשרות שלישית – נסיעה דרך כמה מדינות אירופאיות. במקרה זה, eSIM אזורית יכולה להסיר את הצורך לקנות SIM נפרד בכל עצירה. Airalo מציעה בדיוק אפשרויות אזוריות לנסיעות בין כמה מדינות.

עוד תסריט מובן לקהל שלנו – נסיעות בין ישראל, אוקראינה ומדינות אירופה. לעיתים קרובות יש צורך בקשר לא ‘מחר אחרי שאמצא סלון’, אלא מיד: לכתוב למשפחה, לפתוח ניווט, לבדוק רכבת או להזמין רכב.

בדיוק כאן הרעיון של eSIM הופך לברור יותר מכל פרסומת.

ניתן לצפות באפשרויות הזמינות של Airalo למדינת הנסיעה כאן:

https://airalo.pxf.io/QYWr76

מתי Airalo עשוי לא להיות האפשרות הטובה ביותר

יש גם מקרים הפוכים.

אם הטלפון שלך בכלל לא תומך ב-eSIM, לקנות חבילה כזו זה חסר טעם.

אם אתה צריך מספר טלפון מקומי מלא לכמה חודשים, מפעיל מקומי עשוי להיות פתרון הגיוני יותר.

אם נדרש נפח גדול מאוד של תעבורת נתונים, יש להשוות הצעות – תעריף מקומי עשוי להיות מעניין יותר.

אם המפעיל הישראלי שלך כבר מציע חבילת נדידה מתאימה במחיר טוב, התקנת eSIM נוספת עשויה פשוט לא לתת יתרון ניכר.

לבסוף, לאדם שלא רוצה להתעסק בהגדרות Dual SIM, לפעמים קל יותר להפעיל פעם אחת חבילת נדידה שנרכשה מראש מהמפעיל שלו.

הטכנולוגיה נוחה כאשר היא פותרת בעיה. לא להפך.

כמה הגדרות שעדיף לעשות עוד בבית

אם בכל זאת בחרת ב-eSIM, אל תשאיר את ההיכרות הראשונה איתה לרגע הנחיתה במטוס.

התקנת הפרופיל היא חכמה יותר כאשר יש גישה יציבה לאינטרנט ובהתאם להוראות ה-eSIM הספציפית.

לאחר ההתקנה, תן לקווים שמות ברורים. לדוגמה:

ישראל

נסיעה

או:

שותף

Airalo אירופה

כך יש הרבה פחות סיכוי להתבלבל בהם מאוחר יותר.

לפני השימוש, בדוק איזו SIM מיועדת לנתונים ניידים, איזו לשיחות, והאם נדרש הפעלת נדידת נתונים לקו התיירותי בהתאם להוראות החבילה שלך.

ועוד נקודה שקל לזלזל בה: אל תמחק את ה-eSIM רק כי כרגע אתה לא צריך אותה. Airalo מזהירה כי בדרך כלל לא ניתן להתקין מחדש eSIM לאחר מחיקה, וממליצה לכבות את הפרופיל זמנית אם מתוכנן שימוש נוסף.

לכבות ולמחוק – זה לא אותו דבר.

מה בדקה נאנובוסטי לפני הפרסום הזה

כאן חשוב להגדיר את גבולות החומר.

המערכת בדקה את ההוראות העדכניות לאוגוסט 2026 של Airalo לרכישה והתקנה של eSIM, תאימות מכשירים, עבודה עם חבילות data-only, שמירת ה-SIM הראשית, זמני הפעלה והוספת תעבורה. לחומר השתמשו בדפים הרשמיים של Airalo ומרכז התמיכה של החברה.

במקביל, אנחנו לא מציגים את המאמר הזה כבדיקה עצמאית של איכות הרשת הסלולרית של Airalo בכל מדינה. מהירות, זמינות 4G/5G ואיכות הכיסוי תלויות בין היתר בחבילה הספציפית, ברשת השותפה, במקום ובתנאי החיבור.

הרמה הבאה של בדיקה – רכישה אמיתית של eSIM, התקנה על סמארטפון ספציפי ובדיקה במהלך הנסיעה. חומר כזה כבר יש טעם לעשות בנפרד, עם צילומי מסך ותוצאות עובדתיות.

היתרונות והמגבלות של Airalo, הנראים כבר עכשיו

היתרון העיקרי של eSIM בנסיעה – אין צורך להחליף כרטיס פיזי. ניתן להכין את הקשר מראש, ואת הקו הראשי במכשיר תואם להשאיר בטלפון.

היתרון השני – בחירה בין מדינה אחת, אזור וכיסוי בינלאומי רחב יותר.

השלישי – ניהול דרך האפליקציה: Airalo מאפשרת לרכוש חבילות, לראות את ה-eSIM שלך ולרכוש תעבורה נוספת עבור אפשרויות נתמכות.

אבל המגבלות לא פחות אמיתיות.

נדרש סמארטפון תואם ופתוח.

לא כל חבילה מספקת מספר טלפון ושיחות רגילות.

ל-eSIM שונות יש תוקף שונה ורגע הפעלה שונה.

והעלות עדיין צריכה להיות מושווית לאלטרנטיבות ישירות לפני הנסיעה.

אז למי יש טעם לנסות את Airalo?

בראש ובראשונה לאדם שצריך אינטרנט סלולרי מיד לאחר ההגעה ולא רוצה להחליף את ה-SIM הראשי.

במיוחד ברור אפשרות זו לנסיעות קצרות ומסלולים דרך כמה מדינות.

Airalo כאן מעניין לא כ’עוד מפעיל זר’, אלא כדרך לרכוש גישה לרשת הסלולרית של המדינה הנדרשת מראש ולהוריד אותה ישירות לטלפון.

אבל לפני התשלום, שאלו את עצמכם חמישה שאלות:

האם הטלפון שלי תומך ב-eSIM?

אילו מדינות כלולות בכיסוי?

כמה ג’יגהבייטים אני באמת צריך?

האם אני צריך שיחות רגילות ו-SMS?

והאם החבילה הספציפית משתלמת יותר מההצעה של המפעיל שלי?

אם התשובות מתאימות – אז כבר אפשר לבחור eSIM.

בדוק את ה-eSIM הזמינות של Airalo למדינת הנסיעה שלך: https://airalo.pxf.io/QYWr76

פרויקט UkraYiddish, שנוצר על ידי המוזיקאי היהודי אולס וולנצ’יק, הפך לסמל של האינטראקציה בין שתי תרבויות גדולות – האוקראינית והיהודית.

באמצעות תרגומי מוזיקה ושירים הוא יוצר מרחב ייחודי שבו מסורת ומודרניות משתלבות זה בזה.

כחלק מהפרויקט שלה, מוזיקה מתרגמת שירים אוקראינים ליידיש ושירים יהודיים לאוקראינה. בטיול ברחבי אוקראינה, הוא מקליט את יצירותיו הייחודיות עם מוזיקאים מקומיים.

סרטונים כבר שוחררו מלבוב, דנייפר (CDC “חנוכיה”) ומחרקוב. בעוד חודש ישוחרר סרטון מאודסה.

איך נוצרה “UkraYiddish“?

אולס וולנצ’יק (עמירם בעברית) הוא מוזיקאי המתגורר בגרמניה, אך עובד בצומת של תרבויות אוקראינה ויהודיות. הפרויקט שלו “UkraYiddish” כולל:

• תרגומים של שירי עם אוקראינים ליידיש. למשל, “אוי במטע הדובדבנים” נשמע בשפתם של יהודי אשכנז.
• תרגומים של שירים יהודיים לאוקראינית. אחד מהם היה השיר “Oyfn veg shteyt a boy”, משל עמוק שמקבל משמעות חדשה בהקשר של אירועים מודרניים.
• מסעות מוזיקליים ברחבי אוקראינה. אולס משתף פעולה עם מוזיקאים מלבוב, חרקוב, דנייפר, אודסה כדי ליצור סרטונים ייחודיים.

כפי שהמוזיקאי עצמו מציין:

“התרבויות של האוקראינים והיהודים תמיד הצטלבו והעשירו זו את זו. התרבות היהודית היא חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של אוקראינה”.

חרקוב: “אוי בגן הדובדבנים” ביידיש

חרקוב הפכה לאחת הערים הראשונות שבהן הוקלט קליפ במסגרת הפרויקט. השיר “אוי בבוסתן הדובדבנים”, המוכר לכל האוקראינים, נשמע ביידיש.

פרטי כניסה:

• תרגום, שירה וגיטרה: אולס וולנצ’יק
• קלָרנִית: גנאדי פומין
• וִידֵאוֹ: מרכז המדיה של חרקוב
• שֶׁמַע: אנטון אן

חיבור עממי זה, שתורגם ליידיש, מסמל את הקשר בין מסורות שני העמים.

“השיר הזה הוא גשר בין ההיסטוריה שלנו למודרנה”, ציין אולס וולנצ’יק.

Dnepr: “Oyfn veg shteyt a boy” באוקראינית

בדנפר, על גג מרכז מנורה, בוצע השיר היהודי המפורסם “Oyfn veg shteyt a boy”, שתורגם לאוקראינית.

הקשר השיר:

• נכתב על ידי איציק מאנגר ב-1938.
• נושא השיר: חופש, כאב אובדן, נוסטלגיה.
• התרגום לאוקראינית הדגיש את הרלוונטיות של המילים בהקשר של לוחמה מודרנית.

פרטי כניסה:

• גיטרה ושירה: אולס וולנצ’יק
• וִידֵאוֹ: יורי סמירנוב ואלנה בובנובה

“השיר הזה חודר לנפשו של כל מי שיודע מה זה אובדן ותקווה”, שיתף המוזיקאי את רשמיו.

לבוב: “כינור מקסים” בסגנון טנגו

בלבוב, “הכינור המקסים”, שיר האהבה האוקראיני המפורסם, תורגם ליידיש ובוצע בסגנון טנגו.

הקלטת משתתפים:

• אַקוֹרדִיוֹן: אורסט נאקונצ’ני
• גיטרה ושירה: אולס וולנצ’יק
• וִידֵאוֹ: אנדריי קרבצ’וק

חיבור זה שילב את הרומנטיקה של המנגינה האוקראינית עם ניחוח יהודי.

אודסה: סרטון בקרוב

אולס וולנצ’יק השלים את העבודה על הסרטון באודסה, שייצא בעוד חודש. עיר זו, עם המורשת היהודית העשירה שלה, תהפוך לפנינה נוספת באוסף המוזיקה האוקראינית.

“אודסה היא מקום שבו התרבות מדברת בכל השפות. צפו להפתעות!” – סיקרן המוזיקאי.

הפרויקט UkraYiddish הוא כמו גשר בין אוקראינה לישראל

“UkraYiddish” היא לא רק פרויקט מוזיקלי, אלא גם גשר תרבותי בין אוקראינה, ישראל והפזורה היהודית העולמית. הוא מאחד אנשים באמצעות ערכים משותפים ומוזיקה, וזה חשוב במיוחד מול אתגרים גיאופוליטיים מורכבים.

האתר שלנו חדשות – חדשות ישראל מכסה באופן קבוע יוזמות כאלה, תוך שימת דגש על חשיבות חיזוק הקשרים בין העמים שלנו.

ערכי “אוקריאידיש”

1. הכרה במורשת תרבותית.התרבות היהודית באוקראינה היא חלק ממורשת משותפת, אותה מדגיש וולנצ’יק.
2. חיזוק הדיאלוג.תרגומי שירים מקדמים הבנה הדדית בין העם האוקראיני והיהודי.
3. תמיכה באוקראינה וישראל.משתתפי הפרויקט נוקטים בעמדה פרו-אוקראינית ופרו-ישראלית ברורה.

“תהילה לאוקראינה! עם ישראל חי!” – המוטו של משתתפי “UkraYiddish”.

“אוקראידיש” ברשתות החברתיות

הפרויקט מופץ באופן פעיל באמצעות הפלטפורמות:

• יוטיוב: https://www.youtube.com/@UkraYiddish .
• TikTok: https://www.tiktok.com/@ukrayiddish
• פייסבוק: https://www.facebook.com/UkraYiddish/
• אינסטגרם: https://www.instagram.com/ukra.yiddish/

משאבים אלה מסייעים לפופולריות של תרבות בקרב צעירים ולתמוך בדיאלוג בין תפוצות.

למה זה חשוב?

הפרויקט האוקראיני הוא תזכורת לאופן שבו התרבות מאחדת עמים. על רקע אתגרים גיאופוליטיים, יוזמות מסוג זה הופכות למרכיב חשוב בשימור הזהות ובחיזוק שיתוף הפעולה הבינלאומי.

אנחנו, העורכים NAnews – חדשות ישראלבטוחים שפרויקטים כמו Ukraydish יסייעו ליצור עולם שבו העמים היהודיים והאוקראינים יכולים להתגבר על אתגרים יחד ולבנות עתיד.

…………………..

השאירו תגובה בוואטסאפ – ערוץ חדשות ↓ — חדשות ישראל

השאר תגובה בטלגרם – ערוץ חדשות ↓ — חדשות ישראל

מחבר: פאבל שווייקו

הנקודה ההיסטורית המרכזית כאן נשארת זהה. ב-29 וב-30 בספטמבר 1941 נורו למוות בבאבי יאר 33,771 יהודים מקייב. מספר זה מתייחס לשני ימי הרצח ההמוני ומקורו בתיעוד גרמני. הרציחות בבאבי יאר לא הסתיימו בכך: במהלך הכיבוש הנאצי נורו כאן גם רומים, שבויי מלחמה סובייטים, מטופלים בבית חולים פסיכיאטרי ואנשים נוספים. ההיסטוריונים מעריכים את המספר הכולל של ההרוגים בכ-100,000.

לקורא הישראלי יש פרט נוסף שכדאי להבין מיד. שמורת הטבע הלאומית ההיסטורית-זיכרון “באבי יאר”, שמפרסמת את התוכנית הנוכחית, היא מוסד אוקראיני ממשלתי. ואילו מרכז הזיכרון לשואה “באבי יאר”, שקשור לפרויקטים רבים ידועים, ארכיונים ובית כנסת חדש בשטח הזיכרון, הוא מבנה נפרד. בחדשות שמותיהם מקוצרים לעיתים קרובות ל”באבי יאר” אחד, ומכאן הבלבול.

28 בספטמבר. “באבי יאר: 85 שנה אחרי”

האירוע הראשון יתקיים ב-28 בספטמבר בשעה 13:00 ב-Kyiv Hall. זהו שולחן עגול “באבי יאר: 85 שנה אחרי”, ביוזמת שירות המדינה של אוקראינה לאתנופוליטיקה וחופש המצפון.

עצם שם הגוף הממשלתי נשמע לישראלי לא מוכר. בפשטות, זהו שירות אוקראיני שעוסק בנושאי מיעוטים לאומיים, יחסים בין-אתניים, קהילות דתיות וחופש הדת. לכן השתתפותו בדיון כזה היא הגיונית: באבי יאר מזמן חרג מגבולות המחקר ההיסטורי של 1941 בלבד. זהו גם עניין של איך המדינה זוכרת את הקהילות שהושמדו היום.

המארגנים עדיין לא חשפו את כל המשתתפים בשולחן העגול. לכן אין לייחס לו מראש הצהרות או מסקנות כלשהן. הנושא והמסגרת ידועים – מה קרה לזיכרון של באבי יאר אחרי 85 שנה.

29 בספטמבר. תערוכה “בלתי נראים. עבר והווה של הרומים”

למחרת, ב-29 בספטמבר בשעה 12:00, תיפתח תערוכה “בלתי נראים. עבר והווה של הרומים” בגן החורף של האוניברסיטה הלאומית לבנייה ואדריכלות של קייב.

היא נעשית יחד עם ARCA – סוכנות לקידום תרבות הרומים, המרכז האוקראיני לחקר ההיסטוריה של השואה ו-KNUSA, בתמיכת שגרירות גרמניה בקייב והמכון האוקראיני לזיכרון לאומי.

במבט ראשון עשויה להתעורר השאלה: מדוע בתוכנית יום השנה של באבי יאר יש תערוכה גדולה נפרדת המוקדשת לרומים? כי ההיסטוריה של המקום עצמו לא מסתיימת בירי היהודים מקייב ב-29–30 בספטמבר.

הרומים גם היו קורבנות של מדיניות ההשמדה הנאצית, ואנשים ממוצא רומי נרצחו בבאבי יאר. התערוכה מספרת לא רק על מלחמת העולם השנייה. המארגנים מחברים עדויות ארכיוניות והיסטוריה של רצח עם עם חיי הרומים באוקראינה המודרנית.

כלומר, זו לא ניסיון לערבב קבוצות שונות של קורבנות למסה אחת. אלא להיפך – להראות מי בדיוק הושמד ולמה. להיסטוריה של באבי יאר זה עקרוני: המערכת הסובייטית העדיפה במשך עשורים את הנוסחה הנוחה יותר של “אזרחים סובייטים” שנהרגו.

29 בספטמבר. תפילה בין-דתית בבאבי יאר עצמו

באותו יום, ב-29 בספטמבר בשעה 17:00, יתקיים אירוע תפילה בין-דתי לזכר קורבנות באבי יאר בשמורת הטבע הלאומית ההיסטורית-זיכרון.

הוא נערך יחד עם המכון האוקראיני לזיכרון לאומי ושירות המדינה לאתנופוליטיקה וחופש המצפון.

הפורמט הבין-דתי כאן אינו מקרי. היהודים היו הקבוצה העיקרית של קורבנות הירי ההמוני ב-29–30 בספטמבר 1941, ואירועים אלה הפכו את באבי יאר לאחד מסמלי השואה. אך מאוחר יותר באותו מקום נרצחו אנשים מקבוצות אחרות. לכן בטקסי הזיכרון נמצאים יחד נציגי היהדות וזרמים נוצריים שונים.

יש ביום השנה הנוכחי גם גשר ישיר לישראל. ב-29 בספטמבר יתקיים טקס זיכרון ל-85 שנה לבאבי יאר גם ביד ושם בירושלים. בין המשתתפים המוצהרים – יו”ר יד ושם דני דיין, נתן שרנסקי, שגריר אוקראינה בישראל יבגני קורניצ’וק ונציגי קהילת יוצאי אוקראינה.

נאחדות כבר סיפרה בפירוט על הטקס הזה ועל למה יום השנה ה-85 לבאבי יאר בשנת 2026 הופך לאירוע אוקראיני וישראלי בו זמנית.

30 בספטמבר. מהדורה אוקראינית חדשה של “באבי יאר” של קוזנצוב

עם הנקודה הזו בתוכנית התגלה פער.

בפרסום של השמורה הלאומית מצוין 30 באוקטובר, 18:00. אך הודעה נפרדת וטרייה על הצגת המהדורה החדשה של אנטולי קוזנצוב מציינת 30 בספטמבר, גם כן בשעה 18:00, בחנות הספרים Readeat בקייב. לכן למי שמתכוון ללכת להצגה, כדאי לבדוק את התאריך ישירות לפני האירוע.

המהדורה החדשה כבר קיימת ויצאה בדיוק ליום השנה ה-85. הוצאת “פרונזיס” הכינה את הטקסט האוקראיני בתרגום אולג פרוצ’נקו, והאיורים נעשו על ידי מתווי וייסברג. בין השותפים להצגה השמורה מציינת גם את הקונפדרציה היהודית של אוקראינה, קבוצת התקשורת Ideas&Strategy ו”גנרל צ’רשניה FPV”.

וכאן ההיסטוריה של הספר עצמו לפעמים מתבררת כחשובה לא פחות מהערב הספרותי סביבו.

אנטולי קוזנצוב נולד בקייב בשנת 1929 וגדל בקורניובקה – ממש ליד באבי יאר. כשהחלו הרציחות ההמוניות בספטמבר 1941, הוא היה בן שתים עשרה. מאוחר יותר, כשהיה נער, הוא התחיל לרשום את מה שראה ושמע.

בשנת 1966 “באבי יאר” פורסם במגזין הסובייטי “יונוסט”, אך הטקסט עבר צנזורה חמורה. כעבור כמה שנים קוזנצוב מצא את עצמו בבריטניה והבריח את הגרסה המלאה של הספר על סרטי צילום. כך שהביטוי “מהדורה חדשה” כאן מעט מטעה. לא חוזר רק ספר ישן – חוזר טקסט שסביבו הוויכוח על איך לדבר על באבי יאר נמשך עשורים.

נאחדות סיפרה בפירוט על ההיסטוריה של קוזנצוב, הצנזורה הסובייטית והמהדורה האוקראינית החדשה של “באבי יאר”.

בדיוק בנקודה זו נאחדות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים חלק חשוב מכל התוכנית הנוכחית. זיכרון – זה לא רק זר על האנדרטה. לפעמים זה ספר שממנו פעם גזרו דפים, ואחרי שישים שנה קוראים אותם שוב בעיר שבה הכל קרה.

5 באוקטובר. השקת הארכיון הדיגיטלי של באבי יאר

ב-5 באוקטובר בשעה 16:00 במלון “אוקראינה” מתוכננת השקה פיילוטית של הארכיון הדיגיטלי של השמורה הלאומית ההיסטורית-זיכרון “באבי יאר”.

שותף הפרויקט – Research Centre Ukraine / Max Weber Foundation. קרן מקס ובר – ארגון מדעי גרמני שעובד עם מחקרים היסטוריים והומניטריים בינלאומיים; המרכז המחקרי האוקראיני שלה הופיע כבר במהלך המלחמה הנוכחית.

במבט ראשון הארכיון הדיגיטלי מפסיד לתפילה או לתערוכה גדולה מבחינת רגשיות. בפועל עבור באבי יאר זהו אחד הפרויקטים המרכזיים.

כי מאחורי המספרים הידועים עדיין צריך לחפש אנשים ספציפיים.

למרכז הזיכרון לשואה “באבי יאר” כבר קיימת עבודה נרחבת עם שמות ומסמכים. לפי הנתונים שנתן שרנסקי הביא בספטמבר 2026, החוקרים הצליחו לקבוע יותר מ-29 אלף שמות של קורבנות, והמאגר של חומרים דיגיטליים התקרב ל-10 מיליון מסמכים.

כאן שוב חשוב לא לבלבל בין שני הארגונים: הארכיון החדש ב-5 באוקטובר מושק על ידי השמורה הלאומית הממשלתית, בעוד שהפרויקט לשחזור שמות, עליו דיבר שרנסקי, מנוהל על ידי מרכז הזיכרון לשואה.

על איך היום מחזירים שמות של קורבנות ולמה נתן שרנסקי ממשיך לנסוע לעבודה זו לקייב בזמן המלחמה, נאחדות סיפרה בנפרד.

7 באוקטובר. “מלחמה וכיבוש. גרמניה ואוקראינה בשנים 1939–1945”

עוד מפגש ספרותי יתקיים ב-7 באוקטובר בשעה 14:00 במלון “אוקראינה”. שם מתוכננים הצגה ודיון של הספר “מלחמה וכיבוש. גרמניה ואוקראינה בשנים 1939–1945”.

בינתיים זהו אחד מהנקודות הפחות מפורטות בתוכנית. השמורה מציינת את השם, התאריך והמקום, אך לא מספקת בהרבה את הרכב הדיון. וכאן עדיף להשאיר בדיוק את מה שידוע, בלי ניחושים יפים על “איזה שיחה תתקיים”.

עצם הכללת ספר כזה בתוכנית מובנת. באבי יאר לא ניתן להסתכל עליו בנפרד מהכיבוש הגרמני של קייב ומדיניות הנאצים בכלל על אדמת אוקראינה. הרצח ההמוני ב-29–30 בספטמבר 1941 התרחש רק כמה ימים לאחר שהכוחות הגרמניים כבשו את העיר.

22–23 באוקטובר. “זיכרון תחת כיבוש: מוזיאוני השואה בתנאי מלחמה”

כאן שוב יש הבהרה לתוכנית הראשונית.

בפוסט של השמורה הלאומית נכתב: 22 באוקטובר, אונליין. אך המרכז האוקראיני לחקר ההיסטוריה של השואה מציין בהודעה נפרדת כבר 22–23 באוקטובר 2026, קייב. הפורום נקרא “זיכרון תחת כיבוש: מוזיאוני השואה בתנאי מלחמה”.

הוא מאורגן על ידי השמורה הלאומית ההיסטורית-זיכרון “באבי יאר” והמוזיאון הזיכרון של המשטרים הטוטליטריים “טריטוריית הטרור” בלבוב.

המארגנים מכנים את הפורום מפגש עבודה ראשון של מוזיאונים, ארכיונים ומוסדות זיכרון אוקראיניים שעוסקים בזיכרון השואה והרציחות ההמוניות של תקופת מלחמת העולם השנייה.

וכאן 1941 כבר מתנגש עם 2026 כמעט ללא מרחק היסטורי.

איך לשמור ארכיון כשהמדינה נמצאת תחת התקפות טילים ורחפנים? מה לעשות עם אוספי מוזיאונים בשטחים שמאיימת עליהם כיבוש? איך להמשיך לעבוד עם השואה כשהעובדים והמבקרים עצמם חיים בזמן מלחמה? עבור המוזיאונים האוקראיניים זה לא סמינר אקדמי על ניסיון זר.

לפי ההודעה הפרופילית הטרייה יותר, הפורמט של 22–23 באוקטובר בקייב נראה כרגע רלוונטי. אך מכיוון שהתוכנית הראשונית של השמורה מדברת על אונליין, כדאי לבדוק את הפרטים הטכניים הסופיים קרוב יותר לפורום.

התאריך עדיין נקבע. מדריך שמע “דרך הזיכרון”

הפרויקט האחרון עדיין לא ניתן לקשור ליום מסוים.

השמורה מכינה מדריך שמע “דרך הזיכרון” יחד עם הקרן RememberUs.org והתיאטרון הלאומי האקדמי הדרמטי על שם איוון פרנקו. הפרויקט נתמך על ידי שגרירות גרמניה בקייב.

לאדם שמעולם לא היה בבאבי יאר, כאן צריך להסביר את בעיית המרחב עצמה. היום זה כבר חלק מקייב המודרנית הגדולה, ולא גיא ריק בשולי העיר, כפי שהמקום נראה ב-1941. השטח השתנה, נבנה, השלטונות הסובייטיים שינו חלקית את הרליף עצמו, הופיעו כבישים, פארקים ואנדרטאות שונות.

לכן למבקר קשה פשוט לבוא ול”ראות את באבי יאר”. נקודות רבות חשובות ללא הסבר בכלל בלתי אפשרי לקרוא. המסלול הקולי אמור לחבר את המרחב המודרני עם מה שקרה כאן בעבר.

תאריך הצגת “דרך הזיכרון” עדיין מתעדכן.

למה סביב יום שנה אחד יצאו כל כך הרבה אירועים שונים

כל התוכנית נמתחת כמעט על חודש, ובכך, אולי, יש היגיון. טקס אחד ב-29 בספטמבר יכול להזכיר את התאריך. הוא לא יכול להראות 85 שנה של מה שקרה עם הזיכרון אחר כך.

לאחר המלחמה באבי יאר נשאר זמן רב מקום בעייתי עבור השלטון הסובייטי. הזהות היהודית של הקבוצה העיקרית של קורבנות הירי בספטמבר לא הודגשה. כאשר בשנת 1966 אנשים החלו להתאסף בעצמם בבאבי יאר, הרשויות הסובייטיות עקבו בקפידה אחר המתרחש. בין אלה שדיברו אז היו ויקטור נקרסוב ואיוון דזיובה, הגיעה דינה פרוניצ’בה ששרדה את הירי.

נאחדות סיפרה בפירוט איך התקיימו המפגשים העצמאיים הראשונים לזיכרון באבי יאר בשנת 1966.

שישים שנה מאוחר יותר המצב נראה כמעט הפוך. המוסד הממשלתי עצמו מארגן שולחן עגול. לידו נפתחת תערוכה על הרומים. קוזנצוב המלא יוצא באוקראינית. הארכיון מתוכנן לעבור לפורמט דיגיטלי. המוזיאונים דנים איך לשמור על הזיכרון בזמן המלחמה הנוכחית.

ובאותו יום שבו בקייב יתפללו בבאבי יאר, אנשים יתאספו לטקס ביד ושם בירושלים.

מתקבלת לא קו ישר, אלא קו חי: קייב — באבי יאר — זיכרון יהודי — זיכרון אוקראיני — ישראל. לפעמים הקווים האלה נפרדו במשך עשורים. בספטמבר 2026 הם שוב נמצאים זה לצד זה.

ובכל זאת במרכז לא נמצאים יום השנה ולא התוכנית הגדולה.

29 ו-30 בספטמבר 1941 — 33,771 יהודים שנרצחו.

מזה באבי יאר הפך למה שהוא היום. ושום מאה אלף הבאים, ארכיונים, מוזיאונים או תאריכים עגולים לא צריכים לטשטש את הנקודה הראשונה הזו.

לקהל הישראלי יש פרט חשוב במיוחד בפוסטר הזה: הסיור מתחיל דווקא מישראל.

ההופעה הראשונה מתוכננת ל-10 בנובמבר 2026 בתל אביב, במועדון Reading 3.

למחרת, 11 בנובמבר 2026, הלהקה תופיע בחיפה, באולם Theatron Hatzafon.

פרטים וכרטיסים פורסמו בעמוד הסיור ב-UNOW: https://unow.com.ua/tour/boombox-eu/

למה הסיור הזה מתחיל עם משמעות מיוחדת

בומבוקס היא אחת התופעות המוזיקליות האוקראיניות המוכרות ביותר בעשרים השנים האחרונות.

הלהקה נוסדה בשנת 2004 והתפרסמה בזכות השילוב של רוק, היפ-הופ, סול ואנרגיה בימתית חיה.

אבל אחרי פברואר 2022, הסיפור של בומבוקס קיבל מימד נוסף.

המנהיג של הלהקה, אנדריי חליבניוק, הפך לאחד הקולות של ההתנגדות האוקראינית.

הביצוע האקפלה שלו ל”אוי, אולוזי צ’רבונה קלינה” בכיכר סופיה בקייב הפך לסמל המאבק של אוקראינה וזכה לפופולריות ויראלית רחוק מגבולות המדינה.

שיר זה אומץ על ידי מוזיקאים, מתנדבים, אמנים ואנשים רגילים במדינות שונות.

כך הפכה המנגינה האוקראינית לפלאש מוב בינלאומי של תמיכה באוקראינה.

לכן “דרונוטור’26” הוא לא רק מסלול הופעות.

זו פגישה עם להקה שעבורה מוזיקה, במה, תרומות, מרץ וקול ציבורי הפכו לחלק מסיפור גדול אחד – סיפור של עזרה, זיכרון, התנגדות וקשר עם אוקראינה.

הופעות בומבוקס בישראל

תל אביב — 10 בנובמבר 2026

ההופעה הראשונה של “דרונוטור’26” תתקיים בתל אביב.

המקום — Reading 3.

בעמוד UNOW לתאריך זה מצוינת מחיר התחלתי של כרטיסים — מ-249 ILS.

לישראל זהו התחלת הסיור הראשית: דווקא מתל אביב מתחיל כל המסלול של בומבוקס במדינות אירופה.

חיפה — 11 בנובמבר 2026

ההופעה הישראלית השנייה תתקיים בחיפה.

המקום — Theatron Hatzafon.

בעמוד הסיור מצוינת מחיר התחלתי של כרטיסים — מ-219 ILS.

לצפון ישראל זהו תאריך חשוב נפרד, כי חיפה באופן מסורתי אוספת קהל גדול הקשור לאוקראינה, לתרבות האוקראינית ולבמה דוברת רוסית ללא קשר לסיסמאות פוליטיות, אלא דרך מוזיקה, זיכרון וחוויה אישית.

פרטים וכרטיסים פורסמו בעמוד הסיור ב-UNOW: https://unow.com.ua/tour/boombox-eu/

מסלול “דרונוטור’26” בערים

ברטיסלבה — 19 בנובמבר 2026

אחרי ההופעות בישראל, הסיור ימשיך בברטיסלבה.

המקום — MMC.

תאריך זה פותח את החלק האירופי של המסלול אחרי ההתחלה בישראל.

פרנקפורט — 21 בנובמבר 2026

התחנה הבאה — פרנקפורט.

ההופעה תתקיים ב-Haus Sindlingen.

גרמניה תופסת מקום בולט במסלול הסיור: מספר ערים גרמניות נכנסו לפוסטר של בומבוקס.

שטוטגרט — 22 בנובמבר 2026

בשטוטגרט הלהקה תופיע במתחם LKA Longhorn.

תאריך זה מגיע מיד אחרי פרנקפורט וממשיך את החלק הגרמני של הסיור.

דיסלדורף — 24 בנובמבר 2026

ההופעה בדיסלדורף מתוכננת במתחם Stahlwerk.

בפוסטר הסיור העיר הזו מצוינת כאחת התחנות המרכזיות בגרמניה.

ברמן — 26 בנובמבר 2026

בברמן בומבוקס תופיע ב-Aladin Music-Hall.

המסלול בגרמניה נמשך כמעט כל המחצית השנייה של נובמבר, מה שמראה את היקף הקהל של הלהקה מחוץ לאוקראינה.

דרזדן — 27 בנובמבר 2026

התאריך הבא — דרזדן.

המקום — Club Tante JU.

עבור המאזינים האוקראינים בגרמניה, הופעות כאלה הופכות לעיתים קרובות לא רק לערב מוזיקלי, אלא גם למפגש קהילה, חברים ואנשים עם זיכרון משותף על הבית.

הנובר — 29 בנובמבר 2026

בהנובר ההופעה תתקיים ב-Kulturzentrum FaUST.

תאריך זה סוגר עוד שלב בחלק הגרמני של המסלול לפני המבורג.

המבורג — 30 בנובמבר 2026

ההופעה האחרונה בנובמבר של הסיור מתוכננת בהמבורג.

המקום — Grosse Freiheit 36.

אחרי המבורג “דרונוטור’26” יעבור לחלק של דצמבר במסלול.

דבלין — 2 בדצמבר 2026

בומבוקס יתחילו את דצמבר בדבלין.

המקום — Opium.

בהודעת הלהקה הודגש במיוחד שהמסלול עובר “מישראל לגרמניה, מאנגליה לפולין, מאירלנד לסלובקיה וצ’כיה”.

דבלין הופכת לנקודה האירית של הסיור הגדול הזה.

לונדון — 3 בדצמבר 2026

בלונדון בומבוקס תופיע במתחם Electric Brixton.

התאריך הבריטי מגיע מיד אחרי דבלין ונכנס לחלק של דצמבר בסיור.

פראג — 5 בדצמבר 2026

בפראג ההופעה תתקיים ב-SaSaZu.

צ’כיה הפכה לאחת המדינות במסלול, שבהן הקהל האוקראיני אחרי 2022 בולט במיוחד.

קרקוב — 7 בדצמבר 2026

החלק הפולני של הסיור יתחיל בקרקוב.

המקום — Klub Studio.

בעמוד UNOW לתאריך זה מצוינת מחיר התחלתי של כרטיסים — מ-179 PLN.

ורשה — 9 בדצמבר 2026

התאריך הסופי בפוסטר — ורשה.

ההופעה תתקיים ב-Progresja.

בעמוד הסיור מצוינת מחיר התחלתי — מ-199 PLN.

דווקא ורשה מסיימת את המסלול המוצהר של “דרונוטור’26”.

מה בומבוקס מביאים לסיור הזה

בתיאור הסיור נאמר שבומבוקס יציגו מקסי-סינגל “ז’יווי“.

כמו כן בתוכנית יהיו שירים מאלבומים שונים של הלהקה.

בהודעת בומבוקס נוסח זה בצורה מדויקת מאוד: לסיור יובא מקסי-סינגל חדש, מחוזק בקומפוזיציות, תחת חלקן גדלו המאזינים, ותחת חלקן כבר גדלים ילדיהם.

זו פרט חשוב.

בומבוקס מזמן הפסיקה להיות להקה של דור אחד.

עבור חלק מהמאזינים זו מוזיקה של שנות הסטודנט וההופעות הראשונות.

עבור אחרים — קול של זמן מלחמה, סמל לתמיכה באוקראינה ותזכורת לכך שגם תרבות יכולה להיות צורת התנגדות.

בנפרד הלהקה פנתה למאזינים בבקשה לרכוש כרטיסים מראש, וכן להכין כסף לתרומות ומרץ.

לכן השם “דרונוטור” בפוסטר הזה נשמע לא כמהלך שיווקי רגיל, אלא כהמשך של הקו שבו הופעות עוזרות לאסוף תמיכה לאוקראינה.

איפה לראות פרטים ולרכוש כרטיסים

כרטיסים, מחירים, ערים ומקומות פורסמו בעמוד הסיור ב-UNOW.

לפני הרכישה כדאי לבדוק בקפידה את העיר, התאריך, המקום וקטגוריית הכרטיס.

לישראל כרגע בפוסטר מצוינות שתי תאריכים:

10 בנובמבר 2026 — תל אביב, Reading 3

11 בנובמבר 2026 — חיפה, Theatron Hatzafon

פרטים וכרטיסים פורסמו בעמוד הסיור ב-UNOW: https://unow.com.ua/tour/boombox-eu/

לקוראי נאנובוסטי — חדשות ישראל זהו אחד הפוסטרים המוזיקליים האוקראיניים המרכזיים של סתיו 2026 בישראל.

כי “דרונוטור’26” מתחיל כאן — מתל אביב וחיפה.

עד לא מזמן קידום עסקים באינטרנט נראה יחסית ברור.

החברה יצרה אתר, הגדירה Google Maps, פרסמה דפי שירותים, עבדה על מיקומים בגוגל והפעילה פרסום.

היום לקוח פוטנציאלי לעיתים קרובות לא עובר על עשרה אתרים.

הוא שואל:

«איזה עורך דין לבחור בחיפה?»

«איפה לעשות טיפול קוסמטי בקריות?»

«מי מתקן מזגנים בנתניה?»

«איזו חברה עוסקת בהובלות בישראל?»

«איזה מומחה מדבר עברית ורוסית?»

ומקבל מ-ChatGPT, Gemini, Copilot, Perplexity או עוזר AI אחר תשובה מוכנה עם מספר שמות.

הבעיה העיקרית היא שהרשימה הזו אינה קבועה.

היום הבינה המלאכותית יכולה להזכיר את החברה שלך, מחר את המתחרה, ומחרתיים בכלל לענות בלי חיפוש באינטרנט, תוך שימוש במידע שהמודל קיבל קודם.

נאנווסטי — חדשות ישראל הבינו מה בדיוק גילו החוקרים, מדוע תוצאות ChatGPT משתנות וכיצד עסקים קטנים ובינוניים בישראל יכולים להתכונן למציאות החדשה.

בדיוק עם זה Nikk.Agency https://nikk.co.il/ עוזרת לעסקים קטנים ובינוניים בישראל: מאתר, Google Maps וחיפוש קלאסי לסביבה חדשה שבה ההחלטה על בחירת חברה מתקבלת לעיתים קרובות לא על ידי רשימה של עשר קישורים, אלא על ידי עוזר AI.

ChatGPT מחפש מידע לא בדרך אחת

ב-8 ביולי 2026 עורך Search Engine Land דני גודווין פרסם חומר המבוסס על מחקרים של מומחי מערכות חיפוש כריס גרין וסוגנטן מוהנדסן.

החוקרים גילו בנתונים הטכניים של ChatGPT שדה פנימי result_source.

הוא מראה דרך איזה ערוץ התקבל תוצאה מסוימת מהאינטרנט.

ביוני 2026 נצפו בשדה זה ארבעה ערכים:

• Labrador;
• Bright;
• Oxylabs;
• SERP.

המשתמש אינו רואה את השמות הללו.

הם אינם מוצגים ליד ציטוטים, לא בפאנל המקורות ולא בתשובה המוכנה של ChatGPT. האדם רואה רק את הדף שאליו הפנה העוזר, אך אינו יודע באיזו דרך הוא נמצא.

חשוב להבין: Labrador, Bright, Oxylabs ו-SERP — אינם ארבע מערכות חיפוש רגילות כמו Google או Bing.

אלו תוויות טכניות של ערוצי קבלת תוצאות.

החוקרים קישרו את Bright עם חברת Bright Data, ואת Oxylabs עם ספק התשתית לאיסוף נתוני רשת בשם זהה.

התפקיד המדויק של Labrador ו-SERP לא נחשף רשמית.

ההשערה הראשונית שלפיה Labrador מייצג רשימה סגורה של מפרסמים גדולים ברישיון, תוקנה מאוחר יותר על ידי מוהנדסן עצמו. במהלך בדיקה חוזרת דרך Labrador נמצאו גם אתרים אזוריים קטנים.

בינתיים, התיעוד הרשמי של OpenAI מאשר במפורש ש-ChatGPT משתמש בספקי חיפוש חיצוניים. בין השותפים שהחברה ציינה כעת מופיעים Bing ו-Shopify. עם זאת, Bright Data, Oxylabs, Labrador ו-SERP אינם מוסברים בתיעוד הציבורי של OpenAI.

ארבעה ערוצים הפכו במהירות לפחות לחמישה

המחקר הראה עוד דבר חשוב: המערכת עצמה משתנה מהר מאוד.

סוגנטן מוהנדסן תיעד בתחילה ארבע תוויות ב-23–24 ביוני 2026.

כבר בבדיקה חוזרת ב-4 ביולי הוא גילה תמונה אחרת:

• הופיע ערוץ bing;
• Oxylabs נעלם מהחשבון שלו;
• SERP התחיל להופיע שוב;
• מערך הערוצים היה שונה אצל משתמשים בתעריפים וקבוצות ניסוי שונות.

החוקר הסיק בזהירות: בתחילת יולי 2026 נצפו כבר לפחות חמישה ערוצים, אך הם לא בהכרח זמינים לכל משתמש בו זמנית.

עבור עסקים זה אומר שאי אפשר לבדוק פעם אחת את החברה שלך ב-ChatGPT ולחשוב שהתוצאה סופית.

גם אם היום העוזר מצא דף והפנה אליו, מחר הבקשה עשויה לעבור דרך מנגנון אחר של קבלת מידע.

1000 בקשות הראו עד כמה יכולים להשתנות המקורות

כריס גרין ערך בדיקה רחבה יותר.

הוא הכין 1000 בקשות, שכל אחת מהן הופעלה עד עשר פעמים.

בסך הכל התקבלו 9946 סשנים חיפוש שהושלמו.

במדגם שלו, הערוץ העיקרי היה לרוב Labrador — 88.1% מההפעלות. לאחר מכן באו Bright — 9.9%, Oxylabs — 1.7% ו-SERP — 0.3%.

עם זאת, ב-11.6% מהבקשות הערוץ העיקרי השתנה בין הפעלות חוזרות של אותה שאלה.

כאשר זה קרה, מערך הדפים שנמצאו השתנה במיוחד:

• החפיפה של כתובות URL ספציפיות ירדה בכ-45%;
• החפיפה של דומיינים ירדה בכ-42%.

במילים אחרות, לאחר מעבר ערוץ החיפוש ChatGPT ראה במידה רבה אינטרנט אחר.

זה לא אומר שכל משתמש עשירי בהכרח יראה תשובה הפוכה לחלוטין.

המחקר נערך בתנאים טכניים מסוימים, והנתונים נאספו דרך סשנים הקשורים ל-Bright Data. כריס גרין עצמו מזהיר שהתוצאות אינן ניתנות להעברה אוטומטית לכל המשתמשים, המדינות, התעריפים והמודלים של ChatGPT.

אבל המסקנה העיקרית נשארת חשובה: ל-ChatGPT אין תוצאה קבועה אחת, דומה לדף הראשון הקלאסי של Google.

כאן קיימות סביבות שונות של קבלת מידע, וכל אחת מהן יכולה לראות מערך אתרים קצת שונה.

בדיוק עם זה Nikk.Agency https://nikk.co.il/ עוזרת לעסקים קטנים ובינוניים בישראל: מאתר, Google Maps וחיפוש קלאסי לסביבה חדשה שבה ההחלטה על בחירת חברה מתקבלת לעיתים קרובות לא על ידי רשימה של עשר קישורים, אלא על ידי עוזר AI.

לפעמים ChatGPT בכלל לא מחפש באינטרנט

מעבר ערוצים הוא רק חלק אחד מהבעיה.

סוגנטן מוהנדסן גילה שדה פנימי turn_use_case.

הוא משמש לסיווג מוקדם של הבקשה.

לפני תחילת החיפוש ChatGPT קובע לאיזה סוג שייכת השאלה. בין הקטגוריות שהחוקר גילה היו חיפוש, בקשה מקומית, קניות, חשיבה מורכבת, יצירת תמונות ו-text.

הקטגוריה החשובה ביותר לבעלי אתרים היא text.

כאשר הבקשה שייכת לה, ChatGPT עונה על בסיס הידע הפנימי של המודל ולא מבצע חיפוש באינטרנט.

במקרה כזה האתר של החברה לא מפסיד למתחרה.

הוא בכלל לא משתתף בבחירה.

OpenAI מאשרת רשמית את העיקרון הכללי: ChatGPT יכול להחליט בעצמו שהשאלה תועיל ממידע מהאינטרנט ולהפעיל חיפוש אוטומטי. בנוסף, המשתמש יכול להפעיל חיפוש ידני.

הבעיה היא שההחלטה תלויה לא רק בנושא, אלא גם בניסוח.

שתי שאלות דומות יכולות להיות מעובדות בדרכים שונות.

לדוגמה:

• «מה זה הסרת שיער בלייזר?» עשוי לקבל תשובה מהידע הפנימי של המודל;
• «איפה לעשות הסרת שיער בלייזר בחיפה ביולי 2026?» בסבירות גבוהה יותר ידרוש חיפוש מקומי ועדכני;
• «אילו קליניקות להסרת שיער בלייזר בחיפה יש להן ביקורות ומחירים עדכניים?» עשוי להפעיל מספר בדיקות נפרדות.

לכן יצירת דף תחת ביטוי פופולרי עדיין לא מבטיחה שעוזר AI בכלל יפנה לאינטרנט בשאלה כזו.

שאלה אחת יכולה להפוך לעשרות חיפושים נסתרים

במהלך בקשות מורכבות ChatGPT לא תמיד מסתפק בביטוי חיפוש אחד.

המודל יכול לנסח מחדש את השאלה של המשתמש ולחלק אותה לסדרה של בקשות נוספות.

בתיעוד הרשמי של OpenAI מובא דוגמה דומה: השאלה הראשונית יכולה להיכתב מחדש לניסוח חיפוש יותר ספציפי, ולאחר מכן ChatGPT ישלח בקשות נוספות לספקי חיפוש אחרים.

המחקר של מוהנדסן הראה שבמצב חשיבה מעמיקה שאלה השוואתית אחת יכולה ליצור בין 15 ל-40 בקשות נוספות.

המודל מחפש בנפרד:

• דף רשמי של החברה;
• מחירים;
• אזור שירות;
• מאפייני השירות;
• ביקורות;
• ספקים חלופיים;
• מתחרים שהמשתמש אפילו לא הזכיר;
• אימות המספרים שנמצאו;
• דפים עם תנאים, שעות עבודה ופרטים ליצירת קשר.

היא יכולה להשתמש בבקשות כמו:

site:domain.co.il/pricing

שם החברה ביקורות ישראל

שירות חיפה מחיר 2026

מומחה עברית רוסית קריות

אתר רשמי שעות עבודה

כך, העסק מתחרה לא רק על השאלה המקורית של הלקוח.

הוא משתתף בו זמנית בעשרות בדיקות קטנות נסתרות.

מחקר נוסף של Semrush וקווין אינדיג הראה שמצב חשיבה מעמיקה אכן יכול ליצור סביבה חיפוש שונה באופן עקרוני. בהשוואה בין תשובות רגילות ומעמיקות חפפו רק 25.6% מהדומיינים המצוטטים. במצב מורכב ChatGPT ביצע כמעט פי חמישה יותר חיפושים ופנה לעיתים קרובות יותר לתיעוד רשמי, מקורות ממשלתיים ואקדמיים.

בדיוק עם זה Nikk.Agency https://nikk.co.il/ עוזרת לעסקים קטנים ובינוניים בישראל: מאתר, Google Maps וחיפוש קלאסי ועד לסביבה חדשה שבה ההחלטה על בחירת חברה מתקבלת יותר ויותר על ידי עוזר AI ולא על ידי רשימה של עשר קישורים.

העמוד שנמצא עדיין לא אומר שיראו אותו לאדם

החוקרים זיהו שלוש תוצאות שונות לנוכחות עסק ב-ChatGPT:

העמוד נמצא.
ChatGPT קיבל אותו והשתמש בו בניתוח, אך המשתמש לא ידע על כך.

העמוד צוטט.
הקישור הופיע ליד טענה מסוימת בתשובה המוכנה.

החברה הוזכרה.
שם העסק נכנס להמלצה, אך מקור המידע יכול היה להיות עמוד אחר לגמרי.

אלו שלוש רמות שונות של נראות.

החברה יכולה להימצא, אך לא להיות מצוטטת.

היא יכולה להיות מוזכרת בזכות מאמר באתר חיצוני.

או שהעמוד שלה יכול לאשר מחיר, כתובת ושעות עבודה, בעוד שההמלצה הסופית של ChatGPT תתמוך בביקורות, קטלוג או סקירה עצמאית.

זו הסיבה שבדיקה רגילה של “האם ChatGPT הזכיר את החברה שלי” נותנת מעט מדי מידע.

יש להבין:

• באילו ניסוחים העסק מופיע;
• באיזו עיר או אזור;
• באיזו שפה;
• אילו עמודים משמשים;
• אילו אתרים מאשרים את המידע;
• האם החברה היא מקור או רק אזכור;
• האם התוצאה נשמרת לאחר הפעלות חוזרות.

למה עמוד ברור יכול לנצח אתר יפה

מחקרים הראו ש-ChatGPT לעיתים קרובות מנסה לקבל עובדות מהאתר הרשמי.

במיוחד זה נוגע ל:

• מחירים;
• רשימת שירותים;
• מאפייני מוצר;
• גיאוגרפיה של עבודה;
• גרפיקה;
• תנאים;
• התמחות מקצועית;
• מידע ליצירת קשר.

אבל אם הנתונים נטענים ב-JavaScript מורכב, מוסתרים בתמונה, מפורסמים רק ב-PDF או נמצאים בתוך בלוק אינטראקטיבי לא נוח, המערכת עשויה לא לקרוא אותם.

במקרים כאלה ChatGPT לפעמים מוותר על האתר הרשמי ומשתמש בקטלוג חיצוני, סקירה או עמוד של מתחרה.

מוחנדסן תיעד מצבים שבהם המודל ניסה למצוא מחיר בעמוד הרשמי, לא הצליח לחלץ אותו ועבר לשירות חיצוני.

נוצר פרדוקס.

החברה עצמה קובעת מחירים ותנאים, אך הבינה המלאכותית מספרת עליה במילים של אתר זר — רק בגלל שהעמוד הזר טכנית ברור יותר.

OpenAI ממליצה לא לחסום את הרובוט החיפוש OAI-SearchBot. החברה מדווחת שכל אתר ציבורי יכול להופיע ב-ChatGPT Search, אך לא ניתן להבטיח מקום ראשון. כדי להיכלל בחיפוש האתר צריך להיות נגיש לרובוט החיפוש, והשרת ומערכת ההגנה לא צריכים לחסום את כתובות ה-IP שפורסמו של OpenAI.

זהו תנאי בסיסי, אך לא ערובה לציטוט.

מה כל זה אומר לעסקים קטנים בישראל

רשת גדולה יכולה להרשות לעצמה מאות אזכורים, מותג ידוע ותקציבי פרסום גדולים.

לעסק ישראלי מקומי המצב שונה.

עורך דין, קוסמטיקאית, חברת תיקונים, רופא פרטי, מוביל, מתווך, מורה, קבלן, מומחה למיזוג אוויר או חנות קטנה לעיתים קרובות תלויים בכמה בקשות מפתח בעיר מסוימת.

אם ChatGPT ממליץ רק על שתיים-שלוש חברות, היעדרות בתשובה יכולה להיות אובדן לקוח מוכן.

במיוחד קשה השוק הישראלי, שבו אותו אדם יכול לחפש שירות:

• בעברית;
• ברוסית;
• באנגלית;
• באוקראינית;
• עם שם העיר;
• עם שם האזור;
• עם הניסוח “לידיי”;
• באמצעות בקשה קולית;
• באמצעות ChatGPT, Google, Gemini או מפות.

תרגום מכני של עמוד אחד לארבע שפות לא פותר את המשימה הזו.

בכל שפה אנשים שואלים שאלות בצורה שונה.

בדיוק עם זה Nikk.Agency https://nikk.co.il/ עוזרת לעסקים קטנים ובינוניים בישראל: מאתר, Google Maps וחיפוש קלאסי ועד לסביבה חדשה שבה ההחלטה על בחירת חברה מתקבלת יותר ויותר על ידי עוזר AI ולא על ידי רשימה של עשר קישורים.

אפילו שמות הערים יכולים להיכתב בכמה גרסאות: Haifa, חיפה, חיפה; Rishon LeZion, ראשון לציון, רישון-לה-ציון.

לעוזר AI יש צורך להבין באופן חד משמעי:

• איך נקרא העסק;
• היכן הוא נמצא;
• אילו אזורים הוא משרת;
• באילו שפות הוא עובד;
• איזו בעיה בדיוק הוא פותר;
• איך ליצור איתו קשר;
• במה הוא שונה מחברות דומות;
• אילו מקורות עצמאיים מאשרים את קיומו ומוניטין שלו.

מה Nikk.Agency יכולה לעשות

על רקע שינויים כאלה אי אפשר להבטיח בכנות לעסק “קיום ראשון נצחי ומוניטין.

מה Nikk.Agency יכולה לעשות

על רקע שינויים כאלה אי אפשר להבטיח בכנות לעסק “מקום ראשון נצחי ב-ChatGPT”.

אפילו OpenAI מציינת במפורש שלא ניתן להבטיח מיקום עליון.

לכן המשימה של Nikk.Agency היא לא למכור כפתור קסם, אלא לבנות נוכחות דיגיטלית של העסק כך שלמנועי החיפוש ולעוזרי AI יהיו יותר סיבות למצוא, להבין, לבדוק ולהמליץ על החברה בצורה נכונה.

Nikk.Agency ממוקמת פיזית בצפון ישראל ועובדת בעיקר עם עסקים קטנים ובינוניים בכל הארץ.

הסוכנות עוסקת בקידום SEO, יצירת לידים, Google Ads, Google Maps, תיקון ופיתוח אתרים, וכן פרויקטים נפרדים לנוכחות עסקית בתשובות ChatGPT, Gemini, Googleaude ומערכות אחרות. העבודה מתבצעת בעברית, רוסית, אוקראינית, אנגלית ושפות אחרות.

העבודה המעשית יכולה לכלול מספר שלבים.

בדיקה שהבינה המלאכותית רואה עכשיו

לא מספיק לשאול פעם אחת את ChatGPT את שם החברה.

יש לבדוק את הבקשות:

• בפורמולציות שונות;
• בשפות שונות;
• עם ציון העיר ובלעדיו;
• במצב רגיל ומעמיק;
• בימים שונים;
• עם הפעלות חוזרות;
• בשאלות מידע ומסחר;
• בנפרד ב-ChatGPT, Gemini, Copilot ומערכות אחרות.

כך ניתן לראות לא תשובה יפה יחידה, אלא תמונה אמיתית של נראות.

ניתוח האתר והגישה לרובוטי חיפוש

נבדק:

• robots.txt;
• גישה ל-OAI-SearchBot ולרובוטים נחוצים אחרים;
• אינדוקס עמודים;
• עבודת הגנה ו-CDN;
• גרסה ניידת;
• מהירות;
• מבנה HTML;
• נוכחות נתונים חשובים בטקסט קריא;
• תקינות כותרות, פרטי קשר, כתובות וגרסאות שפה.

אם מחיר, אזור עבודה או התמחות קיימים רק בתוך תמונה, AI עשוי לא לראות אותם.

יצירת עמודי שירות ברורים

כל שירות חשוב צריך להיות מתואר לא בסיסמאות פרסומיות, אלא בעובדות קונקרטיות.

לדוגמה:

• מה בדיוק עושה החברה;
• באילו ערים;
• למי;
• כמה זה עולה או ממה תלוי המחיר;
• איך מתבצע העבודה;
• כמה זמן זה לוקח;
• באילו שפות אפשר לקבל שירות;
• לאן להתקשר או לכתוב;
• אילו מסמכים, מגבלות או תנאים קיימים.

מבנה כזה עוזר בו זמנית לאדם, לגוגל ול-AI-אסיסטנט.

הכנה לבקשות נוספות נסתרות

אם המשתמש שואל “איזה עורך דין לבחור בחיפה”, ChatGPT יכול לבדוק בנפרד את ההתמחות, השפה, האזור, הביקורות, שעות העבודה והאתר הרשמי.

לכן, לעסק לא מספיק דף כללי אחד “עלינו”, אלא מערכת חומרים מקושרת, שכל אחד מהם עונה על שאלה ספציפית.

עבודה עם Google Maps ומסגרת דיגיטלית אחידה

לעסק מקומי האתר לא צריך להתקיים בנפרד מ-Google Maps, מדריכים, רשתות חברתיות ופרסומים עצמאיים.

השם, הכתובת, הטלפון, שעות העבודה וההתמחות צריכים להתאים.

כאשר באתר אחד מצוין שם חברה אחד, ב-Google Maps שם אחר, וב-Facebook מספר טלפון שלישי, המערכת מתקשה להבין אם מדובר באותו עסק.

אזכורים עצמאיים

האתר העצמאי מאשר היטב את העובדות הרשמיות.

אבל ההמלצות נבנות לעיתים קרובות גם על מקורות חיצוניים.

לכן חשובים:

• פרסומים בתקשורת;
• קטלוגים מקצועיים;
• סקירות נושאיות;
• ביקורות אמיתיות;
• אזכורים של שותפים;
• הערות מומחים;
• פלטפורמות מקומיות ישראליות;
• חומרים בשפות קהל היעד.

לא מדובר בקניית מאות קישורים חסרי משמעות.

דף תוכן אחד עם תיאור ברור של העסק יכול להיות יקר ערך יותר מעשרות קטלוגים אוטומטיים.

בקשות מדידות ו-KPI מובנים

בדף השירות של Nikk.Agency לקידום ב-AI-אסיסטנטים מצוין שהעבודה נבנית סביב רשימת בקשות מוסכמת, גיאוגרפיה ופרוטוקול בדיקה, ולא סביב רושם סובייקטיבי “נראה שאנחנו מופיעים יותר”.

פרייטה ומסגרת דיגיטלית ציבורית, בדיקות חוזרות ועבודה באיטרציות עד להערכת המדדים המוסכמים.

לעסק אחד תוצאה חשובה תהיה הופעה בבקשה בעברית בחיפה.

לעסק אחר – תיאור נכון של השירות ברוסית באשדוד.

לעסק שלישי – אזכור בתשובה השוואתית של ChatGPT בכל שטח ישראל.

אין רשימת בקשות אוניברסלית לכולם.

חיפוש חדש דורש לא אופטימיזציה חד פעמית, אלא מעקב מתמיד

המסקנה העיקרית ממחקרי יולי אינה שקידום ב-ChatGPT בלתי אפשרי.

היא אחרת: לא ניתן למדוד נראות AI בבקשה אחת, בצילום מסך אחד ובתשובה מוצלחת אחת.

המערכת מסוגלת:

• לא להפעיל חיפוש;
• לשנות את הניסוח;
• לבחור ערוץ אחר לקבלת תוצאות;
• למצוא סט דפים אחר;
• לעבור למצב של דיון מעמיק;
• להשתמש בפרסום חיצוני במקום באתר הרשמי;
• למצוא חברה, אך לא לצטט אותה;
• לציין מותג, מבלי להשתמש באתר שלו כמקור;
• לשנות התנהגות לאחר עדכון נוסף.

לכן, לעסק לא נדרשת ניסיון “לרמות את ChatGPT”, אלא בסיס דיגיטלי חזק.

1. אתר ברור.
2. דפים נגישים.
3. עובדות חד משמעיות.
4. אנשי קשר עדכניים.
5. קישור מקומי.
6. מספר שפות, מותאמות לקהל הישראלי.
7. אישורים עצמאיים.
8. בדיקות סדירות.

קישור הנראות לפניות אמיתיות, שיחות והודעות ב-WhatsApp.

בדיוק עם זה Nikk.Agency https://nikk.co.il/ עוזרת לעסקים קטנים ובינוניים בישראל: מהאתר, Google Maps והחיפוש הקלאסי לסביבה החדשה, שבה ההחלטה על בחירת חברה מתקבלת יותר ויותר על ידי AI-אסיסטנט.

המחשבה המרכזית של החומר פשוטה וקשה: גם אם סדר היום התקשורתי משתנה, המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה לא נעצרה אפילו לעונה אחת, והיהודים של אוקראינה נשארים בין אלה ש”מחזיקים את הקו” מאז 2022, עוברים חורף אחרי חורף.

מפקד רחפן מודיעין מניקולייב: “להילחם למען המדינה שלך”

אחד הגיבורים המרכזיים של הכתבה הוא משה ביזסמוב, מפקד קבוצה קטנה של רחפני מודיעין. הוא משרת בצבא האוקראיני מאז 2018 וחווה את שלב הקרבות, שלעתים קרובות באוקראינה מקשרים למלחמה בדונבאס אחרי 2014. ביזסמוב הוא תושב ניקולייב, אב לשני ילדים, ועל פי החוזה היה אמור לסיים את שירותו באפריל 2022, כלומר זמן קצר לאחר תחילת הפלישה המלאה.

עם זאת, הנסיבות התפתחו אחרת. ברגע שבו היחידה שלו הייתה תחת מתקפה, ביזסמוב היה בתהליך שחרור. חיילים רבים שלו נפלו בשבי במריופול, וכפי שמצוין בחומר, שבעה מהם לא שוחררו עד למועד הפרסום. הוא האריך את החוזה ונשאר בשירות. על השאלה לגבי המוטיבציה התשובה קצרה ביותר: “להילחם למען המדינה שלך”.

בכתבה מודגשת גם פרט נוסף: ביזסמוב נפצע בתחילת המלחמה והייתה לו סיבה לעזוב את השירות עם שחרור מכובד. במקום זאת, הוא המשיך לעבוד דווקא במודיעין רחפנים — שם מחיר הטעות נמדד לא בסטטיסטיקה, אלא בחיי אנשים על הקרקע.

נהג BMP ו”האדם שעצר”: הסיפור של אנדרה צ’רנצקי

הדמות השנייה היא אנדרה צ’רנצקי, נהג רכב משוריין (BMP). בטקסט נאמר שהוא משרת מאז 22 במרץ (השנה לא מצוינת בחומר) ועבר דרך כמה מהפרקים המדממים ביותר של המלחמה, כולל בחמוט. צ’רנצקי נלחם שם פעמיים, כאשר אחת הרוטציות, לדבריו, נמשכה שבעה חודשים.

הקטע החזק ביותר בכתבה הוא הפרק שצ’רנצקי מספר כהמחשה של הבחירה שנעשתה “בתוך המלחמה”. כשהוא חוזר מכיוון בחמוט וכבר נמצא כקילומטר מהאזור הבטוח, הוא הבחין בחייל אוקראיני לכוד בהריסות של בניין הרוס. על פי הפרוטוקול, הרכב המשוריין לא אמור לעצור: הסיכון לצוות ולציוד גבוה מדי. צ’רנצקי עצר.

הוא יצא, חבש את הפצע, ואז למעשה כרת את הגפה ההרוסה שהחזיקה את הלוחם תחת ההריסות, ולאחר מכן הצוות שלו העמיס את הפצוע על הרכב המשוריין. בחומר מודגש: במעשה זה הוא סיכן את עצמו ואת אנשיו, אך הוא חשב שאחרת החייל “היה נשאר מאחור”, ואז כמעט בוודאות היו שוכחים ממנו.

צ’רנצקי מדבר על זהותו היהודית בצורה ישירה וללא קישוטים. הוא לא הסתיר שהוא יהודי, ותפס זאת כחלק מהשירות: “אם אתה מייצג את העם — אתה חייב לשמור על הרף גבוה יותר”. הוא מציין שנפצע שלוש פעמים, ומסביר מדוע הוא ממשיך להילחם: כדי שאף אחד לא יוכל לומר שהיהודים לא נלחמים.

לא כולם בחזית — וגם זו חלק מהאמת

בטקסט של Jerusalem Post אין רומנטיזציה. שם נאמר במפורש: כמו בקרב אזרחים אחרים של אוקראינה, גם בקרב היהודים היו כאלה שלא הלכו להילחם — מי שהסתתר בבית, חושש מגיוס, או ניסה להימנע מהקריאה. אחד ממנהיגי היהודים מודה בצער על חלק זה של המציאות, אך נציגים אחרים של הקהילות מדגישים: יש הרבה משרתים, פשוט קשה לציין מספר מדויק.

הסיבה היא במבנה הקהילה והחברה. יש מי שמעורב באופן פעיל בחיים היהודיים ונמצא על פני השטח, ויש מי שחי מחוץ למסגרת הקהילתית, ועל שירותו עשויים לא לדעת אפילו אנשים שבדרך כלל “מחזיקים את היד על הדופק”.

מחיר המלחמה: הרוגים, פצועים, חזרה ומוות בעמדה

הכתבה מפרטת מקרים ספציפיים של אבדות בקרב הלוחמים היהודים. אחד מהם הוא צבי-הירש (גרישה) זברגזדה, טבח ואב לשני ילדים. הוא נהרג ביוני בכיוון חרסון. במאמר מצוין חלומו — לפתוח מסעדה כשרה באודסה ולקבל יום אחד כוכב מישלן.

כמעט באותם זמנים מת אנדריי קורובסקי, מורה בן 32 בבית ספר חב”ד. הוא היה מפעיל רחפן, חזר לשירות לאחר פציעה בקרב ומת בחזית מהתקף לב. בקטע זה ניכרת במיוחד הצד ה”עורפי” של המלחמה: גם כאשר אדם לא נהרג מכדור או רסיס, המלחמה ממשיכה לפגוע בגוף.

גיבור נוסף הוא מקסים נליפה, שחקן ומנחה טלוויזיה אוקראיני בן 44. בחומר נאמר שהוא עזב את הטלוויזיה בתחילת הפלישה והלך להילחם, ובמאי נהרג בקרב. פרט נפרד מחזק את הקשר אוקראינה—ישראל: על פי נתוני הפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה, בנו של נליפה באותו רגע נלחם במסגרת חטיבת “גולני” בעזה וקיבל את הידיעה על מות אביו ישירות בשירות.

כמה הם: הערכת האבדות והיקף ההשתתפות

אין “סטטיסטיקה יהודית” רשמית בצבא אוקראינה, ובכתבה מודגש שהמספרים משתנים. אך מובאת הערכה של נציגים יהודים: מאז 2022 מספר האזרחים היהודים של אוקראינה שנהרגו במלחמה עשוי להיות בין 100 ל-200 איש, כאשר רק בשנה שעברה נהרגו עשרות. על רקע זה נשמעת הערכה נוספת: כיום משרתים בצבא בערך פי שניים יהודים ממספר אלה שכבר נהרגו.

זו לא חשבונאות ולא ויכוח על מספרים. יותר כמו סימן לכך שמדובר לא בסיפורים בודדים, אלא בשכבה ניכרת של החברה, שנושאת את אותו מחיר המלחמה כמו השאר.

תפקיד הקהילות: הלוויות, עזרה למשפחות, כומר בחזית

בלוק חשוב בכתבה הוא על איך המבנים היהודיים באוקראינה לוקחים על עצמם את מה שבחיים שלווים היה נתפס כמובן מאליו. הפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה (FJCU) מדווחת שהיא עוזרת לארגן הלוויות יהודיות יחד עם שליחי חב”ד, תומכת במשפחות כלכלית ומקיימת תפילות וקריאת קדיש על הנופלים.

במאמר מוזכר גם מתנדב יהודי הונגרי בנימין אשר — דוגמה לכך שהמלחמה מושכת לאוקראינה אנשים מחו”ל, וששאלת הקבורה המכובדת הופכת לחלק מהעבודה ההומניטרית.

מתואר בנפרד עבודתו של כומר צבאי, רב-סרן יעקב סיניאקוב, הקשור ל-FJCU. הוא מגיע לחפירות, מביא לחיילים ממתקים “טעם של בית”, מחלק ספרי תהילים למי שמבקש, מדבר עם מגויסים שרואים לראשונה את החזית ולא תמיד מתמודדים פסיכולוגית. לסיניאקוב יש תואר שני בפסיכולוגיה, ובחומר מודגש שהוא יודע “להתחבר” לאנשים לא דרך סיסמאות, אלא דרך שיחה אנושית.

שם מובאת גם מחשבתו, המסבירה את המורכבות המוסרית של המלחמה: לחלק מהחיילים קשה לקבל את עצם הרעיון של הרג, אך ב”מציאות של רוע”, לדבריו, הגנה על המשפחה והמדינה הופכת את הבחירה הזו לבלתי נמנעת.

למה זה חשוב לישראל

בכתבה יש משפט של תודה לישראל על כך שבתחילת המלחמה המדינה קיבלה פליטים אוקראינים. אבל המשמעות המרכזית רחבה יותר: עבור הקהל הישראלי אוקראינה הופכת יותר ויותר ל”נושא חיצוני”, בעוד שעבור האנשים בחזית זהו עניין של חיים ומוות, ללא הפסקות לשינוי מחזור החדשות.

הסיפור של הלוחמים היהודים בצבא אוקראינה הוא בו זמנית על אוקראינה ועל ישראל: על זיכרון משותף, על תגובה לאלימות, על קשרי משפחות שנמצאות משני צידי החזיתות והגבולות, ועל איך המלחמה קורעת את “החיים הרגילים” בנקודות הכי בלתי צפויות — מניקולייב וחרסון ועד חולון ובסיסי צה”ל.

זו הסיבה לכך שטקסטים כאלה חשובים לא כמחווה רגשית, אלא כמסמך של הזמן: שמות, עובדות, מילים ישירות של אנשים שנלחמים, קוברים, חוזרים אחרי פציעות ושוב הולכים לעמדות. בסדר היום הישראלי דובר הרוסית, שכבה זו של המציאות צריכה להישאר גלויה — ולשם כך פועלת נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency.

המקור מ-15 בינואר 2026 The Jerusalem Post (אנגלית) כתבה של העיתונאי מייקל סטאר:

https://www.jpost.com/international/internationalrussia-ukraine-war/article-883460

מחבר: מערכת נאנובוסטי

זה יצא כמעט ללא כל בימוי. שלד העץ של הסוכה העתידית, קייב, החג היהודי המתקרב — והאזהרה שמזכירה באיזו מציאות כל זה מתרחש. והמציאות ביום הזה לא הייתה סמלית כלל: בלילה של 24 בספטמבר כוחות רוסיים תקפו שוב את קייב בטילים בליסטיים ובמל”טים. לפי נתוני הרשויות העירוניות, נהרגו שני אנשים, נפצעו לפחות שמונה; נגרם נזק לבתי מגורים, מבנים מנהליים, רכבים, וליד אחד הפגיעות נפגע בית חולים ליולדות בעיר הבירה.

ואז אחרי לילה כזה אדם לוקח בידיו את חלקי הסוכה העתידית ואומר: מחר — סוכות.

«זה זמן שמחתנו»

אסמן מתחיל את הפנייה מקייב, ואז מזכיר את דברי התורה הקשורים לסוכות: זה «זמן שמחתנו». ביטוי שמוכר לכל יהודי דתי. אבל בקייב של ספטמבר 2026 הוא נשמע אחרת לגמרי, כי בין המילים נשמעת האזעקה.

הוא מדבר על העם היהודי, שעבר סבל וטרגדיות, אך שוב קם והמשיך לחיות. ואז כמעט ללא מעבר מדבר על אוקראינה:

«כל יום התקפות מל”טים, טילים, אנשים פצועים, עליהם נתפלל».

זו לא ניסיון לומר שצריך לשמוח כי הכל טוב מסביב. להפך. מחשבתו בנויה על כך שמסביב דווקא רע, לפעמים מפחיד, לפעמים לאדם בכלל לא מתחשק לחגוג. אבל אי אפשר לתת לחיים להימסר למלחמה לגמרי.

«החיים נמשכים», — אומר אסמן. ואז מסביר את מה שכנראה הפך למשמעות העיקרית של הסרטון הקצר הזה: האדם לא חייב למסור לאויב גם את היכולת לחיות, להתפלל, לבנות, לאסוף את המשפחה סביב השולחן.

סוכה שנבנית בזמן מלחמה

סוכות בשנת 2026 מתחיל בערב יום שישי, 25 בספטמבר. סוכה — זה מבנה זמני עם גג מחומר צמחי, שבו במהלך החג אוכלים, מבלים זמן, ולפי המסורת ישנם כאלה שגם ישנים בו. המצווה מזכירה את היציאה ממצרים ואת הדרך שבה בני ישראל חיו במבנים זמניים לאחר היציאה מעבדות.

לקורא הישראלי יש כאן הבדל קלנדרי קטן: בישראל היום הראשון של סוכות הוא יום חג מלא, ולאחריו מתחיל חול המועד, בעוד שבקהילות היהודיות בתפוצות, כולל באוקראינה, ימי החג הם שני הימים הראשונים. לכן הקהילה הקייבית מתכוננת לסעודות בסוכה בערב 25 בספטמבר, וגם ב-26–27 בספטמבר.

איפה בדיוק אסמן בונה את הסוכה, בסרטון עצמו אין גיאומטיקה נפרדת. אבל לוח הזמנים שפורסם ב-24 בספטמבר של קהילתו הקייבית מציין סעודות חגיגיות בסוכה בבית הכנסת המרכזי של קייב, וכתובת הקהילה — רחוב שוטה רוסטבלי, 13, במרכז הבירה. לכן מדובר ככל הנראה על הסוכה של הקהילה הזו בבית הכנסת המרכזי, הידוע גם כבית הכנסת ברודסקי.

אסמן לא רק אומר שהוא משתתף בבניית הסוכה. בפריים הוא עצמו עולה על סולם ומניח על הגג את הכיסוי הצמחי — סכך, חלק חובה של הסוכה. זה יכול להיות קש, קנה, במבוק או חומר אחר ממקור צמחי: לפי המסורת היהודית, גג הסוכה החגיגית צריך להיות עשוי ממה שצמח מהאדמה וכבר לא מחובר אליה.

וכל הזמן הזה אזעקת צבע אדום ממשיכה להישמע מעל קייב. אסמן מדבר על שמחה, על סוכות, על אמונה בעתיד, ואז שוב ניגש לעבודה, עולה גבוה יותר ומניח את הסכך על הגג.

בשלב מסוים המילים כבר כמעט לא נחוצות. תחת קול האזעקה, הרב הראשי של אוקראינה במו ידיו מסיים את בניית הסוכה, שבה בעוד כמה שעות יחגגו את החג. המלחמה לא נעלמה. האזעקה לא הסתיימה. אבל גם הבנייה לא נעצרה.

וכאן סוכות פתאום מפסיק להיות רק סיפור על היסטוריה עתיקה.

לצאת מהבית הקבוע — למרות שהתחושה של קביעות כבר מזמן איננה

משמעות הסוכה אסמן מסביר בפשטות רבה: לשבעה ימים האדם עוזב את ביתו הקבוע ועובר למבנה זמני. כך היהודים זוכרים את היציאה ממצרים — הדרך מעבדות לחירות.

יש בזה משהו כמעט כואב בדיוקו לאוקראינה המודרנית. מיליוני אנשים בשנות המלחמה כבר יודעים מה זה לעזוב את הבית שלהם לא לשבעה ימים. מה זה תיק ליד הדלת, אפליקציית אזעקות, לילה במקלט, הפסקת חשמל והודעה לקרובים: «אצלנו הכל בסדר».

לכן דברי אסמן על הסוכה הזמנית בקייב היום נקראים קצת אחרת מאשר בשנה של שלום. הסוכה בהגדרתה שברירית. היא אמורה להיות כזו. אבל דווקא בה האדם יושב לשולחן החגיגי ומברך.

נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר סיפרו איך החיים היהודיים באוקראינה בשנות המלחמה הגדולה למדו להתקיים לא אחרי האזעקות וההפגזות, אלא לצידן: בחורף ה”מצוותנקים” שהוקמו על ידי קהילת אסמן פעלו כנקודות סיוע, חימום ותמיכה ניידות. לפרטים נוספים: «אור נגד חושך: איך ה”מצוותנקים” פועלים על רקע הטרור האנרגטי» וב-24 בספטמבר אותה לוגיקה התמצתה כמעט לפריים אחד: נבנית סוכה, נשמעת אזעקה, העבודה לא נפסקת.

«למרות שלפעמים קשה לנו בלב»

אסמן לא עושה רושם שאפשר לכבות את הפחד בצו. בפנייה הוא מדבר במיוחד על מזג האוויר הרע, הקשיים והמצב שבו «לפעמים קשה לנו בלב».

ואז הוא אומר משפט מעורב רוסי-אוקראיני — ואולי דווקא בגלל זה הוא נשמע חי, ולא מוכן להודעה לעיתונות:

«בשמחה ובאמונה בעתיד ננצח את כל האויבים».

ומסיים את המחשבה בקצרה:

«האור ינצח את החושך, הטוב ינצח את הרע».

עבור אסמן הנוסחה הזו אינה חדשה. הוא השתמש בה גם קודם, כשהוא מדבר על המלחמה, אוקראינה והסיוע לאנשים. נאנובוסטי כתבו גם על פרויקט אחר שלו, שבו אותה רעיון של עזרה הדדית יהודית למעשה קישר בין אוקראינה לישראל — ה”מצוותנקים” פעלו תחילה בערים אוקראיניות, ואז סייעו לאנשים בצפון ישראל. מקייב לצפון ישראל: ה”מצוותנקים” של אסמן בשתי מלחמות

קייב ותל אביב בערב אחד בונים סוכה

לסיפור הזה יש עוד פרט אחד. כמעט בו זמנית, 24 בספטמבר, כבר בתל אביב הקהילה הצעירה האוקראינית-יהודית PROSTIR מתכנסת לבנות את הסוכה המשותפת הראשונה שלה במרכז התרבות האוקראיני. שם מובטחים קישוטים, כיבוד, לחיים, מוזיקה, היכרות בין אנשים. נאנובוסטי: הקהילה האוקראינית-יהודית PROSTIR בונה סוכה בתל אביב

שתי ערים, שתי סוכות. בתל אביב — אוקראינים וישראלים, מתחילים עונה חדשה של הקהילה. בקייב — אסמן, בונה את הסוכה החגיגית, בעוד מעל העיר שוב נשמע אזהרה על סכנה.

להשוות את המלחמות של אוקראינה וישראל באופן מילולי יהיה לא נכון — יש להן היסטוריה שונה, אויבים שונים ונסיבות שונות. אבל יש ניסיון, שמוכר היום טוב מדי משני הצדדים: החג מגיע לא כשהאיומים נגמרים. לפעמים הוא מגיע כשהטלפון עדיין מראה אזעקה.

ואולי דווקא בגלל זה השניות האחרונות של הסרטון הקייבי הזה יצאו חזקות יותר מכל כרטיס ברכה חגיגי שהוכן במיוחד. אסמן עומד ליד סוכה שעדיין לא הושלמה ומברך את היהודים על החג המתקרב:

«חג שמח».

האזעקה עדיין נשמעת. והסוכה בכל זאת נבנית.

מחבר: מערכת חדשות נא

מחברת התמונה כתבה באוקראינית: «אוס טקי וישראל יש אוטובוסים! תודה לך אלוהים על עמך» (כאלה יש בישראל אוטובוסים! תודה לך אלוהים על עמך). עצרנו על התמונה, ואז פתחנו את דף המוביל, האתר הרשמי, פרסומים ישנים בפייסבוק – ובסופו של דבר במקום תמונה יפה אחת קיבלנו סיפור מעניין של חברה ישראלית, שנראה שיש לה מה להציע גם לעסקים, גם למארגני אירועים וגם לקבוצות תיירותיות.

נאמר מיד, מדוע החלטנו לספר על Polly Tour לא רק בגלל הטריזוב. לחברה יש סט רציני של הובלות מוזמנות: קווים קבועים לארגונים, הסעת עובדים, אוטובוסים לכנסים וימי חברה, קבוצות תיירות, חתונות, סיורים, בן-גוריון, רכבים לנוסעים עם מוגבלות ניידות. זה כבר סיפור לא על סמל על האוטובוס, אלא על שירות שבאמת נחוץ לרבים בישראל.

החלק לקורא הישראלי כדאי לעשות עמוק יותר – כדי שהקורא יבין שעל אוטובוסים של Polly Tour לא רק “צבעים אוקראיניים”, אלא סמלים עם היסטוריה הרבה לפני הופעתה של אוקראינה העצמאית המודרנית ב-1991.

כחול, צהוב וטריזוב: מה מסמלים הסמלים על האוטובוסים של Polly Tour

האוטובוסים של Polly Tour נראים מרחוק: בעיצוב הפארק יש הרבה כחול וצהוב, ועל חלק מהרכבים מעל השמשה הקדמית מוצב טריזוב זהוב. היום השילוב הזה כמעט חד משמעית מזוהה עם אוקראינה, אבל גם הצבעים וגם הסמל עצמו הופיעו בסמליות האוקראינית הרבה לפני הכרזת העצמאות של אוקראינה המודרנית ב-1991.

ההסבר המודרני הנפוץ ביותר לצבעי הדגל הוא פשוט מאוד: כחול – שמיים, צהוב – שדה חיטה. כך השילוב נתפס לעיתים קרובות היום. עם זאת, זהו יותר פירוש סמלי פופולרי ולא משמעות שנקבעה בחוק. החלטת הוורכובנה ראדה, שאישרה את הדגל הלאומי המודרני, קובעת את הצבעים והפרופורציות של הבד, אך לא קובעת פירוש רשמי של “שמיים וחיטה”.

הכחול והצהוב עצמם בסמליות של אדמות אוקראינה המודרנית הופיעו הרבה קודם לכן. המכון האוקראיני לזיכרון לאומי מציין את השילוב של רקע כחול ותמונות זהובות או צהובות עוד בהראלדיקה של ימי הביניים. לדוגמה, עם נסיכות גליציה מקושר אריה זהוב על רקע כחול. מאוחר יותר, במיוחד במאות ה-17 וה-18, בדגלי הגדודים והחטיבות הקוזקיים הופיעו בדים כחולים עם צלבים, כוכבים, כלי נשק ותמונות קדושים צהובים או זהובים.

אבל דווקא כצבעים הלאומיים האוקראיניים השילוב הכחול-צהוב התבסס הרבה יותר מאוחר – במהלך “אביב העמים” האירופי של 1848. ביוני של אותה שנה הונף דגל כזה מעל בית העירייה של לבוב. לאחר מכן דגלים כחול-צהובים שימשו יותר ויותר ארגונים אוקראיניים ומשתתפי אירועים לאומיים בגליציה, בוקובינה וקרפטיה. בשטחי האימפריה הרוסית השימוש הפתוח בהם התפשט לאחר מהפכת 1905–1907.

ב-1917 הדגל הכחול-צהוב כבר שימש באופן נרחב על ידי התנועה האוקראינית. תחת דגלים כאלה התקיימו הפגנות אוקראיניות של אלפים בקייב ובפטרוגרד, ובקיץ 1917 יצא לחזית גדוד אוקראיני על שם בוגדן חמלניצקי תחת דגל כחול-צהוב. דגלים אוקראיניים החלו להניף גם על ספינות בודדות של הצי השחור.

בתקופת הרפובליקה העממית האוקראינית הצבעים הפכו כבר מסמל לאומי לאלמנט של סמליות מדינית. בינואר 1918 הבד הכחול-צהוב נקבע בחוקי ה-UNR על הצי. במסמכי השלטון האוקראיני של 1918 נעשה שימוש בסדר המוכר לנו היום: פס כחול או תכלת למעלה, צהוב למטה. הסמליות הכחול-צהובה נשמרה גם בתקופת המדינה האוקראינית של ההטמן פאבל סקורופדסקי, שימשה את הדירקטוריון של ה-UNR, ובנובמבר 1918 הוכרז הדגל הכחול-צהוב כדגל המדינה של הרפובליקה העממית המערבית-אוקראינית.

לאחר כינון השלטון הסובייטי הסמליות הזו כבר לא הייתה דגל המדינה של ה-SSR האוקראינית ובברית המועצות השימוש הציבורי בה נרדף. הדגל הכחול-צהוב המשיך להתקיים בהגירה האוקראינית ובתנועות שונות הקשורות לרעיון העצמאות האוקראינית. בסוף התקופה הסובייטית הוא שוב החל להופיע באופן ציבורי. כבר לאחר הכרזת העצמאות של אוקראינה הוורכובנה ראדה ב-28 בינואר 1992 אישרה רשמית את הדגל הלאומי כבד משתי רצועות אופקיות שוות: כחולה למעלה וצהובה למטה.

עם הטריזוב הסיפור עוד יותר עתיק.

מה שנקרא היום טריזוב נובע מסימני הנסיכים של שושלת רוריקוביץ’ מתקופת רוס. במיוחד ידוע הסמל של הנסיך ולדימיר הגדול, ששלט בקייב בסוף המאה ה-10 – תחילת המאה ה-11. סימנים דומים הופיעו על מטבעות נסיכים וחפצים אחרים מאותה תקופה. עם זאת, להיסטוריונים אין תשובה אחת חד משמעית, מה במקור סימן הסמל הזה: קיימות מספר פרשנויות לצורתו ומקורו. לכן נכון יותר לדבר לא על משמעות עתיקה מוכחת של המילה “טריזוב”, אלא על סמל נסיכותי שקיבל שם זה ומשמעות מדינית מודרנית הרבה יותר מאוחר.

אליו חזרו במהלך המהפכה האוקראינית של תחילת המאה ה-20. כבר ב-6 בינואר 1918 הופיע סמל ולדימיר על שטר הכסף הראשון שהונפק על ידי ה-UNR בערך של 100 קרבובנים, שנוצר על ידי האמן גאורגי נארבוט. וב-25 בפברואר 1918 אישרה המועצה הקטנה רשמית את “סמל מדינת קייב מתקופת ולדימיר הקדוש” כסמל הרפובליקה העממית האוקראינית. ב-22 במרץ אושרו על ידי וסילי קריצ’בסקי תמונות של הסמלים הגדולים והקטנים של ה-UNR.

הבחירה לא הייתה מקרית. מנהיגי ה-UNR הדגישו בכך את ההמשכיות ההיסטורית של המדינה האוקראינית החדשה מרוס של ימי הביניים. הטריזוב שימש על חותמות מדינה, מסמכים, כסף ואטריבוטים רשמיים אחרים. בתקופת ההטמן סקורופדסקי הוא גם לא נעלם מההראלדיקה המדינית, ולאחר אובדן המדינה האוקראינית המשיך לשמש את ממשלת ה-UNR בהגירה.

לאחר חידוש העצמאות אוקראינה המודרנית החזירה את שני הסמלים ההיסטוריים. ב-28 בינואר 1992 אושר רשמית הדגל הלאומי הכחול-צהוב, וב-19 בפברואר 1992 אישרה הוורכובנה ראדה את הטריזוב הזהוב על מגן כחול כסמל המדינה הקטן של אוקראינה והמרכיב הראשי של סמל המדינה הגדול העתידי.

לכן עיצוב האוטובוסים של Polly Tour נראה במיוחד אופייני. כאן נמצאים בו זמנית שני סמלים אוקראיניים מוכרים: השילוב של כחול וצהוב, שיש לו שורשים הראלדיים בני מאות שנים והפך ללאומי במאה ה-19, והטריזוב, שמקורו בסימני הנסיכים של רוס של קייב ושימש רשמית את המדינה האוקראינית כבר ב-1918.

Polly Tour לא פועלת מאתמול: מה הצלחנו לבדוק

באתר הרשמי שלה Polly Tour כותבת שהיא פועלת בישראל יותר מ-20 שנה ומשרתת לקוחות פרטיים, עסקים ומוסדות. החברה מבוססת בעיקר במרכז הארץ, אך מבצעת הובלות בכל רחבי ישראל.

יצאנו לבדוק את ההיסטוריה בעצמנו.

הפוסט הישן ביותר בעמוד הפייסבוק הרשמי, שהצלחנו למצוא, מתוארך ל-5 בנובמבר 2014. כבר אז הציעה Polly Tour הובלות בכל הארץ באוטובוסים חדשים. ביוני 2015 מופיע בעמוד אוטובוס גדול כחול-צהוב, ואז רכבים כאלה נראים באופן קבוע בתמונות של 2016, 2017 ו-2018.

וב-9 בדצמבר 2016 על אחד מהאוטובוסים שפורסמו על ידי החברה כבר נראה בבירור טריזוב אוקראיני מעל השמשה הקדמית. באותו פרסום מצוין Alex Polykov. מאוחר יותר בהיסטוריה של Polly Tour מופיע Kosta Polykov: ב-2022 הוא פרסם בשם המוביל מודעה על חיפוש נהג.

מצאנו גם תמונה ברורה יותר. על צד אחד מהאוטובוסים של Polly Tour ישירות מצוינים שני שמות וטלפונים ליצירת קשר:

Kosta — 052-……..
Alex — 053-……..

ליד – השם Polly Tour / פולי תור. בפרסומים ישנים של העמוד אנו רואים גם את Alex Polykov ו-Kosta Polykov, ולכן הקשר הישיר שלהם עם עבודת המוביל כמעט ולא מעורר ספק.

יש כאן גם פרט מעניין שקשה לא לשים לב אליו: Polykov — שם משפחה, והחברה נקראת Polly Tour. לא שאלנו את נציגי המוביל האם באמת השם Polly Tour נוצר משם המשפחה Polykov, ולכן לא נוכל לקבוע זאת כעובדה מבוססת. אבל הדמיון בין השם לשם המשפחה של אנשים הקשורים לחברה במשך שנים רבות נראה די ברור כדי לשים לב אליו.

מי מהם בדיוק הוא או היה בעל העסק, על פי פרסומים בפייסבוק וכתובות על האוטובוס גם לא נכון לקבוע. אבל אפשר לומר דבר אחר בבירור: Kosta ו-Alex לא היו אנשים מקריים ליד Polly Tour, אלא אנשי קשר שלה במשך שנים רבות — שמותיהם וטלפוניהם החברה הציבה ישירות על האוטובוסים שלה.

במקביל, הישות המשפטית הנוכחית פולי תור בע”מ / Polly Tour Ltd., №516448453 נרשמה ב-11 באוגוסט 2021 ויש לה מעמד של חברה פרטית ישראלית פעילה. הכתובת המשפטית בנתוני הרישום — בית-אריה.

אין כאן סתירה. עסק ישראלי יכול בהחלט לפעול במשך שנים רבות בצורה ארגונית אחת, ואז לרשום חברה בע”מ חדשה. אבל לכן אנו מחלקים את שתי ההצהרות: Polly Tour עצמה מדברת על ניסיון של יותר מ-20 שנה; ההיסטוריה הציבורית הניתנת למעקב על ידינו מאושרת לפחות מ-2014.

ואפילו שתים עשרה השנים הללו של היסטוריה ציבורית רציפה עבור מוביל פרטי קטן — כבר לא דף שנפתח אתמול עם שלוש תמונות.

מה בדיוק אפשר להזמין מ-Polly Tour

כאן זה הופך לפרקטי עבור ארגונים.

באתר Polly Tour יש כיוון נפרד של הובלות קבועות של עובדים וארגונים. החברה מציעה גם קווים קבועים וגם נסיעות חד פעמיות, כאשר בעמוד ההובלות הקבועות מפורטים בנפרד מפעלים, בתי ספר ומרכזי יום. ניתן לתאם לוח זמנים, מסלול ונקודות איסוף עבור ארגון מסוים.

לעסקים יש הובלות לאירועים עסקיים, ימי כיף וגיבוש, סמינרים, הכשרות וכנסים. כלומר, אפשר לא לאסוף את העובדים בעשרים מכוניות, לא לחשוב על חניה ועל מי אחרי האירוע ינהג חזרה. החברה מציעה בעצמה לבנות מסלול עם מספר נקודות איסוף ולהתאים את לוח הזמנים לתוכנית האירוע.

יש שירות נפרד של השכרת אוטובוס יחד עם נהג — מנסיעה יומית ועד ליווי ממושך של קבוצה מאורגנת. לפי תיאור Polly Tour, השירות כולל בחירת רכב, נהג, תכנון מסלול ולוגיסטיקת הנסיעה. פורמט זה מתאים לחברות, מוסדות חינוך, מארגני סיורים, כנסים ויציאות קבוצתיות.

עוד כיוון גדול הוא תיירות וסיורים. Polly Tour עובדת עם קבוצות תיירות, קבוצות מאורגנות ומשלחות, כולל כאשר האוטובוס נדרש למספר ימים ברצף. בעמוד ההובלות התיירותיות החברה מדברת בנפרד על תיירות נכנסת וליווי קבוצות ברחבי ישראל.

יש נסיעות לסיורים וסיורים יומיים: נקבעות מראש נקודות איסוף, עצירות ומקומות ביקור. עבור קבוצה ניתן לעשות מספר נקודות איסוף ואז לפזר את הנוסעים חזרה.

מוצהרים בנפרד העברות לשדה התעופה בן-גוריון למשפחות וקבוצות. עבור קבוצה גדולה זה לפעמים פשוט נוח יותר מאשר להזמין עשרה מוניות, במיוחד כשיש מזוודות ומספר נקודות איסוף. שירות כזה החברה מייחסת לכיוונים העיקריים שלה.

יש הובלות לחתונות, בר ובת מצוות, אירועים משפחתיים ואירועים עסקיים. לחתונה, למשל, האתר מאפשר לקבוע מסלול הלוך וחזור, מספר נקודות איסוף, זמן חזרה ועצירות ביניים.

וזה המקרה שבו המאפיין הישראלי מובן ללא הסברים ארוכים: חתונה איפשהו מחוץ לעיר, קרובים מגיעים מתל אביב, ראשון לציון ופתח תקווה, חניה לא ידוע איפה, ואז עוד לנסוע בלילה חזרה. אוטובוס מאורגן נכון לפעמים פותר חצי מהכאב ראש.

מ-19 עד 60 נוסעים — ואוטובוס נגיש נפרד

לפי נתוני Polly Tour, בפארק יש מיניבוסים עד 19 נוסעים, אוטובוסים לכ-55 אנשים ואוטובוס גדול עד 60 נוסעים. החברה גם מצהירה על אוטובוס נגיש מיוחד עם מקומות לעד עשר כיסאות גלגלים בנוסף למושבים הרגילים.

עבור ארגונים זה לא דבר קטן. כאשר הקבוצה מורכבת מ-45 אנשים, אין טעם לשלם על שתי מכוניות אקראיות. כאשר נוסעים 15–18 אנשים — אוטובוס גדול, לעומת זאת, יכול להיות מיותר. ואם בקבוצה יש נוסע על כיסא גלגלים, קיומו של תחבורה מותאמת באמת הופך לאחד השאלות הראשונות בבחירת מוביל.

החברה כותבת שהאוטובוסים שלה עוברים תחזוקה שוטפת, וחלק מהעמודים מציינים בנפרד את בקרת התחבורה מצד קצין בטיחות בתעבורה — מומחה/קצין לבטיחות תחבורה, תפקיד שמוגדר במערכת הפיקוח הישראלית על צי רכב מסחרי.

לישראלים: זה לא אגד ולא אוטובוס עירוני

כאן רגע קטן שיכול להיות לא ברור לקורא.

Polly Tour — לא מפעיל תחבורה ציבורית. אין לו קו עירוני, שבו אתם מגיעים עם רב-קו ועולים בתחנה הקרובה. זה מוביל מוזמן: מפעל, משפחה, בית ספר, קבוצת תיירות, מארגן כנס או סיור מסכמים מראש על רכב, זמן, מסלול ומספר נוסעים.

השוק העיקרי של החברה — מרכז ישראל, אבל Polly Tour עצמה מצהירה על הובלות בכל רחבי הארץ. באתר יש עמודים נפרדים על תל אביב, חולון, ראשון לציון, לוד, פתח תקווה, שוהם, חדרה וכיוונים אחרים.

לכן בקשת הארגון יכולה להיראות מאוד שונה: כל יום לאסוף עובדים ממספר ערים ולהביא למפעל; לקחת את כל המשרד לצפון ליום גיבוש; לפגוש משלחת זרה בבן-גוריון; לארגן אוטובוס לכנס; לאסוף אורחים מתחנת רכבת ולהחזיר אחרי חתונה.

למשימות כאלה Polly Tour מותאמת.

ומה עם הטריזוב האוקראיני?

אליו בכל זאת חוזרים, כי ממנו התחילה הסיפור הזה.

אוטובוסים כחול-צהובים אצל Polly Tour הופיעו לפחות ב-2015. עד דצמבר 2016 על אחד מהרכבים כבר היה טריזוב אוקראיני. בתמונות המודרניות של האתר הרשמי הסמל הזה נראה כבר על מספר אוטובוסים.

מדוע הבעלים בחרו דווקא בסמל האוקראיני, החברה עצמה בעמודים הזמינים לנו לא מסבירה. לכן לא נבנה ביוגרפיה למשפחה או נכריז על מוצאה.

אבל העובדה נשארת עובדה: מוביל ישראלי משתמש בטריזוב האוקראיני על צי הרכב שלו כבר שנים רבות.

לחדשות נא — חדשות ישראל | Nikk.Agency זה משתלב היטב בחלק מהחיים הישראליים, עליהם אנו מספרים כל הזמן. אוקראינה כאן קיימת לא רק בפוליטיקה הגדולה: יש מרכז תרבות אוקראיני בתל אביב, אירועים, קהילות, עסקים ואלפי קשרים אנושיים רגילים.

מדוע לארגונים יש טעם לפחות לבקש הצעה

לא נכתוב שבדקנו אישית כל רכב של Polly Tour או ביצענו נסיעה מבחן — זה לא היה. לכן להעריך את החברה במילים “הטובה ביותר בישראל” יהיה רעש פרסומי.

אבל להוסיף את Polly Tour לרשימת המובילים שכדאי לבקש מהם הצעה, אנו יכולים להמליץ באופן ענייני.

לעסק יש עקבות ציבוריים של שנים רבות, צי רכב נראה, רכבים בגדלים שונים, תחבורה לנוסעים על כיסאות גלגלים, הובלות קבועות לארגונים, מסלולים תיירותיים ואירועים ואפשרות לעבוד לא רק עם הזמנה חד פעמית, אלא גם עם לוגיסטיקה קבועה של המפעל. זהו בדיוק הסט שיש לו משמעות למי שבאמת אחראי על הובלת עשרים, חמישים או מאה אנשים, ולא בוחר אוטובוס לפי תמונה יפה.

לחברה היינו מעבירים בבקשה מיד ל-Polly Tour את מספר הנוסעים, הערים ונקודות האיסוף, תאריך, זמן יציאה וחזרה, צורך במספר עצירות, נפח המטען ודרישות לנגישות. כך המוביל יוכל לבחור רכב ולחשב הצעה ללא חילופי הודעות אינסופיים.

כעת האתר הרשמי מציין משרד בכתובת HaYotzrim 6, Or Yehuda, טלפון 073-8022252, דוא”ל Pollytour1@gmail.com. שעות פעילות המשרד: ראשון–חמישי 07:30–19:30, שישי וערבי חג 07:30–15:00.

ניתן להגיש בקשה ישירות דרך האתר של החברה: שם יש טופס עם נקודות יציאה ויעד, תאריכים, זמן, מספר נוסעים ועצירות נוספות.

האתר הרשמי של Polly Tour — לבקש הובלה

עמוד רשמי – https://www.facebook.com/pollytour1/

ואנחנו התחלנו רק מתמונה של אוטובוס בפייסבוק. אחר כך התברר שמאחורי הרכב הכחול-צהוב עם הטריזוב עומד מוביל עם צי גדול ומגוון רחב של שירותים.

אז אם לחברה שלכם, לארגון, לקבוצת תיירות או למארגני אירוע דרוש אוטובוס בישראל — Polly Tour לפחות כדאי להוסיף לרשימת אלה שכדאי להתקשר אליהם ולבקש הצעת מחיר. והטריזוב האוקראיני מעל השמשה הקדמית יישאר בונוס נעים לסיפור הזה.

צל בהיר של מאה שנה

אם לפרק את דרכה לשורות יבשות, נקבל כמעט רשימה ספרותית: 1925 — לידה בוויניצה. 1941–1944 — כיבוש גרמני, עזרה מחתרתית ליהודים ולחיילים סובייטים. שנות ה־50 — משפחה, ילדים, קייב. 2 בינואר 1995 — הכרה כחסידת אומות העולם ביד ושם. פברואר 2022 — מלחמה חדשה, הפעם פוטיניסטית־רוסית. אפריל 2022 — פינוי מקייב. נובמבר 2025 — מוות בלוצרן.

אבל בין התאריכים האלה – מרתפי הבטון של ויניצה, עליית הגג שבה הסתירו חייל, הצעקה בשוק, שם היכו פעם את לידיה בגלל שעזרה לחבר יהודי של אחיה, פשיטות לילה, דירת קומונל בקייב, רכב פינוי תחת יללת האזעקה ואגם שווייצרי שבו האלפים משתקפים בשלווה.

השרשרת הזאת – והיא עצמה חייה.

בין היטלר לפוטין: מאה שנה של אישה אחת

הסיפור של לידיה סבצ’וק מרשים בכך שהיא ממש עברה לאורך קו השבר בין שתי מלחמות שונות, אבל דומות מאוד. בנעוריה הלך לקראתה היטלר עם «תורת הגזע» שלו ויחידות הענישה בוויניצה. בזקנתה – פוטין עם «העולם הרוסי» שלו וטילים על קייב. שתי תקופות שונות, שתי צורות שונות של תעמולה, אבל אותו מבט קר על בני אדם כעל «חומר».

בשנות ה־40 גרמניה הנאצית החליטה מי זכאי לחיות ומי לא. החייל היהודי שהסתירה משפחת סבצ’וק בעליית הגג היה, לפי הלוגיקה של הרייך, פשוט «מיותר». בשנת 2022 השלטון הרוסי באותו אופן מנסה למחוק את האוקראינים מן המציאות — «אין כזה עם», «מדינה מלאכותית», «טעוני דה־נאציפיקציה». עבור לידיה כל הנוסחאות האלה לא היו מופשטות: קודם היא הסתירה אדם שהיטלר רצה למחוק, ואחר כך היא עצמה מצאה את עצמה בעיר שפוטין ניסה להפחיד עד שתשקוט.

בין שני המשטרים האלה — מאה שנות חייה. עליית הגג בוויניצה, שבה בלחש העבירו אוכל לחייל «איוואן פטרוב», שהיה בעצם יהודי מקייב בשם יצחק טרטקובסקי. הדירה בקייב, שבה בגיל 98 שמעה אזעקות וביקשה מהבת להזיז את המיטה מהחלון, כדי שהרסיסים לא יפגעו. המכונית שבה הוציאו אותה מקייב, דיפלומטים ומתנדבים — כמו השתקפות במראה של איך פעם משפחתה הביאה את יצחק מהבית המסוכן לקצה אחר של העיר.

אם לפשט עד הקצה: היטלר בנה עולם שבו אנשים כמו טרטקובסקי לא היו אמורים להיות. פוטין בונה עולם שבו אנשים כמו לידיה ושכניה האוקראינים רצוי שיהיו «בלתי נשמעים ובלתי נראים». ובתוך כל זה — אישה אחת, שבגיל 17 אמרה «כן» לחייו של אדם זר, ובגיל 98 שמעה «אנחנו חייבים להציל אתכם» כבר מאנשים ומדינות אחרות.

לידיה סבצ’וק חיה את חייה ממש בין שני נאצים — הישן והחדש, ה«קלאסי» והמודרני. אבל אף פעם לא נעשתה דומה לאף אחד מהם. דווקא מנקודה זו — השוואת שתי מלחמות ובחירה אנושית אחת — כדאי להמשיך להביט בביוגרפיה שלה.

בית סבצ’וק: ויניצה, עליית הגג והחייל «איוואן פטרוב»

לידיה נולדה בוויניצה למשפחתם של סטפן ונדז’דה סבצ’וק. תחת אותה קורת גג עם ההורים חי גם אחיה ולנטין. החיים התנהלו כמו אצל אלפי משפחות אחרות באוקראינה הסובייטית עד 22 ביוני 1941 — היום שבו גרמניה וה־SSSR, לאחר שחילקו ביניהם קודם את פולין, מדינות הבלטיות ורומניה, התחילו מלחמה זה בזה.

את ולנטין גייסו ל«הצבא האדום». הקשר אתו נקטע במהרה. הפחד על הבן נעשה עבור משפחת סבצ’וק רקע קבוע. ודווקא התחושה הזאת — דאגה לילד שלהם — דחפה אותם בהמשך לא להפנות את הגב לזר.

במרץ 1942 הגיע לבית סבצ’וק גבר. הוא הציג את עצמו: «איוואן פטרוב», חייל סובייטי שנמלט ממחנה שבויים גרמני. סיפורים דומים היו אז באוקראינה באלפים, אבל זה התברר כמיוחד.

המשפחה החליטה להכניסו. פטרוב התגורר בעליית הגג. לידיה הביאה לו אוכל, דיברה איתו, הקשיבה לסיפוריו הקטועים. בהדרגה הוא הבין שאפשר לסמוך על האנשים האלה. הוא שם לב שלידיה והוריה כבר עוזרים לאחרים — מביאים אוכל למכרים יהודים, לפעמים מסתירים אותם אצלם לפרקי זמן קצרים.

לא הרבה לפני כן הסתתר בבית סבצ’וק כבר חברו הטוב ביותר של בנם ולנטין — יהודי. פעם זיהו אותו בשוק; על כך היכו את לידיה באכזריות. החוויה הייתה קשה, אבל לא עצרה את המשפחה.

כאשר פטרוב הבין שהסבצ’וקים מוכנים להסתכן לא רק במילים, הוא גילה את האמת: «שמי יצחק טרטקובסקי. אני יהודי מקייב».

באותו רגע קייב כבר חוותה את באבי יאר, וויניצה — טבחי יהודים והקמת גטו. יצחק ידע: בלי משפחה כמו סבצ’וק, כמעט אין לו סיכוי.

עליית הגג, העיר העתיקה והשחרור

מאותו רגע חי יצחק אצל סבצ’וק בשמו האמיתי, עבורם, אף שעל הנייר המשיך להירשם כ«איוואן פטרוב». מקלטו היה עליית הגג. כאשר סיורים צעדו ברחוב או שבאו לבית בודקים, הוא עלה למעלה והסתתר.

באפריל 1943 קיבלה המשפחה הוראה לפנות את הבית: רצו לשכן בו חיילים גרמנים. הסבצ’וקים נאלצו לאסוף את חפציהם בחיפזון. לכאורה, זה היה רגע נוח «לשכוח במקרה» את השכן היהודי. אבל הם לקחו את יצחק איתם.

המשפחה עברה לפרבר של ויניצה בשם העיר העתיקה. שם הציגו אותו כקרוב משפחה. בחדר החדש הכול היה פשוט: מיטות, שולחן, כמה כיסאות. אבל הייתה גם עליית גג, שאליה עלה יצחק בכל פעם שבאו לבית בודקים או פקידים — לבדוק מסמכים.

בסוף 1943 חוסל סופית גטו ויניצה, ואת היהודים שנותרו הרגו. כמה הצליחו לברוח, ובניסיון להינצל דפקו על דלתות התושבים. על רקע הידוק המשטר נאלצו הסבצ’וקים להיות זהירים עוד יותר: כל טעות קטנה הייתה יכולה לעלות בחייהם ובחייו של האדם שהסתירו.

ב־20 במרץ 1944 נכנס הצבא הסובייטי לויניצה. יצחק יצא מן המחתרת, חזר לכוחות. המשפחה ליוותה אותו כמו שמלווים בן בית. הם לא ידעו אם יתראו שוב.

מפגש ברחוב ומשפחה אחרי המלחמה

לאחר המלחמה השתחרר יצחק טרטקובסקי, סיים את לימודיו במכון האמנות בקייב ונשאר בבירה. הוא התחיל מהזמנות קטנות, ובהדרגה הפך לצייר מוכר. זו כבר הייתה חיים אחרים — עם סטודיו, צבעים ובדים, אבל הזיכרון על ויניצה לא נעלם.

בתחילת 1951 אירע מה שבדרך כלל מראים בסרטים עם מוזיקה ברקע. יצחק הלך ברחוב בקייב — ופתאום ראה פנים מוכרות. זו הייתה לידיה. מפגש מקרי, כמה מילים, אחר כך מפגש נוסף — כבר מתוכנן.

כעבור שנתיים, ב־1953, הם נישאו. עבור חלק זה אולי נראה כמו עלילה רומנטית על «המציל והניצל», אבל עבורם זה היה איחוד של אנשים שעברו אותו אש.

במשפחה נולדו שני ילדים — אנטולי וילנה. שניהם הלכו בדרך האמנות. ציורים, סטודיואים, תערוכות — כל זה הפך להמשך של הסיפור שהתחיל פעם בבית הוויניצאי עם עליית הגג.

שנות קייב וההכרה מיד ושם

המשפחה השתקעה בקייב. לידיה עבדה, ניהלה את הבית, תמכה בבעלה. בביתם עלו מדי פעם זיכרונות מוויניצה: על האח ולנטין, על היהודים שניסו לעזור להם, על איך ששכבה על הקרקע אחרי שהוכתה בשוק. אבל אלה היו שיחות «לבית», ללא פאתוס.

רק בשנות התשעים קיבלה ההיסטוריה של סבצ’וק המשך רשמי. ב־2 בינואר 1995 העניק יד ושם לסטפן, נדז’דה ולידיה סבצ’וק את תואר חסידי אומות העולם. על הקיר בדירה הקייבית הופיעה מסגרת מסודרת עם התעודה והמדליה.

עבור לידיה זה לא היה כל כך «פרס» כמו אישור לכך שמה שעשו – אכן נראו ונרשמו.

כשמלחמה חזרה: פברואר 2022

ברגע תחילת הפלישה הרוסית בקנה מידה מלא לאוקראינה הייתה לידיה בת 98. היא חיה בקייב, יחד עם בתה ילנה וחתנה אולג.

ליל 23–24 בפברואר 2022 שבר את השקט המוכר: פיצוצים, חדשות, טלפונים. במהרה אחד ההפגזות פגע בביתם — חלונות מנופצים, רסיסי זכוכית, אוויר קר בדירה. מצב בריאותה של לידיה כבר היה קשה: דמנציה, חולשה, תלות בעזרת אחרים.

דיברו איתה על פינוי — רכבת, אוטובוס, מכוניות מתנדבים. היא, לפי זיכרון הקרובים, בהתחלה רק נענעה בראשה: «לעזוב? שוב?». היא כבר ראתה פעם אחת איך מסתיימת מלחמה, ולא האמינה שבפעם השנייה אפשר יהיה להימלט.

כמעט חודש וחצי המשפחה חיה תחת אזעקות. לינות במסדרון, תיקים עם חפצים ליד הדלת, שיחות על אילו תרופות חסרות. באיזשהו רגע היה ברור: להישאר — פירושו «לשחק ברולטה».

הדרך לחיים חדשים: דיפלומטים, קרן והגבול

הסיפור של לידיה הגיע לאנשים שעסקו בהצלת קבוצות פגיעות — ניצולי שואה, חסידי אומות העולם, קשישים.

מצד ישראל הצטרף שגריר ישראל באוקראינה מיכאיל ברודסקי. מצד אחר — הפעיל הציבורי הבריטי ג’וני דניאלס והארגון שלו From The Depths. הם עשו את מה שהם יודעים הכי טוב: הפכו את סיפורו של אדם אחד לתוכנית מעשית מאוד.

ב־11 באפריל 2022 הושיבו את לידיה למכונית והוציאו אותה מקייב. בדרך — מחסומים, בניינים הרוסים, מכתשים מטילים. עבורה זו הייתה הפינוי השני בחייה. בגבול עם פולין עזרו לה מעמדה כחסידת אומות העולם ותשומת הלב של הדיפלומטים הישראלים: בדיקת מסמכים, תיאומים — כל זה עבר במהירות מרבית.

אחר כך — עוד כבישים, ולבסוף — שווייץ.

לוצרן: אגם, הרים וסיום שקט של סיפור

לוצרן קיבלה אותה באוויר אחר: לח, מלא ריח של אגם וגשם וקפה. נכדתה של לידיה מצאה מראש דירה קטנה. היה בה כל מה שצריך בפשטות: מיטה, חלון עם נתח קטן של שמיים, מטבח שבו אפשר לבשל מרק, ומעלית — בלעדיה אי־אפשר היה להוריד כיסא גלגלים.

אל גורלה הצטרף הקרן השווייצרית Gamaraal Foundation, שכבר שנים רבות תומכת בניצולי השואה ובמציליהם. מנהלת הקרן, אניטה וינטר, עזרה לארגן רופאים, תרופות וטיפול בסיסי.

לידיה כמעט לא הלכה, אבל עוד זמן־מה שמרה על רגעים בהירים של צלילות. בתה ילנה עשתה הכול כדי שהרגעים הללו לא יהיו קשורים לקירות בית חולים, אלא למשהו חי. כשניתן היה, היא הוציאה את אמה לאגם לוצרן: מים, סירות, ילדים עם גלידה, רעש אוטובוסים — חיים עירוניים רגילים, שחסרו כל כך לקייב.

דווקא כאן, בלוצרן, סיפורה של לידיה נעשה ידוע לציבור האירופי. כתבו עליה בBlick ובSonntagsBlick, פרסמו תמונות וסיפרו איך אישה אחת עברה שתי מלחמות וניצלה פעמיים — תחילה בוויניצה, אחר כך בקייב.

הסתיו האחרון ונובמבר 2025

עד 2024 מלאו ללידיה 99. בירכו אותה בבית, בלי טקסים גדולים. הרופאים דיברו בזהירות: המצב קשה, אבל יציב לגילה.

בסתיו 2025 התחיל הגוף לוותר. היא ישנה יותר ויותר, הגיבה פחות ופחות לשיחות. המשפחה החליטה לא לאשפז אותה. ילנה ישבה לצדה, החזיקה את ידה, לפעמים קראה בקול או השמיעה שירים אוקראיניים שהזכירו את הילדות.

בראשית נובמבר נדם לבה של לידיה סבצ’וק.

קרן Gamaraal הודיעה על מותה, והעיתון האוקראיני JewishNews פרסם מודעת אבל: בלוצרן מתה אחת מחסידות אומות העולם האוקראיניות האחרונות. היא נקברה בשווייץ, אך חלק מהביוגרפיה שלה נשאר לנצח בוויניצה ובקייב.

למה צריך לדעת את שמה

סיפורה של לידיה סבצ’וק — זה לא רק עלילה על הצלת יהודי ופינוי אישה זקנה מקייב. זה מסלול שמחבר את ויניצה, באבי יאר, קייב, יד ושם, גבול אוקראינה–פולין, לוצרן השווייצרית ועשרות אנשים שבשנים שונות אמרו: «אנחנו חייבים לה».

• עבור אוקראינה זה דוגמה לכך שהכבוד האנושי לא נגמר במשטרים ולא בגבולות.
• עבור ישראל — המחשה חיה למה בכלל קיים מוסד חסידי אומות העולם.
• עבור אירופה — תזכורת לכך שמלחמה ורצח עם אינם מופשטים, אלא פנים, כתובות, עליות גג ומטבחים שבהם מתקבלות החלטות.

לזכור את שמה של לידיה סבצ’וק — פירושו להכיר בכך שההיסטוריה לא מסתיימת בארכיונים. היא ממשיכה באופן שבו אנחנו מתייחסים היום לצרתו של הזולת.

שם: לידיה קלימובנה סבצ’וק מקום לידה: ויניצה, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית מעשה מרכזי: הסתרת יצחק טרטקובסקי ויהודים אחרים בזמן הכיבוש הגרמני תואר: חסידת אומות העולם (יד ושם, 2 בינואר 1995) שנות חיים: 1925–2025

וזה באמת אחד מאותם סיפורים הנדירים שבהם המילה «חסידה» נשמעת לא כקלישאה, אלא כהגדרה מילולית של מקצוע — להיות בן אדם.

מה זה אומר עבורנו — НАновости. חדשות ישראל

עבור НАновости — חדשות ישראל הסיפור של לידיה סבצ’וק הוא לא «עלילה יפה מן העבר», אלא מראה למה שקורה איתנו היום. חסידה אוקראינית אחת חיה מאה שנה בין היטלר לפוטין, ושני המשטרים האלה בנקודות שונות ניסו לקחת ממנה בית, מדינה והזכות לזקנה שקטה.

כשישראל וארגונים יהודיים עוזרים לאישה כזאת לצאת מקייב ההרוסה ולבלות את שנותיה האחרונות ליד אגם בלוצרן, זו לא “צדקה בשביל הפרוטוקול”. זה תשובה ישירה לשאלה: מי אנחנו — צאצאי הניצולים והמצילים — בעולם שבו שוב יורים על ערים שלווים ושוב נשמעת שפת השנאה.

עבור ישראלים, עבור אוקראינים בישראל, עבור יהודים באוקראינה הסיפור הזה מזכיר שהחוויות המשותפות שלנו של השואה, הדיכוי הסובייטי והמלחמות של ימינו באוקראינה ובישראל יוצרות מסקנה אחת ארוכה ולא נוחה לדיקטטורים: אנשים כמו לידיה סבצ’וק אי־אפשר להפחיד עד הסוף.

ואם רוסיה הפוטיניסטית מנסה היום לשחק ב«מאבק נגד נאציזם», אנחנו חייבים בכל פעם לקרוא לדברים בשמם: נאציזם — הוא במקום שבו הורסים ערים, מגרשים ילדים ומכחישים את קיומו של עם שלם. ולכן НАновости תמשיך לספר סיפורים כאלה — על אלה שלא הסכימו להיות קורבנות לא אצל היטלר ולא אצל פוטין, ועל אלה שבוחרים היום להיות בצד ה«אור» ולא בצד התוקפן.

מקורות

У віці 100 років померла одна з останніх Праведниць народів світу з України Лідія Савчук

Lidiya Savchuk — DontBeABystander.org

Die unglaubliche Geschichte der Lidia Savchuk — Blick

One life, two wars — SonntagsBlick / Swiss Press Award

Aid campaign Ukraine — Gamaraal Foundation

LEBT JETZT IN DER SCHWEIZ „GERECHTE UNTER DEN VÖLKERN“ FLOH VOR DEM KRIEG IN DER UKRAINE (PDF, Jüdisches Europa)

This is 97-year-old Lidia Savchuk, a Righteous Among the Nations… — Gamaraal Foundation (Instagram)

בהודעות הראשוניות הופיעה טענה כי השיקום צריך להתחיל בשנת 2027. במסמך שפורסם על ידי מועצת השלום זה לא מופיע. שם כתוב אחרת: התוכניות מוכנות להתחיל “ברגע שיאפשרו המימון והגישה”, והתקופה של שישה חודשים נספרת מרגע כניסת המבצעים לעזה. טוני בלייר, המשתתף בהנהגת המועצה, אכן דיבר על מעבר מהכנה ליישום “במהלך השנה הבאה”, אך לא נקב בתאריך התחלה קבוע.

החומר הוכן על ידי מחבר נאנובוסטי לב ורשבסקי. הבסיס לניתוח היה התוכנית הרשמית 6-Month Gaza Recovery Program, דיווחים בתקשורת הישראלית ונתונים ישראליים על המשטרה הפלסטינית העתידית.

זו לא תוכנית לשיקום כל עזה ב-2.45 מיליארד דולר

כאן קל להתבלבל עם המספרים. מועצת השלום מעריכה את הנזק הפיזי הישיר בעזה בכ-35.2 מיליארד דולר, ואת העלות הכוללת של השיקום והשחזור בעשור הקרוב בכ-71.4 מיליארד דולר. ה-2.45 מיליארד דולר הנוכחיים הם רק החבילה הראשונה, המיועדת להשקת שירותים בסיסיים, דיור זמני, תשתיות, מנהל חדש ומערכת ביטחון.

ששת הבלוקים של התוכנית נראים כך: כ-1.205 מיליארד דולר מוקצים לתשתיות, 303 מיליון דולר לשיקום הומניטרי וחברתי, כ-35 מיליון דולר להשקת הכלכלה, 17 מיליון דולר לדיגיטציה, כ-10 מיליון דולר לשיקום מערכת המשפט ולא פחות מ-885 מיליון דולר לביטחון ולתשתית כוח חדשה. המספר האחרון מסביר הרבה: כמעט כל דולר שלישי מהתקציב ההתחלתי קשור לא לבטון ובתי חולים, אלא לשאלה מי ישלוט בעזה לאחר חמאס.

400 מיליון דולר לדיור זמני, 275 מיליון דולר להריסות ותחמושת

הסעיף האזרחי הגדול ביותר הוא כ-400 מיליון דולר לדיור זמני. מדובר בעיקר במודולים למגורים מבודדים לאנשים שעדיין נמצאים באוהלים. עוד כ-275 מיליון דולר מתוכננים להוציא על פירוק, מיון ומיחזור הריסות, תוך ניקוי השטח מתחמושת שלא התפוצצה.

לתחבורה מוקצים כ-100 מיליון דולר, לתיקון בתים שנפגעו חלקית – 78 מיליון דולר. שיקום חמשת בתי חולים נוספים מוערך ב-67 מיליון דולר, תוכנית נפרדת לתיקון וציוד מוסדות רפואיים – בעוד 50 מיליון דולר. לגנרטורים ודלק מוקצים כ-35 מיליון דולר, לכבישים – 30 מיליון דולר, לשיקום חירום של אספקת מים וביוב – 20 מיליון דולר. המסמך הרשמי של המועצה טוען כי יותר מ-85% מרשת הכבישים של הרצועה נפגעה.

ישנם גם פרויקטים קטנים יותר אך די מייצגים: מתקני התפלה, פאנלים סולאריים, שיקום נמל הדיג, מעברי גבול, קדסטר קרקעי, מרכז אחסון ורשתות חשמל. איחוד האמירויות מציעים בנפרד לבנות שכונת מגורים פיילוט לכ-50 אלף איש, הנמצאים כעת באוהלים.

התקשורת כותבת על עוד היקף של בעיית הדיור. אחד הפרויקטים אמור לספק דיור נייד לכ-400 אלף תושבים, בעוד שלפי הערכות, יותר ממיליון איש עדיין מתגוררים באוהלים או במבנים זמניים אחרים. טורקיה הבטיחה כ-70 אלף בתים ניידים, ועוד כ-5,000 בתים שסופקו על ידי מצרים וקטאר נשארים בצד המצרי של הגבול בשל היעדר אישור ישראלי להכניסם.

כלומר, אפילו התוכנית לשישה חודשים, אם תבוצע במלואה, לא סוגרת את שאלת הדיור.

הכסף הובטח. אבל הבטחה והעברת כסף זה לא אותו דבר

מועצת השלום עדיין לא מחזיקה בכל ה-2.45 מיליארד דולר המצוינים בתוכנית. בפברואר, בפגישה של תורמים, כעשרה מדינות הבטיחו כ-17 מיליארד דולר, אך עד 23 בספטמבר הועברו בפועל כ-280 מיליון דולר. ניקולאי מלאדנוב מסביר את ההבדל בכך שהמועצה מבקשת כסף בהדרגה, ככל שהתוכניות הספציפיות מוכנות להשקה.

במסמך הרשמי עצמו יש ניסוח די מעשי: מדינות ושותפים אחרים יכולים לממן פרויקט בודד, בלוק שלם או לספק ציוד ורכוש במקום כסף. במילים אחרות, לפנינו לא צ’ק על 2.45 מיליארד דולר המונח על השולחן, אלא קטלוג של פרויקטים שכבר חושבו, שעליהם עדיין צריך לאסוף מימון ולקבל גישה פיזית.

כאן נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency מפרידים בין המצגת למה שקורה בשטח: 66 שורות תקציב כבר קיימות, אך האפשרות לבצע אותן תלויה לא כל כך בדחפורים ובמלט, אלא במבנה השלטון והביטחון בעזה.

בלייר אומר: חמאס הסכים. ישראל רואה את המצב מורכב יותר

החלק הפוליטי הרגיש ביותר במצגת נשמע מפי טוני בלייר.

הוא הצהיר כי מתחת לערי עזה נותרו קילומטרים של מנהרות, מחסני נשק ומתקני ייצור נשק וכי המנהל האזרחי החדש לא יוכל לנהל את הרצועה כל עוד המערכת הזו לא תושמד. לאחר מכן אמר בלייר: חמאס הסכים לכך, והביצוע צריך להתבצע צעד אחר צעד.

אבל הניסוח “חמאס הסכים להניח את הנשק” ללא המשך היה פשוט מדי.

ב-30 ביולי התנועה הסכימה למפת הדרכים לפירוק הנשק שהוצעה על ידי מועצת השלום. עם זאת, הביצוע נתקע בשל מחלוקת על סדר הפעולות. התוכנית של המועצה כוללת פירוק נשק הדרגתי ובדיקת אזורים מסוימים במקביל לנסיגה הדרגתית של צה”ל. ראש הממשלה בנימין נתניהו דורש סדר שונה: קודם כל פירוק נשק מלא וניתן לבדיקה של חמאס, ואז שינוי נוסף במיקום הכוחות הישראליים.

נאנובוסטי ניתחו בפירוט את הסכסוך הזה סביב מפת הדרכים בת 15 הנקודות: המחלוקת היא כבר לא כל כך על המטרה הסופית – עזה מפורזת – אלא על מי עושה את הצעד הבלתי הפיך הראשון.

מאוחר יותר ג’ארד קושנר דן באותה תוכנית ישירות עם נציגי חמאס בקהיר. הצד האמריקאי מנסה לקשור את פירוק הנשק, העברת השלטון למנהל טכנוקרטי, קידום כוחות בינלאומיים ושינוי הדרגתי במיקום צה”ל לתהליך שניתן לבדיקה.

20 מיליון דולר הוקצו אפילו למסירת נשק מרצון

בתקציב שפורסם מופיעה שורה נפרדת Decommissioning Program – כ-20 מיליון דולר. זו תוכנית לעידוד מסירת נשק ותחמושת מרצון והשמדתם או סילוקם הבטוח.

במקביל, כ-15 מיליון דולר מתוכננים לשימוש לחיסול פיזי ומילוי מנהרות מתחת לאתרים הדרושים לפרויקטים הראשונים של השיקום. זה עדיין לא אומר שניתן לנטרל את כל המתחם התת-קרקעי של חמאס בסכום כזה: התוכנית מתייחסת לאתרים שיידרשו ישירות להשקת הגל הראשון של הבנייה.

בדו”ח של מועצת השלום למועצת הביטחון של האו”ם במאי דובר על כ-350 קילומטרים של מנהרות שיידרשו לנטרל, וכ-70 מיליון טון של הריסות, שחלקן מכילות תחמושת שלא התפוצצה. באותו דו”ח הוערך כי כ-85% מהמבנים והתשתיות של הרצועה נפגעו או נהרסו.

זה גם מסביר את המספר “70% מעזה נהרסה” שמופיע בפרסומים. בלייר עצמו השתמש בהערכה קרובה במהלך המצגת הנוכחית, אך במסמך הרשמי של מועצת השלום לא מופיע נתון כזה. שם משתמשים במדדים אחרים – 35.2 מיליארד דולר נזק פיזי ויותר מ-85% מרשת הכבישים שנפגעה. לכן הפיכת “70%” להערכה סטטיסטית רשמית של כל המסמך תהיה לא נכונה.

כוחות בינלאומיים: תחילה 500, לאחר מכן אלפים

מפקד הכוחות הבינלאומיים לייצוב, הגנרל האמריקאי ג’ספר ג’פרס, הציג תוכנית בת חמישה שלבים לפירוק הנשק.

הקבוצה הראשונית צריכה לכלול כ-500 חיילים ממרוקו וקוסובו. לאחר מכן מתוכנן הצטרפות חיילים מאלבניה, קזחסטן ומדינות נוספות. המבנה הראשוני הרחב יותר, עליו דיווחו מקורות ישראליים בעבר, כולל כ-2,500 חיילים, והמתקן הקבוע באזור רפיח מתוכנן כבר עם אפשרות לאכלס עד 5,000 אנשי ISF.

לגיוס, הכשרה וציוד ISF בתוכנית לשישה חודשים מוקצים כ-140 מיליון דולר, ועוד כ-275 מיליון דולר לתשתית קבועה ברפיח. הבלוק הכולל Peace & Security עולה על 885 מיליון דולר.

הלוגיקה של ג’פרס – תנועה אזור אחר אזור. הנשק והמנהרות מנוטרלים, המבנים הבינלאומיים בודקים את התוצאה, המנהל הפלסטיני החדש נכנס לשטח, לאחר פירוז מאושר צריך להתבצע השלב הבא של נסיגת צה”ל. זהו בדיוק החוליה האחרונה שמעוררת את ההתנגדות העיקרית של ממשלת ישראל הנוכחית.

220 אלף בקשות למשטרה החדשה – ישראל אישרה כ-16 אלף

מועצת השלום מנסה במקביל ליצור משטרה פלסטינית, שאמורה להיות אחראית על הביטחון האזרחי הפנימי במקום חמאס.

לפי הנתונים הישראליים שפורסמו, התקבלו כ-220 אלף בקשות. ישראל בדקה את המועמדים ואישרה באופן ראשוני כ-16 אלף איש, שנחשבו לא קשורים לחמאס. המספר הסופי של המשטרה צפוי להיות ברמה של 10–12 אלף אנשי צוות. מתוכנן לבצע את ההכשרה במצרים.

אבל כאן שוב מופיע אותו מבוי סתום פוליטי. התקשורת מדווחת שישראל עדיין לא מאפשרת לחלק מהמועמדים שכבר נבדקו לעזוב את עזה להכשרה במצרים. בתוכנית לשישה חודשים מוקצים כ-120 מיליון דולר לגיוס והכשרה ראשונית של המשטרה.

כלומר, המשטרה העתידית כבר קיימת בתקציב, יש בסיס מועמדים עצום ובוצעה בדיקה ישראלית. אבל המבנה עצמו עדיין לא מתפקד בצורה שבה הוא אמור להחליף את השלטון המזויין של חמאס.

מי בכלל צריך לנהל את עזה

המנהל האזרחי מתוכנן להעביר ל-National Committee for the Administration of Gaza – NCAG, הוועדה הלאומית לניהול עזה. זו מבנה טכנוקרטי פלסטיני, הפועל במערכת מועצת השלום.

ראש הוועדה עלי שאעת תיאר את המודל העתידי בנוסחה: “שלטון אחד, חוק אחד, נשק אחד”. הוועדה מתכננת לבצע ביקורת על המנהל הקיים, כוח האדם, הכספים, הרכוש והשירותים הממשלתיים, ועוד לפני כניסת NCAG לניהול מתוכננים חמישה כיוונים דחופים: פינוי אשפה, הכנה לחורף, שיקום מים וביוב, פינוי רפואי ודיור זמני.

בלייר במקביל נגע בפרספקטיבה הפוליטית הרחוקה יותר. לדבריו, שאלת המדינה הפלסטינית לא נפתרת כעת, אך האפשרות להתפתחות כזו צריכה להישאר פתוחה בתנאי הבטחת ביטחון ישראל. זו עמדתו של בלייר ושל אדריכלי המנגנון הבינלאומי הנוכחי, ולא עמדת ממשלת ישראל המוסכמת.

4G, תעודת זהות דיגיטלית, Gaza Tech Park – ואפילו Palestinian Airlines

חלק מה-66 נקודות נראות יותר כמו ניסיון לבנות מערכת כלכלית חדשה מאשר סיוע חירום.

התוכנית כוללת שיקום 4G, זיהוי דיגיטלי של התושבים, מערכת בריאות אלקטרונית, תשלומים דיגיטליים, אחסון ענן של נתונים ממשלתיים, למידה אלקטרונית, מענקים לעסקים קטנים, פארק ייצור אזורי ו-Gaza Tech Park. מתוכנן גם יצירת קרן מיוחדת למשיכת השקעות פרטיות.

יש אפילו סעיף של כ-1 מיליון דולר לשמירת הרישיון והמטוס האחרון של Palestinian Airlines, כדי להבטיח טיסות עלייה לרגל למכה.

הרעיון להפוך את עזה לאזור כלכלי פתוח ללא מסים אכן נדון במועצת השלום. הוא נשמע כבר בהצגת המודל הכללי בפברואר: הוצע לצמצם עלויות שחיתות ותיווך, לעבור לתשלומים ומסחר דיגיטליים שקופים. אבל ברשימה הרשמית הנוכחית של 66 תוכניות לשישה חודשים אין פרויקט נפרד של “tax-free Gaza”. לכן זהו עדיין רעיון של מבנה כלכלי עתידי, ולא סעיף מאושר בתקציב הנוכחי.

הזווית האוקראינית: 2.45 מיליארד דולר מראים היטב את ההבדל בין נזק, צורך וכסף ממשי

לאוקראינה אין כאן קשר פוליטי ישיר, והשוואת המלחמות עצמן תהיה לא נכונה. אבל מנגנון השיקום נותן דוגמה די ברורה מדוע אי אפשר לערבב את המספרים “עלות ההרס”, “עלות השיקום”, “הסיוע המובטח” ו”הכסף שהגיע בפועל לפרויקטים”.

לפי ההערכה המשותפת האחרונה של ממשלת אוקראינה, הבנק העולמי, האיחוד האירופי והאו”ם, הצרכים של אוקראינה לשיקום בעשור מוערכים בכמעט 588 מיליארד דולר, בעוד שהנזק הפיזי הישיר בסוף 2025 עמד על כ-195 מיליארד דולר. בנפרד, לפינוי הריסות והסרת חפצים נפיצים נדרשים כמעט 28 מיליארד דולר.

בעזה ההיקף שונה, אבל הלוגיקה הפיננסית דומה: יש הערכת נזק, יש עלות שיקום לעשור, יש סט ראשון של פרויקטים, יש הבטחות תורמים – ויש סכום שונה לחלוטין שזמין בפועל היום.

זו הסיבה שהמשפט “הוקצו 2.45 מיליארד דולר לשיקום עזה” יהיה שגוי.

הסבר לקוראים ישראלים: מי זה מי

מועצת השלום, Board of Peace – מנגנון בינלאומי שנוצר במסגרת תוכנית הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, שקיבל גם מנדט ממועצת הביטחון של האו”ם לניהול מעבר ושיקום עזה. הוא לא מחליף את ממשלת ישראל ולא מהווה יחידה של האו”ם.

NCAG – ועדה טכנוקרטית פלסטינית, שלה מתוכנן להעביר בהדרגה את הניהול האזרחי של עזה. היא אמורה לפעול ללא חמאס ולקבל שליטה על השירותים הממשלתיים, התקציב, מעברי הגבול והמשטרה האזרחית.

ISF – International Stabilization Force, כוחות ייצוב בינלאומיים. תפקידם להבטיח את משטר הביטחון המעבר, להשתתף בפירוז, לתמוך במשטרה החדשה ולהיות בין השטחים שהועברו למנהל החדש לבין הכוחות הישראליים.

פירוז במסמכי המועצה – זה לא רק מסירת רובים. זה כולל נשק של קבוצות חמושות, מחסנים, ייצור רקטות ותחמושת, וכן נטרול תשתית המנהרות.

מה קורה הלאה

כעת קיימת תוכנית מפורטת למדי של מה לבנות, כמה זה עולה בערך ומי צריך לנהל את עזה. אין מנגנון מוסכם אחר שיאפשר לעבור מהתוכנית לבנייה.

אם חמאס מתחיל פירוק נשק שניתן לבדיקה, וישראל ומועצת השלום מסכימים על סדר הפעולות של צה”ל, הכוחות הבינלאומיים ו-NCAG מקבלים אפשרות להתקדם אזור אחר אזור. אז התוכניות ההומניטריות והתשתיות הראשונות יכולות להתחיל ללא המתנה לשחזור המלא של העשור.

אם המחלוקת על הסדר תישאר, 66 הפרויקטים יכולים להמשיך להתקיים זמן רב כקווים תקציביים מוכנים.

וזה אולי התוצאה העיקרית של המצגת ב-23 בספטמבר: בעיית השיקום של עזה כבר לא נעוצה בהיעדר תוכנית. התוכנית הופיעה – עד לכמות האוטובוסים, הבתים הניידים, השוטרים, הפאנלים הסולאריים והשרתים.

אבל היא בנויה סביב תנאי אחד, שקיים כרגע בעיקר על הנייר: עזה לאחר המלחמה צריכה להישאר ללא מבנה מזוין עצמאי של חמאס, והשלטון החדש צריך לקבל מונופול אמיתי על נשק וניהול. כל עוד ישראל, חמאס ומועצת השלום מבינים את סדר ההגעה לנקודה זו בצורה שונה, 2.45 מיליארד דולר נשארים כעלות תוכנית מוכנה, ולא כשחזור שהחל.