בשביל חומוס טוב אנחנו מוכנים לוותר עליו לפעמים, ובכל זאת – אין כמו הקפה שאחרי. ערבי עם הל, תימני עם חוואייג', או סתם קפה בוץ; קפה טוב אחרי החומוס משאיר טעם של עוד, בכל המובנים.

היום הייתי, בפעם שנייה, בחומוסיה שלא נותנת קפה (בית הפול והחומוס בתל-אביב, למקרה שזה מעניין). זה לא אירוע ייחודי כשלעצמו, כי אני מגיע ללא מעט חומוסיות שלא מגישות קפה אחרי המנה, בראשן כמובן אבו חסן.

החומוס של אבו חסן (או יותר נכון המסבחה) הוא כנראה מספיק טוב כדי שיסלחו לו על הכל (כלומר, יסלחו ליורשיו של אבו חסן ז"ל, המנהלים את המקום מאז הלך לעולמו אשתקד). אני מניח שזה אותו הסיפור גם עם טעמי הירושלמית, שבה הומצא המשפט האלמותי "לא ללעוס, לבלוע". יש אנשים שלא אוהבים שדוחקים בהם ואפילו קצת נעלבים; רוב האנשים מבינים שזה האופי של המקום, כך הוא עובד, יש הרבה אנשים לשרת ולכן עדיף לסיים בזריזות ולשתות את הקפה במקום אחר.

אבל יש מקומות שבהם הקפה הוא בדיוק מה שעושה את ההבדל בין להיות סתם חומוסיה (או מסעדה) לבין להיות חומוסיה שאתה רוצה לחזור אליה.

"הקפה", אגב, הוא לא רק הנוזל השחור המר שמגיע בספל קטן, אלא גם כל מה שמגיע איתו. החיוך, תחושת האירוח ורצוי גם בקלאווה. אם מציעים לך גם Refill לפני הקפה אז בכלל טוב (הנה, תמיר, חושבים עליך), אבל הסוד הוא לא ב-Refill או בקפה כשלעצמם; הוא נמצא בכוונה שמאחוריהם.

למשל, חומוס אשכרה (ותרשו לי לא להיכנס הפעם למחלוקת הקשה האם מדובר ביציקת בטון או ממרח אלילי) – אצלם ברור שיציעו לך תה עם נענע בסוף, וברור שיעשו את זה עם כל הלב, כשם שברור שלא יציעו Refill, כי אין מצב שתוכל להכניס גרגיר חומוס קטן אחרי שגמרת את הפיילה. ובגלל שזה בסבבה, בחברוווות (ובחינם, כי ממתי לוקחים כסף מאורחים על קפה…) אז אתה גם תחזור בגלל זה.

לכן, אחרי חומוס לא רע כשלעצמו, כשאתה מבקש קפה ואומרים לך "נגמר לנו" (יש פיצוציה ליד וסופר בהמשך הרחוב), זה פשוט חבל.