להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – אל העיר בקיטועים appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – תפעול אסירים וביצים appeared first on על כתפי גמדים.

[EW]

הפרק מחולק על פני ארבעה חלקים; התחילו אותו כאן, והמשיכו הלאה.

The post האויב שבינינו – האיש באדרת השחורה appeared first on על כתפי גמדים.

The post האויב שבינינו – בוקרו של היום האחרון appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – לפתע, כוהנת appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – סופו של הדרקון הכחול appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – #ללאמין appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – מלכודות ונהנות appeared first on על כתפי גמדים.

The post האויב שבינינו – חשדות ראשוניים appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – אל תוך מערות הכת appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – זינגאמה קורה פה appeared first on על כתפי גמדים.

The post האויב שבינינו – רחוב מאה הפונדקים appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – יש לי הודעה למפקד appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – שבויים ונהנים appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – הזכות להפלות ומורדות appeared first on על כתפי גמדים.

The post האויב שבינינו – עכברוש עגום appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – דרקון חולף appeared first on על כתפי גמדים.

השבוע לא היתה שאלה שבועית – היינו עסוקים מדי בלראות שוב את הפרקים האחרונים מההרפתקה הקודמת כדי להיזכר מה קורה!

The post האויב שבינינו – שובו של הסקייבן appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

השאלה שלפני ההרפתקה:

גיבורי פנדלין,

הבסתם את הדרקון השחור ומזימותיו, מצאתם ושחררתם את המכרה האבוד, והכנסתם את עצמך לצרה קוסמית בהתערבות האלים עצמם. אין ספק שאתם כבר לא שלושת שכירי החרב שיצאו מ-Neverwinter לפני שבועות רבים כל כך.

אתם מיומנים, מנוסים, נתמכים ומצוידים יותר מבעבר – אז מהו הדבר שאתם מאמינים שכעת תוכלו להתגבר עליו?
זה יכול להיות סכנה כלשהי שמאיימת על מישהו שהשארתם מאחור; אתגר שתמיד קיוויתם להגשים ועכשיו מאמינים שתוכלו להתחיל לעמוד בו; או אפילו שיחה עם מישהו חשוב לכם מהבית, שתמיד פחדתם לעשות אבל כעת אתם מרגישים שתוכלו להתמודד עימה.

אתם יכולים לחפור בתיאורים שכבר כתבתם בעבר, להמציא משהו חדש, או לשלב בין השניים – לשנות משהו בתיאור של העבר, כדי שיתאים יותר לאיך שאתם זורמים עם הדמות היום.

בי-אן באראנוס, נמצא במקום מוזר ולכן מוכר.
מצד אחד הוא פרץ את מחסום ה"קסם האמיתי" וכוחו גבר עד מאוד; מנגד, בכל הקשור לגורלה של גלהר ויארה הוא מרגיש ככישלון.
הוא לא היה צריך להזמין את גלהר למסע ולשים את חייה בסכנה, הוא היה צריך להישאר נאמן לתחושת הבטן שלו ולהגן עליה במחיר חברותה וההערכה העצמית שלה, והוא היה צריך להיות הרבה יותר זהיר עם קערה.
מעבר לכך, אחרי כל ההרס והמוות, והחיים שאולי ניצולו כתוצאה מאלו, גיבורינו מגיעים ליעד הבא והעולם נהפך גרוע ואלים עוד יותר.
אז באראנוס שואל את עצמו ובכלל…
"מדוע"…?!
כך שהמצב די דומה להתחלה: בי-אן באראנוס הוא הקוסם הכי גדול ששום דבר לא מצליח לו והוא מחפש אחר זינגאמה "דה אמאייזינג" בתקווה למצוא את כל התשובות לכל שאלותיו.
רק שעכשיו הוא גם צריך לתקן את הבעיה עם יארה וגלהר וגם להגן על חבריו כי הם יותר גרועים ממנו.
הא!

יוזפינה
​כמו בי-אין באראנוס הקוסם הכי גדול ששם דבר לא מצליח לו אומר: ​העולם נהפך גרוע ואלים עוד יותר.
​ועוד יותר. ואז אפילו עוד קצת יותר מזה.
יוזפינה ברפלקציות שמובילות לפרסטריישנז.
בכל המסע המוזר הזה היא ניסתה לשנות את דרכיה הלוחמנית, להיות יותר מונהגת ופחות מנהיגה, להיות חלק מחבורה ולא לעמוד תמיד בראשה, לנסות לפתות את אוייביה ולהערים עליהם בתחבולות במקום למהר לשלוף עליהם את חרבוניטה ולהרעיף עליהם את גרזניטה ​ולהטיח בהם פו קר גאלור.
אבל זה לא זה. היא לא מרוצה מעצמה, לא מהדרך שעשתה ולא מהמקום אליו המסלול הזה הוביל אותה.
מה חשבה לעצמה בכלל, איך נפלה לכל הרגשנות המיותרת הזו. מי בכלל צריך חברים בעולם הזה. וודאי רק רוחניקים שמאלנים ביצתיים טפו.
היא מתכננת את הקאם בק.
זה יהיה גדול וזה יהיה חזק. זה יהיה בודד אבל ככה זה בצמרת. היא תוביל והיא תנצח.
בעודה ממשיכה לבלבל את עצמה בשאלות מיותרות כמו את מי בדיוק היא מחפשת לנצח, היא עוצמת את עיניה, משתיקה את מחשבותיה ומתחילה להתאמן על נהמת הקרב החדשה שלה: האיא!

The post מנחתה של מלכת הדרקונים – מתחילים עם מהומה appeared first on על כתפי גמדים.

[PH]

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – סוף עונה, וקערה appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – הרפא והמשגיח appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – עימות עם הדרקון השחור appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה ימים אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – תוכנית ערמומית appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה שבועות אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – במעמקים appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה שבועות אחרי הפרק ביוטיוב.

השאלה השבועית מהפעם שעברה:

ברק – אתה מנסה להשיג פרטים נוספים מיארה לגבי הדרקון השחור. אתה פוגש אותה בצריף הנטוש למרגלות הגבעה, קירות האחוזה ההרוסה גוהרים ממעל. כשאתה נכנס לצריף, המואר באור קסום, היא מסתובבת לעברך בחשד. כבר זמן מה שאתה מרגיש שמשהו לא נוח ביניכם, אפילו מעבר לחשדות הרגילים – זה כנראה בגלל שהיא מודאגת מכך שקראת משהו ביומן שלה. איזה סוד שהיא היתה מעדיפה לשמור לעצמה, קראת ביומן?

פשוט מאוד וגם אחד המניעים של בארנוס: להתחייב למסעה של גרהלה להציל את אחותה.
היומן חושף שיארה אינה מרושעת עד לשד עצמותיה, ושלמעשה הפירוק בינה לבין הדרקון השחור נובע מעניין זה בדיוק.
בין השאר, הורה הדרקון השחור לחסל את כל המשפחה של חוואי שנלקח בכדי לא להשאיר עקבות.
אנו פגשנו את אותה משפחה מאחורי סורגים במרתפי בית "טרסלנדר", שם יערה למעשה שמרה על חייהם עד שתמצא פתרון יותר מוצלח.

ירון – אתה משוחח קצת עם רגנאר, השומר האישי של גונדראן. הסיפורים על כל הדברים שעשה נראים לך קצת… מוגזמים. אולי אתה דוחק בו לחשוף את האמת, אולי לא, החלטה שלך. בכל מקרה, בזמן השיחה ביניכם אתה מגלה פרט משמעותי לגביו – וספציפית, משהו שנוגע אליכם, והוא השתדל להסתיר מהרגע שנפגשתם. הוא פולט את זה רק בחצי מילה, אז אם תרצה לדחוק הלאה, תצטרך לפעול בעניין. איזה פרט מחשיד הוא אמר, והאם אתה דוחק בו לחשוף את הכל?

השיחה עם רגנאר התנהלה די בשעמום, אבל שעמום מבורך אחרי השבועות האחרונים. אוזריק שמח לשמוע על קרבות פשוטים וישירים, בלי כל הקסם המטריד הזה השפות האקזוטיות ומפלצות משנות צורה. אז מה אם חלק מהסיפורים נשמעים מוגזמים או מועתקים מאחרים.

אוזריק במיוחד שועשע מתיאור קרב בו רגנאר התפאר במעשים שבבירור נעשו ע"י מישהו גבוה – לתפוס גובלין בצוואר ולהרים אותו מהרצפה, נו באמת – סתם סיפור שהוא גנב ממישהו. לחימה בגובלינים שסגדו לאיזה אל ע"י הקרבת קורבנות. לפחות זה היה סיפור פיקנטי. אחת הגובליניות לא סתמה את הפה ודיברה במעין ציניות קרה ומחושבת ו…

רגע. רגנאר בבירור מתאר את הקרב מול הגובלינים סביב המזבח בטירה של גרול, מנקודת המבט של יוזפינה. היו פרטים שהשתנו, אבל זה בבירור היה הסיפור הזה. האינסטינקט של אוזריק היה להשפיל אותו. לגנוב סיפורים זה משהו אחד, אבל פה רגנאר עלול לחשוף פרטים סודיים שיסכנו את המשך המשימה. למעשה, איך רגנאר ידע על הקרב הזה? הם לא סיפרו עליו בכזה פירוט לאף אחד…

אוזריק דוחק קצת ברגנאר, מוביל אותו בלשון בנוגע לפרטי המקרה, ושואל שאלה בנוגע למשהו שהגובלינית אמרה. רגנאר, כולו בתוך הסיפור, עונה, ולהפתעתו מוצא את עצמו מדקלם את התשובה בו זמנית לאוזריק, שחשדו אושש.

בירה לפנים, שימוש בפטיש ע"מ לגרום לרגנאר ליפול לאחור, קפיצה מגושמת אך יעילה, והופ – אוזריק יושב וסוחט את האוויר מריאותיו של ראגנאר המופתע – הלום מבירה ומהנפילה.

אחרי חקירה קצרה אך אפקטיבית, רגנאר הודה – הוא יודע על הקרב כי הוא ריגל אחרי החבורה (והוא לוחם ממוצע שחי על תפארתם של אחרים). מסתבר שאיציק, כדור האור המרחף היה יותר משחשבנו. כאשר סוכן בחנות הנשק ראה אותנו קונים אותו, הוא כושף במעין חיבור או קשר שמאפשר לראות מבעד לו, לזמן קצר, ברגע שננסה להפעיל אותו. רגנאר נשכר לנטר את הקשר באמצעות אבן – רואי מיוחדת ולדווח חזרה על מעשי החבורה.

אין לו מושג מי הגה את התוכנית או לאיזו מטרה, אבל הוא דיווח חזרה לסוכן ששכר אותו, שמאז הסתלק מהעיר. אחרי לחץ נוסף, רגנאר הודה שהוא חושד שבוס העל של כל הסיפור הוא הדרקון השחור, ולמעשה היו כבר מספר פעמים בהן הוא קיבל תשלום ע"מ לעשות דברים קטנים ולכאורה חסרי משמעות. דיווח קטן כאן, הצעת נתיב לעגלה שם, דברים שכאלו.
בנוגע אלינו, החיבור החזיק רק למשך הקרב עם הגובלינים, אבל רגנאר מציע שנפטר מכדור האור, ליתר ביטחון. אוזריק מאלץ אותו למסור את אבן הרואי, שלדבריו אולי משמשת לחיבור למתקנים נוספים, אבל מי יודע, אולי זה תלוי מרחק או קרבה למקור קסם.

אוזריק מספר את הכל לחבורה, מוסר את האבן לבראנוס הסקרן, ומסגיר את רגנאר למעסיקיו הגמדים. הוא הולך בחזרה לבר, עייף ומתוסכל, ומהרהר בחיים ללא קסם וסיבוכים.

שני – בערב שלפני יציאה לקרב מסוכן, נהוג להתכונן, לשייף את חרבוניטה, לבחון את חוליות השריון, לתהות שוב פעם האם זה חכם להסתובב עם מחשוף ענקי במקום שריון שרשראות, וכדומה. כאשת מקצוע, לוחמת מיומנת ומנוסה, יש לך גם סוג של טקס, אולי על סף אמונה תפלה, שאת נוהגת לשלב לתוך ההכנות. מהו הטקס הזה?
טובלן, הפונדקאי, מבחין בך בזמן שאת באמצע הטקס, ומתרשם כל כך – מהטקס עצמו? מאיך שאת נראית? אולי מהרגע הראשון הוא התרשם מהנוכחות הדרקונית שלך ורק עכשיו זה נפלט לו? – שהוא מוצא את עצמו מספר משהו שהוא לא חשב שהוא יגיד לאיש. מה הוא מספר לך? והאם הוא מתבייש נורא בעצמו אחרי שאמר את זה, או חש הקלה?

בערב שלפני יציאה לקרב מסוכן, בנוסף להכנות הרגילות (שממש לא כוללות בשום פנים ואופן תהיות לגבי גודל המחשוף!) יוזפינה עורכת טקס של צביעת ציפורני רגליה הענקיות בלָק (naill polish). היא מקפידה להשתמש באותו מותג ישן שאמא שלה היתה משתמשת והריח החזק תמיד מעורר בה רגשות מעורבים וזכרונות מעורבבים. טובלרון החביב הבחין בה עושה ככה, בגמישות ועדינות ואלגנטיות שמתמזגות בצורה קסומה עם מיימדיה העצומים והחוזק שלה. הוא לא התאפק וניגש לספר לה איך מהרגע הראשון שראה אותה נפל שבוי תחת קסמיה וחש כלפיה משיכה גדולה שמדירה שינה מעניו. הוא מרגיש הקלה מסויימת אחרי שביטה את רגשותיו ששמר לעצמו כל הזמן הזה, ובאותו זמן גם בלבול עמוק עקב עובדת היותו הומוסקסואל מאז שהוא זוכר את עצמו.

The post מכרה פנדלבר האבוד – אל תוך המכרה האבוד appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה שבועות אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – ג'ני ירוקת השן appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה שבועות אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – עמק הקוצים appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה שבועות אחרי הפרק ביוטיוב.

שאלה שבועית: אתגרים זה טוב ויפה, אבל לפעמים צריך לדעת איך לנוח ולהרגע. איך הדמות שלכם נוהגת לפרוק, להשיג קצת R&R, למלא מצברים?

יוזפינה

ובכן, כפי שכבר בוסס, בי אן נהנה להרגע באמבטיה חמימה בעודו מזמר לעצמו ״לופה, לופה, לופה לי כאן. לופה לי פה ולופה לי שם״ .
יוזפינה, לעומת זאת, נרגעת מניקוי יסודי והשחזה של חרבוניטה וגרזניתה.

אוזריק

אוזריק היה רוצה לחשוב על עצמו שהוא עושה תרגילי כושר או מדיטציה, אבל בפועל, בלילה שבילינו בפנדלבר (ובניגוד למה שהוא סיפר לכם), הוא חמק החוצה לחלק מהלילה, ובפועל עשה bing-total-breakdown לכל מה שהוא מנע מעצמו עד כה. הוא ביקר אצל כמה מנשות הכפר העובדות בסימטאות, שתה לשוכרה, הפך פחים כמו טינאייג׳ר (במובן מסויים הוא אכן טינאייג׳ר).
כל זה טוב ויפה, אבל נראה שמה שבעיקר ״טען לו את המצברים״ והסב לו עונג בכל הסיפור, הוא תחושת האשמה המזוכיסטית שמלווה אותו כשהוא נזכר בערב הזה.

כן, יש משהו דפוק ושבור באופן מהותי באוזריק.

The post מכרה פנדלבר האבוד – גופה ביער appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה שבועות אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – מהפכה בטירה appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה שבועות אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – כמות משתנה של אלפים appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה שבועות אחרי הפרק ביוטיוב.

השאלה השבועית:

במהלך הימים הקרובים אתם עושים את דרככם בשבילים נסתרים ומעברים סודיים אותם מכיר הדרואיד, לעבר טירת Cragmaw. בזמן הזה, גהרלה מנסה, אט-אט, ללמוד את רזי ההרפתקנות. היא מלאת רצון טוב!
איזה לקח חשוב הדמות שלך מלמדת את גהרלה?

אוזריק

הלקח הוא כמובן practice makes perfect. אני מדגים בפניה איך שביל שחשבה שהוא ריק למעשה מלא בבע"ח שמציצים מהשיחים, ומלמד אותה איך באמצעות הסתכלות מדוקדקת בתוואי השטח ניתן לזהות עקבות ותזוזות שמובילים לבע"ח המסתתרים.

יוזפינה

יכולת אלתור נשית ומיומנות חשובה שתשנה לגהרלה את החיים.

The post מכרה פנדלבר האבוד – גובלינים ונהנים appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת כמה שבועות אחרי הפרק ביוטיוב.

השאלה השבועית היתה: בהריסות של החנות מלאת קורי העכביש, גיליתם משהו עצוב, מצער, או דווקא מעורר תקווה, שנשאר כאן מאז התפרצות הר הגעש לפני 30 שנה. מה זה היה?

ברק

גופה של כלב ברגע מותו, משומרת עלי ידי שכבות רבות של אפר וולקני.

שני

מתקן ידני לאריגת תחרה, כזה, אבל שבור ושרוף. החוטים עשויים מחומר ומבריק ועמיד במיוחד ונראה שהתפרצות הר הגעש והזמן שחלף לא פגעו בהם כלל. בתחרה שכבר ארוגה יש התחלה של אותיות מונוגרמה.

ירון

ראשי חץ וכידון אכולים ושחוקים, מוטלים על הרצפה אחרי שגוף העץ שהחזיק אותם נשרף לגמרי. אחד מהם, מסיבה לא ברורה, מבריק וחד כאילו יצא אתמול מהנפחיה.

The post מכרה פנדלבר האבוד – דרקונים ונהנים appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת בערך שבוע אחרי הפרק ביוטיוב.

השאלה שבועית הפעם היתה:

בתוך הבלגן שאחרי הקרב, בזמן שאתם בוזזים את חדר העבודה של מטה הזכוכית ואת המעבדה שלה, כל אחד מכם מוצא משהו קטן – אולי פריט קטן ומועיל, או סתם trophy שיזכיר לכם את מה שקרה כאן, או משהו אישי של האלפית, שהיא בוודאי מצטערת שהשאירה מאחור. מה זה הדבר הזה?

בראנוס

הספרים "How to Make Friends and Influence Bugbears" וגם "It Ain't All Bad – A Beginner's Guide to Being Evil".

אוזריק

קוביות הימורים מכשפות, שתמיד נופלות על התוצאה חסרת המזל ביותר האפשרית, בהתאם למשחק שמשחקים.

יוזפינה

ויברטור!

The post מכרה פנדלבר האבוד – עץ רועם appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת בערך שבוע אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד – מטה הזכוכית appeared first on על כתפי גמדים.

להלן החפצים החדשים שקיבלו הדמויות, נחשו מי קיבל מה:

The post האויב שבינינו, קריסמס ספיישל – פרק המחזמר appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת בערך שבוע אחרי הפרק ביוטיוב.

הפעם אין שאלה שבועית, אז במקום זאת, הנה סיפור הרקע של בראנוס, כפי שסופר בידי ברק:

פנלין סילבר-ראנגלר (שמו המקורי) נולד (ללא ידיעתו) לשושלת מכשפים סודית המשרתת דרקון כסוף אשר דמו הוא מקור כוחם. הוריו גידלו אותו עם דגש על משמעת, עוצמה וגורלו רב החשיבות, עליו סירבו להרחיב. צופה ונדרש הרבה מפנלין והוא לא אכזב. כוחות אימתנים כאילו נטפו מקצות אצבעותיו והיה די במחווה אגבית בכדי להשמיד כליל עציץ או חתול.

הוריו היו מרוצים, אם כי, פניהם ומחוותיהם מעולם לא חשפו זאת. פנלין, לעומת זאת, לא מצא עניין רב בכוחות ההרסניים הזורמים בעורקיו. הוא יכל להשמיד דברים, אז מה?. בזמן הקצר שנותר לו בין אימון למבחן לאימון עולמו המבודד גם לא צלח ביצירת עניין רב; משהו היה חסר. ובגיל ארבע עשרה הגיע התשובה בצורת:   

"Zingama the Amazing – and his Amazing Circus" –

מופע נודד שעצר להופיע באיזור. מורעב לעניין ובידור, פנלין התגנב באותו הלילה ודשדש בספקנות לעבר האורות.

אז הוא נחשף למה שלימים קרא, "קסם אמיתי".

לתדהמתו, מופעו של מכשף זה לא הורכב מהשמדה סדרתית של חפצים העולים בגודלם, אלא ממגוון רחב של פלאים; הוא שלף שפנים (מזן שלא מצוי באזורנו) מכובע שהיה קטן מכדי להכילם . הוא גרם לאנשים להתעלף במחווה אחת ולקרקר כתרנגול במחווה נוספת. הוא חתך אישה לשניים וחיברה כאילו היה זה עניין של מה בכך.

בעוד שפנלין וכל שער המכשפים שפגש תיעלו את כוחות החיים השונים לכדי כלי השמדה מרוכז, "זינגאמה" אסף את אותם כוחות ושיחק בהם ואיתם: לקח את שובל מן האחד, ליפף סביב האחר, משך הנה והנה, סובב ואז שחרר כבריקוד צעיפים שמימי. והאנשים נמלאו שמחה ופלא.

פנלין רץ לבית הוריו נרגש לספר להם שמצא את ייעוד חייו. הוריו לא היו מרוצים. לדבריהם קסם מסוג זה הנו נחות ומסוכן, שכן הוא עשוי לדלל מכוחו ולסכן את ייעודו האמתי (והכה מסתורי). העיסוק בקסם מסוג זה נאסר עליו לאלתר, ולדרישתו לדעת מהו הוא אותו ייעוד, כתמיד, נאמר לו שהכל יוסבר לו ביום הולדתו השמונה עשרה.

כשהזדמן לו להתגנב שוב, תר פנלין אחר "זינגאמה" אך זה מכבר עבר הלאה, ולאן לא עלה בידו לגלות.

פנלין לא וויתר. עתה, משמצא את הסיבה לחייו, נתן את כולו לדבר. בכל הזדמנות לפנאי ומסתור היה קורא או מנסה לשחזר קסם כזה או אחר. ספריית הוריו, נרחבת ככל שהייתה, לא הכילה אף זכר ל"קסם אמתי", וניסיונותיו לא הולידו דבר פרט לתסכול. הוא כן השתפר ביכולתו למצוא פנאי ומסתור, בין אם במרמה או דרך קלילות רגליים וידידות עם הצללים. אך אותו "קסם אמתי" נותר תמיד מעבר לאחיזתו.

עד שיום אחד, בעודו מנסה לגרום לכלבו, "שייסר", לקרקר, משהוא מופלא סוף-סוף קרה.

בעודו מניע את ידיו ומלמל, כשם שראה את "זינגאמה" עושה, כלבו לפתע נעלם. לרגע חשש, כי בטעות השמידו כליל בפרץ כישופי בלתי נשלט, אך משעקב אחרי הקול המתכתי המתגלגל, מצא לרגליו דיסק כסוף עליו מוטבע איור של דרקון ארוך ומפותל – גופו דרקוני וראשו "שייסר"י. רגשות רבות ומנוגדות הציפו את פנלין אך מביניהן זרחה התקווה. הניצוץ, עמום ככל שיהיה, קיים בתוכו. כמובן שניסה מיד להפוך את הכישוף וכמובן שמיד נכשל. הוא עדיין מנסה.

שנים עברו ויום הולדתו השמונה עשרה קרב, ועמו גילוי ייעודו. אך דבר זה לא עלה בגורל. שבוע לפני תאריך הולדתו, דרקון תקף את ביתו. הוריו, סודותיהם וכל מי שהכיר נספו במהלך המתקפה.  פנלין, באותו הזמן, היה באחד ממקומות המסתור המאולתרים שלו ביער החופף את ביתו, עמוק לתוך השעה השלישית של הניסיון שלו להעמיד צלחת על הצד (או לגרום לה לרחף. או שתזוז קצת או משהו).

כשגילה את אשר התרחש, במקום להרגיש אשם ששרד או שלא היה שם לעזור, הרגיש פנלין כי ייעודו אכן התגלה. "קסם אמיתי" הציל את חייו ועתה לא נותר כל ספק בדבר. עליו לצאת למסע אחר "זינגאמה די אמייזינג" ו"הקסם האמיתי".

אז הוא לקח את השם "בי-אן בארראננוס (דה מאגניפיסנט)" ויצא לדרך.

כעבור כמה שנים הוא עדיין לא מצא את "זינגאמה", ואיך שהוא, הוא עדיין לא שמע או למד על "קוסמות במה" וכו'.

כמו כן, לאחרונה צמחו לו קשקשים כסופים על הלחי השמאלית של הטוכעס.

The post מכרה פנדלבר האבוד 5 – מרתף הבריונים appeared first on על כתפי גמדים.

השבוע, במקום שאלה שבועית שלחה דסי סיכום תזכורות: מי נחשד כאיש באדרת השחורה, עם טיעונים בעד ונגד. כמובן שזוהי רשימה חלקית בלבד.

קפטן ברפאוסט

סיבות לחשד

• * הוא עזב את אחוזת וון קאופמן בהפגנתיות זמן קצר לפני התקפת הסקאייבן.
• * הוא סירב במשך זמן רב למדי 'להאמין' לנו לגבי הסקאייבן והאיש באדרת, או לחקור את ההיעלמויות.
• * הוא שלח אותנו לברר מה אדל יודעת על האיש באדרת. אולי באמת ובתמים, אולי כדי לחסל ראש כת יריבה, ואולי כדי לחסל ציידת מכשפות שמתקרבת יותר מדי אל האמת.
• * אומרים שהוא הרג/הביא למותו של לקטור לייטדורף, והנה תחת פיקוחו הקיסר נפצע ולא מחלים.
• * וון קאופמן חשד שישנם בוגדים מקרב אנשיו של ברפאוסט.

טענות מנגד

• * ברפאוסט ידוע כאיש ישר וישיר.
• * הוא הזהיר שהמסיבה של וון קאופמן היא רעיון גרוע, והיא אכן יצאה בעייתית.

וון קאופמן

סיבות לחשד

• * הוא אירגן את המשלחת שהשיבה את ה-warpstone שהפך לענבל הכאוס.
• * הוא הכניס לשורותיו את בישופ החייל (אם כי לא שכר אותו ולטענתו גם לא אהב אותו)
• * הוא לא מאמין שיהיה לקטור חדש לאוורהיים.
• * הוא השאיר את האחוזה שלו פתוחה למתקפת סקאייבן.
• * וון קאופמן שלח אותנו לטפל בוון אשנבק, לכאורה בחשד שהוא גנב את אבק השריפה שלו. לא מצאנו כל ראיות התומכות בחשד הזה, ולכן יכול להיות שהוא שלח אותנו לטפל ביריב פוליטי (וון אשנבק) או בראש כת אחרת (מרקהיים).

טענות מנגד

• * וון קאופמן היה אך ורק נחמד והגון כלפינו, חברתית וכלכלית, בכל תחום.
• * אם הוא היה האיש באדרת השחורה, הרי שהיו לו דרכים יותר קלות להעביר את ה-warpstone לסקאייבן מאשר לאפשר להם לפרוץ לאחוזה שלו. כמובן שייתכן כי הסקאייבן בגדו בו והוא לא התכוון למתקפה הזו.

הלומינארי מאור

סיבות לחשד

• * המשפחה שלו הייתה חלק מכת כאוס.
• * האיש באדרת השחורה סוגד לזינץ, וזינץ הוא אל כאוס מפתה במיוחד לקוסמים.

טענות מנגד

• * הלומינארי העניק לנו דרך ואמצעים לטהר את הענבל. יתרה מכך, אנחנו נתנו לו את הענבל והוא החזיר אותו אלינו. אנחנו יודעים במפורש שכתר הארגמן מחפשים להשיב את הענבל לידיהם, אז נראה מאוד לא סביר שהוא מוביל אותם, אלא אם כן זו תוכנית אולטרא-מתוחכמת כדי לבלבל אותנו.
• * הלומינארי הוא היחיד שהאמין לנו לגבי הסקאייבן ואף השאיל לנו אמצעים להילחם בהם.

The post האויב שבינינו – הצדק נעשה, חלק אחרון להרפתקה appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת בערך שבוע אחרי הפרק ביוטיוב.

שאלה שבועית: תנו משהו אחד מעניין, מוזר, או יוצא דופן, באופן שבו מנהלת האלפית זהובת השיער את טקס הערב של טיימורה, אלת המזל, במזבח האבן שבחצר הכפר המרכזית.

ערן

טיימורה היא אלה ידועה למדי (כולם רוצים לקבל מזל טוב!) ברוב העולם המתורבת, כך שכולכם מכירים כמה תפילות בסיסיות שלה. לכן זה קצת מוזר שהאלפית הזו, שנראית צעירה לאללה – הייתי נותן לה שלושים, שזה כמעט 15 של אלפים – מזמרת דווקא נוסח תפילה שאף אחד מכם לא שמע מעולם. הוא נשמע ישן כזה, עתיק, ואתם מקבלים את הרושם שמישהו היה צריך לחפור בכתבים נשכחים כדי למצוא דווקא סגנון מיושן שכזה.

בי.אן.

בי אן חשב את זה למוזר שכוהנת לאלת המזל תלקה בכל כך הרבה מזל ביש.
מהרגע שנשמעו קריאותיה הדקיקות, בעודה מנסה לפלס את דרכה אל המזבח ומועדת עם כל התקדמות, ועד הרגע שנפנפה אל כולם לשלום ואיכשהו הצליחה לסבך את אצבעותיה בתוך תלתליו של בי אן, לא עבר רגע שבו אסון לא חג בציפייה מעל ראשה.
אם כי, חשב בי אן בעודו מריץ בראשו את עשרות הכשלים שעברו ללא אסון של ממש, את כולם היה ניתן להסביר ע"י מגושמות טבעית (או על-טבעית בהתחשב בהיקפה). אך הכוהנת הייתה אלפית, גזע הידוע בשל חינניותו ככלל ובתנועה בפרט. אולי אלפית זו נולדה שונה, תהה, וחיפושיה אחר עזרה או מענה הובילו אותה הישר לזרועותיה של טיימורה?
טיימורה, האלה והאבן. האבן? בי אן נתקל בנושא במחקריו. לפי האגדות, האבן, גודלה כאגרוף וצבעה שחור לא מרשים, הקנתה לבעליה מזל על-טבעי. גם נאמר שמזלם הטוב של המחזיקים באבן תמיד בא על חשבון מזלם הרע של אלו מסביבם. יתרה מזאת נאמר שכל נשאי האבן זכו לאורח חיים קצר.
"מזל של ממש" גיחך לעצמו בי אן. האבן אבדה לפני כמה מאות שנים, ולדידו של המכשף הכריזמטי , טוב שכך.
האבן. בי אן נזכר איך האבן (חיקוי מזכוכית לצרכים טקסיים) עפה מידיה של הכוהנת הזהובה כאילו נמשכה מלמעלה ע"י חוט סמוי, ועפה בקשת חדה מעלה ואחורה מן האלפית ועיניה העוקבות באימה. האבן נחתה ברכות על סככת הבד ,המטילה את צלה על הקהל והחלה להתגלגל עם נטייתה לכיוון הרחוב הסואן. הכוהנת, ידיה מושטות קדימה ועיניה הטרודות כלפי מעלה, נע הנה והנה בעקבות שלולית הצל התזזיתית עד לקצה הסככה. בני האדם בדרכה, יצורים אמפטיים ובעלי תבונה, זזו במהרה, אך האקורדיון, לא נודע בשל תבונתו או יכולותיו האמפטיות, נותר במקומו על הרצפה. האלפית נפלה ביבבה והאקורדיון הגיב בקריאת פליאה עליזה משלו.
בדיוק אז עברה האבן את שפת הסככה ונפלה הישר לשולי כובעו הענקי של אדם צעיר, שעצר לתור בסקרנות אחר מקור ההמולה.
האבן המשיכה להסתובב עם עיקולו של הכובע, מומנטום הנפילה דוחף אותה בעוצמה, חצי סיבוב ולאוויר, חזרה לכיוון הקהל, מעל לראשה של הכוהנת המתרוממת והישר לתוך זקנו של אוזריק ההמום; נחיתה רכה למדי.
בי אן שקל את מסקנותיו שנית. אם האבן הייתה נופלת, כצפוי, בקרבת הכוהנת, הזכוכית העדינה וודאי הייתה מתנפצת על הרצפה הקשה. אם האקורדיון לא היה שם, האלפית, שכבר הדגימה את יכולת התיאום הפגומה בין גפיה מספר פעמים, וודאי הייתה נכשלת בתפיסתה עם אותה תוצאה. אם האקורדיון והאלפית לא היו עושים מני רעשים…… ואם הכובע…….ואם אוזריק…..
ככל שחשב על זה יותר, היה נראה למכשף קטן הגוף כי כל שינוי הכי קטן בתרחיש, מוזר ובלתי צפוי ככל שהיה, היה וודאי מוביל לניפוץ סמלה של אלת המזל.
בי אן חייך, עוד חידה נפלה בפני "הגאון הכי גדול ששום דבר הוא לא יודע". הוא הסתובב בעליצות והתחיל בעקבות חבריו רק בכדי להיתקע מיד בגלימה מוכרת. הוא הרים את ראשו בכדי לאשש את שהניח ופגש בפניה המזועזעות של הכוהנת.
קול ניפוץ הזכוכית מאחוריו לא איחר לבוא.

The post מכרה פנדלבר האבוד 4 – צעיפים אדומים מדם appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה השבועית הפעם בחסות דסי:

המנחה שלנו טוען שלוקח בערך שישה ימים להגיע להזדככות פנימית הנדרשת לקראת הטקס. במהלך הימים הללו ניתן לעשות דברים נוספים, כל עוד הם יחסית על אש קטנה – לדוגמא, לברר חדשות מחברי מקדשו של סיגמאר, לרקוח מרקחות, לתצפת על הקוש, או לנוח ולהתרפא – אבל לא דברים הדורשים את מלוא תשומת לבנו, כמו לצאת למסע צייד אחר גריפון אגדי. מה אתם עושים במהלך ששת הימים הללו? ו/או תארו את הטקס או התהליך דרכו אתם מזככים עצמכם.

מריאן

מאריון מזדככת במהלך ששת הימים הללו על ידי כך שהיא נמנעת מלעשות channeling או קסמים, וכך מטהרת את גופה ונפשה מרוחות הקסם אשר, בואו נודה בכך, כולן נגועות ברמה זו אחרת בזינץ. כמו כן זו הזדמנות עבורה לנסות ולגלות איזה אדם היא ללא הקסם. במשך רוב הזמן הזה היא נחה ומתרפאת, ומרגישה קצת חסרת אונים בלי הלחשים שלמדה לסמוך עליהם כל חייה.

לאחר ארבעה ימים משעממים למדי, נשמעה לפתע נקישה על הדלת. מאריון קמה ופתחה את הדלת לתרזה, אם הבית.

'אנשי המשמר של הר הלסטרום מחכים לדבר עימך בכניסה לאחוזה, פראו קוסמת.' תרזה קדה קלות.

מאריון מיהרה לרדת אל הכניסה, שם פגשה את אריק, אחד מאנשי הלסטרום שהכירה עוד מאז שעזר לחבורה לפרוץ למחסן של מרקהיים.

'פראו קוסמת, מצאנו גופה בתעלה שנרצחה באופן… חשוד. רצינו לבקש את עזרתך בבירור אם מעורב כאן Dark Magic.'

מאריון הלכה אחרי קבוצת המשמר אל חלק דרום-מערבי של התעלה. על הגדה הקרובה נחה גופתו של גבר צעיר, בן לא יותר מעשרים. [יש כאן מפה נחמדה של מידנהיים].

אכן, לא היה צריך להתאמץ במיוחד עם Magical Sight (לא דורש channeling – מאריון לא רימתה) כדי לראות שהוא נרצח על-ידי כוח כאוס. עיניו היו מלאות בעתה אך בו זמנית נסוכה על פניו הבעה של התענגות, והעור על צווארו היה מלא בפצעים סגלגלים, ספק נשיקות ענוגות וספק נשיכות פראיות של חיה.

בזמן שמאריון דיווחה כל זאת, ואף הוסיפה שרצח כזה נראה כמו עבודתה של כת סלנש, זעקת שבר נשמעה מאחוריה.

'ברני, הוי ברני שלי!' היא הסתובבה לראות איש זקנה בסחבות, אחת הרוכלות המקומיות, קורסת על ברכיה.

'כעת לא נותר לי דבר.' התייפחה הזקנה.

מאריון ואריק ניגשו אל הזקנה, הסתירו את המראה המזעזע של הגופה, הרגיעו אותה ככל שיוכלו, וליוו אותה אל ה-Drowned Rat [פונדק מספר 19 במפה].

לאחר שמאריון הזמינה לה תה מרגיע מהסוג שאגנס לימדה אותה שעוזר לסערת רגשות, הזקנה סיפרה להם שממש לפני פחות משבוע איבדה את בתה. היא הייתה די בטוחה שגם בנה אינו בין החיים, שכן הוא נחטף, אבל עוד הייתה לה תקווה. עכשיו גם תקווה זו נגוזה.

'ברני שלי נחטף לפני כמה שבועות,' סיפרה הזקנה, 'וברטי שלי, תמיד ילדה טובה, הקריבה את עצמה בניסיון להציל אותו. אני לא מאמינה לדבר וחצי דבר ממה שאומרים עליה. אני יודעת שתמיד הייתה טהורה, ושהיא מתה במאמץ להיות אחות טובה. שאולריק יקבל אותה אל חיקו.' מלמלה הזקנה בין הדמעות.

מאריון הרגישה ממש לא בנוח לפתע. 'אני כל כך מצטערת לשמוע. יש אולי… משהו שאני יכולה לעשות בשבילך? כל דבר?' היא שאלה כמעט בתחינה.

'הוי תודה, פראו קוסמת. מאוד טוב מקוסמת רמת מעלה כמוך לתת תשומת לב לעובדת כפיים פשוטה כמותי.'

מאריון לא הייתה בטוחה כלל שמגיעה לה תודה במקרה הזה.

'אם זו לא טירחה, מבחינתך, פראו, אודה לך עד אין קץ אם תוכלי לארגן לבני קבורה ראויה.'

מאריון הנהנה, אמרה שתטפל בכך מיד ועכשיו, ופחות או יותר נמלטה מהפונדק.

בעזרת כמה שילינגים בידיים הנכונות היא גייסה כוהן של מור ששר תפילות בעת שחפרה עם מעדר באדמת הגדה הבוצית ומלאת הסלעים. לו רצתה, הייתה יכולה לפעור בור בשתי דקות בעזרת Fault of Form. אבל היה משהו נכון ומזכך בכך שהחפירות נמשכו כמעט שלוש שעות, והשאירו את בגדיה מלוכלכים וידיה מיובלות. [התוצאה המכנית, אני מנחשת, היא שאחד ה-critical wounds נשאר, כי היא בכל זאת התאמצה ולא רק נחה בששת הימים הללו. לבחירת המנחה?]

במבט אחרון אל ברני ביש המזל רגע לפני שהכוהן הוריד אותו אל תוך הבור, מאריון הודתה בפני עצמה שנראה כי היא וחבריה סרחו מדרך ה-Righteous Paragons והבטיחה לעצמה לעשות מה שאפשר כדי לשוב אל הדרך הנכונה. כצעד ראשון, השליכה את הספר עם הסודות של סלאנש, על כל סודותיו המפתים, על הגופה, ונתנה לו להיקבר מתחת לתילי האדמה.

אגנס

אגנס חיה בעיר כל חייה הבוגרים. הרעש, ההתרחשות הבלתי פוסקת, התנועה ברחובות כמו תל נמלים תזזיתי – כל אלה מוכרים לה. אבל באברהיים, בתוך כל הרעש היה הבית שלה, המבצר הקטן שיכלה להכנס אליו ולהתרחק מההמון, לחשוב, להיות בשקט עם עצמה.

במידנהיים אין את זה. חדרי הפונדקים שנדדו ביניהם היו פרטיים בקושי, ובחצי מהם הם הותקפו באישון לילה. הרחובות עדיין בלתי מוכרים, מאיימים, גם בזרותם וגם, ובכן, בכתות התוהו ששורצות בכל פינה.

אגנס צריכה קצת שקט. בימים הקרובים היא יוצאת מדי בוקר אל היער שמקיף את העיר, שלמרות שלהי הקיץ עדיין קר ואפילו מכוסה שלג פה ושם. היא הולכת בין העצים, מנקה את עצמה משאון העיר, מהמוניטין ומהמחויבויות שדבקו בה מכל עבר, מתחושת האשמה על פזיזות וחוסר זהירות שהביאו לפגיעה באנשים. היא מנצלת את שעות האור הארוכות בסקירת האדמה והצמחיה, ומוצאת כמה מרכיבים מעניינים, מעניינים בהחלט. דומה שהיער מוצא דרכים משלו להפטר מיצורים בלתי רצויים, ואולי יש מה ללמוד ממנו.

אגנס מופתעת לגלות שהדממה שבטבע לא גורמת לה לחוסר נוחות. להיפך, יש משהו נקי כאן. המחשבות ממוקדות יותר, נכונות יותר. המטרות ברורות יותר. הכעס משויף לחוד פגיון שיודע את יעדו.

בריוש

בריוש מעביר את הזמן בלחזק את אמונתו בסיגמאר, שכן רק הוא יודע כמה האימפריה באמת בסכנה, ולא רק מבחוץ. כפי שהם ראו, הכאוס חודר עמוק, וכנראה שלהכות בו בגבול הצפוני של האימפריה זה פשוט לא מספיק.

לאחר כמה שעות תפילה והחלפת סיפורים עם גרגור במקדש של סיגמאר, בריוש יצא לרחוב. "מאריון עושה דברים של קוסמים, אגנס עושה… סיגמאר יודע מה. זו ההזדמנות המושלמת להכניס קצת רוח קרב במינדהאיימים האלה!"

"מידנהאיימים! אל תתנו לפחד לאחוז את לבכם! הכאוס בשערי האימפריה! האימפריה זקוקה לכם! הקיסר זקוק לכם! סיגמאר זק–" יד גדולה אחזה את הכתף שלו. יד אחרת את הכתף השניה.

"בריוש, נכון? תקשיב, אנחנו מודים לך ולחברות שלך על העזרה. אבל אנחנו נאלצים לדרוש ממך להפסיק עם קריאות האבדון שלך. זה לא אוורהיים פה. אתה בעיר של אולריק."

בריוש החוויר, ולראשונה זה לא היה מאובדן דם. אולי זו הייתה העייפות של הימים האחרונים, אולי זה היה סיגמאר בעצמו שהנחה אותו, או אולי זו הייתה העובדה שעמדו מולו 6 שומרים חמושים למשעי – אבל הוא החליט שהמוניטין שהחבורה בנתה לעצמה בחודשים האחרונים חשוב יותר מכניסה לכלא על טבח שומרים, שהחטא היחיד שלהם היה לסגוד לאל הלא נכון.

הוא הפסיק לצעוק, ושם פעמיו דרומה. שם, מוקף באנשים מהמעמד שלו, הוא ידע איך להתנהג. הוא ידע מה לעשות ומה לא לעשות.

"הרימו נשקיכם, חבריי! הכו בכאוס! אל תאכזבו את האימפריה! חייכם למען עתיד טוב יותר לכולנו!!"

בבוקר למחרת בריוש חזר לאותה נקודה, אך הכיכר הייתה ריקה. "ידעתי. ידעתי שאפשר לסמוך על ה brass tier שיגן על האימפריה", הוא חשב לעצמו. באותו הזמן כל הסוחרים מילאו את הצד השני של הרחוב, איפה שהיה שקט והרבה פחות דיבורים על כאוס. כאוס לא היה טוב לעסקים.

The post האויב שבינינו – זאב זאב appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה השבועית, הפעם בחסות אביב:
אנחנו מבלים את הלילה – אם לא את היום-יומיים שאחריו – באחוזה מפוארת של אציל מידלנדי! אחרי שינה מבורכת ולפני שנוחתים עלינו כל כוחות המשמר, הבילוש, המשפט, והדת של העיר, יש קצת זמן להסתובב באחוזה ו, בואו נהיה כנים, לחטט. איזה פריט מידנהיימי מעניין באחוזה של וון אשנבאך תפס את תשומת לבכם?

מנחה

הגמד מחסל הטרולים גילה את מרתף היינות – מסועף להפליא, עד כדי כך שהוא נמתח לתוך חלקים מה-Undercity – ויותר לא ראיתם אותו לעולם.

מריאן

במקרה של מאריון, זה לא בדיוק שהיא יצאה לחטט, אלא שמוזרות הגיעה אליה. בזמן שנחה והחלימה מפצעיה, הקדישה את הזמן ללכתוב מכתב לוון קאופמן, בו פירטה את כל מה שאירע בנוגע לוון אשנבק (לא הזכירה את אדל) והעתיקה למכתב את פריט המידע העסיסי וספר החשבונות שמראה שזה רק עניין של זמן עד שמשפחת וון אשנבק תקרוס. את המקור שמרה אצלנו כמובן. היא הייתה בעיצומו של סיום המכתב בבקשת רשות לזכות את וולפגאנג וון אשנבק מההאשמות נגדו, כאשר לפתע נשמעה נקישה על הדלת.

'כן?', קראה מאריון, מעט מופתעת. זו לא הייתה הנקישה הבטוחה של אגנס, ובריוש לא נהג להקיש בדלתות.

הדלת נפתחה והליידי מרגרט נכנסה, מעט מהוססת. 'ערב טוב, פרוליין קוסמת. באתי לראות איך את מרגישה.'

מאריון קמה מיד, כיאה לאדם הנמצא בנוכחות של בת אצולה.

'לא, לא, שבי, שבי.' מיהרה מרגרט לומר, וקרסה בעצמה בחינניות על ספת קטיפה (כן, בנות אצולה מסוגלות אפילו לקרוס בחינניות. הן לקחו בזה Ranks).

'מאוד יפה מצידך לבוא באופן אישי, הליידי מרגרט. לכבוד הוא לי. אני חשה הרבה יותר טוב, תודה רבה.'

'כמה טוב לשמוע!', חייכה הליידי מרגרט בביישנות, ולפתע פלטה, כאילו בהיסח דעת, 'ובמה את מעבירה את זמנך? ענייני קוסמים? כותבת מכתבים?'

עיניה של מאריון הצטמצמו לרגע. האם הליידי מרגרט מנסה בדרכה חסרת הניסיון לרגל אחריה? יהיה זה ממש לא נעים אם היא תאלץ להראות לה את המכתב המפרט שבית וון אשנבק עומד להתמוטט.

ואז מאריון הבחינה בסומק הקל העולה בלחיים של מרגרט והבינה לפתע שאולי מדובר במשהו אחר לגמרי.

'שמעתי שאת וה… הלורד וון קאופמן קרובים?' הסומק על הלחיים של מרגרט העמיק והפך לאודם של ממש. 'אה, הי הי! אם מותר לי לשאול.'

הלורד וון קאופמן?! מאריון התאפקה לא לחייך. שמחה שהמסיכה איפשרה לה לשמור על ארשת פנים רצינית תמיד, ענתה בקול נייטרלי, 'אני בסך הכול הנציגה שלו, הגבירה.'

'את… את בוודאי יודעת אם יש לו אה,.. בחורה מיוחדת, בבית, אם כך?' מרגרט הישירה מבטה אל מאריון, ומאריון הופתעה להרגיש סימפתיה לליידי התמימה הזו.

'לא שידוע לי, הגבירה.'

'אם כך, אוכל לבקש ממך לשלוח לו את זה, בשמי, ביחד עם מכתבך, ואולי… להגיד לו מילה טובה עלי, על כמה עזרתי לכם?'

הליידי מרגרט כמעט השליכה לידי מאריון שני חפצים קטנים, ופחות או יותר נמלטה מהחדר, אדומה כמו עגבניה ודומעת למחצה.

מאריון פתחה ידה והביטה בחפצים. היה שם מכתב קטן, מקופל וחתום ומריח מבושם פרחים, ותליון זהב. מבלי משים פתחה את התליון וראתה בו פורטרט קטן ויפה של הליידי מרגרט, שיערה הזהוב גולש בגלים חיננים על כתפיה.

מחייכת לעצמה, מאריון הוסיפה את התליון והמכתב למכתבה, ואף הוסיפה שורה קטנה במכתב בה ציינה שאומנם הגבירה מרגרט לא העיפרון החד ביותר במגירה, אבל היא כן בחורה טובה, והיורשת האחת והיחידה למשפחת וון אשנבק.

אגנס

אגנס עברה ברפרוף על הספרים שהיו לוון אשנבאך בספריה. רובם המוחלט היו ספרי דת אולריקנים, ואגנס ניסתה למצוא עניין בדת שעתידה לתת חסות לטקס שהם הגיעו עד לכאן בשביל לבצע, אבל זה היה מייגע מדי. הרבה דיבורים על ברברים, כוח מתפרץ, אמונה עזה, מלחמה וכדומה, ובלי התאטרליות של בריוש הסופרלטיבים על כוחו של האל ומאמיניו פשוט לא נגעו לה.

אבל בין כל הספרים המפוארים היא מצאה ספר אחד קטן, שכלל סיפורים נבחרים מהטקסטים הדתיים ופרשנויות שלהם שהיו שונות מהרגיל: לא מפארות את סערת המלחמה, או את כוחה של האימפריה כגוף גדול ומגובש, אלא מהרהרות בדמותו של הזאב הבודד, הלוחם האחד שעוטה על עצמו את החורף, קר ושקט ומרוחק, ומשתמש בו כפגיון שננעץ בלב אויביו.

קריאה מעניינת לימים הקרובים.

The post האויב שבינינו – הסיפור העגום של ברטי appeared first on על כתפי גמדים.

להאזנה באודיו:

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת בערך שבוע אחרי הפרק ביוטיוב.

The post מכרה פנדלבר האבוד 3 – ברוכים הבאים לפנדלבר appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה השבועית הפעם מטעם דסי:

עלינו לרמה השלישית והתחלנו דרכינו בקריירה חדשה!
על כן, נראה לי טבעי שהשאלה השבועית תעסוק בהתפתחות זו ממש: תארו מאפיין קטן בדמותכם – מחשבה חולפת, התנהגות חדשה, החלטה, סגנון לבוש או אפילו סגנון דיבור שמסמן את המעבר שלכם מהקריירה הקודמת לחדשה. משהו השתנה או התפתח בכם – מהו אותו הדבר?

מאריון

מאריון תמיד הרגישה קצת נבוכה מכך שאנשים שאינם קוסמים מתייחסים אליה בכבוד ואף יראה פשוט מתוקף העובדה שהיא קוסמת (או יותר נכון מתלמדת, אבל רוב האנשים לא שמים לב להבדל). היא אף פעם לא הרגישה שממש מגיע לה – אומנם היא עובדת קשה, אבל לא קשה יותר מאגנס או כל אשת מקצוע אחרת, מדוע שתקבל יותר כבוד מאחרים? זאת ועוד, כוח הקסם שלה הביא למותם של הוריה, ולכך שהיא חבה את חייה לנארגל, ולכן עם כל התהילה, העוצמה, והתלות שלה בו, היא גם שונאת אותו קצת.

הסשן האחרון היה הפעם הראשונה בה החליטה שלפעמים זה בסדר לנצל את היראה של האיש הקטן מקוסמים, כאשר חטפה מבלי משים את הספר המזויף והסכין מחדרו של ברנר ואז הודיעה בבטחון עצמי מעט יהיר שלא ראתה דבר, ובאופן שלא יעלה על הדעת לאף חייל אפילו לשער לחפש בין חפציה. שכן היא קוסמת, ועם קוסמת לא מתעסקים.

כעת, ממש טרם ארוחת הערב, מבלי להניד עפעף היא מציגה את עצמה בפני ורנר מרקהיים כקוסמת הבית של וון קאופמן. אומנם, זו לא בדיוק האמת כרגע, אבל היא רוצה שהוא יתייחס אליה בכבוד. כי היא רוצה לגלות את מלוא האמת לגבי כת הכאוס שלו. זו הסיבה היחידה. לא, חס ושלום, כי הוא גילה את סוד הגדלת ה- power בטקס רב עוצמה שאם יגלה לה את מרכיביו, יאפשר לה להגדיל את כוחה שלה. חס ושלום. מחשבה שכזו אפילו לא חולפת בראשה, שכן היא יודעת שלהיות תאב כוח הוא המפתח לחיבוקו ההפכפך של זינץ.

אגנס

במשך רוב חייה הבוגרים אגנס ידעה על מי לסמוך. בין אם על שותפים עסקיים, שיתמכו בשותפות כל עוד היא משתלמת להם; על חברים ותיקים, שחולקים הסטוריה משותפת של טובות הדדיות; על אנשי חוק, שפועלים לפי כללים – וכשלא, אנשי חוק בכירים יותר מענישים אותם על כך.

בשבועות האחרונים היא מגלה שמלבד חבריה הקרובים למסע, שהפגינו נאמנות אחד לשני ולמטרותיהם המשותפות (ושהיא עדה לפעולותיהם כמעט כל הזמן), היא לא יכולה לסמוך על אף אחד. אנשי חוק מתגלים כמושחתים בשלושה מתוך חמישה מקרים; קוסמים בכירים, גנרלים ואנשי אצולה בכל הדרגים עד ראשה של האימפריה מטיחים האשמות אחד בשני; והדמות היחידה שאגנס הרשתה לעצמה לשאת אליה מבט מלא הערכה – הערצה, אפילו – מאז שהיתה צעירה התגלתה כבוגדת מסואבת, כלי זדוני ותחמן של התוהו, תועבה מפלצתית השורצת במעמקי מוגלתו המצחינה של נרג–

בכל מקרה.

די עם לסמוך על אנשים. כל אחד חשוד. כל אחד הוא כלי משחק פוטנציאלי בידיו של התוהו. כל אחד, ויהיה בעל התארים הזוהרים ביותר, ההמלצות החמות ביותר והחיוך הרחב ביותר, יכול להביא לסופם. בדקי הכל. חשדי בכל.

גלגלי התבוננות ואינטואיציה עם כל הבונוסים כל פעם שפוגשים מישהו חדש.

בריוש

היה זה יום בהיר במידנהאיים. הציפורים צייצו, השיכר זרם, העכברושים כירסמו. החבורה נקתה את הדם מעצמם ומהפאב. מורסליב כבר לא נראה בשמיים, והעיר נראתה שקטה. רגועה, אפילו.
בריוש ידע שיהיה לפניהם יום קשה, על אחת כמה וכמה לאחר שעבדו כל הלילה בלנקות גופות במקום לישון. אבל הוא התמתח, ניקה את הנשקים שלו, והרגיש טוב ומוכן למה שלא יביא היום.

הוא הרגיש טוב.
ומוכן.

ואופטימי.

"אופטימי??", השתנק לפתע בריוש, אשר ברגע אחד הבין את כל מקור הצרות שנפלו על החבורה – לא, האימפריה! – בימים האחרונים.
"העור שלי לא כואב… העצמות לא שבורות… אני לא מדמם". בריוש ניסה להזכר בפעם האחרונה שהצליף בעצמו. בפעם האחרונה ששלהב את קהל הכופרים באימפריה לצאת להלחם בכוחות הכאוס.
"סטיתי מהדרך. איכזבתי את סיגמאר. לא פלא שהאימפריה שרוייה בכאוס. לא פלא שכתות עובדות במידנהאיים ללא מפריע! לא פלא שהכאוס מאיים עלינו!!"
הוא ידע מה עליו לעשות. הוא ידע שאם הוא לא יעשה זאת כעת, זה עלול להיות מאוחר מדי לאימפריה כולה.
הכאוס מתפשט. הסוף קרוב. אחרית הימים עלינו. על כולנו לעבוד ביחד בשביל לעצור את הקץ.

בריוש תלש גדר תייל מאחד הבניינים באיזור וליפף אותה סביב החזה ומעל הכתפיים שלו, יוצר איקס גדול ומדמם במרכז הגוף שלו תוך כדי שהוא מהדק חזק יותר ויותר.
"כאן", לחש לעצמו בריוש תוך כדי שהוא כורע על שתי ברכיו, "כאן הכאוס נעצר".

The post האויב שבינינו – ארוחת ערב מהודרת להפליא appeared first on על כתפי גמדים.

הרשמו ל-RSS של גרסת האודיו, שמשתחררת בערך שבוע אחרי הפרק ביוטיוב.

השאלה השבועית מהפעם שעברה:
אתם עומדים להיכנס למערה חשוכה, מאורתם של גובלינים בני בליעל משבט Cragmaw; נראה שלמנהיגם, דובלין מגודל בשם קלארג, יש עניין מסויים בגמדים שנושאים מפות. מים זורמים מתוך המערה, לא יותר ממטר רוחב, בקושי נחל, אבל מספיק כדי שהרעש העיקרי המהדהד מתוך המערה הוא מים זורמים. וזה גורם לכם להזכר…
ספרו על הפעם האחרונה בה הדמות שלכם היתה במצב בו היא שומעת מים זורמים, וחשה רגש כלשהו: חשש, הקלה, או סלידה (לבחירתכם). איפה זה היה? למה דווקא הרגש הזה?

ננסק

זה מצחיק, אבל הפעם האחרונה בה שמע ננסק רעש של מים זורמים, לא היתה מוקדם יותר בבוקר, כשיצא מהמאורה הזו.
זה היה כמה שעות לאחר מכן, כשהוא ופויפכס ישבו על גזע עץ, כמה מאות מטרים במורד זרם המים הזה, מנסים לצוד צפרדעים בשביל ארוחת צהריים. וננסק חש סלידה.
לא מהצפרדעים, מה פתאום – צפרדעים זה אחלה, במיוחד כשלוחצים חזק כדי להוציא את המיץ – אלא מהדברים שפויפכס אמר.
"הכי כיף זה אש!!" אמר פויפכס. "להעביר דברים, זה הכי כיף! שום דבר לא יותר כיף מזה!"
"אולי צפרדעים?" הציע ננסק.
פויפכס חשב על זה לרגע.
"לא!" הוא נד בראשו בעוצמה עזה, מבעית סנאים על העץ ליד. "הכי כיף זה אש!"
ננסק השתתק, ונשאר שותק עד שחזרו למארב, בסביבת הסוסים המתים. אש זה איום ונורא, שום דבר לא מפחיד יותר מאש. עד אותו בוקר הוא חשב שפויפכס הוא בחור נחמד… אבל הסתבר שמדובר באהבל מסוכן שאוהב אש, מכל הדברים. מאוד הוקל לו כשהגמד הזועף ניפץ את ראשו של פויפכס לשלושה חלקים שווים, בהנפה מלמטה.
וכשהדרקונית הכסופה הענקית התקרבה אליו והתכוננה לנשוף – הוא היה בטוח שסופו יגיע בלהבות מחרידות. לשמחתו, סופו הגיע בקפאון מרענן! וזה גם לא היה סופו! איזה יום מעולה זה בינתיים.

אוזריק

הפעם האחרונה שאוזריק שמע מים זורמים הייתה בדרך לעיר הגדולה, בגשר מעל נהר הנקיבור, שמפריד בין טרטוריית גמדי הגבעות לבין העולם החיצוני. אפילו כשגורש מהשבט, הוא לא דמיין את עצמו חוצה את הנהר – מעטים הגמדים שעושים כך – סוחרים ולוחמים, ותמיד כשהם חוזרים מסתכלים עליהם בעין קצת עקומה.
הם… שונים באיזשהו מובן. רק עכשיו כשעמד בין עמודי האבן החוצצים בין הדרך לגשר הבין כמה זה מוזר. הרי גמדי הגבעות לא היו שבט מבודד, והיה נהוג לראות סוחרים משבטים אחרים ואפילו גזעים אחרים מסתובבים בין השווקים ובעלי המלאכה. אז למה גמדים שחצו את הנהר נראו שונים כשהם חזרו?
אוזריק רצה להתקדם ולחצות את הגשר, אבל רגליו מיאנו לזוז. ידיו אחזו בעמודי האבן, הוא היה צריך לגייס את כל כוח רצונו ע״מ להפסיק להתמך בהם – התמונה שקפצה לאוזריק לראש היא של גמד זקן שמפסיק להתמך במקל ההליכה שלו, ונזכר בשרירים ששכח לפני עידן ועידנים.
עוד צעד, ועוד צעד, והנחישות של העשור האחרון החלה לחזור אליו. ההיסוס נעלם, ולפני שהבין מה קרה, כבר היה בגדה השניה, מבלי אפילו להביט לאחור.
אוזריק הבין סוף סוף מה היה שונה באנשי השבט שחזרו מהניכר – לא היה פחד בעינהם. הוא המשיך בדרך לעיר, שורק לעצמו.

The post מכרה פנדלבר האבוד 2 – רטובים במאחז הגובלינים appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה השבועית מהפעם הקודמת (לפני כמה חודשים), הפעם בחסות דסי:

שלום חברים! אתמול נלחמנו בקרב אפי נגד הכאוס, ובו ציידת המכשפות אדל קצלבאום בגדה באמון שנתנו בה, ובאופן המילולי ביותר תקעה לנו סכין בגב. למרבה הצער, זו כנראה לא הפעם הראשונה שבה חווינו בגידה בחיינו. ספרו על מקרה אחר בו נבגדתם באופן גורלי וכואב, בגידה שהשאירה בכם את חותמה. אולי עד היום אתם מחפשים אחר הבוגד או מי ששלח אותו. או: ספרו על מקרה בו נאלצתם אתם לבגוד במישהו, אולי כי חשתם בזמנו שאין לכם ברירה, אולי כי אז הייתם אנשים שונים, ואולי המעשה הזה מלווה אותכם עד היום ומשפיע על החלטותיכם.

מריון

כולם קראו לה 'הלגה המבורכת'. בשכונת המזח על גדות ה-talabac באלטדורף, היכן שמאריון גדלה, הלגה עשתה ניסים. כאשר לואי חזר מהדארק וולד עם עיניים שלא הפסיקו לדמם, היא עצרה את הדימום במגע יד אחד; כאשר אלטול, הבן של בריאנה, רתח וקדח אחרי שננשך על ידי עכברוש, הלגה הצליחה להרגיע את הדלקת ולהוריד את הקדחת; וכאשר ה- plague הגיעה גם לאלט דורף, היא פסחה על השכונה של מאריון כמעט כליל, בזכות ההתערבות הרפואית וההוראות הנבונות של הלגה. אפילו הכוהנות המסורות ביותר של שלייה לא הצליחו להציל אנשים כפי שהלגה הצילה אותם. מאריון גדלה עם חיוכה וידיה הנעימות של הלגה מטפלות בכל מכאוב ומחלה, שלה ושל משפחתה.

לכן, כאשר ציידת המכשפות זאהלם הגיעה לשכונה כדי לחקור את הניסים בטענה שאלו כוחות תוהו, אף אחד לא היה מוכן לעזור לה, בטח ובטח שלא מאריון. למעשה, תושבי האזור ירקו מאחורי הגב של זאהלם כאשר חלפה על פניהם, ולאחר שווידאו שהיא לא שומעת מלמלו לעצמם שמחסלות השחטים האלו ביצ'יות כולן ורק באות להרוס דברים טובים ולעשות לכולם חיים קשים יותר כדי להראות יותר טוב בעיני האלקטורים. כולם עשו הכול – בגבולות מה שלא ייסכן את עצמם, מן הסתם – כדי להגן על הלגה ולהפריע לזאהלם.

ואז הגיע הלילה בו הבית של מאריון ומשפחתה עלה באש בהתפרצות קסם עזה. הוריה של מאריון ניספו בלהבות, והיא נשרפה קשות ושאפה כמות רצינית של עשן. נשקפה סכנה של ממש לחייה. בזמן שנדדה בשנתה בין חיים למוות, היה רגע אחד בו לפתע הייתה צלולה לחלוטין, בו שמעה קולות מוזרים של… זימרה? ופקחה את עיניה.

מאריון מצאה עצמה שכובה על מיטה לבנה רכה עם סדיני משי צחים. האור היה נוגה אבל גם באופן מוזר ירקרק? ואז ראייתה הצטללה. סביבה במעגל עמדה קבוצה של אנשים בגלימות שחורות ובראשם לא אחרת מאשר הלגה, גבוהה וחמורת סבר יותר ממה שמאריון אי פעם ראתה אותה. מימינה נפרש שולחן מתכת קר למראה, ואליו הייתה קשורה ציידת המכשפות זאהלם, עירומה לחלוטין, פיה חסום, ובעיניה נשקפים ייסורי זוועה. על עורה של זאהלם, פניה וגופה כאחד, החלו לצמוח גידולים, מעין בעבועות כאלו, שהלכו וגדלו ככל שהזימרה גברה.

'אדוננו נרגל, תן נא את מתנותך לציידת המכשפות הזו, לכופרת הזו אף שאינה ראויה לנשיקותיך! בשם עבדיך ומשרתיך הנאמנים, נשק אותה עד שלא יוותר מבשרה זכר, וחוס עוד יום על חייה של הבחורה הצעירה הזו, שבוודאי יום אחד תשוב אל חיקינו ותברך אותך על מתנת החיים שנטעת בה, ותשיב לך כפליים בחייה שלה!'

הלגה עמדה בדיוק בין מאריון וזאהלם ופרשה את זרועותיה. כאשר שרווליה הופשלו, ניתן היה לראות על החלק הפנימי של זרועה את הסמל של נרגל, וסביבו כמו חרקים המתרוצצים מתחת לעורה. הגוף של זאהלם החל לרעוד, והבעבועות על עורה החלו להתפוצץ ברפש ירקרק.

מאריון לא הייתה קשורה. היה רגע בו יכלה לצעוק, למחות, לברוח, לנסות לעצור את הטקס, להציל את זאהלם, להתחנן בפני הלגה לעצור.

היא לא עשתה דבר מהדברים הללו. במקום זאת עצמה את עיניה ונתנה לכוחו המרפא של נרגל לשטוף את גופה, לנקות את ריאותיה מעשן, לאחות את הבשר, להשיב את העור ולהקל על הצריבות כך שכל שנותר היו צלקות. בו בזמן זאהלם התפוצצה מבחוץ ומבפנים.

כך מאריון, בפעם הראשונה והיא מקווה האחרונה בחייה, בגדה בעצמה. היא חבה את חייה לנרגל, שבוודאי יום אחד יבוא לגבות. וציידת מכשפות מתה בייסורים נוראיים כדי שהיא תחיה. מאריון מעולם לא סיפרה על כך לאיש, וככל שידוע לה, הלגה עדיין 'מרפאת' בבטחה ובהצלחה בשכונת המזח של אלטדורף.

ולכן, כאשר מאריון הרגישה את הסכין של אדל קצלבאום ננעצת בתוך גבה וחודרת אל עבר עמוד השידרה שלה, קול קטן לחש בראשה: 'נו, ידעת שהיום הזה יגיע. ואת יודעת שזה מגיע לך.'

רמברכט (דב"ש)

רמברכט לא האמין בקונספט של "בגידה", כי הוא מראש לא האמין באמון. האצילים הסטירלנדים שמימנו אותו ואת המעגל האדום, קבוצת האגיטייטורים של רובע המזח באברהיים, שילמו לו מספיק כדי שיאמין רק בדברים שביקשו ממני להאמין בהם.
זה לא תמיד היה ככה – לפני שבע, שמונה שנים, היה רמברכט נזרק לכלא מדי שבוע-שבועיים, על בסיס קבוע; היו לו יחסי היכרות וסלידה עם ראש המשמר בתקופתו, יאשק "שתי שיניים" בורנדהיימר. באותה תקופה היה קל לזעוק, היה על מה לזעוק, האלקטור המטורף – וכולם ידעו שהוא מטורף – היה מטרה קלה ופשוטה. לא נעים לומר, אבל במובנים רבים, רמברכט התפרנס מלהיות אגיטייטור – רבים נתנו לו נדבות, כדי שימשיך להגיד בשמם את מה שכולם ידעו. חייבים להעיף את האלקטור, חייבים להפסיק עם הגזירות, בוא תתארח אצלנו לארוחת ערב ותספר לנו על התלונות (יש מלא) ומה אפשר לעשות (לא הרבה).

אך אז הגיעו אל המעגל האדום חברים חדשים, שנמלטו מהמרד הגדול בדרום סטירלנד. אנשים עם דעות קשות, עם אמירות נועזות, על הפיכה של מעמד העריצים. ואז האלקטור המטורף נהרג, ואף אחד לא החליף אותו – ובראש העיר והמדינה עמד אחד מאיתנו, מפקד שעלה מתוך השורות, והצליח לשמור על מעמדו למרות מאמצים בלתי פוסקים של האצילים שביקשו להחליף אותו במשרת משלהם. רמברכט התחיל להאמין שבאברהיים באמת יכול להיות אחרת – וזו ממש האמונה אותה רצו אצילי סטירלנד.

ואז התחיל להיכנס כסף – הרבה כסף – ממקורות נדיבים בסטירלנד, ואומנם רמברכט ידע בליבו שאלו הם אצילים שמבקשים לגרום למהומה פוליטית באברהיים פשוט כי זה מושך את המתלהמים מארצם שלהם, אבל הכסף איפשר לעשות כל כך הרבה! עלון שבועי, התכתבויות ושליחים של ממש עם קבוצות דומות בנולן, מתנות לבתי אצולה מקומיים כדי שיזמינו אותך לשיחות סלון, נסיעות אל הכפרים והעיירות לשיחות עם קובעי דעת קהל, בתי מחסה וסליקים סודיים של נשקים, לקראת האלימות שעוד עלולה להגיע.
את כל זה אפשר יהיה לעשות, כמובן, אחרי שנתבסס תחילה. רמברכט וחברי המעגל האדום היו זקוקים, למשל, לבית משלהם, עם משרד ובית דפוס. וצריך כמובן דפים איכותיים בשביל הדפוס, ומשחת שעם כדי לשמור עליהם מפני הגשמים. וראוי לשלם על החובות של בני המשפחה של כל אחד מחברי המעגל, על מנת להבטיח שיוכלו לפנות את כל זמנם למען המטרה.

כשהוא משוכנע שאוטוטו מגיע השינוי האמיתי, אך ללא כל כוונה להתחיל אותו, התעורר בוקר אחד רמברכט וגילה שבגד בעקרונותיו שלו עצמו.

בריוש

בזמן שהתקדם לעבר מעבר Black Fire, כשמולו מה שניתן רק לתאר כנחיל ירוק של יצורי כאוס שמאיימים על האימפריה ולצידו קבוצה גאה של לוחמי סיגמאר, ליבו של בריוש נצבט. ואז שוב. ושוב. עשרות, אם לא מאות, של סכינים קטנים דרך הלב שלו. או לפחות ככה זה הרגיש, הרי מה כואב יותר מלראות את נתיני האימפריה, ואברלנד בפרט, בורחים מהחזית, בורחים מירוקי העור, בורחים מהאחריות שלהם כלפי האימפריה.

"בוגדים!", הוא צעק לעברם בזמן שהם חלפו על פניו, " פחדנים! אתם לא ראויים לקרוא לאימפריה בית"! הוא לא הבין כיצד הם מעזים להתכחש לחוב שלהם לסיגמאר. ההסבר היחיד שיכל לחשוב עליו (וזה עזר שזה מה שכוהני הכנסייה צעקו ללא הרף), הוא שזה הכאוס. הכאוס נגע בליבם, וגרם להם לבגוד באימפריה ובסיגמאר עצמו. הכאוס גרם להם לפקפק בעצמם. זה הכאוס.

בריוש הבטיח לעצמו שלא משנה מה, הוא לעולם לא יתן לכאוס להתגבר על העוצמה של סיגמאר בליבו.

עדיף למות בשירות סיגמאר, מאשר לחיות תחת הכאוס.

The post האויב שבינינו – באחיזתה של היד הסגולה appeared first on על כתפי גמדים.

או הקשיבו לגרסה ערוכה באודיו! תודה לברק על העריכה.

The post מכרה פנדלבר האבוד 1 – במשעול אפוף גובלינים appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה השבועית הפעם בחסות אביב:

לדסי יש יום הולדת! ווווווו! דבר כזה לא קורה בכל יום, או אפילו בכל שבוע. למעשה, הוא קורה כמעט בדיוק פעם בשנה, מלבד אם יום הולדתך נופל על יום המסתורין, ואז לך תדע מה יהיה. לכבוד המאורע, בואו נלך יחדיו במורד שדרת הזכרונות. ספרו על תקרית או אירוע יום הולדת שמח, מעניין או מפתיע במיוחד שהיה לדמותכם.

בריוש

בריוש זוכר היטב את יום ההולדת הכי טוב שלו. או הכי טוב שהיה לכל אחד באימפריה, כנראה.

זה היה כשהוא היה בן 25, כמה שבועות לפני שהוא יצא ל-Black Fire Pass.
זה היה יום הולדת מיוחד, ושמח במיוחד, כי ביום ההולדת ההוא סיגמאר בכבודו עצמו ירד לאחל לבריוש מזל טוב. הוא התגלה אליו בחלום – הם ישבו ביחד במזבח נטוש של סיגמאר מעבר להרים השחורים, שותים שיכר וצוחקים בקול רם, כשמסביבם אין דבר פרט לים הגופות הירוקות.

חלום כזה, או יש שיגידו התגלות, ספציפית בריוש יגיד את זה, הוא כמובן סימן שסיגמאר רואה בבריוש ככלי להוקעת הכאוס מהאימפריה – ניי – מהעולם!

בבוקר למחרת, כשבריוש סיפר על זה לכהן הגדול, הנ"ל הסתכל עליו קצת מוזר ואמר לו שאולי כדאי לו לשמור את המידע הזה לעצמו. "…שאחרים לא יקנאו, אתה יודע".

אבל לבריוש לא היה איכפת. הוא את מתנת יום ההולדת שלו כבר קיבל.

מאריון

יום ההולדת המוצלח ביותר של מאריון היה לפני בדיוק ארבעה ימים. אגנס איחלה לה יום הולדת שמח, והכינה לה עוגה יפה ובוהקת בזהוב, וטעימה נומנומנומנום.

זאת ועוד, אגנס נתנה לה כמתנת יום הולדת שיקוי עם סגולה ייחודית – למשך שתיים עשרה שעות, מאריון תוכל לראות את הפנים של עצמה כפי שהיו נראות אלמלא היו מצולקות מהשריפה.

באותו היום הסתובבה בלי מסיכה, ואפילו שלעיני כל שאר העולם פניה עדיין היו מצולקות באופן חמור למדי, איכשהו הן לא היו כל כך מבהילות כמקודם. ואיכשהו מאריון נראתה יותר רגועה ושלמה עם עצמה.

'טוב שיש חברות הכי טובות', אמרה מאריון לעצמה באותו הערב בסופו של היום, בעודה נותנת מבט אחרון ארוך בפניה החלקות הניבטות מחוייכות מתוך מראה כסופה, טרם לבשה את המסיכה מחדש והלכה לישון.
יום ההולדת של אגנס אף פעם לא היה יום ההולדת של אגנס. הוא היה "יום השנה של הילדים": יום אחד באמצע ארנטצייט, חודש הקציר, שהוריה החליטו שיהיה יום החג המשותף שלה ושל אחיה מארק וארנסט, כי לעקוב אחרי שלושה תאריכים נפרדים בבית שבקושי יודע איזה יום בשבוע היום זו בדיחה.

אגנס

בצעירותם הם היו נשלחים לבית סביהם בפאתי הכפר, איפה שהתחילו להתפרש שדות החיטה, וכצ'ופר יום שנה היו עוזרים עם איסוף החיטה לגלגלים ענקיים, שאפשר לטפס עליהם, לשחק מחבואים ולבנות מהם מבצרים עד שסבא גאורג היה רץ לשדה עם הקלשון וצועק עליהם להפסיק להרוס את כל העבודה שלו.

במרוצת השנים רק סבתם נשארה בבית, ומארק וארנסט הפכו את משחקי הילדות לעבודת קציר ואסיף במקום סבם – אם כי עדיין ברוח טובה ובאווירת החג. אגנס עזרה, אם כי בפחות התלהבות משני אחיה: זה כיף לדמיין שאנחנו מגנים על האימפריה מפני צבאות קש איומים; קצת פחות כיף כשצריך לאסוף את הצבאות האלה לערמות מסודרות ומהודקות.

יום שנה אחד, בתחילת שנות העשרה שלה, עצרה אותה סבתא ברנדט לפני שיצאה לשדה. ראייתה הלכה והדרדרה, וידיה כבר לא מה שהיו פעם, והיא קיוותה שאגנס תוכל לעזור לה בעבודה בתוך הבית, בעידור הגינה, קטיפת עשבים, ואז תהליך העיבוד והשימור בחדר האחורי. זה לא נשמע מסעיר כמו מלחמות קש, אבל לפחות מדובר בפחות עבודה פיזית בשמש, אז אגנס הצעירה הסכימה בשמחה.

היה דווקא מעניין ללמוד על כל הצמחים שגדלים בגינה האחורית של סבא וסבתא, ואגנס הבינה פתאום מאיפה הגיעו כל המשחות והתרקוחות שתמיד היו להם בבית. הכל מגיע מהאדמה! מה שהכירה כמן פיכס דביק כתום הוא הגבעול של עורק השור, והאבקה שאבא שלה מערבב לתוך כוס תה כשהוא צריך להרגע מיום קשה במיוחד כנראה מגיעה מזרעונים של פרח אדום יפה. אבל איך? כל זמן שהיו בגינה אגנס לא הרפתה בשאלות, ומאוחר אחר הצהריים לקחה אותה סוף סוף סבתא ברנדט לתוך הבית, הן שטפו ידיים היטב, שמו סינרים (אגנס קיבלה סינר חדש משלה!), ונכנסו לחדר האחורי.

כל מלחמות הקש, על קרבותיהן האפיים, המפלצות הדמיוניות שהביסו והמילים האחרונות שהמציאו לגיבורים אמיצים, היו כאין וכאפס לעומת תחושת ההרפתקה והתגלית שהחדיר בה החדר הקטן והחשוך הזה, כשאור שמש הצהריים המאוחרים חדרה דרך החרכים בקירות והברישה על כל מדפיו, צנצנותיו, קנוקנות העלים שהיו תלויות ליבוש בכל פינה, ארונות עתיקים עמוסים במי יודע מה ומגירות על גבי מגירות שודאי הסתירו ידע וסודות שאין לתאר. אגנס עזבה את ידה של סבתה, פסעה פנימה, ונשמה עמוק.

The post האויב שבינינו – יותר כתות משאפשר להכות appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה השבועית נכתבה הפעם בידי אביתר:

השאלה השבועית מובאת אליכם בחסות סיגמאר. "סיגמאר! כשאולריק לא גבר מספיק".

הרי ידוע שכולם באימפריה מאמינים וסוגדים לסיגמאר, בין אם הם מצהירים על זה בפומבי או לא. אם אתם מחוץ לארון ומצהירים על אמונתכם בסיגמאר בפומבי – ספרו על רגע, או תקופה, שבה הרגשתם שהאמונה שלכם רעועה. מה גרם לכם להרגיש ככה? איך זה השפיע אליכם? איך חזרתם להאמין אמונה שלמה וחסרת מעצורים בסיגמאר?
אם אתם עדיין לא מוכנים להודות שאתם, עברכם ועתידכם, וכל רכושכם שייכים לסיגמאר ולהגנת האימפריה – ספרו על אירוע או תקופה שגרמו לכם לחשוב על להקדיש את עצמכם לאלים (סיגמאר או אחד מהטיפשים האחרים), והאם בסוף הרגשתם קרובים יותר לדת, או למעשה רחוקים יותר (ולכן טועים).

בריוש

אצל בריוש ההרגשה הזאת הציפה אותו ברגע הכי גרוע שיכול להיות. פנים אל פנים מול אורק מכוער, לאחר הרבה ימי לחימה ארוכים. הנשק שלו שמוט על הרצפה, הוא נאבק באורק שלא הראה שום סימן של עייפות.

בריוש לא מרבה לדבר על זה, ובהחלט לא גאה בעצמו כשהוא נזכר בזה, אבל הוא רצה לוותר. שוכב על העפר כשמעליו מפלצת ירוקה נוהמת ומוכנה לקרוע לו את הגוף לגזרים ולצידו חיילים רבים וטובים שכובים מתים.

"זה יהיה כל כך קל לוותר. אם אני רק ארפה את השריר הזה, היד שלו תמעך לי את הגולגולת. ואני אוכל לנוח. אני אוכל להצטרף למשפחה שלי. נתתי את כולי לסיגמאר, וככה זה נגמר??"
בריוש וויתר. אבל לסיגמאר היו תוכניות אחרות.
בריוש הפנה את הראש באינסטינקט וידו של האורק פספסה את הפרצוף שלו בסנטימטרים בודדים, ובמקום להרוג אותו האורק נשאר עם אוזן אחת ביד. ובמה שאין לו הסבר אחר פרט להשגחה אלוהית – ראה בריוש את אחד מחבריו לכנסיה נופל מת לצידו, כשתליון המתכת של כוכב השביט של סיגמאר שהיה קשור לצווארו נפל לידו של בריוש.

בריוש זעק זעקת קרב, מהולה בכאב, ותקע את התליון בעין של האורק. ואז בעין השניה. ואז בגרון. לא צריך להכביר במלים, אבל מספיק להגיד שכדקה מאוחר יותר והשקעה נכבדת של כח, בריוש קם וצלע בחזרה לאוהלים בקו ההגנה של האימפריה, כאשר הוא צולע ומדמם, מחזיק סמל סיגמאר גאול מדם ביד אחת, וראש אורק חסר עיניים מדמם ביד השניה.

והוא מעולם לא הטיל ספק בסיגמאר מאז.

מריאן

היה זה בערב שאחרי המבחנים האחרונים לסמסטר של הקורס של פרופסור ריקמן, הידוע במבחני שבע-שעות-על-ההיסטוריה-של-מסדר-הזהב שלו. מאריון, ריק, מורטי, ותומאס התיישבו בפונדק Kummerspeck-בגרמנית: בייקון הצער, העצב, והיגון-שבקמפוס והתחילו לשתות. והמשיכו לשתות. ואז שתו עוד קצת. משולהבים מתשישות, אופוריית סוף סמסטר, וארבע כוסות יין לכל אחד, בערך בחצות לריק היה רעיון גאוני: בואו ניקפוץ למקדש של סיגמאר ונשנה את צורתו של הפסל הגדול של סיגמאר שלצד המזבח לצורת יד ענקית שנותנת לעולם אצבע משולשת! זה יהיה hilarious! 'אתה גאון! איזה רעיון מבריק!' צהלו כולם יחדיו, ורק מורטי הביע חשש קל שאולי זה לא רעיון טוב. מאריון, היא מתביישת היום להודות, פרצה בצהלות נלהבות ממש כמו כולם כששמעה את ההצעה.

הם התגנבו מועדים ומגהקים לעבר המקדש של סיגמאר. הרוחות הקרות באלטדורף בשעות הקטנות של הלילה אוששו קצת את מאריון, ומעט יותר מפוקחת היא החלה לחשוב שאולי זה לא הרעיון המבריק ביותר ששמעה אי פעם. אבל הם כבר הגיעו לפתח הבניין וכבר היה מאוחר מדי להתחרט. עוזר השמש של המקדש עמד בפתח לוודא שכוחות הכאוס לא צובאים על המקום בלילה, אבל ארבעה cantrips מארבעה קוסמים בלבלו אותו דיו כדי שיוכלו להסתנן פנימה ולהגיע ממש עד המזבח. נחירותיהם הרמות והמסוקסות של ה-zealots וה-priests נשמעו מחדר השינה/המחסן שלמטה, אך איש לא היה בחדר הראשי.

'איזו יופי! הו זה יהיה מעשה היתולי שאין כמותו! ידברו עלינו כל השנה!' פרץ ריק בלחישה נלהבת, ומיד קרב אל הפסל חמור הסבר של סיגמאר והחל להרקיד את ידיו להטלת הלחש. תומאס הצטרף אליו, אבל מאריון ומורטי עמדו בצד ורק הביטו במתרחש באי-נוחות מתגבר. אולי עדיף בכל לוותר על העניין הזה, לחזור למעונות וללכת לישון?

בשיאו של הלחש, ממש כשהפסל היה אמור להתחיל להשתנות, ברק פרץ מידיו הנשואות למעלה של סיגמאר, בדיוק היכן שהפסל אחז בפטיש הענק, ופגע ישירות בריק, שהספיק לזעוק לפני שהותח בחבטה אל רצפת המקדש. ה-Zealots התעוררו בשאגה: 'כוחות התוהו עולים עלינו! נמגר אותכם אחד וכולם, כופרים! התפללו וחזרו בכם ברגעים האחרונים שלכם על פני האדמה!'

מבלי שהספיקו לוודא שהוא בסדר, מאריון, ריק, ותומאס הרימו שלושתם את מורטי ונמלטו משם כל עוד נפשם בם. אבל רגע לפני שהסתובבה לרוץ, היה נדמה למאריון שהפסל של סיגמאר מביט ממש בה, ושעיניו רושפות בתוכחה.

מורטי התאושש, אבל השיער על גופו, על ראשו, ועל פניו לעולם לא ייצמח שוב, ועד היום מאריון לא הצליחה להתרגל לעיניים חסרות הגבות והריסים שלו.

זה לא שמאז היא *מאמינה בסיגמאר* בדיוק, כי אמונה מכילה בתוכה את הרמז לכך שהיחס שלה אליו הוא יחס דתי. זה לא בדיוק איך שהיא הייתה מגדירה זאת. אבל היא מכבדת אותו, וגם קצת פוחדת ממנו. לעולם לא תעשה שטויות כאלה שוב, ולפעמים עולה בה החשש שאולי בכל זאת קיים בעולם דבר מה חזק יותר מרוחות הקסם, ושאולי הדבר הזה מנוגד באופן מהותי לכוח שאליו התמסרה כל חייה. כאשר עולים בה מחשבות כאלה, היא ממהרת להטיל איזה cantrip נחמד על איזה עכבר חולף כדי לנער אותם מראשה ולהמשיך בסדר היום.

המנחה

כשאיבד פיטר גוספודין את רגלו, היה זה בקרב של מעבר הנצים, כנגד עדר אנשי החיה של קרזראק חד-העין, יריבו המושבע של האלקטור בוריס טודברינגר. כאחד ממשלחת המלווים מטעם כנסיית סיגמאר, הוא נלחם בכל העוז שאפשר היה לצפות ממנו, על אף – או במיוחד – בגלל שנלחם תחת דגל אולריקי, בארצם של המידלדנים הנאמנים לאב החורף, ובשמו של מנהיגם.
רגלו של פיטר נקטעה לא בזמן הקרב, אלא בזמן שהצבא ניסה להימלט ממפולות הבוץ שהמיטו עליהם השאמאנים השטניים של אנשי החיה, עוד אחת מהמלכודות הארורות של קרזראק, הטקטיקן המבריק. פיטר חזר למידנהיים ללא רגל, אבל אחרי מספר שבועות של החלמה ומנוחה בהוספיס שילאני, ושיחות עם מנהיגים רוחניים, הוא יצא מחוזק באמונתו. האחות השילאנית איתה שוחח – ורקם קשרים מסוימים – במהלך השבועות האלו, עזרה לו להתמצא בכתבים ולהתחזק במחשבה שהקרבה למען שלמותה של האימפריה היא הקרבה שסיגמאר לא רק מצפה ממך, אלא אפילו מעריץ. הרי הוא עצמו העניק את כל חייו, ואת גופו ממש, למען הגנה נצחית על האימפריה האנושית האדירה. תפקידו של פיטר במילוי חובותיו לסיגמאר אומנם השתנה, ולא יהיה עוד בשדה הקרב, אבל המחויבות והנכונות עדיין שם.
מעודד, חזר פיטר אל חובותיו החדשות. את שלי עשיתי, את שהקרבתי – הקרבתי. למען האימפריה, שלום הקיסר, וכבודה של מידלנד.
רק אז שמע כוהן הקרבות על המכה הנוראה שחטפה מידלנד, ישר בכבוד. בקרב מעבר הנצים איבד האלקטור בוריס את שתי עיניו – קרזראק עצמו הוציא אותן עם קרניו החדות, ויש שאומרים שהמארב כולו תוכנן רק כדי שיוכל שר החיה לאגף ולתפוס את יריבו, כדי להחזיר לו, ובכן, עין תחת עין.
כסיגמרתי אדוק, האמין פיטר שהאלקטורים, כמנהיגי ארצות האימפריה, הם נבחרים אלוהיים, בעלי עוצמות רוחניות מופלאות, אצבעותיו של הקיסר, שהוא-הוא שליחו הישיר של סיגמאר באימפריה. פגיעה שכזו באלקטור היא כאב גדול, ובמיוחד כשהיה זה בקרב שבו פיטר עצמו השתתף. על שום מה איבד את רגלו? סתם כך, ללא הועיל? בעצם, חמור מכך – כחלק מתוכנית שטנית של אויבי האימפריה, רק כדי שיוכלו לעלוב בה?
משרתי סיגמאר האחרים אמרו לו שהוא מסתכל על זה הפוך – המטרה היא להתאמץ כמה שאפשר, אפילו ובגלל שהתוצאה לעולם אינה ידועה. (וכופר כל מי שטוען לדעת את התוצאה!). אי אפשר לשפוט את העבר בראי התוצאה. האמונה הסיגמרתית לא נוהגת לעסוק ביעוד – סיגמאר לא רוקם לך גורל עתידי מעורפל, שאותו עליך להשלים. אינך נמצא בעולם הזה כדי לשרת תפקיד מסוים בתוכנית מורכבת – אתה נמצא בו כדי לשרת, נקודה, את האימפריה האנושית. אבל פיטר רצה למצוא סיבה. הוא רצה לדעת שהקריב בצדק. אחרת… הוא הקריב סתם.
לפני שלוש שנים, בערב סתווי גשום, מצא עצמו פיטר עומד בפני המבחן הגדול ביותר בפני אמונתו, בחדרו שלו. הוא העביר את כל הלילה בתפילה בפני ספר החוקים הקדוש, מבקש מסיגמאר לא הכוונה, לא התגלות, אלא את הכוח הנפשי הנדרש כדי להתגבר על הפיתוי. הפיתוי ללכת ולחפש דרכים נסתרות, אסורות, לחשוף את יעודו, לגלות את הגורל, אולי אפילו להשפיע עליו. תשובות שנמצאות בידי אדון הגורלות, שר השינוי, שליט הקסם שראשו כשל ציפור. כפירה! כפירה! כפירה! אבל הפיתוי היה כה רב. שוב ושוב חזרו ידיו לאחוז ברגלו שלא היתה שם, אל הרגע שבו איבד את יכולתו לשרת, איבד את מקומו בעולם, אך ידיו לא מצאו דבר, שכן דבר מזה באמת לא נותר.
אולי היו אלו הדברים של הכוהנת השילאנית שעלו בו שוב במהלך התפילות, כשקרא שוב את הפסוקים, או אולי סיגמאר עצמו היה רחום מספיק כדי לתת למשרתו הפיסח את העזרה לה היה זקוק, אך כשהניץ הבוקר מעל האולירקסברג, יצא פיטר גוספודין מחדרו, מדדה על גבי קביים, אך רוחו שלמה, וליבו לא התפתה לסטות מדרך הישר. שאריות דפים חרוכים על הרצפה היו כל מה שנותר מספר התפילה הישן שלו. כל פעם שהביט בו, נזכר בעבר – ועליו להתמקד כעת בעתיד.

…אך למרות עצתה של השילאנית, ושל הממונים עליו במקדש, פיטר עדיין שומר על כלי נשקו בחדרו, בפינה נסתרת. הוא עדיין דואג למרק את המגן אחת לשבוע, בזמנו הפרטי. כי אולי יום אחד יזדקק להם שוב. כי אומנם יכול וצריך היה למצוא לעצמו תפקיד חדש, אבל אולי יוכל גם לשרת שוב כפי ששרת בעבר. לשרת כמו שצריך. כשביקרה אותו האחות השילאנית לאחרונה בחדרו וראתה את התיבה בה הוא שומר את השריון, היא התעצבה מאוד; מאז השניים עדיין לא נפגשו שוב. פיטר לא יודע למה, אבל לאחרונה קנה מגפי צעידה חדשות, רק ליתר ביטחון.

אגנס

השנים-עשר בוורגהיים
זה כבר השבוע השלישי למגפה הארורה הזו, ונראה שאף אברהיימי – מעכברושי הנמל לבני האצולה – לא בטוח מפניה. אני בטוחה שהחום העז לא עוזר, שלא לדבר על איך שצחנת גללי הפרות דבקה בו והופכת כל נשימה למעיקה. שמעתי מרפאים ועשבאים אחרים קוראים לה "רפשת הקיץ". אני מניחה שזה שם הולם, אם כי הייתי מנסה להכניס לשם איזה תיאור צבע או טקסטורה; לא נראה שחסר משניהם.

החמישה עשר בוורגהיים
לודוויג מתעקש לעזור לכל מי שנכנס לחנותנו. ניסיתי להסביר לו שהעזרה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לתת היא את מרקחת שבעת השורשים שאני מכינה ללא הרף מאז שהתחיל כל העניין המקולל הזה, אבל הוא לא מסוגל לשלח מישהו סובל לדרכו בלי מטלית לחה על המצח, מילות עידוד או לחיצת יד. לב זהב מזורגג כזה.

העשרים וחמישה בוורגהיים
ראיתי את זה מגיע ממרחק חמישים מייל. לודוויג התחיל להראות תסמינים של השלב הראשון של רפשת קיץ צהובה. נשבעת שאם הוא ממשיך לנסות לעזור לאחרים שמגיעים לכאן אני קושרת אותו למיטה ומשקה אותו מים דרך צינור.

העשרים ושבעה בוורגהיים
לודוויג עדיין חולה. שלושה ימים: זה השלב שהמחלה שוככת – או עוברת את הגבול המסוכן. פחות אנשים פוקדים את החנות בימים האחרונים, אז הרשיתי לעצמי להשאיר אותו לבד לשעה והלכתי למקדש של סיגמאר. אולי הגיע הזמן לבקש עזרה.

עשרים ותשעה בוורגהיים
נראה שאברהיים מתחילה להחלים. אנשים כבר לא מתדפקים על דלת החנות – או שקיבלו את העזרה שהיו זקוקים לה או שכבר מאוחר מדי בשבילם. אני מבלה את היום בין מיטתו של לודוויג לבין המקדש, מעלה בזכרוני תפילות שלא עלו על שפתיי מאז שהייתי ילדה, מנהלת משא ומתן חד צדדי. רק שיחלים, ונתרום מעשר מהכנסותינו למקדש; רק שירד חומו, ואבוא לכאן כל בוקר להלל את גבורתו של סיגמאר. שלוש פעמים ביום. אתן שירותיי כמרפאת לאנשי הדת. רק שיהיה בסדר.

השלושים ואחד בוורגהיים
מה עוד אני יכולה להבטיח? מה עוד יש לי לתת? מצבו רק הולך ומדרדר. כבר ימים שהוא בקושי יודע שאני שם, בקושי זוכר את שמו. צבע פניו…סיוטיי יהיו לעד צבועים בצבע הזה. הסיגמארטים במקדש כבר עייפים מלראות אותי, מלשמוע את תחינותיי החוזרות ונשנות לאל שלהם, שלא עונה. שלא מסתכל אפילו לכיוון שלנו. לעזאזל עם זה. סיגמאר, הלוחם הגדול, מפנה מבטו אל שדה הקרב ואת אחורי ראשו אל אנשי האימפריה שלו.

השלושים ושניים בוורגהיים
האישה שמכרה לי את הפקעת הזו אמרה שבעלה וילדיה שרדו את הרפשת בזכותה. שהיא הגיעה ממוט, משדות זוטונים שפיתחו סודות רפואה שאין כמותם, שהאלקטור בעצמו מגדל גינה קטנה שלהן בארמונו. היא הסבירה איך להסיר את הקליפה הקשיחה כדי להגיע לבשר, איך להמס אותו בדרך הנכונה בשביל להפיק את המיטב, איך להשקות את החולה. הקשבתי לרוב. נו, זו לא הפעם הראשונה שאני מתעסקת עם פקעות במרקחות שלי. הגיע הזמן לחזור למתנות שנותנת לנו האדמה, במקום להרים מבט מטופש לשמיים.

השלושים ושלושה בוורגהיים
שבחים! שבחים ותהילה! זו היתה שנת הלילה השלווה הראשונה של לודוויג בשבוע האחרון. הצבע מתחיל לחזור לפניו, נשימתו נעשית סדירה ושקטה יותר. מי סומך על האלים כשהאדם כבר למד מהם כל שהיה לדעת, והמשיך לחקור את העולם בכוחות עצמו?

האחד בנכגהיים
אתמול בבוקר לודוויג נראה כמו עצמו. הוא חייך אליי. הוא יצא ממיטתו והתלבש. הוא נישק אותי על המצח ואמר שידע שאמצא דרך לגרום לו להרגיש יותר טוב. שאני תמיד עושה את זה.

כשהבאתי לו מרק בצהריים הוא היה במיטה, ללא רוח חיים.

הבוקר עם שחר קברתי את גופו, ואת שאריות הפקעת הזוטונית.

לעזאזל, אם רק סיגמאר היה בא לעזרו. אם הוא היה מראה סימן, נותן לי איזשהו רמז שהתפילות נשמעות, נענות. אבל כלום! האם הייתי אמורה לעמוד מנגד בחוסר אונים ולהמשיך להתחנן בפני איזה לוחם עבר מהולל? מה לו ולאנשים שכמונו? הייתי חייבת לעשות משהו, לנסות! סיגמאר לא עשה כלום! הוא לא עשה כלום!

אוי אלוהים.

האם אני הרגתי אותו?

The post האויב שבינינו – מחלות, מטלות, וציידת מכשפות appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה השבועית מהפעם שעברה, והפעם בחסות דסי:

סיימנו את הסשן האחרון ב-31 ב-Sommerzeit, שלושה ימים בלבד לפני ה-Sonstill, ה-Summer Solstice המפורסם, שנחגג בדרכים שונות, מגוונות, ומלאות חדווה ברחבי האיפריה ואף מחוצה לה, ובהתאם לבית ול-tier. אילו זיכרונות, מנהגים, אנקדות, חוויות, אסוציאציות, ו/או סיפורים עולים בראשם של אגנס, בריוש, ומאריון בקשר לחג הזה?

מאריון

מאריון העבירה את רוב חגי ה-Sonstill בחייה ב-Great Forge, הבניין של ה-Gold Order ב-Colleges of Magic. חלק ניכר מהיום הוקדש כמובן לטקסים רשמיים, ארוחות מפוארות אך נוקשות, והרצאות משמימות על משמעות חילופי העונות לגאות והשפל של רוחות הקסם. אבל החגיגיות החלו באמת כאשר הפעמון הגדול צלצל שניים עשר צלצולים מהדהדים באישון הלילה. או אז כולם ידעו:
The Match of Magium Magistarium נפתח. התחרות הגדולה ביותר בין הקולג'ים במהלך השנה כולה, לא רשמית, לא חוקית, ולא מאושרת כמובן, אך מרהיבה, מרגשת, עוצרת נשימה, ולעיתים קרובות גם אלימה ואכזרית.

המטרה אחת ויחידה: ליצור קסם מרהיב כל כך שייגבר על כל שבעת הקולג'ים האחרים, ועדיף שגם ישעשע וישאיר רושם לשנים הבאות.

השופטים: כל העובדים הזוטרים של הקולג'ים שאינם קוסמים (המנקים, המשרתים, ה-Rat Catchers, ועוזרי הטבח).

המשתתפים: תלמידי הקולג' שעוד לא הגיעו למעמד של Full Wizard ועוד בידם הזמן להתעסק בהבלים כאלו. והו, אלו היו הבלים to be remembered.

בשנה ההיא Anya המנומשת מה-Amber Order הפכה את הכלב של אחראי המעונות לדוב לבן, שעשה שמות במטבח ובטבח כאחד. הייתה גם הפעם ההיא שקבוצה של טמבלים מה-Grey Order עיצבו מחדש את הצל של Mrs Prune לדמות ליידי דקה ויפה, לא דומה בכלל למבנה הגוף העגול והמתפרץ של המרצה. או כש-Milosh, הבחור-עם-הבעיות מה-Amethyst Order, הקים לתחייה את כל משפחת Waldorfer הקבורה ב-Old Altdorf Cemetery. גופתו הרקובה-למחצה של Ludenvig Waldorfer מיהרה להתתדפק על דלת גובה המיסים כדי לדרוש את המעשר המגיע לו, באיחור של שבע מאות שנה, וזה היה מביך למדי.

אבל ה-Sonstill המוצלח ביותר עבור מאריון היה לפני חמש שנים, השנה בה היא וחבריה הצליחו להפיח חיים בבוקי, גולם הברזל-פלדה-עופרת-כסף-וטיפה-פלאדיום שבנו בעמל ובבהילות חמש שעות ברצף. היא בוחרת להאמין שהוא עדיין מסתובב בשממות סביב אלטדורף, ואולי יזהה אותה בפעם הבאה שיפגשו, ויקבל את פניה בחיבוק גולמי.

אגנס

השעה היתה כבר לקראת חצות, אבל השמיים עדיין היו מוארים – שילוב של השקיעה המאוחרת של אמצע הקיץ, והלפידים והזיקוקים שהבטיחו שחגיגות סונסטיל עדיין בעיצומן.

אגנס ישבה בבית המרקוח שלה ונהנתה מהשקט. מוקדם יותר הערב היא הסתובבה בין דוכני האוכל, קנתה כמה חומרים מהסוחרים שמגיעים לעיר במיוחד לפסטיבל וצפתה במופיעים ובקדושים מנסים להתעלות זה מעל זה בתנועות מצחיקות ושירה רמה, ועכשיו היא ניצלה את הלילה השקט לחדש את מלאי נרתיקי הבד. היא גרה רחוק יחסית מהפלאזנפלאץ, אז רק קצוות החגיגה הגיעו אליה בדמות שברי שירה, געיות צחוק שיכורות, ואחת לכמה זמן —

"בללעעערררח!! הוי, בשם סיגמא–העע–בלללעעעעח!"

אגנס הוציאה קופסה ממאחורי הדלפק. היא עשתה את התפר האחרון בנרתיק שבדיוק עבדה עליו והניחה אותו בערימת המוכנים כשדלת חנותה נפתחה באלימות, וגבר צעיר דידה פנימה, ידו על פיו ופניו בגוון מפתיע של ירוק. היא נתנה לו כמה שניות להסביר את עצמו, אבל נראה שכל נסיון לדבר היה כרוך בסיכון להקיא את מעיו על הרצפה.

"ניסית לשלות תפוחים מהמים בחבית בדוכן של עמוס הזקן?"

הצעיר הנהן. פניו התעוותו קלות והוא הידק את ידו על פיו.

אגנס פתחה את הקופסה והוציאה שקיק עם אבקה כתומה, מבין כמה עשרות שקיקים דומים. הבחור פשפש בכיסיו, שלף שני מטבעות כסף והטיח אותם על הדלפק. הוא עמד לקחת את השקיק כשאגנס כיסתה אותו בידה בזריזות מפתיעה.

"שלושה מטבעות," היא אמרה.

הצעיר הביט בה בהפתעה מרוגזת ועמד להתרעם, אלא שרק המחשבה על לפתוח את הפה גרמה לקיבתו לרטון בקול מבחיל.

אגנס משכה בכתפיה. "מחיר סונסטיל."

בעיניים רושפות אבל בלית ברירה הניח הצעיר מטבע נוסף, חטף את השקיק ויצא.

אגנס גרפה את המטבעות לתוך קופה כבדה למדי, החזירה את הקופסה למאחורי הדלפק ולקחה חתיכת בד מחוררת נוספת. עוד ליל סונסטיל.

בריוש

בריוש מת על הסונסטיל. הקיץ בעיצומו, ריחות הרחובות באוורהאיים טובים כמו שרק ריחות של גללי פרות בשילוב עם זיעתם של עשרות בראס-טירז בחום כבד יכולים להיות.

אבל מעבר לריחות ומעבר לשוק מלא האנשים השיכורים הניתנים להשפעה בקלות, הסאמר סולסטיס הוא היום שבו בריוש וחבריו מוציאים את ה-MehrKopf לרחובות [מבוסס על מנהג וולשי].
המרקופף הוא יותר מבובה, יותר ממסורת – הוא אומנות.
כל אחד מחברי הקבוצה שומר במרתף הכנסיה חלק מגופת אויב שהוא ניצח. בשבוע שלקראת הסונסטיל כולם מוציאים את חלקי הגופות, חלקן עדיין עם עור ובשר, חלקן כבר עצמות בלבד, ומתחילים במלאכת ההרכבה.
כמובן שנדרשים קודם יום-יומיים של נקיון הבשר הרקוב מהחלקים הטריים יותר, כי מסתבר שמשמר העיר פחות מעריך את זה. כמו כן – נרגל.
לאחר מכן בודקים איזה חלק יכול להתאים לאיזה חלקים אחרים, ומחברים אותם ליצור את – וזו מחמאה שהם קיבלו מהרבה עוברים ושבים בשנים הקודמות – "התועבה הכי גרוטסקית שנראתה באוורהיים שסיגמאר יעזור לנו".

ואז, בסונסטיל עצמו, החבורה קמה לפי עלות השחר ומתחיל להצעיד את היצור בעל ה:
גוף של של באסיליסק
זנב של סקייבן
עצמות רגליים של אורק
עצמות רגליים קדמיות / כנפיים של קוקאטריס
גולגולת של דמי-גריף

שני אנשים הולכים מתחת לגוף, שני אנשים מחזיקים את שתי הכנפיים, מישהו אחד מחזיק את הראש, וכל השאר צועדים ליד תוך כדי צלצול פעמונים, והמחשה לעוברים ושבים למה הם יכולים לצפות אם הם לא יתקנו את דרכיהם מלאות החטא ויתמסרו לסיגמאר.
כמו כן שיראו איזה כיף יכול להיות לקחת חלק מהכנסיה של סיגמאר – זה לא הכל הלקאה עצמית, יש גם שעשועים!

The post האויב שבינינו: זומרזייסט, היום הארוך ביותר בשנה appeared first on על כתפי גמדים.

The post מורדי הגיהינום: פונדק שקט, פונדק רועש appeared first on על כתפי גמדים.

The post מורדי הגיהינום: גמד מלוח appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה החודשית: אחרי הפסקה של חודש, השאלה היתה ארוכה מהרגיל.

חלקו האחרון של המסע הממושך ארך קרוב לשבוע וחצי. סה"כ, אתם בדרכים כבר כארבעה שבועות – לא יאמן שיש אנשים שמעבירים כך את רוב ימיהם! גודלה של האימפריה מדהים תמיד, ומגוון האנשים שבתוכה מסקרן ומוזר.
חלק מהאנשים האלו יותר מוזרים ממסקרנים, כמו למשל ההוכלנדים. הדרך הגמדית העתיקה חוצה את הפרובינציה הוכלנד (הקטנה ביותר באימפריה, אבל בין ההרריות שבהן), ולא יוצא לכם להתרועע יותר מדי עם המקומיים, אבל הם בהחלט השאירו עליכם רושם. באופן כללי, מדי ערב עצרתם בפונדקי דרכים, אכלתם ארוחת ערב, השתכנתם, התקלחתם (ובכן, חלקכם), שוחחתם עם עצמכם או עם אחרים והמשכתם לעבוד על הפרויקטים הממושכים שלכם עבור המסע.

בריוש, באחד הערבים בפונדק, או באחת מהפסקות הצהריים בכפר או פינת חמד כלשהי, מצאת את עצמך נאלץ להפריד בין הוכלנדים לבין זרים כלשהם (מפרובינציה אחרת? מארץ אחרת?), שכמעט והתנפלו זה על זה עם כלי נשק. רוחות המלחמה מעוררות התרגשות רבה, ואומנם בטח לא תסכים איתי, אבל לפעמים קורה שהלהבה שורפת את המחזיק בה. מה קרה שם, ואיך הסתיים האירוע?

מריאן, אומנם הקריאה ב-"לקחים עקרוניים בפיזול מתכות מוליכות" של הרב-מג הורשוויץ' תוך כדי הנסיעה גורמת לך כאבי ראש, אבל חי ורונה, אם תקראי רק בעצירות פשוט לא תספיקי לכסות את כל החומר הרלוונטי בחודש הקרוב. אחד הרכיבים החסרים לך בשביל לשדרג את המטה הקסום שלך הוא אבקת כסף גרוסה היטב, במיזוג בין 0.3 ל-0.5 עפרה לגרם – היחס הסטנדרטי עבור הטמעה אלכימאית, כמובן (כמובן!). אפשר לזקק אבקת כסף מתוך משחת המירוק הנפוצה בקרב הוכלנדים אצילים – הם משתמשים בה כדי לשמור על הרובים הארוכים שלהם מתוחזקים היטב. הבעיה היא, שההוכלנדי הממוצע, אפילו זה שאינו עשיר במיוחד, מאוד אוהב את הרובה הארוך שלו. איך הצלחת להשיג אבקת כסף, ומה היית צריכה לשלם על כך?

אגנס, במהלך אחד הבקרים עצרתם לחצות נהר לצד טחנת מים, הגלגל הענק שלה מסתובב בעצלתיים בעוד מי הנהר הצוננים זוחלים מה-Middle Mountains דרומה, באיטיות האופיניות לעונת הקיץ. על גבי טחנת המים היו תלויים קישוטים מוזרים, וגם בהמשך היום הבחנת בקישוטים שכאלו, תלויים במקומות לא סבירים. מנהג מקומי לא ברור? מצאת לנכון לתאר אותו בספרך – תני חלק מהפסקה הזו. (וזכרי שכולם יודעים שהוכלנדים הם ציידים ורובאים מהוללים, שבסה"כ נוהגים לקבל את הזר לחיקם [ואולי זו הסיבה שאין דת אחת ויחידה שאופינית לארץ הזו כולה], אם כי רבים רואים בהם נאיבים חסרי מיקוד).

בריוש

באחת מהפסקות הצהריים, כשישבנו לאכול באיזה פונדק קטן, בריוש ראה פלוגת חיילים הוכלנדים קטנה יוצאת מהפונדק, כשבראשם כהן.
לאחר כמה דקות כבר נשמעו קולות תפילה מחוץ לחלונות הפונדק, מה שגרם לפונדקאית לגלגל לעיניים ולסמן לטרובדור המקומי להגביר את הווליום. "אנשים באים לפה בשביל לנוח מהדרך, לא לפתח מצפון," חשבה לעצמה.
בריוש חייך לעצמו, שכן חיילים מתפללים יכולים להוביל רק לטוב! אך לאט לאט קולות התפילה והשמחה התחלפו בצעקות וקללות, ושאר לקוחות הפונדק התחילו לנוע באי נוחות בכסאותיהם.

בריוש קם ויצא החוצה, לראות על מה כל המהומה.
אולי זה כי הוא היה עסוק באוכל שלו, אולי כי הוא שם לב לחיילים יותר מאשר לכהן שלהם – אבל עכשיו, ממבט קרוב, התחוורה לו האמת הנוראית. הוא לא יכל להאמין למראה עיניו.
החיילים התפללו לאולריק. לא לסיגמאר – לאולריק!
מולם עמדו וצעקו שלושה חיילים סטרילנדים, שלפי הסוסים שלהם (והנוכחות שלהם כאן) אפשר היה רק להסיק שהם רוכבים לחזית.
לאחר הרבה חילופי צעקות כמו "סיגמאר שליט האימפריה!" ו"סיגמאר הילדון הזה?? אולריק לימד אותו כל מה שהוא יודע!", בריוש לא הצליח יותר להחזיק את עצמו ופרץ בצרחה.
"תסתכלו על עצמכם! חיילים של האימפריה! אנשים קדושים! צדיקים! בזמן שאתם מבזבזים את זמנכם באיזה פונדק עלוב בצידי הדרך, כוחות התוהו פולשים לאימפריה!" הוא הרים את הפטיש הסיגמארטי להפליא שלו.
"ואתה," בריוש הפנה את הפטיש לעבר הכהן, "אתה יותר מכולם צריך לדעת מה מונח פה על הכף! קארל פרנץ נלחם בחזית, עוצר בכוחות עצמו עשרות, אם לא מאות יצורי תוהו! ואתם מבזבזים פה את הזמן בוויכוחים חסרי משמעות??"
"זה לא חשוב כרגע למי אתם סוגדים," אמר בריוש בעודו מנפנף בפטיש הכנסיה הסיגמארטי שלו, "מה שחשוב כרגע זה שכולנו נהיה מאוחדים מול כוחות התוהו!"

החיילים ההוכלנדים מלמלו בינם לבין עצמם, תוך כדי הגנבת מבטים לכהן, שהחזיר בלא יותר ממשיכת כתפיים. הוא רגיל היה להיות הקדוש המרכזי לאיפה שהוא הולך, ועימותים עם פאנטיים דתיים הם בהחלט לא כוס התה שלו.
הסטירלנדים נראו מרוצים בהתחלה, אבל ככל שהרטוריקה המשיכה הם הרגישו פחות ופחות בנוח. "כן!…. בואו… בואו נלך לחזית!…" הם ניסו להראות משולהבים.
ההוכלנדים הסתכלו על הסטירלנדים, הסטירלנדים על ההוכלנדים, ובמה שיכול להיות מתואר רק כגישור נפלא בין דתות ובין תרבויות – שתי הקבוצות קמו ביחד ועזבו את איזור הפונדק, כשהם משאירים את בריוש צועק את הרטוריקה שלו מאחוריהם.
"ואל תחזרו עד שכל יצור תוהו הובס מאדמת האימפריה!" צעק מאחוריהם בריוש.

אגנס

חצינו את הוכלנד בימים ספורים, ואלמלא היתה סבוכה כולה ביערות, כרכרה שיוצאת עם עלות השחר מצידה האחד יכולה ודאי להגיע לגבולה השני עד רדת הלילה. אך יערותיה, כך מבטיחים לי המקומיים, הם מה שנותן להוכלנד את קסמה האישי. לדעתי אלו דוקא המקומיים עצמם שאחראים לכך, והרי סיפור שמדגים זאת.

בעודנו חוצים נהר לצד טחנת מים, הבחנתי בקישוטים מוזרים התלויים על הטחנה. הנחתי שמדובר בסמלי קודש מאולתרים לטאאל וריה, אבל מקרוב הם נראו יותר כמו דמויות אנושיות, אחת בערך בגודל אמה, והשניה בגודל כף יד, רחבה וגוצה יותר מחברתה. רשמתי את הצורות בחופזה לקול צעקות ההאצה של בריוש, והמשכנו בדרך.

אולי רק אחרי המפגש הראשון בקישוטים הללו דעתי היתה מופנית לכך, או שבאמת הם התחילו להופיע רק אחרי הנהר, אבל נדמה היה שבכל כמה דקות מסע אנחנו נתקלים בשתי דמויות כאלה. לרוב הן מגולפות מקליפת עץ דקה, אך לעתים עשויות מעור, מסותתות מאבן, או אפילו שילוב של כמה חומרים, בהפגנה מרשימה למדי של כישורי עבודת יד. הן תמיד תלויות אחת ליד השניה, והרוח לעתים מלפפת את החוטים כך שהן כמעט נושקות זו לזו.

כשהגענו לכפר אסק (גרסאות גדולות יותר של זוג הדמויות היו תלויות על כמה בתים בכפר, וליד כמה מהמקדשים הקטנים), החלטתי לחקור לפשר העניין.

בשבועות האחרונים יותר ויותר קבוצות מדרום האימפריה חוצות את הוכלנד בדרך לגבול הצפוני: סטירלנדים, מידנלנדים, טלבכלנדים – כולם באים, עם האמונות שלהם, הגאווה הפרובינציאלית, התרבות אליה הם רגילים. כולם באים, ובדרכם נתקלים באנשי הוכלנד…ובגמדי הוכלנד, שחיים ועובדים לצידם. האימפריה כולה אמנם מאוחדת בשעת מלחמה זו, אבל לא מאוחדת כל כך עד שכל תושביה מוצאים מקום בליבם לקבל את זה. מאז הקריאה לחזית צצים יותר ויותר מקרים של אלימות נגד גמדי הוכלנד, הפגנות אכזריות שתושבי הפרובינציה לא רגילים אליהן ומסרבים לקבל. אבל עין תחת עין היא לא דרכם של ההוכלנדים, ובזמנים כאלה על אחת כמה וכמה לא ראוי לאדם לצאת נגד חברו, כשמצפון קמים עלינו כוחות אפלים שבעתיים.

פתרונם של המקומיים – ואני מקווה ששנות חיי לא הקשו אותי מכדי להאמין שהוא יעבוד – הוא פתרון הוכלנדי בעליל. הדמויות התלויות בכל מקום – אחת בפרופורציות אנושיות והשניה גמדיות, זו לצד זו ולעתים חבוקות יחד – אומרות לזר: "הגעת להוכלנד. אתה מוזמן לעבור דרך אדמתנו, לשתות את המים שזורמים במורד הרי המרכז ולצוד ביערות (אם תצליח), אבל בתמורה עליך לקבל שבהוכלנד גמד חי לצד אדם בשוויון וברעות, ויחס רע, אלים או מבזה כנגד גמד, כמוהו כעלבון כנגד כל תושב אימפריה. אם תפר את התנאי הפשוט הזה, אנא זכור שהוכלנדי לומד להשתמש ברובה ציד בגיל חמש בערך, ואנחנו טובים מאוד בלהסתתר בין העצים."

מריון

בוקר אחד בהוכלנד, מאריון התיישבה לכוס תה ג'ינג'ר מרגיע בפונדק Backpfeifengesicht [בגרמנית: אדם שזקוק לסטירה בפנים], כאשר לפתע שמעה קול רועם צוהל, 'אוי! זו את! הו, יופי, בואי לכאן, חברוקונת! בדיוק מישהי כמוך גירד לי למצוא!'. היה זה לא אחר מאשר צייד הטרולים שפגשה אצל הלונימארי מאור באוורהיים, מקועקע כולו, עם זקן ושיער כתומים ממש כמו להבות, גרזן דו-ידני עצום על גבו, ואוחז בידו הימנית קנקן בירה שוצף, שחלקים מהקצף שלה כבר נוטפים משערות שפמו וקצוות זקנו.

'הוי הוי גברת, קיוויתי שאתקל במישהו כמוך כאן. את טובה במאמבו-ג'אמבו הזה, הו, איך שלא תקראי לזה, קסמומים או משהו, לא? בואי, בואי, יש לי משהו להראות לך.'

בקושי מחניקה אנקה, מאריון התקרבה אליו באי-רצון. הגמד הזדקף, הניח את הקנקן, וקרא בקול רועם שאין סיכוי שאף אחד בפונדק יכול היה לפספס, 'תראי מה עשו לי כאן!' ובתנועה אחת הפשיל את מכנסיו ותחתוניו לעיני כולם, ובמיוחד לעיני מאריון שעמדה ממש מולו.

אנקות הפתעה וגועל נשמעו מכל היושבים, והמלצרית קראה בשאט נפש, 'הכנס אותו חזרה למכנסיים, ברברי שכמותך!' [יצויין שלא קראה 'גמד ברברי שכמותך', כי כפי שאגנס כתבה ביומנה, ההוכלנדים ליברליים וסובלניים באופן נוגע ללב ממש].

בלי להכנס לפרטי אנטומיה שאף אחד לא רוצה לשמוע אותם, אומר רק את מה שהגמד רצה שאגנס תבין, אבל העדיף את גישת ה-Show not tell – אזור חלציו היה אפרפר באופן חולני עם ציוויון מובהק של קסם שחור.

'אההההה. הבנתי', ענתה מאריון בחופזה, 'בוא, לבש חזרה את מכנסיך ואנסה לעזור לך.'

'את חברוקונת! ידעתי שתהיה חברמנית! בואי, אקח אותך גם לת'ומאס.'

ת'ומאס, כך מסתבר, היה בריגדיר הוכלנדי בן-אנוש בהיר שיער שסבל גם הוא מאותו קסם שחור, רק שאצלו המקום הנגוע היה הרגליים, כך שהמסכן נאלץ להעביר את היום במיטה בחדרם של השניים בפונדק.

הגמד, שבאופן מוזר עדיין לא סיפר למאריון את שמו, הבהיר שהם נתקלו אתמול בלילה בחבורה של מכשפות ב-Great Forest בעת סיור שמטרתו היה למגר את התוהו – 'יימח שמו' – ירוקי עור – 'טפו' – או כל 'נבלה בן טרפה אחר'. למרבה הצער, נתקלו דווקא במכשפות יער לא סימפטיות, שהשאירו את חותמן בהשפעות הלא נעימות האלו על גופם, לפני שהגמד והבריגדיר חצבו וירו בהן, עם גרזן לצד רובה-ארוך.

מאריון הייתה עוזרת לגמד ולבריגדיר גם ללא המילה 'רובה-ארוך', כי קסם שחור צריך למגר גם ללא תמורה חומרית. היא בילתה כמה שעות בלגלגל spellcraft כדי להתאים לחש נוגד כך שישפיע על הגמד והבריגדיר, וביקשה את עצתה של אגנס, שבאה לעזור ללא היסוס, כי היא חברה טובה של ממש, וכך עד שקיעת השמש רגליי הבריגדיר ואזור חלציו של הגמד חזרו לתקינותם. הבריגדיר אסיר התודה שמח להעניק למאריון את משחת המירוק, והגמד מצידו נתן לאגנס נשיקה על היד ומרקחת ריפוי, בטענה שריפוי 'זה לבני אנוש רפים בכל מקרה, גמדים אמיתיים נושאים את הפצעים שלהם בגאון!' ואכן הראה לאגנס את החור בכתפו מיריית חץ.

The post האויב שבינינו: עירו של הזאב הלבן appeared first on על כתפי גמדים.

The post מורדי הגיהנום: בסמטאות מעוז הזדים appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה השבועית מהפעם שעברה
הפעם כתבה אותה דסי, ולכן, ברוח ספורטיבית כתבתי גם אני תשובה.

בשבוע שחלף בדרכים נתקלנו בשני unfriendly encounters, ועוד אחד עתיד לבוא. אבל חווינו גם שלושה pleasant moments, משהו קטן מאוד שקרה לכל אחד מאיתנו, אולי אפילו רק שתי דקות, אבל גרם לנו לחייך לרגע ואולי קצת הסיח את דעתנו מכל הצרות והדאגות. מה זה היה? מדוע זה עשה לנו טוב?

מריון

בשביל מריון הרגע הזה הגיע כשעצרנו בפונדק Inner Schweinehund (בגרמנית: ׳חזיר-הכלב הפנימי שלך׳; I shit you not). בריוש הלך להתפלל באזור תפילה המוקדש לסיגמאר,ומאריון ואגנס התיישבו בשולחן עם שתי קנקני שיכר. כעבור פחות מדקה שני גברים מגודלים, מסריחים מאלכוהול, swaggered אל השולחן שלהן, ודפקו עליו מספיק בעוז כדי לשפוך חלק מהשיכר.
׳מכשפה! שמענו מה עשית באלטבאום. אנחנו נראה לך מה זה להעליב את הברון שלנו. אתם המכשפים חושבים שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים למי שאתם רוצים, hic, אבל אנחנו נראה לך מאיפה משתין הסוס. סוכנת כאוס ארורה!׳
הם הושיטו ידיים לחרבות שלהם; מריון נאנחה והתכוננה להטיל guard of steel.

לפתע שתי ידיים גדולות, חזקות, קצת מלוכלכות מתחת לציפורניים אבל בפירוש בעלי אחיזה איתנה, לפתו את כתפי הבריונים. היה זה לא אחר מאשר בריוש. ׳אתם לא תקראו לחברה שלי סוכנת כאוס!!! החוצה כופרים, ותחשבו טוב טוב איך אתם מדברים ללוחמים אמיצים בפעם הבאה!׳
ובהינף זרוע אלגנטי, כאילו לא היו יותר משני ילדים קטנים, בריוש העיף את הבריונים head first אל דלת הפונדק, שנפתחה בתנופה כדי להטיל אותם אל הבוץ שנערם בכניסה.
מריון הסמיקה, והיה לה לפתע נעים וחם. זו הייתה הפעם הראשונה שבריוש קרא לה חברה. היא לא אמרה דבר, כי הייתה נבוכה מדי, אבל הביטה בבריוש בהכרת תודה, ונדמה לה שהוא קלט את ההבעה על אף המסיכה.

באותו הלילה יצאה באמתלה כלשהי מהפונדק וקברה את מטבע הכאוס עמוק באדמה שבחורשה נטושה, והטילה לחש כדי להקשיח את האדמה עד כדי שיהיה כמעט בלתי אפשרי לחפור אותו החוצה. מי ייתן וינוח שם בשלווה ולא יצוץ פתאום שוב בתיק שלה.

המנחה

"אויש, אויש, אויש". מלמל וורטר מתחת לשפמו הבלתי-מוקפד, מגרד את זקנו הבלתי-מוקפד, ואז מעביר את ידו כדי לגרד את בית-שחיו הבלתי מוקפד.
ירד קצת גשם, אבל כובע הרכבים הרחב של וורטר הספיק כדי לסוכך על עיניו. ועיניו דרשו סיכוך – למרות שלעולם לא יודה בזה, וורטר כבר לא רואה טוב כמו פעם, ומקבל קוביה סגולה לכל הפעולות מבוססות הראיה, ועכשיו אתם יודעים.
וורטר עלה על ארגז כדי לבחון את החצים התקועים בחלק האחורי של הקרקע, למעלה שם, איפה שתמיד הקרש קצת רעוע. כן, צריך להחליף אותו שוב. הוא קיווה שלאחראי הכרכרות בפונדק הדרכים הזה יש את הדבק הטוב הזה, תוצרת נולן, כי הכרכרה הזו לא מסתדרת עם דבק העצים הטלבקיאני.
"חסות עצים עליך רכב," אמר קול צפצפני מאחוריו. הו, רק מדברים על הפרה, והנה היא גועה. וורטר הסתובב – בזהירות, הארגז קצת רעוע על הבוץ – לעבר האיש המבוגר שהתקרב אליו מצידה השני של החצר, לבוש במה שנראה כמו שריון עור של ממש. אולי הם מצפים התקפה מצד הגובלינים המקומיים. זה לא יפתיע את וורטר, בהתחשב במרדף שהסתיים רק לפני כחצי שעה. "השלוםעליך?"
"כן כן, ברכות עליך," וורטר נאנק, יורד מהארגז.
השניים החליפו כמה הערות רשמיות זה עם זה – הגשר הבא בשיפוצים, כדאי להמתין כאן עוד יום עד שתסתיים העבודה; שבט גובליני היער המקומי נקרא דם ומוגלה, והם נוהגים להתקיף בשעות הצהריים, אז כדאי לעצור במקום מאובטח בשעות האלה; וכן הלאה חדשות שמעניינות בעיקר רכבים ואחראי כרכרות. אף מילה על המתרחש בחזית המלחמה – החץ האדום משתדלים לשמור על תרבות מקצועית. יותר מאוחר ישב וורטר עם חבריו הרכבים לשתות ולהחליף חדשות.
אחראי הכרכרות רשם לעצמו בשעם – כנגד הגשם המטפטף כל העת – את כל השיפוצים שהכרכרה זקוקה להם.
"צריך להחליף?" שאל וורטר.
"לא, אין לנו כרגע מחליפה, ואנימאמין שאפשר לשתפעל את זו." הוא טפח עליה פעמיים. היא לא התמוטטה. יופי!
"יפה, יפה." אמר וורטר, והשניים פנו איש איש לדרכו.
רגע לפני כן, הסתובב וורטר שוב ושאל, "שמע נא, באיזה דבק אתה משתמש כאן? למה כי הכרכרה הזו–"
"רק מורטימר וזקן-ברזל." אמר אחראי הכרכרות, רגל אחת כבר בדלת הכניסה. "יותר יקר לייבא הזה מנולן, אבל הרפש המקומי שלנו לאיכול אפילו קרניים לטאאל להדביק."
"הא!" אמר וורטר, והסתובב בחזרה לכרכרתו החבוטה.
נו, משהו נחמד בכל זאת קרה היום.

אגנס

הם התעוררו באחד מבין אינספור כפרים קטנים ששימשו למחנה לילה במהלך המסע. אזור ביער שהעצים בו דוללו, בין אם באופן טבעי או בידי אדם, וכמה בתים רעועים נבנו מסביב לפונדק – תמיד מסביב לפונדק – כדי שלעוד כמה נשמות אומללות באימפריה יהיה איפה להעביר את ימיהם.

הבוקר היה קריר ולח תחת מעטה העצים. כשאגנס התעוררה היא הייתה לבד בחדר, אבל זה לא היה יוצא דופן: בריוש בוודאי מצליף בעצמו באיזו פינה, ומריון יצאה אולי להתאמן על לחשים רחוק מדברים שיכולים לעלות באש או להתפרק בטעות. אגנס הקדישה כמה דקות לרקוח ולשתות את תה הבוקר שלה, ויצאה לטיול בחורשה שהתפרשה כמה דקות הליכה אחרי הבתים האחרונים בכפר.

הלילות האחרונים היו יבשים, אבל אדמת הבוקר היתה לחה מאגלי טאאל, וריחות מוכרים עלו באפה של אגנס. טחב; ניצני פריחה; עשבי תיבול שהעלו בדעתה ארוחות חג בסוס הלבן. הריח נהיה משכר כשהתקרבה לקרחת יער קטנה. הצמחיה זהרה כמעט בירוק העשיר של גינת ירק מטופחת, שאגנס לא ראתה מאז האביב האחרון באברהיים. בשם סיגמאר, האם זו חלמונית החורש? פעמוניות? עלי נזיר מוצלב?

האזור היה ריק מאדם, אז צווחת האושר הקטנה והלא מכובדת בעליל שפלטה אגנס היתה רק לה ולעצים. היא התחילה לחפור באדמה שהתרככה מהלחות, הוציאה בעדינות שתיל אחרי שתיל ועטפה אותם בפיסות בד שנשאה עליה לחבישות ספונטניות. אחרי שעה קלה היתה ערימה מכובדת של ממצאים בוטניים מרגשים מונחת על הצעיף שלה, לנשיאה קלה חזרה לפונדק, אבל עדיין משהו בלט בתוך האדמה. פקעת, אולי? אגנס חפרה בעדינות והבוץ כמעט זז תחת ידיה כדי לחשוף מטבע. נראה שהירוקת מהצמחים דבקה בו, ומתחת ללכלוך אפשר היה לראות גם סימן כלשהו.

הרוקחת המבוגרת היתה נרגשת מדי ממציאות הבוקר כדי להקדיש תשומת לב למטבע ישן, אבל היא אספה אותו לכיסה לפני שהרימה את הצעיף מלא ההפתעות ועשתה את דרכה חזרה לפונדק, לבוקר של מיון, תיעוד, שימור ויבוש. אחרי שפרקה את כל הצמחים על שולחן העץ הקטן שבחדר היא הוציאה את המטבע מהכיס והניחה אותו ליד התיק של מריון. הקוסמת למודת הדרכים בוודאי תדע לזהות אותו טוב יותר ממנה.

בריוש

בריוש חזר מהמזבח של סיגמאר, בה סיים את תפילת הבוקר שלו. הוא נהנה לשים לב להבדלים בין שיטות התפילה. למשל – כשהוא התקרב למזבח והוציא את שרשרת ההצלפה שלו, אחד המתפללים הסתכל עליו בעיניים נוקבות והבהיר לו ש"לא כאן".
אז הוא התפלל. עם מילים. זה היה מוזר, אבל מרענן!

הוא התיישב ליד ורטר, על אחד מגזעי העץ בחוץ, עם דייסת הבוקר וקפה הבוץ שלו.
לבריוש לא היה איכפת. אלה היו החיים שלו, ולשבת לארוחת בוקר שקטה בה הוא יכול לאכול ולשתות ולבהות awkwardly באנשים מסביב – היש טוב יותר?
הוא הנהן לאגנס כשעברה בדרך החוצה, והנהן כשחזרה. "מה הן עושות כל הזמן, שתי אלה?" חשב בריוש לעצמו. "אה, הן בטח הלכו למזבח של סיגמאר. כמובן." הוא חייך מתחת לשפם הדייסה שנוצר לו.

לאחר ארוחת הבוקר חזר בריוש לחדר, לוודא שאף סקייבן לא החליט להפתיע אותם שוב. "זה לא פרנואידי אם סקייבנים מנסים להרוג אותך בזמן שאתה שוכב עם נשות כאוס", הנהן לעצמו.

אך ברגע שנכנס לחדר צמרמורת טיפסה במעלה עמוד השדרה שלו. משהו לא היה בסדר. הכל נראה במקומו. החלון תקין… הכל מסודר… לא נראה שאף אחד היה פה.
אז מה זו התחושה הזאת? נחוש להבין, בריוש גלגל Piety, כמו שכבר ימים ארוכים רצה לעשות, ולהפתעתו הוא נמשך למטבע מלוכלך ליד התיק של מריון.
כשהתקרב אליו בריוש נחרד לגלות שמדובר בלא אחר ממטבע של זינץ'! "חיי סיגמאר!" בריוש נרתע אחורה וצעק. "מישהו מנסה להרעיל את מאריון?? כוחות הכאוס מנסים לפתות אותנו??"

בריוש קרע מעל עצמו את הבגדים והזדעק לשמיים. "סיגמאאאאאר! עזור לי להציל את הנשמות הטועות האלו! עזור לי להציל את האימפריה! עזור לי לעזור לך!!"
בעודו מסתכל למעלה בריוש ראה חתיכת בד שחורה מונחת על מסגרת החלון. הוא לקח אותה, ובתנועת יד מהירה השליך אותה על המטבע. הוא כרך אותה מסביבו, ורץ החוצה מהחדר בצעקות הכאוס! הכאוס יאכל את כולנו! רק סיגמאר יעזור!"

אגנס ומאריון לא היו שם, אבל לכשהן חזרו (מלהתפלל לסיגמאר, כמובן) היה נשמע שכל הכפר שוצף וגועש בעקבות איזה מטורף סיגמארטי שמתרוצץ ערום כשהוא מחזיק פיסת בד שחורה בשתי ידיו וצועק לשמיים.

"מטורף," הם קראו לי. "אני אראה להם. אני אראה לכולם!"
בריוש רץ עמוק לתוך היער, והעביר את השעה הקרובה בלחפור עם הידיים שלו ולקבור את הטבע העטוף בפיסת הבד כמה שיותר עמוק.
"עוד נצחון לכוחות הקדושה אל מול הכאוס", חשב בריוש בזמן שצעד בגאווה ערומה בחזרה לכפר. "בוקר טוב, מאריון! בוקר טוב, אגנס!", בריוש נראה מרוצה מעצמו. "נמשיך בדרך? הכאוס לא ינצח את עצמו!" אמר וקרץ.
מאריון ואגנס הסתכלו על בריוש. ואז אחת על השניה. ואז על בריוש. הן השאירו מטבע כסף בתור טיפ בפונדק, עלו בשקט על הכרכרה, והמשיכו בדרכם.

The post האויב שבינינו: ארצו של מלך החורף appeared first on על כתפי גמדים.

ניסיון ראשון בוידאו! למי שמעדיף יש גם אודיו, ובאיכות קול יותר גבוהה (ללא רעשי רקע וקרוב יותר).

השאלה השבועית מהפעם שעברה:

איזה ערב זה היה. כמה כיף לנוח כעת! על מה חלמתם בלילה?

בריוש

בריוש, אחרי שהעביר דקות ארוכות בתפילת תודה לסיגמאר על שעזר לו להכות בכאוס, נרדם בלי שום בעיה. הוא חלם על משהו שלא חלם עליו כבר שנים, שגרם לו להתעורר קצת בבושה – בריוש חלם על אישתו. הוא חלם שהם יושבים לארוחת ערב עם הבן שלהם, אחרי יום עבודה קשה ב tannery. הם מדברים, צוחקים, מתכננים מה לקנות למחרת בשוק. אוכלים נזיד עדשים לצד סטייק ושותים תה חם. בריוש שכח שככה החיים שלו נראו פעם.

אולי זה היה אותו ערב סוער שבו אחרי שנים של התנזרות, המפגש המיני הראשון שלו התברר שהיה עם סוגדת כאוס מטונפת. אולי זה המרחק מאוורהיים שסוף סוף נותן את אותותיו.

או שאולי זה פשוט מורר, שרצה שלבריוש יהיה לילה באמת טוב. כי הגיע לו.

אגנס

אגנס עומדת מול שולחן גבוה, מכוסה סדין, ועליו גופת אדם: חלקו התחתון מרוסק, חץ נעוץ בכתפו, וידו השמאלית היא טנטקל ארוך שנופל ברפיון לרצפה. היא מחזיקה תער גלב-מנתח ביד אחת ורובה קשת טעון ביד השניה. היא מרימה את המבט. מעברו השני של השולחן עומד איש שחום עור גדול, מחייך בידענות ומסביר משהו שהיא לא מצליחה להבין, כנראה לגבי הגופה. בריוש משמאלו, מקשיב לדבריו ומדי פעם מציץ לתוך צווארון חולצתו של עצמו. מימינו מריון, מסתכלת עליה, מנידה בראשה לאט לשלילה.

האיש שחום העור מסתכל עליה עכשיו. נראה שמצפים ממנה לעשות משהו. היא מרימה את הקשת, אבל מורידה אותה לניד הראש המרומז של האיש. היא מרימה את התער ומסתכלת על הגופה, איפה שמילות קוד חקוקות לתוך הבשר מורות לה לבצע חיתוך ראשוני. כשהלהב אך נוגע בעור, הכל מתמלא דם. אבל הוא לא יוצא מהגופה. מאיפה הוא מגיע? אגנס מרימה את הראש בתהיה, ושלוש הדמויות האחרות הפכו בינתיים לקהל שצוחק, רוקע ברגליו ומצביע עליה.

אגנס שומטת את התער ואת רובה הקשת ותופסת את אפה, שזורם ממנו דם כמו מחבית שיכר שבורה. היא מנסה לעצור את הזרם אבל נראה שזה רק גורם לדם לפרוץ ממקומות אחרים. אין לה מספיק ידיים לעצור את הכל. האם זרוע טנטקל כזו היתה עוזרת? אולי היא צריכה לקחת אותה. היא מסתכלת על פני האדם שעל השולחן לאישור, אבל עכשיו פניו לובשים את המסכה של מריון, והוא מניד בראשו לאט לשלילה.

מריון

בחלומה מריון רוכנת מעל קופסת העופרת שבתוכה הפעמון הטמא (בלילה היא ישנה עם הקופסא מתחת לכרית; לא מתכונת אידאלית לחלומות טובים). כאילו מעצמה ידה נישטת לפתוח את הקופסא, שאכן נפתחת בנקישה קלה למגע ידה. ענבל שגורם לשגעון… איזה רעיון נוראי… היא נשענת להסתכל פנימה… ורואה שהקופסא מלאה עד אפס מקום בחתיכות גבינה. צהובה, צפתית, בולגרית, ריקוטה (לאלא, אין שם גבינת בריוש; יש גבול ל-puns that I will stoop to). ערימה של גבינה עד הדפנות, וכן, אפילו בחלום אפשר להריח את העובש.

ואז נשמעת מאחוריה לחישה: 'אם את רוצה לתפוס עכברוש, אין כמו מלכודות, מריוש.'

מריוש?! אף אחד לא קורא למריון בכינוי החיבה הזה. כלומר אף אחד חוץ מ… אבל לא ייתכן…

ואז הקופסא פולטת קול צווחה חדה כשל חתיכת גיר המחליקה על לוח, רק חזקה פי כמה. 'מלכודות, מאריון, מלכודות!' הקול ממשיך, 'תזהרי שלא תלכדי בכאלו בעצמך, מריוש!'

מריון מתעוררת בבהלה. בתוך ראשה הקופסא ממשיכה לצווח.

The post האויב שבינינו: הדרך המובילה אל מעמקי היער appeared first on על כתפי גמדים.

The post מורדי הגיהנום: עידן המרד appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה השבועית שנשלחה בשבוע שעבר:

שבוע עבר עד שהגעתם לפונדק שעל פאתי וורטבאד. בדרך נתקלתם במספר כזה או אחר של טיפוסים ואירועים, אך באופן כללי, מדי ערב עצרתם בפונדק של "החץ האדום", אכלתם ארוחת ערב, השתכנתם, התקלחתם (ובכן, חלקכם), שוחחתם עם עצמכם או עם אחרים והתחלתם לעבוד על הפרויקטים הממושכים שלכם עבור המסע.

בריוש, באחד הערבים בפונדק, או באחת מהפסקות הצהריים בכפר או פינת חמד כלשהי, פרצת בסדרת הרצאות מתלהבת על צדקת הדרך של האימפריה במלחמה בכוחות התוהו. ספר על איזו התרחשות מעניינת שקרתה עקב כך, או תוך כדי.

מריאן, כבר אחרי יומיים של קריאה חוזרת ב-"לקחים עקרוניים בפיזול מתכות מוליכות" של הרב-מג הורשוויץ', הסתבר לך שתהליך ההטמעה ידרוש רכיבים בלתי שגרתיים, ובבירור בלתי נגישים מחוץ לאלטדורף. החלטת לחפש רכיבים חלופיים, שבתקווה יהיו מספיק טובים. החלטת שאת אחד הרכיבים אפשר להחליף בשאריות אבקה שחורה מקליע אקדוח שנורה ופגע בדיוק במטרה. מתישהו במהלך שבעת הימים כנראה חלפתם על פני מישהו עם אקדוח – אצילים או חיילים בדרך למלחמה, או פשוט שומרי דרך מקומיים (המפקדים תמיד מסתובבים עם אקדוח). איך הצלחת להשיג את הרכיב המדובר?

אגנס, במהלך אחד הבקרים עצרתם בכפר סטירלנדי קטן, מחכים שיסתיים הגשם ותוכלו לעבור דרך עיקול דרך בוצי. לתושביו של הכפר היה מנהג מוזר במיוחד, אבל כזה שנמתח לאחור כבר דורות רבים. מצאת לנכון לכתוב אותו בספרך – תני חלק מהפסקה הזו. (וזכרי שכולם יודעים שסטירלנדים הם כפריים בורים וחדורי אמונות תפלות).

מריאן

למרבה הצער, תמיד יהיו אנשים שינצלו עתות מלחמה כדי להתנהג כמו חלאות. כאלו היו פלוגת החיילים שהקימה מחנה ליד כפר Angern. מונהגים על-ידי האציל הזוטר Leopold Matthäus. הכפר היה במצב מזעזע במיוחד – יין זול שפוך ברחובות, גברים צעירים שוכבים בעפר וגונחים בכאבים, ייפחות נשים מבוגרות נשמעות מהבתים. ילדים מלקקים את שפתיהם היבשות מרוב צמאון ורעב.

אגנס, בריוש, ומאריון השתכנו בפונדק היחיד בכפר, פונדק Misthaufen (בגרמנית: ערימת קקי), ותוך זמן קצר המקומיים סיפרו להם מה קורה כאן. פלוגת החיילים התעייפה מלצעוד אל החזית, והחליטה במקום זאת לעשות קצת כיף. למרבה הצער, התפיסה שלהם של 'כיף' היא מזה שבועיים לדרוש מאנשי הכפר להביא להם את כל מלאי היין והבירה שלהם, כל העוף והלחם מהמחסנים, והגרוע ביותר, כל הנשים היפות. חרש המתכות Lucas ניסה למחות כשקבוצת חיילים גררה את אחותו מביתה. הם עשו ממנו דוגמא וגופתו עודנה מתנודדת תלויה בכיכר הכפר. כדי להמשיך בשעשועים, הם גם תפסו את האלכימאי המקומי והיכו אותו עד זוב דם, כי זה מצחיק. היתולים שכאלה נמשכו מזה שבועיים, והכפר ואנשיו על סף קריסה מוחלטת.

באמצע הלילה, כשמאריון הייתה במשמרת, נשמעה דפיקה קלה על דלת החדר ולחישה קצת מפוחדת, 'פרוליין קוסמת! אנחנו רוצים לדבר איתך למטה!'. מאריון מיהרה להסתדר ולרדת אל חדר ההסבה. שם חיכה לה איש בגלימה אפורה בפינה ומיהר לחוות אליה לשבת.

היה זה Bernhard, הרכב של הכפר. 'מצבנו נואש,' הוא סיפר למאריון, 'אנחנו נתקוף את המחנה מחר בבוקר.'
'מה?' התפלצה מאריון, 'אין לכם שום סיכוי! החיילים האלה ישתמשו בקרקפות שלכם כדגלי האימפריה.'
'לא אם קוסמת תעזור לנו… וגם קבוצה גדולה של אנשי חיה', ענה ברנרד בלחישה.
'סליחה?!'
'לא הייתה לנו שום ברירה,' הוא הצטדק בחופזה, 'מחנה החיילים גומר אותנו. הנשים שלנו חוזרות מהם פצועות ובוכות כל לילה, אין לנו אוכל להאכיל את הילדים שלנו, שלא לדבר על עצמינו. הם שברו למקס [הסוחר] את הרגליים כי הוא הסתיר תפוח אדמה אחרון בתחתוניו.'
'אבל… אנשי חיה?!'
'הגענו איתם להסכם. הם יתקפו את מחנה החיילים מחר בבוקר, בעזרתנו… ואנחנו מקווים שגם בעזרתך.'
'ואיך אתם יודעים שאחרי שהם יהרגו את החיילים, הם לא ימשיכו ויהרגו אותכם?! מדובר באנשי חיה!'
'כי הבטחנו להם שהם יוכלו לעבור לגור איתנו בכפר אחר כך, ונסתיר אותם מרשויות החוק.'
מאריון השתתקה. היא לא ממש ידעה מה להגיד.

ברנרד שבר את השתיקה לאחר כמה רגעים, 'את בוודאי שואלת את עצמך למה אני מספר לך את כל זה, ומה אני רוצה ממך. ובכן, Matthäus לובש שריון מלא וקסדה. אנשי החיה לא יוכלו לפגוע בו. אבל אני אוכל. עם זה.' הוא הרים את ידו ממתחת לשולחן, וכעת מאריון ראתה שהוא אוחז אקדח כסף מרהיב, מעוטר, ויקר פי כמה מכל דבר שראתה עד היום בכפר. היה לה די טקט כדי לא לשאול אותו מאיפה הוא השיג את כלי הנשק היפה הזה. 'אני קולע טוב,' הוא אמר בגאווה שקטה, 'אבל אני לא עילוי. אולם אוכל להפוך לכזה זמנית, בעזרתך. עם הקסמים שלך, אוכל לקלוע מספיק טוב כדי לפגוע בפער הקטן בצוואר בין השריון המלא לקסדה של מטאוס. אם תסכימי לעזור לנו.'

'אז רק שאבין נכון, אתה מבקש ממני לעזור לך לארגן התקפה של אנשי חיה מעוותים על פלוגה של חיילים, שעל אף התנהגותם הנפשעת, יצאו במקור לחזית על מנת להילחם בצבאות הצפון למען האימפריה ועל מנת להגן עלינו?'
'החיילים האלה הרגו כבר שלושים אנשים, כולל האחיין שלי בן השניים עשר. כל מה שהוא עשה זה סיבך את כדור המשחק שלו בין הרגליים של אחד החיילים בזמן שהשתין.'
'טוב, תן לי לחשוב על זה. אשוב אלייך עם תשובה עוד שעתיים.'

מאריון חזרה לחדרם. כבר הגיעה השעה להעיר את אגנס, אבל היא נתנה לאגנס להמשיך לישון והמשיכה להרהר. ככל שהרהרה בכך, לא הצליחה למצוא דרך מהסבך המוסרי הזה.
לבסוף בייאוש, החליטה להטיל מטבע. אם ייצאו הפנים של קארל פרנס, תסרב לעזור לאנשי הכפר להרוג את החיילים. אם ייצא הסמל של סטיירלנד, תתן את עזרתה לברנרד.
היא הטילה מטבע. התוצאה עם הפנים כלפי מעלה היתה הסמל של זינץ, זוהר בכחלחלות ממטבע הכסף.
'אההה!' מאריון נרתעה בבהלה.
'מה?! מה קרה?! כשחרון בידי, אפיל אותו על אויבי סיגמאר!' בריוש זינק לרגליו, כשהפטיש וכוכב השחר שלו כבר שלופים ומוכנים.
'לא, לא קרה כלום; סליחה, נראה לי שנרדמתי והיה לי חלום רע.' מאריון מיהרה למלמל, בזמן שהיא דורכת על המטבע הטמא כדי שבריוש ואגנס, שגם ההתעוררה בבהלה, לא ייראו אותו. 'אגנס, אני חושבת שהגיעה שעת המשמרת שלך. ברשותכם ארד למטה לשתות תה כדי להרגע קצת. בריוש, סליחה שהערתי אותך'.

מאריון מיהרה לרדת למטה בטרם אגנס ובריוש יוכלו להתקרב אליה או לשאול שאלות, גוררת מעט את רגלה כדי לשמור את המטבע מתחת לנעלה.
היא ניגשה אל ברנרד ונתנה את הסכמתה, הטילה Law of Form על האקדח שלו ו-Law of Logic עליו.
למחרת בבוקר, אנשי החיה תקפו. לאחר שהכול נגמר, מאריון הסתובבה בין גופות החיילים המרותשות, עד שמצאה את גופתו של מטאוס. ראשו נערף כמעט קליל מהירייה המושלמת של ברנרד. תקוע בתוך צווארו, מאחורי גוש של דם קרוש, היה הקליע. מתאמצת שלא לנשום את האוויר המעופש או לחשוב יותר מדי על מה שהיא עושה, היא שלפה סכין והוציאה את הקליע מתוך הבשר המאפיר.

כעת הוא נח בתיקה יחד עם המטבע עליו מוטבע הסמל של זינץ, עדיין זוהר באור כחלחל.

בריוש

בצהריי אחד מהימים, כשהתחילו להתקדם בכרכרה לאחר שנחו בפונדק 'ערימת הקקי', החבורה שמה לב למשהו די….. מוזר, בדרך.
אנשי הכפר התחילו לצאת מתוך היער – פצועים, חבוטים, חלקם גוררים את חבריהם הפצועים וגופות של אנשים אחרים. המצב היה עגום.
אגנס עצרה מיד את הכרכרה והסתכלה בפה פעור על המתרחש. מאריון, משום מה, לא נראתה taken aback כמו אגנס.
בריוש הציץ מהחלון, לראות למה הם עצרו. הוא כבר שלף את נשקיו והתכונן להלחם במוטנטים, כי כנראה שזה מה שעושים בדרכי סטירלנד. רואים שחסרה להם אמונה סיגמראטית.
אך כשהוא ראה את כל הפצועים, ושמע את אחד מהם כשהוא סיפר לאגנס ומאריון את מה שהתרחש (משהו לגבי חיילים שמתקיפים את הכפר במקום ללכת להלחם בכאוס??), עיניו בהקו.
בריוש זינק החוצה מהכרכרה, טיפס על הגג שלה, הרים את הפטיש, והתחיל לצעוק דברי חוכמה ושילהוב.

"אתם! אתם, סטירלנדים, אתם הגיבורים האמייתים!" הוא צעק תוך כדי שהוא מצביע עם הפטיש על חייל בלי רגל שנשען על חברו.
"חיילים שהחליטו לא להמשיך לחזית??" הוא נראה יותר זועם ממשלהב, "האם זו דרכה של האימפריה? האם זה לא הכאוס שהיכה בליבם? מה סיגמאר היה עושה??"
אגנס ומאריון הסתכלו עליו במבוכה, בזמן שכל שאר הכפריים חצו את הדרך, לא מרימים אפילו את הראש. יכול להיות שמישהו אמר "סיגמאר שמיגמאר", אבל זו כנראה ההתייחסות היחידה שבריוש קיבל.
"בואו איתנו, אחים! בואו לחזית! בואו נוקיע את הכאוס מהאימפריה! לסיגמאאאאאר!"

"לכו לכו לחזית, יש לנו מספיק בעיות משל עצמנו פה. אתם וסיגמאר שלכם…" מישהו מלמל מתחת לברדס.
"מה?!" בריוש היה בהלם. הוא קפץ מגג הכרכרה והתקדם לעבר הבחור, בזמן שהוא מדבר אל עצמו "מספיק בעיות? בעיות גדולות יותר מכאוס? לזנוח את האימפריה??"
אך בעודו מתקדם בנחישות, הוא נעצר לפתע. נראה שחתיכת עץ גדולה חסמה לו את הדרך.
מאריון הושיטה את המטה שלה כדי לחסום את דרכו של בריוש. "עזוב אותם. יש לנו משימה חשובה יותר. אנחנו צריכים להגיע לחזית. לעזור לאימפריה."
בריוש היסס לרגע, והסתובב אל מאריון. "אנחנו צריכים אנשים. הכאוס לא יביס את עצמו!" הוא ניסה לא לצעוק, בדרכו שלו. אחרי הכל הוא אחרי שלכולם תהיה נסיעה נעימה.
"תראה אותם. הם פצועים. הם אנשים פשוטים. הם ייאטו אותנו. יש לנו עניינים גדולים יותר לטפל בהם. אתה לא רוצה שהמלחמה תגמר לפני שנגיע לחזית, נכון?"
בריוש נחרד מהמחשבה שהמלחמה בכאוס תגמר לפני שהוא יספיק להניף את הפטיש שלו לפחות פעם אחת בחזית. "אני… אני מניח שאת צודקת". בריוש חזר לכרכרה והחבורה חזרה לדרך.
תוך כדי שהם מתקדמים, בריוש סינן כמה "אתה בא לחזית? מה איתך? לסיגמאר! לא? סיגמאר? כאוס?" לעבר אחרוניי הכפריים. הוא יכל להשבע שאחד האנשים פשוט נהם לעברו, אבל…לא, זה לא יכול להיות?

אגנס הודתה למאריון על שמנעה קרב ב-friendly encounter, והחזירה את עינייה לדרך. היה ברורה שהאימפריה לא במצב טוב, והיא צריכה את כל העזרה שהיא תוכל לקבל.

אגנס

מתוך מנהגים מקומיים באימפריה (ואיך סיגמאר משפיע לטובה על כולם [תת כותרת זמנית]); סטירלנד:
הכפר אנגרן הוא לא יותר מאסופה קטנה של בתים רעועים, שבקעו כמו פטריות כובע-נזיר מסביב לבית מרזח אחד. כמו כפרים רבים בדמותו, הוא מראה למצבה העגום של האימפריה: הגברים יוצאים לקרב בלי לדעת אם ישובו, הנשים מנסות לקיים את מה שנותר ממשפחתן, והילדים מתרוצצים בשבילי העפר, חלקם עסוקים במעשי קונדס מטופשים וחלקם משחקי במשחקי לחימה, מספקים לאמותיהם הצצה מיאש לעתיד בו יצטרכו להפרד מעוד בן משפחה.

אין זו הפתעה גדולה, אם כך, שהרבה מהטקסים המקומיים הקטנים באנגרן הם סביב היציאה לקרב והתפילה לשלום הלוחמים. בזמן הקצר ששהינו כאן התארגנה קבוצה מאנשי הכפר לצאת נגד מחנה שהתמקם באזור, שבזז והרס את כפרם, גנב מזון וציוד ואף דרש את נשותיהם, ועל אף שהנסיבות מצערות מאוד, זכינו לראות טקס אחד שכזה.

בלילה שלפני ההתקפה המתוכננת, התאספו רבים מהתושבים מסביב למדורה במרכז הכפר. היא לא היתה מדורה מרשימה במיוחד, אבל למען ההגינות, גם אם היו שורפים את כל העץ מכל הבתים באנגרן, האש עדיין לא היתה משהו ששווה לכתוב עליו. והנה בכל זאת כתבתי עליה כבר מילים רבות. עבור כל אחד מהאנשים שעמדו לצאת, קם אדם אחר בכפר – לרוב היתה זו אשתו, לצעירים שבהם אמא, או אחות; ועבור חלקם קם אותו אדם פעמיים, כי כמות האנגרנים רק הולכת ומצטמצמת בעתות מלחמה אלה. אחד אחד הם ניגשו לאש, והשליכו לתוכה פריט אישי שנראה יקר לליבם. אישה אחת התקרבה לאש עם בנה, והיתה צריכה לעקור מידיו בובה מרוטה בצורת כבשה* ולשרוף אותה לקול יבבותיו. כמה מהם נשאו תפילה שקטה לסיגמאר לפני ההשלכה. אחד או שניים – לקריאות העידוד הרמות של בריוש – נשאו תפילה קולנית יותר, מלווה בדמעות ותחינה להגנת האל.

אנגרני זקן שישב לידי הסביר לי שהטקס נקרא "ערב החליפין", ונערך בכפר (ובכפרים רבים אחרים בסטירלנד; ולדבריו באימפריה כולה, אם כי מעולם לא שמעתי עליו בבית) מאז ומתמיד (למדתי לפרש את הביטוי הזה כ"אבי היה עושה זאת, ואני חושב שהוא סיפר לי מתישהו שגם אבא שלו"). התושבים שנותרים מאחור מציעים לסיגמאר תמורה כנגד חייו של קרוב משפחתם שיוצא לקרב, ומקווים שההצעה תקסום לו מספיק כדי לוותר על נשמה נוספת לגן הלוחמים שלו ולהחזיר את האהוב הביתה. הוא סיפר לי על אנשים שניסו – ואחד שהצליח – להעלות על המוקד בן משפחה אחר בתמורה לחייו של המוצלח יותר. הוא אמר לי בצחקוק עצוב שכשהגיעו השמועות הראשונות על המלחמה המתחדשת בצפון, התגובה העיקרית בכפר היתה שכבר לא נשארו להם דברים לשרוף.

מתוך "מסענו לצפון"; הגבעות של סטירלנד:
כשסיימו כל המקומיים לעבור ליד המדורה, בריוש קם והשליך פסלון בצורת פטיש שגילף לפני כמה ימים מפיסת עץ שנקרתה בדרכנו, שאמר שהזכירה לו את עצם הירך של הקדוש גברוכן. הוא נשא תפילה לסיגמאר ונאום שנראה שעודד קצת את הקהל, על אף שהקשבה זהירה בין המילים וסינון של רוב ה"תהילה לסיגמאר" ו"ויאללה לפרק אותם" גילתה שלטענתו סיגמאר לא לוקח שוחד, ואולי המאמצים שלהם נעים בין חסרי טעם לכפירה. מאוחר יותר שאלתי את מריון אם היא השתתפה בטקס, אבל היא אמרה בשקט שהיא כבר ויתרה על משהו לטובת הלוחמים, והתרחקה בזריזות.

אני תוהה מה אני הייתי משליכה למדורה. ועבור מי.

*או חתול. או תפוח אדמה, למען האמת. אני לא חושבת שאמנות ומלאכת יד הם תחומי עניין חזקים באנגרן.

The post האויב שבינינו: ערב שקט בפונדק כתר הגפנים appeared first on על כתפי גמדים.

השאלה נשלחה ונענתה בשבוע שלפני הפרק שכאן.

לאחר שתסגרו כל עניין אחר שנותר לכם באברהיים, מחר השקם בבוקר תצאו למסע ארוך צפונה, אישים בעלי חשיבות שהולכים לעשות צרות בערים אחרות. בעודכם מתכוננים לצאת, אתם מבינים שזוהי הפעם האחרונה שתראו את אברהיים למשך החודשים הקרובים, ומשהו בלבכם רומז, שאולי זו אפילו הפעם האחרונה. מריאן אומנם רגילה להסתובב בין ערים בשנתיים האחרונות, אבל אברהיים היא מהמקומות היחידים אליהם נקשרה; בשביל בריוש ואגנס, זה כמובן הבית.

לפני חודש, אפילו לא תארתם לעצמכם שתמצאו את עצמכם בנקודה הזו, כשענייניכם חשובים מספיק כדי לדרוש את נוכחותכם במקומות אחרים באימפריה, ופתאום ההחלטה לעזוב נראית פתאומית ומיידית. אבל היא גם סופית.
מה הדבר באברהיים שתתגעגעו אליו יותר מכל? אולי זה מישהו, משהו, אירוע שנתי, משהו במזג האוויר, או באווירה המקומית. אולי זה משהו שאתם מתגעגעים אליו כבר עכשיו, או משהו שרק בעוד שבוע פתאום תבינו שחסר לכם.

בריוש

בריוש יתגעגע בעיקר למחסן הנטוש מאחורי ה-tanners.
לא בגלל כמות צואת הפרות שמגרפים לשם מהרחוב כל שבוע.
לא בגלל הפושעים, המסוממים, העכברושים או הדגים.
לא בגלל ריח העור הישן שנדבק לבגדים שלך אם אתה רק נכנס לשם.

אלא בגלל שפעם פעם, לפני כמעט 10 שנים, עמד שם הבית שבו איבד בריוש את משפחתו לכוחות הכאוס. מאז שהצטרף לכוחותיו הקדושים של סיגמאר, בריוש מבקר שם באדיקות כל וולנטאג בלילה, כדי להתפלל לסיגמאר לכוח להוקיע את כוחות התוהו מהאימפריה. ואולי נזרקות איזו מילה או שתיים למור, שידאג למשפחה שלו, איפה שהם לא נמצאים.

מריאן

מאריון תתגעגע למעגל האדום, מעגל ה-Agitators של אוורהיים. היא לא לגמרי מסכימה עם הפוליטיקה שלהם – היא חושבת שהם קצת מגזימים בדברים מסויימים, כמו למשל הטענה שלהם שאין בכלל כאוס וזה הכול המצאה של האצילים כדי להפחיד את ההמונים ולשמור אותם כנועים – אבל היא ממש נהנתה לשבת איתם כל ערב Festag, להפסיד לכריסטופ בכוונה בשחמט, כי הוא כל כך גאה ביכולות המשחק שהוא למד מאבא שלו שאין לה לב לנצח; ללגום ממרק הפועלים המפורסם של ג'רמי – אחלה תפוחי אדמה, אבל הוא קצת מפריז בכוסברה – בזמן שיוהנס מספר להם חדשות ממעשה הדיכוי האחרון של האצולה את העם; לעזור לחברה קצת עם כמה קסמים קטנים – הסוודר של מרטין מתפרק ברמה כזו ש-law of form כבר לא כל כך עוזר, זה כבר יותר fault מ-form; וכמובן לפעמים להחליף מבטים שקטים עם רמרכט – קשה להבחין מתחת למסיכה, אבל הוא מבין. הם ממש יחסרו לה ב-festag הבא.

אבל לפחות המעגל איתה ברוחו – לבקשתם, היא לקחה מהם חופן חדש של פמפלטים, ישר מהדפוס, שמסבירים את עוולותיהם של האצולה והמלוכה באשר היא, וקוראים למהפכת פועלים שתשיב את הכוח לידיים הנכונות. אנחנו בוודאי לא נכנס לצרות אם מאריון תתחיל לחלק את הפמפלטים האלה ברחובות מדנהיים, נכון?…

אגנס

הלהבות כובו, ואגנס התהלכה בזהירות במה שהיה הבית שלה. פה ושם עדיין אפשר היה לזהות צרורות עשבים ששרדו איכשהו את האש, צנצנות מפוחמות עם אבקות וגרגרים שהותכו לגושים חסרי צורה, וקרעי נייר ועור שהיו ספרי מתכונים, או חשבונות.

כשסביבה קורת עץ מתפוררת, עלה באפה ריח-פנטום של מרקחת מנגוסטין, ניסוי מסקרן בטיפול ביבלות, עבור מר קולדהאף המסגר. מצב היבלות לא השתפר, אבל לפחות את הכתמים הורודים הגדולים שהתפשטו על גופו היא הצליחה להסיר, ואיכשהו הם הפכו את האסון לבדיחה משותפת. דלת ארון מתנדנדת הביאה לאוזניה את זכרון החריקות שעשה מתקן ההליכה שהיא ולודוויג בנו לריינר הצעיר, שנולד עם רגל עצלה; חריקות שהיו שניות בצרימתן רק לצווחות של אמו, שפתאום מצאה עצמה נאלצת להשגיח על ילד פרא שרץ לכל מקום. עיניה נחו על פיסת עץ חרוכה שנשארה תלויה על הקיר, ואפשר היה עדיין להבחין בפרטים העדינים של ינשוף שנחרטו עליה במומחיות, מעל המילים – שהושחרו כליל, אבל היו ברורות בעיני רוחה של אגנס כביום כתיבתן – "אגנס ההוגנת – מרקחות, תחבושות ומרפא לגוף (ולנפש)". הוא ידע לעשות קסמים עם חתיכת עץ, לודוויג שלה.

כאן – שולחן אבן שנותר עומד במרכז הסלון השחור – היה לודוויג משייף את שאריות העץ שנותרו מבית המלאכה, בשביל הפסלים הקטנים שלו. פה – מדף חצוב בתוך קיר הבית, עליו מונחים בשורה מסודרת כמה תריסרי פחמים – פה הוא סידר אותם, בהגיון עלילתי כלשהו שהיה ברור רק לו. וזה…אגנס הרימה גוש פחם קטן שהיה על מעמד אבן משלו. זה הפסלון שיצר עבור קרולין. הוא לא דיבר מהרגע שלקח את העץ הגולמי לידיים ועד שהפסל היה גמור ומשויף.

אגנס מצאה צנצנת קטנה באחד מהארונות, שמה בה את הפסל והכניסה לאחד מכיסיה, ובמבט אחרון אל מה שנשאר מהבית בו בילתה את כל חייה הבוגרים, יצאה אל רחובות אברהיים.

The post האויב שבינינו: הדרך לוורטבאד רצופה כוכבי תוהו appeared first on על כתפי גמדים.

המנחה: גיל
לפי סדר הליכה:
הסדן: יותם
ג'וי: יהודה
סנדן: רועי
אפהזרה: ערן
ג'יימי: אביב

The post מורדי הגיהינום: רפש שטנים appeared first on על כתפי גמדים.

The post האויב שבינינו: אין כבר דרך חזרה appeared first on על כתפי גמדים.

המנחה: גיל
לפי סדר הליכה:
הסדן: יותם
ג'וי: יהודה
סנדן: רועי
אפהזרה: ערן
ג'יימי: אביב

The post מורדי הגיהנום: ההפגנה הגדולה appeared first on על כתפי גמדים.

The post האויב שבינינו: התחלה (Warhammer Fantasy Roleplay) appeared first on על כתפי גמדים.